חובב דובים

אני, מה לעשות? בחור יפה. תמיד הייתי יפה. הייתי מהתינוקות האלו שאנשים עוצרים את העגלה שלו ומביטים פנימה בהתפעלות. כל הזיכרונות הראשונים שלי קשורים להתפעלות של אנשים אחרים ממני, התפעלות שהביכה אותי בטירוף. אני זוכר את עצמי הולך עם דוד שלי לבקר חברים שלו, ואת עצמי עומד נבוך ומסמיק באמצע החדר, סביבי חבורה שלמה של מבוגרים מתפעלים ממני בקול רם. מדברים על הצורה שלי כאילו שאני חפץ שלא שומע ולא מרגיש כלום. הם ראו שאני מסמיק ומתבייש, אבל לא היה להם אכפת. הם חשבו שזה חמוד שהלחיים השמנמנות שלי כל-כך אדומות. הייתי אולי בן שלוש, אבל עד היום אני זוכר כמה זה היה לא נעים לעמוד במרכז תשומת הלב שלהם. כבר אז הבנתי שזה לא בסדר שכולם מסתכלים על הצורה שלי, אבל איש לא שם לב מה אני מרגיש בפנים. 

זו הייתה הפעם הראשונה, אבל זה קרה אחר-כך עוד כמה פעמים ולא רק מבוגרים עשו לי את זה, גם ילדים. עד היום אני זוכר איך הלכתי לבקר חבר שלי ואחותו הגדולה וכמה מחברותיה הושיבו אותי על כסא גבוה באמצע החדר וכולן נעמדו סביבי והתפעלו ממני כאילו הייתי בובה.
''תראי איזה פנים יפות, תראי איזה שיער יפה, איזה תלתלים חמודים, איזה עיניים כחולות יפות, תראי איזה מתוק, איך הוא מסמיק! חמוד קטן!'' והן צבטו את לחיי והתפעלו מהסמקתי בלי להבין כמה צרב הסומק ההוא את לחיי השמנמנות והמתוקות.
פלא שאחרי טראומה כזו יצאתי הומו?

טוב, אולי זו לא הייתה ממש טראומה. הן נתנו לי סוכריות גומי אדומות ונשיקות, ופינקו אותי וזה לא היה לגמרי זוועתי.
חוץ מזה כיום אומרים שהומואים נולדים כאלו בלי שום קשר לילדות שלהם, ואולי זה אפילו נכון, אף אחד הרי לא יודע באמת למה אנחנו נעשים מה שאנחנו.
בכל אופן, עד שהייתי בן שש עשרה כבר ידעתי שני דברים - אני הומו כוסון ויפיוף, ואני לא שם על זה זין.
לא על זה שאני הומו, זה נתון שאין לי ברירה אלא להשלים איתו, אלא על זה שאני נראה טוב, ואפילו טוב מאוד אם אני רק משקיע טיפה מאמץ.
מחמאות על היופי שלי מכבות אותי כמו מים על סיגריה. התפעלות מהפרצוף שלי, מהגוף שלי, לא עושות לי את זה. להפך, גורמות לי עצבנות וקוצר רוח.
אז אני נראה טוב, אז מה? נולדתי ככה. לא עשיתי שום מאמץ בשביל זה, זו לא סיבה להתפעל ממני, להעריץ אותי, או להתאהב בי חלילה.
מהארון יצאתי לפני הצבא ואף אחד לא ממש נפל על התחת מרוב תמהון. אפשר להגיד על הורי שהם פולנים שמרניים, מעצבנים קצת לפעמים, אבל מטומטמים הם לא.
אם ציפיתי לכעס, התעלפויות, או לכל הפחות הפניה לפסיכולוג שיגרש ממני את הג'וק הזה, הרי שהתבדיתי.
כן, הם כבר שמו לב שאני לא נמשך לבחורות. שמו לב לכל החברים שלי שתמיד נשארו לישון אצלי. ראו את סוג העיתונים שאני מחביא מתחת למזרון (איזו פאדיחה), ואפילו קלטו מה סוג האתרים האהובים עלי (פאדיחה בריבוע).
נכון, הם לא ממש רוקדים מרוב שמחה, אבל יש להם שלושה ילדים נהדרים והם אוהבים אותי כמו את אחי שעוד מעט יהפוך אותם לסבא וסבתא, ואת אחותי שעוד מעט תקבל תואר ושהחבר שלה כבר כמעט דוקטור, ושאני לא ארגיש חלילה שאני פחות טוב והעיקר שאהיה בריא.
''ושלא תשכח לשים קונדום.'' הוסיפה אימא שלי באומץ, ושלושתנו הסמקנו נורא.
פולנים, כבר אמרתי?

בקיצור, יצאתי מהארון, התגייסתי לצבא, הייתי אפילו מועיל פה ושם, אמנם בחיל אוויר, אבל לא כולם יכולים להיות קרביים. כשהשתחררתי שכרתי לי דירה נחמדה, גמרתי ללמוד, מצאתי עבודה - בהיי טק, אלא מה? - והייתי אמור להיות מאושר.
היו לי חברים, כולם יפים ושווים כמוני, וחלק אפילו יותר ממני. עבודה נהדרת, מעניינת ומשתלמת, הורים מבינים, אחיינים מתוקים שאהבתי ושאהבו אותי, הכל היה טוב.
הייתי יפה, בריא, עשיר פחות או יותר, או לכל הפחות שמח בחלקי. היה לי הכל חוץ מאהבה.
מכירים את הפתגם הזה שכסף הולך לכסף? אז ככה גם יופי נמשך ליופי. כל מי שרצה אותי היה יפה כמעט כמוני. פה ושם גם אני נדלקתי על כמה בחורים שווים, אבל... תמיד היה איזה אבל והתברר שזה לא זה, ושוב ונשארתי לבד.
השנים חלפו, התחלתי להתבגר ובגיל עשרים ושמונה – כן, אני יודע, לא רואים עלי, תודה - הבנתי על עצמי כמה דברים.
קלטתי למשל למה אני לא אוהב את הטיפוסים שנמשכים אלי. לא, אין בהם כל רע, הם שווים ביותר, הם נהדרים! חלקם אפילו חכמים למרות יופיים, אבל אני, השד יודע למה, לא אוהב כאלו, אני אוהב טיפוסים אחרים לגמרי.

אני נמשך דווקא לבחורים ההם שבחיים לא יעזו לפנות אלי, אלו שלא יבואו לרקוד במועדונים הכי אפנתיים, לא ישבו בבתי הקפה המעוצבים שאני יושב בהם, לא ילכו להתעמל בחדר הכושר היוקרתי שאני מנוי בו.
סוף סוף הבנתי מה אני באמת אוהב ולמה אני באמת משתוקק - אני אוהב גברים מלאים, חזקים ושעירים. לא נמשך לאלו שעושים דיאטות ושעווה ומתייסרים במכוני לייזר. אני אוהב דווקא את הטיפוסים שלא שמים זיין על הצורה שלהם, שלא אכפת להם קצת כרס ושערות על הגב, בקיצור רבותי, אני אוהב דובים.
תמיד אהבתי אותם, ורק עכשיו, כשאני מתקרב לגיל שלושים המאיים, אני מתחיל לצאת בשקט בשקט מהמגרה הקטנה והמבוישת הזו שהתחבאתי בתוכה.
בגלל זה אני ישן לבד, בגלל זה כל החברים היפים שלי והחברים השווים שלהם שהם מכירים לי, וכל הדוגמנים המיופייפים שבעיתונים ובשלטי החוצות, לא מדגדגים לי אפילו את קצה הזין.
הם פשוט יפים מדי, מלוקקים מדי, דומים יותר מדי לדמות הנשקפת אלי בראי.
תגידו, אבל יש המון דובים בארץ. כן, תודה רבה, אני יודע.
ניסיתי לפגוש אותם, חיפשתי אחריהם בכל מקום - בסאונות, בגנים, בחוף הים, ובכל מקום הפחדתי אותם עד מוות.
אף אחד מהם לא האמין שילך לו עם אחד שנראה כמוני, וגם כשהצלחתי להגיע למגע פה ושם זה תמיד נגמר אחרי זיון אחד או שניים.
''אתה יפה מדי בשבילי.'' אמר לי דוב אחד חכם ומנוסה, שהיה, האמת, קצת מבוגר מדי בשבילי.
''מה אני אעשה עם אחד שנראה כמוך? אני כל הזמן אקנא.'' אמר לי אחר וליטף אותי באנחה לפני לכתו, בלי שהספיק להסביר לי אם הוא יקנא בגלל אחרים, או בגלל שהוא רוצה להראות כמוני.
בסוף התייאשתי. הגעתי למסקנה שעלי לוותר על הפנטזיה הזו. ניחמתי את עצמי שבחיים אף אחד לא מקבל את מה שהוא באמת רוצה.
מספיק לחלום שחתי לעצמי, אתה יודע שאף אחד לא מרוצה ממה שיש לו. מי ששעיר רוצה להיות חלק, ומי שחלק רוצה קצת שיער פה ושם.
מי שיפה מבחוץ רוצה שיראו את היופי הפנימי שלו, ומי שמכוער רץ לעשות ניתוחים פלסטיים. מי שעני רוצה להתעשר ומי שעשיר חושב שאוהבים אותו בזכות כספו.
כולם רוצים מה שאין להם, כולם לא מרוצים, כולם מחפשים, וכולם אומללים.
מה אפשר לעשות? אלו החיים.

כדי להתנחם, הגשמתי פנטזיה שכן יכולתי לממש – אופנוע.
למה אופנוע? כי תמיד חלמתי על אופנוע. גדול, שחור, רועם, עם הרבה חלקי ניקל כסופים, וקסדה עם ציורים של נשרים זהובים ומעיל עור תואם, ולא לשכוח מגפים ומשקפיים להשלים את המראה.
עשיתי רשיון וקניתי אופנוע ותלבושת מדליקה והייתי מאושר. במשך זמן מה שכחתי את הצרות שלי ואז האופנוע שלי, היפה והחדש, נתקע ולא הניע.
אופנוען אמיתי שמבין עניין היה מביא את ארגז המכשירים שלו ויושב לבד לתקן את המנוע הסורר, אבל אני, מה לעשות? ירשתי מאבא שלי את הידיים השמאליות.
הרמתי כמה טלפונים, בררתי איפה יש מוסך לאופנועים, ובבוקר לא עבות אחד התייצבתי במפרץ במוסך קיבוץ גלויות בע''מ כדי לרפא את אופנועי היקר והאהוב.
ודווקא אז, אחרי שכבר ויתרתי והפניתי את כל רגשות אהבתי לערמת הפח והניקל הנוצצת שעלתה לי שלוש משכורות נוטפות בונוס, פתאום, בלי שום הכנה מראש, מצאתי אותו.
כנופית החברים ההומואים המעוצבים שאספתי סביבי בעבודתי בהייטק היו נופלים מהכיסאות היוקרתיים שלהם על רצפות הקרמיקה הספרדית המצוירת בטוב טעם של דירותיהם המקסימות אם היו רואים אותו.
בחור לא גבוה, בקושי מטר שבעים וקצת, רחב, לבוש מכנס צבאי ישן ושחוק וגופיה אפורה לחה מזיעה - בדיוק אז היה אחד החמסינים הראשונים של עונת המעבר - עיגולי זיעה גדולים מסתמנים מתחת לבתי שחיו.
עורפו עבה ושעיר, ידיו גדולות וגסות, אצבעותיו העבות מסתיימות בציפורנים שחורות משמן ועל ראשו העמוס תלתלים שחורים כרוכה בנדנה אדומה, מצלה על גבות עבות שלא ידעו טעם פינצטה מימיהן.
אבל היו לו עיניים חומות רכות, פנים עגולות וחיוך של ילד ביישן שתאם באורח פלא את לחייו עטויות הזיפים השחורים, וכשהתכופף אל האופנוע שלי התרוממה הגופיה שלו למעלה וחריץ מיתולוגי בצבץ מאחור מקצה חגורת מכנסיו, גורם לי לזקפה מידית
או. קי. כל המכורים למראה האליל היווני החטוב והחלק מוזמנים לרוץ להקיא או לפרוץ בצחוק לועג. כל החובבים של עידון, יופי ואלגנטיות, יכולים לנוד לי ברחמים, או פשוט ללכת למקום אחר.
אותי מדליקים רק גברים כמוהו. כל הדוגמנים המרוטים שמוציאים את נשמתם בחדרי כושר ממוזגים לא מזיזים לי כמלוא הנימה, ואילו הוא, השעיר, בעל הגוף העבה והמוצק והזרועות ששריריהן התעצבו מעבודה אמיתית ולא מהרמת משקולות מתפנקת, מעמיד לי בטירוף.
רק אותו אני רוצה ואני מעדיף את ריח הזיעה שלו על פני כל ריחות האפטר שייבים הכי יקרים בעולם.
''בז'ה, כפרה שלי, תבדוק מה הבעיה של האופנוע של האדון הנחמד הזה!'' צעק אליו בעל המוסך - גוץ שרירי וקרח עם כתובות קעקע מפחידות על ידיו החשופות - ופנה לחטט בקרביו של ג'יפ שהיה תלוי מעל לראשו.
''בז'ה הוא המומחה שלנו לאופנועים.'' סח לי שותפו, שהיה דק ושחום, ובעל קוקו ארוך שזור שער שיבה ושפם מרשים. ''נורל מומחה לג'יפים, אני בבר, המומחה לטרקטורונים, ובז'ה עובד על האופנועים.''
''אהה!'' אמרתי בנימוס, ובהיתי בחריץ המפתה של בז'ה. ''אז אם אתה מרוקאי ונורל רומני מה בז'ה?''
הוא חייך, מופתע. ''מה זאת אומרת? הוא גרוזיני. מה? לא רואים? משה גזשווילי, זה השם שלו, אנחנו קוראים לו בז'ה כי ככה אימא שלו קוראת לו. בז'ה זה כמו חמוד או מותק בגרוזינית. מה? לא ידעת?''
לא. לא ידעתי. מאיפה שאני אדע? אני בכלל פולני.
''יופי. באמת מתאים לכם השם של המוסך.'' חייכתי אל בבר.
הוא צחק. ''לא. אנחנו לא קיבוץ גלויות, אנחנו משפחה. אני ונורל גיסים, ובז'ה הוא הבן הקטן של אחותה הגדולה של אישתי.''
''הבנתי.'' אמרתי, מנענע את ראשי במרץ למרות שלא הבנתי שום דבר.
פתאום קלטתי שעלול בהחלט להיות שבז'ה הוא סטרייט מושבע ואני עומד לצאת מפה עם לב שבור וזין זקוף.
רק הבוקר הייתי מוטרד ממצבו של האופנוע האהוב שלי ואילו כעת הייתי מוכן לתת אותו במתנה למי שיוכל לספר לי אם בז'ה בקטע של בנים או שאני סתם עושה צחוק מעצמי.

למזלי נכנס למוסך טרקטורון צהוב ורועש ובבר הניח לי סוף סוף להתרכז בבז'ה שמצידו התעלם ממני לגמרי וייחד את כל תשומת ליבו לאופנוע שלי שהלך והתפרק מעיטוריו הנוצצים ונותר ערום וחשוף, רובץ על רצפת הבטון של המוסך.
''יש לכם משפחה מאוד מסובכת, ממש קיבוץ גלויות.'' ניסיתי לקשור שיחה.
הוא גיחך. ''כן אבל השם של המוסך הוא לא בגלל המשפחה המשוגעת שלנו אלא בגלל השם של הרחוב.''
''אני מבין.'' אמרתי בנימוס ודחפתי ידים לכיסים, מתאפק לא ללטף הפרווה שעל הכתפים הרחבות כשל מרים משקולות שהיו כל-כך קרובות אלי ועם זאת כה רחוקות.
''זה הכל בגלל הסבתא שלי.'' הסביר בז'ה, מדבר כלאחר יד בעוד הוא מחטט במנוע של אופנועי בר המזל שברצון הייתי מתחלף איתו.
''חיתנו אותה עם גבר זקן שהיא לא אהבה, ואחרי שהוא מת היא החליטה שהבנות שלה לא יתחתנו בלי אהבה. היא עלתה לישראל ונתנה לבנות שלה להתחתן עם מי שהן רצו, וככה יצא שיש לנו סלט שלם במשפחה.''
הוא דיבר בנימוס אבל לא הביט בפני אפילו פעם אחת. כל תשומת ליבו ניתנה לערמת הפחים המטופשת ההיא שהייתה פעם אופנוע יקר.
תסתכל עלי! צרחתי בליבי, אני בחור נורא יפה, כולם חולים על הפנים שלי, למה אתה לא מסתכל עלי?
התעצבנתי בשקט בלב, אבל בקול אמרתי רק מין - ''אני מבין.'' פולני, מנומס כזה.
''טוב.'' הזדקף בז'ה אחרי כמה דקות וישר את גבו, וסוף סוף הואיל להגניב אלי מבט. ''יקח לי עוד כמה שעות טובות לכוון את הקרבורטור. אתה לא צריך לחכות פה בחום הזה, אולי תלך לסידורים ותחזור בעוד...''
''לא, לא. אני בסדר גמור, באמת.'' מחיתי, ''אני מעדיף לחכות כאן. מתי אתה הולך הביתה?''
הוא הישיר אלי מבט והוריד את הבנדנה מראשו, מוחה בה את ידיו המטונפות. תלתלים לחים דבקו אל מצחו ובקושי התאפקתי לא להסיט אותם מעיניו באצבעותי. הוא היה כל-כך מתוק כשעמד שם, מזיע ושעיר ומלוכלך, וסקסי להחריד.
''אני לא הולך, אני גר כאן. יש לי דירה מעל המוסך.'' הצביע כלפי מעלה, ''בדרך כלל אני עובד עד שש בערב, אבל אם יש עבודה אני נשאר יותר מאוחר.''
הוא חייך אלי פתאום חיוך מקסים שחשף שיניים לבנות וגומות חן מטריפות. ''אם תחזור עד שש בערב אדוני האופנוע שלך יהיה מסודר. אין לך איזה מקום ללכת אליו?''
הנדתי לאות לא. לא היה בכל העולם מקום שרציתי להיות בו יותר מאשר כאן, לצידו. התיישבתי על פח הפוך והבטתי בו, מחטט בקרבי האופנוע שלי, שואל את עצמי מה קורה לי, למה אני מטנף את בגדי היפים והיקרים במוסך, ומה אני הולך לעשות במידה ויתברר שהוא לא הומו?
הוא גרוזיני, שחתי לעצמי, עם דוד מרוקאי, וגם הדוד הרומני הזה לא נראה מכוחותינו. רק תראה איזה תמונות של בחורות תלויות פה? שלא לדבר על לוח השנה המזעזע הזה של האסלר או השד יודע מה.
פזלתי בזהירות אל תמונת החודש - בחורה שדגמנה תנוחה גיניקולוגית עתירת סיליקון, והתאפקתי לא להקיא.
''מוצא חן בעיניך הלוח שנה הזה?'' שאל בז'ה שהצליח באורח פלא, למרות שגבו היה מופנה אלי, להבחין לאן מכוונות עיני.
''לא ממש. זה לא כל-כך... זה לא בדיוק... '' גמגמתי והאדמתי כמו תינוק.
הוא הגניב אלי מבט מבעד לתלתליו. ''זה מגעיל!'' פסק בקול חמור, ''לא מכובד, מבייש נשים וחסר כל טעם טוב.''
תראו מה זה? מוסכניק עם טעם באמנות!
''ומה בקשר לתמונה הזאת?'' הצבעתי על תמונה פחות חשופה של צעירה שטלטלה בחזיה שלה מטען כבד, אבל לכל הפחות מכוסה בחולצה, אם כי המחשוף שלה... אפשר היה להטביע בו פלוגה שלמה של חיילים.
''לא הטעם שלי.'' הזעיף בז'ה את פניו, ''אבל אם משהו אוהב את זה שיהיה לו לבריאות.''
''ואיזה בחורות הן כן הטעם שלך?'' העזתי לשאול בלב הולם.
הוא הסתובב והביט בי, והפעם סקר אותי היטב, מעביר את עיני הילד התמות שלו על גופי החטוב והשרירי, בוחן את פני היפים.
אתם כבר מכירים אותי ויודעים שאני לא סתם שחצן - אני באמת בחור יפה. התלתלים הבלונדיניים של ילדותי הפכו אמנם שטניים, ואני מקצץ אותם לתספורת מעוצבת, והלחיים שלי כבר לא אדומות ועגלגלות תודה לאל, אבל עדיין יש לי עור חלק ובהיר, ועיניים כחולות יפות, ופנים נאות מאוד, וגוף טוב שאני מטפח במרץ בחדר כושר. אני לבוש בבגדים יקרים שהולמים אותי היטב ואני נראה ממש טוב, באמת שכן. המבט על פניו של בז'ה העיד שהוא אוהב את מה שהוא רואה.
אבן נגולה מעל ליבי למראה מבטו. אני אולי דביל שנדלק דווקא על מוסכניק שעיר, אבל לכל הפחות הוא לא סטרייט.
מילא, לאהוב דובים זה לא מקובל בחוג החברים שלי, אבל זה לגיטימי פחות או יותר. להתאהב בסטרייטים זו כבר ממש סטיה נפשית מסוג של נקרופיליה או משהו מגעיל כזה.
המשכנו לשבת יחד. הוא עובד על האופנוע ואני מסתכל. מאחר ולא היינו לבד יכולנו רק לדבר. בשבילי זו הייתה חוויה מיוחדת, לשבת ולדבר סתם עם גבר שאני נמשך אליו כל כך.
עד עתה פגשתי אנשים רק במסיבות, או בגן, ושם לא מדברים. בגן זה פשוט נחשב לגסות רוח ונדנוד לנסות לדבר עם מישהו שבא לזיין, ואילו במסיבות זה בלתי אפשרי בגלל הרעש הנורא של המוזיקה שאני אף פעם לא יודע אם היא האוס או טכנו או השד יודע מה, אבל היא תמיד מורטת את עצבי ומעוררת בי געגועים שאני מסתיר היטב לשירים הישנים והטובים של דור ההורים שלי.
האמת? פעם הצלחתי לדבר עם מישהו במסיבה שקטה יחסית. נדמה לי שהמגבר התקלקל, או שאולי השכנים הזמינו משטרה, בכל אופן היה פחות רועש, אבל הוא היה שיכור נורא ואני הייתי מסטול, אז לך תנהל שיחה במצב כזה...
בז'ה עבד עד שעה חמש על האופנוע שלי, ובמשך כל הזמן הזה הסביר לי כל מיני דברים על מנועים בפרט, ומנועי אופנועים בכלל, והרחיב את הדיבור על מנועי אופנועים של B.M.W. שהם כמובן הטובים ביותר, אם כי גם ההארלי דייוידסון...
עיניו הבריקו מהתלהבות ואני נהניתי לראות אותו נרגש ושמח למרות שלא הבנתי שום דבר, וגם לא הייתי מסוגל להתרכז בכלום, במיוחד אחרי שהוא גמר לעבוד, הוריד את הגופיה שלו והלך להתרחץ.
גופו היה שעיר מאוד, שרירי ומוצק, והפטמות... מזל שהוא חזר מהמקלחת עם חולצה, אחרת אני באמת לא יודע מה הייתי עושה.
השמש החלה לשקוע לעבר מפרץ חיפה כשהוא חזר עם שיער לח וחולצה נקייה. המוסך הלך והתרוקן מעובדים וקליינטים ופתאום היינו לבד.
''רוצה לעשות סיבוב, לבדוק שהכל בסדר עם האופנוע?'' הציע לי.
''אהה...'' היססתי, ''אני לא יודע... אני...'' עמד לי כל-כך שספק אם הייתי מסוגל לשבת על מושב של אופנוע בג'ינס דיזל ההדוק והמעוצב שלי.
הוא הפנה את מבטו אלי. ''מה הבעיה? אתה לא מכיר את האזור? חושש ללכת לאיבוד?''
הוא לא דיבר בלגלוג אלא נשמע מודאג בכנות, מדבר בקול בס חמים שעשה את עורי חידודין חידודין מרוב עונג.
הבחור הזה פשוט הדליק אותי בכל דבר שעשה או אמר.
''האמת שכן. אני לא מכיר כל-כך את אזור התעשיה. חוץ מזה אם יקרה משהו לאופנוע אז אני אתקע ו...''
''אני אבוא אתך.'' מיהר בז'ה להתנדב, ''יש לך עוד קסדה?''
''כן. בטח. אבל אולי עדיף שבהתחלה אתה תנהג?'' הצעתי מחשש שאבייש את עצמי ואפיל את שנינו מהאופנוע.
באמת שלא הייתי במצב לנהוג, בקושי הלכתי.
פניו זרחו מעונג לשמע הצעתי. הוא מיהר לחבוש את הקסדה הרזרבית שלי על ראשו וכשראה שאני מתקשה לרכוס את הקסדה שלי התקרב אלי ועזר לי בזריזות.
אחר-כך למדתי שלמרות אצבעותיו העבות היה מוכשר בכל עניין שדרש זריזות כפיים. היו לו מה שנקרא ידי זהב, בניגוד אלי, שידי העדינות והצרות כידיו של פסנתרן הן ידיים שמאליות ממש.
רק על מקלדת המחשב הן זריזות ומוכשרות, וגם על גוף של גבר אחר, אבל כשעלי לתקוע מסמר בקיר או להבריג בורג אני כשלון חרוץ.
הספקתי להריח את ריחו הטוב והחמים לשניות מעטות מדי בטרם פנה לאופנוע שלי, התיישב עליו, התניע אותו בתנועה זריזה אחת והזמין אותי לטפס מאחוריו.
ישבתי בזהירות רבה ובתחילה אחזתי בביישנות במותניו. בכל זאת, לא נעים, אבל אחרי שהוא פנה לכיוון המפרץ והתחיל להאיץ בכביש נידח ומתפורר שכנראה יצא מכלל שימוש, הייתי חייב להיצמד אליו בכוח כדי לא ליפול.
את הנסיעה ההיא, הנסיעה הראשונה, לא אשכח כל עוד אני חי. הצמדתי את פני אל כתפו הרחבה, ידי שלובות סביב גופו, הזין שלי מעוך אל שיפולי גבו, הרוח נושבת סביבנו וקול צחוקו הרועם נשרך מאחורינו.
רק עכשיו הבנתי מה פירוש שכרון חושים. הייתי מוכן להמשיך לנסוע ככה עד אין סוף, אבל לצערי הכביש הסתיים פתאום בדיונת חול ובז'ה עצר וירד מעל האופנוע, מסיר מעליו את הקסדה.
''בא לך לראות את השקיעה?'' שאל ושלח יד לשחרר את תפס הקסדה שלי.
הנהנתי, אילם מרוב אושר, והוא הניח את הקסדות שלנו על המושב ואחז בידי, מושך אותי אחריו לכיוון הים.
השקיעה הייתה נהדרת מן הסתם, אין לי מושג. הייתי חרמן ומאוהב מכדי לשים לב לדברים טיפשיים כמו שקיעות שמש.
השמש הרי שוקעת כל ערב, ותמשיך לעשות זאת עוד הרבה שנים אחרי שאמות בשיבה טובה, אבל להתאהב זה דבר שלא קורה לי כל יום וטוב שכך, מפני שהלב שלי בקושי עמד בהתרגשות.
בז'ה הביט בהתפעלות בים הבולע לתוכו את כדור השמש האדום והמסנוור ונאנח עמוקות כשהשקיעה הסתיימה.
''בעוד כמה חודשים יתחילו לבנות פה בתי חרושת חדשים ואז כבר לא נוכל לראות את הים. רציתי שתהנה מהנוף לפני שהוא יעלם.''
''מאוד נהניתי מהנוף.'' אמרתי, מתכוון לכל מילה. ''אני ממש מודה לך בז'ה.''
הוא חייך במין עצב ענוג ורגע עמדנו שותקים באור המתמעט והולך ולא ידענו מה להגיד ומה לעשות, ואז הוא אמר, ''אה, והאופנוע שלך נוסע ממש טוב מר כספי.''
ופתאום הבנתי שאם לא אעשה משהו מהר הכל יגמר. הוא יפרד ממני כאילו אני באמת עוד קליינט מרוצה אחד שמשלם את החשבון והולך שמח וטוב לב לדרכו ולא אראה אותו יותר.
''מצידי אתה יכול להטביע את האופנוע המחורבן הזה בים.'' אמרתי, ''ותקרא לי בבקשה רפי.'' ואז הטלתי את עצמי עליו וסוף סוף חיבקתי אותו ונישקתי אותו כמו שחלמתי לעשות מהרגע שעיני נחו עליו.
למרות שאני שוקל איזה שמונים ק''ג הוא עמד בקלות בהסתערות שלי ובלי להתפלא חיבק אותי חזרה, לוחץ אותי אליו בכוח.
התנשקנו שוב ושוב, מלטפים, מועכים ומחבקים זה את זה, מאושרים פשוט להיות אחד עם השני בלי שום צורך בדיבורים ובהסברים מיותרים.
בסוף נעשה קריר והירח החל לעלות ובז'ה נזכר שהשארנו את המוסך לא נעול ומשך אותי חזרה לאופנוע.
''אתה לא מתכוון באמת להטביע אותו בים?'' שאל בחשש כשטיפסנו עליו שוב. ''זה אופנוע מצוין רפי. יכולתי לכוון אותו ברבע שעה, סתם התמזמזתי איתו כי לא רציתי שתלך.''
אושר פראי הציף אותי. ''באמת בז'ה, אבל למה לא אמרת כלום?''
''התביישתי.'' הוא הסמיק בחשיכה והצמיד את ידי אל לחיו. ''פחדתי שאולי אתה לא... לא כמוני, ושאולי רק נדמה לי וגם... פחדתי.''
''ממה פחדת?'' שאלתי כשעלינו יד ביד לדירתו. הרעיון שנפרד בכלל לא עלה על דעתנו.
''ממך, אתה נורא יפה.'' אמר בכנות ילדותית, ''אתה מושלם כזה ולבוש כל-כך יפה ו... אתה מפחיד נורא רפי, כמעט מתי מפחד כשראיתי אותך.''
''בז'ה, טפשון אחד.'' הסתערתי עליו שוב, נהנה להרגיש איך גופו הגדול עוצר בקלות את משקלי. ידיו עטפו אותי בבטחה כשנפלנו יחד על המיטה הענקית שלו שמלאה את כל חדר השינה, ואחר-כך לא היה לנו עוד צורך בדיבורים.
רק זמן רב אחר-כך המשכנו בשיחה שלנו. הוא סיפר לי שהוא לומד בטכניון הנדסת מכונות ושהוא אוהב לפרק ולהרכיב כל מיני מכונות ומכשירים, ואופנועים הוא אוהב במיוחד. ואני סיפרתי לו שיש לי ידים שמאליות ושאת האופנוע קניתי כי לא היה לי דבר טוב יותר לעשות עם עצמי.
בז'ה התפלא וצחק בחוסר אמון כשסיפרתי לו שמעולם לא התאהבתי קודם, ופער את פיו בפליאה כשנישקתי אותו וליטפתי אותו והתפעלתי מכל ס''מ בגופו הגדול השעיר והחזק.
''בחור יפה כמוך? איך זה יכול להיות?'' השתומם.
ניסיתי להסביר לו שגברים יפים וחלקים כמוני לא מושכים אותי והוא חייך בפליאה וליטף אותי ביד חמה ומחוספסת. ראיתי שקשה לו להאמין לדברי.
רק הרבה אחר-כך הבנתי שזו הייתה יותר ממשיכה מינית לגבר שעיר ומלא. זו הייתה אהבה, אבל איך יכולתי לדעת?
הייתי מסוחרר מהגשמת הפנטזיה הסודית שלי, חרמן כל-כך למראה גופו, מטושטש לגמרי בגלל המין הנהדר, עד שלא הבנתי מה אני מרגיש.
הייתי פשוט טיפש והרסתי הכל, אבל אני מקדים את המאוחר, ההתחלה, כמו כל ההתחלות, הייתה נהדרת.
כששאלתי אותו בבוקר אם נוכל להתראות שוב הוא לא ענה לי בקלישאה מתחמקת ומנוסחת היטב כמו שנהוג בקהילה שלנו אלא חייך והניד בפשטות את ראשו לאות כן. ''בטח, תבוא מתי שתוכל, אני תמיד כאן.'' אמר, ואכן הוא תמיד היה שם, ממתין רק לי.
בחודשים הראשונים שבהם למדנו להכיר היטב זה את זה הוא אף פעם לא אכזב אותי. החיוך השמח שהיה נדלק על פניו כל פעם שראה אותי מגיע חימם את ליבי כל פעם מחדש.

גרתי אז בדירת קרקע של וילה תלת מפלסית מהודרת ומעוצבת עד זוב דם בדניה - שכונת היוקרה של חיפה.
חלונות דירתי, שהייתה גדולה ויקרה מדי בשבילי, נשקפו לים התיכון, וכשיצאתי לפאטיו הפרטי שלי הייתי טובע בים של צמחיה טרופית יקרה שיובאה במיוחד מדרום אמריקה לפאר את גינת הווילה.
בפעם היחידה שהבאתי לשם את בז'ה הוא פער עיניים גדולות ועמד בלי לזוז, ידיו צמודות לגופו מחשש שישבור או ילכלך משהו יקר.
''נורא יפה פה.'' אמר והביט במצוקה לעבר הדלת, משתוקק לברוח משם מהר ככל האפשר.
הסתלקנו עם מזוודה מלאה בחפצים שרציתי לשמור בדירתו ויכולתי לראות איך הוא נושם לרווחה כשנכנסנו לרכב המרופט של המוסך שדודיו הרשו לו להשתמש בו בערבים.
''לא היית רוצה לגור במקום כזה עם נוף לים וגינה כל כך יפה?'' שאלתי.
הוא הקדיר את פניו. ''בדניה הים רחוק מדי.'' אמר בקצרה. ''אי אפשר להריח אותו. הנוף פה כמו תמונה, לא אמיתי.''
''אבל הדירה יפה, לא?''
בז'ה נאנח. ''כן, יפה מאוד, רהיטים נהדרים, הכל חדש. בטח נורא יקר לגור שם. יש לך מספיק כסף לשלם על זה?''
''אל תדאג כל-כך בז'ה.'' אמרתי, ''אני מרוויח טוב.'' כבן למשפחה מרובת ילדים ומעוטת הכנסות הוא תמיד דאג שאני מבזבז את כספי ולא חוסך לימים קשים.
''מה אתה רוצה שנעשה היום?''
''נלך לסרט בלב המפרץ, כמו תמיד.'' אמר בז'ה ומשהו מריר ועצוב הבהב בעיניו.
הידקתי את ידי על ירכו ושתקתי. בדרכו הפשוטה והישירה הוא נגע בבעיה העיקרית של היחסים שלנו – הבושה שחשתי להראות במחיצתו.

