הפסקת מים

בועז המ"פ לא אהב להישאר מלוכלך. הוא רתח מכעס אין אונים כשגילה ששוב יש הפסקת מים והמקלחת שעליה חלם במשך כל התרגיל הארוך והמעייף נשללה ממנו. 

"רוני!" צרח ובעט בג'ריקן ריק שעמד לתומו בפינת המקלחת הצבאית הקטנה.
"כן המפקד." אמר רב"ט רוני והציץ בזהירות דרך הדלת, "יש עדיין הפסקת מים?"
"כן, קיבינימט!"
"באסה. אתה בטח מת להתרחץ אחרי התרגיל. מה דעתך המפקד שאני אביא לך מים בג'ריקן שתוכל לשטוף מעליך קצת את האבק?"
"מאיפה תביא מים?"
"יש מים בברזיה בחוץ."
"איך זה יכול להיות?" זקף בו המ"פ עיניים כחולות ויפות.
"לא יודע." משך רוני בכתפיו, "ככה זה. רק במקלחות אין מים."
"טוב, מה יכול להיות? אני חייב להתקלח. תביא מים בג'ריקן, אבל תצטרך לעזור לי ולשפוך עלי את המים. אני מקווה שאתה לא מתבייש לראות אותי ערום."
"לא, מה פתאום מתבייש?" חייך רוני, "הרי שנינו בנים. חכה, אני כבר מביא לך מים." הבטיח רוני ואץ לברזיה, נושא בידיו שני ג'ריקנים ריקים.
הוא חזר ומצא את המ"פ שלו עומד ערום וממתין לו.
שבריר של מבט חלף בין שני הגברים הצעירים שמיד מיהרו להשפיל את עיניהם ולהיות עסוקים באלתור המקלחת של המ"פ המאובק וחובב הניקיון.
"דבר ראשון אני חייב לחפוף את הראש." פסק בועז והתיישב על כיסא פלסטיק, מרכין את ראשו המתולתל לפני רוני שפשט את חולצתו, אבל סרב בתוקף להיפרד ממכנסי הדגמ"ח הרחבים שעטפו את פלג גופו התחתון.
הוא התנצל על שהמים קרים ושפך שליש מתכולת הג'ריקן על תלתליו המאובקים של המ"פ שלו שנאנח וחשק את שיניו מחמת קור המים.
רוני יצק מעט שמפו ירקרק על כפותיו והחל חופף את שערו של בועז. קודם עיסה בקפידה את קרקפתו ואחר שפך מים על הראש המקציף, ושב וחזר על התהליך עם מרכך שיער.
"זהו, אני כבר נקי." ניסה בועז לקום.
"אבל עוד לא סיבנתי אותך." מחה רוני והניח יד על כתפו הרחבה של המ"פ שנכנע מיד והניח לו לסבן את גבו ועורפו.
רוני החל להחליק את כפותיו המסובנות על החזה השרירי, נוגע כאילו מבלי משים בפטמותיו של בועז ששוב ניסה למחות שהוא יכול לבד ולא צריך ו... זרם מים קרים על גבו השתיק אותו.
רוני עבר לעמוד מול המ"פ הרטוב וכעת כבר אי אפשר היה להסתיר את האמת הערומה שהזדקרה ועמדה בין ירכיו של בועז, ושוב חלף המבט הקצר ההוא בין השניים.
בועז קם ונעמד מולו ורוני והחל לסבן לאט לאט את המ"פ האילם ממבוכה, מעביר את הסבון הורוד שבידו בתנועות סיבוביות חושניות על בטנו וחזהו של מפקדו, מביט הישר בעיניים הכחולות הללו שטרדו את מנוחתו מהיום הראשון שפגשו בעיניו.
"רוני, בחייך..." גנח בועז כשידיו של רוני ירדו מבטנו אל ערוותו והחלו לסבן באיטיות מטריפה את אברו הזקוף.
"מה בחיי? לא טוב לך?" שאל רוני והתקרב אליו עוד יותר.
בועז נאנח מעומק ליבו. "נרטבת כולך, תראה את המכנסיים שלך רוני."
הם הביטו אל מכנסיו הלחים של רוני שנצמדו לגופו חושפים לעין כל את הבליטה המסגירה בקדמת גופו.
"אני אוריד אותם." החליט רוני ונפטר חיש קל ממכנסיו ותחתוניו. הם עמדו ערומים זה מול זה ועדיין התביישו להביט אחד בעיני השני.
"אתה רוצה שגם אני אקלח אותך רוני?" שאל בועז.
"לא בועז, אני נקי. אני רוצה... לא חשוב, בוא, אני אנגב אותך. אתה בטח קפוא." הוא יבש במגבת צבאית אפורה את עורו השחום והחלק של המ"פ, מתפעל שוב מגופו השרירי ומפניו הגבריים היפים, שפשף ונאנח.
"מה? מה הבעיה רוני? מה אתה רוצה?" שאל בועז שעמד, עצום עיניים, מתמסר לניגוב הנמרץ של רוני.
"לנשק אותך." העז רוני להגיד, ומיד הצמיד את שפתיו אל פיו של מפקדו.
המגבת נפלה על הרצפה הלחה כששני החיילים הצעירים התנשקו, נצמדים זה אל זה בכוח.
"בוא למיטה." משך רוני את בועז, "אתה קפוא לגמרי, בוא איתי, אני אחמם אותך."
הם התנפלו זה על זה במרץ, התחממו, התחרמנו ולא הספיקו עד ששניהם באו על סיפוקם, מזיעים ומתנשמים. אחר-כך נצמדו אחד לשני במיטה הצבאית הצרה חבוקים, ממאנים להיפרד.
"הלילה אני עוד יכול לישון אתך רוני, אבל מחר הפלוגה חוזרת ונצטרך..."
"כן, אני יודע." נאנח רוני ונישק את עורפו של בועז. "אל תדאג, ברגע שכולם יחזרו אני אתנהג שוב כמו שצריך, אבל אני רוצה שתדע שלהיות אתך ככה, לבד... חלמתי על זה מהרגע שראיתי אותך, יהיה לי קשה לא לגעת בך מחר."
"גם לי, אני יכול לסדר שנצא יחד לרגילה בחודש הבא." הציע בועז, מהורהר. "ההורים שלי נוסעים לחו"ל ונוכל להיות לבדנו בבית. נראה לך?"
"בטח!" התלהב רוני, "איזו שאלה? זה יהיה נהדר!"
"טוב, אז קבענו," חייך בועז, "ורוני, בבקשה, מעכשיו כשאתה רוצה לגעת בי פשוט תבקש, לא צריך לסגור לי יותר את השיבר של המקלחת. בסדר?" 

ט. הביתה

נכנסנו חזרה הביתה והתיישבנו במטבח. הכנתי תה בעוד גבי מתייפח חרש על שכמו של שלומי שחיבק אותו והשמיע קולות מרגיעים.

"הם הציעו לי טיפול פסיכולוגי, נסיעה לאמריקה ואפילו היו מוכנים לקנות לי מכונית, רק כדי שאני אפסיק… כדי שאני אשתנה." בכה גבי.

"כנראה שבסוף הם הבינו שזה בלתי אפשרי." הערתי, "אחרת הם לא היו הולכים."

גבי נאנח אנחה עמוקה וכבש את פניו בכוס התה. "אתה לא מכיר את אבא שלי." גנח. "אמרתי להם שאני לא אחזור אף פעם הביתה." הוא הביט בנו בתקווה, "אני יכול להישאר כאן? בשנה הבאה אני אתחיל לעבוד כמתרגל ואקבל משכורת, אבל כיום אני תפרן ואין לי איפה לגור."

"ומה עם שכר לימוד?"

"יש לי מלגה מלאה כולל מגורים במעונות, אבל וויתרתי עליהם כי אימא אמרה שאני צעיר מידי לגור לבד."

"אתה באמת צעיר מידי גבי. יש לי כאן מספיק מקום בשבילך, אבל אתה קטין וזה לא בסדר. אתה צריך להסביר שהסתכסכת עם ההורים ולבקש לעבור למעונות, ועד שזה יסתדר תגור כאן, אבל בדירה למטה, ברור?"

הוא הניד בראשו לאות הן, מחה את דמעותיו ואז חייך ונגע בזהירות בזרועי. "בסדר שכטר, תודה, אבל אולי תוכלו מידי פעם, אתה ושלומי, לבוא לבקר אותי כמו אתמול?" ליטף בידו השנייה את ברכו של שלומי.

החלפתי מבטים עם שלומי ושנינו הסטנו מהר את המבט זה מזה. "באמת גבי, רק לפני דקה רבת עם ההורים שלך, וכבר עכשיו אתה… אני לא מבין איך אתה יכול להתנהג ככה?" הטפתי לו מוסר, מנסה מתעלם מפליקס שהחל להתמתח ולהתנועע, מלא התלהבות מהצעתו של הקטין הג'ינג'י חסר הבושה.

"אתה עדיין לא מבין עד כמה אתה יכול לסבך את מתי בהתנהגות שלך?" נזכר שלומי שהוא איש חוק והסיר את ידו של גבי מברכו.

"אתם סתם צבועים, בדיוק כמו ההורים שלי!" התעצבן גבי. "פחדנים כמו כל המבוגרים!"

"לפעמים יותר בריא לפחד." ניסיתי להרגיע את סערת רוחו, "ואני עדיין חושב שבריחה מהבית זה לא פתרון." הנחתי יד אבהית על שכמו.

"אני בטוח שאם תסביר להם בצורה בוגרת את המצב הם יבינו ויירגעו." ניסה גם שלומי את כוחו.

"הם לא יבינו והם לא יקבלו אותי כמו שאני אף פעם!" הצהיר גבי בקול דרמטי ובדיוק ברגע זה נשמע דפיקה חזקה מאוד על הדלת, ומישהו אמר בקול בוטה במבטא רוסי דשן. "תפתחו מיד! משטרה!"

"זה מישה הגרוזיני." אמר שלומי ופניו לבשו שוב את הגוון האפרורי חולני, "אתם תשתקו. תנו לי לדבר." אמר ופתח את הדלת. "מישה, עובד, מה שלומכם. שוב אכלתם אותה בתורנות שבת? בואו, תכנסו, רוצים לשתות?"

עובד היה קטן שמנמן ושחום, ומישה גבוה בהיר וצנום. הם לחצו את ידיו של שלומי, נבוכים מעט, ושאלו מי זה פה שכטר, ואיפה גבריאל שוורץ?

"אני שכטר." אמרתי וקמתי, "וזה גבי שוורץ. מה הבעיה?"

הם החליפו מבטים ואחר הביטו נבוכים בשלומי, "מה הקשר שלך לצמד הזה?" שאל מישה בזהירות את שלומי.

"הם לא צמד." אמר שלומי בתוקף.

"מה הבעיה?" חזרתי ושאלתי.

"ההורים של גבריאל שוורץ התלוננו על חטיפה מר שכטר." הסביר עובד, "ומסרו את שמך בתור החוטף."

