עוקבים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

3. המילניום השלישי

הלילה היווה תפאורה מושלמת לליל אהבים רומנטי. הכל היה בדיוק במקום - רחש הגלים, ריח היסמין, כותונת הלילה החדשה של בטי, נצנוץ הכוכבים מבעד לחלון הפתוח - הכל חוץ מהזין שלי.

שום דבר לא עזר, זה פשוט לא הלך. שכבתי לצידה של בטי הערומה וגנחתי מתסכול. היא אמרה את כל הדברים הנכונים וזה הרגיז אותי עוד יותר. "זה לא נורא מקס. אתה עייף ומתוח והמכתב שהשארתי לך הרגיז אותך." היא הניחה את ראשה על כתפי, תרה אחרי עוד תירוצים שיסבירו את התקלה. "ידעתי שתשמח שיורי כאן. נכון שאשתו מתוקה? הוא קורא לה קרמשניט." סיפרה לי, וצחקקה, מנסה לשדר שהכל בסדר וזה לגמרי נורמאלי שגבר, שעד היום רצה כל הזמן לעשות איתה אהבה, שוכב עכשיו אדיש ומתעלם ממנה לגמרי.  

"איך את יכולה לצחוק ככה?" התרגזתי עליה, "לא מפריע לך שאנחנו לא…"

בטי זזה הצידה והפכה אלי את גבה, "ידעתי שזה יגיע יום אחד." אמרה בקול רך, "אני מקווה שלפחות ניצלת את החופש ממני ובילית יפה עם אולגה פינסקר?"

"מה? על מה את מדברת? את לא מתכוונת לחזור לוויכוח ההוא מהסילבסטר, כבר התנצלתי על זה, בואי נעזוב את הנושא הזה בטי."

"בסדר." זרקה בטי ושתקה שתיקה רועמת שהחרישה את אזני.

"את חושבת שיש לי רומן עם אולגה?" לא יכולתי להניח לנושא, זה באמת היה טיפשי.

"או עם מישהי אחרת." ענתה מיד. "אחרת למה לא רצית לבוא איתי מהתחלה?"

"אני לא רציתי לבוא?" נדהמתי, "את לא רצית שאבוא." הזכרתי לה, למרות הרוח הקרירה המנשבת מבעד לחלון התחלתי להזיע.

"קשה להגיד שהתעקשת במיוחד. היה לי רושם שאתה ממש מרוצה שוויתרתי לך." נתנה לי בטי הדגמה של ההיגיון הנשי הנפתל.

"לעזאזל!" פלטתי והוספתי בשקט עוד כמה קללות עסיסיות יותר.

הייתי בטוח שאני מתנהג באצילות נפש כשאני מניח לה לנפשה, והנה מתברר שהיא רצתה שאתווכח ואתעקש לבוא. איך יכולתי לדעת? איך יכול איזה גבר נורמאלי ושפוי להבין נשים?

משכתי אותה אלי וניסיתי שוב. הריח שלה, האהוב והמוכר, הגוף הזהוב והנדיב, הפנים היקרות, המתוקות, עיני הזהב המלוכסנות קמעה והגבות המתעקלות בעדינות שקמט של דאגה נחרץ ביניהן. זו בטי שלי, היקרה, המוכרת והאהובה, אמרתי לעצמי, אבל הראש הקטן והמטומטם שלי נותר שמוט אדיש, כאילו חיבקתי בובת פלסטיק ולא אישה יפה ואהובה.

היא דחפה אותי מעליה, "די, אחרי שלוש שנים יחד ברור שנמאסתי עליך. אני שמחה שבאת להיות עם הילדים, אבל ברור שאצלנו הכל נגמר." למרות שניסתה לשמור על קור רוח היא נשמעה כל כך אומללה עד שלא יכולתי לכעוס על השטויות שאמרה.

"אני אוהב אותך." הבטחתי לה כשאני לובש את מכנסי הקצרים ומעלה על עצמי חולצת טריקו קלה. "אני לא יודע מה קורה לי, אבל זה לא בגללך, זה בגללי."

בטי משכה את הסדין על ראשה והפנתה אלי את גבה. מה עוד היא יכלה לעשות אחרי ששמעה את ההצהרה המטופשת הזו?

מצאתי בקבוק וודקה קרה במקפיא ובלי לטרוח לקחת כוס ירדתי לברכה וגמרתי את כולו. כבר מזמן לא שתיתי כל כך הרבה.

"זה לא רעיון טוב לשתות ככה על שפת הברכה כשאתה לבד." אמר לי מיקי שהתגנב יחף מאחורי.

משכתי בכתפי ולגמתי עוד לגימה. הבקבוק כמעט נגמר, הצעתי אותו למיקי שסירב. "גמרתי עם כל הזבל הזה." אמר בשביעות רצון מעצבנת, "הגוף שלי הוא מקדש וכל זה, עברתי לאוכל בריא ובלי סמים ואלכוהול." בישר לי, וצנח לצידי.

"מזל טוב לך." ברכתי אותו ונתתי עוד לגימה.

"למה אתה לא יושב במטבח עם חיוך מאוזן לאוזן, מחסל איזה ארוחה לילית?" שאל מיקי בדאגה.

"כי, מיקי היקר, אין לי תיאבון ואין לי סיבה לחייך." אמרתי. הורדתי מעלי את הבגדים וקפצתי למים. זה היה רעיון טיפשי, הוודקה חיממה את גופי והמים היו קרים מאוד על עורי. אני יודע לשחות די טוב, אבל האלכוהול האט את תגובתי ולקח לי יותר מידי זמן לצוף חזרה מעל המים.

עד שעליתי לנשום מיקי כבר היה לצידי, בגדיו הרטובים נוטפים מים ועיניו הכחולות רחבות מבהלה.

"לך לכל הרוחות, רוסי שיכור ומטורף." גידף אותי באנגלית וגרר אותי החוצה. הוא מצא מגבת שהתייבשה על אחד מכיסאות הנוח ועטף אותי, מנגב את שערי ואת כתפי ומקלל נמרצות.

"די מיקי, תירגע. תוריד את הבגדים הרטובים ותתייבש." בקשתי ממנו. הוא פשט את בגדיו והתנגב במגבת שלי בעוד אני מתלבש. גמרתי את הוודקה מביט במיקי שסחט את בגדיו הרטובים, המגבת כרוכה בצניעות על מותניו. "בוא נסתלק מכאן, אני מת מקור." רטן.

"אתה לך, אני אשאר עוד קצת." אמרתי. רציתי להיות לבד, לחשוב על החיים שלי, אולי לרחם על עצמי קצת, אבל מיקי סירב לעזוב אותי.

"אתה שתוי מידי, אסור לך להיות לבד." אמר בתוקף. לא עזרו מחאותיי שאני בכלל לא שתוי. הוא נדבק אלי כמו קרצייה, מתעקש לשמור עלי.

זה בהחלט היה מיקי שונה מהמיקי שהכרתי פעם. הכרחתי אותו ללבוש את החולצה שלי וחזרתי איתו לחדר שלו. הוא ישן בחדר שנקרא חדר הציד, חדר חמוד עם טפט מצויר סוסים וכלבים רודפים אחרי שועלים.

מיקי התיישב על המיטה ורעד קצת. "מה קורה עם בטי?" שאל בדאגה. בוחן את פני, מחבק את עצמו בזרועותיו. אולי הוא רצה שאחמם אותו?

הייתי מספיק שיכור כדי לנסות להסביר לו דבר שלא הבנתי בעצמי. התיישבתי לצידו וניסיתי לספר לו מה לא קרה איתי ועם בטי.

הוא חיבק אותי, "בחייך מקס, זה קורה לכל אחד לפעמים."

"אני יודע." אמרתי, "אבל זה לא קרה לי אף פעם עם בטי. בדרך כלל מספיק שאני רק חושב עליה ואני כבר…" ואז נזכרתי מתי זה כן קרה לי קודם ולמה והכל נעשה לי ברור.

"אחד אפס לטובת פרויד הזקן ותת ההכרה שלו." אמרתי למיקי. הוא הבין מיד את כוונתי.

"אתה מרגיש אשם ובגלל זה אתה לא מסוגל להעמיד אותו." אמר בפשטות, "כמו אז, אחרי קפריסין."

"נכון." הסכמתי וכבשתי את פני בידי.

מיקי ליטף את גבי ואני דחפתי אותו מעלי, "עזוב אותי, אני חייב לחזור למיטה שלי, הילדים… לפחות בשבילם אני חייב להמשיך עם ההצגה הזו. בטי צדקה כשרצתה להתגרש ממני. אני חרא של בעל וגם נעשיתי הומו. לא סתם רומן בחר אותי, הוא מיד ראה מי אני." הידקתי את כפותי אל מצחי, רקותיי פעמו בכאב, הייתי נורא אומלל ושתוי.

מיקי צחק ממני, "בחייך מקס, אני מכיר אותך כבר די הרבה שנים, אתה אידיוט מטורף, אבל לא הומו."

"כבר אין לי מושג מי אני מיקי, תשתוק כבר ותחזיר לי את החולצה שלי."

הוא פשט את חולצתי והושיט לי אותה. אחר כך הוציא דף נייר ממגרת השולחן וצייר עליו קו שבקצהו האחד רשם הומואים ובקצה השני רשם סטרייטים.

"זה לא שיש מצד אחד הומואים ומצד שני סטרייטים." הסביר לי, "הנטייה המינית של כל אחד היא תערובת של חינוך, התניה וביולוגיה. רוב האנשים יכולים לתפקד גם ככה וגם ככה. תלוי איך מחנכים אותם ואיך הם תופסים את עצמם. אתה לא הומו מקס, אבל קבלת חינוך מאוד שמרני ומאצ'ואיסטי שגורם לך להרגיש אשם אם אתה נהנה עם גבר. זה שאתה מאוהב בבטי רק מסבך את העסק. אין לך שום סיבה להרגיש מוטרד, אנחנו חברים ותיקים שמרגישים נוח אחד עם השני ולכן זה קרה. תגיד לבטי שהיית בודד ואני ניצלתי את זה. אני בטוח שהיא לא תתרגש אחרי הכל גם היא…" ואז הוא התחרט וסתם את פיו והמשיך לשתוק למרות כל הפצרותיי שיסביר לי למה הוא מתכוון.

