קוראים

יום שישי, 12 בינואר 2018

ב. הכנה לחיים

למרות שכבר לא הייתה לי סיבה לקום מוקדם נהגתי להתעורר יחד עם סשה, לצאת איתו ועם פרדי לטיול בוקר באחד המסלולים הקבועים שלנו, ואחר כך לשתות איתו קפה ולשלוח אותו לעבודה עם כריכים.
"מה אתה מתכוון לעשות היום?" שאל אותי בוקר צונן אחד, "אתה עסוק?"
"לא." הודיתי, "האמת שלא, בעצם אני די משועמם." התלוננתי.
"מה דעתך לבוא איתי לפגוש את שרון? היא רוצה להציע לך משהו." גילה לי סשה ולמרות כל הפצרותיי סירב להרחיב בנדון.
שרון קיבלה את פני במאור פנים ושאלה אם אני מוכן להעביר לתלמידי כתה י"ב הדרכה במה שהיא קראה - "הכנה לחיים."
"מי, אני?" נבהלתי, "למה את מבקשת דווקא ממני?"
שרון סקרה אותי, משועשעת, "למה לא?"
"אבל למה שהם יקשיבו לי בכלל? מה יש לקשיש משעמם בגילי לספר לילדים בגילם?"
שרון הצטחקה, "אני סומכת עליך שתצליח לעניין אותם." היא רכנה לעברי, ממקדת בי מבט חודר, "הבעיה של הילדים שלנו היא שאין להם דוגמאות שאפשר לשאת אליהן עיניים." הסבירה, "אין להם מי שידריך אותם ויכוון אותם, הרי ההורים הסטרייטים שלהם לא מהווים בשבילם דוגמא ואין מספיק ספרים וסרטים על הומואים ולסביות, בטח לא כאלה שחיים בארץ. בנווה אלונים אנחנו מגנים עליהם מהעולם שבחוץ, אבל בעוד כמה חודשים הם יצאו מפה, חלקם יתגייסו, חלקם יצטרכו למצוא עבודה ולפרנס את עצמם. אני מרגישה שאנחנו זורקים אותם מהחממה המוגנת לג'ונגל. הם זקוקים לגברים בגילך שיספרו להם את סיפור החיים שלהם, יחלקו אתם את ניסיונם ויציידו אותם בעצות."
המשימה שהיא רצתה להטיל על כתפי מלאה אותי אימה. "שרון, אני לא בטוח שאני דוגמא טובה כל כך לנוער, את יודעת שאני חיובי?"
"כן כבר סיפרת לי ואני באמת מצטערת, אבל מבחינתי המצב הרפואי שלך הוא עוד יתרון. גם חלק מהחניכים שלנו חיוביים וזה שאתה חי ובריא ויש לך זוגיות יציבה עם בן זוג שלילי זו דוגמא נהדרת בשבילם, ואגב, אני רוצה שתקפיד לציין שנשא HIV זה לא חולה איידס."
"למה, מה זה משנה?"
"זה משנה מאוד, צריך לחזור ולהבהיר ולשנן לכולם שיש הבדל גדול בין נשא לחולה ושרק מי שלא ייקח תרופות יחלה. כולם צריכים לדעת שמאז המצאת הקוקטייל אין כמעט חולי איידס בארץ."
"רק שלא יתחילו לזלזל בגלל זה בשימוש בקונדום."
"כמובן שלא, אבל אני רוצה שהם יבינו שאם חלילה נדבקת זה לא אומר שאתה צריך להתחיל לכתוב צוואה, נשא צריך לקחת תרופות, להיבדק ולהיזהר, אבל גם אם אתה חיובי חייך לא תמו, ומיותר להיכנס לדיכאון."
"בסדר." הנהנתי, ואחרי שהבטחתי להדגיש לפני הצעירים את ההבדל בין מי שקיבל תשובה חיובית והוא רק נשא, ובין חולה איידס, ישבתי למלא טפסים כדי שאוכל להיכנס לרשימת מקבלי המשכורות הצנועות מאוד של הפנימייה.
"עדין זהבי זה השם האמיתי שלך?" הופתעה שרון.
"אה... כן... האמת שנולדתי כאדריאן גרינברג, אבל פעם היה מקובל לעברת שמות של ילדים, והורי לא הבינו כל כך טוב עברית... אז..."
"עדין זה שם יפה." ניחמה אותי שרון, "למרות ש... אולי עדיף שתציג את עצמך כעדי?"
"בסדר, אבל למעשה אף אחד לא קורא לי ככה. סשה קורא לי בדרך כלל אדי, ושהוא כועס עלי אני נעשה פתאום אדריאן. השאר קוראים לי גולדי למרות שאני זהבי כבר כמעט עשרים שנה." 
כמה ימים אחר כך שבתי והסברתי שוב את ריבוי השמות שלי לחבורת בחורים צעירים (תלמידי י"א ו-י"ב) שהשתרעו על הספות והמזרונים במועדון הנוער של הבוגרים והביטו בי בסקרנות.
"למה החלפת את גולדברג בזהבי?" שאל בחור שחום אחד ומישש בפיזור נפש את אוסף העגילים שתלו מתנוך אוזנו הימנית.
"כי אחרי שהתגייסתי למשטרה המפקד שלי לחץ עלי להחליף את גולדברג לשם עברי." הסברתי
"אני לא אוהב שוטרים." העווה השחום את פניו, וזכה לנהמות הסכמה גורפת מכל שאר הבחורים סביבו.
"שוטרים הם בני אדם כמו כולנו, חלקם בסדר וחלקם... טוב, חלקם לא כל כך, אבל נכון שבמשטרה, כמו בצבא, יש הומופוביה רצינית למרות שכיום המצב טוב יותר מכפי שהיה פעם."
"בגלל זה עזבת?"
"גם, וגם כי נמאס לי. אחרי גיל מסוים מתעייפים מכל ההתעסקות הזו במדים ובפקודות ובמילוי טפסים. רציתי להיות עצמאי ולכן פתחתי משרד חקירות."
"היית חוקר פרטי?" הזדקפו כולם בעניין, "תפסת פושעים? צילמת אנשים?" ניתכו עלי שאלות מכל הכיוונים.
היה עלי להודות שרוב הזמן בלשתי אחרי בעלים בוגדניים, או נשים נואפות, ושנאתי את העבודה הזו.
"היה מעניין יותר לחפש אנשים שנעלמו." הודיתי, וסיפרתי להם איך מחפשים נעדרים, ולדוגמא הבאתי את המקרה של אנג'י, המכונה אנחליטו נגרו, שכדי למצוא אותו היה עלי לשתף פעולה עם המשטרה.
הצעירים התלהבו מהסיפורים שלי ולהפתעתי הזמן חלף מהר, ופתאום תמו השעתיים שהוקצו לי. הנערים הסתלקו לאכול ארוחת ערב, לא לפני שוידאו שניפגש שוב בשבוע הבא, רק בחור בלונדיני אחד בשם אנטון - שביקש שאקרא לו טוני - נשאר לצידי וליווה אותי למכוניתי.
"אתה תפסיד את ארוחת הערב." הזהרתי אותו.
"לא נורא, אני שמן מידי בין כה וכה." אמר טוני, וכשמחיתי שהוא רזה וחטוב הוא הרים את שולי חולצתו וביקש שאמשש את גופו כדי שאחוש כמה הוא שמן.
"לא צריך." משכתי בחופזה את שולי חולצתו למטה. "גם בלי לגעת אני רואה שאתה רזה." אמרתי והוא צחק ושאל אם אנג'י היה בחור יפה, ואיך הרגשתי כשהוא גר אצלי בבית?
"הוא היה בחור יפה מאוד, אבל הוא היה רק ילד, והוא ישן אצלי רק לילה אחד או שניים." אמרתי ביובש, מתאמץ לא להיזכר באותם לילות בלתי נשכחים.
"ולא בא לך עליו?" התגרה בי טוני והניח יד רכה וחמימה על לחיי.
"לא, יש לי חבר שאני אוהב מאוד." אמרתי בקפדנות, והורדתי מעלי את ידו.
"אבל אתם יחד איזה מאה שנה, לא בא לך לגוון קצת?" החזיר טוני את כף ידו ללחיי.
"גם אם כן אז בטח לא עם ילד, וחוץ מזה אני נשא." אמרתי והבטתי ישר לתוך עיניו שהיו בצבע חום בהיר, דבשי ומפתה.
"יש לי קונדומים." העביר טוני את כף ידו השנייה על חזי בליטוף איטי.
נרתעתי ממנו, "מספיק עם זה אנטון, לך לאכול ארוחת ערב." פקדתי עליו, ברחתי למכונית ונסעתי בחיפזון הביתה.
עוד באותו ערב התקשרתי לשרון כשסשה היה במקלחת, וסיפרתי לה על חילופי הדברים ביני לבין אנטון.
היא נאנחה. "הילד הזה," אמרה בעצב, "אני באמת לא יודעת מה לעשות איתו, חשבתי שהטיפול הפסיכולוגי עזר... הוא ניסה לפתות אפילו את אב הבית... מזל שבנצי הגיע בזמן, אחרת זה היה נגמר לא טוב. קיוויתי שהסקנדל הזה ילמד אותו לקח. המורה היחיד שלא התלונן עליו היה הרשקו."
"באמת, למה לא?"
"לא יודעת, יכול להיות שהוא לא העז להתעסק עם המורה למתמטיקה, או שאולי הוא פחד מפלורי? לא יודעת, אני באמת מצטערת שלא הזהרתי אותך ממנו."
"זה בסדר, יצאתי מזה פחות או יותר בכבוד."
"ואיך היה המפגש חוץ מזה?"
"מצוין, נהניתי מאוד, ואני חושב שגם הם."
"אז תבוא גם בשבוע הבא?"
"בטח, ברצון."

כשאכלנו למחרת ארוחת ערב יחד סשה שאל אותי בזהירות אם היה בקבוצה שהדרכתי מישהו בשם אנטון.
"כן, טוני, הוא תלמיד שלך?"
"לא, אחרי שהרשקו מת הוא פרש מלימודי מתמטיקה. אני לא מכיר אותו, אבל סיפרו לי שהוא ליווה אותך אתמול בערב למכונית ובגלל זה הוא איחר לארוחת ערב."
"כן, זה נכון." שמרתי על ארשת פנים אדישה, "מי סיפר לך?"
"פלורי." אמר סשה, והביט בי במבט מוזר, "הוא אמר שהוא מקווה שאני אלמד מהטעויות שלו, והזהיר אותי לשמור עליך יותר טוב מכפי שהוא שמר על הרשקו."
"באמת? מוזר... למה אתה חושב שהוא התכוון?"
"לא יודע, הוא סירב להסביר, אולי אתה יודע למה הוא התכוון?" הזעיף לעברי סשה פנים שלבשו לפתע גוון ורדרד לא טבעי.
"אל תתרגז." ביקשתי, "לא קרה כלום, רק דיברנו קצת, הוא רק ילד מבולבל."
סשה שתק והמשיך להביט בי באותו מבט מוזר, ספק חשדני ספק זועף.
"נו, ספוטניק, באמת." נגעתי בידו. הוא משך אותה בחופזה והעיר שפה, בניגוד לכל בית ספר אחר, אתה יודע שכל צעיר שאתה פוגש הוא הומו, ולפעמים זה יכול להיות די מבלבל.
"סשה, אני כמעט בן חמישים, אני לא מתבלבל כל כך מהר, בטח לא מילדים."
"הם לא ילדים, הם גברים צעירים, וחלק מהם מאוד סקסיים." העיר סשה בקול חמצמץ.
"נכון," הסכמתי, "בגיל הזה הם יפים ורעננים בצורה מופלאה, אני בטוח שיש גברים שיכולים להתבלבל ולשכוח שבשביל מורים תלמידים הם כמו נרות חנוכה, להסתכל בלבד."
"אז אתה מודה שאתה מסתכל?" התנפל עלי סשה.
"כן, בטח שאני מסתכל, אני לא עיוור, אבל..." פתאום נמאס לי, "מה הבעיה סשה? למה אתה כועס עלי? אפשר לחשוב שאתה לא מסתכל."
"אני אחתוך לעצמי את הידיים לפני שאני אגע בתלמיד, אבל אתה..."
"מה אני?" נעלבתי, "יכול להיות שאני רק מדריך כמעט בהתנדבות, ולא מורה כמוך, אבל אני עדיין בן אדם מבוגר ואחראי, ואני הבן זוג שלך, ועד כמה שידוע לי עדיין לא פתחנו את היחסים שלנו, וגם אם נפתח זה בטח לא יהיה בשביל לזיין ילדים מתבגרים, ואם זה מה שאתה חושב עלי ספוטניק אז..."
"די, די, אל תתרגז אני... מספיק לכעוס עלי אדי. אני מתנצל." כרך סשה את ידיו סביבי, מפסיק באחת את המריבה שהתחילה לצבור תאוצה.
"אתה התחלת." הזכרתי לו ובכל זאת נישקתי אותו.
הוא החזיר לי נשיקה וביקש שאקפיד להיזהר כשאני עם החניכים.
"בסדר, אני נשבע להתנהג לידם כמו רב חרדי בחנות של טיב טעם." התבדחתי, ולשמחתי הוא צחק והניח לי לפתות אותו לסקס פיוס שהשכיח מאיתנו את אנטון ותעלוליו.
"ישיבת צוות?" החמצתי פנים, "אני חייב?"
"כן." אמר סשה בתוקף.
"אבל אני לא ממש צוות." ניסיתי להתחמק.
"אתה כן." פסק סשה, "אתה מרכז את הפרויקט של הכנה לחיים ונוכחותך חשובה ביותר בישיבה."
"אני לא מרכז כלום, אני סך הכול מקשקש קצת עם הילדים במועדון ופה ושם עוזר להם להתכונן לבגרות." מחיתי, למרות שידעתי שזה לא יעזור לי, "וחוץ מזה אני שונא ישיבות." הוספתי חרש.
"כולם שונאים." ניחם אותי סשה, "אבל אנחנו חייבים להיפגש לפחות פעמיים בשנה ולדון בכל מיני נושאים, וחוץ מזה יערה ביקשה ממני במפורש שתבוא."
"מי זו יערה?" התפלאתי.
"העובדת הסוציאלית שלנו, היא די כעסה שלא נפגשת איתה לפני שהתחלת להיפגש עם כיתות י"ב."
"איך יכולתי להיפגש איתה אם רק עכשיו נודע לי שהיא קיימת? למה שרון לא שלחה אותי אליה?"
"כי עד היום היא הייתה בחופשת לידה, כל הנושא של פרידה מהפנימייה והכנה לחיים היה הרעיון שלה, אבל פתאום היא גילתה שהיא בהיריון ואחר כך היא הייתה צריכה לשכב בבית בשמירת היריון... הרשקו התנדב להחליף אותה עם הבנים אבל הוא מת פתאום... מזל שאתה הסכמת להחליף אותה כי אחרת גם זה היה נופל עלי."
רק עכשיו הבנתי למה זכיתי להסתפח לצוות של נווה אלונים. "בסדר, אבל אם היא חזרה מהחופשה אולי הגיע הזמן שאני אפרוש? אני נהנה מכל העניין הזה של מפגש עם הילדים סשה, אבל האמת שאני לא חושב שאני מועיל להם במיוחד, אנחנו סתם מפטפטים על כל מיני דברים, אני חוקר, לא מורה ואני לא מבין כלום בחינוך, אני לא חושב שזה מקצועי כל כך לסמוך עלי."
"גם עובדים סוציאליים לא עושים הרבה יותר חוץ מלדבר ולהקשיב." הרגיע אותי סשה, "על איזה מין דברים אתם מפטפטים?"
"כל מיני... מצטער, אבל הבטחתי לבנים לשמור על סודיות."
"מה, גם ממני?" נדהם סשה.
"מכל אחד." התעקשתי.
"זה בטח נוגע לסקס." הצטחק סשה ברוח טובה.
"נכון," הודיתי, "ולמרות שאני יכול להיות אבא שלהם, ואולי אפילו סבא של כמה מהם, אני חייב להודות שהם גרמו לי להסמיק פה ושם."
"אתה רואה?" חגג סשה, "בגלל זה טוב שאתה מנהל אתם שיחות כי עם יערה הם בטח לא היו מצליחים לדבר חופשי."
"אפילו שהיא עובדת סוציאלית, ומבינה בדברים כאלה?" פקפקתי.
"כן, אפילו. היא קודם כל אישה ועכשיו גם אימא... הילדים לא מרגישים נוח לדבר איתה, ונדמה לי שגם היא מעדיפה להתרכז בבנות." גילה לי סשה.
להפתעתי יערה התגלתה כאישה עדינה ונעימה מאוד, הרבה פחות סמכותית מכפי שדמיינתי לעצמי. אם חששתי שהיא תזעיף פנים בגלל שחדרתי לתחומה התבדיתי. היא לחצה את ידי בחום, אמרה ששמעה עלי רק טובות, והיא תשמח מאוד לחלוק איתי את העבודה, מתאים לה שאני אשוחח עם הבנים והיא עם הבנות.
הסכמתי ברצון רב - המחשבה שיהיה עלי להכין לחיים חבורה של לסביות צעירות הטילה עלי אימת מוות - ובתמורה לשיתוף הפעולה שהפגנתי קיבלתי ערמה ענקית של תיקים.
"היית צריך לעיין בהם עוד לפני שפגשת את הבנים." התנצלה, "אבל איבדתי את המפתח ו... אני באמת מצטערת, מאז ההיריון הראש שלי לא היה במקום."
"זה בסדר, אולי עדיף ככה, לפעמים כדאי לקבל רושם על בני אדם בלי הכנה מראש, ככה נמנעים מליצור דעה קדומה."
"יש בזה משהו." הסכימה יערה, "והאמת שחוץ מכמה שהגיעו אלינו אחרי שחיו ברחוב רובם בחורים רגילים ונורמטיביים, יש מעט מאוד מקרים יותר מסובכים, וחלק מהם גם חולי איידס." הוסיפה בלחש.
"אני מבטיח לך שאף אחד מהם לא חולה, הם רק נשאים, ואני יודע בדיוק מי חיובי ומי לא." הרגעתי אותה.
"וזה לא מפחיד אותך?" שאלה יערה, ואחר כך אמרה בקול מתנצל שמאז שהיא אימא היא לחוצה מאוד מהנושא הבריאותי, ולמרות שהיא יודעת שזה לא מסוכן להיות עם נשאי איידס היא בכל זאת פוחדת.
"אני לא מודאג בכלל." הרגעתי אותה, תוהה אם עלי לגלות לה שגם אני נשא. אחרי היסוס קל החלטתי בסופו של דבר לשתוק. אם היא חשה אי נוחות רק ממחשבה על נשאים עדיף שלא תדע. 
יערה נתנה לי מפתח לחדרון קטן שהיה דחוק לצד השירותים במבנה המרופט ששימש כמועדון נוער, והודיעה לי שמהיום זה יהיה זה המשרד שלי. למחרת ישיבת הצוות הגעתי עם סשה לפנימייה, ניקיתי וסידרתי את המשרדון הזעיר, ייצבתי בעזרת פיסת קרטון מקופל את השולחן הצולע, סידרתי את התיקים בתוך ארון מתכת חבוט שלא הצלחתי לצערי לנעול כי המפתח שלו היה חסר, והתיישבתי לעיין בתוכנם.
לא גיליתי בהם שום דבר שלא ידעתי קודם, החניכים של פנימיית נווה אלונים הגיעו מכל קצוות הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה, אבל אחרי עיון קפדני בסיפורים האישיים שלהם שמתי לב שחלק גדול עד להפתיע מהם גדל בלי דמות אב משמעותית. הסיבות לכך היו מגוונות - היו אבות שנעדרו בגלל מחלה, או מוות, והיו כאלה שפשוט נטשו את משפחותיהם. אי אפשר היה להתעלם מכך שאחוז העולים מברית המועצות לשעבר היה גבוה למדי אם כי היו גם שני בחורים ממוצא אתיופי, ושלושה שברחו מבתים חרדיים ולטענתם חשו כמו עולים שזה עתה הגיעו לארץ. הצחיק אותי להיווכח שהם היו חלוקים בדעתם זה עם זה יותר מאשר עם החילונים שבחבורה, וכשהיו מתחילים לריב ביידיש היה עלי להתאמץ לא לפרוץ בצחוק.
אני מניח שהחניכים שבאו ממשפחות הרוסות היו נפלטים מהבית גם אם לא היו הומואים, אבל בגלל נטייתם המינית הוחמר מצבם עוד יותר. מספר נערים הגיעו אלינו אחרי שנפלטו מפנימיות אחרות שם הציקו להם והתעללו בהם. המשותף לכול החניכים היה הניתוק ממשפחותיהם, התברר לי להפתעתי שאף אחד מהם לא מתכוון לחזור הביתה לחופשת הפסח ושעלי מוטלת המשימה למצוא בשבילם עיסוק לחופש.
הקדשתי תשומת לב מיוחדת לתיק של אנטון אבל לא גיליתי בו פרטים רבים על עברו. רוב החומר בתיק היה מידע שנאסף מאז שהגיע לנווה אלונים. אנטון הגיע לפנימייה בגיל חמש עשרה אחרי שנתפס גונב מזון בסופר. הוא סירב לספק למשטרה פרטים על משפחתו, אבל היה ברור שהוא זקוק לחום משפחתי ולתמיכה רגשית של אדם בוגר. יערה כתבה בתיקו שאנטון תלמיד טוב ושקדן, מופנם וביישן, ומאחר והוא מצטיין בלימודי המתמטיקה הוא פיתח יחסי אימון וחיבה עם הרשקו, יחסים שהיא עודדה בהנחה שהנער חש בחסרונה של דמות גברית חיובית ותומכת.


יובל דפק על הדלת ושאל מה שלומי והאם אני זקוק לעזרה, הודיתי לו ושאלתי אם הוא יודע איפה המפתח של ארון התיקים.
"אני חושב שהוא אצל פלורי." אמר יובל אחרי הרהור קצר והזמין אותי לבוא איתו לחדר האוכל ולאכול צהרים.
בדרך פגשנו את פלורי שפסע לאט בראש מושפל ונראה עגום ופזור נפש. הוא ניסה להשתמט מהארוחה, אבל יובל אחז בתוקף במרפקו, הצהיר שהוא רזה מידי, והתעקש שעליו לבוא איתנו לאכול.
כשאכלנו את הקינוח - סלט פירות העונה ממותק בדבש – נזכר יובל במפתח הנעלם ושאל את פלורי אם הוא נמצא אצלו.
"לא חושב." אמר פלורי, ובחש בעגמומיות בסלט הצבעוני והטעים.
"תאכל, אל תשחק עם הסלט." גער בו יובל, ופלורי ציית, אמנם בחוסר רצון, אבל ציית ואכל.
"הארון הזה היה פעם בכיתה של הרשקו." הזכיר לו יובל, "קצת לפני שהוא נפטר הוא ביקש שאני אסלק אותו והבטיח להחזיר לי את המפתח, אבל הוא לא הספיק. חשבתי שאולי..."
פניו של פלורי התעוותו כאילו רצה לפרוץ בבכי, ויובל השתתק, נבוך. "טוב, לא חשוב, זה לא משנה, עזוב." מלמל והסב את עיניו מפלורי שגדש את פיו בסלט, לעס ובלע ואחר כך אמר שזה בסדר, באמת הגיע הזמן שהוא יסדר כבר את החפצים של הרשקו ויארגן מחדש את הבית.
"אני באמת מצטער פלורי." לחש יובל, "לפעמים אני ממש בהמה."
"לא, זה בסדר, אני חייב להתגבר על המוות שלו להמשיך הלאה." הפטיר פלורי ומילא את פיו בעוד סלט.
זו הייתה אחת מארוחות הצהרים האיומות ביותר שנכחתי בה מעודי, אני חושש שלעולם לא אוכל לראות שוב סלט פירות בלי להיזכר בפניו האומללות של פלורי. למרבה המזל מישהו קרא ליובל שהסתלק בחופזה בלי לסיים את הקינוח שלו, משאיר אותי לבד עם פלורי.
"אני באמת מצטער שהבכנו אותך." אמר פלורי, והדף מלפניו את הקערית שלו, ניגב את פיו במפית ושאל אם יש לי זמן לבוא איתו לחפש את המפתח.
"עזוב, זה ממש לא דחוף." ניסיתי להשתמט.
"בוא, בוא," הפציר בי פלורי, "הרי אני הרי חייב לעשות את זה בסופו של דבר. בוא איתי, עדיף שאני לא אהיה לבד."
"כן אבל..." ניסיתי להגיד שאולי הוא מעדיף שיהיה איתו חבר, לא זר כמוני, אבל הוא הלך מהר כל כך ונראה כל כך מסוגר בתוך עצמו עד שהעדפתי לוותר ולהיגרר אחריו בשתיקה.
טיפסתי בעקבותיו של פלורי לקומה השנייה של ביתו הקטן, ועמדתי בשקט בצד בעוד הוא נכנס לחדר עבודה מחניק שהכיל ספה ושולחן כתיבה גדול ומגושם. "זו הפעם הראשונה שאני נכנס לחדר הזה מאז שהרשקו מת." העיר כשהוא מחטט בגולמניות במגרת השולחן.
אחרי שהפך את כל תוכן המגרה על השולחן מצא את מבוקשו והגיש לי מפתח מחובר למהדק מעוקם. "אני חושב שזה מה שאתה צריך." אמר, התיישב על הספה וכבש את ראשו בידיו. "אני לא מאמין שהוא מת." אמר, "עברו כבר חודשיים מאז שהוא מת ואני עדיין שומע את הקול שלו." לחש באומללות, "כל הזמן נדמה לי שעוד רגע הוא ייכנס." התוודה והחל להתייפח, ולפני שהבנתי מה אני עושה הייתי לצידו, ידי על כתפו, מניח לו להרטיב בדמעותיו את חולצתי.
"רק עכשיו אני מבין כמה אהבתי אותו, כל זמן שהוא חי התייחסתי אליו כמו אל ברירת מחדל, נהיינו זוג רק כי הייתי לבד ובמקרה שמו אותנו באותו בית, אם הוא לא היה נכנס לי למיטה היינו נשארים עד היום סתם שותפים לדירה." סיפר לי פלורי בקול רווי דמעות.
גיששתי ומצאתי חבילת ממחטות נייר בכיסי והגשתי לו אותה. הוא מחה את דמעותיו ומחט את אפו והמשיך לפרוק עלי את משא צערו. "הרשקו המסכן היה מבוגר יותר ממני באיזה חמש עשרה שנים והיה ותיק הרבה יותר ממני בנווה אלונים. כולם פה היו חברים שלו ואהבו אותו ובהתחלה, שרק התחלנו להיות יחד, הם ממש לא התלהבו ממני, חשבו שאני אשבור לו את הלב... בהתחלה גם אני לא לקחתי אותו כל כך ברצינות, הוא בכלל לא היה הטיפוס שלי, אבל עם הזמן התרגלתי אליו, היה לי נוח איתו והיינו די מאושרים יחד. הוא תמיד נתן לי הרגשה שאני הבחור הכי יפה ומדהים בעולם, בגלל זה כל כך נפגעתי כשהבנתי ש... כל כך כעסתי עליו, הרגשתי שאני עושה לו טובה שאני מואיל לישון איתו... בגלל זה נעלבתי כשראיתי אותו עם אנטון, לא הבנתי איך הוא מעז לרצות מישהו אחר... כמה שעות לפני שהוא מת רבנו נורא, אמרתי לו שאני שונא אותו ואיימתי עליו שאני אספר לשרון מה הוא עשה ושיעיפו אותו מהפנימייה, ואולי אפילו יגישו נגדו תלונה במשטרה כי אנטון היה אז מתחת לגיל ההסכמה."
"אנטון? רבתם בגלל אנטון? להרשקו היה משהו איתו?"
"אולי, אני כבר לא יודע... אנטון אמר שכן... הרשקו הכחיש ואמר שזה שקר מוחלט, אבל הם היו הרבה יחד ואנטון אמר שהם... הוא אמר שהרשקו הכריח אותו ושזו הסיבה שהוא קיבל ציונים טובים במתמטיקה ואני האמנתי לו... לא רציתי להאמין, אבל ראיתי אותם מתחבקים וכששאלתי מה הוא עושה..."
"רק רגע," נכנס החוקר שבי לפעולה, "מתי ראיתם אותם מתחבקים?"
"ערב לפני שהרשקו מת, חזרתי הביתה אחרי ארוחת ערב והם היו פה, בחדר הזה, חשבתי שהם לומדים יחד, פתחתי את הדלת בלי לדפוק ו..." הוא חזר ליבב ולקח לו כמה דקות להירגע ולספר לי איך ראה את הרשקו ואנטון יושבים חבוקים על הספה עליה ישבנו אנחנו.
"ומה אם החבר שלי, או מישהו אחר ייכנס פתאום לחדר וימצא אותנו יושבים פה ככה?" הקשיתי, "גם הוא עלול לחשוב שאני ואתה..."
פניו היפים והבהירים של פלורי התכרכמו, "כן, אבל... אבל זה לא נכון." מחה בעלבון, "נסביר שזה לא ככה שאני... שרק..." הוא התרחק ממני באי נוחות ומחה את עיניו הדומעות בשרוולו.
"מה הרשקו אמר כשנכנסת?" המשכתי לחקור אותו, יודע שאני מנצל בנבזות את מצבו הרגשי הפגיע ואת רצונו לפרוק מעליו משא אשמה ויגון ובכל זאת לא מסוגל לעצור בעד עצמי.
"הוא אמר שאנטון בכה כי הוא סיפר לו משהו פרטי ושהוא ניסה לנחם אותו, אבל לא הסכים לספר לי על מה הם דיברו, והאמת שבהתחלה האמנתי לו למרות שלא מצא חן בעיני איך הם הסתגרו בחדר."
"ומה עם אנטון? מה הוא אמר?"
"לא אמר כלום, ברח החוצה בלי לדבר, אבל למחרת, אחרי הלימודים, הוא נתן לי מכתב שבו הוא סיפר ש..." פלורי טמן את פניו בכפות ידיו, מניד את ראשו בייאוש, "חשבתי שאני מת במקום, הראיתי את המכתב להרשקו שהכחיש הכול וקרע אותו לשניים. לא האמנתי לו, הייתה לי הרגשה שהוא משקר ורבנו נורא... אמרתי לו דברים איומים, צעקתי עליו שאני שונא אותו, שאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים, אמרתי לו שאף פעם לא אהבתי אותו, שהוא היה בשבילי רק ברירת מחדל כדי שאני לא אצטרך לישון לבד, שבעצם אני עדיין מאוהב באקס שלי ושאני אדאג שיעיפו אותו מנווה אלונים... שהוא ילך לכלא בגלל שהוא התעלל מינית בתלמיד שלו, צעקתי עליו שהוא סוטה מין ומפלצת ונסגרתי בחדר השינה שלנו."
"ומה הוא עשה?"
"הוא דפק על הדלת, התחנן שאני אדבר איתו, שאני אתן לו להסביר... נשבע שהכול שקרים והוא בחיים לא נגע באף תלמיד, ושמאז שהוא איתי הוא לא היה עם אף אחד אחר, שאני אהבת חייו... הוא בכה והתחנן שאני אפתח ואני שתקתי ולא עניתי לו ובסוף הוא הלך וכשנכנסתי לכאן בבוקר הוא כבר היה מת."
"ולא סיפרת על זה לאף אחד?"
"לא, אמרתי רק שרבנו קצת על איזה שטות לא חשובה, אתה הראשון ששומע את הסיפור האמיתי על מה שקרה."
"למה לא סיפרת להם את האמת?"
"התביישתי, וחוץ מזה מה זה היה עוזר? הרשקו הרי כבר מת..." הוא היסס ונאנח לפני שהמשיך לדבר, "ומה אם אנטון סיפר את האמת והוא באמת היה כזה? אמרתי שהוא כנראה לקח בטעות יותר מידי כדורים כי הוא שתה והתבלבל, אבל זה לא נכון, הוא לא נהג כמעט לשתות, והוא לא היה בן אדם ששוכח ומתבלבל, הרשקו היה בן אדם מאוד מסודר וזהיר, לא אחד שמשתכר סתם, הוא מת כי הוא רצה למות, והכול באשמתי."
"ניסית לשוחח עם אנטון אחר כך? לשאול אותו מה קרה באמת?"
פלורי נד לשלילה, "לא העזתי, וחוץ מזה מה זה יעזור? הרי הרשקו כבר מת, מה הטעם לחפור בעבר?"
"אבל אתה לא רוצה לדעת מה בדיוק קרה שם? אם הוא באמת התעלל באנטון או שזו רק עלילה שהילד המציא?"
"אני מעדיף לא לדעת." לחש פלורי, מדוכדך.
"כן, אבל... הרי חייתם יחד, הכרת אותו, אהבת אותו, אתה חושב שהוא היה מסוגל לעשות דבר כזה? לאלץ בחור צעיר, תלמיד שלו, להזדיין איתו כדי לשפר את הציונים שלו?"
"בשום פנים ואופן לא, בטח לא להכריח מישהו להזדיין איתו, הוא לא היה טיפוס כזה, אבל להידלק על תלמיד שלו, לחזר אחריו ולרצות אותו? זה כן, אנטון היה בדיוק הטיפוס שהוא נמשך אליו, צעיר ובהיר ורזה, בדיוק כמו שאני הייתי כשנפגשנו."
"אתה עדיין צעיר ורזה ויפה פלורי, לא צעיר כמו אנטון, אבל די צעיר, ואני לא מבין למה, אם להרשקו היה אחד כמוך במיטה, למה הוא היה צריך להסתבך עם תלמיד שלו?"