"בחייך, הוא נראה חטוף?" צחקתי.

"הוא קטין ונמסר לנו שהוא… שאתה… שיש כאן עניין של יחסי מין בין קטין לבגיר ו…" הוא שב והביט בשלומי, "מה הקשר שלך לכל העסק הזה שלומי?"

"אין לי שום קשר." השיב שלומי באדישות, "רק שכרתי דירה משכטר."

"ומה אתה יודע על החטיפה לכאורה?" שאל מישה בקפידה ושלף פנקס.

"איזה חטיפה? הקטין בא לכאן אתמול כי ההורים שלו זרקו אותו מהבית. היום הם הגיעו לכאן כדי להחזיר אותו הביתה והוא לא רצה. האבא כעס והאימא בכתה ואחר כך הם הלכו."

"מה הם אמרו?"

שלומי משך בכתפיו באדישות חסרת אכפתיות של שכן שרק במקרה נקלע לסכסוך לא לו. "לא הבנתי כלום. הם דברו ספרדית."

"מה ההורים שלך רצו גבי?" פנה עובד לגבי.

"רצו שאני אחזור הביתה. שאני אעשה טיפול כי אני הומו."

"בגלל זה ברחת לשכטר. למה דווקא אליו?"

"אנחנו חברים מהעבודה. הוא הלך איתי לקנות בגדים והלווה לי קצת כסף. בגלל זה הם התחרפנו."

הוא הביט בי במבט שואל ואני הנדתי לאות הן. הנער נשם נשימה עמוקה והמשיך בקול רועד, "הם אמרו ששכטר נותן לי כסף כדי לשכב איתו, אבל זה לא נכון, זה סתם… הם כועסים, והם מנסים... לא עשיתי שום דבר רע."

"גם אני הומו." הפרעתי לגמגום של גבי, "וגבי הרגיש נוח יותר לדבר איתי, זה הכל. אני מבין את הדאגה של הוריו כי הוא קטין והכל, אבל לא עשיתי לו כלום."

"איפה הוא ישן בלילה?" שאל עובד.

"בדירה למטה." עניתי. "אני ישנתי בחדר שלי והוא ישן לבדו, שתי קומות מתחתי."

"ואתה?" הביטו השוטרים בשלומי בחיוך, "איפה היית הלילה? בטח ישנת עם החברה שלך."

"אני… כבר אין לי חברה." אמר שלומי, "נפרדנו. היא פגשה מישהו בבאר שבע ו… "

"שלומי!" התפרצו למטבח דויד ונתן, "מה קרה? שמענו בקשר שהייתה תלונה על חטיפה של ילד בן שבע. איך זה שאתה ושכטר מעורבים בחטיפה של ילד?"

"אתם נורמאלים?" צרח שלומי. "איזה ילד ואיזה חטיפה? פסיכים!"

"מספיק שלומי. תירגע." אמר מישה, "אהלן דויד, אהלן נתן, בואו נשב ונרגע."

חמשת השוטרים לחצו ידיים והתיישבו סביב שולחן המטבח מתעלמים מהחשוד העיקרי ומהקורבן שלו שישבו על הספה בסלון ושתקו.

"תירגעו, שלומי לא הסתבך בשום דבר." אמר עובד בקול מרגיע, "הכל בסדר. קודם כל זה לא ילד בן שבע, זה בחור בן שבע עשרה וחצי, ושנית, זו לא חטיפה אלא סתם סכסוך משפחתי, ושלומי בכלל לא מעורב, הוא רק גר כאן בתור דייר. מה שקרה זה שהחבר ההומו של הג'ינג'י עצבן את ההורים שלו והם התלוננו במשטרה. מה פתאום שכרת דירה אצל הומו שלומי?" צחק בעליזות, מתעלם מהמבוכה שגרם לי ולגבי.

שלומי, שדגמן עד כה ישיבה נינוחה על כסא המטבח, קם ממקומו ונעמד בדום מתוח לפני עובד.

"רצית לדעת איפה ישנתי הלילה עובד?" שאל בקול מתגרה.

עובד ומישה החליפו מבט מהיר, "זה לא משנה שלומי." אמר עובד, וחיוכו התעוות, מרטיט את שפמו. "כל זמן שלא היית כאן לא חשוב איפה ישנת."

"אבל כן הייתי כאן. הקטין ישן בדירה שאני שכרתי משכטר ואני ישנתי עם שכטר במיטה שלו, אני ישן שם מהיום שהכרתי אותו." אמר שלומי, מביט ישר בעיניו של עובד שניסה בכל כוחו לא לפגוש את מבטו. "אם זה יגיע למשפט עובד, אני אשמח להעיד שאני בן זוגו של שכטר, ושהיחסים בן מתניה שכטר לגבריאל שוורץ היו יחסים ידידותיים בלבד. אני רוצה להצהיר שגבריאל הגיע לכאן מיוזמתו כמה דקות אחרי שחזרנו מארוחת ערב אצל אימא של שכטר וביקש ללון כאן עקב סכסוך עם הוריו."

אומרים שתמיד אחרי פיצוץ יש כמה שניות איומות של דממה. זה היה סוג השקט הנורא שהשתרר במטבח שלי - שקט המום של אחרי פיצוץ.

עובד ומישה נראו המומים לחלוטין, אבל כשהבטתי באחים של שלומי, דויד ונתן שרעבי, הם לא נראו מופתעים במיוחד. אולי קצת מצטערים, אבל לא המומים, ובטח לא מלאי גועל.

"אז, אה… אה… אז שלומי, אתה, כבן זוגו של מר שכטר, מעיד שמר שוורץ לא נחטף, ושמר שכטר לא ביצע מעשים מגונים במר גבריאל שוורץ ו… אה…"

מישה סגר את הפנקס, קילל חרש ברוסית והישיר מבט אל גבי שישב קפוא על כיסאו, מביט בעקשנות אל נקודה סתמית בין הקומקום לטוסטר.

"תראה ילד, ההורים שלך לא באמת חושבים שנחטפת. הם קצת בשוק בגלל ה… אה… הנטיות שלך, אז אה… אולי כדאי שתיסע אליהם, תרגיע אותם ו… אה … תבקש שיבטלו את התלונה. ההורים שלך לא מכים אותך או משהו כזה?"

"לא, בטח שלא." נדהם גבי.

"טוב, אז הכל בסדר. אתה עדיין קטין ולא כדאי שתסבך את החברים שלך עם תלונות במשטרה. רוצה טרמפ הביתה?"

גבי בלע את רוקו ופניו האדימו. "כן, תודה. אני… חכו שנייה, אני רק אקח את הבגדים שלי." לחש ורץ למטה כשעובד ומישה בעקבותיו.

ישבנו בשתיקה, שקועים איש איש בהרהוריו, ממתינים שהם יסתלקו.

גבי חזר אחרי כמה דקות עם התיק שלו והחזיר לי את המפתח. הוא נראה כל כך אומלל ומבויש עד שהרגשתי חובה לחבק אותו כדי לעודד אותו קצת.

הוא חייך טיפה, נישק את לחיי, לחץ את ידו של שלומי ויצא עם עובד ומישה שנפרדו מאתנו בברכת שלום רפה.

רק אחרי שרעש הניידת של מישה ועובד גווע יצאנו מקיפאוננו.

"אז זהו. עכשיו אתם יודעים." הצהיר שלומי והתיישב לצידי, לוקח את ידי בידו ולוחץ אותה. אצבעותיי השתלבו בשלו בטבעיות ומיד חשתי מעודד יותר.

"אתה חושב שאנחנו סתומים? ידענו מזמן." טפח דויד בחיבה על עורפו של אחיו הצעיר,

"כבר שנים אנחנו מחכים שתבוא לספר לנו." החרה החזיק אחריו נתן.

" אתה לא צריך לדאוג. עובד ומישה לא יגידו כלום לאף אחד." אמר דויד, "הם חייבים לי ולנתן בגדול, הם ישמרו על הפה שלהם."

"אני לא רוצה טובות." קפץ שלומי על רגליו, "שיספרו לכול העולם. לא אכפת לי!"

"שלומי, בחייך." משך אותו דויד חזרה לכיסאו, "אם החבר'ה שלך במשטרה ידעו… אתה מכיר אותם… חליקה וביטון… עדיף שהם לא ידעו, ואם נוימן רק יחשוד הלך עליך."

"זין עליהם!" התיז שלומי בגסות, ושוב נפלה דממה.

"איך ידעתם?" העזתי להתערב, "מי סיפר לכם?"

הם החליפו מבטים וחייכו. "אתם. ברגע שראינו אתכם יחד ידענו. נכון שרבתם קצת? שלומי היה על הפנים בחודש האחרון."

"השלמנו. עכשיו זה בסדר."

"עד הפעם הבאה." הצטחק שלומי והידק את אצבעותיו על שלי. "מתי נודע לכם? למה לא אמרתם לי כלום."

"בחייך שלומי." גיחך נתן, "גדלנו אתך באותו בית. ידענו מזמן."

"ידענו עוד לפני שהתחלת להתגלח כל יום, אבל מה יכולנו לעשות? לבוא ככה סתם ולשאול אם אתה הומו? לא נעים." הוסיף דויד,

"אימא ולילך יודעות?"

"לילך כן. היא באה לשאול אותנו ואמרנו לה שהיא צודקת, אבל שתשתוק, ואימא? מי יודע? אין לי אומץ לברר. תשאל אותה אתה."

"אני מעדיף לא לדבר איתה אם לא צריך." השתפן שלומי.   

"איך שאתה רוצה." משך נתן בכתפיו, ופנה אלי. "אז מה קרה אתך ועם הילד של שוורץ?" הפנה אלי מבט חשדני.

"שום דבר. ההורים שלו חנקו אותו מרוב דאגה, לא נתנו לו לנשום והלבישו אותו כמו תינוק. כמו כל ילד בגילו הוא ניסה להתמרד קצת, הלכתי איתו לעזור לו לבחור בגדים, לא היה לו מספיק כסף אז הלוויתי לו קצת. הם גילו וחטפו קריזה, לא מבין למה."

"כי בשקט, בלב, הם כבר מזמן הבינו שהתכשיט שלהם הומו והעדיפו להתעלם, אתה הרגזת אותם כי הכרחת אותם לפתוח את העיניים." אמר נתן, "ועד שהוא יהיה בן שמונה עשרה הוא צריך להיות כמו נרות חנוכה בשבילכם, לראותו בלבד, אבל לא לגעת, ברור?" נעץ בי מבט מזרה אימים.

"בטח. אני מבין, וחוץ מזה אני עם שלומי עכשיו." הסמקתי.

"כן בטח, את זה חייבים להגיד כשהנשים בסביבה," הצטחק דוד, "אבל כולנו כאן יודעים מה זה גברים."

"גם אצל הומואים יש נאמנות בין בני זוג." מחיתי בעלבון.

"בטח. וכל הכלות לובשות לבן כי הן בתולות, וכל הבעלים נשארים שעות נוספות במשרד כי יש להם המון עבודה." הצטחק דויד.

"עזוב. זה לא חשוב." קם נתן ממקומו, "הג'ינג'י הקטן לא ימות מזה שהוא יישאר עוד חצי שנה מתחת לסנור של אימא, בוא נלך נתן, ותזכרו, ביום שישי אתם אצל אימא, להתראות." והם קמו ונסעו לדרכם.  

"אכלתי המון. אימא שלך מבשלת נהדר." שחררתי את חגורת המכנסים עוד לפני שחגרתי את עצמי בחגורת הבטיחות.

"כן. היא עשתה מאמץ מיוחד בשביל לעשות עליך רושם." הצטחק שלומי. "אני קצת מקנא. למעני היא לא מתאמצת כל כך."

"אתה כזה קוטר שלומי, אימא שלך מעריצה אותך. תגיד, אתה חושב שהיא יודעת?"

"כן, אבל אם היא מעדיפה לא לדבר על זה גם מבחינתי זה בסדר."

"גם מבחינתי, תגיד, אתה באמת רוצה לעבור לסמויה?"

"כן."

"למה דווקא לשם?"

"כי שם החבר'ה הם יותר… הם פחות… כולם שם אשכנזים פוליטקלי קורקט כאלה, שם אני אוכל להגיד שאני הומו ואף אחד לא יגיד כלום."

"באמת? הם לא יגידו כלום?"

"לא. הם אולי יחשבו בשקט כל מיני דברים, אבל אל תדאג, הם לא יגידו כלום, יהיה בסדר."

"אני לא יודע שלומי. אולי עדיף כבר כאלה שאומרים ישר בפרצוף מה הם חושבים ולא… לא יודע. יותר טוב שגם אני אשתוק." השתתקתי, מדוכא פתאום.

שלומי נאנח. "גם אני חושב שלפעמים עדיף לקבל את האמת ישר בפנים ולא את השתיקה המנומסת הזו, אבל ככה זה."

"אתה בטוח שכדאי שתספר גם אם לא ישאלו אותך?"

"כן. אני בטוח." הוא אומר, והשריר המוכר ההוא נקפץ בלסתו ההדוקה.

"שלומי." אני מניח יד על ברכו, והוא מניח את ידו על ידי ולוחץ עליה בעדינות. "אתה יודע על מה סטרייטים חושבים כשאתה אומר להם שאתה הומו?"

"לא. אין לי מושג."

"הם ישר שואלים את עצמם אם אתה זה שמזיין, או זה שחוטף את הזין."

"לא נכון. אתה סתם ממציא." אני מסמיק בעוד פליקס מגחך ברשעות.

אתה יודע שהוא צודק. אל תעשה את עצמך תמים.

"טוב. אותי עוד אף אחד לא שאל שאלה כזו, אבל אם ישאלו אני תכף אשאל בחזרה אם כשהוא עם האישה במיטה היא מעליו או מתחתיו?"

שלומי צחק וליטף את ברכי. "זה בטח ישתיק כל חוצפן." הסכים איתי, "ואם כבר מדברים על זה אז אולי הלילה…אם מתחשק לך…"

"אתה יודע שאתך תמיד מתחשק לי. תגיד שלומי, אם יקבלו אותך לסמויה תלבש רק אזרחי? יותר לא תלבש מדים?"

"רק בטקסים חגיגיים. למה?"

"כי אני דווקא די אוהב אותך במדים. הם סקסיים כאלה."

"ואני שחשבתי שאתה אוהב אותי בגלל העיניים היפות שלי." קנטר אותי.

"לא, מצטער. דווקא המדים עושים לי את זה. במיוחד החגורה עם האזיקים האלו שתלויים בצד, אני מתחרמן ממנה."

"אתה יודע שאתה סקס מניאק?" צחק שלומי. "טוב, אני אשמור בבית חליפה אחת במיוחד בשבילך."

אנחנו צוחקים והוא עוצר ברמזור ומנשק אותי ישר על הפה. במכונית לצידנו שתי בחורות צעירות וצחקניות שורקות שריקת התפעלות ומסמנות לנו עם האגודל כלפי מעלה. שלומי מחזיר להן בתנועה דומה וכולנו מתפוצצים מצחוק.

הרמזור מתחלף לירוק והוא מעביר הילוך ונותן גז. "בוא ניסע הביתה." הוא אומר, "אני כבר לא יכול לחכות עד שנהיה יחד במיטה." 

אפילוג

את יום ההולדת החמישי של הילדים חגגנו, כמו את כל ימי ההולדת שלהם, בחצר שלנו. הפעם כבר קבלנו שכל ושכרנו עם הקייטרינג גם כסאות ושולחנות - הכל הובא אלינו בתחילת המסיבה ונלקח משם על ידי העובדים החרוצים של חברת ההשכרה אחר כך.

עד שהלילה ירד כולם עזבו. קודם האורחים של חתני המסיבה והוריהם, נושאים את הפרסים שהליצן החביב חילק להם בתום התחרויות, ואחר כך נפרדו מאתנו קרובי המשפחה המבוגרים, ובסוף אפילו אימא של שלומי הצליחה להינתק מנכדיה החביבים ואחרי שנישקה בחום את האמהות שלהן ואותנו נסעה הביתה.

"איזה מזל שהתאומים והקטנה נולדו באותו שבוע." חזר שלומי ואמר באנחת רווחה, כמו שהוא אומר כל שנה.

"ברור לך שבעוד כמה שנים הם ירצו לחגוג בנפרד ובלי זקנים מעצבנים בסביבה. הם יעיפו אותנו מהבית כדי להשתולל עם החברים שלהם, הם ישתו ויעשנו ויחגגו ולא יעזור לך שאתה שוטר." ניסיתי להפחיד אותו.

הוא שלח בי מבט חמור מתחת לגביני פחם זועפים. "שרק יעיזו." אמר בזעף, "אני מכניס את התאומים לפנימייה צבאית ואת הקטנה למנזר."

"כן, בטח, שמענו עליך. הרי מספיק חיוך אחד שלה ואתה נעשה רך כמו מרשמלו."

"אפשר לחשוב שאתה לא." החזיר לי שלומי כגמולי ופרץ בצחוק. "אתה שפוט של שלושתם. אני נמרח רק על הקטנה."

כן בטח, הוא היה יותר גרוע ממני. מזל שבר וניצן שמרו על המשמעת והסדר כי אנחנו פינקנו אותם בצורה איומה.

אספנו את כל הניירות והעוגות האכולות למחצה מהדשא, טיאטאנו את השביל וניגבנו את מתקני השעשועים שגדשו את החצר משאריות דביקות. אחרי שהקטנים יגדלו נוכל לפתוח גן ילדים מכל הצעצועים שלהם.

בהתחלה הבקשה של ניצן ובר לתת להן זרע כדי שיוכלו להיות אמהות די הדהימה אותנו, אבל אחרי שחשבנו על הנושא כמה שניות החלטנו שזה רעיון מעולה.

הן עשו הגרלה בנוכחותנו כדי להחליט מי תקבל את הזרע של כל אחד מאתנו. בר זכתה בזרע של שלומי בעוד שאני קיבלתי את ניצן. הן החליפו מבט ארוך ושנייה אחר כך התחלפו בשתיקה בפתקים ויותר לא דובר על הנושא.

נשים, לך תבין אותן?

אצל בר הצלחנו בניסיון הראשון, ואצל ניצן זה הצליח רק בפעם השנייה. בהתחלה הן היו מאוכזבות כי הן רצו ללדת יחד, אבל הלידה של הקטנה התעכבה קצת, ואילו התאומים נולדו מעט לפני הזמן והן ילדו באותו שבוע.

אני די גאה להגיד ששלומי ברח מחדר הלידה ברגע שהמים ירדו, ואילו אני נשארתי בשתי הלידות עד הסוף, ואפילו נתנו לי לנתק את חבל הטבור. אולי הייתי צריך להיות רופא?

גם המשפחות שלנו, אחרי התדהמה הראשונית, קבלו את הרעיון יפה מאוד. אפילו ההורים של ניצן נמסו מול חיוכה חסר השיניים של הנסיכונת שלנו.

רק הוריה של בר נשארו קשוחים וכועסים, אבל אחיה עובד עליהם ואולי ביום ההולדת הבא הם יבואו לחגוג איתנו.

"תראה איזה יופי!" הצביע שלומי על הירח שעלה לאיטו, עגול וענקי, שופך אור חיוור על הוואדי.

"חבל שהילדים כבר ישנים." הצטערתי.

"אל תדאג, הירח לא הולך לשום מקום, הם יראו אותו כשהם יהיו גדולים יותר." ניחם אותי שלומי.

עמדנו חבוקים, מסתכלים שותקים ביופי הזורח מעלינו עד ששלומי התחיל לפהק.

"אני הרוס, בוא נלך לישון חמוד." השעין ראש על כתפי.

"שלומי," אמרתי כשכבר שכבנו חבוקים במיטה. "אתה זוכר מה קרה בתאריך הזה לפני שבע שנים?"

הוא גיחך. "בטח. בדיוק לפני שבע שנים מצאתי אותך תקוע בתוך הקוצים על שפת הקישון. שלפתי אותך החוצה ומיד התאהבתי בך."

"החיים שלך כל כך השתנו מאז שנפגשנו. אתה מתחרט על משהו?"

"רק על הפעמים שפגעתי בך." התרפק עלי שלומי, "ואתה? הפכתי לך את כל החיים. אתה לא מצטער?"

"לא. מה פתאום. מזל שהלכתי לגן בדיוק בלילה ההוא. זה היה היום הכי מוצלח שהיה לי בחיים."

מזל? הצטחק פליקס, שחש חמים ונעים, לחוץ ביני לבין שלומי הרדום. מה פתאום מזל? מי הכריח אותך ללכת לגן? ומי זה שאמר לך לא לתת לו ללכת?

בסדר פליקס. הכל בזכותך. מרוצה?

כן מתי, מאוד. ואני מוותר לך עכשיו כי אתה עייף, אבל בבוקר...

בסדר. קבענו פגישה לבוקר פליקס. לילה טוב. 

ח. הג'ינג'י

השבועות שבאו אחר כך לא היו קלים. היינו נפגשים כל בוקר על המדרגות החיצוניות שחיברו בין הבית לדירה למטה. הוא היה חוזר ממשמרת לילה ואני הייתי הולך לעבודה. היינו מהנהנים זה לזה, אומרים בוקר טוב והולכים איש לדרכו.

כשהייתי חוזר מהעבודה הייתי מציץ לראות אם יש אור בחלון שלו, ולפעמים הייתי רואה אותו בחטף, יושב ולומד או צופה בטלוויזיה, תמיד לבד. כל כמה ימים הוא היה קופץ לביקור של רגע, אומר שלום, מציץ לשנייה בעיני, מחפש שינוי, לא מוצא והולך.

