קוראים

יום שבת, 30 בדצמבר 2017

אלכוהול

פעם אהבתי לשתות ולחגוג, ללכת למסיבות, לתפוס ראש ולהשתחרר, אבל אחרי שהכרתי את רון נגמלתי מהמנהג הזה. בזכותו תמיד יש לחברים שלי נהג פיכח שמסיע אותם הביתה בבטחה. רון הוא הסטרייט הזה שפנטזתי עליו מאז שנפגשנו לראשונה בעבודה הראשונה שעבדתי בה אחרי השחרור. בתחילת ההכרות שלנו הוא עבד בסניף השני, ורק התפעלתי ממנו מרחוק, ואספתי עליו בשקט מידע, מצותת בזהירות לרכילות בעמדת הקפה. ממה ששמעתי היה ברור שחבל על הזמן שלי, הוא רק בעניין של בנות, בעצם של בת אחת מסוימת, מישהי שגם עבדה בסניף ההוא. שבוע אחרי ששמעתי שהם נפרדו הוא הגיע לעבוד בסניף שלנו. מכל העובדים הצמידו אותו דווקא אלי כדי שאחנוך אותו ואסביר לו איפה נמצא כל דבר. החניכה ארכה כשבוע ועד שהיא הסתיימה הפכנו לחברים טובים, כלומר, הוא חשב שאנחנו חברים, אני הייתי מאוהב. ידעתי שזו שטות גמורה, שאני עושה טעות הומואית קלאסית, ושליבי עומד להישבר, ובכל זאת לא יכולתי לשלוט בעצמי. בנושא הזה ללב שלי היה רצון משלו, ורון היה כל כך יפה ונחמד, הוא גילם את כל מה שאני מאחל לעצמי בגבר, חשבתי שהוא מושלם ולא יכולתי שלא לפנטז בשקט בלב שגם הוא, כמוני, נמצא עמוק בארון, ולכן הוא מחייך אלי תמיד, מקדים לי שלום, מחליק איתי כיפים בכל הזדמנות, יושב לידי בארוחות, ונראה כאילו הוא נהנה מחברתי יותר מחברת הבנות בסניף שהקפידו לחייך אליו חיוכים גדולים, להחניף לו, לעפעף לעברו, לעכס סביבו בחן, ולרכל עליו מאחורי גבו.

הוא תמיד היה נחמד אליהן, אפילו פלרטט קלות, אבל שום דבר חוץ מזה. השמועה אמרה שהוא עדיין שבור לב בגלל ההיא שזרקה אותו, אבל ברגע שהוא יתאושש... "אני כל כך הולכת להתלבש עליו." הצהירה בלי בושה מירית, הרווקה הכי יפה אצלנו, וקרצה לעברי, ומיד נכנסתי לפחדים שאולי היא מרגישה בחושיה הנשיים המחודדים שאני... ולכן חייכתי לעברה חיוך גדול ובוטח, ושאלתי למה הוא ולא אני?

מירית צחקה, ליטפה את ראשי, אמרה שאני חמוד וטופפה משם והלאה על עקבים דקים, משאירה אותי טרף לפרנויה משתוללת.

כל הלילה ניסיתי להבין למה היא התכוונה כשאמרה שאני חמוד, ואם זה טוב או רע, ואם יש לי סיבה לדאוג? כשנרדמתי סוף סוף חלמתי שוב על רון שהפשיט אותי והסכים שאני באמת חמוד ו... קמתי עייף ומזיע, והגעתי לעבודה באיחור, אבל איש לא שם לב כי בדיוק אז הבוס חילק לנו הזמנות למסיבת יום העצמאות של החברה, והודיע שכולם, בלי יוצא מהכלל, באים, ולא לדאוג, יהיו הסעות ואפשר יהיה לשתות ולחגוג בלי חשש.

"אני לא מבין, למה אי אפשר לחגוג בלי לשתות?" תהיתי בצדקנות, (אני הרי יודע היטב מה יותר מידי אלכוהול עלול לעולל לשליטה העצמית שלי), אבל אף אחד לא שמע אותי בגלל קריאות השמחה ומחיאות הכפיים של שאר העובדים.

***

המסיבה באמת הייתה מדהימה ושווה, החברה שכרה מקום יפה שסודר בטוב טעם ולא חסכה בהוצאות - היה שפע של אוכל, מנגל עם מבחר בשרים מהמם, בר משקאות מגוון והכל חינם.

רון נראה כל כך יפה בג'ינס החדש, ובחולצה הכחולה החדשה. ישבנו יחד והקשבנו לנאום הברכה הקצר של הבוס, ואחר כך החלה המסיבה.

המוזיקה החלה לרעום וכולם קמו לרקוד, ורק אני נשארתי לשבת, מביט איך הבנות מכרכרות כמו תמיד סביב רון. מירית הזמינה אותו לרקוד, ובלי בושה דחפה את המחשוף השופע שלה לתוך פרצופו, אבל הוא שמר על קור רוחו ולמרות אכזבתה נשאר ג'נטלמן מנומס. אחרי כמה ריקודים הוא חזר לשבת לידי, ועוד הגדיל לעשות והביא לי כוס משקה שלא ביקשתי, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת, ומאחר וזה היה רון שהביא את השתייה במו ידיו לא הייתי מסוגל לסרב ושתיתי עוד ועוד.

בסוף קרה מה שקורה לי תמיד כשאני שותה, השתחררתי, רקדתי, השתוללתי, ושתיתי עד שהפסקתי לשלוט בעצמי, ובהסעה חזרה הביתה ניצלתי את הצפיפות והחושך, נמרחתי על רון בלי מעצורים והוא לא מנע ממני להשעין את ראשי על כתפו. למרבה המזל השאר היו שתויים עוד יותר ממני ואיש לא הרגיש. רון היה אדיב וביקש מהנהג להוריד קודם את הבנות, וככה יצא שבסוף נשארנו רק שנינו במונית. אזרתי אומץ וביקשתי ממנו שיבוא איתי לדירתי, והוא, למרות שלא עשה רושם שהוא שתוי, הסכים.

"אני אוהב אותך כל כך." התוודיתי אחרי שסגרתי אחרינו את דלת דירתי, "אני חולם עליך כבר המון זמן." פרמתי את כפתורי חולצתו, ומשכתי מעליו את מכנסיו.

"אני יודע." אמר רון בשקט, חלץ את נעליו והתיישב על המיטה שלי.

"איך אתה יודע?" כרעתי על ברכי לפניו ודחפתי יד לתחתוניו.

"הרגשתי בזה, לא יודע איך, אבל מאז שהתחלנו לעבוד יחד הרגשתי שאתה... וגם אני..." ואז הכנסתי את אברו הזקוף לפי והוא הפסיק לדבר ונאנח, "אל תפסיק, זה כל כך נעים..." גנח ומשך אותי אליו, "גם אני רוצה... בוא אלי..." לא הפסקתי, ובאתי אליו, ולא התאכזבתי - זה באמת היה נעים.

***

למחרת היה יום חג ולא היה צורך ללכת לעבודה. התעוררתי רק בצהרים, והוא כבר לא היה. ידעתי שהוא נסע להוריו ולכן התאפקתי ולא התקשרתי.

לא נורא חשבתי לעצמי, ניפגש מחר בעבודה ואז נדבר, נתכנן תוכניות לעתיד, אולי אפילו נשכור דירה יחד... ואז נוכל לישון תמיד מחובקים כמו שישנו הלילה, ונהיה מאושרים כל כך...

למחרת בבוקר הגעתי שמח וטוב לב לעבודה וגיליתי את רון ומירית יושבים יחד, נראים קרובים מאוד זה לזו. היא צחקה וליטפה את ברכו, והוא חייך והניח יד על כתפה, מקפיד לא להבחין בי. לטשתי בהם מבט המום ושתקתי, ממתין לשעת כושר.

אחרי ארוחת הצהרים שהם אכלו יחד בעוד אני יושב בצד, מביט בהם וממשיך לשתוק, תפסתי אותו סוף סוף בשירותים של הבנים.

"רון, מה קרה? אתה והיא יחד? איך? ומה אתנו?"

"איזה איתנו? אין לי מושג על מה אתה מדבר." השיב רון, ולולא הסומק הקל שהציף את פניו, מבליט את יופיין של עיניו הכחולות, עוד הייתי מאמין שהוא באמת לא יודע על מה אני מדבר.

"אתה לא זוכר שהיית אצלי אתמול בלילה? שישנו יחד?"

"ישנו יחד? באמת? לא זוכר שום דבר, טוב, הייתי כל כך שיכור... ככה אני אחרי שאני שותה, שוכח הכל... אני מקווה שלא נחרתי."

"לא, לא נחרת." עניתי והצצתי בראי, מחמת ההלם נראיתי חיוור כמו רוח רפאים.

"יופי, אז מה עשיתי?" חייך רון בעצבנות והסומק בפניו התגבר.

"אהבת אותי, ונתת לי לאהוב אותך." השבתי וניסיתי לגעת בידו.

הוא נרתע לאחור בבהלה, "הייתי שיכור מהתחת, אני לא זוכר כלום." זעם, "ושלא תעז לספר למישהו סיפורים עלי, בין כה אף אחד לא יאמין לך כי גם אתה היית שיכור."

"נכון." עניתי, וברחתי משם לבכות בשקט בפרטיות חדרי. אחרי שהתאוששתי כתבתי מכתב התפטרות והסתלקתי משם. לא פגשתי יותר ברון ובעבודה הבאה שלי הודעתי מיד שאני הומו, ומאז אני מקפיד לא להתאהב יותר בסטרייטים ולא משתכר יותר אף פעם.

2 תגובות: