עוקבים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

ד. סיפור של חורף

הם התעוררו למחרת בשעה מוקדמת מידי מקול רעם מתגלגל שאחרי בא פרץ של גשם אלים ורועש ובהתאמה מושלמת למזג האוויר הסוער בחוץ פצחו בריב.
אופיר התרגז על אלונזו שלא הוריד את המים ושהאסלה מסריחה כמו השירותיים הציבוריים של התחנה המרכזית, ואלונזו, שעצביו היו מרוטים בגלל הפגישה הלא צפויה עם האקס שלו, ושידע בסתר ליבו שאופיר צודק והוא עקר בית רשלן, ענה לו בגסות שזו הדירה שלו ושאם לא נאה לו שיעוף לכל הרוחות.
בבוקר קיץ חם ויבש אופיר היה מן הסתם אוזר די כוחות נפש כדי לקבל את דבריו של אלונזו כפשוטם ומסתלק, אבל ברק שהבזיק מבעד לחלון, ורעם מתגלגל ומבשר רעות שבא מיד אחריו מיתנו את הדחף שלו לצאת מהבית בסערה ולמצוא לו מקום אחר לגור בו, ובמקום לעזוב הוא הזכיר לאלונזו בעוקצנות שהבית לא שלו אלא של אמנון, ושהוא משלם שכר דירה בדיוק כמו אלונזו, ולקינוח ציין שהעובדה שהוא ישן עם אלונזו אין פירושה שהוא אמור לנקות את בית השימוש שלו.
"אז אל תנקה." רטן אלונזו בקצרה, ומשך את השמיכה מעל לראשו.
"אבל השירותים מסריחים." התקומם אופיר.
"אז מה, החיים עם עסק מסריח לפעמים." ענה אלונזו בשלווה מרתיחה.
"הם מסריחים רק אצל עצלנים שלא מנקים אחריהם את הטינופת שלהם." קצף אופיר שהיה פחות מנוסה מאלונזו במריבות זוגיות, ועוד לא למד שמי שמתרגז יותר הוא זה שמפסיד בסופו של דבר.
הם המשיכו לריב עוד כמה דקות עד שאפילו אופיר הבין שהם לא רבים בגלל הרגלי הניקיון של אלונזו. אופיר קלט פתאום שמה שגורם לו לעמוד באמצע הבית בבוקר קר וגשום כשהוא לבוש רק בתחתוניו מאמץ את מוחו במטרה להעליב, לפגוע ולעקוץ כמיטב יכולתו את האיש שהוא ישן איתו בחודשים האחרונים היא לא חוסר הרגישות שלו לאסלות מסריחות, אלא תחושת העלבון בגלל הצורה בה ניצל אלונזו את נוכחותו והפגין כלפיו חיבה פומבית רק כדי לעצבן את האקס שלו.
הוא השתדל לנסח את רגשותיו כלפי היחסים שלהם, המוזרים, הלא מנומקים והמטרידים, במילים חריפות שיבהירו לאלונזו עד כמה היחס הזה היה פוגע, לא צודק, וחסר הגינות, אבל משב רוח חורפי קריר חמק מבעד לחרכי החלון, נשב על גבו וצמרר את עורו, שיכך את זעמו ופגם בלהט טיעוניו ושיחק לידיו של אלונזו שחיכה בסבלנות רבת ניסיון עד שאופיר יתעייף ויירגע.
במקום להשיב לאופיר הזועם כגמולו, להסביר או להתנצל הוא העיר בנעימות שאפשר לדבר גם במיטה, לא צריך לעמוד באמצע החדר ולריב בקור הזה בלי בגדים, והרים את שולי השמיכה בהזמנה.
"אני לא רב." מחה אופיר שטון דיבורו הרך של אלונזו בלבל אותו ושיבש את זעמו, "אני בסך הכול מנסה..."
"נו, בוא תיכנס למיטה, אתה בטח קפוא." פיתה אותו אלונזו.
אופיר התפתה וחזר למיטה, אבל בהתחלה שכב נוקשה ולא מתפייס, מסרב להפשיר לתוך חמימות גופו של אלונזו המשיך להסביר לו עד כמה קשה לו להיות בן זוגו, ואיזה שינוי מזעזע עבר על חייו מהרגע שהתחיל לישון איתו, וכמה הוא כועס ופגוע מחוסר ההגינות שנוהג בו אלונזו, אבל לאט לאט, ככל שגופו התחמם יותר כך נרגע זעמו והוא הפסיק לקצוף ולהתמרמר ודיבורו הפך להיות מתון ושקט יותר.
רק אחרי שאופיר התעייף ונדם פצח אלונזו בדיבור, "אתה צודק לגמרי." הסכים בנחת, "במסיבה באמת לא הייתי בסדר, ברגע שבועז צץ שם פתאום איבדתי לגמרי את הראש, אתה בטח מבין כי זה בדיוק מה שקרה לך כשנפגשת פתאום עם שירה." צירף עקיצה קטנה להתנצלותו.
אופיר חש שההשוואה לא הוגנת, אבל לא ידע להסביר את תחושתו ולכן שינה נושא, "אתה עדיין מאוהב בבועז?" שאל, נזכר, נבוך, איך שתה והקיא באותו ערב ארור כשראה את שירה חבוקה בזרועות אחר.
"לא יודע, לא, בטח שלא, אבל אני לא יכול להיות אדיש כלפיו, היינו יחד כמה שנים טובות, פעם הייתי מאוהב בו מעל הראש, אני חושב שתמיד יהיו לי רגשות כלפיו."
"למה נפרדתם?"
"אין לי מושג, מבחינתי יכולנו להישאר יחד כל החיים, אבל אחרי כמה שנים נמאס לו, הוא התחיל להיות חסר מנוחה, משועמם, רצה לפתוח את היחסים לעשות שלישיות, לא יודע, ניסיתי להיות סבלני ומבין, לחכות שהוא יירגע, אבל אחרי שמצאתי אותו במיטה שלנו עם מישהו..." אלונזו נאנח כשנזכר באותו בוקר חורף  נורא. "זה קרה בדיוק לפני שנה, גם אז היה גשם וקר, ובגלל הגשם הייתה אצלנו הפסקת חשמל בעבודה וחזרתי הביתה מוקדם מידי... אחרי שראיתי אותו מזדיין עם בחור אחר לא יכולתי יותר, הפסקתי להדחיק את מה שידעתי כבר מזמן, שנמאסתי עליו, שהוא פשוט לא רוצה אותי יותר, ונפרדנו."
אופיר שדבריו של אלונזו נגעו בפצע שהותירה בו הפרידה משירה הסתובב וחיבק אותו בשתיקה, והם שכבו צמודים זה לזה, מנחמים בשתיקה אחד את השני.
"ולמה אתה ושירה נפרדתם?" הסב אלונזו את השיחה מעצמו לאכזבות הרומנטיות של אופיר.
"כי הייתי חרא כלפיה, אין לי מושג למה התנהגתי כלפיה כמו מפגר, אבל בסוף קרה מה שפחדתי ממנו תמיד, היא התעייפה ממני והפסיקה לאהוב אותי. אולי זה היה קורה גם אם הייתי מתאמץ להיות מר מושלם, אבל אני אף פעם לא אדע כי בחרתי להיות זבל של בן אדם ולהבריח אותה, ומה שבאמת אוכל אותי זה שאני יודע שהכול קרה באשמתי. הפסיכולוגית שלי אמרה שיש לי יצר הרס עצמי ורגשות אשמה וכאלה ובגלל זה הכשלתי בכוונה את הקשר עם שירה."