בהתחלה זה לא הטריד אותנו. רצינו רק להיות לבד, לשכב ערומים במיטה ולטרוף זה את זה, אבל אחרי כמה חודשים נרגענו מעט וכשבז'ה העיר שהוא רוצה לצאת לבלות איתי קפאתי מפחד.
המחשבה שיראו אותי בחוץ עם אחד כמוהו... אני יודע, זה נשמע נורא, אבל הוא פשוט לא התאים לסטנדרטים הנוקשים של החבורה שביליתי איתה.
הכרתי את הביקורתיות שלהם ואת לשונם החדה ופחדתי, ידעתי מראש מה הם יחשבו - למי אכפת שהוא נבון, וטוב לב ומתוק אם הוא מוסכניק עם ציפורנים שחורות ושערות על הגב?
הם באו ממשפחות מבוססות כמו המשפחה שלי והם לא יבינו אחד כמוהו שמימן מעבודתו במוסך את למודיו בטכניון ולא לקח פרוטה מהוריו.
להם לא משנה שידיו הגדולות והגסות יודעות להדליק במגען הטוב מדורות בגופי שעיניו חומות וטובות ושגומות החן שלו כשהוא מחייך אלי מחממות את ליבי.
כל מה שהם היו רואים זה שהוא מלא גוף ושעיר, שבגדיו הפשוטים לא יוקרתיים מספיק ותספורתו לא מעוצבת בג'ל לפי צו האופנה. בגלל זה נהגנו ללכת לקניון לב המפרץ, הרחק ממקומות הבילוי הרגילים של החברים שלי ששרצו בדרך כלל במרכז הכרמל וראו סרטים בסינמטק ובקניון חורב.
לא דברנו על זה בגלוי אף פעם. הוא אף פעם לא שאל למה אני לא לוקח אותו למשפחה שלי ולחברים שלי, למה אני לא מזמין אותו לישון אצלי בדירה או יוצא איתו למקומות שבהם אפשר לפגוש מכרים שלי. הוא הבין לבד וקיבל את הדין בשקט.
הייתי הסוד שלו והוא הבין בסודות, גם לו היו סודות משלו.
כששאלתי אותו עוד בלילה הראשון אם המשפחה שלו יודעת עליו, הוא נאנח בשקט, קם מהמיטה ונעמד בגבו אלי, מביט דרך החלון אל הים שעוד מעט יעלם מעינינו בגלל הבניינים החדשים שעמדו לבנות מול המוסך.
''לפעמים יש דברים שיודעים בלי לדעת שיודעים.'' אמר לבסוף בכבדות, ואחר-כך חזר אלי וחסם את פי בפיו, ושוב לא זכרתי על מה דברנו, הייתי עסוק מדי.
למחרת יצאתי על קצות אצבעותיי מדירתו, התגנבתי במדרגות למטה ונתקלתי בדודים שלו - בבר ונורל שדווקא היום השכימו להגיע לעבודה. עמדנו והבטנו זה בזה, נבוכים מכדי לדבר.
''בוקר טוב דוד נורל, בוקר טוב דוד בבר.'' אמר בז'ה שצץ מאחורי וחייך אליהם בתמימות. ''זוכרים את רפי? הוא ישן אצלי הלילה ועכשיו הוא צריך לרוץ לעבודה.''
הוא הניח את כפו הגדולה והחמה על זרועי בתנועה מגוננת וליווה אותי לאופנוע שלי שנראה, אחרי הלילה שביליתי איתו, טיפשי במקצת עם כל קישוטי הכרום המבריקים וחסרי התועלת שעליו.
''אל תדאג'' אמר לי ונישק אותי לפרידה. ''הם יודעים. הם תמיד ידעו. הם פשוט צריכים להודות בזה. קשה להם, אבל הם אוהבים אותי, הם יתגברו.''
''אתה בטוח בז'ה?'' חקרתי אותו, מודאג. המבט ההמום בעיני הדודים שלו הטריד אותי. ''ואם הם יספרו להורים שלך?''
בז'ה חייך מין חיוך מופנם שעשה לי חשק לחבק אותו ולנחם אותו כאילו היה ילד קטן ועצוב. מעולם לא חשתי ככה כלפי אף אחד.
איך לא הבנתי כבר אז כמה אני אוהב אותו? בתקופה ההיא חשבתי שאם אני יפה ובריא ומרוויח טוב בעבודה יוקרתית בהייטק אני יודע הכול, הייתי פשוט טמבל.
זה הצידוק היחיד שיש להתנהגות שלי - טיפשות טהורה.
''הם לא יגידו כלום, ובין כה כולם יודעים, הם פשוט... קשה להם עם זה. זה הכל. אל תדאג, הכל יהיה בסדר. לך עכשיו שלא תאחר לעבודה ותיסע בזהירות.''
הוא לא שאל מתי אשוב ואני לא הבטחתי שום דבר, אבל מיד אחרי שסיימתי לעבוד חשתי צורך עצום לגעת בו, להביט בעיניו לראות את גומות החן שלו.
עברתי בדירתי, לקחתי מברשת שיניים, קצת בגדים ודהרתי אליו, מגיע בדיוק כשהוא גמר לנעול את המוסך.
עד היום אני זוכר את שמש אחר הצהרים שצבעה פסי אור על דלתות הפח הענקיות והדליקה זהרורים זהובים בעיניו.
הבעת השמחה הנדהמת על פניו כשהופעתי פתאום, והאושר שחשתי למראה שמחתו היו צריכים להבהיר לי מה קורה פה, אבל כאמור, הייתי אז טיפש ולא הבנתי שום דבר.
דבר ראשון שנהגנו לעשות כשנפגשנו היה להתנפל זה על זה ולמהר להתפשט, ואחר-כך היינו אוכלים משהו, מתקלחים יחד, ושוב חוזרים למיטה.
רק אחר-כך היינו מדברים על כל מה שקרה לנו באותו יום, צוחקים ומתלוצצים, הולכים לים וחוזרים שוב למיטה.
דברנו על הכל ולא אמרנו כלום. דנו בפוליטיקה, ברכילות, בספרים שקראנו, ובסרטים שראינו, ורק על רגשותינו לא דברנו אף פעם.
הוא מעולם לא אמר שהוא אוהב אותי, ובכלל מיעט מאוד לדבר על עצמו, וגם אני לא אמרתי לו מה אני מרגיש.
התביישתי, לא הבנתי מה קורה, הייתי טמבל. העדפתי לבטא את עצמי במעשים ולא בדיבורים.
בישלתי למענו, קניתי לו מתנות קטנות, עשיתי לו מסג', מתענג על המגע בגופו יותר מכפי שהוא נהנה מהעיסוי החובבני שלי, והתגעגעתי אליו בכל רגע שלא הייתי במחיצתו למרות שהייתי טיפש ואטום מדי לרגשותי מכדי להבין את זה.
ופתאום, בלי שום אזהרה הכל התמוטט בבת אחת. העולם האמיתי שהתחמקנו ממנו עד אז חדר לבועה שיצרנו והיא התנפצה בפנינו.

זה היה אחרי כחצי שנה שהיינו יחד. היה סוף הקיץ, הוא גמר סוף סוף את הבחינות שלו, שאני חרדתי מהן יותר ממנו, וכדי לחגוג הלכנו לאיזה סרט טפשי ואלים עם עלילה חסרת הגיון והרבה מכות. מסוג הסרטים האמריקאים שהיו מגיעים תמיד לקולנוע לב המפרץ.
הסרטים שנחשבו לאיכותיים באמת, סרטים צרפתיים או צ'כיים או קוריאנים, אלו שזכו לתשבחות של המבקרים שהתפעלו מהשתיקות רבות המשמעות שקישטו את העלילה האיטית וחסרת המובן לא הגיעו ללב המפרץ.
האמת, לא אהבתי את סרטי הסינמטקים המתחכמים ההם וגם לא את הסרטים החקלאיים רווי הקטצ'ופ, אבל אהבתי את אולמות הקולנוע הקטנים מדי של לב המפרץ שתמיד נתנו לי הרגשה שאני נמצא בתוך קופסת תכשיטים מרופדת.
אהבתי לשבת עם בז'ה באולם הריק כמעט לגמרי, שוקעים בכורסאות המרופדות בכחול, אוכלים יחד פופקורן מלוח מדי מדלי ענק ושותים קולה חסרת גזים.
בחשכה הקטיפתית והקרירה של האולם הקטן והממוזג מדי חשנו נינוחים ומוגנים, מלטפים זה את זה וצוחקים מהעלילה הטיפשית.
בהפסקה יצאנו למתוח את הרגלים ובז'ה הלך לשירותים. כדי להפתיע אותו קניתי לשנינו שוקולדה מקופלת שהייתה חביבה עליו מאוד. לשמחתי גיליתי שיש להם מקופלת בטעם מריר המועדפת על שנינו.
בזמן האחרון היה קשה להשיג מקופלות בטעם הזה אז קניתי את כל הסטוק של המקופלות בטעם מריר שהיה להם - איזה עשר חבילות - מתעלם ממבטה המופתע של המוכרת.
כשפניתי מהדלפק נתקלתי בחן ועדי, חברים טובים שלי שבזמן האחרון לא כל-כך יצא לי לראות אותם.
למיטב ידיעתי חן יצא עם עדן שבדיוק נסע לטיול עם הוריו באירופה, ועדי היה חבר של ירדן שהיה במילואים.
כנראה שהם ניחמו זה את זה בבילוי משותף או... למי אכפת לעזאזל! מה הם עושים פה בכלל, נראים מעוצבים ומהודרים מדי למקום העממי הזה שהיו בו רק ילדים משועממים שיצאו לשרוף עוד ערב מעיק של החופש הגדול?
''מה אתה עושה פה רפי? בשביל מי כל השוקולד הזה?'' חייך חן את חיוך דוגמן משחת השיניים שלו.
נו, טוב. אבא שלו רופא שיניים יוקרתי, אז מה הפלא?
''נורא קשה להשיג מקופלת בטעם מריר אז...'' הסמקתי, נבוך, מודע פתאום לכך שאני לבוש סתם טריקו מהוה ונועל כפכפים. על הג'ינס שלבשתי עדיף לא להרחיב את הדיבור.
''אצל מי אתה מסתפר בזמן האחרון?'' הרים עדי את גבותיו בפליאה, והסומק על פני העמיק.
הזנחתי את התספורת שלי לאחרונה ושוב צצו על פדחתי התלתלים הללו שבז'ה אהב לסבך בהם את אצבעותיו כשהיה מנשק אותי.
''השאלה היא איפה אתה בכלל בזמן האחרון?'' חייך חן, ''לא רואים אותך, הייתה מסיבה ממש פיצוצית בלה רוז', והאפטר פרטי שהיה אחר-כך?'' הוא חייך חיוך רב משמעות ומעצבן, ''חבל''ז! אל תשאל איזה כוסונים היו שם.''
לא שאלתי ולא היה לי אכפת. ביום של המסיבה בז'ה עמד להבחן בחינה חשובה מאוד והעדפתי לבוא אליו לדירה ולהכין לו פסטה ברוטב אלפרדו שהתחבבה עליו מאוד מאז שלימדתי אותו לאכול אוכל איטלקי.
הוא היה חוזר נורא רעב מבחינות ואחרי שהייתי מאכיל אותו טוב הוא היה לוקח אותי למיטה ופורק את המתח של הבחינה בגופי. זה היה האפטר פרטי הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי, שווה פי מאה מהבלגן המסומם ששרר במסיבה ההיא, שראיתי מאות כמותה בשנים האחרונות.
ואז בז'ה הופיע, גם הוא בכפכפים, לבוש מכנסים קצרים וגופיה. תלבושת שחשפה את כל מה שאהבתי אצלו – טוב, לא הכל, כמעט הכל – מחייך בנימוס אל החברים שלי שהשתנקו למראהו.
לזכותם אומר שהם התנהגו למופת. בכל זאת, בחורים מנומסים מבית טוב. הם אפילו הסכימו לחלק בין שניהם מקופלת אחת שהרסה לחן את הדיאטה, אבל הוא אמר שזה לא נורא, מחר הוא הולך לחדר כושר והוא כבר יפצה על זה.
בז'ה חייך והנהן לשמע דבריו של חן, ובלס שלוש מקופלות בבת אחת, מתנהג כאילו המצאת הקלוריות טרם הגיעה לאזניו.
מזל שנשמע צלצול לסוף ההפסקה והם חזרו לאולם שלהם לראות את הסרט האירני הפלצני ההוא שהסתנן משום מה ללב המפרץ החביב שלנו.
הם בטח היו הצופים היחידים בסרט הזה. אולי זה מה שמשך אותם לראות רועי עיזים איראנים נודדים על גבעות שוממות שאמורות לסמל השד יודע מה, בטח את מצב נפשו המעורער של האדם המודרני בימינו או משהו.

