עוקבים

יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

2. זיכרון שבור

5. צוק הבדידות

איזי וחברו עמי עבדו באותו בית משרדים גבוה ומכוער שהם כינו בינם לבין עצמם צוק הבדידות.

איזי עבד בחברת היי-טק קטנה אך יוקרתית בקומה העשרים ועמי עבד כמעצב גרפי בחברת פרסום ששכנה בקומה השלושים. הם היו נפגשים לארוחת צהרים בקומת הגג שם הותקנה לטובת העובדים מעין כיפת פיברגלס שמחלונותיה נשקפה העיר כולה. השניים התבדחו שהכיפה הותקנה כדי למנוע ממתאבדים פוטנציאלים לזנק מעבר למעקה ולהתרסק על המדרכה למטה, אבל סך הכל זה היה מקום נעים מאוד לשבת בו בכל מזג אוויר, לצפות בנוף, לאכול, לרכל, או לקנות קפה וכריכים בקפה הכיפה, בית קפה קטן שבעליו - סמי העצוב ומולי השמח – שהיו גם הטבח והמלצר היו ידידיהם הטובים.

השנים אהבו לספר סיפורי זוועה על קשיי העבודה בצוק הבדידות, אבל כפי שציין פעם דורי, לעומת מקומות העבודה שהוא התנסה בהם הצוק היה גן עדן מסודר מאורגן ומשתלם מאוד.

ברגע שאיזי הגיע למשרדו הוא הרים טלפון לעמי שענה לשמחתו מיד. "הכיפה, בעוד חמש דקות." פקד קצרות.

"מה עוד חמש דקות? רק הרגע הגעתי לעבודה." מחה עמי שלא היה איש בוקר ושנא שמאיצים בו.

"עמיקם, זה חשוב."

"בחייך, רק עשר בבוקר. מה יכול להיות חשוב כל כך בשעה כזו?"

"תאמין לי שזה חשוב."

"איזי, אני לא יוצא מהמשרד רק כדי להגיד לך שלא רואים עליך שהוספת שלוש מאות גרם."

"עמי, בחייך, זה רציני הפעם."

"מה, הוספת ק"ג שלם?"

"לא, טמבל, לא נשקלתי כבר יומיים."

"לא יכול להיות. כנראה שהמשיח הגיע וכרגיל, רק לי לא סיפרו כלום."

"שתוק כבר, טיפש אחד. זה לא המשיח, זה דורי."

"דורי? דורי היפה? מה איתו? הוא לא מת או משהו?"

"לא, הוא לא מת, הוא חזר."

"חזר לאן?"

"חזר לעיר."

"אתה מדבר על דורי היפה שמת לפני… תזכיר לי מתי הוא מת?"

"בחורף לפני חמש שנים, והוא לא מת. למה החלטת שהוא מת?"

"כי ארתור אמר שהוא מת ומאז אף אחד לא ראה אותו."

"אני ראיתי אותו אתמול."

עמי נאנח. "תראה מאמי, אני לא יודע מה לקחת אתמול, אבל…"

"לא לקחתי כלום. אכלתי מרק בצל בשטרודל ופתאום הוא נכנס."

"וברגע שמצמצת הוא נעלם."

"לא, הוא התיישב לידי ודיבר איתי, והלילה הוא ישן אצלי. אני רק מקווה שהוא יזכור לנעול את הדלת."

"לנעול את הדלת?" עמי נאנח, "איזי, אתה מתחיל להדאיג אותי. טוב אני עולה לכיפה."

הם נפגשו אחרי דקות מספר בבית הקפה, ועוד בטרם התיישבו נחפז אליהם סמי העצוב ובפיו החדשות המרעישות - דורי היפה חזר לעיר והוא חי לגמרי ועדיין יפה.

מולי השמח הצטרף אליהם עם הרכילות הלוהטת האחרונה, "שמעתם מה קרה אתמול בשטרודל? אשר פנחסוב השמן ניסה לתת לדורי היפה שבכלל לא מת כסף ודורי החטיף לו אגרוף בפנים."

"לא נכון." התרגז איזי, "זה בכלל לא היה ככה."

"אבל שמעתי ש…"

"אז מה אם שמעת?" התכעס איזי, "מתי תפסיקו כבר לרכל הומואיות קשקשניות שכמותכן? דורי בחור מקסים ורגיש והוא בחיים לא הרביץ לאף אחד. אתם בכלל לא מכירים אותו."

"בחייך, הבחור אמנם שווה והורס, אבל מוכר את התחת שלו בשביל כסף. פעם זונה תמיד זונה." פסק סמי בקול קודר.

"לא נכון, הוא הפסיק לעבוד בזנות עוד לפני חמש שנים וגם כשהוא התעסק בזה הוא לא… הוא לא היה כזה, הוא…" איזי שכמעט נחנק מכעס השתתק למראה מבטיהם התמהים של ידידיו.

"מישהו פה נשמע לי מאוהב מעל הראש." שבר עמי את השתיקה המעיקה.

"שתוק עמיקם, אתה לא מבין כלום." התנפל עליו איזי.

סמי ומולי החליפו מבטים נבוכים ונסוגו משם לטפל בלקוחות אחרים ושני הידידים הוותיקים נשארו לשבת זה מול זה בשתיקה רועמת.

"אני מצטער עמי." נשבר איזי ראשון, "אני לא יודע מה עובר עלי בזמן האחרון."

"אני דווקא כן יודע, זה שוב דורי שעובר עליך. לא הספיק לך שהוא ריסק לך את הלב פעם אחת, אתה צריך עוד סיבוב?"

"זו לא הייתה אשמתו עמי, הוא חטף מכות רצח והיה לו זעזוע מוח ואיבוד זיכרון חלקי ועד שהוא התחיל להתאושש הוא גילה שהוא חיובי."

"חיובי? אתה מתכוון שהוא גם נשא איידס?"

"כן, יש לך בעיה עם זה?"

"לי בטח שלא. הוא לא ישן במיטה שלי. אבל נדמה לי שלך יש בעיה, בעיה רצינית מאוד איזי."

"זו לא אשמתו שאנסו אותו והרביצו לו עמי."

"גם אם זה נכון איזי והבחור הוא אחד מל"ו הצדיקים איך תסביר את זה שלקח לו חמש שנים לחזור ולספר לך שהוא חי?"

"עמי, הוא בכלל לא ידע שאנחנו חושבים שהוא מת."

"בכל זאת, חמש שנים לא הולכות ברגל, מה הוא עשה עם עצמו חמש שנים?"

"עשה מה שכולם עושים. מצא עבודה ודירה ופשוט חי, כמוני וכמוך."

"לא יודע, לי זה לא נשמע כל כך אמין. קודם הוא אוהב אותך ורוצה לגור אתך, כמה שעות אחר כך הוא נעלם וחמש שנים אחר כך הוא חוזר עם סיפורים על אונס וזעזוע מוח. גם אם זה נכון מה קרה שדווקא עכשיו הוא החליט לחזור?"

"אני לא יודע, אבל הוא פה ואני אוהב אותו."

"הזדיינתם?" חקר עמי.

איזי האדים. "לא הזדיינו, עשינו אהבה." אמר בהתרגשות.

"אוי, איזי." נאנח עמי.

"מה אוי? למה תמיד אתה כזו פולניה רואת שחורות? זה שאתה לא מאמין באהבה זה לא אומר שאין דבר כזה."

עמי נד בראשו בספקנות והעדיף לשתוק ולא להזכיר לחברו איך סבל והתייסר בגלל אהבה. הוא דאג לידידו הטוב, אבל ידע מניסיון ששום דבר שיגיד לא יעזור ולכן מילא פיו קפה ושתק.

הם נפרדו מעט בקרירות, אבל בכל זאת קבעו להיפגש בצהרים בכיפה ולאכול יחד.

***

בזמן שאיזי ועמי התווכחו במרומי צוק הבדידות הלך לו דורי בנחת לטייל לאורך שדרת רוטשילד, קפץ לסיבוב בנחלת בנימין, סייר בשינקין ולבסוף ישב לנוח בגן החשמל ששינה את פניו ללא הכר ונעשה בורגני לתפארת. אלפי זיכרונות קטנים שנשכחו ממנו עד כה הסתערו עליו מכל פינת רחוב ובית קפה שחלף על פניהם. הוא נזכר במשפטים שנזרקו לעברו, חיוכים שהפריחו אליו, וקללות שהוטחו בו, וטעמם של כל כוסות הקפה והתה ששתה והכריכים שאכל חזר אליו שוב.

זוכר הכול ולא זוכר כלום הרהר לעצמו בעצב. לפי חשבונו שהה בתל אביב כמעט שבעה חודשים ולמרות כל רצונו הטוב לא הצליח לארוג את רסיסי הזיכרונות שהסתחררו במוחו לכדי תמונה מסודרת ורצופה.

לא יכול להיות שכל הזמן היה קר וגשום ושהשמש לא זרחה אף פעם, אבל משום מה הוא זכר רק אחר צהרים קייצי וחם אחד בחוף הילטון. הוא זכר בבירור איך השמש שקעה לאט לים, מסנוורת את עיניו, מותירה שביל אש אדום על מי הים, אבל לא זכר אם זה היה בסופו של אחר הצהרים ההוא או אולי בכלל בחוף אחר?

לפחות הוא קיבל הלילה תשובה על מה שהציק לו יותר מכל – הסיבה לאונס ולמכות. אחרי השיחה עם איזי הוא הבין למה הותקף בצורה קשה כל כך, אבל חס על רגשותיו של איזי הנסער והעדיף לשמור את המידע הזה בינו לבין עצמו.

"דורי? אתה דורי, נכון?" התיישב לצידו גבר אחד כבן חמישים שפדחתו מגולחת למשעי ופניו מגודלות זיפים מוקפדים.

דורי הביט בו במבט תוהה ופתאום נזכר, "יוסי! אתה יוסי! איך השתנית, פעם היית... נראית לגמרי אחרת."

יוסי חייך והבליט חזה שרירי הדוק בטריקו שחור. "כן, עבדתי קצת על עצמי בזמן האחרון, ואגב, אני כבר לא יוסי, אני עידו."

"נפטרת מיוסי יחד עם הכרס." הצטחק דורי, "וגם גילחת את הראש, נהדר, מוריד ממך המון שנים."

עידו נראה שבע רצון והתפאר שכיום הוא כבר לא צריך לשלם לנערי ליווי, מאז שגילח את פדחתו וירד במשקל מחזרים אחריו ללא הרף, אבל בכל זאת, לזכר ימים עברו ובשביל דורי הוא מוכן... וכבר נשלחה ידו אל ארנקו.

דורי סירב בנימוס אך בתוקף, וליתר בטחון הוסיף שהוא נשא איידס.

פניו של עידו החווירו בעודו מתרחק מדורי, נסוג ממנו רחוק כל כך עד שכמעט נפל מהספסל.

"תירגע, זה איידס, לא שפעת. אי אפשר להידבק ממגע."

"אבל... אבל... ממתי יש לך את זה? אתה חושב שאולי אנחנו... שאולי הדבקת אותי?"

"לא חושב שהדבקתי מישהו עידו, אבל נפגשנו לאחרונה לפני חמש שנים, בטח כבר הספקת להיבדק מאז."

"אז זהו, שלא."

"בחייך!" נדהם דורי, "מתי נבדקת בפעם האחרונה?"

"אף פעם לא נבדקתי." הודה עידו שהפחד גרם לו להראות דומה יותר ליוסי הישן.

"אתה עדיין מבקר כל שבת בגן והולך לסאונות?" שאל דורי, וכשעידו השיב בחיוב, גאה על שלמרות שהוא כבר לא ילד בכל זאת הוא לא הפחית את פעילותו המינית, ואולי אפילו הגביר אותה, ניסה דורי לדבר על ליבו שהוא פשוט חייב להיבדק, אך נתקל בסירוב עקשני.

"מה יעזור לי אם אני אדע? גם אם אני נשא אני לא אספר לאף אחד."

"ומה עם תרופות?"

"לא מוכן לקחת את הקוקטייל הזה. הוא הורס לך את הבריאות. ראיתי אנשים שהתחילו עם זה ונראים עכשיו כמו הצרות שלי. בחיים הם לא ישיגו זיון."

"אתה לא חושב שיש בחיים דברים יותר חשובים מזיונים, לחיות למשל?"

"באמש'ך תעזוב אותי." קפץ עידו מהספסל, נפרד בחיפזון מדורי וברח.