"ומה לדעתה הסיבה שאתה איתי?" התבדחה דעתו של אלונזו שלא רחש כבוד רב לפסיכולוגים.
"אהה... האמת ש... היא לא יודעת עלינו." הודה אופיר, נבוך מעט.
"היא לא יודעת שאתה מפשל עם התרופות ולא מקפיד לקחת אותן בזמן, והיא לא יודעת שאתה ישן איתי... מה עוד לא סיפרת לה?"
"שאני מעשן חשיש לפעמים."
"אז בשביל מה אתה הולך אליה אופיר, לא חבל על הזמן שלך ועל הכסף של אבא שלך?"
אופיר שתק, נבוך, ומאחר ולא ידע איך להשיב לטענות הצודקות שהטיח בו אלונזו שלח יד לזין שלו, וככה הצליח הסיח את דעת שניהם מבעיותיהם בצורה מוצלחת מאוד שהעסיקה אותם עד שהגיע הזמן לקום.
מאחר וזה היה יום שישי הם לא היו צריכים ללכת לעבודה, אבל היו להם די והותר עיסוקים וסידורים שהעסיקו אותם עד הצהרים.
הם ניקו יחד את הבית, ואחר כך ניצל אלונזו את מזג האוויר שהתבהר ויצא לחצר, לגזום את הגדר החיה, ולגרף את העלים מהדשא, ואופיר עמד ובישל אוכל שיספיק להם לכל השבוע, והכין רשימת קניות למוצאי שבת, ובעוד הוא חוכך בדעתו אם כדאי לנקות את המקרר לפני שיצנח למיטה לשנת אחר צהרים של יום שישי - שהיא כידוע השינה המתוקה ביותר במשך השבוע - או שכדאי לדחות את זה לשבוע הבא, צלצל הנייד שאלונזו השאיר בבית.
אופיר לקח אותו במטרה להביא אותו לאלונזו, ובדרך הציץ וראה שהמצלצל הוא בועז אבל משל ברוחו ובלי להגיד מילה הגיש לאלונזו את המכשיר הקטן והרעשני, ופרש חזרה למטבח כדי לבחוש את המרק, עוקב דרך חלון המטבח הפונה לחצר אחרי אלונזו ששוחח עם האקס שלו שיחה ארוכה מאוד.
אופיר הבחין שבהתחלה היו פניו רציניות, ואפילו זועמות, אבל במהלך השיחה הוא הפשיר מעט, החל לחייך, וכשסיים אותה נראה כמעט עליז.
"מה יש לאכול?" שאל אחרי שסיים לדבר וחזר למטבח, "אני ממש מת מרעב."
"יש כל מיני דברים." ענה אופיר בחוסר אדיבות, כמעט בגסות, "לך לשטוף ידיים, ואל תסתובב לי בגרביים, תזרוק אותן לכביסה ותנעל נעלי בית." פקד בזעף על אלונזו שסירב להירמז ולשאול למה הוא כועס והמשיך לחייך ברוח טובה.
"כן יקירתי." התלוצץ, ולפני שהסתלק כדי למלא את מצוותו של אופיר הגניב נשיקה שובבה על עורפו. הוא חזר לבוש בבגדים נקיים, נעלי בית על רגליו, וידיו נקיות למשעי, התיישב וטעם מהמרק, שיבח את טעמו, וסיפר לאופיר ששקע בשתיקה קדורנית שזה עתה סיים שיחה ארוכה עם בועז.
"מה הוא רצה ממך?"
"רצה לגשש ולבדוק מה קורה איתי, ואם הדרך פנויה לחזור."
"ומה אמרת לו?" שאל אופיר והדף את צלחת המרק שלו מעל פניו.
"אמרתי שלא כמובן, למה, מה אתה היית אומר אם שירה הייתה רוצה לחזור אליך?"
"שירה הייתה מעדיפה להצטרף למנזר מאשר לחזור אלי." אמר אופיר שמראה פניו העליזות של אלונזו מילא אותו כעס נורא, ומאחר ולא היה מסוגל יותר להעמיד פנים שהוא אוכל קם והלך מהמטבח, הטיל את עצמו על הספה, והחל לתכנן בינו לבין עצמו את התאבדותו, עיסוק חולני שהוא התמחה בו בתקופה האיומה של הפרידה משירה ושהיה נסוג אליו כל פעם שמשהו בחייו היה משתבש שוב.
אלונזו סיים את המרק, שיצא באמת מוצלח מאוד, ואחר כך הלך לבדוק מה שלום אופיר. "נו, מה קורה אתך? למה אתה עצוב?"
"אין לי מושג למה, אבל רע לי לוני, בא לי למות."
"אל תדבר ככה, בוא, תאכל משהו." הפציר בו אלונזו שלא לקח יותר מידי ברצינות את הצהרותיו של אופיר, אולי כי שמע דיבורים בסגנון הזה מחברים רבים שלו שבסופו של דבר המשיכו לחיות ופה ושם גם התנערו מהעצב והצליחו להיות מאושרים.
"לא בא לי, אני..." החל אופיר לסרב ואז הנייד שלו צלצל פתאום, וזו הייתה אימו ששוב נדנדה לו שהיא מתגעגעת, ושאלה למה לא רואים אותו יותר?
"בסדר, אז מה דעתך שאני אבוא הערב?" קטע אופיר את הטרוניה האימהית שמרטה את עצביו.
אימו שמחה מאוד והם נדברו להיפגש בעוד כשעתיים לארוחת ליל שישי עם כל המשפחה, ושוב נותר אלונזו לבד בערב שישי.
דני התקשר קצת אחרי שאופיר יצא לבקר את אימו ואמר שהוא רוצה להודות לאלונזו שבא למסיבה שלו, לשאול מה נשמע ומה שלומו ושלום אופיר ולאחל לו שבת שלום.
"הכול בסדר." אמר אלונזו, תוהה מעט מה עובר על דני שמעולם לא התקשר אליו קודם בגלל סיבות כל כך קלושות, ובעצם עלה בדעתו, הם כמעט לא דיברו זה עם זה מחוץ לשעות העבודה, מה עובר על דני בזמן האחרון?
"נהניתי מאוד מהמסיבה למרות ההפתעה שבועז עשה לי."
"אני באמת מצטער על זה." שח דני, "התקשרתי לארי כדי לברר מה פתאום הוא עשה פשלה כזו והוא טוען שלא הייתה לו ברירה, בועז התעלק עליו ולא עזב אותו."
"מה זאת אומרת לא הייתה לו ברירה? תמיד יש ברירה."
"כן, אבל אתה מכיר את ארי, הוא תמיד מנסה לצאת בסדר עם כולם. בועז פשוט העמיד אותו בפני עובדה ולא היה לו נעים להגיד לו לא, אבל בסוף הכול יצא לטובה, בועז ראה שיש לך מישהו חדש... יש לך מישהו חדש? אתה ואופיר... אתם יחד כאילו?"
אהה! חשב לעצמו אלונזו, אז בגלל זה הוא התקשר.
"האמת דני שזו שאלה די קשה, כיום אני מרגיש שאנחנו יותר כאילו מאשר יחד."
"באמת?" ניסה דני להישמע מלא צער, "למה?"
"כי הנה, יום שישי בערב ואני יושב לבד בבית, איזה מזל שלפחות אתה התקשרת."
"ואיפה הילד?"
"הלך לבקר את אימא שלו."
"נו, טוב, אימא יש רק אחת." הצטחק דני, "אבל למה הוא לא לקח גם אותך איתו."
"יש להם איזה ארוחה משפחתית או משהו, גם אחיו והחברה שלו באים, וגם הבן דוד... מה יש לי לעשות שם?"
