13. יורצאיט

אחרי העבודה לקחתי את הילד והלכתי לבקר את בטי, החברה הכי טובה שלי. היא הדבר הכי קרוב לאחות שיש לי בחיים. היא באה לקיבוץ כילדת חוץ כשהייתי בגיל שלוש עשרה ומהרגע הראשון שנפגשנו הבנתי שהיא לא כמו שאר הבנות בקיבוץ. היא הייתה מין ירושלמית דוסית כזו - לא לבשה מכנסים, לא בגדי ים ולא גופיות. לא נגעה בגברים, דברה בצורה משונה, ידעה יידיש כמו הזקנים, אכלה רק אוכל כשר ונישקה את המזוזות כשעברה בפתח.

בטי היא האדם הראשון שפגשתי שהעזה להיות שונה מאתנו, הקיבוצניקים הצברים והשזופים. ומה שהיה מדהים עוד יותר - היא אף פעם לא עשתה שמץ של מאמץ להדמות לנו אלא הלכה לה בשבילי הקיבוץ עם החצאיות הארוכות שלה, זקופה ובטוחה בעצמה, מתעלמת בבוז שקט מהלחישות שלחשו הנשמות הטובות של הקיבוץ מאחורי גבה. הערצתי אותה ממבט ראשון. בזכותה למדתי שלא כולם צריכים להיות אותו הדבר. אפשר להיות שונה ולהישאר בחיים אפילו בקיבוץ.

עם הזמן למדתי שהיא באה מבית חרדי, שהוריה זרקו אותה מהבית אחרי שהרתה בגיל שלוש עשרה ולא רצתה לגלות מי האחראי להריונה. הוריה בצעו בה הפלה ושלחו אותה לקיבוץ ישר מבית החולים. אחרי שנפטרו ממנה סיפרו לכולם שהיא מתה וישבו עליה שבעה. רק שנים רבות אחר כך היא נפגשה איתם שוב.

"היום היוארצייט של בועז." אמרה, מלכסנת אלי מבט. "אתה יודע מה זה יורצאיט עמי?"

אני אולי שמוצניק אבל לא גוי גמור. "זה יום השנה למוות שלו. כמה שנים כבר עברו מאז שהוא מת?"

"חמש שנים. הוא היה צריך להיות בן שישים ושלוש היום."

כן, הוא היה גדול ממני בכמעט עשרים שנה. כשהייתי בן שלוש עשרה זה נראה כמו שנות דור, היום זה נדמה לי הרבה פחות.

"סלחת לו כבר על מה שהוא עשה לך?" היא שואלת ומלטפת קלות את זרועי.

אני מניד לאות לאו והיא נאנחת. מבחוץ אנחנו שומעים את צעקות הילדים שלה ושל הילד שלי. הם מתרוצצים בחוץ, צורחים וצוחקים.

"עשית מצווה שלקחת את הילד הזה." אומרת בטי כמו שהיא אומרת תמיד כשהיא רואה את הילד, ומחייכת.

"זה הכול בגלל אבי" אני ממהר להצטנע. "את יודעת איך זה בעדה שלהם. הם לא אוהבים להוציא ילדים מהמשפחה ואבי הוא הבן דוד הכי קרוב של האימא שלו."

היא מנידה בראשה ושותקת למרות ששנינו יודעים שאבי לא כל כך רצה את הילד ואני זה שהתעקש להוציא אותו מהמשפחה האומנת שגידלה אותו רק בשביל הכסף שהם קיבלו מהמדינה בעבורו.

"את יודעת כמה אני אוהב אותו, אבל לגדול ככה, אצלנו, אני שואל את עצמי לפעמים אם אנחנו לא מזיקים לו?"

"אתם לא." בטי נחושה מאוד בדעתה בנושא הזה. "אתם אוהבים אותו ודואגים לו, במיוחד אתה. אתם המשפחה שלו והוא הילד שלכם. תראה כמה הוא מאושר." היא מוסיפה בחיוך, מציצה מהחלון בילדים שרודפים זה אחרי זה על הדשא.

היא אוהבת ילדים. יש לה ארבעה ובטח היו עוד אם רק הייתה יכולה ללדת שוב.

"אתה צריך לסלוח לבועז. גם אני סלחתי לבן דוד שלי ולהורי, וזה עשה לי רק טוב."

שוב הויכוח הישן ההוא. היא מתביישת לשאול ואני מתבייש לספר לה מה בדיוק קרה שם ביני ובין בועז בחדר ההלבשה של הברכה.

זה בסדר, גם אני לא שואל מה עשה לה הבן דוד ההוא. אני יודע שהיא לא תרצה לדבר על זה, והיא יודעת שאני מעדיף לא לדעת. עדיף ככה.

"אולי ביוארצייט הבא בטי." אני אומר בפייסנות.

אנחנו מחליפים מבטים. "אהבתי אותו מאוד." היא אומרת פתאום, "הוא עשה את זה איתי רק בפעם האחרונה ההיא שממנה נכנסתי להריון. בשאר הזמן הוא רק ליטף אותי והיה מאוד עדין איתי. הוא היה חבר שלי, ואני הייתי צריכה חבר. אתה לא יודע איך היו ההורים שלי אז, זה היה נורא. הייתי כל כך בודדה. היינו כל כך עניים, אימא הייתה חולה כל הזמן והיו כל התינוקות שהייתי צריכה לטפל בהם. לא הייתי מחזיקה מעמד בלעדיו. ההיריון היה רק תאונה כזו, אתה מבין ? הוא באמת אהב אותי, עד כמה שהוא היה יכול לאהוב אישה כמובן." הוסיפה באנחה.

הבן דוד ההוא שלה מת מאיידס אחרי שחי שנים בניו יורק כהומו מוצהר. אומרים שהוא היה ממש עילוי ואם הוא לא היה בורח לחו"ל הוא בטח היה עכשיו רב גדול.

בהתחלה גם בועז היה עדין איתי מאוד. כשזה רק התחיל הייתי בקושי בן שלוש עשרה והוא היה המאמן הנערץ שלי, התחליף לאבא שלא היה שם בשבילי, החבר הכי טוב שלי.

אהבתי אותו והערצתי אותו. הוא היה הכול בשבילי ולמען קצת תשומת לב מצידו הייתי מוכן להניח לו ללטף אותי מתחת לבגדים ולגעת בי במקומות שאסור למבוגר לגעת בילד.

ידעתי שזה לא בסדר והשלמתי עם זה כי רציתי שהוא יאהב אותי, אבל הוא כל הזמן רצה עוד ועוד וזה כאב וזה לא היה בסדר.

לא רציתי לאהוב אותו בצורה כזו. רציתי חיבוקים, רציתי נשיקות, רציתי חום. הייתי אז רק בן  ארבע עשרה ולא רציתי את הזין הענקי שלו בתחת שלי. בקושי הצלחתי להכניס אותו לפה שלי. פחדתי כל כך שהוא לא יאהב אותי יותר ובאמת שניסיתי, אבל לא יכולתי.

להגיד לו שאני לא אוהב את מה שהוא עושה לי היה הדבר הכי קשה שעשיתי עד אז, אבל בפעם האחרונה זה כל כך כאב עד שדחפתי אותו מעלי וברחתי, בוכה, והסתתרתי ממנו ברפת עד שהחשיך ואז התגנבתי לחדר הילדים, התרחצתי טוב טוב במים רותחים והחלטתי שדי, אני לא מוכן יותר להישאר איתו בחדר ההלבשה אחרי שכולם עוזבים.

מאז לא חזרתי יותר לבריכה. נבחרת הכדור מים של הקיבוץ שלנו הפסידה שוער טוב ואני נשארתי בלי אף אחד שיחבק אותי.

בועז לא חיכה יותר מידי לפני שמצא לו ילד אחר שהיה נואש יותר ממני, ואולי רגיש פחות.

לא יודע, הקפדתי לא להסתכל.

התחברתי לבטי ואיימתי על כל מי שרצה להציק לה שאקרע אותו ממכות. תמיד חשבתי שהגנתי עליה ורק שנים אחר כך, כשדברתי עם הפסיכולוג שלי, הבנתי שהגנתי בעצם על עצמי, על השונות שלי, שכבר אז, בגיל כל כך צעיר הרגשתי בה.

מרוב פחד קברתי את ההבדל ביני לבין שאר הבנים בקיבוץ עמוק עמוק בתוכי, מתכחש בכל כוחי למה שהייתי באמת.

חיזרתי אחרי בנות, נהגתי בטרקטור, הפגנתי התנהגות מאצ'ואיסטית גסה ושכבתי עם מתנדבות קלות דעת ונדיבות. עשיתי הכול כדי להיות גבר כמו כולם, מתעלם מהאמת שהתעקשה להתגלות לפני בחלומות שמיהרתי לשכוח ברגע שהתעוררתי.

אחר כך הלכתי לצבא ופגשתי את אבי והתאהבתי בו ממבט ראשון. הוא קיבל אותי בדיוק כמו שאני ואיתו לא יכולתי יותר להעמיד פנים שאני כמו כולם. הוא חיבק וליטף אותי כמו שרציתי וגם הכאיב כמו שרציתי, ואחר כך עזב אותי, ושוב חזר, ושוב נאלץ ללכת. נפרדנו עד שלא יכולתי עוד לשאת את החיים בלעדיו וחזרתי אליו לתמיד. יותר לא אלך ממנו לעולם. 

רק בטי יודעת קצת על בועז, רק היא יכולה להבין את האהבה הראשונה הכואבת והמרה הזו.

לא סיפרתי על בועז לאבי, יש לו מספיק צרות משלו.

בועז מת מסרטן ראות לפני חמש שנים. כל חניכיו הרבים באו ללוות אותו כשנקבר בקיבוץ בלוויה גדולה ורבת משתתפים. על קברו נישאו נאומים נרגשים. המספידים דברו הרבה על מסירותו לענף כדור המים ולילדים שאימן. אחיו ואחיותיו סיפרו שהוא היה נשוי לנבחרת שלו ולכן מעולם לא הקים משפחה משלו. איש לא שם לב לחיוכים המרים של כמה מחניכיו לשעבר שחלק מהם, כמוני, גם הוא לא התחתן מעולם.