''בחורים יפים מאוד החברים שלך.'' העיר בז'ה, והמשיך לשבת נוקשה למרות שחיבקתי אותו והנחתי ראש על כתפו. 
''עזוב הם סתם... כל אחד מהם יוצא עם אחר, הם בטח בוגדים ו...'' 
''והם גם לבושים כל-כך יפה.'' המשיך בז'ה כאילו לא שמע אותי, ''ומקפידים כל-כך על הגזרה שלהם.'' הביט בעצב על בטנו העגלגלת והחמימה שאהבתי ללטף. 
דחפתי יד מתחת לגופיה שלו, מלטף את הפרווה הרכה שכיסתה את בטנו, מתענג על המגע החמים והמלטף. 
''אני בטוח שלהם אין שערות על הגב.'' הוסיף, וסילק את ידי מעליו. זו הייתה הפעם ראשונה שהוא עשה דבר כזה, וזה דקר לי בלב כאילו מישהו דחף לי מחט לחזה. 
''בז'ה, בבקשה, אל תהיה מפגר כזה.'' התחננתי כששבנו הביתה בשתיקה רועמת. 
''אולי כדאי שאני אעשה דיאטה?'' אמר בז'ה, מביט בערגה במקופלות המעטות שנשארו. ''אני יכול להרזות ולעשות כושר, להוריד שערות בלייזר או שעווה, או...'' 
''שלא תעיז, דביל!'' כעסתי. ''אתה עובד נורא קשה במוסך. מה אתה צריך לבזבז זמן וכסף על החדרי כושר הפלצניים האלו שכולם באים אליהם רק לתפוס זיונים?'' 
''אתה הולך לחדר כושר.'' ציין במרירות. 
''כי אני יושב כל היום מול המחשב. אני צריך לזוז קצת. אחרי האימון אני בורח משם הכי מהר שאפשר ולא מסתכל על אף אחד. כולם שם מגעילים, באמת. נו, בוא אלי בז'ה.'' התחננתי. 
הוא חיבק אותי, אבל לא רצה לעשות סקס באותו לילה. עוד דקירה בלב, ואז צלצל הנייד שלי ועדי היה על הקו, חוקר אותי מי זאת המוטאציה הזו שאני מסתובב איתה, ואם אני כבר יוצא עם גודזילה למה אני לא מגלח אותה ומכניס אותה למשטר דיאטה חמור במקום לפטם אותה בשוקולד? 
''ולמה אתה מסתובב עם חן כשהחבר שלך במילואים?'' התקפתי חזרה. 
''יש לנו הסכם. אל תדאג בקשר לזה.'' אמר בקרירות שהקפיאה את דמי. 
זה היה עוד דבר שתיעבתי אצל החברים שלי. לכולם היו הסכמים כאלו או אחרים, ורק אני ובז'ה... בחיים לא דברנו על זה, אבל בנושא הנאמנות היה לי ברור מאליו שבקשר שלנו אין מקום לשותף. אצלנו זה רק אני והוא, בלי הסכמים, ואם אחד מאתנו עסוק, או לא בעיר, או לא חשוב מה, השני ימתין לו בנאמנות. 
''צדקתי. הוא באמת בוגד בחבר שלו.'' סיפרתי לבז'ה אחרי שניתקתי סוף סוף את השיחה המתישה ההיא. 
''אני מתאר לעצמי שככה זה אצלכם.'' אמר באדישות, ''גברים שנראים כל-כך טוב... אתה יכול גם, אם אתה רוצה.'' הוסיף, והפך אלי את גבו. ''לא אכפת לי.'' 
עוד דקירה בלב, כואבת כל-כך עד שהתחלתי לחשוב על התקפי לב ושאר מרעין בישין. 
''אל תהיה מפגר כזה בז'ה!'' התפרצתי בעצבים. ''אני לא כמותם. אני רק אתך. אתה יודע את זה.'' 
''אני לא יודע כלום.'' אמר בז'ה, מתעלם מכעסי. ''אני סתם מוסכניק דביל שעובד ולומד כל היום. מה אני יודע בכלל על החיים האחרים שלך?'' 
אין לי שום חיים אחרים. אתה כל החיים שלי, חשבתי, אבל שתקתי. פחדתי מעוד דקירה בלב, פחדתי ממה שיצא לי מהפה. 
פחדתי, פשוט פחדתי ושתקתי, הופך אליו את גבי, מחבק את הכרית במקום את גופו, והעמדתי פנים שאני ישן.

אחרי הפגישה ההיא התחלנו להתרחק זה מזה. זה קרה בהדרגה, לא הייתה אף פעם מריבה אחת בריאה או סכסוך שבו אומרים הכל, זורקים צלחות, בוכים ומקללים.
אולי, אם היינו מטהרים את האווירה במריבה הגונה, לא היינו מתרחקים ככה זה מזה, אבל שנינו טיפוסים מאופקים מדי לסקנדלים.
אף אחד מאתנו לא רצה להודות כמה הוא סובל ואומלל, והכי גרוע - לא היינו מסוגלים לדבר בגלוי על מה שכאב לנו, על ההבדל הזה בין העולם שלי לשלו, ומה עושים כדי לגשר על שני העולמות שלנו.
הנחתי שהוא חושב שהוא לא טוב מספיק בשבילי, וגם אני, למרות הכאב שהסבה לי ההתרחקות ממנו חשבתי אותו דבר.
הייתי טיפש נורא, נדמה לי שכבר אמרתי את זה לא פעם, אז תרשו לי לחזור על כך - הייתי דביל מושלם.
בגלל חשש ממה יגידו, בגלל פחד, ביישנות, גאווה, הרסתי את היחסים שלנו בלי שום סיבה ממשית. פעלתי מתוך כניעה למוסכמות שבעצמי סלדתי מהן.
טיפש, כבר אמרתי?

זה היה בעונת המעבר, בתקופת החגים. בז'ה עבד קשה מאוד במוסך. הייתה להם איזו הזמנה גדולה לתיקון ג'יפים והוא לא יכול היה להקדיש לי זמן ולכן נסעתי לחופש מפנק באילת בלעדיו, רק עם החברים שלי מההיי טק.
לפני שיצאתי, משאיר אותו להזיע במוסך המחניק, התמרמרתי באוזניו שהוא מזניח אותי ושרק העבודה חשובה לו, מתעלם באנוכיות מכך שהוא היה צריך להרוויח כסף במו ידיו בשביל להמשיך ללמוד והוא לא היה יכול לעזוב הכל וללכת לחופש כרצונו.

חזרתי מאילת שזוף ומחייך. היה נורא כייף! כל החבורה של ההי טק הייתה איתי – חן, וירדן, עדי, עדן, ועוד כמה ידידים בעלי אמצעים שלא היססו לבזבז כסף על חדרים במלון חמישה כוכבים יוקרתי, השכרת ג'יפים יקרים, קניות ובילויים. הכל בלי חשבון כמו שצריך לעשות בחופשה.
היה באמת נהדר!
כמובן שהתגעגעתי לבז'ה, אבל איכשהו לא יצא לנו לדבר כשהייתי באילת. זו לא הייתה אשמתי שאופיר - היפיוף הבלונדיני, נדבק אלי ולא הניח לי להיות רגע לבד, וחוץ מזה הקליטה בנייד לא הייתה טובה כל-כך ו... בקיצור, לא דברנו כמעט שבוע שלם, וגם אחר כך...
או. קי. אני לא גאה בזה, אבל היה לי סטוץ קצר ולא מחייב עם אופיר, והיה גם ערב אחד, שתוי והזוי במיוחד, שבו אני ואופיר ועוד מישהו ששמו לא זכור לי, רוני או רני או משהו כזה... בקיצור, אני מודה - לא הייתי נאמן לבז'ה.
יצאתי לחגוג ולנוח וזה מה שעשיתי.
למה לא מיהרתי להיפגש איתו כשחזרנו מאילת? התביישתי. לא יכולתי לשאת את המבע המאושר על פניו התמימות והעגלגלות ואת מראה עיניו החומות הרכות אחרי ההוללות ההיא באילת.
דחיתי את המפגש איתו עוד ועוד, מתרץ את הדחייה בעבודה ובעומס, ובכל מיני תירוצים אחרים, טיפשיים לא פחות.

נפגשנו רק שלושה ימים אחרי שחזרתי מהחופשה. עברו עשרה ימים מאז שראיתי אותו. הייתי שזוף, לבוש בבגדים יפים שקניתי בקניון היוקרתי של אילת, מריח מבושם יקר, והוא היה מטונף, עייף, מוזנח, לבוש בגדי עבודה נוקשים מזיעה.
זו הייתה פגישה איומה. שנינו היינו קרים ועצורים. התנהגנו כמו סתם מכרים, לא כמו שני אנשים שאוהבים אחד את השני
הוא כעס על הזמן הרב שלקח לי להגיע אליו ואני טענתי שנמאס לי שהוא כל הזמן עסוק, ושהוא עובד במקום לצאת לחופש, ושאי אפשר ככה, ועוד שטויות חסרות הגיון מסוג זה, מנסה להסות בטרוניות כלפיו את רגשות האשמה שחשתי.
''יש לי עוד כמה שעות עבודה על הג'יפ הזה.'' אמר בז'ה אחרי שהתעייפנו מהויכוח. ''אתה רוצה לחכות לי בדירה?''
''לא. אין לי חשק.'' עניתי בקור.
''אני מבין.'' החזיר לי בז'ה בקרירות דומה. ''אז איך היה באילת? אתה נראה יפה מאוד.'' ניסה לחייך.
''היה נהדר! ביליתי נפלא. חבל שלא היית, הפסדת.'' אמרתי בחוסר התחשבות, מתעלם ממשיכת הכתפיים האירונית שלו לשמע דברי.
''עבדתי רפי. אתה יודע את זה. טוב שלפחות אתה בילית ונחת.'' אמר בקול שקט והסב את עיניו למראה פני שהסמיקו בבת אחת מבושה.
אני ידעתי שהוא יודע, והוא ידע שאני יודע שהוא יודע.
למה לא היינו מסוגלים לדבר על זה? לא על העובדה הברורה מאליה שלא היה לו מה לחפש עם החברים שלי, ולא על כך שלא היה לו כסף מיותר לבזבז באילת, ובטח שלא על העובדה הפחות גלויה, אבל הברורה, שלא שמרתי לו אימונים.
הסתלקתי הביתה וכדי להרגיע את הכאב הדוקר לי בלב שתיתי יותר מדי והלכתי לאיזו מסיבה מסוג המסיבות שגמרתי אומר להתרחק מהן. פגשתי שם את החבר של אופיר - רני או רוני או משהו ו... אתם כבר מתארים לעצמכם מה קרה הלאה.

אחר כך דברנו בטלפון עוד פעם פעמיים, אבל לא יצא לנו להפגש, ואז הוא הפסיק להחזיר טלפונים.
אחרי יומיים מחלתי על כבודי והתקשרתי שוב ולתדהמתי הוא לא היה. התקשרתי שוב ושוב וכל פעם נורל או בבר או מישהו אחר היה עונה לי שהוא לא שם וטורק את הטלפון.
נעלבתי וכעסתי ובמקום ללכת אליו הלכתי לעוד מסיבה. פגשתי שם את אופיר ואת החבר ההוא שלו, רוני או רני, ושוב היו לי קטעים איתם.
ומה שהיה יותר מבאס בשבילי היה שהם שמעו מעדי על החבר הגודזילה שלי שזולל מקופלות בשלשות וצחקו ממני בלי רחמנות - זה היה נורא מביך.
אחרי המסיבה ההיא החלטתי שנמאס לי ממנו. אמרתי לעצמי שהסיפור עם בז'ה היה רק שלב מעבר בחיים שלי וזהו, לא התקשרתי אליו יותר. מאז לא שמעתי ממנו שוב. חזרתי להיות רפי היפה של פעם והתחלתי לצאת עם אופיר הבלונדיני.
הייתי כאילו איתו, אבל הרבה פעמים החבר ההוא שלו, הרני או הרוני ההוא שאהב לעשות סקס בשלישיות היה מצטרף אלינו.
היה אחלה! החיים שלי חזרו לתקופה של לפני בז'ה. הכל היה נפלא – מסיבות, בילויים, שתייה וזיונים, כייף נטו בלי שום אהבה שתדקור אותי בלב.
אהבתי רק את האופנוע שלי וככה היה לי הכי טוב, ואז פיטרו אותי.
כלומר, לא רק אותי. פיטרו את כולנו. הבועה של ההיי טק התנפצה בבת אחת וגם הסטרט אפ שלנו פשט את הרגל.
המשרד היפה עם הצמחים הטרופיים הנהדרים, האקווריום הענק, כל המחשבים המשוכללים, מכונת הקפה הענקית, חדר הכושר הצמוד, הכל הלך לנושים.
נשארתי מובטל ובגלל שלא חסכתי פרוטה, הכל הלך לבילויים ולשכר הדירה היקר על הדירה ההיא בדניה, נעשיתי פתאום גם תפרן.
אחרי שעבדתי שם שלוש שנים נהדרות שבהן המשכורת שלי רק עלתה ועלתה וקיבלתי כל כמה חודשים בונוסים והטבות חדשות, ופינוקים נהדרים, פתאום הכל נגמר.
הרגשתי אבוד, מבולבל, חסר ישע. רציתי הביתה.
ויתרתי על הדירה היקרה מדי שלי וחזרתי לבית ההורים בקריות, לחדר הישן שלי, וישבתי לחשוב מה אני הולך לעשות הלאה.
לאופיר לא היה טעם לפנות לעזרה. הוא הפסיק להחזיר לי טלפונים יום אחרי ששמע על פיטורי, ודי רווח לי להפטר ממנו ומהנספח הקרצייתי שלו. כמוהו נעלמו גם כל שאר החברים החדשים שרכשתי בשנות השפע של ההיי טק.
הם התרחקו ממני מהר ככל שיכלו, מהתנהגותם אפשר היה לחשוב שלהיות מובטל זה מחלה מדבקת.
להפתעתי גיליתי שנעים לי יותר בלי נוכחותם המעוצבת שהעיקה על עצבי ועל ארנקי.
ברוך שפטרנו מחברים כאלו.
לא היה לי נעים לילל על מצבי להורי. בכל זאת, אני כמעט בן עשרים ותשע, כבר לא ילד. אז למי כן אוכל לפנות?
שכבתי על גבי במיטת הנוער הישנה שלי, ידי שלובות מאחורי ראשי, ולראשונה מאז הפרידה הרשיתי לעצמי להודות שאני מתגעגע לבז'ה - לחיוך שלו, לפניו העגולים, לגומות החן שלו, לידיו העבות והחמות, לגופו השעיר והמנחם - מתגעגע לספר לו מה קרה, להתייעץ בו, להתנחם בזרועותיו. בסדר, אנחנו כבר לא יחד, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות חברים, חשבתי לעצמי, הרי תמיד הייתי גאה בכך ששמרתי על יחסים טובים עם כל האקסים שלי. למה לא איתו?
עליתי על אופנועי היקר, הדבר היחיד ששמרתי מחיי הפאר שלי בעבר, ונסעתי למוסך.
נורל ובבר כבר סגרו את דלתות הפח הענקיות ועמדו לצאת הביתה כשהופעתי שם, נרגש וקצר נשימה יותר מכפי שמצדיק סתם ביקור אצל חבר ותיק.
הם לא שמחו לקראתי כלל. הביטו בי במבטים קרים והתעקשו לקרוא לי מר כספי למרות שחזרתי והזכרתי להם שזה אני, רפי. גרוע מכך, הם סירבו להגיד לי איפה בז'ה. עזב אמרו, לא עובד פה יותר, החליט להסתלק ודי.
''והלימודים שלו? איך הוא מממן אותם?'' התעקשתי לדעת.
''הפסיק ללמוד. לקח חופשה מהלימודים.'' ענה נורל בקשיחות והזיז אותי מדרכו.
הם נסעו, משאירים אותי מול מוסך נעול. עליתי לדירה של בז'ה, דפקתי, צעקתי, זרקתי אבנים על החלונות, לשווא. איש לא ענה, לא היה אף אחד בבית.
נסעתי על הכביש הרעוע לעבר החוף שלנו, למקום שבו התנשקנו לראשונה, והבטתי מיואש בפיגומים ובבורות שהרסו את הנוף והסתירו את השקיעה.
הייתי כל-כך אומלל עד שאפילו לבכות לא יכולתי. הייתי עני, מובטל והגרוע מכל, הבנתי סוף סוף שאבדתי את האדם היחיד שאהבתי ואהב אותי.
לא היה לי את מי להאשים, הכל היה באשמתי, מעשה ידי להתפאר. רק דבר חיובי אחד היה במצב הזה – אמנם החיים שלי נראו כמו קטסטרופה אחת גדולה, אבל סוף סוף הבנתי איזה טיפש הייתי כל הזמן. תודו שגם זה משהו. לא?
קבלתי פיצוים שמנים ומענק הסתגלות יפה ולא הייתי לחוץ למצוא עבודה. לא הלכתי לשום מקום ולא עשיתי כלום חוץ מלבהות בטלוויזיה ולקרוא ספרים טיפשיים. אחרי כמה ימי בטלה כאלו החליטה אימא שלי שדי, והתקשרה לכמה מחברי הוותיקים ונדנדה להם שינדנדו לי לצאת קצת מהבית.
אימא שלי, שתהיה בריאה, בטוחה שאני בחור נהדר שתמיד מקריב את עצמו למען חבריו והחליטה שכעת הגיע הזמן שהם יחזירו לי כגמולי ויתמכו בי כשאני מדוכא.
מה שהיא לא יודעת, האימא התמימה והנחמדה שלי, זה שבחיים זה לא ככה. בעולם שלנו הרשעים מצליחים ועולזים בראש חוצות, צוחקים על אנשים ישרים כמו בז'ה שקיבל ממני יריקה בפרצוף אחרי שנתן לי את הלב שלו בלי שום תנאים.
אני מתאר לעצמי שלפי מיטב המסורת הפולנית היא הפעילה עליהם מכבש רציני של רגשות אשמה, מזכירה להם איך עזרתי לליאור כשפיטרו אותו, ואיך תמכתי בעמית כשהחבר שלו זרק אותו, מציקה להם בזיכרונות העתיקים ההם שחלקם הגיע עד לתקופת הצבא אם לא למטה מזה. אימא פולניה משולה לכוח טבע רב עוצמה. אפילו הוריקן טרופי משתולל נחשב צפריר בוקר קליל לעומת אימא שלי כשהיא מחליטה לראות את הבן שלה מאושר.
אחרי שבוע של שקט מבורך נחת עלי מטר של טלפונים ממכרים מתעקשים שהחליטו לגרור אותי החוצה בלי שום כבוד למצב רוחי הדיכאוני. כמובן שנכנעתי לבסוף ויצאתי לבלות.
אחרי כמה כוסות מיותרות והמון חיוכים מזויפים גיליתי לעמית ולליאור שנצמדו אלי כמו עלוקות, מצייתים ללא ספק לפקודות של אימי, למה אני עצוב.
''כן, עדי סיפר לי שהיית בסרט עם בחור אחד שעיר שזלל המון שוקולד.'' אמר ליאור בשוויון נפש, ''לא ידעתי שאתה חובב דובים.''
''אני חובב דובים.'' הודיתי.
משום מה עכשיו, אחרי שאבדתי אותו, זה נראה פחות מפחיד להודות בדבר כזה, וחוץ מזה ליאור ועמית הכירו אותי עוד מהתיכון, לא היו לי הרבה סודות מפניהם.
''בסדר. אז ההוא הלך, יבוא דוב אחר.'' אמר ליאור ושתה עוד בירה.
''אבל אני אוהב אותו.'' התייפחתי לתוך הוויסקי שלי.
''אז למה עזבת אותו? טמבל!'' איבד ליאור את סבלנותו והעווה את פרצופו לעומת עמית שהקשיב לי בסבלנות של מלאך ולא התערב.
''כי הוא גרוזיני שעיר עם ציפורנים שחורות שעובד במוסך של הדודים שלו, ולא יודע להתלבש יפה ולא לרקוד ו... הוא לא יודע כלום, והוא נראה כמו גודזילה.''
ליאור גלגל את עיניו כלפי מעלה בקוצר רוח ועמד להגיד משהו נבזי, מזל שעמית התערב והשתיק אותו. ''אז למה אתה אוהב אותו אם הוא כזה מגעיל?''
''הוא לא מגעיל! הוא מתוק וחמוד ונהדר לי איתו, ואני מתגעגע אליו נורא.'' יבבתי.
''אם הוא כזה נהדר למה לא זכינו לפגוש אותו?'' שאל עמית בעדינות וליטף את זרועי.
בגלל שהוא מתבייש בנו טמבל!'' אמר ליאור בבוז, ''בגלל שאנחנו הומואים מגעילים, תסתכל בראי ותראה איזה מכוער אתה.'' והוא כרך את זרועו על עורפו של עמית, שהוא בחור ממש יפה, ונישק את לחיו.
לתימהוני עמית חיבק אותו חזרה והחזיר לו נשיקה על השפתיים. רק אז תפסתי שהם בעצם יחד. איך לא קלטתי את זה קודם? ''אני לא מתבייש בכם, אתם נהדרים.'' אמרתי בכנות. הם באמת בחורים נהדרים. יפים, לבושים טוב ונראים יפה והכל. רק שהם לא הוא, ושוב התחלתי לילל.
''נו, די רפי. באמת לא מתאים לך.'' ניסה ליאור להרגיע אותי, כאילו שהוא לא בכה שבוע שלם אחרי שהלב שלו נשבר בגלל אחד ששמו נשכח ממני מאז.
''הוא סובל מלב שבור. זה קורה לכל אחד, אפילו ליפים כמו רפי.'' היגג עמית שבעצמו היה יפיוף לא קטן. ''אז במי התביישת? בנו או בו?''
''התביישתי בו.'' הודיתי, ''חשבתי שכולכם תצחקו ממני בגללו.''
''למה? מה מצחיק בו?'' חקר עמית.
''כלום. הוא מתוק. לומד הנדסת מכונות בטכניון, עובד במוסך, מתקן אופנועים. הוא גרוזיני. שמו משה אבל כולם קוראים לו בז'ה, זה מין כינוי כזה.''
''נשמע לי אחלה גבר.'' אמר ליאור מהורהר. ''לא היה מזיק לי אחד שיודע לפתוח סתימות בביוב ולא פוחד מג'וקים.'' קנטר את עמית שהסמיק קצת.
''היית צריך לראות איך חן ועדי הסתכלו עליו, כאילו שהוא ירד מאיזה עץ.'' ניסיתי להסביר.
''מי שלא נאה לו להתיידד עם החבר המוסכניק שלך הוא דביל וסנוב.'' אמר עמית בתוקף, ''מי שבאמת אוהב אותך...''
''מבין כמה טוב שיש חבר שמבין במכונאות...'' קטע אותו ליאור - חובב אופנועים ידוע.
''בקיצור, הכל בראש שלך. אם היית שלם עם הבחירה שלך אנחנו היינו מקבלים אותו ברצון, ואם היינו נפטרים בזכותו מעדי התככן ומחן המתקרצץ זה היה רווח נקי שלנו.'' סיכם עמית בטוב לב וסחב אותי לאוטו.