"אבל הוא לפחות הזמין אותך?"
"לא." הודה אופיר, "וגם אם היה מזמין לא הייתי בא, אבל הוא אפילו לא ניסה."
"אז מה באמת קורה בינו לבינך?"
"לא יודע, זה מסובך מידי להסביר בטלפון."
"אז אולי תסביר לי פנים אל פנים." הפתיע דני.
וואלה! חשב לעצמו אלונזו, דני? מי היה מאמין שדווקא דני... "אני אשמח מאוד." ענה בזהירות, "אבל אתה בטח עסוק."
"ממש לא, בזמן האחרון אני כמעט לא יוצא יותר בימי שישי, עברתי כנראה את הגיל לחגוג בלילות."
"מה עברת את הגיל? אתה רק בן ארבעים, לא שמעת שהחיים מתחילים בגיל ארבעים? שאני אקפוץ אליך או אתה אלי?"
"הדירה שלי הפוכה ומבולגנת נורא, עדיף שאני אבוא אליך." הציע דני ותוך כדי דיבור עשה סביב עצמו ריקוד ניצחון קטן ועליז שאלונזו לא היה יכול לראות כמובן.
"יאללה, בוא, אני מחכה לך."
לבוש ג'ינס הדוק ומחמיא התייצב דני אצל אלונזו נושא איתו בקבוק יין שנשאר ממסיבת יום ההולדת, ושקית בייגלך חמים וטריים שקנה בדרך. השניים התרווחו על הספה, אכלו ושתו, ריכלו וקשקשו, והתענגו מאוד אחד על חברת השני.
במאמצים משותפים עלה בידם להיזכר שהם נפגשו לראשונה כמעט לפני עשרים שנה באיזה תרגיל מילואים גדול, ומאז היו נתקלים זה בזה פה ושם במסיבות ובמילואים, עד שהתחילו, ממש במקרה, לעבוד יחד באותה חברה.
אחרי שהיין נגמר הם החליטו לצפות בטלוויזיה ועברו לשבת על מיטתו של אלונזו, נינוחים מאוד התעטפו בשמיכה צמרירית קלה, ושתויים מעט החלו לשוחח על ההווה - דני שב והעלה את הסתייגויותיו מהקשר בין אופיר לאלונזו שהודה שדני צודק, אבל מאחר והוא ואופיר בודדים, והם חולקים דירה, וקר לישון לחוד ובסך הכול נוח להם אחד עם השני אז...
"אלון, איך זה שאני ואתה... שלא יצא לנו אף פעם להכיר אחד את השני יותר טוב?" נכנס דני לדבריו.
"לא יודע." הודה אלונזו, "אולי כי אף פעם לא היינו פנויים במקביל? תמיד או שלך היה מישהו או שאני הייתי תפוס."
"יש כאלה שבעיניהם זו לא סיבה מספיק טובה." הצטחק דני.
"אני לא אחד מהם, אם אני עם מישהו אני איתו לגמרי."
"אפילו אחד כמו בועז?" תהה דני.
אלונזו נאנח, "לקח לי די הרבה זמן להבין שבועז לא מסוגל להיות מונוגאמי, היום הוא טוען שהוא התבגר, ושמעכשיו הוא יהיה נאמן, אבל מבחינתי זה כבר מאוחר מידי, אני לא מוכן לקחת את הסיכון."
"מה, הוא ניסה לחזור אליך?" נדהם דני, "מתי?"
"אתמול, הוא התקשר וניסה לשכנע אותי שננסה שוב."
"אני מקווה שאמרת לו לא."
"בטח, מה אתה חושב? נפנפתי אותו בלי לחשוב פעמיים."
"בגלל אופיר?"
"אה..." אלונזו היסס, "גם בגלל אופיר, אבל אני מקווה שלא רק בגללו."
"גם אני." אמר דני בכובד ראש, ואז במקום להסביר רכן לעברו, אחז בכתפיו ונישק את פיו נשיקה קצרה ולוהטת.
"דני?" נדהם אלונזו, "מה אתה עושה?"
"מה שרציתי לעשות כבר מזמן, הייתי צריך לפעול מהר יותר, אבל כמו טיפש חיכיתי שתתאושש מהסיפור עם בועז... אלון, אני לא יכול יותר, נו, תגיד משהו." ביקש דני והביט באלונזו במבט חודר, ממתין במתח לתשובתו.
"דני אני... אני... אני לא יודע מה להגיד, חבל שלא דיברת קודם."
"תמיד היה לי עיתוי מחורבן." אמר דני בעצב, והניח לכתפיו של אלונזו, "אני באמת מצטער."
"גם אני, תשמע, אף פעם לא חשבתי עליך בצורה כזו, אני... אני באמת לא יודע, חבל ששתקת עד עכשיו."
הם הביטו זה בזה - שני גברים בני אותו גיל בערך, אלונזו שחור עיניים, שחום, בעל גוף חזק ושרירי וראש עמוס תלתלים, ודני בהיר וצנום ממנו, פניו צרים ונבונים, שערו קצוץ ועיניו הכחולות ערניות ומלאות רגש. פתאום, אחרי שנים כה רבות של הכרות מצא אלונזו את עצמו מביט בדני מחדש, ומגלה שהוא אוהב את מה שהוא רואה, ולהפתעתו של דני רכן לעברו והחזיר לו נשיקה, ובעוד השניים מתחילים להכיר זה בזה צדדים חדשים, ולחקור אחד את גופו של רעהו, גילה אופיר צדדים חדשים ומפתיעים אצל בני משפחתו שהתכנסו בהרכב מלא בדירה ששכרה אימו אחרי הגירושין, ובעיקר הופתע לגלות שם את אביו.
"מה אתה עושה פה?" שאל וחיבק אותו בחמימות, אופיר היה קרוב מאוד לאביו ותמיד שמח להיות במחיצתו.
יוסי החזיר לו חיבוק חם, אמר לו שהוא נראה מצוין, וכמה טוב לראות את כל המשפחה שוב יחד.
"כל המשפחה?" הופתע אופיר, "למה אתה מתכוון כל המשפחה? ומי זו הבחורה הזו שדבוקה לגולן?"
"ארוסתו." קרן אביו בשמחה, "הם הולכים להתחתן וגם אני ואימא..."
"אבא ואני חושבים לנסות שוב." נכנסה אימו לדבריו, כמו שנהגה לעשות מאז ומתמיד.
אופיר שלח מבט מופתע לעבר אחיו שחייך והנהן לעברו באישור. אפילו קובי שאופיר היה קרוב אליו מאוד לא התנגד לאיחוד המשפחתי המפתיע הזה, ואופיר מצא את עצמו יושב עם כולם סביב השולחן, מרים כוס, לחיי שני הזוגות - הזוג הצעיר, והזוג הוותיק שעומדים להתאחד - ונאלץ לשמוע נאום נמלץ של דודו, אביו של קובי, שהספיק לשתות קצת עוד קודם בזכות הנישואים, ויתרונותיהם של חיי המשפחה המאושרים לעומת הרווקות הבודדה.
"ועכשיו תורך ותור קובי למצוא כלות נחמדות, להתחתן, להביא ילדים ולעשות קצת נחת להורים." סיים את נאומו וקרץ לעבר שני בני הדודים לפני שהתיישב לקול רעם מחיאות כפיים סוערות.
"זה ייקח עוד קצת זמן." ניסה אופיר להרגיע את הרוחות, "בגילי לא ממהרים כל כך להתחתן."