לפני שיצא לקורס בא להודיע לי שיעדר כל השבוע. לחץ את ידי, בוחן בקפידה את פני, מנסה להגיד משהו ולא יכול. השארתי את ידי בידו והלחיצה נעשתה להחזקת ידיים. הוא הניח על כפי, הלכודה בשלו, גם את ידו השנייה, ניסה לנסח דבר מה, בלע רוק, פתח וסגר את פיו, ניסה לדבר, נכשל והשתתק.

"מה שלומי? מה אתה רוצה להגיד?"

"אני מבין שאיתי אתה לא יכול, אבל מה עם אחרים?" דמותו של המאמן הרוסי יפה התואר בחדר הכושר שגרם לפליקס להיאנח בהתפעלות עלתה בזיכרוני והלהיטה את פני. "אתה מסמיק." קבע שלומי, "אני מביך אותך."

"קצת. אני לא מרגיש נוח לדבר על זה שלומי. בוא נשנה נושא."

"טוב, נושא חדש, אני אומלל בלעדיך. אני מתגעגע, אני רוצה לחבק אותך." הוא מושך אותי אליו לחיבוק ואני נעתר. תחושת הגוף שלו, מוכר ואהוב, נלחץ כנגד גופי. הריח שלו, מגע עורו על עורי. "אני אוהב אותך נורא שלומי."

"גם אני אוהב אותך מתי." הוא לוחץ את ירכו בין ירכי, מרגיש את חוסר התגובה של פליקס  ונאנח. "עבר בדיוק חודש. אולי זה עוד לא מספיק זמן?"

"לא יודע שלומי. עזוב את זה, בוא נדבר על משהו אחר." אני עובר לשבת על הספה.

שלומי מתיישב מולי, ברכינו נוגעות לא נוגעות, מבטו מרוכז בפני. "יש לך ד"ש חם מניצן. היא ובר מצאו דירה חמודה בטבריה. ההורים שלה באו לבקר והצליחו להתאפק ולא לריב איתה כמעט עד סוף המנה השנייה. היא מקווה שבפעם הבאה הם יחזיקו מעמד עד הקינוח." שנינו צוחקים ושלומי לא מתאפק ומנשק בעדינות, בפה סגור, את שפתי. אני מחזיר נשיקה, אנחנו מתחילים להתגפף. זה נעים, אני אוהב אותו, אוהב את מגע ידיו על גופי, הולך איתו ברצון לחדר השינה, עוזר לו להפשיט אותי, הכל הולך כמו שצריך ורק פליקס מסרב לשתף פעולה. שוב חוזר הקטע שהוא היה עושה לי עם בנות. נשיקות לוהטות, משחק מקדים מעולה, הן מתלהבות, מתפשטות ו… השחקן הראשי מכריז על שביתה.

"תראה פליקס, זה שלומי! שלומי היפה עם הזין הנפלא, הגוף השחום והחלק והחיוך הנהדר. שלומי שלנו. נו, אל תהיה כזה." שום דבר. פליקס לא משתף פעולה, ראשו שמוט, עינו האחת מביטה לרצפה. מגע פיו החם של שלומי גורם לו להתכווץ לתוך עצמו. על ליטופים הוא לא מוכן בכלל לשמוע. רוצה רק להתחבא בתוך תחתון צנוע ועבה וללכת לישון. מבויש אני שוכב עטוף בפוך, גבי מופנה אל שלומי, מבקש את נפשי למות. "זה לא נורא." מלטף שלומי את גבי בעדינות, "אני מבין."

"זה כן נורא, ואני לא מבין." אני כובש את הדמעות. "תראה שלומי, אתה עדיין יכול... זה שלא עומד לי לא אומר שאי אפשר, אתה יכול…"

"לא!" הוא נבהל. "בשום פנים לא!" הוא מחליק את ידיו על גבי, מגפף אותי בזהירות כאילו אני עומד להיסדק. "עזוב מתי, אל תיקח ללב. אני יכול לישון אתך? בבקשה? מחר אני יוצא מוקדם. אתה מסכים?"

"בטח. זה יהיה נהדר. אני אוהב לישון אתך." אני נענה בהתלהבות להצעתו. שנינו מקוים בסתר לבנו שהאינטימיות של שינה משותפת תעשה את שלה ותשיב עטרה ליושנה. "לילה טוב." אני אומר, מהדק את גבי אל בטנו, "אולי מחר בבוקר…"

"כן. אולי מחר." מנשק שלומי את עורפי, מרחיק ממני בזהירות את אברו התפוח.

למחרת בבוקר, אחרי תקופה ארוכה של רגיעה, אני שוב מתעורר מזיע ורועד. הסיוט על המפלצת עם הסכין שרודפת אחרי ברחובות בעוד אני נמלט ממנה ערום ויחף, חזר. על התעלסות בוקר מנומנמת וחמימה אין בכלל מה לדבר. אנחנו נפרדים בחיפזון, שלומי חייב להספיק להגיע להסעה. הוא מנקר נשיקה חטופה על לחיי ומסתלק, מותיר אחריו חצי ספל קפה מתקרר ועוגייה לא אכולה.

"הג'ינג'י הזה הוא גבריאל, המסטרנט החדש של פרופסור כצמן." מצהיר לאוניד בחגיגיות מבודחת והודף קדימה צעיר ביישן עטור תלתלים אדמדמים.

פניו עגולות כשל ילד, עורו הוורדרד מכוסה נמשים. "תעשה איתו ככל העולה על רוחך, רק אל תוציא אותו לאור, הוא נשרף בשמש." מתבדח לאוניד ופורע את תלתליו של גבריאל המסמיק.

"תקרא לי בבקשה גבי." הוא אומר במבטא ארגנטינאי חזק, ועיניו הירקרקות סוקרות אותי מלמעלה למטה, ואחר כך מלמטה למעלה, מתעכבות כל פעם מחדש על הבליטה שפליקס יצר במכנסי.

 "מה אתה קופץ, דביל? עכשיו נזכרת? למה כששלומי רצה…"

לא רוצה לדבר על שלומי. שלומי פסה. מהיום אני מעדיף ג'ינג'ים.

"בטח גם התחת שלו ורוד ומנומש." אני מפטיר בזלזול, וזה דווקא מדליק אותו עוד יותר.

אני לא ממהר, לוקח את הזמן שלי, ולמרות שלאוניד מספר לי שוב ושוב שגבי נדלק עלי ושהוא שואל עלי ומתעניין בי, אני מתחמק. שומר בקפידה על הבעה עניינית כשגבי בא לדבר איתי על התיזה שלו ולהתייעץ בי איך להכין את הדגם שלו לסקירה במיקרוסקופ.

"הוא כל הזמן שואל אם יש לך חבר ואני לא יודע מה להגיד." מתלונן לאוניד. "מה קורה אתך ועם שלומי? אתם יחד או לחוד?"

"נפרדנו כידידים באופן זמני." אני עונה בדיפלומטיות.

"ידידים או יזיזים?" מתבדח לאוניד וצוחק למראה פני המתכרכמות לשמע הביטוי, "זה שאני הומו לא אומר שאני צריך להתנהג בצורה מופקרת לאוניד."

"בסדר, בסדר, גברת זליוונסקי. אז את לא שרמוטה כמוני." הוא מנסה להקל ראש ברמז העבה ששלחתי לעברו, אבל פניו מאדימים.

שנינו יודעים שהוא מזיין מהצד סטודנט שחור מניגריה, צעיר צנום ושתקן עם כלי לא מהעולם הזה, כפי שתיאר לפני לאוניד בהתלהבות כשביקש ממני את המפתחות למחסן. "חשבתי שטומי הוא אהבת חייך?" התפלאתי.

"הוא אהבת חיי. הוא יפה ורגיש ומבין ומתוק, אבל… הזין של הכושי הזה זה משהו מהסרטים והוא רוצה אותי ישר ולעניין, בלי דיבורים וזיוני מוח, ואני… אני אוהב את טומי, אבל ההוא חוזר לניגריה בעוד חודש, וזו הזדמנות של פעם בחיים." מתפתל לאוניד במבוכה. אמנם נתתי לו את המפתחות, אבל מאז התקשיתי להביט בפניו החביבות ומלאות האמון של טומי כשהוא היה בא לאסוף את לאוניד לארוחת צהרים.

"אז מה להגיד לגבי?" שחקר לאוניד בלהיטות.

"תגיד לו שאם הוא רוצה שידבר ישירות איתי." הפניתי אליו את גבי. הוא קילל חרש ברוסית והסתלק.

איך יכולתי לחשוב פעם שאין הומואים בטכניון? אני לא מאמין שהייתי כזה עיוור. לפי לאוניד מה שקורה בפקולטה זה עוד כלום לעומת מה שהולך בברכת הטכניון.

"לא תאמין מה קורה במלתחות ובשירותים של הבנים, זה ממש כמו סאונה טורקית שמה." הוא מגחך.

החלטתי שאם הג'ינג'י ינסה משהו אני אגיב בקרירות מנומסת. אסרב ואסביר שאני לא מערב את החיים הפרטיים שלי עם העבודה.

הוא מגיע למחרת לפגישת עבודה שנקבעה מראש, ואנחנו מתיישבים מול המיקרוסקופ, מפעילים אותו, ומתחילים לעבוד. החדר חשוך, הוא יושב קרוב אלי, אני מרגיש את חום גופו, מריח את עורו ואת שערו, אצבעותינו נפגשות שוב ושוב מעל הפנל של המצלמה הדיגיטאלית. אני מדבר בצורה מקצועית, מסביר לו איך להפעיל את המכשיר, איך להכניס את הדגם ולסקור אותו, איך לצלם אותו. אנחנו מנסים סוגים שונים של הגדלות.

הוא מדבר לעניין, מסביר מה הוא רוצה לראות, משמיע כמה בדיחות עדינות על פיזור נפשו של פרופסור כצמן ועל כתב ידו הבלתי אפשרי, ומיד מתנצל. מחמיא למנחה שלו על סבלנותו וידענותו ומצהיר על רגשות התודה שהוא רוחש לו.

"הצוות של הפקולטה מתנהג איתי מאוד יפה. אני מאוד אסיר תודה לכולכם." הוא אומר בעברית מצוחצחת של עולה חדש.

אני מחייך במבוכה ומניד בראשי. מחמאות מביכות אותי עוד יותר מהתנצלויות. "כולם כאן מאוד נחמדים." הוא מניח יד חמה על ברכי, "אבל אתה הכי מוצא חן בעיני." וידו עוברת ומחליקה על ירכי ומתמקמת ישר על פליקס, שעוד קודם היה בהיכון, וכעת הוא נמתח למלוא אורכו, נלחם בעוז בבד המכנסים.

אנחנו מביטים זה בזה, הוא מחייך בביישנות ומלטף בזהירות את הבליטה הלוהטת שבמכנסי. אני מתחיל בנאום שהכינותי מראש על עבודה שצריכה להיות מופרדת מהחיים הפרטיים, ואז הוא סותם את פי בנשיקה לוהטת וגורר אותי לחדר הדגמים, ושם אני שומט את מכנסי, מניח לו לעטוף את פליקס הרוטט בקונדום ולהכניס אותו לפיו.