דורי נשאר לשבת לבדו, מהורהר, מנסה להיזכר מה בדיוק היה טיב היחסים בינו לבין יוסי, אך העלה חרס בידו. במקום זה נזכר פתאום איך, לפני חמש שנים, כשישב על ספסל באותו גן שנראה אז קצת יותר מוזנח ופחות מסביר פנים ניגש אליו ג'ינג'י מקריח אחד, לבוש חולצה ירוקה מקושטת כתובת טלאים בכל צבעי הקשת, ושאל אם הוא מוכן להיות מתנת יום הולדת לידיד שלו.

זה היה עמי ויום ההולדת היה של איזי שמלאו לו אז שלושים ושבע.

"אתה רוצה שאקפוץ מתוך עוגה או משהו?" שאל דורי בחשדנות, מדמיין מסיבת יום הולדת הומה הומואים שיכורים וחרמנים. מניסיון מר ידע שזה יכול להיות כסף טוב, אבל עבודה קשה ולא נעימה.

לשמחתו הרבה כל מה שהג'ינג'י רצה הוא שדורי ימתין לחבר שלו בחדר בית מלון שהוא שכר במיוחד ויבלה איתו שם את הלילה.

"רק אני והחבר שלך?" שאל דורי בפליאה, "ואיפה אתה תהיה?"

"אני אשאר על משמרתי בצוק הבדידות." השיב לו הג'ינג'י בבדיחות הדעת, ורק למחרת בבוקר, אחרי לילה חביב ונעים להפליא עם איזי התברר לדורי מה הוא אותו צוק בדידות ושעמי נשאר לעבוד כל הלילה במשרד כדי להספיק משהו דחוף, וכפיצוי לאיזי שרצה לחגוג איתו את יום הולדתו הזמין לו את החדר במלון ושכר את דורי בתור הפתעה מיוחדת.

דורי חייך בעונג כשזיכרון אותו לילה מיוחד נפרש בזיכרונו על כל פרטיו ודקדוקיו. איזי היה  מופתע מעט בהתחלה למצוא בחור ערום ממתין לו במלון שאליו ביקש ממנו עמי לסור בדחיפות ודבר ראשון הצהיר שהוא משחרר את דורי מההתחייבות כי מביך אותו שמישהו יקיים איתו יחסי מין בשביל כסף.

דורי שהמחשבה על יציאה מהחדר החמים וההדור אל הגשם בחוץ החרידה אותו הציע שבמקום סקס הוא יעשה לאיזי עיסוי מפנק.

איזי הסכים וכל זמן שדורי עיסה את כתפיו וגבו הכול התנהל בצורה מהוגנת, אבל דורי ירד עוד קצת למטה ועוד קצת והשאר הוא היסטוריה. הוא צחק לנפשו כשנזכר כמה היה איזי מרוצה לשמוע שדורי כבר בן עשרים ושתים והודה שחשש שהוא צעיר יותר.

אף אחד לא יחשוב שאני צעיר יותר מגילי היום הרהר לעצמו בשמץ מרירות ומיד נחפז לנזוף בעצמו להפסיק עם הרחמים העצמיים הללו.

הוא החל לחזור לדירה של איזי כשהנייד שלו צלצל ואיזי שאל אותו מה דעתו לאכול ארוחת צהרים בכיפה איתו ועם עמי.

"אני אשמח מאוד." אמר ושם פעמיו אל צוק הבדידות. איזי המתין לו בכניסה והזהיר אותו שעמי קצת מסתייג מהופעתו המחודשת בעיר.

"למה? מה יש לו נגדי?"

"הוא דואג שאני שוב אגמור עם לב שבור." הסביר איזי ולחץ על כפתור המעלית.

"מישהו צריך להזכיר לעמי שאין דבר שלם יותר מלב שבור, לב שבור זה חלק מהחיים, לכל אחד נשבר פעם הלב." נכנס דורי למעלית.

"לא לעמי. הוא מקפיד לשמור על הלב שלו שלם." אמר איזי ולחץ על הכפתור.

"שינסה פעם להתאהב, תספר לו שלא מתים מזה." הצטחק דורי ומשך אליו את איזי לנשיקה.

שמור     בטל
6. שאלה של אמינות

הם נכנסו לכיפה יד ביד ונתקלו בפרצופו החמוץ של עמי. "שלום עמיקם." חייך אליו דורי במאור פנים.

עמי הניד לעומתו ראש בברכת שלום קרירה.

דורי לא נואש והמשיך לחייך אליו, "משהו אומר לי שאתה לא מתפעל מחזרתי המופלאה." התיישב מול עמי.

"ממה יש להתפעל? גם הרפס חוזר." הפטיר עמי בחמיצות.

"אני רואה שלא איבדת את חוש ההומור המשובח שלך." העיר דורי בחביבות עוקצנית, "חבל שאי אפשר להגיד אותו דבר על השערות שלך." הפטיר רמז עבה לגבי קו השער הנסוג של עמי.

איזי האומלל חשש שהשניים ימשיכו בדו קרב המילולי הזה עד תום הפסקת הצהרים, אבל למרבה המזל ניגש אליהם סמי לקחת את ההזמנות שלהם והם השתתקו, ומיד אחרי שהוא הלך נכנסו לבית הקפה שתי מכרות פטפטניות של עמי שהעסיקו אותו בשיחה בלתי נגמרת על בגדים ונעלים, וכשהן פרשו סוף סוף הן השאירו לו הזמנות למסיבה בבבל - מועדון שדורי לא שמע את שמעו מעולם.

"בבל? מה זה ואיפה זה?" חקר בפליאה.

עמי ואיזי התגייסו בהתלהבות להסביר לו את נפלאותיו של מועדון בבל המופלא שהשתרע על שלושה מפלסים והיה לו בר מצויד להפליא, שני חדרי חושך - אחד לסקס רגיל והשני לסקס חזק - רחבת ריקודים מעולה, גלריה מהממת עם ספות נפלאות, והדובדבן שבקצפת, מלצרים שכולם, עד אחד, יפי תואר וחטובים, ומאוד ידידותיים ו...

"בסדר, בסדר, שכנעתם אותי. אין מצב שאני מתקרב למקום הזה." החליט דורי.

"אבל יש לנו ארבעה כרטיסי אח"ם חינם." נפלו פניו של איזי, "בבקשה בוא, אם אתה לא תבוא גם אני לא אבוא, ואז עם מי עמי ילך?"

"עם ההרפס שלו." עקץ דורי בנבזות.

"מיאו חתולה!" אמר עמי בקול חתולי מצחיק כל כך עד שדורי פרץ בצחוק כמעט בעל כורחו, הויכוח נשכח ושאר הארוחה עברה בנעימים.

"בסדר." אמר דורי כשהם המתינו לקינוח, "אני מסכים ללכת, אבל אם עוד פעם יתנפל עלי מישהו עם ארנק שלוף אני בורח על נפשי."

"אני בטוח שדבר כזה לא יקרה שוב." הרגיע אותו איזי, "יהיה בסדר, אני אשמור עליך." חייך אליו בעליזות, "ואת מי אתה תביא עמי?"

פניו של עמי נפלו. "לא יפה לדרוך לי על היבלות כמה שעות לפני שאנחנו הולכים לרקוד איזי."

"סליחה, חמוד, לא התכוונתי לזה." נבהל איזי, "מה שרציתי להציע זה שאולי תזמין את הבחור הנחמד החדש שסיפרת לי עליו."

"לא, לא, לא!" הניח עמי כפות ידיים על אוזניו, " אל תדבר עליו בכלל, האגו שלי נמצא בתקופת החלמה."

"אבל עמי..."

"שקט! אוף, תראה מה עשית? הנה, רק דיברת עליו והוא נכנס... הכול באשמתך איזי."

"אתה לא נורמאלי." מחה איזי, מתנודד בין צחוק לתסכול מההצגות של חברו הטוב.

"למי עמי מתכוון?" חקר דורי במעשיות, "לבחור הרחב, הכהה הזה עם החיוך הנחמד והשערות עם הבלי ג'ל?"

"כן, בדיוק לבחור הזה, נכון שהוא חמוד."

"חמוד מאוד. אני בטוח שהוא ישמח לקבל הזמנה לבילוי עם שלושה בחורים שווים כמונו." אמר דורי בעליזות, ולפני שמישהו הבין מה קורה ניגש לבחור הכהה והחסון שנכנס בזה הרגע לכיפה והושיט לו את ידו ללחיצה, "מה נשמע ביטון? מתי עברת לגור בתל אביב אחי?"

"אני לא מאמין, פוגי!" צעק ביטון, חיבק את דורי חיבוק חם והוסיף גם נשיקה. "מה אתה עושה פה פוגלמן? גם אתה עובד פה?"

"חלילה, אני רק מבקר פה ביקור קצר." חייך דורי, משך את ביטון לשולחן שלהם, הציג אותו בפני עמי ואיזי ובאותה נשימה הזמין אותו לבוא איתם לבבל.

"אחלה!" קרן ביטון בשמחה, "בכיף." ואת מה שנותר מהפסקת הצהרים הם בילו בסיפורים על הטירונות בגולני, שם נפגשו ביטון ופוגי, כפי שהוא כינה את דורי.

בסופו של דבר נאלץ איזי לחזור למשרדו ודורי ליווה אותו, משאיר את ביטון להתיידד עם עמי שהתאושש לאיטו מההפתעה וחזר לעצמו העוקצני, הציני והמשעשע.

"רק שלא יסחף ויעליב את ביטון עם ההערות שלו, לא כל אחד מבין את חוש ההומור של עמיקם שלי." החזיר איזי את ראשו לאחור עוד פעם אחת לפני שנכנסו למעלית.

"עמיקם שלך?" הרים דורי גבה.

"נו, כן. אתה יודע איך זה, אנחנו חברים כל כך הרבה זמן, הוא נעשה כמעט כמו קרוב משפחה שלי."

"תגיד איזי, אתה והוא... אתם אף פעם לא..."

איזי הסמיק. "נו, כן, הייתה פעם אחת, כמה חודשים אחרי שהכרנו, היינו כמובן הרבה יותר צעירים ומאוד שיכורים ו... נו, טוב, זה היה כשלון מהדהד, אחר זה החלטנו שהחברות שלנו חשובה הרבה יותר מסקס, ומאז אנחנו כמו אחים."

"אלכוהול לא הולך טוב עם סקס." העיר דורי, "אבל חברות דווקא כן."

מבטיהם נפגשו ומיד נפרדו ושניהם חשו נבוכים משום מה. "אתה חושב על האקס שלך?" ניחש איזי באחד מהבזקי האינטואיציה הגאוניים שהיו פוקדים אותו מידי פעם.

"כן." הודה דורי ונאנח, ואולי רצה להוסיף עוד משהו, אבל המעלית הגיעה לקומה של איזי והם נפרדו איש לדרכו.

***

בזכות ההזמנות שבידיהם הם נכנסו חיש קל לבבל ואפילו זכו למשקה ראשון חינם. תענוג שדורי ויתר עליו לטובת ביטון. השעות הבאות עברו עליהם בנעימים. הם רקדו, האזינו למוזיקה טובה, שזפו את עיניהם במלצרים המהוללים של בבל ובאורחים האחרים שהיו יפים לא פחות ולבסוף עייפו ועלו לגלריה כדי לנוח קצת על הספות הנוחות ששמען יצא לתהילה בכל רחבי העיר.

הנוף של הגלריה היה מהמם - למטה האירו פסי אור צבעוניים את גופם החשוף למחצה של הרוקדים שקיפצו לקצב המוזיקה וסביבם היו שרועים על הספות זוגות, שלישיות ואפילו רביעיות של גברים שניצלו את האפלולית לבצע זה בזה מעשים מגונים לרוב.

"אם ככה הם מתנהגים בגלריה מעניין מה קורה בחדרי החושך?" לחש ביטון לעמי שצחקק ודחף יד מגששת מתחת לחולצתו כפי שרצה לעשות מהרגע הראשון שראה אותו (לעמי הייתה חולשה לבחורים שחומים, רחבי כתפיים ושריריים). 

"דורי?" ניתק מאחת הספות גבר שמנמן דחוס בחליפת ג'ינס שנועדה למישהו צעיר ורזה ממנו, "אני לא מאמין, דורי זה אתה? אתה לא מת?"

דורי בלע את רוקו בעצבנות. "לא, כמו שאתה רואה אני אהה... אני די חי. אז מה... אהה... מה שלומך?"