"כי ככה זה." הזעיף לעברי פלורי את פניו, "מה, אתה ילד? אתה לא יודע איך זה גברים? אותי הוא הכיר והיה כבר רגיל אלי, אני יודע שהוא אהב אותי, אבל אני הייתי דבר בטוח ומשעמם ואנטון לא. אולי בהתחלה הוא באמת רצה לעזור לו להתקדם בלימודים, אבל הם היו יחד, סגורים באותו חדר, יושבים צמודים זה לזה... דברים כאלו כבר קרו לא פעם ועוד יקרו... מה? לא ככה?"  
"אני לא זוכר מתי הייתי כל כך עייף ומלוכלך לאחרונה." קיטרתי בטלפון לסשה שנשאר ברוב תבונה בבית, מארח את בנותיו שהיו מוקסמות מהמקום היפה בו גרנו.
הייתי נותן הרבה כדי להיות איתו, ישן לצידו במיטה הנוחה שלנו, אבל לא, הייתי חייב להציע לשרון שנבלה את שבוע החופש שלפני חול המועד פסח בטיול ברחבי מדבר יהודה, מציגים לפני חניכנו המתפעלים את יופיים של נופי ארצנו.
"לא חשוב, העיקר שהילדים נהנו." פסקה שרון כשהתלוננתי בפניה על כאבי הגב והעייפות, והם באמת נהנו, אדישים לאי הנוחות, לחום ולצפיפות באכסניית הנוער. אני שהייתי מבוגר מהם בשלושים שנה נהניתי פחות, אם כי הטיול היה באמת מוצלח. המדריך היה רהוט ומסוקס כדבעי, הנהג נצמד למסורת והיה חברמן, ונופי המדבר השתרעו לפנינו, מרשימים בהוד הקדומים בדיוק שלהם כמו לפני שלושים שנה כשהתרוצצתי במדבר, קל רגליים ואדיש לחום ולאי הנוחות שבשינה באוהל סיירים.
"אני בגילכם חציתי את כל המדבר ברגל, עם תרמיל על הגב, ישנתי באוהל ולא התקלחתי שבוע." הוכחתי בצדקנות את החניכים שהתלוננו שהמיטות באכסניה קשות והמזרונים מסריחים.
עלה בידי לשמור על ארשת שלווה סמכותית ולגלות אורך רוח ספרטני עד שגיליתי שאין יותר מים חמים. רק אז, לבדי במקלחת, הרשיתי לעצמי לרטון ולהתלונן בגלל המים הקרים שהקפיאו אותי, ובכל זאת לא ויתרתי לעצמי, התקלחתי (אם כי בקיצור נמרץ) וצנחתי על מיטה קשה עם מזרון מסריח, מודה לאל שלפחות הלילה אישן לבד ולא אסבול מהנחירות של ניר, המורה המלווה השני שחזר יום קודם בגלל אירוע משפחתי.
שרון ועוד שתי מורות מלוות קיבלו חדר משלהן, ושאר החניכים והחניכות ישנו בחדרים גדולים יותר, שישה ילדים בחדר.
באכסניה הקפידו מאוד על הפרדה בין בנים לבנות - מה שהצחיק מאוד את החניכים שלנו - והבנות ישנו בקומה העליונה. ככה יצא שנותרתי המשגיח היחידי על כל החבורה הרעשנית והעליזה של מתבגרים שהתפזרו בין חדרי הקומה התחתונה.
זה היה הלילה האחרון של הטיול, ועל פי התכנון היינו אמורים לחזור מחר הביתה. בארוחת הערב החניכים היו נרגשים ותזזיתיים יותר מהרגיל ושרון חששה ממעשי קונדס שהם יעוללו בלילה והייתה מודאגת מכך שאני נשאר המשגיח היחידי על קבוצה של כארבעים בנים מלאי מרץ ונוטפי הורמונים. לפני שפרשה למעלה, לקומת הבנות, היא ביקשה ממני להתקשר אליה אם יקרה משהו יוצא דופן, והבטיחה, מפהקת בעייפות, שאין לה שום בעיה לקום באמצע הלילה ולחוש לעזרתי אם ארגיש שהמצב יוצא מכלל שליטה.
"יהיה בסדר, הם ילדים טובים והם מותשים מהסיור במצדה, אני בטוח שאני אסתדר." הרגעתי אותה.
"הכול בסדר גמור איתי ספוטניק." הבטחתי לסשה שהתבכיין שהוא שונא לישון לבד והוא מתגעגע אלי מאוד, "מחר כבר נישן יחד."
"אל תבנה על זה שתישן." הצטחק סשה, "אחרי שבוע לבד אני ממש מתגעגע אליך."
"גם אני חמוד." חייכתי, באמת התגעגעתי לנוכחותו לצידי, ואחרי שהבטחתי להראות לו מחר בלילה את השיזוף הטרי שלי נפרדנו בברכת לילה טוב, ואני כיביתי את האור ונרדמתי מיד למרות שהמיטה הייתה חורקת וקשה, המזרון מסריח והשמיכה דקה מידי.
כמו שקורה במדבר הטמפרטורות צנחו במשך הלילה, וכשהתעוררתי אחרי כמה שעות הייתי קפוא, וחרמן להשחית. במשך כמה דקות לא ידעתי של מי הגוף המתרפק עלי בלהיטות, וגם לא היה לי אכפת, די היה לי שחשתי עור חם וחלק מחליק על עורי, יד מגששת מלטפת את חלצי, שפתיים לחות נצמדות לאברי, וגוף גמיש מתפתל תחתי, גוף צעיר ודק מידי שהדיף ריח לא מוכר ש... ברגע האחרון הבנתי שאני לא חולם חלום ארוטי, אני ער והגוף לצידי הוא אמיתי לגמרי ושייך לאנטון שהיה ערום לחלוטין.
בין רגע החיבוק הלוהט הפך למאבק, הוא לא ויתר בקלות, נצמד אלי והתעקש והיה עלי להדוף אותו מעלי בכוח בעודי מנסה להיזכר איפה מתג התאורה.
"לא, לא, אל תפסיק." גנח כשהצלחתי להשתחרר מחיבוקו ולקום, "אל תדליק אור, בבקשה, תחבק אותי." הטיל את עצמו עלי למרות גערותיי. ריסנתי אותו בתקיפות, מנסה בכל כוחי להרחיק את גופו מהזקפה הסוררת שלי, מתאמץ לא לשים לב כמה נעים לי המגע בעורו הניחוחי, הצעיר והחלק.
ברגע שהצלחתי להדליק את האור הוא הפסיק להיאבק והתלבש סוף סוף, מניח גם לי למשוך עלי את מכנסי.
"אני מאוד כועס עליך אנטון, מה שעשית היה ממש מכוער ולא הוגן." הכרזתי אחרי שהתאוששתי וחזרתי לעצמי.
"למה אתה כועס עלי? הרי היה לך טוב, ראיתי שעמד לך." מחה אנטון.
"לכל גבר עומד כשהוא מתעורר, זה לא אומר כלום, ואם אתה חרמן יש פה מספיק בחורים בגילך, מה אתה רוצה דווקא ממני?"
הוא משך בכתפיו, "לא רוצה אותם, הם צעירים מידי." אמר במרדנות.
"אבל גם אתה צעיר, מה יש לך מאנשים בגיל של אבא שלך?"
"אין לי אבא, הוא מת." אמר אנטון, "ואני אוהב גברים בגיל שלך."
"אבל אנטון... תגיד, לא קר לך? נורא קר פה." הצטמררתי וחזרתי למיטה, מתכרבל בשמיכה. "אולי תלך למיטה שלך? אחרי שנחזור מהטיול נשב לדבר על כל העניין הזה בהיגיון."
"באמת? ולא תספר לשרון מה עשיתי?"
"שרון חייבת לדעת, אבל עדיף שאתה תספר לה."
"אני לא רוצה לדבר איתה, אני מעדיף לדבר אתך." הוא השתרע לצידי, לא מוטרד מהקור למרות שלבש רק מכנסים קצרים, "אפשר לישון אתך?" כיבה בתנועה זריזה את האור ונצמד אלי, מגשש אחרי גופי מבעד לשמיכה.
אני מודה שלרגע קט כמעט התפתיתי, היה לי כל כך קר, וגופו הצעיר היה חמים ומפתה כל כך... מה כבר יקרה אם רק נישן יחד?
"גם את הרשקו הטרדת ככה?" שאלתי והדלקתי שוב את האור.
"לא הטרדתי אותו." נעלב אנטון, "והוא לא היה קשוח כמוך, הוא היה נחמד אלי ואהב להיות איתי. היינו חברים, והוא תמיד אמר לי כמה אני חמוד ושאם הוא היה צעיר יותר ורווק אז..."
"זה מה שהוא אמר? באמת? אז בגלל זה שלחת את המכתב הגועלי הזה לפלורי? שיקרת כי רצית שהם ייפרדו?"
"כן, ידעתי שהוא רוצה אותי, אבל לא נעים לו מפלורי וחשבתי ש..." הוא החל להתייפח, "אהבתי אותו מאוד, ואני בטוח שגם הוא אהב אותי, אם הוא לא היה מת..."
"אנטון, אתה טועה, הוא חיבב אותך וניסה להיות נחמד אליך, זה הכול, פשוט לא הבנת אותו, גם אם הוא היה רווק אין מצב שהרשקו היה שוכח שהוא מורה שלך ונוגע בך." 
"ואם הייתי עוזב את הפנימייה?"
"גם אז לא, אתה רק ילד וזה אסור, זה לא אתי ולא בסדר ו..."
"אתה חושב שהוא התאבד בגללי?"
"אני לא יודע, אני בכלל לא בטוח שהוא התאבד, אבל אם לא היית נדחף לחיים שלו כמו שעשית רוב הסיכויים שהוא היה עדיין חי, חבל שלא למדת לקח ואתה ממשיך להטריד מורים, זה מסוכן ולא חכם, ועכשיו עוף מפה, אני רוצה לישון."
לשמע דברי נאטמו פניו והוא הסתלק בשתיקה. גם אחרי לכתו לא הצלחתי להירדם ושכבתי ער עד שעלה השחר, מתייסר ומתלבט, מקלל את טיפשותי ותוהה אם הייתה דרך טובה יותר לטפל בעניין.

למחרת בבוקר נגררתי מותש לחדר האוכל הסגור עדיין, ואחרי שהתחנפתי לטבח המנומנם ושנוררתי ממנו ספל קפה ישבתי על ספסל בחוץ, מביט בנוף המדברי שפתאום נראה לי פחות יפה, שתיתי קפה ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו.
שרון שהופיעה פתאום לצידי פתרה לי את הבעיה, היא התיישבה לידי חמורת סבר, ובלי ברכת בוקר טוב שאלה מה קרה הלילה ביני לבין אנטון. "ואל תגיד שכלום כי אני יודעת שהוא יצא מהחדר שלך לפנות בוקר כשהוא לבוש רק במכנסים קצרים." הוסיפה בחומרה.
סיפרתי לה גרסא מצונזרת של אירועי הלילה הקודם, משמיט בזהירות את החלקים הגופניים המביכים, וכתוספת דיווחתי לה בקצרה על השיחה שלי עם פלורי.
"היית צריך להתקשר אלי ברגע כשאנטון נכנס לחדר שלך." נזפה בי שרון בזעף, "מיד כשנחזור לפנימייה אני רוצה שתמסור לי את המפתחות שלך, ועד שכל העניין יתברר לגמרי אני לא רוצה לראות אותך יותר בפנימייה."
"אבל שרון..." נדהמתי, "אולי הייתי צריך להתקשר אליך בלילה, אבל פתרתי לבד את הבעיה וסך הכול לא קרה כלום, הרי את לא חושבת שאני..." מחיתי בעלבון.
"לא משנה מה אני חושבת." קטעה אותי שרון בכעס, "אני חייבת לפעול בעניין הזה לפי הוראות משרד החינוך ולהשעות אותך עד שנברר בדיוק מה קרה."
"אני מבין, אבל אני מקווה שאת לא חושבת שניסיתי... שנגעתי מיוזמתי בבחור הזה."
"אני מקווה שלא." אמרה שרון וקמה, "אבל תודה שההתנהגות שלך הייתה מאוד חשודה, וחוץ מזה אני מאוכזבת מאוד שלא סיפרת לי מיד על השיחה שלך עם פלורי."
קמתי גם כן, נסער מאוד, מזמן לא הרגשתי כל כך מושפל ונעלב. "לא סיפרתי לך כי פלורי דיבר איתי בארבע עיניים על משהו מאוד פרטי שנגע לו ולהרשקו ז"ל ולא חשבתי שיש לי זכות לגלות לך את הסודות שלו, וחוץ מזה למי זה היה עוזר אם הייתי בוגד באמון שלו? זה לא היה מחזיר את הרשקו לחיים."
"אולי, אבל בכל זאת אני חושבת שחובתי לדעת כל מה שקורה בפנימייה."
"רק אלוהים יודע הכול." אמרתי, "ובגילך את צריכה כבר להבין את זה ולהשלים עם העובדה שיש דברים שלא תדעי אף פעם." הוספתי בקנטרנות, ובמחווה ילדותית מעט שפכתי את שארית הקפה שלי על הקרקע קרוב מידי אליה, גורם לה לקפוץ לאחור מחשש שארטיב את נעליה המצוחצחות, והסתלקתי להעיר את הבנים. 

א. הכנה לחיים

"אני לא מבין, הוא התאבד או שזו הייתה תאונה?" שאלתי את שרון בלחש, מתעלם מהמרפק הנוזף שדחף סשה בצלעותיי.
"מה זה משנה? הוא מת." ענתה שרון בקול סדוק וקינחה את אפה בקול תרועה. אני מכיר את שרון כבר כמעט שלושים שנה ומעולם לא ראיתי אותה בוכה. גם כשבת הזוג הראשונה שלה זרקה אותה וליבה נשבר, וגם כשאימא שלה נפטרה ומשפחתה סירבה להכניס אותה הביתה כדי שתשב אתם שבעה נותרו עיניה יבשות, והנה, דווקא עכשיו היא פתאום היא נשברת ומתייפחת כמו תינוקת.
איזה מזל שבת הזוג שלה מציעה לה חיבוק, וכתף, וטישו, ואני פטור, כי גם אני קרוב לדמעות, וביום שבו מביאים לקבורה את אחד מגיבורי נעורי אני לא מסוגל לנחם איש.
למרבה התדהמה אנחנו מוקפים בני נוער וכולם מתייפחים בלי בושה. מי היה מאמין שהרשקו ייקבר במקום הנידח הזה? אי שם בצפון הארץ, ושכל כך הרבה צעירים ילוו אותו למנוחתו האחרונה?
פלא שבכלל שמעתי שהוא נפטר כי בעשר השנים האחרונות, קצת לפני שמלאו לו ארבעים, הוא פחות או יותר נעלם, והזיכרון הברור האחרון שיש לי ממנו הוא ממסיבת פורים אחת בגעש שנכחתי בה עם אורי מעט לפני שהלך לעולמו. הרשקו גם היה שם וחגג איתנו, אני זוכר אותו שתוי ומסטול, רוקד עד דלא ידע בין שני צעירים בהירי שיער ושתויים כמוהו. לקראת הבוקר נעשה ממש קריר וירד גשם וכשכולם נסו לתפוס מחסה הוא פשט את חולצתו ורקד לאור השמש הזורחת, מדלג בין הטיפות, מאושר, יפה ופראי. זה היה הפורים האחרון שביליתי עם אורי שמת קצת אחר כך, עשר שנים חלפו מאז והנה גם הרשקו מת.
בקיץ אחר כך הרשקו נעלם במפתיע והיו שמועות על התמוטטות עצבים מסתורית, התקף לב, או אולי איידס? אף אחד לא ידע, ודי מהר גברים צעירים ויפים יותר דחקו את זכרו והוא נשכח.
אני מניח שאם לא הייתי נפגש שוב עם שרון - שצלצלה אלי כדי שאעזור לה למצוא אחד מהתלמידים שלה שנעלם אי שם בתל אביב - לא הייתי נזכר בהרשקו, אבל היא הזעיקה אותי לעזרה, ואחרי יומיים של חיפושים מצאנו את הילד עובד בזנות באיזה בית בושת מפואר שהתחפש למכון ליווי. הוא היה מסטול כל כך עד שבקושי עמד על רגליו וכשהחשנו אותו לבית החולים הוכיחו תוצאות בדיקות הדם שלו שהילד לא רק מסטול אלא גם חיובי.
להפתעתי שרון התעקשה לא לוותר עליו והחליטה להחזיר אותו לפנימייה שניהלה. בזמן שהמתנו לו שיסיים את כל הבדיקות הספקנו לשוחח מעט, היא סיפרה לי על 'נווה אלונים' ואני סיפרתי לה על הקריירה החדשה שלי כבלש ומאתר נעדרים, ואפילו גיליתי לה שאני נשא.
"אורי?" שאלה שרון והניחה יד חמימה ואוהדת על ידי.
הנהנתי ושנינו שתקנו קצת, חושבים על האקס המת שלי שהצליח לצרוב את דמותו בזיכרונו של כל אחד שהכיר אותו.
"אני עם סשה עכשיו? זוכרת אותו? הוא נעשה רואה חשבון."
"בטח." חייכה שרון, והנהנה בשביעות רצון, מעירה שסשה בחור נהדר והיא תמיד קיוותה שנהיה יחד. אחר כך ריכלנו קצת על חברים ותיקים וכששאלתי על הרשקו, תוהה לאן הוא נעלם, היא סיפרה לי שהוא חי וקיים ומרגיש נהדר, מלמד מתמטיקה בנווה אלונים, מצליח מאוד בעבודתו, חי עם בחור צעיר ונחמד שגם הוא מורה בפנימייה, והכול בסדר אצלו.
נפרדנו בחיבה ובהבטחה שעוד ניפגש, וכמה שבועות אחר כך באמת נפגשנו, אבל בנסיבות מאוד לא נעימות - בלוויה של הרשקו.
"מה, הוא עוד חי?" הייתה התגובה של רוב האנשים שסיפרתי להם שאני נוסע ללוויה שלו וביקשתי שיבואו גם כן, ומיד אחר כך באה התחמקות זריזה, כי למי יש כוח לנסוע לאיזה חור נידח בצפון ללוויה של מישהו שנעלם לפני שנים כה רבות?
אפילו סשה ניסה להשתמט, אבל לחצתי עליו ואילצתי אותו לבוא איתי, חושש שזו תהיה לוויה עצובה ודלת משתתפים, השפלה שלא מגיעה לאיש, בטח שלא להרשקו שהיה בחור טוב, אם כי פרוע מעט.
"אני רק מקווה שלא יפילו עלי להגיד עליו קדיש." גיליתי את חששותיי בפני סשה שעקב מודאג אחרי הוראות הג'י. פי. אס. שלנו, חושש כל הזמן שבגלל טעות נגיע חלילה לאיזה כפר ערבי עוין בלבנון.
"הקדיש זה הדבר האחרון שמדאיג אותי." אמר, "אני רק מקווה שלא נלך לאיבוד באיזה כפר ערבי ונסתבך בלינץ' של המון שיעים צמאי דם, ובמקום קדיש נצטרך להגיד שמע ישראל."
"באמת ספוטניק, אל תדבר שטויות, אנחנו עוד לא בנצרת, על איזה שיעיים אתה מדבר?" נזפתי בו, אבל גם אני, אחרי שנים שבהן לא יצאתי מתחומי גוש דן, הרגשתי קצת אבוד, ונזפתי בעצמי שזו בושה וחרפה שאני מטיב להתמצא בלונדון ובפריז יותר מאשר בעמק זבולון.
"אנחנו לא אמורים להיות בעמק יזרעאל עכשיו?" שאל סשה, לחוץ, והביט סביבו מודאג, "מה זה ההר הזה?" הביט בחלחלה ברכס הרים כחלחל ושגיב שהתנשא לימיננו.
"זה, אהה... אני די בטוח שזה הכרמל." אמרתי בהיסוס.
"אז מאיפה צץ הגשר הזה? ומה זה הנחל הזה עם כל האיקליפטוסים?" נבהל סשה.
"אם אנחנו באמת בצומת ג'למי זה בטח הקישון." פסקתי אחרי עיון קדחתני במפה.
"ואם לא אז זה הליטני ואנחנו כבר מעבר לגבול?" שאל סשה בקול קודר.
הנווט האוטומטי שנותר אדיש לבלבול ולחוסר ההתמצאות שלנו פקד עלינו לפנות ימינה, ואחרי שנסענו בחשש לאורך כביש צר למדי שהתפתל בין גבעות עגלגלות מכוסות עצים הגענו פתאום לשער ברזל מחושל לתפארה שהיה כתוב עליו – פנימיית נווה אלונים.
"מה זה העצים האלה?" שאלתי בחשדנות – היו שם המון עצים - ובדקתי עלה ירוק רענן אחד שנראה לי כאילו יובא מאירופה
"זה אלון התבור." ענה לי בחור צעיר אחד שמכנסי ג'ינס דהוי תלו ברפיון על מותניו ונעץ בי מבט מזלזל, "וזה אלון מצוי." הוסיף כנוטה חסד לשני תיירים רפי שכל, והצביע על עץ שדמה מאוד לראשון, אבל עליו היו קטנים וכהים יותר.
"אנחנו נמצאים בתוך שמורת האלונים היחידה בארץ שחיילי האימפריה העותמנית לא כרתו במלחמת העולם הראשונה." הסבירה בסבלנות שמנמונת אחת בחצאית קטיפה שחורה שהגיעה עד לרצפה.
"האימפריה העותמנית?" שאל סשה, מביט בה בפליאה.
"כן, הם כרתו את רוב העצים בשביל פחם להסיק את הרכבות שלהם." הסבירה השמנמונת בסבר פנים יפות, "למזלנו הטמפלרים שחיו פה שילמו להם שוחד כדי שיעזבו את העצים שלנו, וככה הם ניצלו."
"באמת?" בהינו בה בטיפשות.
"עצי אלון? נווה אלונים?" שאלה באיטיות סבלנית, מביטה בנו במבט מזלזל השמור לבורים ועמי ארצות ששואלים שאלות טיפשיות.
"ממש יפה פה." לחש לי סשה אחרי שהיא התייאשה מאיתנו ופרשה, "לא חשבתי שהמקום יראה ככה." הודה.
גם אני הופתעתי לטובה. על גבעה קטנה ומוארכת היו פזורים ביתנים ובתים קטנים מחוברים זה לזה בשבילי בטון נקיים. המקום היה מתוחזק כהלכה, פורח וירוק, נקי ומסודר, ונראה כמו קיבוץ נחמד, או אתר נופש ציורי, לא כפנימייה לנוער בסיכון.
התברר שבית הקברות שהרשקו ייטמן בו נמצא בישוב הסמוך, ונדהמתי לראות שחוץ מהתלמידים ומורי הפנימייה באו גם הרבה חיילים. "תלמידים לשעבר." לחשה לי ליני, בת זוגתה של שרון, ועל פי גילם של המשתתפים הבנתי שאפילו אנשים שכבר סיימו את שירותם הצבאי טרחו והגיעו מכל קצווי הארץ לחלוק כבוד אחרון למורה שלהם.
למרות ההמון הגדול האווירה הייתה מאופקת מאוד, עצובה ומכובדת. הטקס הדתי נוהל על ידי רב צעיר עם מבטא אמריקאי שחבש כיפה סרוגה בצבעי הקשת, ואת הקדיש אמר בקול ברור ויציב גבר צעיר, יפה תואר ובהיר שיער, שעיניו היו יבשות מדמעות, אבל ידיו רעדו כשסגר את הסידור וניסה להגיד עוד משהו, ניסיון שנכשל בגלל התקף בכי אילם.
גבר מגודל ושחום אחד שעמד לצידו חיבק אותו בחזקה, והוליך אותו הצידה. הם עמדו חבוקים בזמן שכמה תלמידים ומורים אמרו מספר משפטים בשבחו של המת, ואם לא היה כתוב בפירוש על הקבר - משה הרשקוביץ - הייתי מתקשה להאמין שהם מדברים על הרשקו שהכרתי. כל מי שספד לו דיבר בכאב גדול על אובדנו של אדם אבהי, טוב לב, סבלני, נעים הליכות, מורה צנוע ונאמן שחייו היו קודש לתלמידיו.
הקשבתי להם רוב קשב, מגניב מבטים לעבר הצעיר הרזה והבהיר שהתייפח חרש על כתפו של השחום המגודל, ושמתי לב שחוץ ממני משגיח עליהם עוד אחד, בחור שרירי וספורטיבי שהזכיר לי ביציבתו ובתספורתו הקצוצה את המד"ס שלי בטירונות, ובאמת, אחר כך, כשהתכנסנו כולנו בחדר האוכל הוא התברר כניר, המורה להתעמלות, ומדריך ספורט במילואים, אם כי ספק אם הוא אפילו נולד כשאני עברתי לראשונה בשערי הבקו"ם.
הצעיר שאמר את הקדיש והתייפח אחר כך היה, כך אמרו לי, יאן, בן זוגו של הרשקו (הממזר הזה, גם כשפרש לסוף העולם ללמד מתמטיקה הוא לא התנזר ממנעמי העולם) ומי שניחם אותו היה סלאבה - המורה למכונאות רכב, בן זוגו הנוכחי של ניר והאקס של יאן.
"פלורי הביא לפה את סלאבה." הסביר לי ג'ינג'י אחד עם פנים צנומים ומבט כחול חודר, "בהתחלה הוא בא לכאן כאורח בגלל ש..."
"מי זה פלורי?" שאלתי, עוצר בעדו בחטף מלשטוח בפני מבחר מסיפורי הביצה שחשתי שעומדים להתרגש על ראשי - לוויה או לא, ברגע ששמים יחד כמה הומואים מיד יש באוויר ניחוח ביצתי, וניחוח עבש של סיפורי רכילות עתיקים מרחף על פני המים העומדים.  
"יאן זה פלורי, שמו בעצם פלוריאן, זאת אומרת השם העברי שלו הוא נרקיס, אבל כולם קוראים לו יאן, חוץ מאלה שקוראים לו פלורי." הסביר הג'ינג'י, ואחר כך הושיט יד קטנה ויבשה, לחץ את ידי לחיצה חטופה ועצבנית והציג את עצמו כבנצי - המורה לדראמה ובן זוגו של יובל.
"מי זה יובל?" תהיתי, והוא הניד בסנטרו לעבר גבר גדול ורחב אחד שנשא מגש גדול, עמוס כוסות וקנקני שתייה. "יובי הוא אב הבית, ואבא של מיקי, הבן של שרון וליני." הסביר.
"אז מה, כולם פה הומואים?" השתוממתי.
"לא, מה פתאום? יש גם לסביות." חייכה שרון חיוך יגע, ושוב מחתה דמעה. "בעקרון נווה אלונים הוקמה כפנימייה לנוער בסיכון." הסבירה, "אבל בגלל הנסיבות שולחים לנו בעיקר נוער להטב"י מכל הארץ וכמובן שבגלל זה נוח לנו יותר שכל המורים... זה לא היה מכוון, אבל אתה יודע איך זה, חבר מביא חבר ו..." היא נאנחה, "אין לי מושג מה לעשות, מאיפה אני אשיג מורה חדש למתמטיקה ועוד באמצע השנה? כל מי שיש לו תעודת הוראה בלימוד מתמטיקה," הביטה במבט רב משמעות בבן זוגי, "הלך לעבוד בראיית חשבון מפני ששם אפשר להרוויח כסף, ממש קשה בימינו למצוא מורים למתמטיקה."
הסתכלתי על סשה שהסתכל עלי והעווה את פניו בחוסר אונים. "טוב," אמר לבסוף, "זה רק עניין של כמה חודשים, ובין כה וכה העסקים לאחרונה על הפנים אז..."
שרון נראתה מעודדת מעט ולחצה בחום את כף ידו, מבטיחה לו שזה רק עניין זמני, ושברגע שהיא תתארגן... והיא מצטערת ללחוץ עליו ככה, אבל למרות הטרגדיה אסור לשכוח שכבר חלפה כמעט חצי שנת לימודים, ט"ו בשבט כבר חלף, פורים בפתח, ועוד מעט יהיה פסח, ובקרוב יתחילו מבחני הבגרות, ולמרות שכולם שבורים ממותו של הרשקו החיים ממשיכים. היא בטוחה שהוא היה מאושר לדעת שתלמידיו לא מפסיקים ללמוד בגלל האסון.
"אבל מה בדיוק קרה?" הפסקתי את נאומה המבולבל, "את כל הזמן אומרת האסון, והטרגדיה, אבל ממה הוא מת?"
השאלה החטטנית שלי (פעם בלש, תמיד בלש) נפלה לתוך הרחש המאופק של השיחות שהתנהלו סביבנו כמו אבן לתוך בריכה, יוצרת אדוות של שקט שהתפשטו סביבי, ולרגע אחד השתררה במקום דממה נדהמת ואז אמר סלאבה, המורה למכונאות, בקול בס מהדהד, "זו הייתה תאונה אני חושב." ובנצי נכנס לדבריו ופסק, "מה פתאום תאונה, הוא התאבד."
"לא יכול להיות בנצי," התווכח יובל, אב הבית, "מה פתאום שמשה ילך ויתאבד?" שאל והביט במבט תוהה ביאן החיוור שקם בחיפזון מהכיסא עליו ישב, הודף אותו לאחור בכוח כה רב עד שנפל והתהפך, ונס החוצה בבכי.
"באמת אדריאן, איך יכולת להיות כל כך חסר טאקט?" שאל סשה כשעשינו את דרכנו חזרה הביתה - כשהוא כועס עלי הוא תמיד קורא לי אדריאן. "חשבתי שאני חוטף התקף לב בגללך." הוסיף ולכסן לעברי מבט נוזף.
"לא התכוונתי." מלמלתי ועצמתי עיניים, הייתי עייף ושתיתי קצת יותר מידי יין, כל מה שרציתי היה להניח לו לנהוג ולחטוף תנומה קלה בינתיים.
"כן התכוונת." פסק סשה, "כבר עשר שנים אתה לא שוטר, לא הגיע הזמן שתפסיק לחקור אנשים?"
"אבל זה מה שאני, אני חוקר, או לפחות סוג של..." פיהקתי, "וחוץ מזה אם אני לא אשאל איך אני אדע?"
"זה היה כל כך מביך." המשיך סשה לשטוח את טענותיו בלי להתייחס לתירוצים שלי, "איך יכולת להיות כל כך גס רוח? הבחור המסכן הזה איבד את בן הזוג שלו בנסיבות כל כך טראגיות ואתה גורם לו לבכות ביום שקברו את החבר שלו."
"אל תגזים, הוא לא בכה בגללי." מחיתי.
"אבל הוא ברח החוצה בגללך." האשים אותי סשה.
"כן." שקעתי בהרהורים, "זה נכון, ברגע ששאלתי אותו מה באמת קרה הוא ברח החוצה בדרמאטיות ועשה המון רעש וצלצולים, אבל הוא לא ענה על השאלה שלי." פקחתי את עיני והבטתי בסשה, "שמת לב שאף אחד שם לא הסביר איך בעצם המנוח הלך לעולמו?"
"מה זה משנה? מת זה מת." פסק סשה והדליק את הג'י. פי. אס.
"תפנה ימינה." הוריתי לו.
"אתה בטוח? לא שמאלה?"
"ספוטניק, יש לך חוש התמצאות של בחורה." נזפתי בו, "הרי רק לפני כמה שעות עברנו פה."
"אבל אז נסענו הפוך." מחה סשה שבאמת יש לו חוש התמצאות לקוי ביותר, ואחר כך הציק לי בגלל ההערה הסקסיסטית שלי ואמר שיש לי מזל שעדה לא שמעה את דברי כי אז...
"שטויות, מי שצריך באמת לדאוג בגלל עדה זה אתה, לא אני, מה פתאום התנדבת לעבוד כמורה? כבר שנים לא לימדת מתמטיקה, ואיך תצליח לנהל משרד בתל אביב וללמד בנווה אלונים?"
"אתה צודק, אני לא אצליח ולכן אני אפילו לא אנסה." אמר סשה בנחת.
"אז מה, סתם הסכמת להצעה של שרון? איך תצא מזה ספוטניק?"
הוא נאנח, סימן פניה לימין וירד בזהירות מהכביש לתוך מגרש החניה של פארק הקישון.
קראנו בשלט שניצב בשולי מגרש החנייה שהמקום הזה הוא חלק מפרויקט שיקום נחל הקישון שזוהם בזמנו בשפכים תעשייתיים וכיום הוא שוב נקי כבעבר, ואחר כך הלכנו לאט לאורך נחל הקישון, מתפעלים מהאיקליפטוסים הענקיים שצמחו על גדותיו והתיישבנו על ספסל שהשקיף על המים שזרמו לאט, צלולים ונקיים.
"מאוד יפה פה, נכון?" פנה אלי סשה.
"מקסים." הסכמתי, נהנה מאוושת הרוח בעלי האיקליפטוסים ומהמלמול הרגוע של המים.
"כמעט כמו באירופה." אחז סשה בידי במחווה רומנטית נדירה.
עכשיו כבר הבנתי למה הוא מתכוון שלא ינסה אפילו, "אבל מי ינהל את המשרד? ג'ולי ועדה?" הבטתי בו בפליאה.
הוא חייך, "כרגיל, אתה תמיד קופץ בראש ומגיע ישר לסוף."
"אתה מכיר אותי ספוטניק, כזה אני."
"כן, אני מכיר אותך." אישר סשה, "אנחנו מכירים זה את זה כבר מעל שלושים שנה אדי, והייתי שמח מאוד אם היית בא איתי."
"מה, לפה? אתה רציני? אתה מתכוון ששנינו נעזוב את אזור המרכז ונבוא לגור פה, בחור הזה?"
"למה לא? ולמה אתה קורא למקום היפה הזה חור? לגור בבלגן וברעש במרכז הארץ יותר טוב?"
"ומה יהיה עם הבנות שלך?"
"מה צריך להיות איתן? הן יישארו הבנות שלי כמובן, אבל הן כבר לא קטנות כל כך, ומאז שג'ולי ועדה יחד הכול בבית הרבה יותר רגוע, הן צריכות אותי הרבה פחות כיום, הקטנה כבר לא סובלת מהתקפי אסטמה וג'ולי ממלאת את מקומי יותר טוב ממני. מה, לא מגיע גם לי פסק זמן? שינוי אווירה? אני מתקרב לחמישים ואם אני לא אעשה את זה עכשיו אני כבר לא אעשה את זה יותר."
"ואתה רוצה שאני אבוא אתך? אתה רציני ספוטניק?"
"לגמרי." אמר סשה, "אני לא רוצה לעשות שום דבר בלעדיך." אמר בכובד ראש, ושנינו הסתובבנו והבטנו זה בזה כאילו זה עתה נפגשנו.
"מדהים כמה לא השתנית אדי." אמר סשה וליטף בעדינות את לחיי, הוא שיקר כמובן, או שפשוט לא זכר איך נראיתי כשנפגשנו לראשונה בבית הספר התיכון לפני למעלה משלושים שנה. הייתי אז בחור נאה למדי, חזק ושרירי ומלא מרץ. השנים דיללו את שערי ואת המרץ שלי, חרטו סימנים בפני ובגופי, שילמתי מחיר מלא על כל מה שחוויתי במשך השנים - התקופה הסוערת עם אורי, המוות שלו, הגילוי שאני נשא, השנה הקשה בה היה עלי להסתגל לתרופות ולרעיון שעלי להיזהר כל הזמן, לא להדביק את שותפי למיטה, ולהשגיח על עצמי ללא הרף, ההבנה המאוחרת שאחרי כל המשברים, ההרפתקאות והתהפוכות שידענו בחיינו, רק סשה ידידי הנאמן נשאר לצידי מתעקש לא לוותר עלי גם בתקופות שהפניתי לו עורף, ולא עזב גם אחרי שהתברר שאני נשא. הקשר שלנו עמד בכל המבחנים ושרד מעל שלושים שנה וכיום, על סף גיל חמישים, הבנתי שמעולם לא היה לי אדם קרוב ואהוב יותר ממנו, רק עליו סמכתי לגמרי, הוא האחד והיחיד שלי ואני שלו.
"בסדר." אמרתי, "אין בעיות, אם אתה רוצה אותי אתך אני אבוא ברצון.  לא יזיק גם לי לעשות שינוי כיוון בחיים, אבל אתה זה שיספר לעדה שאנחנו עוזבים, לי אין אומץ."
"פחדן." צחק סשה, ונישק אותי. החזרתי לו נשיקה, מעיר שאף פעם לא התנשקנו במקום כל כך רומנטי, וכל הדרך חזרה תכננו תוכניות, דיברנו על הסידורים שנעשה, איך נשכיר את הדירה שקנינו יחד ליד דירתה של עדה, ונחפש דירה, או בית נחמד ליד נווה אלונים - שנינו הסכמנו שלא מתאים לנו לגור בפנימייה - ואולי, כתוספת למהפך שנעשה בחיינו, נוכל לגדל גם כלב?

"אתה השתגעת לגמרי?" צעקה עדה, "מה זו השטות הזו? אתה עובר משבר גיל ארבעים מאוחר?" תבעה לדעת. "של מי משניכם הרעיון האידיוטי הזה?" הביטה בי במבט מאשים.
"עדה, מספיק." ביקש סשה בקול רך, "אל תצעקי, את תפחידי את הילדות."
"הן כבר לא ילדות, והן לא בבית."
"אז איפה הן?" נבהל סשה שהתקשה להפנים שבנותיו הקטנות הפכו למתבגרות עצמאיות.
"אחת בתנועה, והשנייה עושה שיעורים אצל חברה, יש להן עבודה במדעים." הסבירה עדה, "וזה בסדר, לקחתי אותה לשם בעצמי ואני מכירה את המשפחה של החברה שלה, תפסיק להיות היסטרי כזה, הן כבר לא תינוקות."
"ואיך הן יחזרו?" המשיך סשה להיות היסטרי.
"ג'ולי תאסוף אותן. נו, די כבר סשה, הן כבר גדולות, נוגה כבר לובשת חזייה."
"ובגלל זה אני אמור להפסיק לדאוג להן?" התרגז סשה שנעשה מגונן ולחוץ ככל שבנותיו הצעירות הלכו והתבגרו, הופכות מפעוטות חמודות לנשים קטנות ומרדניות.
ג'ולי שהתחילה כמתמחה במשרד של סשה והפכה עם הזמן לשותפה שלו, ובמקביל גם לבת זוגתה של אם ילדיו, נכנסה הביתה עם הבנות והדיון נרגע עד שהבנות אכלו ופרשו כל אחת לחדרה ולעיסוקיה.
עד אז עדה נרגעה והתמתנה מעט, וכשג'ולי נעימת הקול והרגועה לצידה התוכניות של סשה נראו לה פחות מטורפות.
ג'ולי לעומתה הייתה לגמרי בעד. "זה רעיון מצוין סשה, אתה באמת נראה לי קצת שחוק לאחרונה, לא יזיק לכם שינוי אווירה." אמרה בעידוד והגישה לנו סלט פירות מרענן מעשה ידיה, מניחה כמובן מאליו שנישאר יחד גם כשסשה יעבור לצפון.
האישה המדהימה הזו, קטנת קומה ועגלגלת, רכת קול וביישנית למראה, נכנסה לתוך חייהם של סשה ועדה לפני כחמש שנים, ומאז הכול נראה אצלם טוב יותר. עדה הפסיקה להחליף בנות זוג ולטלטל את חייה ואת חיי בנותיה, עומס העבודה הוקל מעל כתפיו של סשה, ובעצתה הנבונה של ג'ולי רכשנו יחד את הדירה בה גרנו, וכולנו היינו רגועים הרבה יותר. במשך מספר שנים החיים של כולנו היו בטוחים ונעימים ואז הרשקו מת לנו פתאום ושוב עמדנו לעבור שינוי, והפעם ביוזמתו של סשה שעד היום היה הגורם היציב והשפוי ביותר במשפחה הקטנה שיצרנו.
"את לא חושבת שאנחנו עושים שטות ומתנהגים בפזיזות?" שאלתי את ג'ולי למחרת, כשנפגשנו מול עמדת הקפה המשותפת למשרד שלי ושל סשה.
"לפעמים צריך לעשות קצת שטויות בחיים." אמרה ג'ולי אחרי ששקלה את דברי בכובד ראש. 
"כן, אבל בגילנו... לעזוב מקום בטוח ומסודר ולהתחיל הכול מחדש... זה לא נראה לך שיגעון?" פקפקתי.
"אולי, אבל מצד שני זה טירוף להיות תמיד הגיוני ולא להשתגע אף פעם." חייכה אלי ג'ולי חיוך חמים. "גם אני לא רואה את עצמי עובדת במשרד הזה עד סוף ימיי, אחרי שהבנות יעזבו את הבית גם אני מתכננת לעשות שינוי בחיים, אולי נצא למסע סביב העולם, או נרד לנגב ונפתח שם מסעדה צמחונית, למה לא?"
"באמת, למה לא?" אמרתי והבטתי סביבי. המשרד שלנו ששכן בבניין משרדים ישן ודהוי אמנם שופץ בשנה שעברה, אבל עדיין היה מקום משמים למדי, אני כמעט שלא שהיתי בו, אבל סשה היה תקוע פה מעל עשרים שנה, רואה כל יום את אותם קירות ואותו נוף... לא פלא שנמאס לו והוא רוצה שינוי.
יוני הצעיר, עוזרי, המזכיר שלי ונער השליחויות שלי - תלוי למה הייתי זקוק באותו רגע - היה האחרון ששמע על התוכניות שלנו ולהפתעתי הוא התלהב מאוד. "מגניב." אמר, "אני יכול לבוא אתך?"
מאז שאני מכיר אותו יוני תמיד רצה לבוא איתי לכל מקום, היו זמנים שאם לא הייתי עוצר בעדו הוא בטח היה מגיע איתי גם למיטה.
"אם תבוא איתי מי ינהל פה את המשרד?" שאלתי.
"אתה רוצה שאני... אז אני אנהל הכול לבד? ומה אתה תעשה? מה, אתה כאילו עוזב לגמרי? פורש כאילו?" הביט בי בחרדה.
"יוני אתה עובד איתי כבר חמש שנים, אתה יודע כל מה שאני יודע, ואם תשכור עוד עוזר ואולי גם מזכירה תסתדר יפה מאוד בעצמך." עודדתי אותו.
"כן, אולי... אבל מה אתה תעשה בינתיים? תחליף מקצוע?" דאג יוני.
"לא יודע, עוד לא חשבתי על זה... כן, למה לא בעצם? אני מתקרב לחמישים, עבדתי בחקירות מאז שהשתחררתי מהצבא, אחרי שלושים שנה מגיע לי לשנות כיוון, לא?"
יוני חייך. "אין מצב, להיות חוקר זה אצלך בדם, אין מצב שתפסיק לשאול שאלות ולחטט בעניינים של אנשים, אתה תעשה את זה גם אם לא ישלמו לך."
"יכול להיות, אבל בוא נגיד שבינתיים אני יוצא לשנת חופשה ללא תשלום."
"אבל מה תעשה עם עצמך כל הזמן? שנה זה המון זמן, לא תשתעמם נורא?"
"לא יודע, אולי אני אלך ללמוד? תמיד רציתי לעשות תואר בקרימינולוגיה."
"רעיון מצוין." קרן יוני, "ובזמן שתלמד תהיה נציג המשרד באזור הצפון ואני אעבוד פה. יחד לא נשאיר אף אבן לא הפוכה במדינה הזו, תגיד גולדי, ההרשקו הזה שנפטר, ממה הוא מת בעצם?"
"אין לי מושג." הודיתי, "דווקא שאלתי, אבל משום מה כולם התחמקו מתשובה, איכשהו אף אחד לא רצה לדבר על זה."
"מוזר." קימט יוני את מצחו בפליאה, "בדרך כלל בלוויה ובשבעה אנשים מדברים כל הזמן על נסיבות המוות, הוא היה חולה במשהו?"
"לא חושב. אף אחד לא הזכיר מחלה. באמת מוזר."
"הנווה אלונים הזה שייך לאזור העמקים נכון? אולי אני אשאל את סמי מתחנת זבולון? הוא בטח יודע משהו." שלח יוני יד לטלפון ושוחח עם סמי - חוקר ותיק מתחנת זבולון שתמיד שיתף איתנו פעולה ברצון - ואחר כך העביר אותו אלי.
"גולדי, מה שלומך?" שמח סמי לשמע קולי, "מזמן לא ראיתי אותך."
כשסיפרתי לו שאני עובר לגור באזור שלו הוא התמלא שמחה ואמר שבאמת חסרים באזור חוקרים פרטיים רציניים כי כולם בורחים לתל אביב. "אין לי מושג מה יש להם מהתל אביב המגעילה הזו." אמר במורת רוח, "חיפה הרבה יותר יפה. אצלכם צפוף, ומסריח, ולח, ואף פעם אין חנייה. אצלנו הרבה יותר טוב." הכריז בתקיפות, ואחר כך התחיל לברר מה ידוע לי על משה הרשקוביץ ז"ל.