אני גומר מהר מידי ומתנצל במבוכה, מסביר שכבר מעל חודש אני לא… ובלב מקלל את פליקס ואת השיגעונות שלו, אבל גבי לא מתרגש, הוא מנשק אותי שוב ושוב, מסובב אותי בגבי אליו וחודר לתוכי בתנועות עדינות וזהירות, מפציר בי לעצור אותו אם הוא מכאיב לי. הוא לא מכאיב לי, נהפוך הוא, פליקס מתאושש מיד ושנינו גומרים יחד, ידו האחת על פי, והשנייה אוחזת במומחיות בפליקס המאושר.

פליקס מתיז את המטען שלו בתוך כפו של גבי הגונח חרש לתוך עורפי וגומר, רועד ומתנשף כנגד גופי. "לעזאזל. אפילו לא נעלתי את הדלת." אני נבהל, נועל מהר את דלת חדר הדגמים הקטן והמבולגן ומדליק את האור.

אנחנו מתלבשים במהירות, מתרחצים כמיטב יכולתנו בכיור הקטן, מתנגבים במגבות ניר. גבי חמוד, מתנהג בטבעיות, בלי שום מבוכה. הוא מנגב את בטני, מנשק אותי ושואל אם נוכל להיפגש מחוץ לטכניון.

"אני לא יודע. יש לי… אני עוד לא… אני והחבר שלי …" אני מגמגם ושנינו מסמיקים.

"אני והוא, זה מצב לא ברור כזה… עוד לא החלטנו מה קורה איתנו ו…" פניו הצעירים והתמימים נראים מאוכזבים כל כך עד שאני מתמלא חרטה.

שלומי יחזור רק מחר, מה כבר יכול להיות? אני חושב בפזיזות. יש לו עור ורדרד עדין, מנומש, וגופו מחוטב עד להפתיע מתחת לבגדיו הרחבים וחסרי הצורה.

"אתה נורא יפה." אני מלטף את בטנו השטוחה ואת חזהו השרירי. "למה אתה לא מתלבש בבגדים יותר צמודים?"

הוא צוחק. "לא יודע, משעמם אותי להתעסק עם בגדים. אני לא יודע אף פעם מה מתאים לי. אני רוצה להיות מדען, לא דוגמן. אולי תבוא איתי לקנות בגדים?" הוא מתלהב.

אנחנו קובעים להיפגש אחרי העבודה, גומרים בחיפזון את הסקירה של הדגם שלו ונפרדים בנשיקה לוהטת. שוב עומד לי, וגם לו, ושנינו צוחקים בגלל זה.

איזה מתוק שהוא. מתלהב פליקס, נכון שהוא מותק. ראית איזה ריבועים יש לו בבטן? ואיזה חיוך חמוד?

לא יודע פליקס. הכל קורה מהר מידי, אני נאנח, ופליקס מתנפל עלי בשצף קצף שאני מתנהג כמו בתולה זקנה, ומחרב כל דבר טוב עם חיבוטי נפש מיותרים.

אני מודה שאולי הוא צודק ומחליט להפסיק עם השטויות שלי ופשוט ליהנות, ובהמשך היום אני אכן נהנה מאוד. גבי התגלה כחומד של בחור, נסענו יחד לקנות לו מכנסיים וחולצות שיהלמו אותו ויבליטו את גופו היפה. וכשחסר לו קצת כסף לשלם על הכל התעקשתי לשלם את ההפרש ואחר כך לקחתי אותו הביתה, הזדיינתי איתו, והזמנתי אותו לישון איתי. הוא הסכים, אבל ביקש רשות להתקשר הביתה, להודיע שלא יחזור בלילה.

רק אז אני מתפנה לדבר איתו ולחקור. הוא צעיר ממני, רק בן עשרים, עתודאי, בן זקונים של הורים מגוננים שמניחים לו להתחנן במשך כמה דקות בטרם יאשרו לו לינה מחוץ לבית. "הם בטח חושבים שאני עם בחורה." הוא מסמיק. "אחותי כבר בהריון השני ואחי יתחתן בעוד חודש, ורק אני… הם חושבים שאני קצת איטי בגלל שאני מקדיש המון זמן ללימודים."

"ומתי תספר להם?"

הוא מושך בכתפיו ושותק.

"אף אחד לא יודע?"

יש חברה טובה אחת שיודעת. היא כמו אחות בשבילי. אני חושב ש… היא מאוד אוהבת אותי. אולי נתחתן ו… רק בשביל שלא יגידו כלום, ואחר כך..." פניו הילדותיים נעצבים. "יש לי עוד הרבה זמן לחשוב על זה." הוא מנחם את עצמו.

"אני יודע שהכי קל זה לשקר ולהתחמק." אני אומר בזהירות, "אבל אם תמשיך לשקר לא תוכל לנהל אף פעם חיים מאושרים עם בן זוג קבוע. תמיד תצטרך לחיות בפחד."

"זה מה שקרה אתך ועם האקס."

"כן בערך." לא מתחשק לי לדבר על שלומי עם הילד החמוד הזה.

"תספר לי בבקשה." הוא מפציר במבטאו החמוד, מתרפק עלי. אני מנסה להסביר בלי לפרט,

"הוא בארון, מה שגורם לקשר שלנו להיות דפוק ותקוע." אני משתמט ממבטו.

"איזה מין בן אדם הוא?"

"גבר יפה. שחום. מאצ'ו כזה, טיפש ושרוט." עיני מתמלאות דמעות. רק שלא אתחיל לילל לפני הילדון הזה.

"אתה עוד אוהב אותו."

"לא יודע. עזוב את זה. בוא לישון." 

בבוקר אנחנו לא ממהרים. זה יום שישי. לגבי אין הרצאות עד עשר ואני לא עובד. אנחנו נשארים עד מאוחר במיטה, ומגלים בהנאה שהמין משתפר עם התרגול.

אחר כך אנחנו נעשים רעבים ויושבים לאכול ארוחת בוקר נינוחה ומפנקת, אני בטרנינג והוא בחלוק שלי, אוכלים לאט וצוחקים, מרוצים מהחיים, ופתאום, בלי אזהרה, הדלת נפתחת ושלומי עומד בפתח.

שתיקה מביכה משתררת כשהוא וגבי סוקרים זה את זה. שלומי קודר, שחום ושרירי, ממלא יפה את המדים שלו, מביט בגבי הוורדרד והמנומש, יושב קפוא ממבוכה כמו ילדון ומחזיק לחמנייה נגוסה בידו.

אני מתעשת ראשון, מציג אותם זה בפני זה. הם מנידים בנימוס את ראשיהם, ולא מנסים אפילו ללחוץ ידיים.

"איך היה הקורס?" אני שואל בנימוס את שלומי, "אתה רעב? רוצה לאכול אתנו? נשאר עוד סלט."

"לא תודה. אבדתי את התיאבון." הוא עונה בקרירות, "תיהנו מהארוחה." ומסתלק.

"זה היה הוא?" לוחש גבי, מרים לעברי את גבותיו האדמוניות. בעוד כמה שנים, כשפניו יאבדו את עגלגלותם הילדותית הוא יהיה גבר נאה.

"כן, זה הוא." אני עונה ומתחיל לפנות את השולחן. עבר לי החשק לסיים את הארוחה בסקס לקינוח. אני מסיע את גבי חזרה לטכניון, עושה מהר קניות ביוניברס וחוזר הביתה עייף ומודאג.

אני מוצא את שלומי יושב על הספסל הישן של סבא, משקיף על הנוף. מזג האוויר היפה מאתמול התקדר, שוב צפויה שבת גשומה.

אני מתיישב לצידו, שותק ומביט בפרופיל היפה שלו. שפתיו המלאות, אפו הישר והנאה, סנטרו המחורץ. הוא יושב בשקט, רציני ומסוגר.

"חשבתי שתחזור יותר מאוחר שלומי." אני מניח יד על ברכו. הוא עוטף את כפי בכפו ולוחץ  עליה קלות לפני שהוא מסלק אותה מברכו. "הוא רק ילד נחמד. הייתי חייב לבדוק אם העסק אצלי עדיין מתפקד. אין לו שום משמעות בשבילי." אני מסביר ומניח יד על גבו. "תסתכל עלי בבקשה."

שלומי מסב את מבטו לשנייה אלי ואחר מחזיר את פניו לעבר הנוף. "בחיים כל אחד מקבל את מה שמגיע לו." הוא מעיר, "אלכסנדר זייד, השומר הגיבור, צופה על עמק יזרעאל, ואנחנו ההומואים צופים על התחת של הסוס שלו."

"חוץ מהגב של אלכס אנחנו רואים גם את בית שערים ואת גבעות שיך אברק, ועוד מעט יפרח כליל החורש. אל תהיה כזה שלילי." אני מתקרב אליו עוד קצת, מניח את ראשי על כתפו, ולמרבה שמחתי הוא אוחז בידי, משלב את אצבעותיי בשלו.

"נו, והעסק שלך עדיין מתפקד? פליקס נהנה עם הילד הג'ינג'י החמוד."

"כן. מאוד." אני מחייך ושלומי מכופף בכוח את אצבעותיי לאחור, מכאיב לי ברשעות. אני גונח חרש ומתאפק לא למשוך את כפי מכפו. הוא מכאיב לי עוד טיפה ואז משחרר אותי.

"כאב?"

"כן."

"יופי, גם לי."

אנחנו מחליפים מבטים זועמים ואז הוא נאנח, מושך אותי אליו ומנשק אותי בכוח על פי.

שלומי, שלומי... נאנח פליקס ומנסה לפרוץ את כלאו ולהגיע אליו.

הוא מרגיש בזה ומחייך. "אני רואה שהכישוף נשבר." הוא מעיר בקלילות ולוקח אותי לדירה למטה. אנחנו מתנשקים שוב ושוב, קורעים זה מזה את הבגדים ונופלים על המיטה המאובקת. "אני אוהב אותך." אני חוזר ואומר וגבי האדמוני פורח לו לחלוטין ממוחי.

אחר כך אנחנו שוכבים נינוחים באינטימיות המחודשת שלנו. עייפים עייפות נעימה של אחרי התעלסות, מחליפים נשיקות קטנות מרפרפות, רגועים ומאושרים.

"אז איך פגשת אותו בכלל?" שואל שלומי, הורס באחת את האווירה הטובה האופפת אותנו. אין לי חשק לענות, אבל הימנעות מתשובה תתפרש כאילו יש לנער האדמוני הזה חשיבות גדולה יותר ממה שאני מייחס לו, ושלומי יפגע עוד יותר, ולכן אני מספר לו על גבי, מקפיד על נימה קלילה.

"בטח החניף לך שבחור כל כך צעיר חיזר אחריך." אומר שלומי בחביבות מעושה.