"אתה שתוי, לך לישון." אמר בחיבה וכיבה את האור.

חזרתי לבטי שישנה מקופלת סביב הכרית וחרקה בשיניה - סימן מובהק למתח ולאומללות.

נשכבתי מאחוריה וחיבקתי את גבה. מתוך שינה היא הצמידה את אחוריה אל בטני, ולרגע זה היה כמו פעם, כשעוד ידעתי מי אני וידעתי שאני ובטי מאוהבים ומאושרים. נרדמתי בסופו של דבר למרות כל המחשבות המטורפות שהציקו לי, וקמתי למחרת רק אחרי שמאור זינק עלי מעמיד פנים שהוא אינדיאני.

***

החוף, שהמקומיים קראו לו חוף התיירים, היה מפרצון מעוגל עם חול נקי ורך ומים צלולים ורדודים. המקום הזכיר לי את המפרצונים היפים בין חוף דור לחוף הבונים, רק שכאן היה כמובן נקי הרבה יותר. ירדנו לחוף בגרם מדרגות בטון מחוספסות והתיישבנו על כסאות נוח לבנים מפלסטיק, מתחת לשמשייה מפוספסת ירוק ולבן.

החוף היה מלא תיירים ששכרו את הוילות שיזם זריז בנה על המצוק מעלינו. רובם היו גרמנים וצרפתים, זוגות צעירים עם ילדים קטנים שנערות אופר שחומות - ספרדיות או איטלקיות - השגיחו עליהם.

מאחר וזה היה היום החופשי של מאגי נשארנו להתמודד עם הילדים לבד. היא נסעה לפלארמו עם פייר שהרכיב אותה על אופנועו בגינוני נימוס של אביר המעלה נסיכה אצילית על סוסו. רעש המנוע של האופנוע שלו עורר בי געגועים לימים שבהם הייתי צעיר וכל יום היה מלא הזדמנויות נפלאות לפגישות עם נערות חדשות והרפתקאות מסעירות.

"מצטער שמכרת את האופנוע?" שאלה בטי למראה פני ושילבה את ידה בידי.

"זה לא האופנוע אלו הנעורים." עניתי בבדיחות הדעת כאילו הייתי קשיש שמיטב שנותיו כבר עברו חלפו להם.

היא משכה את ידה ממני, "אתה עדיין מספיק צעיר כדי להיות שוב חופשי ולקנות אופנוע אחר." אמרה בקול רגוע, כאילו עתידי ומה אעשה בו לא ממש נוגעים לה, ופנתה ממני לטפל בארגון הנסיעה.

הייתי מעדיף שתבכה או תצעק, או תעליב אותי. עדיף שתשנא אותי ואפילו תגלה לכולם שבעלה הוא אימפוטנט עלוב וחדל אישים  מאשר תתייחס אלי בשלווה הקרה הזו.  

מיקי השתלב במהירות בסדרי הבית, עוזר ליפה לארגן צידנית עם אוכל, ולבטי לארוז את הצעצועים והמגבות. ורק אני נשרכתי אחרי בטי כילד נעלב ולא מצאתי לי מנוח.

"יש חדש?" שאל מיקי כשהעמסנו את המטען לוולוו.

משכתי בכתפי ושתקתי. הוא נאנח, "בטי דווקא נראית רגועה מאוד." ציין.

"אני מרגיש כאילו היא מחקה אותי מהחיים שלה והיא מוכנה ללכת קדימה בלעדי." גיליתי לו את פחדי, "אני אמות בלעדיה מיקי, מה אני יכול לעשות?" הייתי ממש נואש. הצורך להיות חביב ומנומס ולהפגין הנאה מהמקום המקסים, ומהנוף הנהדר, ומהחופשה הנפלאה, מרט את עצבי.

"אין ברירה." ענה מיקי, מעמיס שישית פחיות בירה גרמנית לתא המטען. "אמרתי לך עוד אתמול שאתה חייב לספר לה הכל ולקוות לטוב, זו דעתי." הרגשתי איך אני מתכווץ כולי מבהלה מעצם הרעיון, לא היה לי אומץ לעשות דבר כזה ומיקי קרא את תחושתי בפני.

הוא נגע בכתפי באהדה, "הכל באשמתי." אמר, "ניצלתי רגע של חולשה אצלך וגרמתי לך ולבטי נזק. לא ידעתי שתגיב ככה מקס, תגיד לה שאני אשם. אתה יודע מה? אני אגיד לה שהכרחתי אותך."

לא יכולתי שלא לחייך לשמע האסרטיביות שהפגין, הוא באמת השתנה.

"זה שאתה פוחד ממשהו זה לא סיבה לא לעשות אותו." אמר לי פעם סבא כשסירבתי לעלות על הפוני בגן השעשועים. הייתי אז בן שלוש בערך וזה היה נכון אז כמו שזה נכון גם היום.

"לא מיקי." סירבתי להצעתו האצילית, "אני מודה לך, אבל אני לא רוצה לשקר יותר. בצהרים, אחרי שנחזור, כולם ילכו לנוח. תחכה עד שהתאומים יירדמו ותבוא אלינו לחדר. נדבר יחד עם בטי ונפתור את הבעיה הזו לכאן או לשם."

"אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה ששלושתנו היינו יחד על מיטה אחת?" שאל מיקי והאדים מעט.

הזיכרון של אותו אחר צהרים הזוי ומענג בדירה הישנה של מיקי גרם לתזוזה קלה באזור הבעייתי אצלי והרגשתי שגם אני מסמיק.

"ניסיתי כמה נשים אחר כך." הודה מיקי בקול נמוך, "אבל לאף אחת לא היה הטעם הזה ו... אה... מקס, איך אפשר לדעת אם הן באמת גומרות? זאת אומרת עם בטי ידעתי ש… אבל האחרות, זה היה מאוד מבלבל, אתה מבין על מה אני מדבר?"

הבנתי, בטח שהבנתי, אבל לפני שהספקתי להסביר לו שעם נשים אתה אף פעם לא מצליח באמת להבין מה קורה, מאור וליאת דהרו לעברנו כששלומי הקטן מנסה להשיג אותם ונופל אפיים ארצה.

מיקי מיהר להרים אותו, מנחם את הקטן שפרץ בבכי והשיחה שלנו נקטעה. "דוד התקשר לפני שיצאנו והודיע שיבוא הלילה, ואיחל לנו בילוי נעים בים." הודיעה לנו יפה בשמחה, "אני כבר מתגעגעת אליו." אמרה וחייכה חיוך ביישני.

היא לבשה שמלת חוף צבעונית, חושפת רגליים וכתפיים, וחבשה כובע קש רחב שולים. בטי חבשה כובע דומה, אבל שמלת החוף שלה הייתה צנועה הרבה יותר, ורק ברך אחת עגולה וחומה הציצה מבעד לשסע בשמלה הצהובה.

היא ויפה התווכחו כל הדרך על שאלת בגד הים של בטי. בטי סירבה בכל תוקף לחשוף את עצמה בבגד ים, אפילו לא בבגד הים המאוד צנוע שלבשה בבריכה. ברכה פרטית בבית עם הילדים זה דבר אחד הסבירה, מסמיקה, אבל להיחשף על שפת הים בין עשרות זרים, זה לא.

יפה שהשתחררה כבר מרוב האיסורים הירושלמים המחמירים התרגזה, לעגה, צחקה ולבסוף נואשה ממנה וויתרה. כולנו התרחצנו במים החמימים והכחולים, ורק בטי נותרה לשבת על כסא הנוח שלה, אפה תקוע בספר עבה בעברית, וויתרה על תענוגות השחייה במים הצלולים.

"את לבושה כמו איזה סבתא." רטנה יפה וניסתה לגרור אותי ואת מיקי לוויכוח, אבל אנחנו היינו כבר מספיק מנוסים מכדי להסתבך במריבה בין שתי נשים.

"היא ממש מעצבנת אותי." רטנה יפה בזעף, מעכסת לצידי בבגד הים הכחול והמפתה שלה, אוחזת את שלומי בידיה, מפני שהוא סירב לדרוך על החול החם.

"תני לי אותו, הוא כבד." אמרתי ולקחתי מידיה את הילד היפה שדמה לאביו בפניו הכהות ובשערו השחור והמקורזל.

"חשבתי שלפחות כאן, רחוק מהארץ היא תשתחרר קצת, תהנה, תשתזף, יש לה גוף כל כך יפה. היא היחידה בין כל האחיות שלי שיש לה חזה ששווה להסתכל עליו. היא כל כך סקסית, למה היא מתביישת בזה? אתה יודע שהיא לא שמה בושם, לא מגלחת את בתי השחי, ומתעקשת לא לצבוע את השיער. היא אומרת שאתה לא מרשה לה, אני בטוחה שזה סתם תירוץ, נכון?"

הרגשתי שפני מאדימים, למה בטי לא יכולה לשקר מידי פעם שקר לבן? למה היא חייבת להגיד תמיד את כל האמת? "לא בדיוק… זאת אומרת…" התחלתי לגמגם. הייתה לי סיבה מנומקת היטב לכל אחד מהאיסורים שהטלתי על בטי, אבל כאן, בין כל הנשים המטופחות הצבועות והמבושמות שהתרוצצו סביבי, הנימוקים שלי נשמעו שייכים לתקופה הניאנדרטלית. 

"כולם יודעים שהיא גאון, אבל זה לא אומר שהיא צריכה לשבת ולקרוא גם על שפת הים." המשיכה יפה לקטר, בלי להבין שבטי באמת העדיפה להסתיר את גופה המפתה בשמלה צנועה, ולקרוא על הרמב"ם מאשר לעכס על החול החם ולצוד מבטים מתפעלים מהגברים הצעירים שפטרלו לאורך החוף, ובדקו את הסחורה.

רוב הנשים בחוף היו עקרות בית ואמהות מיושבות בדעתן, אבל בפינה אחת, יושבות על הסלעים שבצבצו מהחול, התקבצה קבוצת נימפות יפיפיות במגוון צבעים וגדלים. מטרתן היחידה של הצעירות הללו הייתה לבלות, לתפוס שמש, ולשגע את הגברים שלא יכלו להפסיק להביט בהן, והיה על מה להסתכל. חלקן היו בהירות עור ושיער, חלקן כהות ואקזוטיות. ראיתי אפילו שתי נערות אוריינטליות, זעירות ומעודנות כבובות חרסינה, שחשפו את עצמן לשמש החמה בבגדי ים זעירים.

כול הגברים הציצו בהן, גם גברים מכריסים, מלווים בנשותיהם העייפות שזנחו כבר מזמן את הביקיני לטובת הטיפול בילדים צרחניים, לא עמדו בפיתוי ולטשו מבט בבנות הצעירות שרקדו סביב רדיו גדול ורעשני, מזילים ריר למראה הנועזות שהשתזפו בלי חזיות.

יצאתי מהמים לקראת יורי שהופיע סוף סוף, לבוש בגד ים מעוצב ויקר למראה ועל ראשו כובע תואם, מחייך מאוזן לאוזן לקראתי, ונתקעתי למראה צעירה בעלת שיער בלונדיני גולש עד למותנים, מורחת קרם שיזוף על  שדיה החשופים. היא התנהגה כאילו הייתה לבדה על החוף, מעסה אותם בנחת, חיוך חושני נח על שפתיה האדומות, מתעלמת מהעובדה שהפטמות הורודות שלה הזדקרו, מבריקות ומפתות, מושכות עיני כל גבר.

יורי דחף מרפק לצלעותיי, "תסגור את הפה מקס, אתה עושה לי בושות." צחק ממני.

ראיתי שגם מיקי שישב עם הילדים ובנה איתם ארמון בחול, מסתכל חליפות בנערה ובי, ואחר משפיל את ראשו כדי להסתיר את צחוקו.

פתאום הייתי מיוחם כמו נער בן שש עשרה שמעלעל בפעם הראשונה בעיתון פורנוגראפי. מה קורה איתי? אני הומו או סטרייט? איך זה יכול להיות שלפני יומיים הייתי עם גבר, ועכשיו אני מתייחם ממופקרת חצופה שממזמזת את השדיים שלה בפומבי?

"או, הנה בטי." אמר יורי בשמחה ונופף לבטי בידו. היא נופפה חזרה וקמה מכיסאה, מניחה את הספר מידה פשטה את שמלת החוף הצהובה והצנועה שלה, ולנגד עיני הנדהמות נחשף גופה לבוש בבגד ים לבן שלם, מעוטר במרכזו בפס זהב בצורת רוכסן עבה שעבר בין שדיה והגיע כמעט עד לבליטת עצם הערווה שלה, שיצרה צללית כהה מתחת לבד הדק.

היא ניגשה אלי ואל יורי, ברכה אותו בנחת בבוקר טוב, הביעה את צערה המנומס שאשתו של יורי חשה בראשה ולכן נשארה בבית, ואז התחילה לפתוח לאט את הרוכסן. רק עכשיו הבנתי שהקישוט המוזהב הזה היה רוכסן אמיתי הניתן לפתיחה.

אילם מתדהמה הבטתי באשתי הצנועה המחייכת אל עיני בתום ומושכת אט אט בלולאה המוזהבת, מתעלמת מיורי שהביט בה באישונים רחבים, הבעות של בושה ותאווה מתחלפות בערבוביה על פניו.

בטי המשיכה לפתוח את הרוכסן, שן אחר שן, מביטה בעיני, קוראת עלי תגר שאעז לעצור אותה. קצת מעל לטבורה - טבור מתוק וקטן שנישקתי וליקקתי פעמים כה רבות - התנערתי מהשיתוק שאחז בי ולפתי את פרק ידה הדק,

"תסגרי את הרוכסן המחורבן הזה, ותכסי את עצמך!" רשפתי בזעם. "את לא מתביישת? אימא לילדים קטנים, אישה נשואה? איך את נראית?" ולמרות הכעס שחשתי בגלל ההצגה שעשתה לעיני יורי המסכן, הזין שלי נשאר אדיש, מתעלם מסערת הרגשות שלי.

"גם אתה אבא לילדים וגבר נשוי, לא ראיתי שזה מפריע לך." ענתה לי בטי בקור רוח וניערה את ידי מעליה, אבל תודה לאל, לא המשיכה לפתוח את הרוכסן הארור. צעד אחר צעד פסעה לתוך מי התכלת הצלולים, מתעלמת מהגברים שלטשו מבטים חומדים בשדיה המפזזים בתוך המחשוף הנועז, ובמותניה המעוגלות שירדו בקו מלא חן לירכיים ארוכות ומעכסות. ברגע זה היא נדמתה בעיני לפסל של אלת פריון קדומה שירדה מהכן שלה ובאה לבקר את בני התמותה כדי שיוכלו להעריץ את יופייה.

יורי גנח חרש, והתיישב על החול החם, מושך את ברכיו לעבר בטנו המשיך להביט איך היא פוסעת לאיטה לתוך המים, גבה זקוף וכתפיה החטובות זהובות באור השמש.

הוא נאנח מעומק ליבו ונשכב על בטנו, מפנה אלי את פניו היפות, המוכרות כל כך. ידעתי היטב שהוא בחר בתנוחה זו כדי להסתיר את זקפתו, וקנאתי בו, יודע שהוא מקנא בי עוד יותר - על מצב כזה אפשר רק להגיד שאם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק.

"אל תכעס עלי מקס." ביקש, "אני לא אשם, עשיתי הכל להתגבר על זה אבל…" הוא הביט בי במבט מפציר, הצלקת על שפתו נרעדה ובאור השמש העזה ראיתי את הקמטים הדקים שהחלו להתהוות סביב עיניו הכחולות, הוא היה מבוגר ממני בחודשיים בלבד והנה, הוא לא איש צעיר יותר.

"מקסים." אמר, "אתה הבן אדם היחיד בעולם שזוכר אותי כילד, אתה כמו אח בשבילי, אני מבקש ממך סליחה שאני שואל, אבל מה קורה אתך ועם בטי? היא הייתה כל כך עצובה לפני שבאת, חשבתי שזה בגלל שהיא מתגעגעת אליך, אבל היא עדיין עצובה. מה קורה לכם? למה יש לה שריטה כזו על המצח?"

מה יכולתי להגיד? הייתי מעדיף למות ולא לספר לו את האמת על מה שלא קרה הלילה, ובטח שלא יכולתי לספר לו את הסיבה לכך. במקום זה סיפרתי לו על ההתקפה באום אל פאחם ועל ההפלה. הוא הקשיב בעיניים עצומות, נושך את שפתו התחתונה, כמו תמיד כשהיה מוטרד.

"זה נורא!" פסק. "זה איום ונורא, אתה חייב להסתלק משם מקסים. יש לך ילדים קטנים, זה חוסר אחריות לגדל אותם בארץ המשוגעת הזו. זו לא מדינה אמיתית, זו רק טיוטא שעוד מעט תימחק. הערבים יגמרו אתכם בקרוב, ושלא תחשוב שמישהו בעולם יעזור לכם. כולם שונאים את היהודים."

"גם אתה יהודי." הזכרתי לו.

הוא התיישב בחול ונעץ בי מבט זועף. "לא נכון." אמר בתוקף, "ההורים של אימא שלי היו יהודים. אני כבר לא."

צחקתי לו בפרצוף, "אתה יהודי כשר למהדרין יורי." אמרתי, "בדיוק כמוני."

"אני לא, ואף אחד לא יכריח אותי." זעם יורי, ומרוב כעסו שכח להביט בבטי ששיחקה במים עם ליאתי המאושרת מנוכחותה הבלתי צפויה.

"היהודים בטח שלא ינסו להכריח אותך." עניתי בחביבות, "אבל כשהנוצרים ההגונים שלך יזכרו שאתה יהודי תשמח שכמה יהודים משוגעים עשו טיוטא של מדינה ושמרו שהערבים לא ימחקו אותה מהמפה." כמו שידעתי יורי התרגז עוד יותר בגלל שאני נשארתי שליו כל כך.

"לפני שזה יקרה הערבים יכבשו את הפסיק הקטן הזה שאתם קוראים לו מדינת היהודים, ואני אראה אותך ואת אשתך היפה והילדים החמודים שלך כלואים במחנה פליטים, גרים באוהלים, ומסתובבים רעבים, לבושים סמרטוטים, ואז תשמח שכמה יהודים שפויים נשארו באירופה ובאמריקה כדי להציל אתכם." רשף בכעס.

מה קורה לנו לכל הרוחות איזה מין וויכוח זה, ולמה אני משתתף בו?

"בסדר יורי." אמרתי, מנסה לפייס אותו, "נראה מה יקרה קודם, בינתיים נוכל להישאר חברים?"

יורי נאנח. "לא בטוח. בריגיטה לא באה בגלל שרבנו כל הלילה. היא טוענת שלטשתי עיני עגל בבטי ועשיתי ממנה צחוק. קיוויתי שבטי תראה אחרי הלידה שמנה ומכוערת, אבל במקום זה היא נעשתה עוד יותר…" הוא הביט בבטי שיצאה מהמים וגנח.

לא יכולתי להאשים אותו, מי הים הפכו את בגד הים הלבן לשקוף כמעט לגמרי, בהחלט היה על מה להסתכל.

יורי אמר בקול מעורר רחמים, "האם הקדושה הושיעי אותי." ואחר כך התיישב על החול והתחיל לקלל חרש, אבל לא יכול היה לנתק את עיניו מבטי.

"מאור!" קראתי לילד שהמשיך לבנות ארמון בחול, בלי לשים לב למבטים החומדים שננעצו באימו מכל עבר, "רוץ מהר ותביא לי את המגבת הצהובה של אימא."

הילד ניתר ממקומו ודהר לשמשייה, חטף את המגבת וחזר אלי, "רצתי מהר?" שאל בגאווה.

"רצת נהדר." שיבחתי אותו, "וגם הארמון שבנית יפה מאוד."