סיפרתי לו את המעט שידעתי ובתמורה הוא גילה לי שבתעודת הפטירה של המנוח היה כתוב שהוא נפטר בגלל דום לב שנגרם עקב תערובת של אלכוהול וסמי הרגעה.
"התאבדות?" תהיתי.
"אולי..." היסס סמי, "יכול להיות, אבל לא היה מכתב התאבדות, ולמנוח ז"ל היה עבר פסיכיאטרי... קשה לדעת במקרים כאלו."
"שאלתם חברים קרובים, ידידים?"
"בטח, מה אתה חושב? אבל הנווה אלונים הזה הוא קצת כמו קיבוץ, חמולה סגורה מאוד של אנשים שעובדים וגרים יחד ושומרים טוב אחד על התחת של השני. החקירות שלנו לא הזיזו להם, אף אחד לא ידע ולא שמע, בסוף לא הייתה ברירה, סגרנו את זה כמוות בגלל טעות של הנפטר, סוג של תאונה, אבל יש לי הרגשה ש... לא יודע."
"מה, אתה חושד ברצח?" נדהמתי.
"אין לי שום הוכחות, אבל כשמדובר בבני אדם הכול יכול להיות." אמר סמי בקול קודר של חוקר ותיק ונטול אשליות.
"הייתי בלוויה שלו סמי, קשה לי להאמין שהוא נרצח, כולם אהבו אותו מאוד, תלמידים שלו שכבר מזמן עזבו את בית הספר טרחו להגיע מכל הארץ ללוויה, וכולם היו מאוד עצובים."
"מה עם המשפחה?"
"אין לו משפחה, הם ניתקו איתו את הקשרים מזמן. המשפחה היחידה שלו היא הבן זוג שלו שבכה על הקבר ולא הצליח להגיד אף מילה חוץ מהקדיש. זו בטח הייתה תאונה טרגית, הוא לקח בטעות יותר מידי כדורים והלב שלו לא עמד בזה."
"כן, זו המסקנה של הפתולוג, אבל למה בן אדם שחי באושר עם בן זוג אוהב, מצליח בעבודה, מוקף תלמידים וחברים שאוהבים אותו ומעריכים אותו הולך ולוקח פתאום כדורי הרגעה ושוטף אותם בוודקה?" הקשה סמי.
"לא יודע סמי."
"יש משהו מסריח בנסיבות המוות הזה, אבל אין לי מושג מה, אני מרגיש בעצמות שלי שצריך לחקור מה בדיוק קרה שם, אבל לצערי עם המצב של התקציבים במשטרה, והמחסור בכוח אדם... רק בן אדם שיש לו זמן להכיר מבפנים את המקום הזה יוכל לחקור את התעלומה הזו כמו שצריך."
"אתה צודק סמי." אמרתי, נפרדתי ממנו לשלום והלכתי לעזור לסשה לארוז את הדירה שלנו לקראת המעבר לצפון.
מבחינה כלכלית המעבר לצפון היה צעד מזהיר ששיפר את מצבנו הכלכלי. שכר הדירה שקיבלנו על הדירה בתל אביב הספיק לשכירת בית נחמד עם גינה וחניה באזור ירוק ופורח לא רחוק מהפנימייה, ועוד נשאר קצת עודף.
מיד כשעברנו לצפון שקע סשה רובו ככולו בעבודה והשאיר לי את הטרחה של ארגון וסידור חיינו החדשים. במשך כשבועיים הייתי עסוק למעלה מראשי בכל מיני סידורים ובירוקרטיות, ובין לבין מצאתי זמן לסייר במשתלות בסביבה ולהעשיר את צמחיית הגינה שלנו.
מצאתי את העיסוק בגינון מרגיע ומבריא ולא היה מאושר ממני כשהצלחתי לגרום לשיח הוורדים המוזנח ששרד בקושי את הקיץ לפרוח פתאום באדום לוהט. גם הכלב שהבאתי מצער בעלי חיים, יצור מדובלל ומבוהל שכינינו פרדי, העסיק אותי במשך זמן רב, אבל בסופו של דבר השלמתי את מלאכת שיפוץ הגינה והפכתי את פרדי - לברדור שחור מעורב עם משהו לא מזוהה - לכלב יפה ומטופח שהפסיק להתכווץ כל פעם שניסיתי ללטף אותו.
הייתי חרוץ ויעיל ומלא התלהבות מהדף החדש שפתחתי עד שיום אחד קמתי בבוקר וגיליתי, מופתע, שאין לי מה לעשות, ושמשעמם לי.
"משעמם?" נדהם סשה מתלונותיי, "קדימה, בוא איתי לפנימייה, בנצי מחפש ידיים עובדות כדי להספיק להכין את תהלוכת פורים."
"אבל..." ניסיתי למחות, אך לשווא, הוא האיץ בי להיכנס למכוניתו ולפני שהבנתי מה קורה לי נשאבתי לתוך הסחרחורת של הכנת העדלאידע המסורתית של נווה אלונים.
"בין כה וכה ירד גשם והכול יתבטל." מחיתי בפני בנצי שדחף לידי מכחול עבה ופחית צבע כחול מבריק, וציווה עלי לצבוע בדייקנות עיגולים כחולים על הרקע הצהוב של משהו שנראה כמו במה קטנה מעיסת נייר.
"אנחנו נופיע במגרש ההתעמלות של בית הספר היסודי, יש שם גג שיגן עלינו." ביטל בנצי את נבואתי הקודרת.
"אבל לא נירטב בדרך לשם?" שאל בדאגה שלומי - נער צעיר ומגודל שער שעטה על גופו סינר גומי מרובב בכל צבעי הקשת.
"נשים ניילונים על הכול." פסק בנצי, "אם רק תספיקו להכין הכול עד יום שישי הכול יהיה בסדר."
במשך שלושה ימים מפרכים עבדתי לצידו של שלומי מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל בניצוחו של בנצי הבלתי נלאה שגייס עוד כמה מתנדבים בעל כורחם הספקנו להכין הכול עד יום שישי, ורק אחרי שכל החלקים של המופע שהוא תכנן במוחו הקודח נפרקו מהמשאית והורכבו במגרש ההתעמלות, שהיה אמנם מחופה גג מקושט לתפארה בפרסומות של מפעל הפיס (שמימן את הקמת הגג) ובבלונים צבעוניים לכבוד הפורים, הבנתי על מה עמלתי כל אותם ימים.
בנצי וריקי, עוזרו יפה התואר ורב הכישרון, פיסלו בובות מעיסת נייר שהציגו לפני הילדים המוקסמים נשף בארמונו של המלך אחשוורוש. המיצג הצבעוני להלל כלל גם את אולם הנשפים של המלך וכמובן חבורה שלמה של רקדנים ורקדניות לבושים בתלבושות צבעוניות, פרסיות לכאורה, שרקדו בחינניות בתוך ארמון הנייר. חלקם שרו, חלקם הפעילו את הבובות של אחשורוש, וושתי והמן, ושאר גיבורי המגילה, והשמחה הייתה רבה.
אחרי המופע המקסים ששימח מאוד את ההורים ואת הילדים כולם קיבלו משלוח מנות והלכו עליזים הביתה. אנחנו נשארנו לסדר ולאסוף את הכול וחזרנו בגשם שוטף לפנימייה.
"היה ממש מדהים." שיבחתי את בנצי ואת ריקי אחרי שגמרנו לסדר הכול במחסן בו אוחסנו אביזרי הפורים, "מזמן לא עבדתי כל כך קשה, אבל ההנאה של הילדים הייתה שווה כל רגע, איזה מזל שיש פורים רק פעם בשנה."
"זה בדיוק מה שהרשקו היה אומר תמיד." אמר בנצי, נאנח והתיישב על קופסה ריקה, "הוא תמיד קיטר והתלונן שאני מעביד אותו ושאין לו זמן לשטויות שלי, אבל בסוף עבד קשה יותר מכולם, אני ממש מתגעגע אליו."
"כן, מאוד חיבבתי אותו." הסכים ריקי והתיישב לצידו של בנצי, "אני יודע שהיו כל מיני שמועות עליו, אבל הוא היה בן אדם טוב ומורה מעולה ואני לא מאמין שהשמועות שסיפרו עליו היו נכונות." הוסיף, וחטף בעיטה מבנצי שהגדיל לעשות וגם דחף אותו מהקופסה עליה ישבו שניהם.
"איזה שמועות?" שאלתי והושטתי לריקי יד. הוא התרומם, מסמיק, השפיל את עיניו ואמר שלא חשוב, אלה היו סתם דיבורים מכוערים של ילדים ממורמרים, וברח החוצה.
"על איזה שמועות הוא דיבר?" שאלתי את בנצי שנראה נרגז וסמוק.
"סתם שטויות של הומואיות רכלניות." הפטיר בחוסר רצון, " הכרתי אותו טוב ואני לא מאמין לאף מילה... הרשקו לא היה כזה."
"כמה זמן הכרת אותו?" חקרתי והתיישבתי לצידו.
בנצי נאנח שוב ולרגע חששתי שהוא יקום וילך, אבל הוא היה עייף עוד יותר ממני, וכנראה שחש צורך לשפוך את ליבו בפני מישהו. מבחינתו הייתי אדם זר שיסתלק בקרוב ולכן נראיתי לו מועמד מתאים.
"הכרתי אותו חמש... בעצם שש שנים, הוא הגיע כמה חודשים אחרי לפנימייה ותמיד הסתדרתי איתו מצוין."
"איזה מין בן אדם הוא היה?"
"מאוד שקט, מאוד סגור, ביישן, חנון כזה, אתה יודע, קצת מוזנח. נו, מין מורה למתמטיקה כזה... אחרי שהוא ופלורי התחילו לגור יחד הוא טיפה נפתח, התחיל לעשות כושר ולהתלבש יותר יפה. בפורים לפני שנה הוא אפילו התחפש... סוג של..."
"סוג של?"
"שם כובע של קאובוי ומטפחת אדומה על הצוואר." הצטחק בנצי, "ואמר שבשנה הבאה הוא ישלים את התלבושת, אבל קרה מה שקרה ו..."
"כן, אבל מה בדיוק קרה?"
בנצי משך בכתפיו, "הוא שתה קצת יותר מידי, לקח כדור הרגעה ואחר כך שתה שוב, שכח שכבר לקח כדור אחד ולקח עוד אחד... זו הייתה תאונה." הוסיף בחיפזון מחשש שדבריו לא הובנו כהלכה, "דברים כאלה קורים לפעמים."
"כן, אבל למה הוא לקח בכלל כדורי הרגעה? יש לך מושג מה קרה שם?"
"אני לא חושב שנדע אף פעם." אמר בנצי לאיטו, "עד כמה שהבנתי הוא רב משום מה עם פלורי והלך לישון על הספה בחדר השני, ובבוקר פלורי מצא אותו מת. זו טרגדיה איומה, פלורי המסכן, מאז האסון הוא לא מצליח להתאושש, מסתובב כמו צל של עצמו, אפילו סלאבה לא מצליח לנחם אותו."
"הוא וסלאבה חברים טובים?" המשכתי לגשש.
"לפני שפלורי הגיע לעבוד כאן הם חיו יחד כמה זמן." אמר בנצי וקם בפתאומיות, הציץ בהפגנתיות בשעונו, פסק שכבר נורא מאוחר וברח החוצה, משאיר אותי תוהה וסקרן.