"אל תחכה יותר מידי זמן חס וחלילה, שלא תישאר בסוף רווק זקן כמו הבחור הזה שאתה גר אצלו, הבן של אזולאי, אני באמת לא מבין למה אף אחת לא תפסה אותו, הוא דווקא בחור נחמד." העיר יוסי בתום לב, ורק אז גילתה לו אשתו שאלון של אזולאי הוא הומו, וזו הסיבה שהוא לא נשוי.
"מה, באמת?" נדהם יוסי בתמימות, "את בטוחה? הוא בכלל לא נראה כזה, למה לא אמרת כלום לפני שאופירי הלך לגור איתו?" פנה בטרוניה לאשתו שהזכירה לו שבהתחלה אופיר גר בדירה נפרדת, ורק בגלל הגשם שהרס את דירתו הוא נאלץ לחלוק מקום מגורים עם הבן ההומו של אזולאי.
"נו, די, אבא, אז מה אם הוא הומו, זה לא מדבק." רטן גולן מנסה להרשים את ארוסתו בדעותיו המתקדמות, אבל הוא היה במיעוט, הדור המבוגר יותר חשב שעדיף שאופיר היה מוצא לו מקום מגורים אחר, ושעם כל הכבוד להומואים...
"ולא שיש לי משהו נגדם, הם לא יכולים לשלוט בזה, אבל יש אצלם כל מיני מחלות... יותר טוב שתיזהר ותמצא לך מהר מקום אחר." ייעץ הדוד לאופיר ואביו ואימו של אופיר, וגם קובי בן דודו הנידו בראשיהם בהסכמה.
אם הייתי באמת הומו הייתי קם עכשיו ומספר להם את האמת, חשב אופיר לעצמו, ובעצם למה שאני לא אעשה את זה? ממה יש לי לפחד? מה יכול להיות, מה כבר הם יעשו לי אם אני אגלה להם שאני ואלונזו לא רק גרים באותה דירה אלא גם ישנים יחד ואפילו מזדיינים? שאל את עצמו, ובכל זאת, למרות שידע בדיוק מה הוא רוצה להגיד המשיך לשתוק, ובמקום לענות להוריו בנאום תוכחה אמיץ שמח בסתר לבבו שלא הביא איתו את אלונזו לביקור המשפחתי הדביק הזה. 
בסוף הכינוס המשפחתי, אחרי שכל האוכל נאכל והיין נשתה, הסיע גולן את אופיר במכוניתו לביתו. בדרך חזרה הם שוחחו על הצעד המפתיע של הוריו שהחליטו להתעלם מהגירושים ולחזור לגור יחד.
"זה לא יחזיק מעמד." שיער אופיר, "אני לא מבין מה עובר על אבא, איך הוא שכח איך אימא מיררה לו את החיים?"
"אתה תמיד היית בצד של אבא." מחה גולן, "שכחת שגם הוא עשה לאימא את המוות עם הפסיב אגרסיב הפולני שלו."
"יכול להיות." סירב אופיר להסתבך בויכוח הישן ההוא, "הם מאוד שונים זה מזה וזו עוד סיבה למה הם לא צריכים לחזור."
"אני לא מסכימה אתך." התערבה ארוסתו של אחיו בקול רך, "אני לא יודעת מי אשם במריבות שלהם, "אבל לדעתי שניהם למדו לקח, הבינו שעדיף להיות יחד ולא לחוד, ושכדאי לנסות לתקן את הזוגיות שלהם מאשר לחיות לבד."
"בהחלט." הסכים גולן, "אין דבר יותר גרוע מאשר להיות בודד בלי משפחה, רחמנות על ההומואים שאין להם ילדים, נורא עצוב לראות איך הם מזדקנים לבד כמו כלבים."
"יש הומואים שמקימים משפחות ונולדים להם ילדים." מחתה ארוסתו של אחיו. 
"כן, אבל זה אף פעם לא נוח וטבעי כמו משפחות נורמאליות, כמו המשפחה שתהיה לנו יחד." השיב אחיו וליטף את ברכה של ארוסתו שחייכה אליו באהבה, ואופיר שהסכים איתו בסתר ליבו שתק ושמח כשהגיע הזמן לרדת מהמכונית.
"על סף הדלת הוא נפגש מופתע בדני שהיה בדרכו החוצה, ורק חצי תאוותו בידו, החליף איתו כמה מילות ברכה ונכנס הביתה.
"איך היה? בילית יפה?" שאל אלונזו ושמח שחוץ מכמה נשיקות וחיבוקים תמימים יחסית לא קרה שום דבר נוסף בינו לבין דני.
"כן, היה בסדר, אחי הולך להתחתן, והורי רוצים לחזור לגור יחד."
"יופי להם, מתי אחיך מתחתן?"
"רק בעוד חודשים, הם החליטו לחכות עם החתונה עד האביב כדי שהם יוכלו להתחתן בחוץ, אולי בחצר של ההורים שלה."
"רעיון נחמד, גם אני מוזמן?" שאל אלונזו.
"אהה... לא יודע." הופתע אופיר, "אתה בטוח שאתה רוצה לבוא לחתונה של אחי?"
"לא ממש, אבל אני רוצה לדעת מה קורה אתנו אופיר, אחיך בטח מצפה שתבוא עם מישהו, ומאחר ואתה ואני... הרי אנחנו יחד אז..."
נבוך ומושפל הוא לא הצליח להשלים את המשפט, והם הביטו זה בזה בשתיקה עד שאופיר השפיל ראשון את עיניו, אמר שהוא לא קיבל עדיין הזמנה, ובכלל, מוקדם מידי לדבר על זה, והוא עייף ורוצה לישון, והם נרדמו אחד לצד השני בלי להתחבק כמו תמיד.
למחרת בבוקר הם התעוררו כמו תמיד עם זקפה, ובשתיקה מנוכרת ויעילה ניצלו אחד את גופו של השני כדי לפרוק זה על זה את החרמנות שצברו במשך הלילה ואחר כך קמו והלכו לעבודה, נפרדים במנוד ראש קריר, בלי חיבוק ובלי נשיקה.


אפילוג
בחודשים שבאו אחר כך הם הלכו והתרחקו זה מזה בהדרגה, וככל שמזג האוויר החורפי הלך והתחמם כך הם בילו פחות ופחות זמן יחד. הם
אמנם המשיכו לישון זה עם זה, והיה גם סקס, בעיקר בבקרים, אבל רגשות החיבה והתשוקה שחיממו אותם כל החורף התפוגגו לאט לאט.
אלונזו החל לבלות יותר ויותר מזמנו הפנוי עם דני, שהמשיך לחזר אחריו בסבלנות, ולא ניסה להסתיר את ההתקרבות שלהם מאופיר, שמצידו התיידד מאוד עם המזכירה החדשה שהגיעה למפעל, ויום אחד, קצת לפני פורים, הוא שאל את אלונזו אם הוא יכול להביא אותה לישון אצלו אחרי מסיבת פורים שבטח תסתיים מאוחר בלילה, ואלונזו השיב לו באדישות שאין בעיות, הוא בין כה וכה תכנן לצאת לבלות בפורים עם דני ולהישאר לישון אצלו אחרי הבילוי.
לפני שיצאו מהבית למסיבות פורים נפרדות חיבק אלונזו את אופיר ונישק את לחיו בחיבה, אמר לו להיזהר, לבלות יפה ולא לעשות שטויות, ואופיר החזיר לו חיבוק ואמר, "בטח, וגם אתה אלונזו, תשמור על עצמך." ולרגע הם נצמדו זה לזה בחוזקה, ואחר כך נפרדו והלכו כל אחד לדרכו, וזו הייתה הפעם האחרונה שהם נגעו זה בזה בצורה כזו.
מיד אחרי פסח החלו החמסינים של עונת המעבר, אבו ראמי החל לשפץ את הדירה והרעש והאבק היו בלתי נסבלים, אופיר עבר לגור שוב עם הוריו, ומשם עבר כבר לגור בדירתה של חברתו החדשה שהייתה חמודה וצעירה ובניגוד לשירה העריצה אותו והשתוקקה להתחתן איתו – במשך כל החתונה של גולן היא חשבה רק איך החתונה שלה ושל אופיר תהיה יפה ומפוארת יותר - ואילו אלונזו עבר לגור עם דני בדירתו הקטנה, ושנה אחר כך הם שכרו יחד דירה גדולה יותר ואפילו דיברו על חתונה בקנדה, מה שגרם להתרגשות רבה בין הקולגות שלהם במשרד.
בסופו של דבר הם ויתרו על הטיסה לקנדה והסתפקו בטקס מקסים שערכו על שפת הים בליל ט"ו באב, ומאז הם חיו יחד בשלווה ובאושר, מאושרים ואסירי תודה שמצאו זה את זה, ורק לפעמים, כשהיו מתכרבלים יחד בלילות חורף קרים דני היה מקנטר מעט את אלון (הוא לא אהב לקרוא לו אלונזו והכינוי הישן ההוא התפוגג לאיטו ונשכח) בגלל הריבאונד ההזוי שהיה לו פעם עם בחור סטרייט, ואלון היה מחייך בפיזור נפש ומרגיע אותו שזה לא היה רציני, סתם סיפור של חורף.

ג. סיפור של חורף

"תשמע, אתה לא חייב, זה לא הכרחי אופיר, באמת שלא."
"אבל אני רוצה."
"אני יודע חמוד, אבל אם זה מכאיב לך תעצור אותי מיד."
"בסדר. תגיד, למה לך זה לא מכאיב?"
"כי... כי ככה, האמת שבהתחלה גם לי כאב טיפה, אבל התגברתי ולמדתי ליהנות מזה, אבל יש כאלו שלא נהנים וגם זה בסדר."
"מי היה הראשון שעשית את זה איתו?"
"אחד... לא חשוב."
"מה, אתה לא רוצה לספר לי?" נפגע אופיר.
"עדיף שלא."
"למה לא?"
"כי הוא נשוי כיום ו... עזוב, עדיף לא לדבר על זה."
"אתה לא סומך עלי?"
"אני סומך עליך, אבל אני פשוט..."
"זה היה אמנון?"
"לא, את אמנון פגשתי רק בצבא, התחלתי להזדיין עוד קודם."
"בן כמה היית."
"בן שש עשרה וחצי."
"והוא?"
"בן עשרים וארבע."
"כמוני."
"כן, כמוך, אבל אז חשבתי שהוא ממש בוגר והרגשתי ילד לידו. הוא היה שכן של הורי, והייתי מאוהב בו מגיל ארבע עשרה. ברגע שראיתי אותו במדים נדלקתי עליו והייתי בטוח שאם הוא ידע מה אני מרגיש הוא יגעל ממני, הערצתי אותו, חלמתי עליו כל לילה והתביישתי בזה כל כך... הייתי כזה טמבל."
"אז איך קרה שבסוף כן הייתם יחד?"
"לא יודע, פשוט קרה."
"נו, די, אל תהיה כזה לוני, תספר לי." הפציר אופיר ואלונזו נכנע והתחיל לספר.
"ניר נהג לרוץ כל בוקר כדי לשמור על כושר וכשעליתי לכתה יוד תפסתי אומץ וביקשתי שייתן לי להצטרף אליו, אמרתי לו שאני רוצה להתאמן כדי להגיע לצבא בכושר טוב. זה היה סתם תירוץ כמובן, אימא אמרה שהוא הולך להתחתן בקרוב ולנסוע לדוד שלו באמריקה ורציתי להספיק להיות איתו כמה שיותר לפני שהוא יעלם לתמיד. היינו רצים בבקרים ונעצרים למנוחה בחורשת איקליפטוסים אחת, היום היא כבר איננה, בנו עליה שכונה של בנה ביתך, אבל אז היו שם רק עצים והיינו יושבים כמה דקות מתחת לאיזה עץ, נחים ומדברים, וגם מתגוששים קצת, כאילו בצחוק, ויום אחד הוא נישק אותי על הלחי... החזרתי לו נשיקה על הפה ו... טוב, ככה זה התחיל."
"ואיך זה נגמר?"
"נגמר מהר, חודשיים אחר כך הוא התחתן ונסע לאמריקה ויותר לא ראיתי אותו."
"היית בחתונה שלו?"
"לא. הורי הלכו, אבל אני אמרתי שאני חולה ואפילו טבלתי את המדחום בתה כדי לזייף חום, ומה שמצחיק זה שלמחרת באמת קמתי חולה, אולי כי בכיתי כל הלילה..."
"לוני המסכן."
"שטויות, אין מישהו שלא נשבר לו הלב לפחות פעם אחת, זה חלק מההתבגרות וכל אחד עובר את זה, אפילו אתה." 
"כן, אבל רק אני הגעתי לבית משוגעים בגלל פרידה מבחורה."
"לפחות לא התאבדת לי."
"האמת שניסיתי, אבל גם בזה נכשלתי."
"מזל שלי." נישק אותו אלונזו על מצחו.
"ושלי." התרפק עליו אופיר, "טוב, דיברנו מספיק, עכשיו אני רוצה לנסות."
"בסדר, אבל תגיד לי אם יכאב לך, מבטיח?"
"כן, אל תדאג כל כך."
אלונזו השכיב את אופיר על בטנו, הגביה את ישבנו בעזרת כרית, ולאט לאט ובזהירות ניסה לחדור אליו.
בניסיונות הראשונים אופיר התכווץ ולא הצליח להתרפות, אבל עם הרבה סבלנות ושפע משחה הוא הצליח להירגע ולבסוף גמר בצעקת עונג.
"עכשיו אני באמת הומו." הכריז בתמימות.
אלונזו צחק, "אם זה מה שאתה רוצה להיות אז כן, זה מה שאתה."
"מה, זה תלוי רק בי? זה לא גנטי?"
"לפעמים, אבל לא תמיד, חלק גדול ממה שאתה עושה במיטה תלוי גם בך, בחינוך שלך ובהחלטות שלך בחיים, וכמובן גם בפרטנר שלך."
"או בפרטנרית."
"כן, נכון." הסכים אלונזו בעצב.
"איך אתה מסביר את זה שעד שנפגשתי אתך לא עלה בדעתי להיות עם גבר?"
"לא יודע, איכשהו נפגשנו במקום הנכון ובזמן הנכון וקרה מה שקרה. האמת שתמיד נזהרתי לא להסתבך עם דו-מיניים, אבל החיים הם עסק לא צפוי, ואתה לא יודע אף פעם מאיפה תיפול עליך המכה."
"אני נחשב בעיניך למכה?" נעלב אופיר, "ולמה החלטת שאני דו מיני?"
"נו, אז מה אתה אם לא דו מיני?"
"טוב, עכשיו נעלבתי." הזעיף אופיר את פניו, והפך את גבו לאלונזו.
אלונזו צחק ומשך אותו אליו לחיבוק, "נו, די, טיפשון אחד, מה אתה עושה פרצופים? אתה לא יודע שבעצם כולנו דו מיניים?"
"כן, קראתי את התיאוריה הזו, אבל לא השתכנעתי, אני לא מרגיש דו-מיני,אני מרגיש... אני מרגיש שפעם הייתי עם שירה ואהבתי אותה מאוד עד שזה נגמר, ועכשיו אני אתך ואני אוהב אותך."
"אתה אוהב אותי? באמת?" שאל אלונזו וניסה לחייך למרות שחש פחד קר לופת את ליבו ואפילו ליטף בחיבה את לחיו של אופיר שהביט בו במבט מלא תום ואמון,
"כן, בטח, אחרת הייתי ישן אתך ועושה אתך כל מה שאנחנו עושים? גם אתה אוהב אותי לוני?"
"אני... כן, זאת אומרת אני... תראה מה השעה? אני חייב לרוץ לחדר כושר, הבטחתי לדני שנתאמן יחד והוא יכסח אותי אם אני אאחר." נמלט אלונזו למקלחת.
"גם אני רוצה לבוא." זינק אופיר מהמיטה ונכנס אחריו למקלחת, "אני יכול?"
"בטח, אבל לא תכננת ללכת לאכול ארוחת ערב אצל אימא שלך?"
אופיר העווה את פניו במורת רוח, "אוף, לא בא לי, היא שוב תתחיל להשמיץ את אבא ואת הדודה שמבזבזת יותר מידי כסף על נעלים ואיפור, אני מעדיף לבוא אתך."
"טוב, אז תזדרז, שלא נאחר." רטן אלונזו.
הם חפזו למכונית ואלונזו נהג בשתיקה לחדר הכושר, אוחז בהגה בפנים חמורות. אופיר ישב לידו, מציץ בו מידי פעם בדאגה, מתחרט על גילוי הלב הנמהר שלו, תוהה אם יש משהו שהוא יכול להגיד כדי לתקן את פזיזותו.
"הדני הזה, הוא יודע עליך?"
"מה, שאני הומו? בטח שכן, אנחנו עובדים יחד כבר כמה שנים, ועוד קודם ראינו זה את זה פה ושם במסיבות ובאטרף."
"באטרף? זאת אומרת שגם הוא הומו?"
"כן, בטח, הוא חי איזה עשר שנים עם מישהו, דווקא בחור נחמד, הם אפילו חשבו להתחתן בקנדה, אבל בסוף זה לא הסתדר והם נפרדו, וכמה חודשים אחר כך גם הסיפור שלי ושל בועז נגמר... זה קורה הרבה אצל הומואים."
"וגם אצל סטרייטים."
"כן, נכון, אבל אצל הומואים יותר."
"תגיד לוני, אתה כועס עלי?" הניח אופיר יד הססנית על ברכו של אלונזו שנמלא רגשי אשמה וחרטה.
"לא, למה אתה שואל?" ניסה להתכחש למתח שהעכיר את האווירה.
"כי מהרגע שאמרתי לך מה אני מרגיש כלפיך אתה נראה... לא יודע, לחוץ קצת."
"אני לא לחוץ אופיר, אבל אני מודה שאני טיפה מופתע, אנחנו מכירים רק חודש פחות או יותר ו... טוב, על שנינו עברה תקופה קשה מאוד לפני שנפגשנו, אני חושב שאנחנו צריכים להיזהר ולא למהר לשום מקום."
"כן, אתה צודק, חבל שפתחתי את הפה, אני כזה טיפש לפעמים."
"אל תדבר ככה, אתה לא טיפש, אתה אחד הבחורים הכי נחמדים שאני מכיר, אני שמח שנפגשנו, החורף הזה עובר לי ממש בכיף בזכותך."
"אבל אתה לא אוהב אותי."
"בטח שכן, אל תהיה טמבל, אני לא מזדיין עם אנשים שאני לא אוהב, אבל... זאת אומרת... יש אהבה ויש אהבה ו... אוף, סיבכת אותי אופיר."
"כן, אני יודע, סליחה, לא התכוונתי." שילב אופיר את ידיו על חזהו והתכנס בתוך עצמו, מדוכדך.
אלונזו החנה את המכונית, כיבה את המנוע, ואחר כך רכן ונשק לאופיר על לחיו. "נו, די חמוד, אל תחמיץ פנים, זה עושה קמטים, בוא נלך להזיע קצת ולשרוף שומנים עם דני."
"לא בא לי." הסב אופיר את פניו לעבר החלון, "לא מתחשק לי לדבר עם אף אחד."
"אני יודע, אבל דווקא בגלל זה כדאי לך לנסות, זה ישפר לך את המצב רוח, נו, בוא חמוד, הגיע הזמן שתכיר עוד הומואיות חוץ ממני."
אופיר נגרר אחריו בחוסר חשק, מרגיש איך עננת הדיכאון שניער מעליו בחודשים האחרונים חוזרת ואופפת אותו.
דני כבר חיכה להם בחדר הכושר וחייך בנימוס כשלחץ את ידו של אופיר שהתאמץ להחזיר לו חיוך.
אלונזו התאמן באותו חדר כושר כבר כמה שנים והכיר היטב את כל אנשי הצוות, הוא ביקש מעוז, מאמן הכושר החביב עליו, להתאים לאופיר תוכנית אישית, השאיר אותו להשגחתו, והלך עם דני להרים משקולות.
"הוא נורא חמוד, אבל ממש צעיר, איפה פגשת אותו?" חקר דני בסקרנות.
"במיטה שלי." צחק אלונזו, וסיפר לדני בקיצור את תולדות ההכרות שלו עם אופיר.
"אז אתה הראשון שלו? עד עכשיו הוא היה רק עם בנות?" השתומם דני, "תשמע אלונזו, זה לא עסקי, ושיישאר ביני לבינך, אבל... ותסלח לי שאני מתערב בעניינים שלך, אבל לדעתי הסיפור הזה לא ייגמר טוב."
"אתה צודק, זה באמת לא עסקך." הצטחק אלונזו, ואחר כך טפח על שכמו של דני והבטיח לו שזה בסדר, הוא סולח לו על ההתערבות כי הוא יודע שכוונותיו של דני טובות, והוא לגמרי צודק, הוא חשב עם הזין ולא עם הראש וכל הסיפור עם אופיר בטח לא ייגמר טוב, אבל ככה יצא, ועכשיו כבר אין מה לעשות.
"לא נכון, תמיד יש מה לעשות." מחה דני והתמתח מלא קומתו כדי להציץ מעבר לכתפו של אלונזו איך עוז המדריך מסביר לאופיר את יתרונותיו של מכשיר הכושר החדש שנועד לחטב את שרירי הישבן והירכיים ביעילות ובלי לפגוע במפרקים. "תראה איך כל ההומואים החרמנים האלה בודקים את החבר החדש שלך." התמרמר, למרות שגם הוא לטש מבטים באופיר שנראה סקסי מאוד בחולצת הטריקו הלבנה המתוחה על כתפיו.
"הוא לא בדיוק החבר שלי." הסתייג אלונזו, "ולמה שהם לא יסתכלו? הוא בחור די יפה, לא?"
"הוא ממש חמוד, אבל הוא קצת צעיר, בן כמה הוא?"
"עשרים וארבע, צעיר יותר ממני בחמש עשרה שנים." אמר אלונזו, מעט נבוך, "ואני בכלל לא בטוח שהוא לא יחזור להתעניין בקרוב שוב בנשים, בעצם אני די בטוח שאחרי שהחורף ייגמר והבחורות יצאו מהמעילים ויתחילו להסתובב שוב עם מחשופים ומיני הוא יחליט שעם כל הכבוד לי הוא מעדיף ציצים וכוס."
"אז למה לך להשקיע זמן במשהו זמני?"