פגשתי את בטי על קו המים ועטפתי אותה במגבת. היא חייכה אלי בתודה, "לא תכננתי להיכנס למים עם הדבר השקוף הזה." התנצלה, "אבל הפרחונת הזו עם הציצים החשופים הרגיזה אותי." היא נצמדה אלי, ירכה הקרירה והרטובה נוגעת בי, בודקת כבדרך אגב את ההשפעה שלה עלי, ונסוגה מאוכזבת.

חיבקתי אותה והנחתי את ראשי על כתפה. לא היה גבר אחד בחוף שלא קינא בי. רק אני הייתי אומלל. היא ליטפה קלות את לחיי מעבירה את כרית אצבעה על הצלקת שלי, "מה הבעיה מקסים?" שאלה בלחש, "למה אתה כזה… מה קרה לך?" לשנינו היה ברור למה היא מתכוונת.

"אני אנסה להסביר לך הכל כשנלך לנוח אחרי הצהרים." הבטחתי ונישקתי על מצחה.

"אימא, אימא!" צרח מאור, "בואי תראי איזה ארמון בניתי עם מיקי!" בטי הטיבה את המגבת על כתפיה ופנתה אל הילד ואני יצאתי לשחייה ארוכה ומרעננת במים.

אכלנו ארוחת צהרים מתחת לשמשייה ויורי המשיך לנסות לשכנע אותי לבוא לגור באירופה, עדיף בגרמניה, בגלל הגרמנית הצחה שבפי. כששמע שהשלמתי את לימודי ואני מהנדס שמח מאוד.

"תוכל לעבוד בעבודה מכובדת, אני בטוח שאבא של קרמשניט ישמח לעזור לך." אמר, "בין כל התורכים והשחורים האלה שמציפים אותם, הגרמנים יקבלו אתכם בידיים פתוחות."

"אבל מה נעשה עם לירז?" שאלה בטי בקול מלגלג, "איך נלבין אותו? וגם אני לא ממש לבנה, ואם יולד לנו עוד ילד כהה מידי מה יהיה איתו? נתלה עליו שלט, אני שחור, אבל ההורים שלי לבנים."

יורי הסמיק. "יש לך לשון חדה מידי בטי." אמר באומללות.

היא מסרה לו צלחת מלאה כל טוב, "ביום שהגרמנים התרבותיים שלך ירימו את הראש מעוגת הקרמשניט שלהם ויזכירו לך את הסבתא היהודייה שלך, תוכל לבוא אלינו. בישראל אף אחד לא יסתכל על הצבע שלך." אמרה ונתנה לו מזלג.

יורי לא ויתר, הוא אחז בידי והראה לבטי את הצלקות שנותרו מהכוויות. "יש לו עוד עשר שנים ללכת למילואים בטי." הזכיר לה, "ובקרוב גם לירז יתגייס, ואחר כך הילדים החמודים האלו. זה מה שאת רוצה? לחיות תמיד בפחד? כל הזמן עם חיילים שצריכים לשמור עליכם? כמה זמן תחזיקו מעמד ככה? לא מגיע לכם חיים נורמאליים? לא התעייפתם מהחלום הזה? עשיתם ניסיון וזה לא הלך, מספיק עם זה. אם לא אכפת לך מעצמך לפחות תחשבי על מקס ועל הילדים."

רגע הביטה בו בשתיקה, בוחנת את פניו היפות, "נדמה לי שיש פתגם רוסי שאומר שאימא לא מחליפים."

"הפתגם אומר שאימא ומולדת לא בוחרים." תיקן אותה יורי.

בטי נדה בראשה לאישור והמשיכה, "מקס לא מוכרח להישאר בישראל יורי, הוא חופשי להסתלק, והילדים, ברגע שיהיו מבוגרים, יכולים גם כן ללכת. אני לא מחזיקה אף אחד בכוח, אבל אני לא יכולה ולא רוצה לחפש לי בית אחר. הנה, גם אתה ממשיך להיות אוהד של לוקומוטיב אפילו שהם מפסידים כל הזמן."

"אני אוהד של לוקומוטיב, אבל אני לא מוכן לסכן את החיים שלי בגללה." אמר יורי בזעם.

"ובשביל משהו אחר כן?" שאלה בטי בסקרנות קרת מזג, "יש משהו אחד בעולם שאתה מוכן לסכן את החיים שלך בגללו יורי?"

"לא!" עכשיו יורי כבר כמעט צעק ופניו התעוותו מזעם. "אני לא מוכן לסכן את החיים שלי בשביל שום דבר מחורבן! אלה החיים היחידים שיש לי!"

כל העמדת הפנים שהם אנשים תרבותיים המנהלים שיחה קלילה על שפת הים נעלמה מכבר. הצלחות נשכחו על השולחן והם צעקו אחד על השנייה, מתעלמים ממבוכתם של יפה ומיקי. רק הילדים המשיכו לאכול. ליאת ומאור כבר היו רגילים לאנשים מבוגרים שניהלו וויכוחים רעשניים, כמו שנהוג בישראל, ושלומי נשאר רגוע בגלל שהם היו רגועים.

"אתה צודק." אמרה בטי, "אלה החיים היחידים שלך. אם אתה בוחר לחיות אותם ככה זו זכותך."

"איך ככה?" זעם יורי.

בטי הניחה את כף ידה הקטנה על ידו הגדולה והשזופה של יורי, מתעלמת מהזעזוע שחלף בגופו בגלל מגעה. "ככה, כאילו ששום דבר בחיים שלך לא מספיק חשוב למות למענו. לדעתי אלו חיים מעוררי רחמים, אבל זו זכותך. תחיה כמו זר בין אנשים שרק סובלים את הנוכחות שלך, מנותק מהמסורת ומהתרבות שבאת ממנה, מתכחש לדת שלך, אבל העיקר שיהיה לך נוח. זה לא היה גתה שאמר שהוא מעדיף סדר על צדק?" הלגלוג שבקולה לא הסתיר את העובדה שלדעתה משורר הדגול טעה, ובגדול.

יורי משך את זרועו ממנה. "לכי לעזאזל!" צעק, "לכי לכל הרוחות יחד עם כל היהודים המשוגעים! מכשפה יהודיה!"

אנשים התחילו לשים לב לוויכוח ומבטים סקרניים נשלחו לכיווננו. אפילו המשפחה הגרמנית השקטה שישבה תחת השמשייה לידנו, מתעלמת מאתנו בנימוס, הפסיקה לאכול והציצה בנו בסקרנות, אבל יורי היה עיוור מזעם ולא שם לב. למרבה המזל הוא דיבר רוסית כך שרק אני ובטי הבנו מה הוא אומר. הוא לבש את חולצתו, חטף את כובעו ואת תיקו והסתלק לכיוון המדרגות, מותיר אחריו דממה.

רצתי אחריו ותפסתי אותו על המדרגה הראשונה, מבחין לפתיעתי שעיניו מוצפות דמעות. "היא צודקת." אמר לי, "היא לגמרי צודקת, אני פחדן, בחרתי לחיות חיים של פחדן, חיים שטוחים בלי הפתעות ובלי סיכונים. גם עם אשתי התחתנתי בגלל הכסף של אבא שלה. מגיע לי, התחתנתי עם קרמשניט ועכשיו אני נחנק מרוב מתיקות." הוא חיבק אותי חזק, ביקש את סליחתי וברח.

***

בטי שכבה על המיטה בעיניים עצומות והמתינה לי שאגמור להשכיב את הילדים. היא לבשה מעין חלוק קליל מבד לבן רך ודק, מנוקד נקודות זעירות צבעוניות. שערה הלח התפזר על הכרית הכחולה מסביב לראשה ועיניה היו עצומות. למרות כובע הקש הגדול שחבשה השתזפו לחייה והאדימו מעט. היא נראתה יפה ומעוררת תאבון כמו פרי בשל. הבטתי בה ושאלתי את עצמי למה אני לא מרגיש שום רעב. "זה היה חתיכת וויכוח." אמרתי לה, "יורי ברח עם דמעות בעיניים, היית נורא קשוחה איתו."

בטי פקחה את עיניה וחייכה. "כן, הגזמתי קצת. הוצאתי עליו את התסכול שלי. קראתי באיזה ספר שכל המלחמות בעולם נגרמות על ידי אנשים שאין להם די סקס. עוד כמה ימים יבשים כאלו ואני מוכנה להתחיל את המהפכה."

התיישבתי לצידה ושאלתי את עצמי איך להתחיל בהסברים ואיפה מיקי? שנייה אחר כך הוא הופיע, לבוש בבגדי התעמלות קצרים ושערו עדיין לח מהמקלחת, סגר את הדלת והתיישב בצידה השני.

בטי הביטה בו מופתעת, אחר כך הביטה גם בי, ופתאום הכול התבהר לה. "מקס ומיקי... אתם?" היא התיישבה, דוחפת את הכריות מאחורי גבה, מעבירה מבט ממני אליו. "אני צודקת?" שאלה את מיקי, "בגללך מקס כבר לא רוצה אותי יותר?"

"זה לא ככה בטי." אמרתי ולקחתי את ידה בידי. היא משכה אותה ממני וסטרה לי בכוח, מנפצת באחת את התיאוריה שלי שסטירה מכף יד קטנה ונשית תורגש כלטיפה. היד של בטי קטנה, אבל חזקה. היא כעסה מאוד והסטירה הכאיבה לי כהוגן.

"אני לא מבינה מתי הספקתם? מיקי, הגעת לארץ לפני כמה? שלושה, ארבעה ימים? וכבר…" היא הפנתה ממנו את ראשה בשאט נפש ופנתה אלי, "אז זה הקטע שלך עכשיו מקס? החלטת שאתה מעדיף גברים?"

ברור שהיא נפגעה. הרי ידעתי שתפגע. הרגשתי נורא, איך יכולתי לעשות לה את זה?

מיקי רכן אליה, מנסה לגעת בידיה, מתעלם מהסיכון לחטוף את הסטירה הבאה, "בטי, אל תאשימי את מקס. אני אשם, רבנו כל הטיסה בגלל זה."

זה לא שכנע אותה והיא התעקשה לא להביט בו. אני לא יודע אם מיקי באמת לא הבין, או שניסה להפחית מחומרת הבגידה כדי להקל על מצפונו, אבל הוא המשיך לדבר, מנסה להסביר לבטי איך זה קרה. "אל תהיי כזו בטי, זה היה סתם כזה. היינו בודדים ומקס היה נורא אומלל בלעדיך." אמר ושוב ניסה לחבק אותה.

בטי דחפה אותו ממנה בכוח, "כמה זמן זה כבר נמשך?" שאלה אותי בקול שטוח ויבש. פניה אבדו את הזוהר האפרסקי האדמוני ועיניה האפילו מכאב.

"זה קרה רק פעם אחת בטי." אמרתי בקול נמוך, ממשיך עם הקו של מיקי, למרות ששנינו ידענו שהוא משקר וזה לא היה סתם, אבל בשלב הזה הייתי כל כך נואש שהייתי מוכן להגיד הכל רק כדי שלא תעזוב אותי.

"למה הסטרייטים עושים עסק מכל זיון קטן?" רטן מיקי, מאוכזב מתגובתה.

כמו שחשבתי מיקי, שאף פעם לא היה נשוי, לא יכול היה להבין את השפעת המעשה שעשינו על הדבר השביר והרופף הזה שנקרא נישואים.

בטי הפכה אליו את גבה ופנתה אלי, "אתה יודע מקס? זה ממש מוזר, אף פעם לא חשבתי שתבגוד בי עם גבר. תמיד אתה מסתכל על נשים, מתלהב מהן, הנה היום, על שפת הים, הזאתי עם השדיים בחוץ, ובכל זאת… כשאני חושבת על זה… מעניין מה היה קורה אם לא הייתי מגיעה בזמן כשהסתגרת עם רומן ברכב?"

בסוף המשפט קולה נחנק מעט והיא השתעלה. כבר ידעתי שזה סימן רע, כשבטי כועסת קולה נעשה נמוך וצרוד וככל שהיא מתרגשת יותר קולה נצרד יותר.

"לא היה קורה כלום." אמרתי בכעס, "וגם הקטע עם מיקי חסר חשיבות, זה רק מיקי, באמת בטי, אל תהיי כזו…" ופתאום, דווקא עכשיו, בשיא המריבה שלנו, כשהיא הייתה כל כך כואבת ופגועה, הראש הקטן, הדביל חסר המצפון הזה הזדקף פתאום, כאילו הוא מתלהב ונהנה מהסבל שלה.

"אז למה אתה לא רוצה אותי?" חזרה בטי לבעיה העיקרית, לא מודעת לכך שהבעיה המסוימת הזו כבר נפתרה.

"בטי, מקס מאוד אוהב אותך." אמר מיקי ברוך וניסה ללטף את שערה, "בבקשה בטי, הוא אומלל בלעדיך, הוא לא אוכל ולא ישן כשאת איננה."

"כן בטח." אמרה בטי בזעף, "אותי הוא צריך כדי לטפל בילדים ובבית ואותך לזיונים. יופי של חיים הולכים להיות לי." והיא פרצה בבכי, סותמת באחת את כל טענותינו.

"אל תבכי חמודה, בבקשה." התחנן מיקי המבוהל.

"אני לא בוכה!" צעקה עליו בטי, דמעות שוטפות את פניה. "לך להזדיין מיקי, מכל הגברים בעולם היית חייב לעשות את זה דווקא עם בעלי? כשגיא שלך ניסה להתעסק איתי העפתי אותו לכל הרוחות, ואתה." פנתה אלי בחמה שפוכה, "עם כל הצגות הקנאה שלך, ירדת לחיי בגלל רוברטו המסכן שרק רצה לצייר אותי. עשית סיפור מכל גבר שרק חייך אלי ברחוב! צבוע שכמוך! לני צדקה, אני שמחה שברחתי אתה לתל אביב. חבל שלא נשארתי שם לתמיד במקום לחזור אליך כמו איזה דבילית!"

ניסיתי לגעת בה ושוב קבלתי דחיפה. "אל תיגע בי." סיננה בזעם, "אתם מנוולים וצבועים, אני שונאת אתכם!" והיא ברחה למקלחת - מקום מפלטה הקבוע של כל אישה מתייפחת.

"צדקת מקס." אמר לי מיקי, "היא נורא נפגעה, לא חשבתי שהיא תגיב ככה, חשבתי שהיא תבין, הרי גם היא ולני כשהיו בתל אביב…"

החלפנו מבטים והסמקנו. שנינו חשבנו על בטי עם ערווה מגולחת, מגלה את השפתיים הכהות של אבר המין שלה על רקע ירכיה הבהירות, והשושנה האדומה מציצה מעל לחוטיני השחור.

מיקי החווה בראשו לעברי, "לפחות הבעיה הזאת שלך נפתרה." אמר, מרמז על הבליטה שנוצרה במכנסי.

"זה לא עוזר לי עכשיו." גנחתי ושכבתי על בטני, מועך את הבעיה שלי לתוך המזרון, שואף מלוא ריאותיי את ריח עורה של בטי שנשמר על הכרית שלה. לא יכולתי להביט במיקי מרוב מבוכה, אבל גם לא הצלחתי לסתום את הפה. "היא ולני הן… זאת אומרת… כשהן היו בתל אביב? הן עשו את זה?" ניסחתי שאלה מסורבלת, מרגיש איך המוח שלי נעשה כבד ואיטי. אולי בגלל חוסר דם.

הוא נשכב לצידי על גבו ובלי לגעת בו ידעתי שגם הוא מיוחם כהוגן. יכולתי להריח את זה על עורו. "בטי נתנה לי להציץ רק לרגע על מה שלני עשתה לה, אבל לא סיפרה לי כלום." הודה במבוכה. "לדעתי, אם היא גילחה אותה והכל, אז הן בטח... אחרי הקטע שעשית לה עם לאריסה אני די בטוח שהיא ניסתה לבדוק את האופציה הלסבית, ואני לא מאשים אותה."

גם אני לא האשמתי אותה. זה עצבן אותי, וייחם אותי, ושיגע אותי, אבל זו לא הייתה אשמתה.

"אז מי זה רוברטו?" שינה מיקי נושא, מנסה להסיח את דעתנו מהשקט החנוק שהזדחל מבעד לדלת המקלחת.

סיפרתי לו על המורה לרישום של לירז שגר כמה חודשים בדירה של ורד. בהתחלה הוא רק צייר את הידיים של בטי. לא אהבתי את זה, אבל שתקתי. המשכתי לשתוק גם כשהוא עבר לכפות רגליה, למרות שזה עלה לי בבריאות ודאגתי שבטי תדע את זה.

יום אחד תהילה באה לביקור והוא ניסה לשכנע את בטי ואחיותיה לדגמן לו את שלושת המוזות. לרוע מזלו גבי ראה את הלבוש שהוא תכנן לדוגמניות שלו, מעין בדי מלמלה שקופים, והתנפל עליו בצעקות ובקללות בספרדית. עד שאני וואניה חזרנו מהעבודה נשארו מרוברטו רק מספר רישומים של ידיים ורגלים וכמה עפרונות שבורים.

מיקי צחק צחוק מתגלגל, משעין את ראשו על כתפי, ואז דלת המקלחת נפתחה ושנינו התיישבנו במהירות, מרגישים נבוכים כאילו תפסו אותנו על חם.

"אתם עוד כאן?" שאלה בטי, "אני עייפה, לכו מכאן, תעזבו אותי לבד." היא נשכבה שוב על המיטה. "כשנחזור נטפל בגירושים מקס, אני מקווה שתמשיך לשמור על קשר עם הילדים."

"אל תדברי שטויות." כעסתי ונשכבתי לצידה. גם אני הייתי די עייף והמיטה הייתה רחבה מאוד ונוחה מאוד. בטי הפכה אלי את גבה, אבל אז נאלצה להביט במיקי שישב נבוך ואומלל על קצה המזרון מצידה השני.

"לא ספרת לי אף פעם מה את ולני… מה בדיוק עשית בתל אביב עם לני?" שאל, מביט בה באותה אינטימיות ששררה ביניהם פעם, לפני שאני התחלתי לישון עם בטי.

היא הסבה את מבטה ממנו ושוב נתקעה בי. "יש יותר מידי גברים בחדר הזה." אמרה בזעף ורצתה לקום מהמיטה ואז קרה מה שקורה לי לפעמים כשכל השיטות האחרות נכשלות ואני חוטף קריזה ומרשה לאופי האמיתי שלי לתפוס פיקוד - אחזתי בכתפה והטחתי אותה חזרה למיטה, אוחז בה ביד אחת בעודי מושך מעלי את המכנסיים הלוחצים בידי השנייה, משחרר סוף סוף את אזור המפשעה המעוך שלי.

"אמרת לי שלא קרה כלום אתך ועם לני." הזכרתי לה כשאני נשכב עליה, לוחץ את זקפתי אל ירכיה. היא ניסתה לקום, אבל אני לכדתי את פרקי ידיה, מצמיד אותן על סורגי המיטה, מקרב את פני אל פניה.

"בחייך מקס." מחה מיקי, מבוהל מהתנהגותי, "זה קרה מזמן, מה זה משנה עכשיו?"

"לי זה משנה." התעקשתי, דוחף את ברכי בין ברכיה, מאלץ אותה לפשק אותן למרות התנגדותה. החלוק שלה התרומם כלפי מעלה, חושף את העובדה הנעימה שלא היו לה תחתונים.

למה שעשיתי אחר כך יש המון סיבות והסברים, לא שזה מפחית מאשמתי, אלו סך הכל תירוצים, אבל בכל זאת אפרט אותם - לא ישנתי טוב כבר שבועיים בערך, הייתי מתוח ועצבני, ומה שיותר גרוע, הרגשתי אשם בגלל מה שעשיתי עם מיקי וזה גרם לי להיות ממש מרושע - תחושת האשמה גרמה לי לאבד שליטה. זה ההסבר היחיד שמצאתי למה שקרה בהמשך אותו ערב, כי למרות מה שמיקי אמר ברוב אבירות, הוא לא לחץ עלי ולא הכריח אותי. עשיתי את זה כי רציתי, כי התחשק לי, כי זה מה שבעצם בא לי לעשות עוד מזמן, אולי עוד מהיום הראשון שראיתי אותו, אבל למרות ההנאה העצומה שחשתי כשהייתי עם מיקי הייתי, בעת ובעונה אחת, גם מאוהב בבטי.