למחרת קמתי רק אחרי הצהרים, סובל מכאב ראש נוראי שלאחר שתייה, וישבתי לי קצת במרפסת, מאוורר את ייסורי ברוח הערב הקרירה. הקיץ הנורא הזה עמד להסתיים תודה לאל, וכבר הרגשתי באוויר את פעמי הסתיו. קיוויתי שבחורף יהיה לי קל יותר ואולי...
האם באמת רציתי להתאהב שוב?
לא. מה שבאמת רציתי זה את בז'ה. אם לא נוכל לחזור להיות יחד אז לפחות לבקש את סליחתו, להסביר לו שהייתי דביל, שפחדתי ממה יגידו... ניסיתי לדמיין את עצמי יושב עם בז'ה באיזה בית קפה נחמד בסגנון איטלקי על פרוסת עוגת טירימיסו, מתנצל לפניו ו...
דמיוני העקשן סרב לשתף פעולה. בית הקפה הנחמד על שולחנותיו העגולים המכוסים במפות משובצות הפך למיטה ענקית שבה השתוללנו שנינו ערומים ומיוחמים ובז'ה...
אבא התיישב מולי והניח יד על ברכי. ''אתה נראה זוועה רפי.'' אמר בחביבות.
''שתיתי יותר מדי אתמול.'' הודיתי.
''כן, רואים, אבל זה לא רק זה. מאז החופשה ההיא באילת אתה על הפנים. מה קורה אתך רפי?''
''עזוב, כל מיני בעיות... סתם.'' ניסיתי לנפנף אותו מעלי, אך לשווא. בדרכו שלו אבא עקשן לא פחות מאימא.
''בעיות רומנטיות?'' שאל והאדים קצת, אבל התעקש להביט בעיני.
הנהנתי ותקעתי מבט ברצפה.
''אז למה הוא עזב אותך? לא היית יפה מספיק בשבילו?'' גיחך אבא.
''בדיוק ההפך. עזבתי אותו כי חשבתי שהוא לא מספיק יפה בשבילי.'' אמרתי, ונמלאתי בושה.
אבא הביט בי נדהם ומאוכזב מדברי. ''אני מבין.'' אמר בקרירות. אבא אף פעם לא התרשם מהיופי שלי כמו אימא והדודות.
התחלתי לבכות, מביך את עצמי ואת אבא המסכן, אבל לא יכולתי להתאפק. כל-כך התגעגעתי לבז'ה שלי, המתוק והחמים שהיה מחייך בשמחה כל פעם שעיני נפגשו בעיניו, שליטף אותי בעדינות כאילו אני עומד להישבר, שהיה כל-כך אסיר תודה על כל מחווה של תשומת לב מצידי, שהתפלא כשהתרפקתי בהנאה על גופו השעיר.
''למה שלא תנסה לחזור אליו?'' שאל אבא בעדינות. ''קורה שנפרדים ואז מבינים שזו טעות וחוזרים. כבר היו דברים מעולם.''
''אבל הוא נעלם.'' התייפחתי, ''אין לי מושג לאן הוא הלך והדודים שלו לא רוצים לגלות לי.''
''אולי גם הוא, כמוך, ברח הביתה?'' הרהר אבא.
''לא יודע. אין לי מושג לאן הוא היה יכול ללכת, אבל בטוח שההורים שלו יודעים איפה הוא, הוא לא בן אדם שיעלם סתם ככה. הוא טיפוס משפחתי כזה.''
החלפנו מבט ואבא קם וחזר מיד עם ספר טלפונים.
ידעתי איפה גרים הוריו ולהפתעתי לא היו הרבה גזשווילי בקרית עמל. גילית שכולם גרים ברחוב שרת מס' 3 בדירות 7, 13, ו- 11 שהיו שייכות כולן למשפחות גזשווילי.
''אתה יכול להתקשר ולשאול.'' הציע אבא.
הנדתי בראשי לשלילה. ''אני אבוא בלי הודעה. ככה גורם ההפתעה יהיה לטובתי.''
וככה מצאתי את עצמי עומד לפני בלוק מס' שלוש ברחוב שרת בקרית עמל, נשען על האופנוע שלי ושואל את עצמי מה הלאה?
אבל ראשית כמה הסברים נחוצים על הטופוגרפיה של המקום. קרית עמל בנויה על גבעות. או שעולים או שיורדים, רק שכאן אין הר אחד גבוה כמו בחיפה. רק גבעות קטנות ונחמדות עם עליות וירידות מתונות.
בלוק מס' שלוש עמד בפינת הרחובות כצנלסון ושרת. חציו העליון מתנשא מעל לרחוב, וחציו התחתון נמצא בוואדי מתחת לפני הכביש.
בין שני החצאים יש קומת עמודים מפולשת עמוסה בעציצים מטופחים שהתחברה למדרכה בגשר קטן עם מעקה ברזל צבוע כחול. מסביב לבלוק היו נטועים עצים ירוקים ומאובקים ומלפניו נמתחה מדרכה. שקט גמור שרר ברחוב הקטן, אין יוצא ואין בא.
השעה, שעת בוקר. הילדים בבית ספר, ההורים בעבודה, ואני תקוע פה לבד, מתלבט אם להעביר את האופנוע שלי דרך הגשר לקומת העמודים, או לקשור אותו למעקה הברזל הכחול שנמשך והולך מהגשר עד לגן ילדים קטן וצבעוני שקירותיו מצוירים פרפרים ופרחים בכל צבעי הקשת, ונדנדות ומגלשות מפתות פזורות בחצרו.
''אתה יכול להשאיר את האופנוע רפי. אף אחד לא יגע בו. אצלנו אין פושעים.'' אמר קול ילדה צלול ובוטח מאחורי.
קפצתי ממקומי מבוהל והבטתי בעיניו של בז'ה שהיו משובצות בגרסה צעירה ונשית של פניו. אותן לחיים עגלגלות, אותן גומות, אותו שיער פרוע ואותו חיוך טוב.
''איך את יודעת איך קוראים לי?'' סקרתי אותה בפליאה.
היא צחקה. ''אני נורית.'' הושיטה לי ללחיצה יד דביקה וחמימה. ''אתה רפי של בז'ה, נכון? הוא אמר לי שיום אחד יבוא נסיך יפה עם עיניים כחולות וקסדה עם ציורים מזהב רוכב על אופנוע שחור עם קישוטי כסף.''
''אני לא נסיך.'' הסמקתי.
''טוב מאוד, כי בז'ה הוא לא נסיכה. הוא רק אחי הטמבל.''
''אל תתחצפי נורית.'' נזפתי בה, והיא צחקה והוציאה לי לשון.
מתוקה כזו. ''למה את לא בבית ספר?'' שאלתי.
''כי היום אני עוד מצוננת. מחר אני אלך.'' חייכה אלי שוב, מנערת תלתלים שחורים, מנסה עלי את קסמיה הנשיים בדיוק כמו גור חתולים ששורט אותך קלות רק כדי להתאמן בלהיות חתול טורף.
''בז'ה גר פה?'' שאלתי.
''בטח. הוא קיבל את הדירה של סבתא אחרי שהיא נפטרה.''
''סבתא שלך נפטרה?'' נדהמתי.
ידעתי שבז'ה אהב מאוד את הסבתא המיתולוגית שלו שהניחה לכל בנותיה להינשא לפי צו ליבן וביקר אצלה כמעט כל שבוע.
''כן. היא הייתה מאוד חולה ובז'ה לא הסכים שנאשפז אותה.'' סיפרה לי נורית וליטפה את פסי הכרום המבהיקים של האופנוע שלי.
נתתי לה את הקסדה והיא חבשה אותה על ראשה והתיישבה על האופנוע מקפצת על המושב כאילו רכבה על סוס.
''אז מי טיפל בה?''
''בז'ה. בגלל זה הוא ויתר על סמסטר קיץ ועל העבודה במוסך. הוא טיפל בה בעצמו כדי שלא נזרוק אותה לבית חולים.''
היא הביטה בי מתחת לקסדה כמפקפקת אם להמשיך בסיפור. חייכתי והנהנתי בעידוד והיא המשיכה. ''היו הרבה צעקות. אימא והדודות נעלבו, אבל הוא התעקש וטיפל בה לבדו עד שהיא מתה. מאז הוא גר בדירה שלה ולא עושה כלום כל היום. אבא ואימא נורא דואגים לו.''
''אולי הוא עצוב בגלל סבתא?''
כולנו עצובים בגלל סבתא, אבל אנחנו גם יוצאים לפעמים מהבית.'' אמרה נורית, ''והוא לא.''
''תגלי לי באיזו דירה הוא גר.'' בקשתי.
היא נשכה את שפתה התחתונה בדיוק כמו שהוא נהג לעשות בשעת ריכוז. ''אני לא יודעת אם מותר לי. בז'ה אמר לי לספר לך שהוא נסע לחוץ לארץ.''
''לא יפה לשקר.'' אמרתי בטון מתחסד, מתאפק לא לחייך.
''אמרתי לו את זה!'' התרגשה נורית, ''אבל הוא אמר שזה שקר לבן. כאילו שלשקרים יש צבע! הוא כזה טיפש! הוא גר בקומה התחתונה. צריך לשפץ ולצבוע שם והוא לא מסכים. אימא בוכה בגללו כל לילה. אולי תדבר איתו?''
''אני אדבר איתו.'' הבטחתי לה, ''תודה רבה נורית.''
''אני יכולה לשחק קצת עם האופנוע עד שתחזור?''
''בטח. תשחקי כמה שאת רוצה חמודה.'' צבטתי קלות את לחיה השמנמנה והאדמונית, מבין בפעם הראשונה למה הדודות שלי אהבו לצבוט את לחיי כשהייתי בגילה וירדתי לקומה התחתונה.

גרם המדרגות האפלולי הסתיים בדלת לבנה עם שלט עץ צנוע עשוי ביד ילד חובבנית שעליו היה כתוב בפשטות – סבתא.
דפקתי ובטרם יהיה לי זמן להתחרט נכנסתי פנימה.
זו הייתה דירה קטנטונת, מה שקוראים בתל אביב דירת סטודיו. חדר אחד גדול עם גומחה בפינה למטבחון פעוט, פינת שינה מופרדת בווילון חרוזים מעץ ושירותים.
בחדר המגורים היה חלון ענק ממנו נשקף נוף דרמטי של ואדי תלול מרהיב עין ביופיו.
בז'ה ישב על כורסא ישנה ורחבה וקרא ספר. כשנכנסתי הרים אלי את עיניו לרגע ושב והורידן אל ספרו. ''זה באמת אתה.'' סח בנחת, ''היה נדמה לי ששמעתי את הרעש של האופנוע שלך.''
הוא ניחן באוזן של מכונאי שיודע לזהות כלי רכב לפי רעש מנועו בדייקנות של מוזיקאי המזהה כלי נגינה לפי הצליל המיוחד לו.
עמדתי בשקט בולע אותו בעיני. לא התראינו כמעט שלושה חודשים ובזמן הזה הוא ירד במשקל, הסתפר קצר, ופניו אבדו את הרכות העגלגלה שלהן ונראו עייפים מדי לאדם בגילו.
לפי התכנון שלי זו הייתה אמורה להיות פגישה נעימה בין שני ידידים ותיקים. תכננתי להתנצל, לנתח את מה שקרה בעבר ולהציע דרכי פעולה בעתיד. הכל בשקט, בלי דראמות מיותרות, אחרי הכל אנחנו אנשים בוגרים ונבונים ו... ברגע שראיתי אותו הכל נשכח.
הסתערתי עליו, השלכתי את הספר מידו ומשכתי אותו אלי, רגע מטלטל אותו בזעם ובמשנהו מועך אותו אלי בחיבוק מגושם.
''הבטחת שתמיד תחכה לי! אמרת שתמיד תהיה כשאני אבוא ולא היית! והם לא רצו להגיד לי איפה אתה.'' צעקתי עליו והתחלתי לחבוט בו באגרופי.
הוא עצר אותי בקלות רבה, לופת את פרקי ידי בכפותיו הגדולות. ''הם לא אמרו לך כי זה מה שבקשתי מהם. החלטתי שאנחנו צריכים להיפרד.''
''החלטת בלי להגיד לי כלום?'' צרחתי, הודף אותו.
''רפי, באמת. תירגע כבר. צעקות לא יעזרו פה.'' אמר בז'ה בשלווה מטריפת דעת וחזר לשבת על הכורסא שלו, נוטל שוב את ספרו.
בשלב זה התחרפנתי לגמרי. תלשתי את הספר מידיו והשלכתי אותו לעבר המטבחון. הוא עף באוויר, מרפרף בדפיו, ונחת כפרפר גדול וכבד על השיש הקטן והנקי.
''למה הסתפרת?'' התנפלתי עליו בזעם, ''ולמה אתה רזה כזה פתאום? אתה נראה זוועה!''
''גם אתה לא נראה משהו.'' ענה, רגוע כמו מלפפון, ''מה עובר עליך?''
''מה עובר עלי? אני יוצא מדעתי, זה מה שעובר עלי!''
צנחתי לצידו על פוף עור צייצני ולא נוח, ושפכתי הכל בבלגאן אחד גדול ומבולבל - איך פחדתי, איך התביישתי, איך ביליתי באילת, איך היה לי לא נעים ממנו, איך פיטרו אותי מהעבודה ואיך רוב חברי ההיי טק המעוצבים שלי נעלמו, ואיך החברים שהכירו אותי לפני שהייתי מתעשר היי טק אמרו לי שאני דביל בגלל שחששתי מתגובתם למראה אחד כמוהו.
"אני מבקש סליחה.'' גמרתי את נאומי הארוך והמבולבל. ''אתה סולח לי בז'ה? טעיתי ופחדתי, ובאילת הייתי נורא שיכור והתגעגעתי אליך.''
''כן. גם אני הייתי שיכור והתגעגעתי אליך.'' אמר בז'ה וליטף את שערותיי שהיו ארוכות מהרגיל. ''אני אוהב את השערות שלך ככה.'' הסיט את התלתלים ממצחי.
הבטתי בו רגע, נבוך, ולקח לי זמן ארוך להפליא לקלוט שהוא מודה שגם הוא... משום מה לא עלה בדעתי שגם בז'ה יכול לשכב עם אחרים בדיוק כמוני. טיפשות, אני יודע, אבל אף פעם לא הבאתי את האפשרות הזו בחשבון. בדמיוני הוא היה לכוד בעולמו הקטן, בין הדירה למוסך, כאילו שלא היו לו עוד מכרים חוץ מהלקוחות והדודים שלו, ולא היה לו לאן ללכת חוץ מלביקור השבועי אצל סבתא וההורים. התעלמתי מכך שהוא לומד בטכניון ושמלבדי יש בעולם עוד גברים חובבי דובים מתוקים כמותו. במין בטחון אנוכי וחסר ביסוס הייתי בטוח שהוא ימתין לי לנצח. קמתי נסער והתחלתי לפסוע הלוך ושוב בדירה הקטנה, נרגז ומתוח. ''מי הוא היה? מי האיש הזה? או שהיו כמה?'' התנפלתי עליו לבסוף בכעס.
הוא נרתע אינסטינקטיבית כאילו עמדתי להכות אותו. ''למה אתה שואל?''
''כדי שאני אוכל להרוג אותו!'' התפרצתי, ותשובתי, מגוחכת ככל שהייתה, הייתה כנה לגמרי. התכוונתי לכל מילה שאמרתי.
''טוב לפחות אתה תצטרך להרוג רק בן אדם אחד.'' אמר בז'ה בקור רוח שכיסה על זעמו שהתעורר. ''מעניין כמה גברים אני אצטרך להרוג?'' שאל בקול לעגני ועיניו הטובות ברקו בכעס.
המילים הללו שפכו מים על חמתי המשתוללת, נרגעתי קצת, אבל בז'ה כבר החליף הילוך, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו כועס עם כל הלב. הוא היה קר מזג בכעסו, רגוע ושולט בעצמו, ומשום כך מפחיד עוד יותר. ''מה אתה עושה עניין מסתם זיון?'' אמר, מביט ישר בעיני, ''מה שבאמת חשוב זה לא איזה זיון בודד עם נשוי עצוב אחד שצריך מדי פעם גם גבר מהצד.'' עיניו קדחו בעיני ואני הסמקתי והשפלתי את ראשי. לא היה צורך שהוא יפרט לי מה באמת חשוב, ידעתי זאת היטב.
''בז'ה,'' התחלתי להתנצל שוב, ''אני ממש מצטער אבל...''
''מה שבאמת חשוב זה שניסית לדחוף אותי למגרה בתוך הארון שיצאת ממנו.'' הטיח בי, ועיניו יורות ברקי זעם, ''ואני לא מוכן יותר רפי! בהתחלה הייתי כל-כך מוקסם מזה שבחור שווה כמוך מוכן בכלל לגעת בי עד שלא הבנתי מה קורה, רק אחר-כך ראיתי את הבן אדם שמאחורי כל היופי הזה. אני אוהב אותך, אבל אני לא מוכן לחיות ככה. אחרי שיצאתי מהארון הפרטי שלי אף אחד, אפילו אתה, לא יכניס אותי חזרה למגרה בארון שלו.''
''אני לא בארון כבר שנים.'' מחיתי, נעלב.
''אתה אולי לא בארון של ההומואים, אבל אתה בארון של ה... הטיפוסים הללו.'' התקשה בז'ה להגדיר את חבר המרעים שאספתי סביבי בשנים האחרונות.
''אתה צודק בהחלט בז'ה ואני מסכים עם כל מה שאמרת, אבל אתה כן אוהב אותי נכון? אמרת שאתה אוהב אותי.''
בז'ה נאנח וניגש לחלון, מביט דרכו החוצה אל מעבר לתהום התלולה שהדירה הקטנה נשקפה אליה. הוא סקר במבטו את הגבעה העגלגלת שהתנשאה מעברו השני של הוואדי כאילו רצה לברוח ממני ולהיות שם, בין העצים המוריקים שבתים אדומי גגות היו פזורים ביניהם בחן.
''כן רפי, אי אפשר לשלוט ברגשות. אני אוהב אותך מאוד ואני לא יכול להפסיק לאהוב אותך, אבל אני יכול להחליט להפסיק לחיות בצורה כזו.''
''בסדר בז'ה, אני מסכים אתך ואני שוב מבקש סליחה. בוא, תן לי חיבוק.'' אמרתי לגבו, לא מבין למה אנחנו עדיין מתווכחים במקום ליפול אחד בזרועות השני.
הוא הסתובב וניגש אלי, פורש אלי את זרועותיו. התחבקנו וזה היה נחמד, אבל... ככה מתחבקים עם חבר ותיק או עם אח, לא עם אהוב שמתגעגעים אליו.
''בז'ה מה קרה? מה הבעיה?'' הבטתי בפניו שכחשו, ''זה בגלל הסבתא שלך?''
הוא הניד את ראשו. ''לא, זאת אומרת, אני עצוב בגללה, אבל לא רק. זה כל החיים החראיים האלו שלי. הכל נמאס לי. אני שונא את עצמי. את הצורה שלי. את ההומואיות שלי. את הכל. פשוט נמאס לי מהכל ואני מבקש ממך שתלך עכשיו בבקשה.''
''לא רוצה!'' התפרצתי ונצמדתי אליו, ''לא מוכן! תפסיק לדבר שטויות. אתה צריך לאכול משהו טוב, לשתות קצת וללכת איתי למיטה. זה סתם דכאון קטן. אתה מתאבל על סבתא שלך וזה טבעי, אבל זה יעבור. בקרוב תרגיש יותר טוב.''
בז'ה הניד את ראשו לשלילה. ''אולי, לא יודע. זה התחיל עוד לפני שסבתא חלתה. אחרי שחזרת מאילת הכל נראה לי חסר טעם. פתאום לא בא לי לחיות. ברגע שראיתי אותך ידעתי שבגדת בי והבנתי שאף פעם לא תאהב אותי כמו שאני אוהב אותך. בגלל זה לא רדפתי אחריך. אין לנו עתיד יחד רפי. ההבדלים ביני לבינך גדולים מדי.''
הוא התנתק מזרועותיי וחזר לעמוד ליד החלון, גבו אלי. מביט אל התהום הפעורה מתחת לחלון. ''איבדתי את האמון בך רפי,'' אמר בקול שקט ועייף. ''אני יודע שאתה מחבב אותי ומת לזיין אותי והכל, אבל אחר-כך זה יהיה שוב אותו דבר, שוב תנסה לדחוף אותי למגרה ההיא. יותר טוב שתלך.''
''לא נכון!'' צעקתי, מתוסכל מההשלמה האדישה שבקולו. ''אני לא אעשה את זה יותר! אני אוהב אותך בז'ה! למה אתה לא מאמין לי?''
זה היה כל-כך מעצבן וכל-כך לא אפייני לבז'ה העליז ומלא החיים לדבר בדיכאוניות כזו.
''אני לא אכניס אותך יותר לשום מגרות. נשבע לך שלא. תן לי צ'אנס בז'ה, בבקשה, הרי גם אתה אוהב אותי, תן לי הזדמנות להוכיח לך שהשתניתי!'' התחננתי לפניו.
אני יודע מה כולם יגידו. לא הייתי צריך לדבר ככה, השפלתי את עצמי בצורה דוחה. כל מי שמבין משהו ביחסים ובזוגיות יגיד שעשיתי טעות איומה ורק קלקלתי, אבל זה לא היה סתם מישהו שהתחננתי אליו, זה היה בז'ה שלי.
איתו לא רציתי לשחק את משחקי הכבוד המטופשים הללו שגברים משחקים זה עם זה. הייתי מוכן לתת לו לדרוך עלי רק כדי שיחזור.
האמת? הכל היה באשמתי, הגיע לי שהוא ידרוך עלי. בז'ה לא עשה את זה כמובן. הוא מעולם לא התייחס ברצינות לכל הקטעים הללו של כבוד ביחסים ביני לבינו.
אולי הוא דווקא כן היה צריך לעשות את זה לפעמים, ואז לא היינו מגיעים לאן שהגענו, אבל הוא היה תמיד נחמד מידי וותרן מדי. גם עכשיו הוא לא כעס על ההתעלקות שלי וכשענה לי נשמע קולו אדיש ומותש. ''אני לא רוצה להתווכח אתך רפי. אני מבקש שתלך בבקשה.'' חזר בקול שקט על בקשתו.
לא רוצה!'' התפרצתי, ''אני נשאר! למה, מה תעשה לי?''
הוא סובב את ראשו לעברי ונעץ בי מבט עגום. ''בסדר. אם אתה מתעקש להישאר אז אני אלך.'' אמר בפשטות, פתח את הרשת, קפץ למטה ונעלם מעיני.
טוב, אין לי מושג מה אתם הייתם חושבים במקומי, אבל בן אדם שמספר לך כמה הוא מדוכא וכמה הכל נראה לו חסר טעם ודקה אחר-כך קופץ מהחלון ונעלם...
מה אתם הייתם חושבים במקומי? בדיוק. זה בדיוק מה שאני חשבתי.
רגע עמדתי מסומר לרצפה, לא מעכל את מה שראו עיני. הביטוי הדם קפא בעורקיו מעולם לא היה לי מוחשי יותר, ואז רגלי התקפלו כמו קרטון רטוב ואני נפלתי על ברכי. מאיזה מקום מרוחק שמעתי צרחה איומה ובמעומעם הבנתי שהיא בוקעת מגרוני.
עצמתי את עיני והתחלתי לרעוד, משתנק ומחפש אוויר, מסרב להכיר בכך שהאדם הזה שרק לפני רגע היה בזרועותיי, חמים ומלא חיים, פשוט נעלם, וגופו המרוצץ מושלך על האדמה, מי יודע כמה מטר מתחתי. וככה, רועד ומשתנק, על סף עילפון מחמת ההלם, אסף אותי בז'ה, מופתע מהצעקה האיומה שלי, לזרועותיו וגרר אותי לחלון כדי שאראה שהוא פשוט קיצר את הדרך ובמקום לצאת החוצה מהדלת הוא יצא דרך החלון אל הרחבה הקטנה והמרוצפת שהתקין לאורך קיר הדירה למען סבתו שאהבה לשבת בחוץ, לשאוף אויר צח ולהשקיף אל הנוף.
במבט לאחור אני יודע שהתנהגתי כמו דראמה קווין היסטרית נטולת שיקול דעת. הייתי פשוט מגוחך. כל אחד אחר היה מת מצחוק בגלל ההתנהגות שלי, אבל בז'ה לא היה כל אחד אחר. כל שוויון הנפש שהפגין כלפי התפוגג למראה בהלתי. הוא אסף אותי בזרועותיו, חיבק ונישק אותי בחוזקה, מנענע אותי כמו תינוק כנגד גופו, משמיע קולות מרגיעים ורכים באזני, משפשף את גבי ושב ונשבע לי שהוא אוהב רק אותי, שתמיד אהב אותי, שלעולם לא ניפרד, שאנחנו שייכים זה לזה, ושבבקשה אפסיק לרעוד ככה כי אני מפחיד אותו עד מוות.
וככה, עומדים חבוקים וצמודים אחד לשני, מצאו אותנו הוריו שנזעקו לשמע צעקתי.
''מה עשית לו בז'ה?'' התנפלה עליו אימו, גברת עגלגלת שהורישה לו את מבנה גופה ואת גומות החן שלה.
''אל תצעקי אישה.'' נזף בה אביו של בז'ה שהיה רחב כתפיים ובעל עיניים חומות וטובות כשל בנו. ''את לא רואה שהילדים בהלם. בואו למעלה לאכול משהו ולשתות, ושכולם יירגעו בשם אלוהים.''
עלינו למעלה לדירה שלהם. אכלנו מאכלים גרוזיניים שאת שמם אני לא יכול לבטא, אבל הם היו טעימים מאוד לחיכי ושתינו וודקה שהרגיעה את עצבי, ואחר-כך חזרנו לדירה של סבתא.
נפלנו על המיטה ו... לא. מצטער, לא עשינו מה שאתם חושבים. היינו עייפים ושתויים מדי, אבל מה שעשינו היה טוב כמעט באותה מידה - ישנו צמודים וחבוקים עד הבוקר ומאז לא נפרדנו עוד.