"דורי," פרץ הזר בבכי, "כל כך התגעגעתי אליך." ולתדהמת הנוכחים ירד על ברכיו לפני דורי שישב בחוסר נוחות על קצה הספה הצפופה והחל מלטף ומנשק את נעלי ההתעמלות הדי מרופטים שלו.

"נו, די, רגלים, בחייך, תפסיק, די עם זה." ניסה דורי להרחיק את כפות רגליו מהמעריץ הנלהב שלהן אך לשווא. ההוא היה שתוי ועקשן מידי ולמרבה המבוכה התנהגותו משכה תשומת לב אפילו בגלריה האפלולית שרוב הנוכחים בה היו שיכורים בדיוק כמוהו, אם לא יותר.

דורי חילץ את עצמו מהספה ונמלט מהמועדון כשאיזי הולך אחריו והגבר בג'ינס שהוא כינה רגלים עוקב אחריהם, בוכה ומפציר בדורי לעצור לרגע.

הוא השיג אותם מחוץ למועדון כשעלו על האופנוע, ובדיוק כמו אשר פנחסוב בשעתו שלף גם רגלים את הארנק בניסיון לפתות את דורי לעצור לרגע.

"תפסיק עם זה רגלים!" צעק דורי על האיש השיכור שנעמד לפני האופנוע, "אני לא מתעסק יותר עם הדברים האלו, די עם זה! תעזוב אותי!"

"אבל דורי, בבקשה דורי." המשיך רגלים להתחנן בקול בוכים.

"לך מפה." דחף אותו דורי בכוח. רגלים התנודד וכמעט נפל, ועד שחזר אליו שיווי משקלו נעלם האופנוע ממגרש החנייה.

***

"אתה יכול להסביר לי מה זה היה צריך להיות?" התנפל איזי על דורי בזעם. הוא ידע שזו לא אשמתו של דורי ובכל זאת היה אחוז כעס חסר הגיון אך ממשי מאוד.

"שוב אתה כועס עלי?" התיישב דורי על השרפרף הכחול, משעין את מרפקיו על השולחן, תומך את ראשו בכפות ידיו.

"אני לא כועס עליך, אבל אני שונא את הקטעים האלו." סינן איזי והשליך את עצמו על כורסת הטלוויזיה שלו.

"ואתה חושב שאני אוהב אותם? אני אפילו לא זוכר איך קוראים לטיפוס הזה."

"מה שלא הפריע לו לרדת לפניך על הברכיים."

"בחייך, הוא היה שיכור, וגם כשהוא לא שתוי הוא שרוט לאללה."

"מה הבעיה שלו?"

"לא יודע, אבל הוא חולה על כפות רגליים. לא מעניין אותו שום דבר חוץ מרגלים, לא צריך זין ולא תחת, רק כפות רגלים."

"מה הוא עושה אתן בדיוק?"

דורי משך בכתפיו בחוסר נוחות. "מנשק ומלקק בעיקר, וגם מסניף גרביים מסריחות."

איזי העווה את פניו בתיעוב. "סוטה מגעיל."

"אה, רגלים בסדר יחסית. יש הרבה יותר גרועים ממנו, כאלו שרוצים שירביצו להם, או יותר גרוע, להרביץ לך."

"כן." נזכר איזי, "אני זוכר שהיית בא לפעמים עם סימנים כחולים על הגב והתחת ואף פעם לא רצית להסביר... ואם מדברים על זה אז הנה עוד דבר שאני לא מבין, למה לא סיפרת לי שאתה לא רוסי? מה היה הטעם בשקר הזה?"

"לא שיקרתי." מחה דורי והסמיק, "הנחת שאני רוסי ואני לא תיקנתי אותך. מה זה משנה בכלל?"

"זה משנה כי זה שקר."

"אם היית שואל איך זה שאני מדבר עברית טובה בלי מבטא ומכיר טוב כמוך את כל הציטוטים מהגשש, הייתי מספר לך, אבל הנושא פשוט לא עלה ולא חשבתי שזה משנה משהו."

"יכול להיות שזה לא משנה, אבל זה בהחלט פוגע באמינות שלך, ומעורר עוד שאלות לגביך."

"איזה שאלות?"

"שאלות לגבי הסיפור שלך שכמה שאני חושב עליו יותר ככה הוא נשמע לי פחות אמין."

פניו של דורי האדימו, "מה נשמע לך לא אמין?"

"זה שבדיוק ביום שבו החלטת לזנוח את החיים ברחוב ולבוא לגור איתי, דווקא ביום הזה הותקפת. תסכים איתי שזה פשוט לא נשמע סביר? אולי בסרטים יש מקריות כזו, אבל לא בחיים."

"תלוי בחיים של מי." הפטיר דורי ביובש וקם ממקומו.

"אני מתאר לעצמי שאתה מתכוון להתחיל לארוז עכשיו ולחכות שאני אפסיק אותך ואבקש סליחה. אולי אתה רוצה שאני גם ארד על הברכיים ואתחיל לנשק לך את הרגלים? הגרביים שלך מספיק מסריחים בשבילי לדעתך?"

"אתה שיכור איזי, עדיף שתשתוק."

"אני אשתוק אחרי שתגיד לי את האמת. נמאסו עלי השקרים שלך, למה אתה לא יכול להגיד פשוט את האמת?"

"אתה רוצה את האמת? אני אתן לך את האמת." פקעה סבלנותו של דורי, "אתה רוצה לדעת למה חטפתי מכות דווקא ביום שבו החלטתי לעזוב? אתה לא מצליח להבין את זה לבד, טיפש שכמוך, מה אתה חושב, שיום אחד סתם קמתי בבוקר ומיוזמתי התחלתי לבקש כסף מגברים בשביל זיון?"

הוא דיבר מהר, בקול נסער, פוסע הלוך ושוב בסלון הקטן של איזי שישב בקצה הכורסא מבוהל וכמעט פיכח כעת.

"דורי תקשיב," ניסה להפסיק את הנאום הנורא, "מאוחר עכשיו ואולי כדאי ש..."

"שתוק ותקשיב, רצית את האמת אז הנה היא, תקבל אותה כמו גבר." נהם לעברו דורי, "חטפתי מכות כי הייתי טיפש ולא הצלחתי להתחמק בלי שישימו לב, סולק חשד בי כבר הרבה זמן ורק חיכה להזדמנות."

"סולק? מי זה סולק?"