אחזתי ביד אחת בפרקי ידיה ובשנייה התחלתי לפתוח את כפתורי החלוק, שלשם שינוי היו גדולים וקלים לפרימה. היא הייתה עירומה מתחת. משכתי בכוח את חגורת החלוק, שרוך לבן עם חרוזים כחולים בקצותיו, וקשרתי את ידיה אל המוט המרכזי של המיטה. אם יש משהו שלמדתי היטב בצ'צ'ניה זה איך לקשור בני אדם. השרוך היה דק, אבל חזק, לבטי לא היה סיכוי להשתחרר בלי עזרה. היא נשכה את שפתיה בשתיקה, מסרבת להתחנן שאשחרר אותה, פניה שוב היו אדומים והדמעות נצצו על ריסיה.

"מספיק מקס." נבהל מיקי, "אתה מכאיב לה. די כבר!" על פניו הייתה הבעה מוקסמת ומבוהלת כאחת, כמו שרואים על פניהם של צופים בתאונת דרכים.

אני בטוח שאם בטי הייתה מבקשת שיעזור לה הוא היה נזכר שעכשיו הוא חזק כמעט כמוני ונלחם בי, אבל היא המשיכה לשמור בשתיקה על גאוותה ורק התפתלה ומשכה את ידיה, מנסה להשתחרר, בלי להביט בנו.

"היא שייכת לי ומותר לי לעשות לה מה שאני רוצה." עניתי לו. תשובה אכזרית ששמעתי פעם מרומן כשהערתי לו שהוא מכאיב לבחורה ששכרנו לכל הלילה.

"היא שלי עד הבוקר." אמר לי רומן בזמנו, "ומותר לי לעשות לה כל מה שאני רוצה." אני כבר לא זוכר מה בדיוק עשינו לה, רק שהיא בכתה ואני שתיתי המון.

"לא נכון, תפסיק מקס." מחה מיקי.

הרגשתי שהוא פוחד ממני ולא התפלאתי, גם אני פחדתי מהרוע שיצא ממני, הייתי קרוב לחזור על מה שעשיתי אז, ביום של אסון המסוקים. מפליא שדווקא בטי, ששכבה חסרת אונים בין שני גברים חזקים יותר ממנה, לא פחדה. עד היום קשה לי להבין איך היא עשתה את זה, כנראה שזה מין כשרון נשי שבא עם היכולת ללדת, לגדל ילדים ולחנך אותם. רק נשים מסוגלות, בכמה מילים במקום הנכון, להרגיע את האלימות ולהחזיר הכל אל מקומו בשלום.

בתגובה לבהלה שתקפה אותו היא התעשתה ותפסה פיקוד, "הכל בסדר מיקי." אמרה בנחת, "מקס לא מכאיב לי. הוא פשוט קצת מתוח. תחזור לחדר שלך וניפגש בארוחת הערב בסדר?"

מיקי נרגע קצת, אבל לא רצה ללכת. "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד." אמר בקול חרד של ילד קטן שפוחד להישאר לבד.

בטי חייכה, "בסדר חמוד." אמרה בחיבה, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר."

היא פנתה אלי "מקס." אמרה  בקול מעשי, "אתה עוצר לי את הדם בידיים. תוריד כבר את השרוך הזה ממני ותזוז קצת כדי שלמיקי יהיה מקום."

המילים הללו פעלו עלי כמו דלי מים קרים, פתאום תפסתי שאני מתנהג כמו מטורף ואחוז חרטה מיהרתי להתיר את ידיה.

היא פקדה על מיקי לנעול את הדלת ולבוא למיטה, ובינתיים נפטרה מהחלוק שלה, סדרה את הכריות יפה ונשכבה מתחת לשמיכת קיץ דקיקה. נשכבנו משני צדדיה וסוף סוף התחלנו לדבר כמו בני אדם נורמאליים.

בטי הודתה שנכון, היא עשתה אהבה עם לני באותו סוף שבוע. היא ספרה כמה רע הרגישה ואיך בכתה כל הדרך לתל אביב בגלל שאני התנשקתי עם לאריסה והרסתי את מסיבת יום ההולדת שלי. לני נתנה לה לשתות שמפניה, האכילה אותה שוקולד, ואז הן עשו יחד אמבטיה וזה קרה, ואחר כך לני גילחה אותה וזה קרה שוב.

"זה היה נחמד. גמרתי והכל, אבל זה לא היה זה. לני חברה שלי והיא באמת הייתה נחמדה, אבל בלי גברים זה איכשהו… זה אפעס… לא ממש שווה את המאמץ."

בטי חיככה את פרקי ידיה החבולים מעט ואני משכתי אותם אלי ונישקתי את הפסים האדומים שהותירה הקשירה שלי. לא הייתי מופתע מהרשעות שאני מסוגל לגלות לפעמים אלא מהסלחנות שהיא נהגה בי. זה היה כאילו רק שיחקנו ושום דבר נורא לא עמד לקרות.

"איפה למדת לקשור ככה?" שאל מיקי בסקרנות.

"לא זוכר, בצבא כנראה. הייתי שיכור." שיקרתי, זכרתי היטב איפה ולמה למדתי לעשות דברים כאלו, ולא רציתי לדבר על זה.

"תעזוב אותו מיקי." הגנה עלי בטי, "הוא שונא לחשוב על זה. לפעמים מה שקרה לו שם חוזר אליו כמו התקפים של מחלה כרונית, אבל הוא מיד יוצא מזה, בעיקר אם הוא לא שיכור."

היא נישקה את פי וליטפה אותי, וכל העולם שהסתחרר עד כה סביבי, נרגע והסתדר. הכל שוב חזר על מקומו בשלום. "הייתי כל כך אומלל לבדי בטי." אמרתי, מצמיד את פני אל שדיה הרכים והמנחמים, "אל תעזבי אותי יותר לבד, בבקשה ממך, אם מיקי לא היה בא הייתי מת מרוב עצב."

בטי ומיקי צחקו ממני, "אף אחד לא מת מרוב עצב מקס." אמרה בטי בקפדנות, "תפסיק להיות כזה דרמטי." ניסיתי להפסיק להיות דרמטי ולהתנצל על ההתנהגות שלי, ובטי משכה אותי אליה ונאנחה בהנאה כשחשה בזקפה שלי. "לא פחדתי בכלל." אמרה, "ידעתי שזה רק משחק. אתה באמת כועס על העסק ההוא עם לני?"

"לא, אני סתם… אני מנוול בטי, אל תתייחסי אלי. לא רציתי להפחיד אותך, אני כל כך אוהב אותך." היא לקחה את ידי ודחפה אותה אל החום והלחות שבין רגליה ואמרה שגם היא אוהבת אותי.

"ההתנהגות שלך גירתה אותי נורא." הודתה, "זה היה ממש… ממש מחרמן."

כבשתי את פני בשערה כדי שלא תראה את הרווחה העצומה על פני. היא עדיין לא הבינה שהייתי רציני ושהייתי עלול באמת לפגוע בה, כל זמן שזה תלוי בי היא לעולם לא תגלה.

בטי התחילה לנשק את בטני, יורדת אט אט דרומה, משאירה אותי שוכב חסר אונים על גבי, מביט במיקי המלטף את גבה וישבנה כשהוא בוחן אותי במבט רציני. ואז מיקי אמר שהוא מחכה כבר שלוש שנים לעשות את זה שוב, וצלל בין רגליה של בטי, טועם את הטעם שלה, ושוכח מרוב התלהבות להתפשט. היא השכיבה אותו על הגב, הפשיטה אותו בעזרתי ושוב עשינו אהבה בשלושה.

אחר כך, כשבטי ישנה ואנחנו הלכנו לאכול, הוא אמר שהוא יודע שבטי טועה ואני מסוגל להיות מסוכן, אבל שלא אדאג, הוא ישגיח עלי. גמרנו לאכול וחזרנו אל בטי כדי להפוך שוב לגוף אחד בעל שלושה לבבות.

***

נשארנו שם עוד שלושה ימים נפלאים, עד שבטי נתקפה געגועים הביתה ולירז התחיל לילל לנו בטלפון שהוא נורא עצוב בלעדנו.

כשנחתנו בבן גוריון חיכתה לנו הפתעה, גיא של מיקי, שלא ראינו כבר כמה שנים, הופיע פתאום לפנינו והוביל אותנו ללינקולן שלי, היפה המבריקה והנוצצת. אבו ראמי עשה עבודה נפלאה, הוא כל כך התבייש כששמע איך הרכב האהוב עליו נפגע עד שרצה לוותר על תשלום, ואבא היה צריך לריב איתו כדי שיסכים לקבל ממנו כסף לפחות על החלקים.

"התחננתי לפני ויטלי שירשה לי לנסוע במקומו לקחת אתכם." אמר גיא, אבל עיניו היו נעוצות במיקי, והיה מה לראות, מיקי השתזף, שערו התארך מעט, והוא ונראה נהדר.

התקרבנו מאוד זה לזה במשך אותה חופשה. מיקי ניצל כל הזדמנות לבוא לחדר שלנו וחוץ מסקס גם דיברנו המון, צוחקים כמו ילדים משטויות, מדברים על הכל, מספרים זה לזה כמעט כל דבר.

רק על העובדה שבטי ממזרה ואנחנו בעצם בני דודים לא דברנו, בטי הרגישה שזה הסוד של משפחתה וחשבה שאין לה זכות לסכן אותם ולספר על זה.

דברנו בעיקר על מה שאנחנו מרגישים ולמה אנחנו עושים דבר מטורף כזה, או כמו שבטי אמרה, "לא זו השאלה, אנשים עושים דברים מטורפים עוד יותר כל הזמן. השאלה היא למה אנחנו מרגישים כל כך טוב עם הטירוף הזה? למה אנחנו לא מרגישים אשמים?"