"הוא לא כל כך צעיר." אני מצטחק, "הוא בן עשרים ושתיים."

"לא יכול להיות." פוסק שלומי, "הוא בקושי בן עשרים. בטח פחות."

"לא שלומי." אני מתקן אותו, "לא יכול להיות, הוא מסטרנט, הוא רק נראה ילד." אני אומר ונזכר איך ביקש רשות מהוריו להעדר מהבית, ואיך ביקש ממני להגיד לו איזה בגדים לקנות.

גם במיטה הוא היה חסר ניסיון וצייתן. מה שבאמת החניף לי מאוד, אם כי היה מין הסתם משעמם אותי אם הייתי ממשיך ביחסים עמו.

"אתה מחבב אותו? הוא מוצא חן בעיניך?"

"הוא חמוד, אבל אני חושב שהלימודים שלו חשובים לו יותר מהכל, והוא באמת צעיר מידי."

"לא ענית לי." פניו של שלומי חמורים וקולו נוקשה.

"כן. אני מחבב אותו." אני מאבד את סבלנותי.

"אז מעכשיו אני צריך להתחלק בך עם הג'ינג'י." הוא מסב ממני את פניו ושריר זעיר נמתח בלסתו. "ובעתיד בטח יהיו עוד." הוא קובע במרירות.

"שלומי, מאיפה אתה מביא את השטויות האלו?" אני נרעש. "זה מה שאתה חושב עלי? איזה דביל אתה." אני מסובב אותו אלי, מכסה בנשיקות את פניו, חזהו, בטנו, מבטיח לו שוב ושוב שרק הוא, אך ורק הוא, אהובי היחיד.

"גם אם אני אמשיך להיות בארון ולשקר ולשתות."  

"כן."

"ואם זה יקרה שוב?" אין צורך לפרש, אנחנו יודעים היטב למה הוא מתכוון.

שתיקה נבוכה משתררת, "אני לא יודע שלומי." אני עונה לבסוף, מגשש אחרי התשובה הנכונה. "כשזה קרה אני… זה לא שכאב לי מאוד, שכבתי בשקט ואתה לא… זה לא כאב לי פיזית, אבל נורא נורא התביישתי. הרגשתי כאילו אתה מנסה… כאילו אתה לוקח את הקשר שלנו ומנסה להרוס אותו. אתה זוכר מה הרגשת כשזה קרה?"

"הרגשתי שאני שונא אותך ואת עצמי."

"כן, זהו. זה בדיוק מה שהרגשתי, שאתה הופך את הסקס היפה והנהדר שלנו לדבר מכוער, שאתה מנסה לבייש אותנו. אתה מתבייש בעצמך שלומי?"

"כן. אני מתבייש. אני שונא להיות הומו ואני… הלוואי ויכולתי להיות כמו כולם. אני שונא להיות שונה. עוד כשהייתי ילד הרגשתי שונה מכולם, הדת תמיד נראתה לי מיותרת, כדור רגל ובדיחות גסות משעממים אותי, נשים לא מושכות אותי, הטעם שלי אחר לגמרי משל כל המשפחה שלי. גם הדעות הפוליטיות שלי שונות משלהם, יצאתי אשכנזי, שמאלן והומו. אפילו האימא הפולנייה שלי לא אשכנזייה כמוני. אם הייתי נראה כמו שאני מרגיש הייתי כוסית בלונדינית עם עיניים כחולות שמצביעה למרץ ומעריצה את יוסי שריד."

"כמוני?" אני שואל ומחייך, לא יודע למה, הוידוי שלו בעצם מזעזע אותי.

"כן, כמוך." הוא עונה ומתרחק ממני, שוכב על גבו, מביט בתקרה בעיניים פקוחות לרווחה ודמעות אילמות זולגות על לחייו, נספגות לאיטן על הכרית.

אני קם ומתחיל להתלבש, חושב לאיטי על דבריו.

אני לא מבין מה הבעיה שלו! מתפרץ פליקס המסכן שלי שלא בנוי להתפלספויות.

"אתה אוהב אותי רק כשאני חלש יותר ממך." אני מבין, "בגלל זה, כשראית אותי תקוע חסר ישע ומבוהל רצית אותי, אבל כשאני מתחזק, יוצא מהארון, מתחיל לחיות חיים נורמאלים, מוצא לי חברים מהקהילה והחיים שלי נעשים טובים יותר משלך אתה מיד…"

"וואלה, התחלת לשחק לי אותה פסיכולוג?" מתמלא קולו לעג ארסי,

אני נפגע, בדיוק כמו שהוא רצה, ונחפז אל הדלת, רוצה רק להתרחק ממנו, ללקק לבד את הפצעים, אבל פליקס עוצר אותי.

אתה לא מבין שהוא מכאיב לך כי הוא פגוע בעצמו? הוא מוכיח אותי בעדינות מפתיעה, תדבר איתו, אל תעזוב אותו ככה. הוא מרגיש בודד.

אני משנה את דעתי ומתיישב לצידו, מלטף בקצות אצבעותיי את הפס המחלק את גופו השרירי לשני חצאים סימטריים, מתחיל מחזהו ויורד משם אל בטנו השטוחה.

"הקו הזה," אני אומר לו "נקרא בלטינית 'לינאה אלבה', זאת אומרת הפס הלבן. מתחת לעור שלנו עובר גיד מרכזי בצבע לבן שמחבר את שרירי הבטן הימניים והשמאליים. ככה זה אצל כולם, משוודים ועד כושים, לא חשוב מה צבע העור שלך, ואיך אתה נראה, ומה המין שלך, לכולם יש פס לבן באמצע הגוף. גם הפסים האלה," אני מעביר את אצבעותיי על הקווים היפים שיוצרים אצלו את הקוביות בבטן, "הם לבנים, והשריר אדום כי הוא צורך הרבה חמצן. ככה זה אצל כולם. ראיתי תכנית על זה בערוץ שמונה."

שלומי נאנח ועורו רוטט למגע אצבעותיי, הוא מתהפך על צידו, דוחף יד מתחת לטריקו שלי ומעביר את אצבעו השחומה על בטני. "לפחות אצלך הוא באמת לבן." הוא מחייך.

"בקיץ אני אשתזף ואני אהיה בדיוק בצבע שלך." אני מבטיח.

"היית מת." הוא לועג לי, אבל דבריו נאמרים בחביבות, ושוב אנחנו יחד על המיטה, חבוקים, מתנשקים, מלטפים. פליקס מתחיל להתלהב ולרטוט ושוב הוא זוקף את ראשו ובעוד גופו הולך ומתמלא, הולך ומתלהט, הוא מוצא פנאי לנאום תוכחה קצר.

מה זה חשוב למה הוא התאהב בך ולמה אתה התאהבת בו, העיקר שמצאתם אחד את השני, שטוב לכם יחד, שהוא נתן לך אומץ לסלק את הכללים האלה שחנקו אותנו. אולי יום אחד תיתן לו אומץ להפסיק לשנוא את עצמו.

מופתע מדברי החוכמה שלו אני רוצה לשמוע עוד, אבל הוא כבר הגיע לשיא גודלו, ושלומי שנוכח בכך משתטח על בטנו ומפנה אליו את ישבנו המחוטב. פליקס שוכח אותי ומתנפל בשמחה על שלומי, מטביע את עצמו בחריץ השחום והמפתה ומוכיח לי הלכה למעשה שכשהזין עומד השכל בתחת. 

בערב שלומי מפתיע אותי ומציע שנלך לאכול את ארוחת ליל השישי אצל אימא שלי. אני מזהיר אותו שאימא ולנה הן אתיאיסטיות מושבעות ולא יהיו נרות שבת, או חלות, או, אלוהים ישמור, גפילטע פיש.

"שום יידישקייט, סתם ארוחה רגילה." אני מתנצל.

"מצידי זה בסדר." הוא אומר, "אני לא מאמין באלוהים, ואני מרחם על ההומואים הדתיים שבאמת מאמינים שיש אלוהים ושהוא כועס עליהם. הם בטח חיים בגיהינום."

"הפסקת להאמין באלוהים כי אתה הומו?"

"לא הפסקתי, אף פעם לא התחלתי. אני חושב שנולדתי אתיאיסט כמו שנולדתי הומו. יש אנשים שזקוקים להרגשה שיש מעליהם מישהו ששומר עליהם, ואם הם לא יהיו ילדים טובים הם יקבלו עונש. אני לא צריך את זה."

"אז מה אכפת לך שידעו שאתה הומו? אם אתה לא חושב שאלוהים יעניש אותך ושאין במה להתבייש למה כל ההצגות האלו?"

"אתה חושב שדעות הן עניין הגיוני?" מלגלג שלומי, "זה לא הולך ככה. אני יודע שהאמונה הדתית של הורי ושל האחים שלי היא שטות, ואני יודע שגם אם יש איזה ישות עליונה שבראה אותנו לא אכפת לה לאן אני דוחף את הזין שלי, ומה אני מערבב לי בצלחת, אבל..." הוא נאנח, "זה לא פשוט מתי, זה מאוד לא פשוט. חשוב לי שהם יעריכו אותי, אם הם יסתכלו עלי בבוז בתור ההומו האוכל בתחת הזה אני…" הוא שוב נאנח ומשתתק.

"מה? מה יקרה לך? ימחקו אותך מהצוואה? לא יזמינו אותך לסדר פסח? מה הכי גרוע שיכול לקרות?" אני מעז לחקור.

שלומי לא עונה ואני כבר מתייאש מתשובה, אבל כשאני מחנה את האוטו מתחת לדירה של אימא הוא אומר פתאום, "הכי גרוע שיקרה לי זה שהם יתעלמו ממני. אני צוחק מהם ויודע שהם לא הכי מתוחכמים ולא הכי משכילים, ומבין שהדת שלהם היא סתם אוסף של טקסים עתיקים ומגוחכים, אבל איתם אני תמיד עטוף ומוגן, וכמה שאני שונה מהם אני אחד מהם. הם מקבלים אותי למרות שאני שונה מהם, אבל ברגע שהם ידעו מי אני באמת,  כשהם יקלטו שאני לא אחד מהם, הם... הם יזרקו אותי ואני אהיה לגמרי לבד, ואז אני אמות.

"אתה לא תמות. אני אהיה אתך, לא תישאר לבד." אני לוחש, אבל הוא בוהה בחלון החשוך, אבוד בתוך הפחדים שלו, לא שומע אותי.

הביקור אצל אימא היה מוצלח. שלומי התנהג בטבעיות ושפע בדיחות וסיפורים משעשעים. מעל לשולחן האוכל העמוס כל טוב הביטו בו כולם בהערצה. דורית ואריק לא היו, מה שתרם לאווירה הרגועה, הם נסעו לנופש משותף, רעיון של המטפלת הזוגית שלהם שהתעקשה בכוח להטליא את נישואיהם החורקים.

אחרי הארוחה עשיתי לשלומי סיור בבית וכשהיינו בחדרי הישן נישקתי אותו בדיוק כשהילדים התפרצו לחדר. הם צרחו ושנינו נרתענו זה מזה מבוישים.

