עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

14. פעם בשנה

עשיתי דבר שלא ייעשה. עברתי על הוראה מפורשת שלו ועשיתי כרצוני. פשוט בא לי ועשיתי מה שרציתי למרות שהוא הורה לי במפורש לא לעשות דבר כזה.
הוא גילה את זה מיד וכעס. ראיתי את הזעם ממלא את עיניו, וידעתי שכעת איענש בעונש הגרוע מכל – גלות ממנו.
הוא אסף בשתיקה את חפציו ועבר לחדר השינה הרזרבי שלנו, ששמור בדרך כלל לאורחים.
"אתה לא צריך לעבור, חבל שתטרח. אני אלך." הצעתי, פוסע בעקבותיו מוכה אשמה ואומלל.
הוא לא טרח לענות ואפילו לא הביט בי כשסידר את מברשות הגילוח והשיניים שלו על השיש הקטן במקלחת האורחים.
"אני נורא מצטער אבי," מלמלתי, "זה היה מן דחף כזה, לא יכולתי להתאפק, לא חשבתי."
"זהו בדיוק, לא חשבת!" הטיח בי בזעם כבוש, ויותר לא דיבר איתי מטוב ועד רע במשך שלושה ימים רצופים.
זה לא היה החלק הכי גרוע. בין כה הוא לא דברן גדול, אני לא איתו בגלל השיחות, אלא בגללו. בגלל מגע ידיו על גופי, ריח עורו באפי, עיניו הטובעות בעיניי, טעם שפתיו על שפתיי, חלקלקות שערו בין אצבעותיי, צליל קולו הלוחש חרש באוזניי מילים לא מובנות, שצלילן המוכר מרגיע את גופי.
בגלל הדברים הללו, המייחדים אותו מכל האנשים שבעולם, בגללם אני יכול להיות רק שלו. כשהוא מונע אותם ממני יום אחר יום, בלי שאדע מתי ייפסק העונש הזה ואוכל לחזור אליו מהגלות הקרה והבודדה שנגזרה עליי, אני סובל ייסורים שמלקות שוט הן כאין וכאפס לעומתם.
הוא יודע את זה היטב. העונש הזה הוא העונש הכי חמור שהוא נותן לי. עם הזמן, ככל שאנחנו מתבגרים, הוא נוקט בצעד זה פחות ופחות.
הוא לא יודע שאני יודע שגם הוא סובל יחד איתי מהעונש שלי. בלילות, כשאני מתגנב מהמיטה שלנו כדי לישון על סף דלתו, אני שומע אותו מתהפך ונאנח מתוך שינה.
בבקרים אני רואה איך תאבונו, שגם בימים רגילים אינו גדול, מתמעט עוד יותר.
בערבים הוא יושב משמים ושותק מול הטלוויזיה.
אני יושב מתוח לצידו, חש את בדידותו, והיא מכאיבה לי יותר מבדידותי. אני מגניב אליו מבטים, ממתין, מקווה דומם שאולי היום יירגע כעסו והוא יחזור אלי.
אולי אנחנו כבר זקנים מידי לסוג הזה של עינוי, שדורש אורך רוח וסבלנות שיש רק לצעירים שכל עתידם לפניהם, אני חושב בשקט לעצמי בלילות. שוכב ליד דלתו, עייף מכדי להירדם, עורי כואב מכמיהה לחוש אותו, מתאפק ומחריש.
אחרי שלושה ימים כאלו אני מתחיל לטפס על קירות. בלילה הרביעי מתחילים חלומות ארוטיים, ההולמים צעירים בגיל ההתבגרות ולא גברים בגילי, לפקוד אותי.
למרות שהוא לא אמר לי מילה אחת בנושא אני מונע מעצמי, ביוזמתי, את הנחמה המרירה של אוננות, ואף פוסק ממנהגי להביט בצעירים יפי התואר הגודשים את הרחובות בימי קיץ חמים אלו.
בין כה וכה כשהוא לא לצידי הכול חסר טעם.
בצהריי היום הרביעי מתקשר אלינו עוזי, ידידנו המשותף, ומזמין אותנו לבוא אליו לחגוג בסוף השבוע הבא עלינו לטובה את נסיעת אשתו והילדים לחופשה.
"מתי היא נוסעת?" אני שואל, נשען על קיר המסדרון האפלולי, מותש מחום ומעייפות.
"היא כבר נסעה אתמול," הוא מצחקק, ואני מרגיש צמרמורות של פחד והתרגשות, חורשות לאורך חוט השדרה שלי ומתרכזות בנקודה המסוימת ההיא בין הביצים לפי הטבעת.
אשתו של עוזי היא גברת נחמדה ורבת חן, שהוא מעריץ בכל ליבו. פעם בשנה היא נוסעת עם הילדים להוריה בחו"ל ואז... איך להגיד את זה בעדינות? זה לא קל, אבל אני אנסה. עוזי הוא איש משפחה למופת, שמעולם לא בגד באשתו עם אישה אחרת, אבל פעם בשנה הוא מרשה לעצמו להיזכר על מה וויתר הרבה שנים קודם, בלב שלם ומתוך אהבה כנה לאשתו ולילדיו.
באתי רק פעם אחת ולא ייספתי. הבשר על האש היה מצוין, הסלטים נהדרים, גם היין, הבירה והסיגריות המגולגלות ביד נעמו לי מאוד, אבל לא זה היה העיקר במסיבה ההיא שכל אורחיה היו על טהרת המין הגברי.
אבי והוא חברים ותיקים. אני מיודד יותר עם אשתו של עוזי ולכן אני חש אי נעימות לבוא אליו כשהיא איננה. אבי מבין, ומניח לי להישאר בבית כשהוא מתארח אצל עוזי כשאשתו לא נמצאת בבית.
הפעם אמר לי עוזי, שהוא מבקש מאוד שאבוא עם אבי וטרח לציין שנהיה שם רק שלושתנו. "אם אתה מוכן, כמובן," מהר לסייג את הזמנתו, נבוך מעט, אבל לא נבוך מספיק.
"אבי יודע מזה?" שאלתי בחשדנות של אחד שמכיר היטב את הנפשות הפועלות.
הוא נאנח וקילל חרש מתחת לאפו וביקש שזה יישאר רק ביני לבינו. הבטחתי, והוא סיפר לי שאבי ביקש ממנו אתמול להזמין אותנו, ועמד על כך שאני לא אדע מי יוזם ההזמנה.
"הוא לא יידע כלום." חזרתי על הבטחתי, חש איך הלמות הדופק המוכר לי, מתחילה לפעם בין רגליי.
בצעד קל הלכתי לחפש את אבי. הוא שכב פרקדן על הספה, פלג גופו העליון חשוף, וידיו שלובות מתחת לעורפו, מביט בריכוז בתקרה.
התיישבתי בפינת הספה. ירכי החשופה במכנסים הקצרים קרובה מאוד לכפות רגליו היחפות ושתקתי.
"ממי היה הטלפון?" שאל אבי כבדרך אגב, ונענע כאילו מבלי משים את אצבעות רגליו, שליטפו קלילות את עור ירכי.
הזין שלי, השפוף והמדוכא, התחיל לנוע בתקווה בתוך תחתוניי.
"מעוזי. הוא מזמין אותנו לאכול אצלו מחר על האש."
"בא לך לבוא?" שאל אבי והתמתח קצת כך שכפות רגליו נשענו על ירכי השמאלית.
הזין שלי נעמד בחצי התורן, ואת הבליטה שהוא יצר במכנסי הקצרים אי אפשר היה להחמיץ. הבטתי שבע רצון במהומה המתחוללת בין רגליי ואחר כך בו. פעם ראשונה מאז שהכול החל שהוא הביט ישירות בפניי.
"כן. אני אשמח מאוד." אמרתי.
"יופי." החליק אבי לעברי ורגליו נחו בחיקי, לוחצות בנעימות על האבר הזקוף שלי. "מה דעתך לעשות לי עיסוי? היה לי יום ארוך. הרגלים שלי זקוקות לפינוק."
עיסיתי בזהירות את כפות רגליו. לוחץ באגודליי על הקשת המחוטבת של כף רגלו הדקה והיפה, מחדיר את אצבעותיי בין אצבעות רגליו המחוטבות, ולבסוף, לא יכולתי עוד להתאפק ונרכנתי לטעום אותן בלשוני.
הוא גיחך חרש. "אתה מדגדג אותי, טמבל." מחה ומשך אותי אליו.
הספקתי עוד להעיף מעליי את החולצה לפני שצנחתי על גופו, מתפלש בין זרועותיו, רועד מעצמת ההקלה של מגע עורו בעורי. ככה מרגיש צמח מיובש שהושקה זה עתה במים.
אחר כך ירדנו מהספה לשטיח ופשטנו זה את בגדיו של השני. הוא העמיד אותי על ברכיי, פניי כבושים במושב העור של כורסתו האהובה ונעמד על ברכיו מאחוריי, ידיו על מותניי, לחיו נשענת על גבי.
הוא לא התגלח היטב באותו בוקר וזיפי זקנו הקשים שרטו את עורי בכאב מתוק ומוכר. דמעות החלו נוזלות על לחיי כשחדר סוף סוף לתוכי. "למה אתה בוכה?" שאל בתימהון ונעצר.
"לא יודע." יבבתי מתוסכל, "אל תפסיק בבקשה." התחננתי.
הוא נאנח וצבט את פטמותיי, ממשיך לנוע בתוכי בתנועות ארוכות ובטוחות. כשחש שאני עומד להתפוצץ אחז ביד מנוסה באברי, ומתורגלים היטב גמרנו יחד, נשארים על ברכינו למרגלות הכורסא, נשענים זה על זה, רועדים מעצמת התענוג. חשתי על גבי בלחות דמעותיו. הפניתי את ראשי ונישקתי את היד המונחת על כתפי.
"עכשיו אתה מבין למה בכיתי?" שאלתי.
הוא נאנח עמוקות, סובב אותי אליו נצמד אלי בכוח והפיל אותי על השטיח. שכבנו שם חבוקים, צמודים זה אל זה מכף רגל ועד ראש. "בבקשה אבי, אל תעשה את זה יותר. אני זקן מידי לזה." ביקשתי.
"לא לזיין אותך יותר? אתה רוצה שאמצא מודל צעיר יותר?" התל בי רכות, יודע היטב למה כוונתי.
"לא טיפש. אל תעניש אותי יותר ככה. אני נגמר מזה שאתה עוזב אותי."
"אתה חושב שלי היה קל? טמבל אחד! ואל תשכח שאני מבוגר יותר ממך."
"אני אראה לך מי כאן הטמבל!" נשכבתי עליו, אוחז את פניו האהובים בין כפות ידיי, מצמיד את פי לפיו. התנשקנו נשיקה ארוכה וממושכת שפיצתה אותי כמעט על הכול, והלכנו לישון יחד במיטה שלנו.
לפני השינה שבנו ודנו במה שעשיתי, מתווכחים כמו כל זוג רגיל. כל אחד אמר מה הפריע לו בהתנהגות של השני ומה אפשר לדעתו לעשות כדי לפתור את המחלוקת. שוב הגענו למסקנה העתיקה שכל אחד מאתנו שונה מאוד מהשני, וכנראה שאנחנו נתגבר על זה, כמו תמיד. נרדמנו חבוקים כרגיל. רק כשגופי מעוך תחת גופו, ורגליי שלובות בשלו, אני ישן סוף סוף שינה ערבה נטולת חלומות, וקם מאושר.
בבוקר אני מתגלח עם חיוך על הפנים עד שאני נזכר בהזמנה של עוזי. "הערב אנחנו אוכלים אצל עוזי." אני מזכיר לו. הוא מהנהן ומלטף את ישבני העירום. "הא' שלך כמעט נעלמה." הוא מגלה לי את אמריקה.
"כן, מאז הטיול הלילי ההוא היא לא חזרה לעצמה." אני מציין, מקפיד לדבר בקול ניטראלי נטול נימת האשמה.
"בכוונה נתת לי שם מכה כפולה עם החזרן ההוא?" אני שואל, מביט ישר בעיניו.
אבי נראה נבוך מעט – מראה נדיר מאוד אצלו. "לא. לא חושב שזה היה בכוונה. לא במודע בכל אופן. המקל חזרן ההוא לא היה רעיון טוב. אני לא אעשה את זה יותר." הוא מוסיף, ונראה מבויש בצורה נחמדה כל כך, עד שאני חייב לחבק אותו.
דבר מוביל לדבר, ובסוף שנינו מאחרים לעבודה.
לא נורא, מה שקרה היה שווה את האיחור.

בערב התייצבנו אצל עוזי. הוא גר בבית לבן עם גג רעפים אדום מוקף חצר ענקית. בקצה החצר עומד מנגל ולידו נטוע אוהל גדול וצבעוני, שקרקעיתו מרופדת מרבץ מזרונים בסגנון בדואי, עמוס שטיחים וכריות.
כל קיץ עוזי מקים את האוהל מחדש בשביל המשפחה שלו, אבל פעם בשנה, כשאשתו והילדים נוסעים...
עד שהפחמים יתלהטו והבשר יספוג מהמרינדה הריחנית אנחנו מעוררים את תאבוננו עם בירות וסיגריות תוצרת בית.
המתיחות מתפוגגת לאט לאט מגופי, והמבוכה שלי נעלמת יחד עם בגדיי. המרבץ נוח ורך, והכריות הססגוניות הללו... ראשי, הכבד מעשן מתוק ומבירה, נח על כרית אחת, וישבני מוגבה בעזרת האחרת. אני מלוטף ומלטף, מנושק ומנשק, נהנה משני העולמות אני מרגיש אהוב ומפונק כפליים.
לפי הסיכום המוקדם בינינו אבי לא מש ממני. ידיו אוחזות בי גם כשאני מקדיש את כל תשומת ליבי לעוזי
כבר שכחתי כמה הוא מוצק, ומלא, ושעיר ונעים למגע. חוץ מהזין העבה שלו שממלא את פי מגעו מזכיר לי דוב צעצוע חביב וחמים. נעים לי להתרפק עליו, טעמו בפי מתוק ומגרה, וכל זמן שאני מרגיש את אבי לצידי, מחייך ומאשר את מעשיי, אני מרוצה.
אנחנו אוכלים לשובע סטייקים רכים נתונים בפיתות חמות, עם שפע של סלטים, ושוטפים הכול ביין אדום משובח.
"חבל שלא באת גם בשנה שעברה." אומר לי עוזי וצוחק בהנאה, מלטף את ברכי.
אבי צוחק וכורך יד על כתפי, שבע רצון ממני. "עמי ביישן מידי." הוא מחייך, "שלושה בשבילו זה כבר קהל. אם יהיו פה עוד אנשים, הוא יעשה קסם וייעלם."
"ייעלם כמו קוסם?" חורז עוזי ומתגלגל על המרבץ בצחוק מסטולי.
"כן. בדיוק." אני מאשר.
אבי ואני מחליפים מבט מעל לראשו של מארחנו המשועשע, והזיכרון הרע של הבית על גדות אגם ציריך צץ לרגע כרוח רפאים לא קרואה, ושב לשקוע בנבכי העבר, כראוי לרוחות רפאים לא קרואות.
"תשתו עוד קצת." מפציר בנו עוזי אבל אני שתיין קטן מאוד ולאבי יש תכניות אחרות.
"עוד מעט." הוא מניח יד על שכמו של עוזי, "עכשיו אני צריך יד יציבה בשביל לתת לעמי משהו שהוא הרוויח ביושר."
מערבולת של פחד והתרגשות מתחילה להסתחרר בבטני כשהוא שולף את המברג הישן שידיתו עשויה עץ, ומביט בי בשאלה.
אני מהנהן, ועוזי נשלח להביא שקית של ירקות קפואים מהמקפיא. הוא שב עם שקית גרגרי תירס קפוא ומגיש אותה בחיוך לאבי שמודה לו בפנים רציניות ומורה לו לשבת בצד.
"היי, מה אתם הולכים לעשות?" הוא שואל ובכל זאת מתיישב בצד, נאבק בשכרות, המערפלת את מוחו.
אנחנו מתעלמים ממנו. לפי הוראתו של אבי אני מתכופף מעל השולחן הקטן שעומד בצד המנגל הלוהט עדיין, ונשען עליו, ישבני העירום מופנה כלפי מעלה.
"אל תדאג. הכול בסדר." אני אומר לעוזי מחייך אליו, מסתיר ממנו ומעצמי את הפחד המהול בהתרוממות רוח שאני חש.
אבי עומד, רציני מאוד לצידי. יד אחת מהדקת את השקית הקרה לא' הדהויה שנצרבה בבשרי בשנה שעברה, וידו השנייה אוחזת במברג מעל לגחלים הרוחשות.
"תעצום עיניים." הוא מורה לי בקול חרישי ודרוך, לא מסתיר ממני את מתיחותו.
אני עוצם אותן בהקלה, חש את שפתיו מרחפות בנשיקה עדינה על מצחי.
"תשעין את הראש על השולחן." הוא מורה לי חרש, "ותנשום עמוק."
אני מניח לחי על משטח העץ המלוטש והחמים מהשמש, לוקח שאיפה עמוקה מאוד ופולט אותה לאט לאט. השקית הקרה מסולקת ומיד אחר כך אבי מניף את ידו. שלוש תנועות מהירות כברק צורבות שלוש פסים על בשרי.
אני מחייך מבעד לדמעות, אחרי המתנה ארוכה האות הראשונה של שמו שבה להתנוסס על גופי.
כמו מרחוק אני שומע את צעקתו הנדהמת של עוזי ואת היבבה הנפלטת מפי, אבל הן רחוקות מאוד ולא חשובות. מה שחשוב זה תחושת גופו התומך בגופי, נושא אותי לאוהל הקריר, משכיב אותי על צידי, מניח את הצרור הקר על המקום הפגוע.
קולו ממלמל רכות באזני מילות נחמה ואהבה בשפה לא מובנת אך מוכרת היטב, ידיו עוטפות אותי, מנחמות ומגינות עליי מכל רע, מגרשות את הכאב.
הזמן שוב מאט את מרוצתו כשאבי חודר לגופי, נע בתוכי בעדינות, שומר עליי כשאני מרחף ופורח מתוך גופי, ומקבל את פניי כשאני נוחת בשלום חזרה אל זרועותיו.
"אז מה? הסימן הזה זה כאילו טקס כזה שאתם עושים כל שנה?" שואל אותנו עוזי למחרת בבוקר כשאנחנו נפרדים ממנו, מביט בנו בעיניים פעורות לרווחה בתימהון וביראת כבוד.
אבי מצטחק ואוחז בידי. "לא יודע, עוד לא חשבתי על זה." הוא מחייך אלי בחמימות.
"אולי באמת נעשה מזה טקס שנתי?" אני שואל.
הוא מושך בכתפיו. "נראה, תלוי איך תתנהג במשך השנה. אתה צריך להרוויח את הא' שלך."
אני מרים את ידו ומצמיד אותה לפי. "אני ארוויח אותה, אל תדאג." אני מבטיח.

שמור     בטל

אין תגובות:

פרסום תגובה