עוקבים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

1. החגים

יש רק שלוש, אולי ארבע סיבות לריב עם נשים. החשובה והעיקרית היא סקס, עם זה לא הייתה לנו שום בעיה. למרות שבטי הייתה בהריון מתקדם הסקס נותר אדיר ואפילו טוב יותר. הסיבה השנייה היא כסף, ושאר הסיבות הן חינוך ילדים וקרובי משפחה. גם בגלל זה לא רבנו כמעט, אולי התווכחנו קצת, אבל לא נורא. למה לא רבנו על כסף? מפני שהיה לנו בדיוק כמה שצריך. אם היה מעט מידי היינו מתווכחים, ואם היה לנו יותר מידי גם אז היו עלולות לצוץ בעיות, למרות שבזה אין לי שום ניסיון, אף פעם לא היה לי יותר מידי כסף, אבל שמעתי שגם עודף ממנו עלול להיות בעייתי.

כשרק התחלנו לשלם משכנתא נלחצתי קצת ממשיכת היתר בבנק, אבל אחרי שהתרגלתי שקצת אובר דראפט לא יהרוג אותי וכמו שבטי אמרה, גם הבנקים צריכים פרנסה, נרגעתי. היו לה דרישות צנועות מאוד וגם אני לא בזבזן או מפונק במיוחד. הייתה לי משכורת סבירה ובטי הרוויחה יפה גם כן, לפעמים כמוני ולפעמים קצת פחות ממני. היא לא הייתה בזבזנית, כמעט לא קנתה לעצמה כלום ובניגוד להרבה בחורות שהכרתי היא לא הייתה משוגעת על בגדים ונעלים. לא הייתה לנו אפילו עוזרת בית, היא בישלה וניקתה ועשתה הכל לבד. בטי גם מעולם לא דרשה שנצא לבלות או שאקח אותה לחופשות יקרות. שנינו היינו טיפוסים ביתים ואוהבי שגרה.

הכל היה בסדר עד שכמה ימים אחרי שחזרתי מהמילואים, בא ואניה וביקש את התכניות שעשה דוב כששיפץ את הבית. הוא סיפר לי שהוא רוצה להגדיל את הבית שלו ואולג מתעקש שהוא רוצה חדר בדיוק כמו של אדם.

הבתים שלנו נראו פעם, אי שם בשנות החמישים, בדיוק אותו דבר - שתי דירות פעוטות של בערך שלושים מ"ר, מחוברות זו לזו, יוצרות מלבן לבן עם גג רעפים אדום חבוש מעליו, שעמד על עמודים תקועים במורד סלעי שהשתפל לעבר ואדי קטן למרגלות הכרמל.

במשך השנים כל אחד מהבתים התפתח בצורה אחרת. הדירה של ורד נותרה בצורתה המקורית, כולל גג הרעפים שדהה אחרי חמישים שנה בשמש הים תיכונית למין אדום חלודה עכור. בן זוגו הצמוד אליו היה בר מזל וזכה לגדול ולהתקדם עם השנים, עד שנעשה בית מודרני ומרווח, מחופה בגג רעפים איטלקיים אדמדמים.

גורלו של הבית שלצידו, ביתו של ואניה, היה אחר. אי שם, בתקופה עלומה, שהרישומים עליה נותרו חבויים במדפים המאובקים של משרד מהנדס המועצה חוברו שתי הדירות הפעוטות לדירה אחת והבעלים הגדילו את שטחן בדרך הפשוטה של תוספת עוד קובייה מאחורי המלבן. הבית נעשה גדול יותר, אבל תכנונו היה מרושל ולא נוח. הבלטות היו מכוערות ושבורות, המטבח היה קטן וחשוך ועל מצבם של השירותים עדיף לא לדבר. שיפוץ ותכנון מחודש ממש התבקשו, הבעיה הייתה כמובן כסף.

מיד הרגשתי שמשהו מוזר מתרחש, ואניה נראה נרגש, אבל זהיר, מאוד לא אופייני לו. הבטתי בו כשבדק את התכניות במומחיות מפתיעה ורשם לעצמו הערות ושרטוטים על דף ניר, ושאלתי את עצמי אם עלי להתנהג כמו שחונכתי, כלומר לשתוק בנימוס ולא להתערב בעסקי אחרים, או שכבר נעשיתי מספיק ישראלי כדי לשאול אותו שאלה חצופה אך מתבקשת - מאיפה לעזאזל יהיה לך כסף לשפץ? - בחרתי בפשרה והזכרתי לו בעדינות שקודם כל עליו לקנות את הבית, אחרת לא יוכל אפילו להחליף בו את התריסים, שנטו להיתקע כל פעם שניסו לסגור אותם.

ואניה חייך אלי במאור פנים. "בדקתי אצל מהנדס העיר, הבית שייך לעמידר, הם אלו ששיפצו אותו בשנת שישים ושלוש עקב דרישת הדייר הקודם, אחד ששמו כנפו, שהיו לו שמונה ילדים, וגם הוריו וסבתא שלו גרו איתו. הבית עדיין שייך לעמידר ובגלל שאנחנו זוג צעיר ואני עולה חדש שתומך במשפחה עם פנסיונרית ושתי קטינים, ויש לי אישה הרה, אנחנו מקבלים מחיר טוב מאוד ו… אה…" הוא קימט את מצחו כאילו נזכר במשהו, קיפל את דפי התכניות הענקיים שכיסו את כל השולחן והסתלק.

לפי השרטוטים של ואניה הבנתי שהוא חשב על הריסת כל הקירות הפנימיים והגבהת הקירות החיצוניים וגם על ניצול השטח שמתחת לעמודים כדי לבנות עוד חדר עם שירותים מתחת לבית.

הייתי מופתע, אבל שתקתי. אולי לואניה יש חסכונות? אולי אביו שלח לו כסף? אולי לסבתא יש איזה סכום כסף חבוי אי שם? לא ידעתי ולא היה לי חשק לחטט ולשאול. החלטתי שאם הם באמת ישפצו את הבית אעזור כמיטב יכולתי ואציע להם לגור אצלנו בזמן השיפוצים.

***

כמה ימים אחר כך קיבל אולג מחשב חדש ויקר, וגם כדור רגל חדש. בטי ואמונה החליפו את כל ארבעת הגלגלים ברכב שלהן, למרות שעדיין אפשר היה לנסוע בהם עוד כמה חודשים ואולי אפילו שנה, ואמונה ישבה עם חוברות צבעוניות של משרדי נסיעות ובדקה מחירים של טיולים לחו"ל.

ניסיתי להתעלם, אבל הייתה לי תחושה לא טובה, מין אי נוחות שהתמקמה אי שם מתחת לעורפי, בין השכמות. בדיוק במקום שבו צריך לתקוע סכין כדי לחסל מישהו מהר ובשקט.

שבוע אחר כך, כשרציתי לשלם לפקידה של ד"ר פאנוב, גיליתי לתדהמתי שאין צורך בכך, "כבר שלמת לי על חצי השנה הבאה מראש." צייצה הנערה הצעירה שישבה בקבלה ועסקה רוב הזמן בקריאת עיתוני נשים ובטיפוח ציפורניה. אם הייתי יכול הייתי חוזר לחדרו של הרופא לברר מה קורה, אבל לא העזתי להפריע לו. יש דברים שבן אדם פשוט לא עושה, לא חשוב כמה הוא כועס או לחוץ. אני חושב שסבא אדי, שלימד אותי את הכלל הזה, היה מסכים שלהתפרץ לחדר של רופא כשהוא עם פציינט, זה אחד מאותם דברים.

חזרתי הביתה מוטרד, כל הדרך חשבתי על השיחות שנפסקו פתאום ברגע שנכנסתי לחדר, על המבטים המהורהרים שנעצה בי בטי כשישבה ועיינה שוב בתנאי המשכנתא שלנו, ועל התחושה המוזרה והבלתי ניתנת להסבר, אך בכל זאת שרירה וקיימת, שחשתי בזמן האחרון, הרגשה שדברים נעשים מאחורי גבי, שלא הכל גלוי וישר, שמסתירים ממני משהו.

אני יודע שאני נוטה קצת להיות פרנואידי, אבל גם לפרנואיד יש אויבים. לא שחשבתי שמישהו במשפחה אויב שלי, אבל… כמה שחשבתי על זה יותר ככה הייתי משוכנע יותר שבטי מסתירה ממני משהו. היא לא שיקרה לי אף פעם, אבל אולי בגלל הדרך בה גדלה, היא אף פעם לא נידבה מידע על עצמה או על אחרים. בטי הייתה האדם האידיאלי לספר לו את סודותיך, תכונה נפלאה כשאתה פסיכולוג, עורך דין, או כומר. תכונה רעה מאוד כשאת נשואה לבחור כמוני, חשדן ורואה שחורות שמצפה תמיד לרע ביותר מכל אחד.

נכנסתי הביתה נחוש בדעתי לא להרפות ממנה עד שהיא תגלה בדיוק מה קורה פה. מאין הכסף ומה היא מסתירה ממני. הבית נראה ריק, בדרך כלל אהבתי את השעה הזו, קצת לפני שקיעת השמש. אור רך האיר את השמים, האוויר החל להתקרר מעט, ורוח נעימה נשבה מכיוון מערב. כמעט שצנחתי על הכורסא להתבונן איך השמש שוקעת מאחורי מגדל האוניברסיטה שקלקל את הקו הטבעי של רכס הכרמל, כששמעתי מישהו נע בחדרו של אדם. רק כפכפיה של בטי השמיעו את הנקישות הקלות הללו, אבל בטי לא עלתה אף פעם לחדרו של אדם בלי הזמנה מפורשת שלו. הוא היה קנאי לפרטיותו, רק הילדים הורשו להסתובב אצלו וגם זה רק אחרי שהוא נעל את הארון והחביא במגירת השולחן שלו כל מיני דברים שלא רצה שיחטטו בהם.