"כל המבוגרים כאלו." הצהירה סיגל בביטחון, "גם אימא ואבא התנשקו בפה, וגם סבתא ולנה, ועכשיו אתם. גועל נפש!"

"כן. להתנשק בפה זה מגעיל." הסכים בועז, "והכי מגעיל זה לנשק בנות מגעילות."

"ומה עם בנים." שאל שלומי, ונתן לי יד.

"בנים זה בסדר. אפשר לשחק איתם כדורגל וללכת מכות, אבל להתנשק?" העווה הילד בן השש את פניו בגועל. "זה איחסה."

"אתם מנשקים את אבא ואימא." הזכרתי להם.

"כן, על הלחי, ובתנאי שהחברים לא רואים, ובטח שלא על הפה. פויה!" העוו השניים את פניהם בתיעוב.

"אולי כשתהיו גדולים תחשבו אחרת?" אמרה לנה שנכנסה לחדר חרש. עיניה הצטמצמו ומניפת קמטי צחוק העמיקה בזוויותיהן כשניסתה לכבוש חיוך.  

"בחיים לא! נשיקות בפה זה גועלי." צעקה סיגל.

הכל עניין של חינוך." אמרתי בדרך חזרה, "הילדים האלו רואים שיש גם זוגות חד מיניים ומקבלים את זה בטבעיות. בעוד חמישים שנה להיות הומו או לסבית יהיה כמו שבימינו זה להיות אם חד הורית. היום אף אחת לא מתביישת להיכנס להריון בלי בעל, או לחיות עם גבר בלי חתונה, ופעם זו הייתה בושה איומה. אין לנו מה להתבייש באהבה שלנו שלומי, אני בטוח שגם החבר'ה שלך מהמשטרה..."

"בחייך," הפסיק אותי שלומי בעייפות, "די. מספיק עם זה. לא היית איתי בגן? לא שמעת אותם? אני שומע את זה כל יום. מספיק לדבר שטויות."

"תראה שלומי, תמיד יהיו הומופובים וקרוב לודאי שדווקא אלו שהכי שונאים הומואים הם אלו שבתוך תוכם מרגישים משיכה … ידוע שאנשים שונאים בעיקר את מי שמשקף את החסרונות שלהם, אבל באופן כללי המצב נעשה טוב יותר, האווירה משתנה, אני בטוח שבעוד עשרים שנה..."

"אני רואה שההרצאות ששמעת עם לאוניד השפיעו עליך." גיחך שלומי ברוח טובה ונישק בחטף את לחיי, אבל ברגע שאור של מכונית חולפת האיר את פנינו הוא נסוג במהירות. המכונית עברה, עוקפת אותנו בחיפזון, ואנחנו החלפנו מבטים וחייכנו בהשלמה.

"כל עוד לא נוכל להתנשק באמצע רחוב הרצל בלי שאף אחד יסתכל עלינו בעין עקומה זה לא זה." אמר שלומי.

"רחוב הרצל באיזו עיר?" שאלתי.

"מה זה משנה? בכל עיר בארץ יש לפחות רחוב הרצל אחד." הצטחק שלומי.

אז נכון, הוא לא הסכים איתי, אבל לפחות יכולנו לצחוק מהנושא וזה כבר היה צעד אחד קדימה. 

הגענו הביתה בדיוק לפני שהתחיל הגשם הרציני, וכמו כל זוג נשוי שחוזר מארוחת ליל שישי אצל ההורים של צד אחד, הצד השני מיהר להתקשר להורים שלו. חרקתי שיניים כששמעתי את שלומי מרגיע את אימא שלו שהוא בסדר, שהוא לא עצוב מזה שהוא וניצן נפרדו, שהוא אכל טוב אצל חברים, שהוא מרגיש נהדר, ושהוא הולך לנוח כי הקורס היה מאוד מעייף.

"מה אתה חושב יקרה אם היא תדע?" שאלתי.

שלומי גיחך. "בחייך, עד שאני אסביר לה מה זה בדיוק הומו, ומה עושים הומואים, שנינו נמות מבושה."

"אני לא חושב שאימא שלך כל כך תמימה שלומי. היא לא מנותקת מהעולם, יש בטלוויזיה סדרות על הומואים, יש ספרים, עיתונים, יש פתיחות, זה לא מה שהיה פעם." המשכתי לטרטר לו.

"די טיפש. בוא לישון. אני מת מעייפות. מחר יהיה גשם נוכל להתפנק מתחת לפוך עד הצהרים."

"ואם יהיה בכל זאת יפה? אולי נוכל..."

"בסדר. מה שתגיד. בשבילך אני מוכן ללכת לטייל אפילו בסופת טורנדו." חיבק אותי שלומי, "למענך אני מוכן ללכת בשבת לטיול, מה עוד אתה רוצה?"

"את התחת היפה שלך." התנפלתי עליו.  

"לא. הצילו! רק לא זה!" צחק שלומי והעמיד פנים שהוא נמלט ממני. רצנו צוחקים בתוך הבית והתגלגלנו על השטיח, מתנשקים ונאבקים זה בזה, כשדפיקה עזה בדלת הכניסה הקפיצה אותנו.

החלפנו מבטים. לדפיקה העזה נוסף גם צלצול צורם בפעמון, ומה שנשמע כבעיטה חסרת סבלנות. "מי זה יכול להיות?" שאל שלומי.

"אין לי מושג." עניתי והלכתי לפתוח. זה היה גבי, רטוב כמו חתול שנפל לאמבטיה, רועד מקור בבגדיו הלחים, פניו רטובים מגשם ומדמעות.

"תודה לאל שאתה בבית!" קרא ונפל לזרועותיי.

הכנסתי אותו פנימה והלכתי להביא מגבת. הוא ניגב את תלתליו האדמוניים, מביט בחשדנות בשלומי שהביט בו בחשדנות דומה. "מה אתה עושה פה ילד?" נהם שלומי בקול זועף.

"עזוב אותו שלומי. מה קרה גבי? למה אתה פה?"

"רבתי עם ההורים בגלל הבגדים והם העיפו אותי מהבית. אני רטוב וקר לי ואני רעב."

"בוא, תחליף למשהו יבש. הבאת משהו ללבוש?" מסתבר שהוא הביא איתו תיק עם בגדים ואחרי מקלחת חמה הוא החליף את בגדיו, התיישב במטבח וזלל טוסטים עם חמאה וגבינה צהובה כאילו אין כולסטרול בעולם.

שלומי ואני ישבנו מולו, מביטים בו, מצפים להסברים. "למה אתה פה גבי?" שאלתי אחרי שנמאס לי לראות אותו מתפטם בחלה שקניתי לשבת - מחר נצטרך להפשיר פיתות לארוחת בוקר.

מתעלם משאלתי הוא נאנח בעצב וניגב את פיו במפית. "יש תה?" שאל בתקווה.

נתתי לו תה עם דבש ולימון ושוב שאלתי למה הוא אצלי בשעה כזו.

"השלמתם?" העביר את מבטו ממני לשלומי.

"כן גבי. אני ושלומי שוב יחד, ואתה צריך להיות בבית אז למה..."

"כי אבא אמר שהבן שלו לא יכול להיות הומו, ואם אני כן אז אני לא הבן שלו, ואימא תמיד עושה מה שהוא אומר."

"אבל איך הם ידעו ? למה סיפרת להם?"

"לא סיפרתי. איזה שכנה חטטנית ראתה אותי ואותך בחנות. הם עשו לי חקירה מדרגה שלישית ומפה לשם..."

"אבל למה לא אמרת להם ש… אני יודע, שאני סתם חבר שהלווה לך כמה שקלים? מה הקטע? אתה לא ילד קטן?"

הוא האדים והשפיל מבט. "זהו שאני... זאת אומרת, אני..."

"אתה קטין." קטע שלומי את גמגומיו. הוא הניד לאות הן ועורו הוורדרד האדים, דבר שגרם לנמשיו לבלוט עוד יותר על לחייו העגולות.

"אתה יודע שאפשר להאשים את מתי באונס? אסור לבגיר לקיים יחסי מין עם קטין גם אם הקטין מסכים." אמר שלומי בקול מאיים.

"מה אתה? שוטר?" התחצף גבי.

"כן." אמר שלומי בנחת ושילב את ידיו על חזהו, מצליח להראות כמו שוטר גם במכנסי ג'ינס וגופיה.  

גבי נעץ בי מבט מבועת. "הוא שוטר?" לחש מבוהל, "החבר שלך שוטר? לא ידעתי שיש שוטרים הומואים."

"למה לא? אם יש עתודאים הומואים ופרופסורים הומואים למה שלא יהיו שוטרים הומואים?"

"פרופסורים הומואים?" התפלא גבי, "מי?"

"המנחה החביב שלך למשל. רוב הסטודנטים שלו הם מהקהילה."

"אבל הוא נורא נחמד," מחה גבי, "הוא אף פעם לא ניסה…"

"בטח שלא. הוא לא פדופיל, אבל הוא מאמין באפליה מתקנת. לאוניד לא סיפר לך?"

"לא. הוא תמיד קורא לי ילד וצוחק מהמבטא שלי ומזה שאני ג'ינג'י, אבל לא מדבר איתי ברצינות." התעצב גבי אל ליבו. "ואני חשבתי שכצמן קיבל אותי כי אני מוכשר."

"אל תדאג. אתה כנראה גם מאוד מוכשר אחרת הוא לא היה לוקח אותך כמסטרנט בגיל כל כך צעיר. בן כמה אתה? שבע עשרה?"

הנער הניד לאות הן והסמיק.

"אז למה אמרת שאתה בן עשרים? גרמת לי לעבור על החוק." נזפתי בו רכות.

"סליחה." הזיל גבי דמעות חרטה לתוך התה שלו.

"אז מה בדיוק קרה עם ההורים שלך?" חקרתי בחוסר רגישות.

"אני לא יודע." התייפח הנער, "רגע רבנו על זה שאני הולך לקנות לבד בגדים בלי לקבל רשות מאימא, ועוד מלווה כסף מחבר שהם לא מכירים, ופתאום... אמרתי שהם לא צריכים להכיר את כל החברים שלי, שאני מספיק גדול ושיפסיקו להתנהג כאילו שאני תינוק ו… אני לא בטוח איך זה קרה, הם התחילו לחקור אותי מי אתה ומאיפה אני מכיר אותך, ולמה אתה משלם עלי כסף, ואיכשהו נפלט לי שאני ואתה שאנחנו..."

"אמרת בפירוש שקיימת יחסי מין עם מתי?" חקר שלומי בקור רוח, בלי להתרגש מדמעותיו של גבי האומלל.

"לא. אני רק… אימא נורא נעלבה שהלכתי לקנות בגדים לבד כי תמיד היא קנתה לי בגדים, ניסיתי להסביר לה שהבגדים שהיא קונה לי הם... הם כאלה ילדותיים, אמרתי שהלכתי אתך כי אתה מבין אותי ואנחנו באותו ראש, ו… סליחה שכטר." קם והטיל את עצמו עלי, "אל תכעס עלי."

"אני לא כועס גבי. נו די, תגמור לשתות. מספיק לילל." ניסיתי לקלף אותו מעלי. "הם יודעים איפה אתה? הם בטח נורא דואגים."

"לא אכפת לי." יבב גבי והתעקש להמשיך להדבק אלי למורת רוחו הגלויה של שלומי.

בסופו של דבר שכנעתי את הנער העייף ללכת לישון בדירה למטה. לקחנו אותו לחדר השינה וסידרנו את מעט הבגדים שהביא בארון ואת בגדיו של שלומי העברנו לחדר השינה שלי.

גבי היה עצבני מכדי להירדם וביקש שאשב איתו קצת עד שיירגע. שלומי נעץ בו מבט חמור וגבי הסמיק. "אתה לא צריך להשגיח עלינו." התחצף, "אני לא אאנוס אותו. הבנתי שחזרתם להיות יחד ושאני יכול לשכוח ממנו. אני רק רוצה לדבר איתו קצת."

"תדבר עם שנינו או עם אף אחד לא." התעקש שלומי, מתעלם ממבטי הזועף.

גבי נכנע ונשכב במיטה ושנינו התיישבנו לצידו. שלומי חזר והזהיר אותו שעליו לדבוק בגרסא ששכטר רק חבר שלו מהעבודה ותו לא.

"למי אכפת בכלל מה אני עושה ועם מי אני הולך למיטה?" ניסה גבי להפגין מרד נעורים.

"כל זמן שאתה קטין לרשויות החוק אכפת מאוד." הסביר שלומי, "הוריך עלולים להתלונן על שכטר במשטרה. אתה חושב שהם סתם ישכחו ממך?"

"אתה לא מכיר את אבא שלי." אמר גבי, "ואיך ההורים שלך הגיבו שנודע להם?"

"הם לא יודעים. אבא שלי מת, ואימא לא יודעת. אני לא חושב שיש לה מושג מה זה בכלל הומואים."

"וההורים שלך שכטר?"

"אימא שלי תמיד ידעה, ואין לי אבא. הסתלק עוד כשהייתי קטן ואחר כך מת." פישטתי את סיפור חיי המוזר.

"טוב, ההורים שלי מאוד חיים ויודעים בדיוק מה זה הומואים וכמה זה מסוכן ומסובך, ומאוד לא מתלהבים מזה שאני כזה. הם דברו על טיפול פסיכולוגי, ועל קבוצות תמיכה, ועל איידס, ועל זה שאני אמות זקן בודד בלי משפחה."

"הם צודקים." אמר שלומי בכובד ראש, "אני מקווה שהשתמשתם בקונדומים?"

"כן. שכטר היה מאוד אחראי." הצטחק גבי, "הזיון הכי חינוכי שהיה לי אי פעם."

"שתוק טמבל." דחפתי אותו, "הגיע הזמן שמישהו יחנך אותך."

"אני מסכים." נישק אותי הג'ינג'י החצוף, ומיד נישק גם את שלומי כדי שלא יקנא, ומפה לשם, כמה דקות אחרי שהסברנו לגבי כמה זה לא בסדר שבגיר יקיים יחסי מין עם קטין ועד כמה החוק לא רואה את זה בעין יפה, הזדיינו איתו.

"זה היה כיף." הוא חייך אלינו אחר כך בשביעות רצון ופיהק, "מאוד חינוכי, אני מת על שלישיות." הצהיר ונרדם.

חמקנו למעלה, נועלים את הדלת בין הדירה לבית, משאירים לגבי רק את המפתח של הדלת הראשית. שלומי היה שתקן ועצור ואפילו לא אמר לי לילה טוב כשנשכבנו לישון.

"אתה כועס עלי שלומי? סחפתי אותך למשהו שלא רצית לעשות?"

"לא." חיבק אותי שלומי. "אבל בכל זאת אני שוטר... זה לא בסדר שנסחפתי ככה."

"תראה, אם מסתכלים על מה שעשינו רק מבחינה חוקית אז זה באמת לא בסדר, אבל הוא ממש רצה, והוא נהנה בדיוק כמונו, אם לא יותר, ובעוד כמה חודשים הוא בין כה וכה יהיה כבר בן שמונה עשרה, אז מה זה כבר משנה?"

שלומי נאנח שוב. "זו הפעם השנייה שאנחנו עושים שלישיה, ואנחנו יחד רק כמה חודשים, נכון שאני אוהב את זה, אבל… אני מסתכל על עצמי מהצד ולא מבין… אני בטוח שהאחים שלי היו מתים אם מישהו היה מציע להם לצרף עוד גבר למיטה."

"ואם היו מציעים להם לצרף עוד אישה?"

"גם אז הם היו מתים כי האישה הייתה רוצחת אותם." צחק שלומי, ואז שוב הרצין. "אני יודע שיש גם זוגות סטרייטים שעושים שלישיות, אבל איכשהו, אצל הומואים זה כאילו… כאילו יותר נפוץ. ובכלל, מפריע לי כל היחס של הומואים למין, כל הסקס הזה בגן עם זרים, וכל ההתנהגות המופקרת במועדונים ומסיבות של הומואים. למה הומואים מתנהגים ככה? לא פלא ששונאים אותנו."

לא היו לי תשובות ברורות ואפילו פליקס לא ידע מה להגיד. "אני לא יודע למה זה ככה שלומי. אני לא חושב שזה בגלל שאנחנו הומואים אלא בגלל שככה זה גברים. בחייך, כל גבר סטרייט היה מת לזיין מהצד, ורצוי שתיים, ושיהיו בנות שש עשרה עם שדיים גדולים. הסטרייטים מקנאים בנו כי אין לנו נשים שישבו לנו על הראש וידרשו שנהיה נאמנים ואחראיים, נביא משכורת, נוריד את הזבל ונטפל בילדים, נלך לעבודה בצורה מסודרת ונלקק לבוס."

"אני דווקא הייתי שמח מאוד ללקק לבוס שלי." הוא הצטחק, "ראיתי אותו במקלחות והייתי מלקק לו את כל הגוף אם הוא רק היה רוצה."

"מניאק!" התנפלתי עליו.

נאבקנו זה בזה, צוחקים, עד שהוא הכריע אותי ונשכב מעלי, נישק אותי שוב ושוב, ואמר לי שהוא אוהב אותי למרות שאני סוטה מין. בסופו של דבר נרדמנו חבוקים כרגיל.

קמנו רק בצהרי השבת. היה גשום ורטוב. שלומי למד, אני התפלשתי בעיתונים, וגבי, אחרי שאכל ארוחת בוקר ענקית, חזר לדירה למטה לכתוב איזה עבודה.

הגשם פסק, שמש אחר צהרים חיוורת הציצה מבין העננים. הצצתי החוצה, שואל את עצמי אם אולי כדאי לצאת לטיול קצר, רק כדי לנשום אוויר צח - אני מת על הריח של העולם אחרי הגשם - ואז שמענו צעדים נמרצים מבחוץ, נשמעו קולות שיחה רעשניים בספרדית בין אישה נסערת וגבר עצבני וההורים של גבי הופיעו בפתח.

ידעתי מיד שהם ההורים שלו. הוא קיבל את הצבע האדמוני והנמשים מאימא שלו, ואת הכתפיים הרחבות והלחיים העגולות מאבא.

הם התפרצו אלי הביתה, מתוחים ומבוהלים, דורשים לדעת מיד היכן גבי שלהם. קראתי לו והוא עלה לפגוש אותם עם פרצוף של נידון למוות שעולה לגרדום.

ראיתי שזה הכאיב להם מאוד. הייתה מריבה משפחתית צעקנית בספרדית, כששלושתם עומדים וצועקים זה על זה באמצע הסלון שלי, ואני וגבי יושבים על הספה ומביטים בהם בשתיקה, ואז האבא ניסה לסחוב את גבי בכוח החוצה והוא התנגד, והאימא התחילה לצרוח ולבכות.

זה היה נורא! רציתי להעלם משם, או להעלים אותם, העיקר שזה יפסק כבר.

"תפסיקו לצעוק בבקשה." התערב שלומי במריבה בקול תקיף. "שקט גבי!" הניח יד על כתפו של הצעיר, "תן להורים שלך לדבר."

"אל תיגע בו, סוטה אחד!" צעק אבא של גבי ודחף את שלומי. "איך קוראים לך? אתה שכטר?"

"שמי שלומי שרעבי." אמר שלומי בקול שקט ופניו השחומים קבלו גוון אפור חולני.

"אני שכטר." נעמדתי לצידו, "אולי תסבירו לנו מה בדיוק הבעיה."

"גבריאל שלי רק ילד בן שבע עשרה ואתם חטפתם אותו!" צרחה אימא של גבי בהיסטריה ופניה המנומשות האדימו. "איך אתם לא מתביישים לתת לו כסף ולקנות לו בגדים צמודים כמו של זונה ו… ו…"

היא התחילה לבכות כאילו ג'ינס צמודים וחולצת טריקו הדוקה יהרגו לה את הילד.

בעלה שראה אותה בוכה חטף קריזה וצרח בספרדית וגבי נראה כאילו הוא רוצה למות.

"בסך הכל הלוויתי לגבי מאתיים שקל לקנות ג'ינס וחולצה." אמרתי בקול רגוע, נחוש לא להיגרר להיסטריה שלהם. "לנטיות המיניות שלי אין שום קשר לבגדים של גבי."

"אתה לא תעשה מהבן שלי זונה! פדרסט! סוטה מין שכמוך!" צרח האבא בקולי קולות.

השכנים שלי - זוג צעיר עם תינוק שתמיד אמרו לי שלום במדרגות, וזוג זקנים שהכירו אותי עוד כשהייתי ילד קטן שבא לסבא ולסבתא שלו - יצאו מהבתים לראות מה קורה אצלי, ועכשיו גם אני רציתי למות.

עד כה הצלחתי לשמור על יחסים טובים עם כל השכונה, ולא רציתי שזה ישתנה. הרחוב שלנו מורכב מאנשים שקטים ונעימים ששונאים סצנות ורעש, במיוחד בשבתות. הרגשתי איך הפופולאריות שלי צונחת כמו מפלס הכנרת ביום חמסין.

"אבא בבקשה, אל תצעק." התחנן גבי, "אימא די, אל תבכי, זה נכון שאני הומו, אבל אין לזה שום קשר לשכטר, הוא רק קולגה שלי ו…"

ההורים שלו החליפו מבטים ועברו לדבר בשקט, אבל לא הבנתי כלום כי הם דברו ספרדית. הם בקשו ממנו משהו, מפצירים בו לעשות דבר מה. גבי ענה להם בלחש, מנענע את ראשו לשלילה, ואז האבא לקח את אשתו ביד והם הלכו.

פרק ט' ואחרון