"השם האמיתי שלו זה אלכס איוואנוב, אבל כולם קוראים לו סולק. אנחנו היינו שייכים לו."

"שייכים? מי היה שייך לו?"

"אנחנו, כולנו. כל מי שגר בבלוק הזה ביפו שאני לא מצליח למצוא. אני וסשה וארקאדי ודימה הגדול ודימה הקטן ושני הרומנים וכל הבנות שגרו בדירות האחרות."

"אני לא מבין." חזר ואמר איזי ופניו האפירו מזעזוע.

"מה יש להבין?" איבד דורי את סבלנותו, "יש מין ארגון כזה שמתעסק בזנות ובסמים ובעוד כל מיני פרוטקשן וכאלה. הם חילקו את העיר לאזורים וכל קבוצה פועלת באזור שלה ויש לה את העובדים שלה, ומי שמנסה לעזוב חוטף אותה. הכל קרה כי חשבתי שיש לי סיכוי להתחמק מהם ואולי, אם לא הייתי מנסה לסדר שגם סשה יברח הייתי מצליח, אבל לא היה לי מזל, תפסו אותנו עוד לפני שיצאנו לשדה התעופה ו..." פניו התעוותו כשהזיכרון של אותו לילה נורא היכה בו לפתע. "סשה, אוי סשה המסכן שלי." החל להתייפח, אבל לא הניח לאיזי המבוהל לחבק אותו. "עזוב אותי, לך תתחבק עם האמת שלך, היא יותר חשובה לך ממני, עזוב אותי." הדף מעליו את איזי, כשל לספה בחדר האורחים וצנח עליה מלוא קומתו, כתפיו רועדות בבכי אך קולו לא נשמע.

איזי הלך למקלחת, התרחץ, החליף את בגדיו לפיג'מה וחזר לבדוק מה עם דורי.

לרווחתו התברר לו שהוא נרדם. איזי הביא שמיכה מחדר השינה, כיסה בה את דורי הישן, כמעט יצא ואז נמלך בדעתו, חזר ונשכב לצידו.

הוא כמעט נרדם כשדורי החל שוב לדבר. "אולי, אם סשה היה שותק, היינו יוצאים מזה בשלום, אבל הוא נשבר והראה להם את הכרטיס טיסה. השם על הכרטיס היה שלו, לא שלי, אבל אמרתי להם שאני קניתי את הכרטיס והם בכלל לא טרחו לקרוא מה כתוב עליו, מיד לקחו אותי משם ו... כל כך פחדתי איזי, הייתי בטוח שהם הולכים  לדפוק לי כדור בראש. בהתחלה הם רק הרביצו וזו הייתה כמעט הקלה, אני לא פוחד ממכות, כבר חטפתי מספיק בחיים, אבל אז הם..." הוא החל שוב לבכות ואימץ אליו את איזי שרעד ובכה גם כן. "זה כל כך כאב, זה הדבר האחרון שאני זוכר, כל כך כאב לי, ואחר כך היה חושך ויותר אני לא זוכר כלום." 

שמור     בטל

7. פרח אהבה

 

ילדונת, פרח אהבה

ילדונת, קטנה ושובבה

עם תלתלים בעוד גומה

ושתי עיניים נשמה

 

ילדונת, קול שמסתלסל

ילדונת, ענן שמרחף

את תות שדה בחורף קר

את מעופן של ציפורי הבר

 

את עדיין ילדה את ודאי לא יודעת,

את אשר שתי עינייך מבקשות

את עדיין ילדה את ודאי לא יודעת,

שידיי את ידייך מחפשות

 

ילדונת,פרח אהבה

ילדונת, וכבר היא עצובה

עם תלתלים ועוד גומה

בורחים עם כל הנשמה

 

ילדונת, למה את בוכה

ילדונת, אין לנו מחר

פתחי עלייך הרכים ובואי איתי אל המרחקים

 

את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת

את אשר שתי עינייך מבקשות

את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת,

שידיי את ידייך מחפשות...

 

איזי התעורר משנתו מבולבל ובעודו נאבק בשמיכות ומנסה להבין היכן הוא שמע את דורי שר את ילדונת של עוזי פוקס בקול רך וכמעט בלי לזייף.

לאט לאט, בעוד דורי ממשיך ומזמר הוא נזכר בליל אמש והבין שהוא בחדר האורחים שלו ושראשו כואב מאוד. בזהירות רבה גלש מהספה ודשדש לאיטו למטבח לרוות את צימאונו. מזווית העין ראה את דורי יושב על השרפרף הכחול ומדבר חרש בקול עדין שהוא ייחד רק לדיבור עם נשים או עם ילדים קטנים עם מישהי שהוא כינה בבושקה. הוא הבחין באיזי, אמר שלום וסיים את השיחה, ופנה אל איזי האומלל שלגם את כוס המים השלישית שלו.

"הראש כואב? רוצה כדור?"

"נורופן בבקשה." לחש איזי, "או אדוויל."

דורי הגיש לו נורופן והושיב אותו בזהירות על השרפרף הכחול.

"אתה שר יפה." אמר איזי ועצם את עיניו, "אמנם לטעמי השעה קצת מוקדמת מידי בשביל לפצוח בשיר, אבל אתה שר נחמד."

"אני מצטער שהערתי אותך, הקטנה התעקשה ולא היה לי לב להגיד לה לא. גם ככה אני מרגיש לא נעים שעזבתי אותם לכל כך הרבה זמן."

"עזבת את מי? את האישה והילדים? אתה קורא לאשתך בבושקה?"

"דביל." הצטחק דורי, "תמיד אתה קופץ למסקנות אידיוטיות ומסבך לעצמך את החיים."

"בבקשה, תאיר את עיני, כולי אוזן." אמר איזי ועצם את עיניו בעייפות.

"בבושקה היא השכנה שלי בדירה ממול. היא קשישה רוסייה נחמדה מאוד, הייתה מהנדסת חשמל ברוסייה ופה היא פנסיונרית. הבת שלה הסתבכה בסמים ויושבת בכלא והיא מגדלת לבד את הנכדים שלה ואני ככה... קצת... אתה יודע, עוזר פה ושם."

"וואלה? ומה עם האבא של הילדים?"

"אבות. כל ילד מאבא אחר. האבא של שחר נשאר ברוסייה ואבא של מאיה... טוב, ברגע שאני אפגוש אותו אני אגיש לו חשבון, אבל קודם אני אכניס לו מכות."

"בני כמה הילדים האלו?"

"שחר בן שבע ומאיה בת שלוש. ילדים מקסימים, שני פרחים, אבל ילדים זו המון עבודה ובבושקה כבר מעל שבעים ו... אתה יודע איך זה."

"האמת שלא, אני לא ממש מתחבר עם ילדים." הודה איזי, "אני עדיין מרגיש ילד בעצמי, אז תגיד, איך בדיוק אתה עוזר לבבושקה לגדל את הפרחים הקטנים האלו?"

דורי נאנח. "ידעתי שלא תבין, כמו כל ההומואים אתה רגיל כל כך לדאוג רק לעצמך עד שאתה לא רואה אף אחד ממטר."

"טוב, אם אני לא אדאג לעצמי מי כן ידאג לי? ומה בכלל יוצא לך מזה שאתה דואג לאחרים? רק צרות."

דורי משך בכתפיו ונראה מאוכזב מהתגובה הצינית של איזי שליבו נצבט למראה אכזבתו ושאל שוב, הפעם בלי ציניות, מה דורי עושה בשביל השכנים הקטנים שלו.

"אני בעיקר נמצא בסביבה, זה מספיק."

"מה זאת אומרת נמצא בסביבה? נותן להם כסף וכאלה?"

"לא, בבושקה לא מוכנה לקבל ממני גרוש, אבל היא צריכה עזרה בכל מיני דברים קטנים, לתקן כל מיני דברים בבית, לעזור לילד עם השיעורים בעברית ובתורה, לשמור פה ושם על הקטנים כשהיא הולכת לסידורים, אתה מבין?"

"אתה נשמה טובה דורי." נאנח איזי ואחז בראשו הכואב, "אני מתפלא שהצלחת להתנתק מהם לכמה ימים."

"הייתי מוכרח לטפל בסיפור הלא גמור הזה של תקופת תל אביב שלי. לא יכולתי לסבול יותר את הסיוטים ואת החור הזה שהיה לי בזיכרון, אבל האמת שלא האמנתי שאני אתגעגע אליהם כל כך."

"איך הם מסתדרים בלעדיך?"

"אני מקווה שבסדר. אלי עוזר הרבה וגם אימא שלי קופצת לשם מידי פעם לבדוק שהכול בסדר."

"מי זה אלי?"

"האקס שלי." אמר דורי בקצרה ואיזי שם לב שפניו נאטמו.

"אהה! הבחור שבלגן לך את החיים. גם הוא מכיר אותם?"

"כן, בטח. אמרתי לך, הם השכנים שלנו."

"שלנו? אז גרתם יחד?"

"אנחנו עדיין גרים יחד כי שכרנו את הדירה ביחד ואלי עוד לא מצא דירה חדשה, אבל אנחנו כבר לא זוג."

"אפשר לדעת למה נפרדתם?"

"אני לא רוצה לדבר עליו, עזוב את זה איזי."

"אז אתה בא לכאן, גר אצלי וישן איתי ופתאום מתברר שאתה מתכוון לחזור הביתה בעוד כמה ימים?"

דורי בהה באיזי במבט מופתע. "חשבת שאני מתכוון להישאר פה לתמיד?"

"אולי לא לתמיד, אבל חשבתי שאתה... שאנחנו... חשבתי..."

דורי נשך את שפתו התחתונה כפי שהיה עושה תמיד בעת מבוכה. "אני מצטער איזי, אבל החיים שלי נמצאים עכשיו שם. אני לא יכול לחזור לחיות פה וחוץ מזה... ראית מה קורה כל פעם שמישהו מזהה אותי? אתה מתרגז ואנחנו רבים. עדיף שאני אחזור הביתה."

איזי חש שעיניו מתמלאות דמעות וראשו פועם בחזקה. "אני אוהב אותך דורי." אמר בפשטות וקם מכיסאו.

דורי חיבק אותו, "גם אני אוהב אותך איזי, אבל הדורי שהתאהבת בו כבר לא קיים יותר. אני בן אדם אחר עכשיו."

"אני מבין." אמר איזי בשקט והלך למקלחת לצחצח שיניים, להשתין ולהתגלח.

בעוד הוא מתגלח סקר את פרצופו במבט ביקורתי, הודיע לעצמו שהוא נראה זוועה והחליט שחבל לבזבז את מעט הזמן שעוד נותר לו עם דורי על הבלים כמו עבודה.

בזמן שדורי הכין ארוחת בוקר של טוסטים וחביתה התקשר איזי למשרד ובלי שיצטרך להעמיד פנים יותר מידי אמר בקול אומלל שהוא חולה ומרגיש נורא וכנראה שיאלץ להעדר לכמה ימים.

"לא חבל לך לבזבז עלי ימי חופשה." שאל דורי והגיש לו כוס מיץ.

"אם אתה יכול לבזבז את כל הזמן הפנוי שלך על שני ממזרים רוסיים אני יכול להרשות לעצמי לבזבז עליך כמה ימי מחלה." אמר איזי בקלילות, מסתיר את המועקה שחש, מועקה שנבעה רק חלקית מהשתייה של אתמול.

"זה מאוד יפה מצידך איזי." אמר דורי חרש וליטף בעדינות את כפו, "אני ממש מודה לך."

"אוף, שתוק כבר." רטן איזי ומילא את פיו בטוסט מרוח בריבה דיאטטית.

***

הם החליטו לנסוע למקום בו עמד פעם מלון הפעמון שהשכיר בזמנו חדרים לפי שעות לכל דורש. אולי השכנים של הפעמון שהפך לגלריה יוקרתית בשם 'לה בל' ידעו משהו.

למרבה הצער גם השכנים השתדרגו, הפיצרייה והחנות לממכר משקאות שהיו בעבר שכניו של הפעמון נעלמו ובמקומם נפתחו במקום קונדיטוריה מהודרת וחנות תכשיטים יוקרתיים. גם הרחוב שהיה פעם צר ומוזנח השתנה והורחב, ונראה שונה לגמרי מהמקום העלוב שהיה זכור להם.

"אין סיכוי למצוא מישהו מפעם במקום הזה." התייאש דורי, "יקר פה מידי בשבילם. נצטרך ללכת לגן העצמאות ולברר לאן הולכים היום הקליינטים של הפעמון."