"הוא יכול להסתיר גופה מתחת למיטה ואף אחד לא ידע עליה." אמר פעם סבא במורת רוח והרים את גבותיו בפליאה כשאולג ענה לו שמתחת לפוטון של אדם אין מקום לגופה, ולירז הוסיף במעשיות שגופה בטח תסריח נורא ולכן... בטי התערבה וחתכה מיד את קו השיחה שנעשה מקברי מידי לטעמה, אוסרת עלינו לדבר על גופות ליד האוכל.

עליתי לחדר של אדם ופתחתי חרש את הדלת. החדר השתנה מאוד מאז גרה בו בטי. אדם שם פוטון צמוד לקיר החיצוני מתחת לחלון ותלה ממול מדפים עמוסי ספרים. היה לו מחשב קטן עם מדפסת ושולחן עבודה גדול. רק הריח, ריח של עץ אורן, נותר בחדר כשהיה.

 

בטי עמדה ליד ארון הבגדים והתעסקה בבגדים שהיו בו. היא הסתובבה, מבוהלת מהופעתי והסמיקה, מנסה להסתיר מאחורי ערמת חולצות טריקו קופסא מלבנית קטנה ושטוחה עטופה בניר מבריק.

"לא שמעתי אותך נכנס." אמרה וניסתה לחייך. מובן שהיא לא שמעה אותי, עליתי יחף והקפדתי לדרוך על קצות אצבעותיי ולא להרעיש כשטיפסתי במדרגות המתכת.

בלי מילים הזזתי אותה הצידה והוצאתי את החבילה המרשיעה מהארון. השעון היפיפה שהיה בפנים עלה אלפי שקלים. ידעתי את זה כי התבוננתי לא מזמן עם בטי בקטלוג שעונים. היא חשבה שזה מצחיק כשגילתה שהשעון שהכי מצא חן בעיני היה השעון הכי יקר בקטלוג.

"סימן שיש לי טעם טוב." אמרתי ולקחתי אותה למיטה, שוכח מיד מהשעון. לא רציתי שעון חדש, הייתי מרוצה לגמרי מהשעון הישן שלי.

לשמחתי השאלה מה הייתי עושה לה אם הייתי מגלה שהיא קנתה את השעון הזה לגבר אחר, נותרה חבויה לנצח עמוק בתוך הנשמה השחורה שלי. השעון נועד לי, על הפתק שנח לצידו היה כתוב -  למקס היקר, לכבוד יום השנה הראשון שלנו, באהבה בטי.

הרמתי את ראשי מהפתק ובחנתי את פניה, הסומק נעלם מהם והם היו חיוורים ומתוחים.

"אתה זוכר את הפעם הראשונה שלנו?" שאלה וניסתה לגעת בידי. הדפתי אותה מעלי, כועס על הניסיון שלה להרגיע אותי בעזרת זיכרונות דביקים. בטח שזכרתי, זכרתי הכל, את ידי שרעדו כשניסיתי לשים את הקונדום ואת התמיהה שלה למראה גופי הערום, ואת הפעם הראשונה שטעמתי והתמכרתי לטעם שלה. זכרתי אפילו את פסי הזהב שצבעה השמש על הקיר מעל לראשה כשנכנסתי למיטתה בפעם הראשונה. דחקתי את הזיכרונות המתוקים הללו ממוחי והמשכתי לחקור אותה.

"מאין יש לך כסף בשביל זה?" שאלתי בקשיחות, דוחף את השעון היקר מתחת לאפה.

"אני לא מבינה, למה אתה כועס? רק רציתי לשמח אותך." אמרה בטי וצנחה באומללות על הפוטון.

התיישבתי לצידה, היפנים האלה, למה אין להם מיטות נורמאליות? הפוטון היה נמוך מידי וקשה מידי, איך אדם סובל את זה? איך יכולתי להסביר לבטי את צורת המחשבה שלי ואת החינוך שעיצב אותי?

"ראשית, גבר לא אמור לקבל מתנות כל כך יקרות מאישה. חינכו אותי שגבר שלוקח מתנה יקרה מאישה הוא ג'יג'ולו." ניסיתי להסביר לה, "ושנית, מאיפה יש לך חמשת אלפים שקל מיותרים? זה שיגעון לקנות שעון כזה יקר כשיש לנו משכנתא ומשיכת יתר." שוב אחזתי בכתפה, "מאיפה הכסף בטי?"

"כשאתה קנית לי תכשיט לא שאלתי אותך מאיפה הכסף, למה אתה כזה… כזה…" היא החוותה בידה תנועת ייאוש, וניסתה לקום מהפוטון. משכתי אותה חזרה. עכשיו כבר הייתי ממש נרגז ועדיין לא קבלתי תשובה לחשדות שעינו אותי.

"מאיפה הכסף?" חזרתי, מנער אותה בקשיחות, "את משקרת ומסתירה ממני דברים. אני שונא את זה, מאיפה הכסף בטי?"

בטי הביטה בי בשתיקה וכמו תמיד לא ניסתה להגן על עצמה או להתנגד. צנחתי על הרצפה לצידה, מאלץ את עצמי להירגע ולא לעשות שטויות. "אני מרגיש שמשהו מוזר קורה סביבי." אמרתי לה בקול שקט, "ואניה מדבר על שיפוץ הבית עוד לפני שקנה אותו, והמחשב החדש שהם קנו, וראיתי שאמונה הביאה חוברות מסוכנות נסיעות ועכשיו השעון..."

"אתה צודק שהסתרתי ממך דברים, אבל לא שיקרתי." אמרה בטי בתוקף והמשיכה בלי לתת לי זמן לענות, "תשמע, מה תגיד אם אני אשלם את המשכנתא ואוריד את העול הזה מהגב שלך? אני יודעת שאתה שונא את הלחץ הזה של התשלומים החודשים."

"רק בתנאי שתרשמי את הבית על שמך." אמרתי, "וגם אז זה לא יהיה בסדר. אם אנחנו חיים יחד הבית צריך להיות שייך לשנינו." היא החלה לעסות בעדינות את עורפי, זה היה נעים ומרגיע.

"מאיפה הכסף בטי?" חזרתי שוב לנדנד, אבל לא הייתי מספיק גבר להפסיק את המגע הנעים בעורפי.

"אוי, איזה נודניק, מאיפה כבר יכולתי לקבל כסף? מסבתא פורטונה כמובן. כל אחד מאתנו קיבל בירושה חמישים אלף דולר. התאומים  יוכלו להוציא את הכסף מהחשבון רק כשיהיו בני עשרים ואחת."

"אז למה לא סיפרת לי? את חושבת שאני אטום כל כך שלא הרגשתי שכולם מסתודדים מאחורי הגב שלי?" שוב התחלתי לרתוח מכעס. "למה את לא גלויה איתי, תמיד יש לך סודות מפני."

בטי נאנחה והמשיכה ללטף אותי בעדינות. "ידעתי שתגיב ככה, בגלל זה לא סיפרתי לך מיד. זו הייתה טעות. ד"ר פאנוב אמר שהנטייה שלי לסודיות מעוררת אצלך חשדנות חולנית." אמרה בטי חרש, ומיד הידקה את כפותיה על כתפי כדי למנוע ממני לזנק ממקומי מרוב תדהמה, בטי וד"ר פאנוב?

"כן, הלכתי אליו להתייעצות ובאותה הזדמנות שלמתי בשבילך מראש."

היא החליקה מהפוטון וישבה בחיקי. הראש הקטן שנח עד כה בשלווה בתוך המכנסים שלי התעורר פתאום, מנסה לשבש את צלילות מחשבתי.

"בטי מספיק עם זה." נאבקתי לשמור על קור רוח למרות שהיא דחפה ידיים מתחת לחולצה שלי, מחליקה בצורה מסוכנת יותר ויותר למטה. עצרתי את ידיה שנייה לפני שהיא פתחה לי את החגורה.

"אני מצטער שצעקתי." התנצלתי, "ואני מודה לך מאוד על המתנה שקנית לי, למרות שאני לא יכול לקחת אותה, תודה רבה לך."

"מה תודה, תתפשט!" התפוצצה בטי מצחוק, "תמיד רציתי להגיד את זה." אמרה, מרוצה מאוד מעצמה, והסבירה לי שאם אני מתעקש שנשלם יחד על הבית היא תשקיע את הכסף בקנית דבר מה שנקרא נדל"ן. לפני שהספקתי לשאול מה זה הנדל"ן הזה בטי פתחה לי את החנות וכל המחשבות פרחו ממוחי.

רק אחר כך, הרבה יותר מאוחר, כשכבר היינו במיטה שלנו, היא הסבירה לי שנדל"ן זה דירות ובתים ומגרשים. לא הייתי מופתע בכלל לגלות שהביטוי המשונה הזה בא מארמית. "החלטתי לקנות את הדירה של סבא." אמרה בטי, "הכסף מספיק בדיוק, ועוד נשאר לי קצת ללימודים שלך."

נאנחתי. "לא בטי, לא עוד פעם עם הלימודים שלי." היא רצתה מאוד שאשלים את לימודי ההנדסה שהתחלתי עוד במוסקבה. לימודים שנקטעו כשהתגייסתי. אחרי שהשתחררתי סירבתי לחזור ללמוד, לא היה לי ראש לזה. סבתא כעסה מאוד והודיעה שאם ככה אז אין לנו מה לחפש יותר ברוסיה וצריך לעלות לישראל.

"אין לי יותר ראש ללימודים בטי, את צריכה ללמוד, לא אני." מחיתי, מודע לזה שאני נשמע כמו ילד.

"אני? אני אגיד תודה אם יהיה לי מספיק חשק לקום מהמיטה אחרי הלידה." ענתה בזעף והפכה אלי את גבה. ידעתי שהיא חוששת מאוד שההיסטוריה תחזור על עצמה והיא תקבל דיכאון אחרי הלידה ולא תוכל לתפקד. "היום יש תרופות מצוינות בטי, זה לא יהיה כמו אז שאימא שלך ילדה." ניחמתי אותה.

בטי המשיכה להזעיף פנים וסירבה להניח לי לחבק אותה. כמובן שנכנעתי לבסוף והבטחתי לה שאם הלידה שלה תעבור בשלום והכל יהיה בסדר, אני אחזור ללימודים ואגמור את התואר שלי כמהנדס מכונות, אבל בלימודי ערב כדי שאוכל להמשיך לעבוד. לא אכפת לי שאחרי המהפכה הפמיניסטית אשלח לסיביר בגלל הדעות האלה, אבל אני לא מוכן שאישה תשלם עבורי.

"אני חייב לעמוד ברשות עצמי בטי, ואני לא מוכן שתפנקי אותי במתנות כל כך יקרות."

 

היא התכרבלה בזרועותיי. "טוב מקס, אני אתן את השעון לסבא. אתה חושב שהוא יכעס אם אני אהיה בעלת הבית שלו?"

"לא יודע מתוקה, אבל אל תגידי לו כמה השעון הזה שווה, הוא יכעס על הבזבוז, למה את רוצה להיות בעלת הבית שלו?"

"כי בעל הבית הנוכחי שלו קמצן גועלי וכל הזמן מעלה לו את שכר הדירה, ומסרב לתקן את התריסים והצנרת ולצבוע את הקירות." ענתה בטי, "אני אקנה ממנו את הדירה וסבא יוכל לגור שם כמה שירצה בלי לדאוג. אני לא אספר לו כלום כמובן, כדי שלא יתעצבן, העו"ד יטפל בכל." היא חייכה אלי, "ובעוד כמה שנים אתה תהיה מהנדס ואני אשת מהנדס." צטטה בקול חגיגי ונרדמה, משאירה אותי תוהה אם המשפט שציטטה הוא ממערכון של הגשש החיוור או קטע משיר.

אני בחיים לא אזכור את כל הדברים הקטנים האלה שמרכיבים את התרבות הישראלית. הקטעים שהם מצטטים בקלילות וכולם יודעים מיד מאיפה זה מגיע.

לפעמים זה שורה משיר, או קטע ממערכון, או ציטוט מאיזה סרט שצולם בשנות השישים ומקרינים אותו מחדש כל יום עצמאות וכולם כבר ראו אותו מאה פעמים והם מתפלאים כל פעם מחדש כמה צעירים נראים השחקנים, וכולם, חוץ מהעולים החדשים, יודעים איך קוראים לכל שחקן, מי ההורים שלו והילדים שלו, וממי הוא התגרש ועם מי הוא חי עכשיו, אם הוא לא מת בינתיים.

שכבתי לצידה נושם את שערה וחושב איזה מזל יש לי שבטי תמיד שמה לב שאני מפספס דברים כאלה ומיד מסבירה הכל בלי שאצטרך לבקש.

רק למחרת בבוקר, אחרי שישנתי טוב ואכלתי ארוחת בוקר גדולה, נזכרתי לשאול את עצמי למה בטי כל כך דואגת שלסבא יהיה נוח? ולמה היא מתנהגת כאילו שהוא הסבא שלה? כלומר, הוא באמת היה הסבא שלה, אבל היא לא הייתה אמורה לדעת את זה.

החלטתי לחסוך לסבא את העצבים שחטפתי ועוד באותו ערב הלכתי אליו וסיפרתי לו על הירושה של בטי ועל הרעיון שלה לקנות את הדירה שלו ולהפוך לבעלת הבית שלו.

הוא הקשיב בשתיקה עד שסיימתי. על השעון לא ספרתי לו. "למה שלא תשלמו קודם את המשכנתא על הבית שלכם?" שאל.

"כי אז הוא לא יהיה שלי אלא רק שלה. אני לא מוכן לזה." הסברתי.

סבא הבין מיד, "טוב." אמר, "זה רעיון טוב." הוא חייך, "לפחות אני לא אצטרך לדאוג שבעל הבית יזרוק אותי מהדירה ואתה," הוסיף, "תהיה איש התחזוקה שלנו."

זה לא הטריד אותי. בין כה וכה אני הייתי זה שטיפל בכל מה שהתקלקל בדירה הישנה שלו. "אבל זה לא מפריע לך." שאלתי בדאגה, מודע פתאום לכך שאני מחכה לאישור שלו שזה בסדר שבטי התעשרה פתאום. אני צריך לדבר עם ד"ר פאנוב על זה שהעברתי את התלות שלי בדעות של סבא אדי לתלות בגנרל. בגילי אני צריך כבר שתהיה לי דעה משלי.

את השאלה אם אעשה את זה אחרי שאכעס עליו שלא סיפר לי על הביקור של בטי אצלו, או לפני, לא פתרתי. מה זה משנה? הוא בטח יגיד לי שכרופא חלה עליו חובת סודיות ושאסתום את הפה. מעניין מה הוא חושב על בטי?

סבא חייך. "לא אכפת לי." אמר, "הכל נשאר במשפחה, ובטי היא..." הוא שפשף את מצחו, "טוב, אתה יודע למה אני מתכוון. אם הייתי חי עם אישה שהייתה בעלת הכסף והרכוש זה היה מפריע לי, אבל בגילי, כשזו אשתו של הנכד שלי, לא אכפת לי, והרכוש יישאר לנכדים. זה טוב."

"אבל ואניה ואמונה." המשכתי להקשות.

"ואניה לא פרא אדם כמוך." ענה סבא מיד, "ואמונה היא... טוב, היא אחרת."

סבא טעה, גם ואניה לא הסכים שמחיר הבית ישולם מהירושה של אמונה. הם לקחו משכנתא והוא חתם על חוזה נישואים שבו התחיב לשלם במשך חמש עשרה שנה את המשכנתא, גם אם לא יגור שם יותר. את השיפוצים והרהיטים החדשים הם מימנו מהכסף של הירושה ומה שנשאר הוכנס לחיסכון.

אמונה ובטי התלוננו שאנחנו מצ'ואים שוביניסטים, אבל התעקשנו והן ויתרו. אחרי השיחה שניהלנו בקשר לירושה ולתכניות שלנו מה נעשה עם הכסף לקחתי את ואניה הצידה ונזפתי בו קשות שלא גילה לי מיד.

"זה היה הרעיון שלי לא לספר לך מיד." הודה, "בטי חששה שתעשה לה בעיות והצעתי לה להעמיד אותך בפני עובדות בשטח. ידעתי שלא תסכים לקחת ממנה כסף וגם אני מרגיש קצת לא נוח, אבל אמונה... אה... טוב. אתה מכיר את הדעות שלה, היא אמרה שאם זה היה הפוך הייתי מתחלק איתה, אז למה שהיא לא תתחלק איתי?"

"כי היא אישה ואתה גבר." עניתי בזעף. הוא באמת נעשה בלתי נסבל לפעמים עם כל העסק הזה של הגבר החדש.

"אתה סתם מאצ'ו ושוביניסט גברי." הודיע לי ברוב חשיבות ומיד פרץ בצחוק.

"בטח, ואתה לא? גם אתה לא הסכמת שהיא תקנה את הבית." הזכרתי לו.

"טוב, התנאים של המשכנתא היו מאוד טובים." אמר ואניה, "יכולנו לקחת הלוואה גם לשיפוץ, אבל אמונה אמרה..." הוא האדים, "היא איימה עלי שהיא לא תסכים שבמיטה אני... היא... זאת אומרת... לא חשוב. היא לחצה עלי ודי." סיים את הסברו המגומגם, נבוך וסמוק כמו ילד.

התפוצצתי מצחוק. "טמבל, היא סתם עבדה עליך. מה שזה לא יהיה שאתם עושים במיטה גם היא אוהבת את זה. היא לא הייתה מוותרת על הכיף שלה רק בגלל איזה עיקרון פמיניסטי."

ואניה נאנח. "אולי." אמר, "אני מקווה שאתה צודק." הוא הציץ בי וחייך, "כשבאתי אליך עם התכניות של הבית ניסיתי לרמוז לך על הכסף, אבל לא קלטת."

"אני סתם דפוק. עזוב את זה, מה דעתך שנבנה לילדים בית עץ?"

באותו סוף שבוע בנינו בית עץ קטן ונחמד על עץ האלון שעמד על הגבול של החלקה. וואניה העיר ברוב תבונה שקרוב לודאי שהוא ינוצל בעוד כמה שנים, כשהבנים יתבגרו, לדברים פחות תמימים ממשחקי ילדים, ולכן עשינו לו חוץ מגג דלת וקירות, גם ספסל רחב ונוח שרופד במזרון.

במוצאי שבת, כשבטי ואני חזרנו מסרט בדקנו עד כמה הספסל נוח. היה בסדר, אבל בגילנו המיטה נוחה יותר.

ראש השנה התחבר לסוף השבוע, יוצר רצף ארוך ונפלא של ימי חופש. ניצלנו אותם לבילוי, טיולים, ארוחות ארוכות וטובות, ושעות ארוכות של בטלה מתוקה. לא הייתי מסוגל לחיות ככה כל הזמן, אבל נהדר לשבור מידי פעם את שגרת העבודה וסתם לנוח. בטי נסעה עם ואניה ואמונה לעשות קניות לשבת. הם לקחו אתם את ללי ואני נשארתי לשמור על הבנים.

"מה, שוב שבת?" שאל לירז, מבולבל. רק אתמול נגמר החג ומיד שוב שישי שבת. מה פלא שהילד התבלבל? ניסיתי להסביר את הבלגן שנוצר בסדר הימים בגלל החג, נעזר בלוח השנה שהיה תלוי על הקיר במטבח. אולג הקשיב גם כן, למרות שהעמיד פנים שהוא סתם עומד ומביט מהחלון.

אמונה וואניה התייסרו בשאלה אם ומתי לספר לאולג על אימו. בטי חשבה שעלינו לספר לו מיד ובאותה הזדמנות גם לספר ללירז על מותה של ורד. חשבנו והתווכחנו ודנו ודשנו, אבל לא החלטנו, ובסוף, כמו כל הישראלים, החלטנו לדחות את הבעיה לאחרי החגים. אולי נלך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים לפני שנחליט מה לעשות. לירז כל כך צעיר. רציתי להגן עליו מכאבי לב זמן רב ככל האפשר.

"אתמול נגמר ראש השנה. היום זה יום שישי רגיל ומחר שבת, וביום ראשון תלכו לבית ספר. בעוד שבוע וחצי יהיה שוב חופש - יום כיפור. לימים שבין ראש השנה ליום כיפור קוראים הימים הנוראים." הסברתי, מביט בפניו השחומים והעדינים.

דלת מכונית נטרקה ברעש, השער חרק ומנגו נבח בהתלהבות. הצצנו החוצה וראינו אישה צעירה ודקה, בהירת שיער, לבושה בג'ינס הדוק, מתנודדת על עקבים גבוהים במעלה המדרגות המובילות לבית. אולג זינק בזריזות מפתיעה ותפס את מנגו הנלהב רגע לפני שהוא הסתער על האורחת הלא צפויה בהפגנת חיבה. מעשה נבון שבא בעיתו, היא נראתה שבירה מכדי לעמוד בהתנפלות כזו.

"את בטח יפה." אמר ולקח ממנה את המזוודה הקטנה והנאה שהייתה לפותה בידה. מתי הוא למד להיות כל כך מנומס לגברות? כנראה שבכל זאת ואניה לימד אותו משהו מועיל.

הגברת אמנם הייתה יפה, אחותה של בטי. הילל ואדם הסתערו עליה בחיבה ונישקו לה. היא ניסתה להתנהג כאילו ביקורה הוא דבר רגיל, אבל פניה היפות - גרסא בהירה ומוארכת של פניה של אמונה היו מוטרדות. היו לה עיניים כחולות נהדרות, עור שקוף, איפור יקר, תסרוקת מעוצבת לתפארה, תכשיטים יקרים מאוד, והופעה כללית מטופחת ומהודרת. כלל לא הולמת את הבית הפשוט שלנו.

כל משפחה מדביקה תוויות על הילדים שלה ומשאירה אותן שם לתמיד. אמונה הייתה הצעירה והעדינה, תהילה הייתה השמנמונת טובת הלב והנחמדה, בטי הייתה האחראית והחכמה ויפה הייתה האחות היפה והמצליחה. היא הייתה נשואה לבחור בלגי נחמד ממשפחה של יהלומנים עשירים, וככל הידוע לנו חיה באושר בבלגיה. מה היא עושה כאן לעזאזל, ואיפה בעלה?

"איפה דוד בעלך?" שאל הילל בדרכו הישירה.  

היא קמה והציצה דרך החלון אל החצר האחורית שלנו. "מר טולדנו עסוק מידי בשביל לדאוג לאשתו." אמרה במרירות, מפנה אלינו את גבה להסתיר את הדמעות.

"נו באמת, יפהל'ה." מחה הילל, "מה השטויות האלו?"

בטי התפרצה פנימה ואמונה בעקבותיה. "של מי המכונית השכורה הזו?" שאלה, "יש לנו אורחים?" היא נעמדה כמוכת רעם למראה אחותה, "או ואבוי!" קראה וספקה כפים, "מה קרה לך יפהל'ה, את כולך עור ועצמות. מה, אין אוכל בבלגיה?"

יפה נפלה לזרועות אחותה ופרצה בבכי נוראי. בטי חיבקה אותה ואמונה מיהרה להצטרף לחיבוק. הן החלו לקשקש במהירות עצומה ביידיש והסתלקו למטבח.

"הן מדברות ביידיש, בוכות ואוכלות." דיווח לי ואניה שהורשה להתגנב למטבח בתוקף תפקידו כסבל נושא סלי מזון.

הילדים השתעממו ורצו לשחק בחוץ, רק ללי נותרה עם הבנות במטבח. הסכמנו שיפה באמת רזה מידי וניסינו להבין מה הסיבה לכך שהיא הסתלקה מבלגיה ובאה דווקא לכאן. היו לה שפע מזוודות יקרות מעור כולן תואמות זו לזו וכבדות נורא. הנחנו אותן בחדר האורחים והמתנו להסברים.

די מהר התברר הכל. יפה לא הצליחה להיכנס להריון למרות שהייתה נשואה כבר שנתיים. היא החלה בטיפולים אצל רופא נשים יקרן ומפורסם שביקש כמובן לבדוק גם את הבעל. בעלה דחה ודחה את הבדיקה עד שפרצה מריבה, ויפה, שקצה בתירוציו עלתה על מטוס ובאה לאחותה לקטר על מר גורלה ועל בעלה האנוכי.

"בחתונה הוא דווקא עשה עלי רושם מצוין." סיפר לי אדם, "בחור נחמד וצנוע עם חוש הומור ולמרות שבא ממשפחה מאוד עשירה הוא בכלל לא שחצן."

אין לי מושג איך יפהל'ה נשארה כל כך רזה. אחרי שהיא גמרה לילל לאחיות שלה, היא מיד התחילה לאכול. קודם היא גמרה את כל העוגיות של גניה, ומיד אחר כך אכלה ארוחת צהרים גדולה, קינחה בגלידה, בכתה קצת ופנתה להתנחם בעוגת השוקולד שנשארה מארוחת החג.

הטלפון צלצל שוב, וכמו בכל פעם אחרי שהוא צלצל יפה צעקה, "אם זה דוד אני לא כאן!"

עד עכשיו אף אחד מהצלצולים לא היה מדוד, אבל היא לא התייאשה והמשיכה לקוות שזה בעלה ושתהיה לה הזדמנות לא לדבר איתו בטלפון. אני שונא שנשים עושות את זה. קיוויתי שהוא יהיה חכם יותר ולא יטרח להתקשר, אולי הוא בכלל שמח להיפטר ממנה? הבכיינות שלה עלתה על עצבי, אני לא אוהב נשים שמרחמות על עצמן ובורחות במקום לפתור את הבעיות שלהן. הרגיז אותי שהיא כאן, מעסיקה את אשתי עם בעיותיה המעצבנות ומנפנפת בבגדיה המעוצבים ובתכשיטיה היקרים.

"אם היא תמשיך לזלול ככה הג'ינס האלה לא יעלו עליה." אמר אדם בארסיות.

"לא יזיק לה להשמין קצת." אמרה שיר טובת הלב, "היא ממש רזה. אולי בגלל זה קשה לה להיכנס להריון? תמיד היא הייתה כזו?" 

אדם משך בכתפיו. "תמיד היא הייתה יפה ומפונקת, סתם בכיינית." לשם שינוי הסכמתי איתו.

הטלפון צלצל שוב כשגמרנו לאכול ארוחת ערב, הרמתי את השפופרת והפעם זה כן היה דוד. למה תמיד אני צריך לדבר עם הבעלים הזנוחים של גיסותיי? כנראה שזה עוד תזכורת קטנה מהבוס למעלה כמה הוא אוהב אותי.

לפחות הוא היה נחמד יותר מעופר, "שלום." אמר בנימוס, "זה מר מקס פרידמן?" הודיתי שכן והוא שב וחקר, מדבר עברית טובה במבטא ספק צרפתי, ספק איטלקי, אם אשתו נמצאת אצלנו.

יפה נופפה לי בידה לאות לא, צמידיה מצלצלים על פרקי ידיה הרזים. התעלמתי ממנה, לגבר יש זכות לדעת איפה אשתו. "כן, היא כאן. אתה רוצה לדבר איתה?"

"אני לא רוצה לדבר איתו!" צעקה יפה.

שמעתי את דוד טולדנו נאנח. "היא כועסת מאוד?" שאל בחשש, "הייתי כל כך מודאג, צלצלתי לכולם. היא בסדר? היא מרגישה טוב? היא אכלה משהו?"

לא ראיתי אותו מעולם, אבל ברגע זה החלטתי שאני מחבב אותו. "אל תדאג היא בסדר גמור. היא התחילה לאכול ברגע שנכנסה לכאן ולא הפסיקה עד עכשיו. היא נחה רק כדי לדבר."

דוד התחיל לצחוק, "היא בטח מקשקשת ביידיש עם האחיות שלה." אמר. "היא ברחה מהר בלי לקחת שום דבר. אני דואג שלא יהיה לה מה ללבוש."

"היא באה עם ארבעה מזוודות כבדות." אמרתי בפליאה, "אני בטוח שיש שם די בגדים."

"באמת? בדקתי את הארון שלה והוא נראה לי מלא לגמרי." התפלא דוד, ושנינו שתקנו רגע, מהרהרים במסתרי הלבוש הנשי. "אולי יש לכם פקס?" שאל דוד, "עשיתי את הבדיקה הארורה ויש לי כבר תוצאות. הכל בסדר אצלי." הדלקתי את הפקס ונתתי לו את המספר.

"חבל שלא עשיתי את זה מיד." העיר דוד נוגות. "הייתי סתם עקשן אבל..."

"אבל מה." עכשיו כבר הייתי סקרן.

"זו בדיקה כל כך מגעילה. אני יודע שהנשים סובלות בדיקות כואבות וקשות, אבל... מרד! הם סוגרים אותך בחדר קטן עם עיתונים מגעילים וכוס קטנה וזה כל כך..." הוא שוב השתתק.

"כן אני מבין." אמרתי באהדה, ודוד שהתעודד מההבנה שגיליתי הסביר לי שבעצם הוא ידע שהכל בסדר אצלו כי כבר היה לו פעם איזה פנצ'ר קטן עם מישהי לפני שהתחתן, ולכן... הוא שוב נעצר ברוב מבוכה, מניח לי למלא את החללים החסרים, ואז שאל פתאום אם כדאי לו לנסוע צפונה דרך כביש החוף או בכביש הישן? רק עכשיו הבנתי שהבחור לא בזבז זמן וכבר היה בארץ.

נתתי לו הוראות נסיעה וקבענו שהוא יתקשר אלי שוב אחרי שיגיע לצ'ק פוסט. כשסיימתי את השיחה ראיתי שכל בני המשפחה נועצים בי מבטים.

"אני לא מאמין שהוא כבר כאן." אמר הילל בתמימות, "איך הוא סידר כל כך מהר כרטיס טיסה ומכונית שכורה והכל?" הוא ואחיו החליפו מבטים וידעתי שהם חושבים על כסף.

שניהם היו כעת בי"ב, כמעט בוגרים, והחלו להיות מודעים לחשיבותו של הכסף. כמו כל המתבגרים הם נזקקו לכספים. הילל אהב לפנק את שיר במתנות ובסרטים ומי יודע על מה אדם הוציא את כספו? עדיף לא לחשוב על זה.

הם לא היו מפונקים ועבדו בכל מיני עבודות מזדמנות, הילל הכין ילדים לבר מצווה, ואדם עזר לבטי עם התרגומים מיידיש, היא שמחה לשלם לו ברוחב לב. "עדיף שילך למקומות מסודרים ונקיים ולא יחסוך על קונדומים." אמרה לי בגילוי לב. היא רבה אתו כמו תמיד, אבל דאגה ללא הרף כשהיה יוצא בלילות.

כולנו עבדנו בשביל להרוויח כסף, נסיעה לחו"ל באתרעה של כמה שעות בלבד, רק מתוך גחמה של אישה מפונקת, לא הייתה כלולה ביכולות שלנו. שאלתי את עצמי אם יפה מבינה את זה. אחרי הכל היא לא גדלה בבית של יהלומנים עשירים. בינתיים היא ישבה בעיניים עצומות, ראשה שעון על משענת הכורסא של אדם - היא השתלטה עליה מיד כשנכנסה לסלון - ושתקה.

"את רואה שאכפת לו ממך." ניסתה אמונה לעודד אותה, "תראי איך הוא זרק הכל ובא אליך, זה לא יפה מצידו?"

"עכשיו הוא יכריח אותי לחזור לבלגיה." אמרה יפה בקול אומלל ושוב התחילה לילל.

לא התאפקתי יותר, הגשתי לה את הפקס של דוד ואמרתי לה מה דעתי על נשים מפונקות שבורחות מהבית בגלל מריבה מטופשת.

יפה קמטה את דפי הפקס שהוכיחו את חפותו של בעלה וברחה לחדר השינה שלנו. אמונה רצה אחריה ובטי נעצה בי מבט נוזף, "המריבה על הבדיקה הזו היא רק תירוץ." אמרה לי בתוכחה, "הם מאוד מאוהבים, אבל יפה פשוט לא מסוגלת לסבול יותר את החיים בבלגיה. למה אתה כזה אטום?"

נעלבתי. "אז אני אטום, מה לעשות? אני לא מבין מה רע לה לחיות בפאר ובעושר עם בעל אוהב שמכסה אותה ביהלומים ונותן לה כרטיס אשראי בלתי מוגבל." עניתי חזרה, "רק המזוודות הריקות שלה עלו יותר מכל הבגדים של שנינו ביחד. מה יש לה להתלונן בכלל?"

בטי רקעה ברגלה, סימן שסבלנותה פקעה לגמרי. "יש דברים יותר חשובים מכסף!" אמרה בזעם, "היא אומללה שם. רע לה באירופה, האוכל לא טעים לה, האור לא טוב לה, היא מתגעגעת לארץ. מה כל כך קשה להבין פה?" אמרה והסתלקה בזעף לחדר השינה שקולות בכי עלו ממנו.

הסתכלתי על ואניה והוא עלי. מידי פעם, כשהיינו מתעצבנים ממשהו מרגיז שקרה בארץ היינו משתעשעים במחשבה לעזוב למקום אחר. עכשיו קיבלנו הדגמה מה עלול לקרות אם ננתק את הנשים מישראל. גם אם היו נותנים לי את משקל גופי ביהלומים לא הייתי מסוגל להניח לאשתי לסבול ככה, ידעתי שגם ואניה חושב כמוני.

בטי חזרה לחדר והתחילה לסדר את הכריות על הספה ולאסוף כוסות מלוכלכות. "דוד בטח יהיה כאן עוד מעט." אמרה, "הוא לא מבין כמה קשה לה, היא לא מצליחה להסביר לו. אולי תנהלו איזו שיחת גברים כשתיסע להביא אותו?"

הנהנתי בראשי והטלפון שוב צלצל, אם זה דוד אז הוא בטח טס מאה עשרים כל הדרך. זה היה הוא, חוצה את רחוב העצמאות בחיפה בדרכו צפונה לפגישה עם אשתו. הערכתי את ההתמדה שלו ואת נימוסיו הטובים. "אולי היא תוכל לדבר איתי?" שאל בהיסוס, הופך אותי בעל כורחי ליועץ ושותף בבעיות הנישואים שלו. נופפתי את השפופרת לעבר יפה שישבה מול הטלוויזיה עם צלחת כריכים והעמידה פנים שאינה מקשיבה. היא משכה בכתפיה בזלזול ובלעה עוד כריך טונה מעוטר בעגבנייה.

ברור היה לי שיש להגיב תגובה גברית הולמת לחוצפה הנשית הזו. "רק רגע דוד, אני כבר מביא אותה." הבטחתי. ניגשתי אליה והנחתי יד אחת מתחת לברכיה הגרומות שהיו עטופות בגלאביה מצועצעת מקטיפה שחורה, ויד שנייה מתחת לישבנה הדשן להפתיע, ופשוט קטפתי אותה מהכורסא והושבתי אותה על השרפרף במטבח מול הטלפון. זה היה קל ומהיר, היא עדיין לא שקלה הרבה, אבל אם היא תמשיך לזלול ככה אני עוד עלול לחטוף כאבי גב.

נדהמת, היא נאלמה דום, גם שאר הנוכחים לא צייצו. רק אדם חייך מסביב לכריך שאכל, ובטי חנקה צחקוק וקרצה אלי. את פניו של הילל לא ראיתי וטוב שכך.

"רק שבי ותקשיבי." אמרתי והצמדתי את שפופרת הטלפון אל שערה הבהיר, הגזוז בתספורת קארה מתוחכמת. כמו מתוך רפלקס בלתי נשלט, ברגע שהשפופרת הוצמדה אל אזנה היא פלטה "אלו." צרפתי מתחנחן, ונענתה באשד גועש של צרפתית.

היא ענתה בקמצנות, מילה פה ומילה שם, קצת "וי", הרבה, "נו" והמון שתיקה באמצע. לבסוף הוא נואש וביקש אותי. בלי להביט בפני היא הושיטה לי את הטלפון וכמו ילדה טובה חזרה לכורסא.

"אני מאוד מודה לך." השתפך דוד בעברית, "איך הצלחת לשכנע אותה?"

"אתה מכיר את הפתגם לא בכוח רק במוח?" שאלתי, ובלי להמתין לתשובתו הוספתי את פירוש רש"י "אז בגולני אומרים שאם זה לא הולך בכוח, זה ילך בעוד יותר כוח."

"או!" פלט דוד בנימוס נדהם והשתתק. יותר הוא לא ביקש הסברים. קבענו פגישה בצ'ק פוסט, בפניה לאזור התעשייה ונפרדנו כידידים.

"מוטב שאצא." אמרתי ולקחתי את המפתחות של הלינקולן. יפה חסמה אותי והתחילה לכעוס. כמו כל בנות מינץ הכעס גרם לעורה להיצבע בורוד, והלהיט את יופייה הקר. נהניתי להביט בה וזה הרגיז אותה עוד יותר.

"אתה חושב שאתה יכול פשוט להזיז אותי כמו איזה חפץ!" צעקה בזעם ורקעה ברגלה, מחווה משותפת לכל נשות מינץ. "לפחות תתנצל על מה שעשית!" הרעימה.

עמדנו בפרוזדור הקטן מול דלת הכניסה, גבי היה אל הדלת והיא עמדה מולי. שמעתי את הדלת נפתחת, אבל לא הסתובבתי, פחדתי להפנות את גבי לאישה כל כך זועמת, וכך לא ראיתי את פניו של סבא ברגע שראה אותה לראשונה, עומדת בגלבייה קטיפתית שחורה מעוטרת חרוזי זהב וכסף, שערה הבהיר פרוע ומתנפנף, ופניה דולקים מכעס.

שמעתי אותו משמיע קול גניחה חנוק ואחר כך אומר בלחש ביידיש, "אוי, גוטניו." קולו הרעיד אותי מכף רגל ועד ראש.

הסתובבתי וראיתי שפניו לבנים כסיד, הוא נראה כאילו ראה רוח רפאים. גם שאר בני הבית, שעמדו על רגליהם, דרוכים להתערב ברגע שהמריבה תדרדר ללוחמה פיזית, ראו אותו ונבהלו.

"סבא?" בטי, זריזה כתמיד במצבי משבר, דחפה אותי ואת אחותה מדרכה, "מה קרה, אתה בסדר?"

סבא חיבק אותה, נתמך על כתפיה לרגע קט ומיד התאושש ופסע פנימה, מתעלם מרגע החולשה שפקד אותו. הצגתי אותו בפני יפה, שחייכה בנימוס מתורגל היטב, ומיד שבה להציק לי.

"נו." הסתערה עלי שוב, "לפחות תבטיח שלא תעשה את זה יותר."

"אני מתנצל גברתי, ואני מבטיח לך שאם תמשיכי לזלול כל כך הרבה אני לא ארים אותך יותר. אני אשאיר את זה לואניה." הודעתי לה וברחתי משם כשרעמי צחוקו של אדם מלווים בנזיפותיו של הילל מלווים אותי.

***

בדרך הספיק דוד להתקשר שוב ולהודיע לי שהלך לאיבוד והוא חונה מתחת לשלט כחול ענק מעוטר כוכבי זהב שכתוב עליו גוד - נייט. היה רק שלט אחד כזה בכל הסביבה, מעל חנות המזרונים במתחם גרינברג.

כמו פושע שחוזר למקום הפשע אני תמיד חוזר לשם, לנהל שיחות עידוד עם הטמבלים שמאוהבים בבנות של הרב מינץ.

מצאתי אותו נשען על המכונית ששכר לעצמו, וולוו אדומה וגדולה שעלתה בטח הון, ומביט בנוף המשמים של מתחם גרינברג. אחרי מסע כל כך ארוך - טיסה מאירופה, נסיעה לאורך כביש החוף, ולקינוח, חצייה של העיר התחתית בחיפה - הבחור הצליח להראות כאילו ברח מחלון ראווה של חייט צמרת.

הוא היה לבוש חליפה גזורה להפליא מבד אפור מפוספס פסים שחורים דקים, חולצה כחלחלה ועניבה אדומה. היד השחומה הגברית שהושטה לעברי הייתה מעוטרת בשעון זהב דקיק ויקר. שערו השחור והשופע היה גזור בתספורת שהייתה גורמת לחאתם להוריק מקנאה מקצועית. פניו היו שחומים ומחוטבים, נאים וגבריים כפניו של גיבור אופרות סבון.

אם לא הייתי מחבב אותו משיחות הטלפון שניהלנו קודם הייתי מתעב אותו. 

"אתה מקס." בישר לי בשמחה, באותו מבטא מלבב, ספק צרפתי ספק איטלקי, כנראה בלגי. הוא לחץ את ידי - לחיצה גברית מדויקת - לא חזקה מידי, לא חלשה מידי, לא יבשה וחלילה לא רטובה. לחיצה מושלמת כמו חיוכו הלבן, עיניו הירקרקות והגומה הנחמדה שריככה את סנטרו הנחוש.

הבחור הזה דמה יותר מכל לקן של ברבי, במחשבה שנייה, גם זוגתו שתחייה הזכירה את ברבי.

"חשבתי שבטי מתלוצצת כששאלתי אותה איך אני אזהה אותך, אבל באמת יש לך צלקת על הלחי." אמר בפליאה והסמיק למראה התנועה הלא מודעת של ידי שזינקה למשש את הצלקת, סומק שריכך את המראה הפלסטי המושלם שלו. לא הצלחתי להתרגל אל התו החדש שנוסף בפני וכל פעם הייתי מופתע מחדש כשהזכירו לי אותה. כשהכרתי אותו טוב יותר ידעתי כמה היה אפייני לדוד טולדנו אציל הנפש לחשוש שפגע בי.

"אה, פרדון." אמר, "אבל לפעמים יש לישראלים חוש הומור כל כך מוזר."

"בעיקר כשמדובר בעולים חדשים." השלמתי את דבריו,

הבעת הנימוסיות הפלסטית המושלמת שעל פניו הפשירה לחיוך קל. "כן, הם יכולים להיות קצת אכזריים. עוד סיבה שלא יכולתי להחזיק כאן מעמד."

"אתה לבוש כל כך יפה." החמאתי לו, "אני מרגיש כמעט ערום לידך." לבשתי, כרגיל בקיץ, מכנסים קצרים וטריקו מרוט.

לדוד טולדנו היו נימוסים של נסיך, להוט למנוע ממני אפילו רגע של מבוכה הוא מיהר להתיר את עניבתו, לפשוט את מעיל חליפתו, והטיל אותם למושב האחורי.

"ברגע שנחתנו בישראל הנוסעים התחילו להתפשט, כמה אפילו החליפו לסנדלים." התוודה לפני, "בישראל אני תמיד מרגיש לבוש מידי." התרשמתי מאוד מדקות הבחנתו ומנדיבותו, מתוך רצון להשתלב בלוונט המרושל הוא התחיל אפילו להפשיל את שרוולי חולצתו.

"בטי ספרה לי שלקחת את יפה בידיים והבאת אותה לטלפון. היא כועסת מאוד?" עיניו, חומות ירקרקות באור השמש השוקעת, הביטו בי בחשש, מה תגידו? אפילו קן פוחד מברבי כשהיא כועסת.

"קצת, לא נורא, אתה לא כועס שהיא ברחה ככה?" הוא משך בכתפיו משיכה צרפתית חיננית.

"מה לעשות? נשים. היא צודקת, הבטחתי שנגור בישראל, אבל העסקים, אתה יודע?"

הצבעתי לעבר השמש שהחלה להחליק לכיוון הים. "עוד מעט תכנס השבת. הילל אוהב שכולם בבית בארוחת ליל שישי. הוא לא אומר כלום, אבל הוא שונא שאנחנו נוסעים בשבת. בוא נזוז."

דוד פיהק בנימוס מכסה את פיו בידו. "אני עייף, אולי נשאיר כאן את האוטו ואתה תסיע אותי?"

הוא צנח על המושב לצידי, כל הרעננות המכופתרת והנמרצת נשרה ממנו עם עניבתו ומעילו. כעת היה רק גבר צעיר ומותש שעבר חצי עולם ונזקק לגילוח. הנחתי את המזוודה הקטנה שלו מאחור ונסעתי. הוא נשען לאחור עיניו עצומות, מתמסר למושב הרך, בוטח בי שאסיע אותו לאן שצריך. אני לא הייתי מרשה לעצמי להירגע ככה עם אדם זר במקום לא מוכר.

"איך הייתה הלידה של תהילה?" שאל, "שמעתי שבטי זרקה את גבי החוצה ולא נתנה לו להיכנס עד שהכל נגמר."

בשביל אחד שחי באירופה הוא היה מעודכן להפליא. "גבי שמח מאוד שלא היה צריך להישאר. ברמב"ם מרשים רק לקרוב משפחה אחד להיות בחדר הלידה, וכמובן שתהילה העדיפה את בטי. זו הייתה לידה קלה ומהירה, והתינוקת שלהם ממש חמודונת." ספרתי לו. "אני מקווה שתהילה תוכל להיות עם בטי בלידה, אני לא בנוי לדברים כאלה." הוספתי.

דוד צחק חרש. "אף גבר לא בנוי לזה, אבל מי שואל אותנו?"

החניתי את הרכב במקומו ורציתי לצאת, אבל הוא הניח יד על זרועי עוצר אותי בעדינות. "אני רוצה לשאול אותך משהו מקס." פתח בהיסוס, "אם אני מגזים ומחטט אל תתבייש להגיד לי."

הוא בחן את פני, נרגע והמשיך. "רציתי לדעת בת כמה הייתה בטי כשהעיפו אותה מהבית? יפה הייתה קצת מעורפלת בנושא. היא העיזה לדבר על אחותה רק אחרי שהתחתנו. הטיפשונת חשבה שאני עלול לבטל את החתונה בגלל דבר כזה." הרעיון שעשע אותו, "כל כך רציתי אותה, ברגע שראיתי אותה ידעתי מיד שהיא חייבת להיות שלי." הוא חזר מהפלגתו בים הנוסטלגיה הפרטי שלו והביט בי, מצפה לתשובה.

היססתי קצת, איזה זכות יש לי לגלות את הסודות של בטי? ניסיתי להרוויח זמן והשתמשתי בתחבולה היהודית העתיקה של לענות על שאלה בשאלה. "מה יפה סיפרה לך על בטי?"

הוא משך בכתפיו, "לא הרבה, שהאחיות הגדולות שלה הן תאומות. שתהילה עדינה ונחמדה, ובת-אל חכמה ומכוערת. שבת-אל עשתה בושות ובגלל זה היא עזבה, אבל היא לא ספרה מה בדיוק קרה ולמה היא עזבה. אני לא מבין למה היא החליטה לברוח דווקא אל בת-אל?" הוסיף בתמיהה.

כל ערמת האמיתות למחצה שנטוותה כמו רשת סביב אשתי, כדי להסוות את המבוכה שהיא גרמה למשפחתה, נמאסה עלי פתאום. לבטי אין מה להתבייש, מספיק עם הסודות המשפחתיים האלה. החלטתי לספר את האמת, "בטי עזבה בגיל שלוש עשרה, אבל זה התחיל עוד בגיל אחת עשרה. אחרי שהסבתא שלה נפטרה הוא התחיל להתעסק איתה ובסוף..."

הוא הופתע וקצת נבהל. "מי? מי התחיל להתעסק עם מי? חשבתי שהיא סתם הפסיקה להיות דתייה." פניו קדרו ושני קמטים הותוו בין גבותיו.

"אולי זה מה שהם ספרו לילדים הצעירים יותר, אבל האמת היא שהבן דוד שלה, העילוי, הבן דוד של הרבנית לאה, הכניס אותה להריון. הם עשו לה הפלה, העיפו אותה לקיבוץ וישבו עליה שבעה."

הוא השמיע גניחה קטועה והקמטים בין גבותיו העמיקו. "הילדה המסכנה." לחש בצרפתית רכה. "והבן דוד הזה? מה איתו?"

עכשיו כבר התחלתי להצטער שפתחתי את הפה, אבל היה עלי לגמור את הסיפור. נתתי לו סקירה זריזה של כל תולדות בטי עד ליום נישואינו והוא הקשיב, מניד את ראשו באהדה, מביט ישר בעיני. שוב לא נראה לי כקן עשוי פלסטיק. עכשיו הוא היה אנושי לגמרי. גבר צעיר ונאה, עצוב ועייף. "בגלל זה יפה לא רצתה לספר לי." אמר בעצב, "חבל שהרב מינץ לא התייעץ איתי לפני שהתחתנתם, באירופה קל יותר למצוא סידור לבעיות כאלו."

"תודה רבה לך, אבל בטי כבר מסודרת." עניתי ביובש.

"אל תיעלב מקס, אבל אתם נשואים פחות משנה והיא עומדת ללדת בחודש הבא, די ברור ש... זאת אומרת, בהתחשב בהיסטוריה שלה... בקיצור, אני מבין הכול." ניסה דוד לתקן והצליח להרגיז אותי עוד יותר.

אולי אני אטום כמו שבטי אמרה, אבל אפילו אטום כמוני הבין את העלבון בדבריו. "אתה טועה לגמרי וחבל שספרתי לך עליה." הטחתי בו. קמתי ויצאתי, לא טורח להביט אם הוא יוצא אחרי.

הוא השיג אותי על המדרגות ואחז בחזקה בכתפי. כנראה שהוא השקיע קצת מזמנו היקר במכון כושר, מתחת לבד הכחלחל של חולצתו היקרה ריצדו שרירים חזקים. "אני מקווה שלא העלבתי אותך מקס." אמר, "אבל לפי מה שסיפרו לי בטי היא קצת... קצת קשה, וגם לא ממש... כלומר, לא בדיוק יפהפייה. הבנתי ש... מנו רמז שבגלל זה הרב נתן לך את המכונית שלו, בתור פיצוי על זה שאתה..."

ניערתי אותו, מכאיב לו קצת, ואמרתי לו בדיוק מה אני חושב על רמיזותיו העלובות. "אני לא עומד למכירה והמכונית שייכת לבטי, לא לי." הרפיתי ממנו בפתאומיות והוא התנודד וכמעט נפל. בלי לחשוב אחזתי בו שוב כדי לייצב אותו.

"תודה." אמר וניער אותי מעליו. עכשיו כבר שנינו היינו נרגזים וקרובים מאוד לקרב אגרופים. מזל שבדיוק ברגע זה פתחה יפה את הדלת ויצאה החוצה.

"דוד." המתה בקול חנוק, וריחפה לזרועותיו. הם התחבקו ואני עזבתי אותם שם ונכנסתי הביתה.

השולחן היה ערוך, ריחות טובים ריחפו מהמטבח ונרות השבת דלקו בפמוטים. בטי הופיעה לבושה שמלה אדומה חדשה. האדום הדגיש את עורה הזהוב והבליט את צבען החם של עיניה, היא נראתה יפה מאוד. נישקתי אותה ואחר כך נישקתי שוב. היא צחקה חרש והסמיקה.

"איחס, כולם מתנשקים כאן!" צעק לירז, "גם יפה מתנשקת בחוץ עם איש אחד וגם אמונה וואניה מתנשקים בסלון, אתם מגעילים!"

הצעקות גרמו לדוד ויפה להתנתק זה מזה ולהיכנס הביתה. מצב הרוח הקרבי שלי התפוגג בינתיים, כמה זמן אפשר לכעוס כשאתה מתנשק עם אישה אהובה?

בטי יצאה מהמטבח עם מגש עמוס צלחות וחייכה אל האורח שלנו. היא נראתה נפלא, סמוקה קצת, עיני הזהב שלה זורחות בפניה החמודים וקווצות שיער חומות זהובות נופלות על מצחה.

היא הניחה את המגש ולחצה את ידו של דוד שהצליח להתאושש מתדהמתו ולחייך אליה, "אז את בת-אל, האחות המכוערת של יפה." אמר בקול חמים ומשועשע.

זה לא שבטי הפסיקה לחייך חלילה, זו הייתה סעודת ליל שישי, כל המשפחה, כולל סבא וגניה ובבושקה, נכחה. היא לא התכוונה לעשות משהו שיהרוס את קבלת השבת, אבל החיוך שלה, שעד כה קרן כמו יהלום אמיתי, נעשה מלאכותי כמו זיוף זול עשוי זכוכית.

לזכותו של דוד אומר שהוא קלט מיד את ההבדל. אחרי הכל הבן אדם היה ממשפחת יהלומנים ותיקה, מי אם לא הוא ידע להבדיל בין יהלום אמיתי למזויף.

הוא ניסה הכל, סיפר בדיחות משעשעות, החמיא לה ללא הרף על האוכל הטעים ועל הבית הנחמד ועל השמלה היפה ועל הופעתה המקסימה. זינק לעזור בפינוי הצלחות המלוכלכות, וממש התאכזב כשלא בקשו ממנו לשטוף כלים והותירו את העבודה הזו למדיח. "אם הוא ימשיך להימרח ככה על אשתך אני נכנס בו." התרגז ואניה לבסוף, כשישבנו בחוץ עם הבירות שלנו.

סבא גיחך, "טמבל אסטוני שכמוך." נזף בו. רק לסבא היה אומץ לדבר ככה עם ואניה, "הוא רק מנסה להתנצל על השאלה ששאל אותה קודם."

ואניה נדהם. "אבל הוא התלוצץ." אמר בפליאה, "בטי מבינה את זה. הוא פשוט הופתע כשראה אותה."

"נכון ואניצ'קה, הוא הופתע מפני שעד כה הוא חשב שאני התחתנתי עם הבת המכוערת של הרב שנכנסה להריון כדי לקבל את הלינקולן." צחקתי.

מוזר עד כמה בטן מלאה אוכל וקצת בירה משנה את השקפתו של אדם. מה שקודם הרגיז אותי נורא גרם לי עכשיו לצחוק.

סבא התרתח. "אל תקרא לה ככה, בטי יפה ויש לה יותר שכל מאשר לכולכם ביחד, כולל אדם."

"מה שנכון נכון." הסכים אדם בנדיבות, "אבל אני לא מבין למה בטי התעצבנה ככה? ברור שהיא לא מכוערת, הרי היא דומה לי."

כולנו צחקנו יחד. דוד, שנואש מניסיונו להפשיר את חיוכה של בטי, הצטרף אלינו. "נדמה לי שאתה דומה לה יותר משהיא דומה לך." אמר ולקח לו פחית בירה. הוא החליף את בגדיו ולבש מכנס חאקי מקומט באלגנטיות, עם חולצת סריג תואמת. ראיתי איך אדם בוחן אותו בהערכה, וניצוץ מרושע עלה בעיניו לפני שאמר, "כן, אתה צודק דוד. אני דומה לה בכל כולל בטעם שלנו בגברים."

לקח לו שנייה בערך לקלוט מה שאדם אמר. ידו שהושיטה את הפחית לפיו קפאה לרגע ואז הוא המשיך את התנועה ולגם בנחת מהבירה. "אז בגלל זה עזבת את הישיבה?" הפטיר בקור רוח, "כמה חבל." הוסיף בשקט בצרפתית.

לפני שאדם יספיק להעיר עוד משהו מכוער, אני בטוח שהיו לו עוד כמה הערות מחוכמות בקנה, הילל הניח יד מרסנת על כתפו של אחיו.

"אני מקווה שאתה לא מצטער שנכנסת למשפחה שלנו דוד." אמר, "כמו לכל משפחה גם לנו יש כמה שלדים בארון."

"לא הילל." אמר דוד בנועם, "אם כבר אז אני מצטער שלא הספקתי לשדך את בטי לבן דוד שלי, גם הוא חובב של כתבי הרמב"ם."

אדם צחק חרש. "בטי היא הבחורה היחידה במזרח התיכון שהיא גרופי של הרמב"ם. מאור הגולה בטח מתהפך בקבר."

"שתוק תוגת אמך." אמר הילל וחבט על פדחתו של אחיו בעיתון המגולגל שאחז בידו.

"מה? איך הוא קרא לו?" שאל ואניה, שניסה לעקוב אחרי השיחה המהירה שניהלו שלושת היהודים חריפי הלשון.

ואניה היה בחור טוב ולא טיפש, אבל קשה היה לא להרגיש טיפש ליד המינצים.

"בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אימו" ציטטה בטי, "הילל אמר לאדם בנימוס שהוא טמבל." הסבירה בחיוך.

בטי האמינה בכל ליבה שלא הקפדן מלמד והתרגלה להסביר את החוכמות של אדם לכל קשי ההבנה במשפחה, בעיקר אני וואניה.

"חשבתי שרמב"ם זה בית חולים." המשיך ואניה להפגין את בורותו.

סבא גלגל עיניים בחוסר סבלנות, אבל אבא שלי שיגר אליו בעיניו אזהרה קפואה והסביר ברוסית לואניה מי היה הרמב"ם - רבנו משה בן מימון, מאור הגולה - ולמה בטי עם עוד הרבה יהודים אחרים מעריצה את תבונתו ומשנתו.