"בגלל שאנחנו לא מזיקים לאף אחד ולא מכאיבים לאף אחד." אמר מיקי מציץ בי בחיוך, ראשו מונח על ברכיה של בטי.

"וזה לא עניינו של איש." הוספתי בתוקף. הם חייכו בגלל הטון שלי ופתאום מצאתי את עצמי מספר להם כמה זה נהדר להרגיש שאני כאילו נעשה חלק מגוף אחד גדול ממני שיש לו שלושה לבבות ולהפתעתי הם הבינו מיד והסכימו איתי שההרגשה הזו, שאתה הולך לאיבוד בתוך השניים האחרים, ולא יודע איפה הגבולות שלך נגמרים, היא דבר נהדר. 

ניסינו לנתח למה הקשר שלנו גורם לנו הרגשה כל כך שלמה ונפלאה ובסוף החלטנו שכנראה לכל אחד מאתנו יש סיבה אחרת שאפשר להסביר במבנה הפסיכולוגי שלו ועדיף לא לחקור יותר מדי כדי לא להרוס את זה.

קבענו כמה כללי יסוד - להקפיד על סודיות מוחלטת, להיזהר שאיש לא ידע מעולם על הסיפור שלנו, לא להסתיר אחד מהשני דברים, ואם אני ומיקי נשארים לבד ומתחשק לנו לעשות אהבה לספר לבטי מה עשינו.

האפשרות שמיקי ובטי יהיו יחד בלעדי מעולם לא עלתה, אם כי היה ברור לנו בלי שום דיבורים שאני ובטי נעשה סקס בלי מיקי, פשוט בגלל שאנחנו נשואים והוא לא יוכל להיות תמיד אתנו. הקפדנו שהוא לא ישן איתנו למרות שהפיתוי לכך היה גדול מאוד. מיקי הבטיח לנו שהוא לא יעשה סקס מזדמן בלי הגנה.

היה ברור שאני ובטי נשארים נאמנים זה לזו, ומיקי, כשנחזור לארץ, יחזור לאורח החיים הרגיל שלו, מפני שלא נוכל יותר להיות יחד, בכל אופן לא לעיתים קרובות.

***

בלילה האחרון שלנו בסיציליה הרשנו לעצמנו להיות קצת יותר קולניים. דוד ויפה נסעו לכמה ימים לשוויץ עם שלומי, ומאגי והתאומים ישנו כמו בולי עץ. בטי שאלה אותנו למה לדעתנו דוד מתייחס אליה בקרירות כזו בזמן האחרון, והתברר שגם מיקי חשב כמו סבא, שדוד נדלק עליה וככה הוא מנסה להגן על עצמו.

היא אמרה לנו שאנחנו מטורפים ולא יכול להיות, ושאנחנו צריכים להתבייש להגיד דברים כאלה על הגיס שלה, וכפיצוי היא דורשת להיות זו שתנהל את המסיבה.

בשלב הזה כבר גילינו שזה קל יותר, אם לפני שהכל מתחיל, אנחנו נותנים לאחד מאתנו את תפקיד המנהל שקובע מי עושה מה למי, ובאיזה סדר. לכל אחד מאתנו היה סגנון משלו והעדפות משלו, מיקי היה עדין ומתחשב ותמיד חשש להכאיב לבטי שדווקא אהבה את הסגנון התקיף יותר שלי.

שנינו אהבנו לתת לה מידי פעם לשלוט בנו ולחלק לנו פקודות. אני הייתי מתווכח איתה מידי פעם, אבל מיקי ממש אהב את זה וטען שויתור על השליטה העצמית ומתן אמון מוחלט באדם אחר הוא התענוג המושלם. בינתיים זה קשה לי, אולי בעתיד אני אצליח ליהנות כמוהו מויתור על השליטה.     

גיא מסר לי את המפתחות של הלינקולן ובטי הושיבה את הילדים העייפים מאוד בכיסאות שלהם במושב האמצעי, והתיישבה לצידי. מיקי וגיא ישבו מאחור. דרך המראה ראיתי שגיא מנסה כל הזמן לגעת במיקי שניסה לדחות אותו בעדינות.

"אם אבא שלך ויתר על הפגישה עם ליאתי כנראה שגיא עבד עליו ממש חזק." לחשה לי בטי.

גיא שמע אותה בכל זאת והודה שהוא פחות או יותר נפל על ברכיו לפני ויטלי כדי שירשה לו להיות הנהג שלנו ולהיפגש עם מיקי. אבא שלי עבר מהפך גדול אם הניח לתחנונים של גיא להשפיע עליו, האדם שאני הכרתי שנא לחשוב על הומואים ואהבה בין גברים הגעילה אותו.

"לירז מחכה לכם בבת גלים." אמר, "הוא מאוד התגעגע." הוסיף באנחה והטיל את עצמו על מיקי שחיבק אותו סוף סוף, מביט מבעד לכתפו של גיא בפני.

חייכתי אליו והנדתי בראשי לאות כן, ובטי הרימה את הבוהן שלה כלפי מעלה בתנועת אישור.

מיקי צחק ונישק את גיא, ובטי מרפקה אותי כדי שאפסיק להביט ואתן להם קצת פרטיות.

***

 אחרי החופשה בסיציליה מיקי וגיא חזרו זה אל זה, אבל לקח לגיא כמעט שנה לשכנע את מיקי לחזור לגור איתו. הם קנו יחד דירה, חותמים על מעין הסכם נישואים אצל עורך דין. ההורים של גיא כבר ידעו שהוא הומו, אבל סרבו לקבל את החבר שלו אצלם בבית, או לבקר אותו כשמיקי היה שם.

כחלק מהיחסים שלהם הם נתנו זה לזה מידי פעם חופש כדי שכל אחד יוכל לעשות מה שמתחשק לו. בחופשים האלו מיקי היה בא אלינו, וגיא נסע לתל אביב, כאילו כדי לבקר את הבן שלו, אבל אלוהים יודע מה בדיוק הוא עולל שם. זה היה סידור משונה, אבל מי אני שאמתח ביקורת?

זה עבד טוב בשביל כולנו במשך כמעט שנה, עד שיום אחד בטי העירה אותי באמצע הלילה ואנסה אותי, פחות או יותר. היא שוב הייתה בהריון ולא היה לה מושג מי האבא.

כינסנו אספת חירום. בטי הייתה מאוד רגשנית ולחוצה. היא כעסה עלינו ועל עצמה בגלל שלא הקפידה תמיד שנשים קונדום, ושוב העלתה את ההצעה המעצבנת והמתועבת של הפלה. אני ומיקי התנגדנו בתוקף. מיקי הציע שפשוט נלך לפי ההלכה - הילד הוא תמיד של הבעל בגלל ההנחה, המוצדקת במקרה שלנו, שרוב הבעילות היו עם הבעל החוקי ולא עם המאהב.

לבטי היה הריון קל, יצאנו כמה פעמים לחופש עם מיקי, מנצלים את האנונימיות של הצימרים הקטנים והנחמדים בגליל כדי לחגוג כהוגן. מיקי היה המום מהשינוי שההיריון חולל בהתנהגות של בטי וסירב להאמין שכל האחיות שלה, וכנראה שגם אימא שלה, נעשות כאלו כשהן הרות.

אמרתי לו שכדאי שייהנה עכשיו כמה שיותר כי אחרי הלידה ייקח לפחות שנה עד שנוכל להיות יחד. "אבל תוכל לבוא לבקר אותי לפעמים בלעדיה." אמר ונצמד אלי.

"ומה יגיד גיא?" שאלתי.

מיקי משך בכתפיו באדישות. "מה שהוא לא יודע לא יזיק לו." אמר בעצב וחיבק אותי. הוא העדיף לא לפרט ואני לא רציתי לחקור אותו, עזבנו את זה ככה.   

***

 קברנו את סבא מיד אחרי יום כיפור. הפעם היה תורו של אבא להגיד את הקדיש והוא עשה את זה יפה מאוד ובלי שום טעויות. סבא מת מיטת נשיקה כפי שקיווה, הוא היה חולה מעט כמה ימים קודם, שום דבר רציני אמר הרופא שלו, אבל סבא ידע שזה הסוף ושמח שהוא יודע ושיש לו זמן להיפרד מכולנו.

נבהלתי כשהוא אמר לי את זה וניסיתי להשתיק אותו. סבא פקד עלי לסתום את הפה ולהפסיק להיות פחדן, וכמו תמיד צייתי לו. הוא היה גנרל עד יומו האחרון ואני הרי רק סמל.

"גם אני פוחד מקסים." אמר לי, "אולי עדיף היה למות בלי לקבל אזהרה מראש, אבל ככה אני יכול להיפרד מכם."

הלוויה הייתה גדולה מאוד. באו המון אנשים מחיפה וגם ממקומות אחרים בארץ וסיפרו לי דברים מדהימים על סבא. איזה גבר הוא היה, ואיזה מעשי גבורה הוא עשה במלחמה. לנו הוא אף פעם לא סיפר כלום, אפילו אבא לא ידע.

"למה הוא לא סיפר כלום?" התלוננתי לפני הילל שחיבק אותי ובכה.

"מה זה משנה מקס?" אמר וניגב את פניו שכעת היו שוב מזוקנים. "הוא לא אהב לחשוב על הזמנים ההם ולא הרגיש בכלל גאה במה שעשה." אמר לי ברוך, "הוא רצה שתאהבו אותו בגלל האופי האמיתי שלו ולא בגלל מעשי הטירוף שעשה במלחמה. אתה בטח מבין את זה?"

בטח שהבנתי, מי אם לא אני שיכול היה להבין דבר כזה. הוא הוריש לי את השעון שלו וככה, השעון שבטי קנתה לי, הגיע בסופו של דבר למקומו.

***

בטי ילדה כמה שבועות אחר כך. קראנו לתינוקת שלומית, על שם סבא שלמה שעל המצבה שלו היה כתוב בפשטות - "פה נטמן שלמה בן משה ורחל פרידמן" בדיוק כפי שסבא רצה, בלי תארים ובלי קשקושים מיותרים.