"בחייך דני, מה אתה, ילד? יש משהו לא זמני בחיים? הכול זמני, בעיקר יחסים עם גברים, לך אני בטח לא צריך לספר את זה."
"מה עובר עליך? אתה נורא ציני היום." התמרמר דני שדבריו של אלונזו העציבו אותו.
"מה לעשות, ציניות זה כמו שיער שיבה וקמטים, משהו שבא עם הגיל."
"טוב, טוב, מספיק כבר, עדיף שתשתוק ולא תדבר שטויות, דיכאת אותי כל כך עם הדיבורים שלך עד שכמעט שכחתי להזמין אותך למסיבת יום ההולדת שלי."
"ממתי אתה חוגג ימי הולדת דני? בן כמה אתה בעצם?"
"בן ארבעים בעוד שבועיים." חייך דני בעגמומיות, "אל תגיד כלום, אני יודע שאין לי שום סיבה לחגוג, בעצם הייתי מעדיף לשכוח את התאריך הזה, אבל אין סיכוי, ואם אני לא אעשה מסיבה ואזמין אנשים אני בטח אשב בבית ואוכל את הלב, עדיף כבר לנסות לחגוג, ואני אשמח מאוד אם תבוא ותביא אתך גם את אופיר."
"תודה דניל'ה, אני לא יכול להתחייב בשם אופיר, אבל אני אבוא ברצון." הבטיח אלונזו והפתיע את דני כשהוסיף להבטחה גם חיבוק ונשיקה על לחיו. 

"לחגוג מסיבת יום הולדת בגיל ארבעים? זה לא קצת מפגר כזה?"
"אולי, אבל זה עדיף על לשבת בחושך ולהרגיש ממורמר כי אתה כבר בן ארבעים."
"גם אתה תעשה מסיבה בגיל ארבעים?"
"לא חושב, מסיבות זה לא ממש הצד החזק שלי."
"אז מה תעשה?"
"אין לי מושג, אני מעדיף להדחיק את כל הנושא של הגיל שלי."
"כשאני אהיה בן ארבעים אני אסע לטיול בחו"ל, אבל אני מתכנן משהו ממש מיוחד, אולי ליפן, או לסין."
"או להודו?"
"לא, הודו חמה ומלוכלכת מידי בשבילי."
"יש לך כל כך הרבה שנים עד שתהיה בן ארבעים, אולי עד אז יספיקו לנקות אותה?"
"נראה לך?" צחק אופיר, ואחר כך שאל אם אלונזו בטוח שהוא באמת רוצה שהוא יבוא איתו למסיבה של דני.
"לא רק אני רוצה אלא גם דני, מצאת חן בעיניו, הוא בפירוש ביקש שאני אביא אותך."
"לא יודע, אני קצת מתבייש, חוץ ממך אני לא אכיר שם אף אחד."
"כל החברים של דני בחורים מאוד נחמדים, אתה תהנה מאוד."
"מה, כולם שם יהיו הומואים? לא יהיו בכלל בנות?"
"יהיו, אבל במיעוט מוחץ, ורובן יהיו לסביות."
"לסביות יפות וחרמניות שישתכרו ויתמזמזו לפני כולם?" שאל אופיר וניצוץ חרמני נדלק בעיניו.
"לא, לסביות שמנות ומכוערות ששונאות גברים ויש להן קעקועים מפחידים ושפם."
"אתה צוחק עלי?"
"רק קצת, אבל אל תדאג, על כל לסבית עם שפם יהיו שלושה אוחצ'ות מאופרות על עקבים שינסו לבדוק מה גודל החבילה שלך."
"לא נכון, די כבר לוני, אתה תשמור עלי, נכון?"
"אני אנסה, אבל האמת שגם אני די פוחד מהם."
"אולי כדאי שאני לא אלך, אימא כבר מתלוננת שלא רואים אותי יותר ושהיא מתגעגעת אלי."
"מה, ותיתן לי ללכת לבד, לא חבל עלי?"
"מצחיק מאוד." צבט אופיר את ישבנו וחייך, ואחר כך הרצין, "אתה צוחק אלונזו, נכון? זה לא כל כך נורא כמו שאתה מספר."
"האמת שיותר גרוע, בשעות הראשונות הם עוד מנסים להיות מנומסים, אבל אחרי שמפלס האלכוהול עולה... טוב, אתה כבר תראה לבד." חייך אלונזו, ואופיר החזיר לו חיוך, וקיווה שהוא רק מתלוצץ. הוא אף פעם לא הלך למסיבה של הומואים, והמחשבה שרוב הנוכחים יהיו גברים מהסוג שרואה בגברים אחרים מטרה לחיזורים ולכיבוש הרתיעה אותו מעט.
הכול יהיה בסדר, אמר לעצמו כשהתלבש לקראת המסיבה, מה אתה פוחד? אתה כבר לא ילד, הספקת להיות כבר בהמון מסיבות בימי חייך, אז מה הבעיה שלך? נזף בעצמו, אבל זה לא עזר והוא נשאר מתוח ועצבני. הוא ידע איך להתנהג במסיבות רגילות אבל חשש ממסיבות שבהן גברים אחרים לא יתחרו בו על חסדי הנערות אלא יביטו בו כמו שהוא נהג להביט פעם, לפני ששירה ריסקה את חייו, בנשים - מבטים אומדים ומעריכים שנותן צייד בטרפו.
הוא לא היה רגיל שגברים מביטים בו כך, המחשבה שהוא מהווה אובייקט מיני לגברים הפחידה אותו וערערה את בטחונו. גם במכון הכושר הוא חש עצבני ונבוך בגלל המבטים הבוחנים שהופנו לעברו, אבל לפחות שם היו גם נשים, ואף אחד לא שתה אלכוהול, במסיבה זה יהיה אחרת, כולם יהיו משוחררים וחרמנים... ומה אם מישהו ינסה לגעת בו, איך עליו להגיב? בחורה רשאית במקרים כאלו לסטור לגבר, להתלונן על הטרדה מינית ואפילו לצעוק אונס, אבל הוא גבר, אמנם הומו, אבל בכל זאת גבר, וגברים לא אמורים לצרוח ולסטור למי שמנסה לגעת בהם, או שאולי כן? וחוץ מזה ממתי הוא נעשה הומו? מה, רק בגלל שהוא ישן עם גבר אחד הוא כבר נחשב הומו? ואם כן למה הוא לא מרגיש הומו ולמה המחשבה שלעולם לא יזכה יותר לגעת באישה ערומה מצערת אותו כל כך?
חבל שהסכים ללכת למסיבה הארורה הזאת, עדיף היה להישאר בבית, הכול באשמת אלונזו, או שאולי הוא נעשה כזה בגלל התרופות הארורות האלו? הסוגים הראשונים שלקח כשרק התחיל להרגיש רע וכל עולמו התפורר סביבו גרמו לו להשמין ושיבשו את שנתו, ובהתחלה אפילו הפריעו לו ליהנות מאוננות ועיכבו את האורגזמה שלו.
אחרי שעבר להוסטל הרופא החליף לו אותן לקלונקס שגם הוא שיבש את חייו וטשטש אותו, נדמה היה לו שהסוג החדש שהוא לוקח כעת ושנקרא בשם המצחיק - ציפראמיל מועיל יותר, אבל אולי בגלל הציפראמיל הזה...
"אתה נראה ממש נהדר." החמיא לו אלונזו, "אני אצטרך להשגיח עליך טוב במסיבה, שלא יחטפו לי אותך."
"אל תדבר שטויות! מה אני, איזה כוסית שאסור להשאיר לבד?" נהם בזעף לעבר אלונזו שחיוכו השמח נמוג, ואת שאר הדרך הם עשו בשתיקה לא נעימה.
רק כשאלונזו החנה את המכונית ועמד לצאת הצליח אופיר לנסח התנצלות מגומגמת, והודה שהוא עצבני ומתוח, ומרגיש מאוד נבוך מכל עניין המסיבה. "אני יודע שזה נשמע מפגר, אבל אני לא מרגיש הומו, חוץ ממך בחיים לא נגעתי בצורה כזו באף גבר, ואני מתחיל לחשוב שאולי אני ואתה... שכל זה קרה רק בגלל התרופות שאני לוקח וזה... ושאולי זה בכלל טעות ו... אתה חושב שאני מדבר שטויות?"
"לא יודע, כשהייתי צעיר יותר חלמתי שמישהו ימציא תרופה שתרפא אותי מההומאיות שלי, אבל עד כמה שידוע לי אין דבר כזה, ואין גם אף כדור שיכול להפוך סטרייטים להומואים."
"כן, אתה צודק, אני מדבר שטויות. אני נורא לחוץ מכל המסיבה הזו, חבל שבאתי."
"אפשר לחזור, לא יקרה כלום אם אני אפספס מסיבה אחת, כבר חגגתי מספיק בימי חיי, אתה רוצה שנחזור?"
"כן, לא, לא יודע... לא. בוא ניכנס, טיפשי לחזור עכשיו, אחרי שכבר עשינו את כל הדרך לכאן. סליחה שאני דביל כזה, בוא ניכנס, יהיה בסדר."
"בטוח?"
"לא, אבל אם אני לא אנסה איך אני אדע?"
"יש בזה משהו." התחייך אלונזו, ורוחו הטובה שבה אליו, "יאללה, זזנו?"
"זזנו." הסכים אופיר ויצא מהמכונית, נשם עמוקות וניסה לחייך בעודו פוסע בעקבות אלונזו.
דני ערך את המסיבה בבית הוריו - שהסתלקו ברוב התחשבות לכמה ימי נופש באילת - הם גרו בבית גדול עם פאטיו מקורה זכוכית ושופע צמחיה שהוסב לאולם ריקודים. בחדר האוכל עמד מזנון שופע אוכל ושתייה, בלונים תלו מהתקרה, המוזיקה הייתה משובחת, והאורחים הביאו איתם מצב רוח מעולה. כולם היו חביבים וידידותיים אל אופיר שנרגע והתחיל ליהנות, ואפילו רקד עם כמה מהנשים שהיו במסיבה. הוא לא העז לשאול אם הן לסביות אבל שמח להיווכח שכולן נעימות למראה, חייכניות, לא משופמות וכלל לא מפחידות.
רוב האורחים היו בגילו של בעל השמחה ומבוגרים ממנו, והעדיפו לשוחח ולשתות, וגם הצעירים יותר שכן רקדו זה עם זה נהגו באיפוק. בשעתיים הראשונות איש לא צבט את ישבנו, או נהג בחוצפה, וגם הנשיקות והחיבוקים שהחליפו זה עם זה וזו עם זאת היו צנועים למדי. רק אחרי שהאוכל נגמר וחלק מהאורחים עזב החלו העניינים להתחמם, המוזיקה נעשתה סוערת יותר, האורות התעמעמו, אנשים התחילו לעשן ולשתות ברצינות, וכשאופיר סר לשירותים הוא הבחין במישהו שבלע פיסת קרטון צבעוני. במטבח הכין צעיר שחום בעל ראסטות כמה נרגילות שהדיפו ריח מוזר, אבל למרות שרחבת הריקודים נעשתה צפופה יותר, ופה ושם נגעו בו אנשים במקרה, או אולי לא, הוא נשאר רגוע והמשיך ליהנות.
אלונזו היה כל הזמן לצידו והוא שתה ונעשה שמח וקופצני ואמר שוב ושוב לאלונזו שהוא שמח שהוא בא, ובאמת הגיע הזמן שיחגוג קצת, אפילו המחשבה המפחידה שהוא לעולם לא יזכה יותר לחבק אישה וללטף חזה נשי חשוף ויפה הטרידה אותו פחות. הוא אפילו העז לרקוד עם בחור צעיר ודקיק אחד ששערו הארוך גלש על כתפיו וחיוכו הביישני והמתוק הזכיר לו את חיוכה של הילדה שהוא היה מאוהב בה פעם, כשהיה בתיכון, ואז נשמע רעש צוהל מכיוון דלת הכניסה ומישהו צעק בקול שתוי ושמח - "בועז! מה אתה עושה פה? מתי חזרת לארץ?"
מאחורי גבו הוא שמע את דני מקלל חרש, וחש את כף ידו של אלונזו מתהדקת על כתפו. "בוא, אנחנו הולכים." אמר וגרר את אופיר אחריו.
"אלונזו, בחייך, תפסיק להיות אידיוט." רץ דני אחריהם, ותפס את זרועו של אלונזו, "לא היה לי מושג שהוא בא, בטח ארי הזמין אותו, בכלל לא ידעתי שהוא חזר לארץ."
"אני יודע דני, זה בסדר, אין לי טענות אליך, אבל אם לא אכפת לך אני מעדיף להסתלק עכשיו, הגיע הזמן להשכיב את הילד לישון."
"אני לא ילד, ואני לא עייף." התנער אופיר במרדנות. הוא שנא שאומרים לו מה לעשות, בעיקר כשהיה שתוי מעט, "אני נהנה, למה אני צריך לברוח מהבועז הזה?"
"הילד צודק." אמר דני חרש, "אין שום סיבה שתברח ממנו."
"אני לא בורח, פשוט לא בא לי לראות אותו."
"אם הוא חזר לארץ אתה תראה אותו כל הזמן, אלא אם כן תכניס את עצמך למעצר בית." התווכח דני, "נו, די, אל תהיה תינוק אלונזו, לך תגיד לו שלום כמו גבר, לא מתאים לך לברוח כמו נקבה."
אלונזו רטן והעווה את פניו במורת רוח, אבל נכנע ונשאר, וכשבועז הופיע בפתח החדר, מוקף חברים וידידים, הוא ניגש אליו, לחץ את ידו בקרירות בוטחת, הציג בפניו את אופיר שהסמיק לנוכח המבט האומד שנעץ בו בועז, ואפילו נשאר במסיבה עוד חצי שעה אחר כך, רקד וחייך ונישק את פיו של אופיר הנבוך לפני שגרר אותו החוצה למכונית.
"נו, נהנית? שאל את אופיר כשהם צנחו עייפים למיטה.
"כן, מאוד. היה ממש כיף, חבל שהבועז הזה בא וקלקל הכול."
"לא נורא, הרי הייתי צריך להיפגש איתו בסופו של דבר, ראית איזה מבט הוא תקע בך?" צחק אלונזו וחיבק את אופיר שהדף אותו מעליו בטענה שיש לו סחרחורת ובחילה.
"זה בגלל ששתית, מחר תרגיש יותר טוב." הבטיח אלונזו, הניח לו ונשכב בגבו אליו, עצם את עיניו, העמיד פני ישן וחשב על האקס שלו, ועל ההבעה שעלתה על פניו כשראה אותו מנשק בחור צעיר ונאה.
גם אופיר שכב בעיניים עצומות, חושב על בועז וכמה מוזרה נעשתה התנהגותו של אלונזו ברגע שהוא נכנס למסיבה, ותהה מה הוא עושה לכל הרוחות באותה מיטה עם ההומו הזה שכנראה מאוהב עדיין באקס שלו בדיוק כמו שהוא מאוהב עדיין בשירה.