הוא סובב את האופנוע וכמעט שנסע כשהבחין פתאום בגבר אחד, גוץ ועבה שהתעלם ממזג האוויר האביבי ששרר בחוץ וחבש על ראשו כובע צמר שקושט בכפתורים מכל הסוגים והצבעים.

"אני לא מאמין, הנה ראש כפתור." צעק דורי ורץ אל הגבר שנראה לאיזי כמו הומלס מלוכלך ולא לגמרי שפוי.

השניים לחצו ידיים בחום וראש כפתור ליטף בעדינות את לחיו של דורי בכף יד מטונפת שהייתה נתונה בכפפת צמר שחורה עם בתי אצבעות חתוכים, מה ששיווה לו לדעתו של איזי מראה דיקנסי.

ראש כפתור דיבר עברית שבורה במבטא זר לא ממש ברור, מתובלת בקצת רוסית ובהרבה יידיש. איזי הצליח להבין מדבריו שהוא מצטער על מותו של סשה, אבל לא יודע על זה שום דבר. הוא חזר על המשפט הזה שוב ושוב, מנענע בראשו ליתר הדגשה. למרות מגבלותיו בתחום המילולי הצליח להבהיר שהוא שמח מאוד שדורי בסדר והיה ברור שהוא סולד מהשיפורים שנעשה ברחוב ומעליית המחירים שהתלוותה לשיפורים המיותרים הללו, והחשוב מכל, הוא ידע בדיוק לאן עבר בעל הבית של הפעמון ששמר אמונים לייעודו הקודם, לספק לזונות מכל המינים מקום לארח בו את הקליינטים שלהם.

"לא ידעתי שאתה מדבר יידיש?" התפלא איזי.

"אני לא ממש מדבר, מבין קצת פה ושם. חבל שלא למדתי מסבתא לדבר יידיש כשעוד היה אפשר. היית מאמין שראש כפתור כבר מעל שבעים? הוא יודע לשמור על עצמו טוב, הטיפוס הזה, אתה יודע שהוא בעצם ניצול שואה? הוא בילה את השנים הראשונות שלו בחיים במחנות ריכוז ואיכשהו התגלגל לארץ ומאז הוא חי פחות או יותר ברחוב."

"מאיפה הוא השיג את הכובע הזה?"

"אין לי מושג. אני חושב שהוא הולך איתו כבר איזה שלושים שנה ולא מוריד אותו אף פעם, אפילו לא בשיא הקיץ."

דורי עצר בטיילת והתיישב על ספסל מול הים. "אני מתכוון לנסוע עוד מעט לאזור התעשייה לדבר עם ווסרמן, הבעלבית של הפעמון שפתח שם מלונית חדשה. ראש כפתור לא זוכר איך קוראים לה, אבל הוא אמר שזה בית גדול צבוע בסגול."

"בשעה כזו? אתה חושב שיש שם מישהו בצהרים?"

"בטח. הפסקת הצהרים זה שעת השיא של הנשואים, ויום שלישי זה היום הקבוע של השעיר. אני מקווה שהוא לא שינה את ההרגלים שלו למרות שעוד מעט פסח."

"מה קשור פסח לסקס?"

"אצל נשואים יש קשר. לפני החגים כל הנשואים מתוזזים בכל מיני קניות וסידורים וזה משבש להם את השגרה, אבל כמו שאני מכיר את השעיר הוא יקמבן את כל העולם ולא יוותר על הזיון השבועי שלו."

"וואלה!" חייך איזי, "כל יום לומדים משהו חדש."

"אתה לא חייב לבוא איתי איזי, זה עלול להתפתח למשהו מכוער."

"מה, יהיו מכות?"

"לא יודע. הכול יכול לקרות."

"ואתה רוצה שאני אוותר על זה? בשום פנים ואופן לא." צחק איזי שהיה פחדן נוראי, אבל העדיף למות ולא להודות בכך בפני דורי. "תגיד, יש לנו זמן לאכול איזה מנה גלידה לפני שאנחנו נוסעים לחפש בית סגול בשממות אזור התעשייה?"

"בטח. תביא לי מגנום שוקולד."

איזי חזר נושא מגנום שוקולד בשביל דורי וקרטיב דיאטטי בשבילו ומצא את דורי שקוע בשיחת טלפון. "כן, בטח שזכרתי לקחת כדור אלי, אני לא תינוק, תרגיע."

"באמת? ככה היא אמרה? איזה מתוקה."

"בטח, אני מתגעגע גם לשחר, אבל עם בנים זה אחרת."

"יו! ממתי נעשית כזה פוליטיקלי קורקט? אתה הומו או מה?" התגרה בבן שיחו וגעה בצחוק עליז.

"עזוב, צוחקים איתך. מה את נעלבת מכל מילה?" ושוב צחק מכל הלב.

"הכול בסדר, באמת. אל תחפור לי אלי, אני מסתדר. לא, המלון ההוא סגור, אני ישן אצל חבר."

"מה אכפת לך? זה כבר לא העסק שלך."

"אלימלך, צא לי מהווריד. בסדר."

"לא, אני לא אתן לך כתובת. תפסיק ללכלך."

"נו, בחייך, תפסיק להיעלב לי כמו פולנייה."

"יאללה, לך מכאן, עיראקית משוגעת שכמוך. עוד תאחר למשמרת שלך. טוב, אני חייב לסגור, המגנום שלי נמס."

"יאללה, ביי מאמי."

הוא סגר והרים מבטו אל איזי שקילף בינתיים את עטיפתו של המגנום שלו והחל נוגס בו בכל פה.

"היי, זה המגנום שלי." מחה דורי.

"היה שלך, עכשיו הוא שלי. זה בשבילך." איזי הגיש לדורי את הקרטיב הצנום שקנה לעצמו. דורי שלח לשון ללקק והעווה את פניו, "איזה טעם דלוח. תביא ביס מהמגנום."

"לא מגיע לך." הרחיק ממנו איזי את המגנום, "לך תבקש ביסים מאלימלך שלך."

"נו, די איזי. הוא האקס שלי. תפסיק." הם נאבקו קצת על הגלידות ובסוף גמרו אותן יחד, שטפו את פניהם וידיהם בברזיה הסמוכה ושמו פעמיהם אל אזור התעשייה לחפש בית סגול.