החלטנו שנקרא לה ככה עוד בשבעה שלו. כבר ידענו שזו תהיה ילדה והיינו די בטוחים שהכל בסדר איתה, למרות שבטי אמרה שאף פעם אי אפשר לדעת עד שלא מחזיקים תינוק בריא ושלם בידיים.

רק דבר אחד לא ידענו, אם היא שלי או של מיקי. אחרי הפעם הראשונה גם לא דברנו על זה, אפילו לא בפעמים המעטות הנדירות והיקרות שבהן היינו מוצאים לנו זמן לשתות יחד שמפניה ורודה ולהרגיש שוב את ההרגשה המסחררת שהפכנו שלושתנו לגוף אחד שאין לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר.

הלידה של שלומית הייתה קשה מאוד לבטי. תהילה שוב העיפה אותי מחדר הלידה והפעם לא נשארתי לבד, ביליתי את שעות ההמתנה על הספסל המוכר לי מאז עם מיקי ועם גבי, שקרא תהילים כל הזמן.

למרות שההמתנה התארכה, מעניקה לי שפע זמן לסקור במחשבותיי את כל הדברים המכוערים שעשיתי לבטי מאז שפגשתי אתה ולהישבע שמעכשיו אהיה בעל טוב יותר, לא דאגתי כמו בפעם הראשונה. במשך כמה שנים הכל היה כל כך טוב עד ששכחתי שההוא למעלה בעצם אויב שלי. כשהרופא בא להגיד לי שהלידה הסתבכה ובטי עלולה למות, זה העיף אותי כל הדרך לגיהינום ובחזרה.

אני לא יודע למה הופתעתי, גם אני וגם הוא יודעים שהחשבון שלנו עדיין פתוח ויש לי עוד הרבה חובות לשלם, אבל למה בטי? היא לא עשתה לו כלום והיו ארבע ילדים שהיו תלויים בה ויסבלו אם היא תמות.

חסרות דרכים לפגוע בי? למה צריך להציק לה? היא לא סבלה מספיק?

אחר כך ספרו לי שניסיתי לתקוף את הרופא שבא לספר לי שהלידה הסתבכה בגלל קרע ברחם, וניסה לברר בעדינות אם אני מוכן לחתום על אישור לנתח את בטי ולכרות לה את הרחם, דבר שיסכן את התינוקת וישאיר את אשתי עקרה, או שאני מעדיף לקחת צ'אנס על החיים של בטי כדי להציל את התינוקת, ולחכות שהדימום יפסיק מעצמו, כדי שהלידה תמשיך כרגיל.

"לתת ליולדת לדמם ייתן יותר סיכוי לתינוקת שלך." אמר הרופא, "אבל האימא עלולה למות בגלל הדימום, זו ההחלטה שלך." בשלב הזה מספרים לי שאם ואניה לא היה מופיע בזמן הרופא היה עלול להיפגע מפני שאני ניסיתי לחנוק אותו וצרחתי עליו שמצידי הוא יכול לחתוך את התינוקת כמו סלמי, ובלבד שבטי תינצל.

איימתי עליו שאם אשתי תמות אני אפוצץ לו את כל בית החולים על הראש. ולא סתמתי את הפה עד שואניה התיישב עלי ומעך אותי לרצפה.

בסופו של דבר הם הצילו את בטי ואת התינוקת, אבל נאלצו לכרות את רחמה של בטי כדי להפסיק את הדימום שאיים על חייה. בטי הייתה בת עשרים ותשע והרופאים, שידעו שהיא בעלת רקע דתי, הרגישו רע מאוד בגלל זה, אבל לי לא היה אכפת.

"אם הם לא היו עושים את זה הייתי מבצע ניתוח לכריתת צינור הזרע." אמרתי למיקי, "אני לא מסוגל לעמוד בעוד לידה שלה."

"מסכים אותך לחלוטין." הוא ענה ושתה עוד כוס ויסקי. היינו מחוקים מעייפות אחרי שבילינו כמעט עשרים שעות בבית החולים. ואניה נחר על הספה ושאר בני המשפחה היו מפוזרים בכל הבית.

ניסינו להסתיר מהילדים את הסכנה שבטי הייתה נתונה בה, אבל אולג קלט מיד בחושיו המחודדים שקרה דבר לא טוב וחלק את המידע עם לירז וללי. מזל שהיה להם מספיק שכל לא לספר כלום לקטנים.

עשיתי סיבוב בכל הבית, בודק שהילדים בסדר וכולם ישנים, מכוסים ועדיין נושמים. התאומים ישנו עם ללי במיטה שלנו ולירז ישן עם הדר ויסמין - התאומות של ואניה ואמונה בחדר שלו, שהיה פעם החדר שלי ושל בטי.

רק אולג התעקש להישאר ער ולכן נרדם על השטיח מול הטלוויזיה. הנחתי לו לישון שם, הוא כבר היה כבד מידי בשביל לשאת אותו למיטה.

"על מה אתה ובטי דברתם בחדר ההתאוששות כשהיא התעוררה?" שאלה אותי אמונה בסקרנות.

משכתי כתפיים וחייכתי, "סתם, שום דבר חשוב." שיקרתי.

היא לכסנה אלי מבט פיקחי, אבל עזבה את זה וניסתה להעיר את ואניה שמלמל באסטונית וסירב לקום. אמונה טלטלה אותו שוב, "קום ואניצ'קה." אמרה ברוך ונישקה אותו. הוא התעורר, חיבק אותה וניסה למשוך אותה אליו, אבל היא התעקשה וכמו תמיד נצחה. מי שראה את אמונה הדקיקה והעדינה ליד בעלה גדל הגוף והניח שהיא אישה קטנה ונכנעת, טעה טעות גדולה. היא זו שקבעה הכל אצלם בבית וואניה שמח להיכנע לרצונה.

לפעמים צחקתי ממנו שהוא עבר מהסינור של בבושקה ישר אל מתחת לסינור של אמונה, אבל הוא היה מאושר מאוד ומאוהב מאוד באשתו. אולי מיקי צודק והיכולת להיכנע ולוותר היא האושר האמיתי?

רק אחרי שהם הסתלקו ונשארנו לבד סיפרתי למיקי על השיחה שלי עם בטי. סיפרתי לה כמה פחדתי, ואמרתי שאם היא הייתה מתה אני לא הייתי מצליח להחזיק מעמד ומתאבד על הקבר שלה, או משהו כזו. להגנתי אוכל רק להגיד שהייתי סחוט לגמרי, זה היה אחד הימים הכי גרועים בחיי.

בטי נאנחה, לטפה את שערי ועורפי ואמרה לי ברוך שאם אני אמות היא תהיה נורא עצובה, אבל תקום מיד אחרי השבעה ותמשיך לחיות הכי טוב שהיא תוכל, ואני חייב להבטיח לה שאעשה אותו דבר. כמו אידיוט התעצבנתי עליה בגלל שהיא לא התכוונה למות על קברי מלב שבור. בטי חבטה בי בכוח מפתיע אצל אישה שרק לפני כמה שעות עמדה על סף המוות, ואמרה לי שאני פחדן עלוב נפש ושהיא תרדוף אותי גם בגיהינום אם אעיז לעזוב את ילדיה היתומים לבד.

"אחרי שהילדים יגדלו ויהיו עצמאיים, תעשה מה שאתה רוצה." הודיעה לי, "אבל כל זמן שיש לך ילדים לדאוג להם אתה תמשיך לחיות גם אם הלב שלך יהיה שבור לרסיסים. הבנת פרידמן?"

"מה אני אגיד לך מקסים?" נאנח מיקי, שיכור מעט. "היא צודקת, חבל שאימא שלך לא חשבה ככה." הוא הסמיק אחר כך ומיהר להתנצל על פליטת הפה שלו.

רק אז גיליתי שאני מסוגל לחשוב על אימא ועל מארק בלי לאבד את הצפון. לא שהפסקתי להתאבל עליהם, אבל הצלחתי לשמור על קור רוח למרות העצב שחשתי כל פעם שחשבתי על המוות שלהם.

***

"אתה יודע שבהתחלה נורא כעסתי על אימא ומארק בגלל שהם עזבו אותי ככה?" גיליתי לאבא כשחגגנו את יום הולדתה הראשון של שלומית. "בגלל זה התנהגתי כמו משוגע, אבל עכשיו נדמה לי שנרגעתי קצת."

הוא חיבק אותי, "אני יודע." אמר.

"וגם עליך הפסקתי לכעוס כבר מזמן." הוספתי.

אבא צחק "מה אתה אומר? באמת כבר הגיע הזמן." הוא נישק אותי כשהוא עדיין צוחק, והלך להביא לנכדתו האהובה עוד כוס מיץ.

אחרי המסיבה בטי חיבקה אותי והשעינה את ראשה על כתפי. "עוד פרק בחיים שלנו נגמר." אמרה, "עכשיו אני בגיל שהיית כשפגשת אותי, אנחנו יחד כבר חמש שנים, מדהים לא?"

"החיים שלנו יחד מדהימים ונהדרים." הודעתי לה בשיא הרצינות, והסכמתי איתה כשהודיעה לי שאני שיכור רוסי טיפש ורגשן.

בטי אמרה שהיא אוהבת אותי למרות הכל, ולקחה אותי למיטה. עשינו אהבה, מתפלאים איך, למרות שאנחנו זוג ותיק ועייף, אנחנו עדיין כל כך נהנים יחד?

אחרי שהיא נרדמה, מתרפקת על כתפי ומחייכת, שכבתי וחשבתי על החיים שלי, ולמרות המצב, שכמו תמיד בישראל היה חרא, ידעתי שכך או כך החיים ימשכו, והזמן, כמו נהר אדיר, ימשיך לזרום הלאה ושום דבר שנעשה לא יעצור אותו. הילדים יגדלו ואנחנו נזדקן. הבעיות והצרות שלנו ישכחו, והסודות שלנו יעלו אבק. לדור הבא יהיו סודות חדשים להסתיר, שאלות אחרות לשאול, ובעיות חדשות לפתור.

יכולתי רק לקוות שגם הם, כמוני, יגלו שרק אהבה מרפאת את הכאב, וכל מה שקורה הוא רק לטובה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה