עוקבים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

1. החיוך הזה שלו

זה לא קורה לעיתים קרובות, בכל זאת, הגיל, העבודה, החיים... אנחנו הרי אנשים עסוקים, גברים שמתקרבים כבר לגיל העמידה, אבל בכל זאת, מידי פעם הוא נדלק ומחייך אלי את החיוך הזה שלו, החיוך הפראי שלו שלא השתנה מאז הפעם הראשונה שלנו יחד, וכשזה קורה אני לא צריך יותר שום דבר, לא בגדים מעור, לא אווירה של מועדון ליודעי דבר, לא שתייה, לא סמים.

לא צריך כלום חוץ ממנו.

עד היום לא הבנתי למה, אבל מידי פעם אני רוצה לשכוח שאני גבר סולידי שכבר עבר את הארבעים, אב לילדים, אזרח שומר חוק ואחראי, בעל עבודה מכובדת, רכוש וחובות ואני חייב להדליק אותו שוב כדי שאוכל לראות עוד פעם את החיוך המרושע, אכזרי, יפה, מדליק הזה שלו, תלוי באוויר בין שנינו.

אחרי כל כך הרבה שנים יחד אני יודע בדיוק מה לעשות, מספיק אם הוא ישים לב שאני מחייך חיוך רחב מידי אל בחור צעיר וגנדרני, או מחבק יותר מידי חזק איזה מכר מקרי, או אפילו, כמו שקרה היום, מציק לו לקום מוקדם בבוקר שבת כדי לסדר את המחסן המבולגן שלנו.

נכנסנו הבוקר למחסן הגינה האפל והצפוף שמכסחת דשא עתיקה מחלידה בפינה אחת שלו וכמה מגרפות שאבד עליהן הכלח תלויות בפינה השנייה, ומיד התחלתי לחלק לו הוראות - מה להזיז, מה לנקות ומה להשליך - הוא פיהק, מנומנם, רטן קצת, דרך על פחית חלודה ופתאום נדלק.

"בוא הנה ילד." הורה לי בקול הקטיפתי הזה שהוא שומר רק להזדמנויות מיוחדות. "אתה לא חושב שהגזמת עם העניין הזה?"

"לא, מה פתאום? אל תדבר שטויות, המחסן הזה ממש מבולגן." התנגדתי, וכמו תמיד ההתנגדות שלי לא השפיעה עליו כהוא זה, זה היום ובטח שלא אז.

"אני מדבר שטויות, אה?" סינן בקול שקט ומאיים, ישר לתוך האוזן שלי, ופתאום הידיים שלי היו מסובבות מאחורי הגב, הלחי שלי צמודה לבלוק בטון לא מטויח, והוא עומד מאחורי, לוחץ אותי בגופו אל הקיר ובליטה קשה ותובענית מתמקמת בדיוק בין פלחי התחת שלי, לוחצת בכוח על המקום הרגיש ההוא בדיוק באמצע, ומיד הזין שלי מגיב ומתחיל להקים אוהל בתוך מכנסיי העבודה המרופטים שלי.

"אתה לבוש מידי ילד." הוא אומר והנשימה החמה שלו מלטפת את צווארי, מעבירה בי צמרמורות נעימות. "תפתח את החגורה ותיתן למכנסים ליפול למטה."

"השתגעת? ומה אם מישהו יכנס ויראה אותנו ו... " אני מנסה כדרכי להיות זהיר ולהיצמד לקרקע המציאות - כזה אני, תמיד הייתי כזה, גם כשהייתי צעיר יותר ובטח עכשיו, כשאנחנו כבר מזמן לא ילדים. 

הוא מגחך, מושך את ידיי קצת יותר חזק למעלה ונושך את עורפי. "לא זכור לי שהרשתי לך לדבר." הוא לוחש בקול חרישי, מסוכן, ומין רעד נעים מתחיל לצמרר אותי, יורד מהקרקפת לעורף וממשיך משם לאורך עמוד השדרה ונעצר בין הרגלים, בדיוק במקום המדויק ההוא שגורם לנשימתי להיחטף ולרעוד.

"בסדר, רק תשחרר לי את הידיים." אני מבקש בלחש למרות שאנחנו לבד ואף אחד לא צפוי להגיע. 

הוא מרפה מידי ואני פותח את החגורה ומשחרר את המכנסים שנשמטים עד קרסולי, נכרכים סביבם כמו אזיקי בד.

"תרים את הידיים למעלה ושים את כפות הידיים שלך על הקיר." הוא מורה לי ומושך את הטריקו הדהוי שלי עד למעלה מכתפי, מכסה בו את ראשי.

עכשיו אני שרוי בחושך מוחלט, הוא מתרחק ממני מעט, לרגע יש הקלה בלחץ של גופו על גופי, נשימתי מתחילה להירגע, אבל אז הוא שוב נצמד אלי. גופו הרזה והנוקשה ערום כעת, עורו חמים וחלק כנגד עורי.

"אל תזוז." הוא מזהיר אותי, "עמוד בשקט." הוא פוקד ומגשש ביד בוטחת בין עגבותיי, מתביית על המקום המסוים ההוא, מלטף אותו באצבעותיו, מענה אותי בעדינות בוטחת. "של מי אתה?" הוא תובע לדעת.

"מה השאלה הטיפשית הזו?" אני מוחה, מנסה להתעלם מהזקפה הלא צפויה שלי. עשרים שנה עברו מאז שהוא שאל אותי את השאלה הזו בפעם הראשונה, וכל פעם אני נבהל מחדש, מוחה, מתנגד, מאלץ אותו לאלץ אותי להתעמת עם העובדה שכן, אני אולי נראה כמו גבר מכובד וסולידי, אדם מן הישוב, אבל בתוך תוכי אני שייך לו בגוף ובנפש. "תענה לי." הוא דורש ומועך את פטמותיי בכוח.

אני כמעט צועק ופתאום נזכר שאסור. נושך שפתיים ומבין שאם שתי ידיו מגששות על החזה שלי אז מה שאני מרגיש, נלחץ אל פי הטבעת שלי, הוא הזין שלו. רק המחשבה על אברו הזקוף, העבה והכהה גורמת לי לרעוד, אני מרגיש את פעימות הדופק בצוואר, במפשעה. כל הגוף שלי נעשה דופק מטורף אחד. אני נלחץ אליו, משתוקק להרגיש את הזין היפה שלו בתוכי.

הוא צוחק ממני חרש, דוחף אותי חזרה לקיר. "של מי אתה טיפשון?" הוא שב ומתעקש, כמו שרק הוא יודע.

"שלך, אני הטיפשון שלך." אני לוחש ודמעות של הכרת תודה על הפלא הזה של שנינו מציפות את עיני.

אף פעם לא אמרתי לו עד כמה אני שמח שעדיין, אחרי כל כך הרבה שנים יחד, אני שלו והוא שלי. יום אחד אולי אגלה לו.

"אתה יודע מה זה?" הוא ממשיך לחקור אותי ברוך מטריף, מחכך את הקצה החלקלק של הזין שלו בין פלחי ישבני.

"כן." אני לוחש.

"רוצה אותו?" הוא שואל ברכות, מלקק בלשון מחוספסת את כתפי הנשוכות, מגחך חרש כשאני נרעד כולי למגעו.

"כן. אני רוצה, בבקשה תן לי אותו." אני מתחנן, חש שרגלי מתחילות לרעוד מרוב רצון לחוש אותו בתוכי.

הוא מצטחק לעצמו בשביעות רצון, בלי חיפזון, הוא אף פעם לא ממהר בנסיבות כאלו. "מה בדיוק אתה רוצה? תסביר לי בדיוק, שלא יהיו אי הבנות." הוא מהתל בי רכות, יודע שלהגיד קשה לי יותר מאשר לעשות.

זה לא מפסיק להצחיק אותו, הפוריטניות הקיבוצניקית הזו שלי. עד עכשיו אני לא מבין איך קרה שנער שגדל כמוהו בבית דתי וקיבל חינוך שמרני בדיוק כמו שלי נעשה פרא אדם חסר בושה כמותו.

הוא מענה אותי עם השאלות שלו, נוגס את כתפי, צוחק ממני, לועג לביישנות שלי, ובסוף מצליח לסחוט ממני את ההודאה שאני רוצה את הזין שלו, שאני מת שהוא יזין אותי בתחת, ולא, אני לא רוצה לחכות עד שנלך למיטה, אני רוצה אותו מיד ועכשיו. סוף סוף, מרוצה מדברי, הוא חודר לתוכי, ממלא אותי כמו שרק הוא יכול, ואז קורה פלא וכוח המשיכה נעלם, המחסן מתפוגג, העולם לא קיים יותר. אני מרחף בחלל, מודע רק אליו - הריח שלו, החום שלו, הנשימה שלו, הידיים שלו על הגוף שלי, הכאב המתוק של הזין שלו בתוכי.

***

הרבה אחר כך, אחרי שהאורחים שהוזמנו לצהרים כבר ילכו, הכלים ישתכשכו במדיח ורצפת המטבח תהיה שטופה, נהיה שוב ערומים, הפעם במיטה שלנו. הוא יבחן את גופי מופתע, אולי אפילו קצת מבוהל. יעביר אצבע זהירה על סימני החבלות שעשו שיניו ואצבעותיו בעורי, יפנק אותי, ינסה להתנצל. כל כך הרבה שנים והוא עדיין לא מבין עד כמה אני אוהב את הכתמים הכהים הללו שבקרוב יסגילו ואחר כך יצהיבו ולבסוף ידהו וייעלמו. 

הזמן יחלוף, בעוד שבועיים, אולי שלושה ואולי אפילו אניח לחודש לעבור לפני ששוב אכנע ללחץ ההוא שמצטבר בתוכי, ואז אלך איתו לסרט ואניח לו לראות אותי מביט באיזה יפיוף חטוב, חלק ומשעמם כמו בובת ברבי, או שאחייך יותר מידי אל איזה מלצרון טיפשון עם תספורת מוצפת ג'ל ומכנסים הדוקים מידי, ואחר כך אצפה בקוצר רוח לראות אותו מחייך אלי שוב את החיוך היפה שלו, החיוך המרושע והאכזרי שהוא מחייך לפני שהוא שוב מצמיד אותי לקיר ומברר אם אני עדיין שלו ואני אמחה ואתנגד עד שהוא יאלץ אותי להודות שאני שייך לו ושוב אוכל לרחף יחד איתו בחלל הפרטי שלנו.

אז זהו, כמו שאמרתי אנחנו סתם אזרחים סולידיים שלא הולכים למועדונים, לא נוגעים בסמים ואין לנו בגדי עור וקולרי מתכת, ואפילו לא אזיקים, אבל מידי פעם...



אין תגובות:

פרסום תגובה