"זה באמת מוזר בטי, בחורה כל כך צעירה ויפה כמוך מקדישה זמן לרופא עתיק שמת לפני חמש מאות שנה." העיר ואניה בתום. "נשים במצבך צריכות לדאוג בגלל הגזרה או לקרוא על לידה והנקה."

בטי צחקה. "אני כבר יודעת יותר מידי על לידה והנקה ואניצ'קה." היא ליטפה את ראשו הגזוז ואמרה לו בחיבה, כמו תמיד. "תביא סיבוב על המברשת." בין השנים שררה ידידות שהחלה עוד מהימים הראשונים של ואניה ב'יהלום'. כשואניה הגיע ל'יהלום' הוא בקושי גמגם קצת בעברית ובטי לקחה אותו תחת חסותה, עזרה לו ולימדה אותו עברית. הוא היה מבוגר מבטי, אבל התייחס אליה בכבוד כאילו הייתה המורה שלו. בטי טענה תמיד שלואניה יש נשמה רגישה של ילד, כלואה בגוף של מרים משקולות. איזה מזל שהוא לא התאהב בה. מה הייתי עושה אם הם היו זוג? מן הסתם אוכל את הלב ומוותר עליה, כמו שטרית. 

ואניה הביט בה בהערצה. "אני רציני בטי. כל אחת יכולה ללדת ילדים ולבשל, את צריכה ללמוד באוניברסיטה. את יכולה להיות דוקטור ואולי אפילו פרופסור."

בטי שלחה אלי מבט מודאג, "יהיה לי עוד זמן להמית את עצמי באוהלה של תורה. אם לא הייתי מתחתנת ומקימה משפחה עכשיו, בעוד כמה שנים זה היה עלול להיות מאוחר מידי, ואז כולם היו מרחמים עלי שנשארתי רווקה בלי ילדים ובלי בעל כי רציתי לעשות קריירה." 

"כן, אולי." גמגם ואניה. לא היה לו סיכוי בוויכוח עם בטי, אבל הוא בכל זאת ניסה. "יש נשים נשואות שגם לומדות וגם עובדות." הוסיף חרש, "אבל כמובן שעם בעל כמו מקס..." הוא לא השלים את דבריו כי ללי השמיעה קול זעקה, לירז ניסה להרגיע אותה שתעמוד רגע בשקט, בעוד אולג מלבה את בכייה בגידופים על טיפשותה.

בטי ואמונה זינקו מיד פנימה וטרחו לשחרר את שערה השופע של הילדה שהסתבך במחרוזת אבנים ורודות.

אימצתי את כל כוחי והכנסתי לואניה אגרוף בכתף. אגרוף שלא גרם לו אפילו להעוות את פניו. "תודה רבה איבן סרגייביץ!" הטחתי בזעם. קמתי והסתלקתי עם מנגו לפני שמוחו האיטי של האסטוני הספיק להגיב על דברי.

קיוויתי שבטי תמצא אותי יושב זועף בתוך החבית ותגיד לי שלא אכפת לה שאני נודניק שתלטן וקנאי שלא רוצה לוותר על אוכל ביתי טעים ועל אישה קטנה בבית גם אם בגלל זה היא צריכה לוותר על לימודים וקריירה אבל מי שצץ בפתח החבית ונתן לי פחית בירה קרה היה דוד.

"אפשר?" שאל בנימוס. זזתי והנחתי לו להתיישב לצידי, נזכר פתאום במיקי שחיבק אותי כל פעם שהייתי אומלל בגלל מריבה עם בטי ונמלאתי געגועים אליו.

"בטי אמרה שאמצא אותך כאן." אמר ברוך, "אני מצטער על ההערה חסרת הנימוס שלי." הוסיף,

"איזה מהן?" שאלתי ברשעות.

הוא חייך, "ההערה בקשר לבן דוד שלי. הוא בחור חכם, אבל הוא קטן, שמן, קירח וביישן נורא. הוא יצטרך לקחת ואליום לפני שיעיז לדבר עם אישה כמו בטי. חבל שעמנואל לא סיפר לי איך היא באמת. הוא הטעה אותי לגמרי. כנראה שקשה לבן אדם להיות אובייקטיבי בקשר לאחותו הקטנה."

עמנואל, המכונה מנו, היה אחיה הבכור של בטי, מבוגר ממנה בשלוש שנים. לדברי תהילה הוא עדיין לא התגבר על האכזבה שנגרמה לו כשהתאומות חלו בדלקת אוזניים חמורה, מקלקלות את טקס החאלקה המפואר שתכננו הוריו לעשות לכבודו על פסגת הר מירון.

בטי דברה עליו מעט מאוד, רק תהילה והתאומים נידבו מעט מידע על אישיותו. תהילה ספרה שהוא ובטי מעולם לא הסתדרו היטב. ראשית, הוא נטר לבטי על הרס טקס התספורת הראשונה שלו, ושנית, חמור יותר, למרות גילה הצעיר ומינה, בטי הצליחה בלימודים יותר ממנו.

עמנואל הבכור חש מאוים בגלל הילדונת הרזה שענתה מהר יותר ממנו על שאלות הרב למרות שהקדישה את רוב זמנה לעבודות הבית ולטיפול בתינוקות הצליחה לרכוש, פירור פה פירור שם, השכלה תורנית מקיפה.

גם העובדה שהעילוי העדיף אותה על פניו של עמנואל, שראה עצמו כיורשו של הרב, גרמה לו לקנא בה. "הכי הוא כעס בגלל שסבתא בתיה העדיפה את בת-אל." גילתה לי תהילה יום אחד, מנצלת את העדרה של בטי. "גם אימא סמכה עליה בכל דבר. היא הייתה כזו חכמה ואחראית, ועמנואל המסכן קינא." תהילה המתוקה, היא כמובן לא קנאה ולא נטרה לאיש. היא התפעלה מאחותה והבינה את אחיה הגדול והנערץ ובאורח פלא לא הסתכסכה איתו, למרות שגם היא חלתה באותו ל"ג בעומר גורלי.

"מה מנו סיפר לך על בטי?" שאלתי.

דוד השפיל מבט אל ידיו ובחן את ציפורניו העשויות למשעי. "הוא נסע לבקר אותה בבסיס שלה בפיקוד צפון כדי להתפייס איתה." החל לספר חרש. "הוא לא פגש אותה, אבל פגש חברה שלה, בחורה רוסיה מתוקה ויפה, בלונדינית כזו, עם עיניים כחולות יפות, גבוהה ודקה כמו דוגמנית. שכחתי מה שמה, אבל מנו מאוד התרשם ממנה. הוא שמע ממנה שבטי... שבטי..." הוא השתתק, נבוך, מחפש מילים עדינות.

ידעתי בדיוק מה הוא מנסה לספר לי. "לבחורה קראו לאריסה והיא סיפרה למנו שבטי עובדת במרכזיה ומחלקת מספרים לכל מי שמתקשר, נכון? טוב, אז תדע שאני מכיר טוב את לאריסה והיא שקרנית."

מנו נחנק עם הבירה והשתעל, "אבל הוא ראה בחור שישן אצלה על המיטה. החברה שלה אמרה שבטי סילקה אותה מהחדר כדי שהיא והחייל הזה..."

"זה קרה בפורים 94 מיד אחרי הטבח במערת המכפלה, נכון?" הוא הנהן, מופתע. "אני הייתי החייל שישן שם ולאריסה הייתה החברה שלי אז. בשבילה זו הייתה מין בדיחה, לספר לכולם שבטי היא המזרון של הבסיס. נקמה על זה שבטי לא סבלה בדיחות גסות, ולא שתתה איתן, ולא הייתה אחת מהן. כולן בחדר שלה היו בחורות מאוד חופשיות, משוחררות כאלו, ובטי לא, ככה הן התנקמו בה."

לא חשבתי שהוא ייקח את זה כל כך קשה. הוא תפס את הראש בידיים ונאנח, "לא העזנו לספר להורים. אני נשארתי בחוץ כי לא היה לי אישור להיכנס. מנו היה אז עוד חייל אז נתנו לו להיכנס וכשהוא חזר הוא בכה ואמר שזו אשמתו, שבגללו, בגלל שהוא לא שמר עליה, לא הבנתי את זה אז." הוא שתק רגע כדי לחשוב, "ומה אתה עשית בחדר שלה?" תקף פתאום.

"באתי לראות את לאריסה. היא לא הייתה בחדר ואני הייתי יותר מידי עייף ושבו"ז בשביל לחפש אותה, הייתי גם קצת שיכור... ללאריסה היו המון דובונים ובובות על המיטה ובטי עשתה לי תה ונתנה לי לשכב על המיטה שלה, ואני, אפילו תודה לא אמרתי לה, הייתי כזה חרא. גם בתור בעל אני חרא, תוקע אותה עם ההיריון הזה במקום שהיא תוכל ללמוד."

דוד הניח יד חמה על כתפי. "לא, לא. זה לא נכון, אתה אוהב אותה והיא אותך." ניסה לנחם אותי. "תראה." הוא התעשת ועבר לפסים מעשיים, "בוא ננסה להפגיש אותם. עוד מעט יום כיפור. הוא יתנצל בפניה, יבקש סליחה, יכיר לה את אשתו, הוא התחתן עם בחורה חילונית נחמדה מאוד, ג'ינג'ית כזו. אל תדאג מקס, בבקשה. לבטי לא אכפת להיות עקרת בית ואימא. שמעת מה היא אמרה לואניה." הוא באמת היה בחור טוב.

אין תגובות:

פרסום תגובה