עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

20. תתחבר למציאות

הבטחתי שבסוף השבוע אני לא גולש באינטרנט, אבל ביום חמישי בלילה הוא יצא לרגע, ומיד התנפלתי על המחשב, רק כדי לבדוק את המייל שלי.
למרות שאמרתי לעצמי שיום חמישי זה עוד לא בדיוק סוף השבוע, ולבדוק מיילים לא נחשב לגלישה, ואני לא ממש מפר את הבטחתי, הייתי לחוץ ומרוב לחץ התבלבלתי ושלחתי בטעות מייל שנועד לחבר אחד לכתובתו של אחר. איזו פאדיחה!

מיהרתי להתנצל ולתקן את טעותי, וכמעט שכיביתי את המחשב, אבל אולי רק להציץ ולראות איזה הערות קבלתי על הסיפור ההוא באתר הסיפורים ש....
ובדיוק אבי חזר, מתגנב מאחורי גבי כמו אינדיאני, תופס אותי על חם.
החלפנו מבטים ואני הסמקתי כמו ילד. "תכבה את זה, עמי." אמר אבי בקול שקט ושטוח, כזה שהראה לי עד כמה הוא כועס, ויצא מהחדר.
כיביתי והלכתי לחפש אותו. הוא ישב בכורסא שלו, רגליו על הדום. ניגשתי אליו ונגעתי בברכו.
"תן לי לשבת." בקשתי.
הוא הביט בי בזעף ואז הוריד את רגליו בחבטה לרצפה ודחף בכף רגלו היחפה את ההדום לעברי.
התיישבתי, פניי אליו וניסיתי ללכוד את מבטו, אך לשווא.
"אל תכעס." ביקשתי, "הסוף שבוע מתחיל רק מחר, וחוץ מזה רק בדקתי דואר. זה לא נחשב."
"עמי," הוא הניח יד על לחיי והביט בפניי. "אני יותר מודאג מכועס, נעשית מכור לגולם הזה. אתה לא שם לב שהפסקת כמעט לראות טלוויזיה? בספרייה כבר שכחו איך אתה נראה. אתה שקוע לגמרי בעולם הווירטואלי הזה ובחברים הוירטואליים שלך."
"הם בני אדם אמיתיים, לא וירטואליים." מחיתי.
"מאין לך? אף פעם לא ראית אותם באמת, לא קראת את הכתבה על הבחורה ההיא שהתחזתה לגבר וגרמה להומואים להתאהב בה?"
"אני לא מאוהב באף אחד מהאינטרנט." מחיתי.
"יותר גרוע, אתה מאוהב בעולם הווירטואלי של האינטרנט." אמר אבי בעצב ונאנח.
מלא חרטה על העצב שגרמתי לו שתקתי והנחתי את ראשי על ברכיו מגשש אחר כף ידו שהייתה שמוטה לצידו.
אחרי היסוס קל הוא ליטף את עורפי והניח לי לאחוז בידו. "בוא נלך לטייל בפארק, כמו שהיינו עושים פעם." הציע פתאום.
"אבל חשוך." מחיתי.
"יש ירח יפה, בוא נלך." הוא קם ומשך אותי אחריו.
לפני שיצאנו אבי הסיר את השעון שלי מהרצועה שלו, משאיר על פרק ידי את הרצועה בלבד. "הערב לא תצטרך לדעת מה השעה." אמר במסתוריות, והעביר את כרית בהונו על שפתי התחתונה.
הרגשתי איך פקעת של התרגשות מתחילה להתכרבל בבטני. ידעתי בבירור שזה עומד להיות יותר מסתם טיול לילי.
יצאנו מהשער האחורי של הגינה ונכנסנו לחורשת האורנים המפרידה בין ביתנו לפארק. העיגול הפגום רק במעט של הירח עוד לא עלה לשיא גובהו והאיר את דרכנו באור צהבהב כשפסענו לאורך השביל החצוב באבן הגיר הלבנה של הגבעה.
אבי פסע בביטחון מוחלט. ראיית הלילה שלו תמיד הייתה טובה משלי. אני לעומתו, רואה פחות טוב בלילה, אבל כפיצוי, יתר חושיי מתחדדים בחושך.
מתחתינו היה ואדי נטוע עצי איקליפטוס מרשרשים ברוח הקלילה. ריח עדין של שרף אורנים שניטעו על צלע הגבעה מעלינו דגדג את אפי.
הלכנו בשתיקה. אבי נשא תרמיל קטן על גבו וצעד ראשון, שקוע בהרהוריו. הלכתי אחריו, שואל את עצמי מה עוד יש לו בתרמיל חוץ מבקבוק המים שראיתי אותו דוחף לתרמיל.
חצינו את מגרש החניה של הפארק והגענו לאזור המיועד לפיקניקים. בין עצי האלון היו פזורים ספסלים ושולחנות מבטון.
אבי אחז בידי והוביל אותי אל אחד העצים – אלון תבור עב גזע.
"תן לי את המשקפים שלך." דרש.
מסרתי לו אותם בלי היסוס והוא הניח אותם על שולחן פיקניק סמוך וחיבק אותי בעדינות. החזרתי לו חיבוק, מביט מעבר לכתפו בעולם שהפך מעורפל. בלילה אני עיוור לגמרי בלי המשקפים והוא יודע זאת היטב.
"אני עושה את זה כי אני רוצה שתחזור להתחבר לעולם הממשי." אמר בקול שקט, מתנצל משהו, ומשך מעלי את חולצתי.
הרמתי את ידיי כלפי מעלה, מניח לו לפשוט אותה מעליי. הפקעת שבבטני התכווצה עוד יותר בעוד המכנסים הקצרים והתחתונים שלי הלכו בעקבותיה ואחריהם גם סנדליי.
בסופו של דבר עמדתי לפניו עירום לגמרי, פרט לרצועת השעון שלי.
המקום היה שקט מאוד וחשוך. ירח קטן ולבן צף מעלינו, מפיץ אור קלוש. הכוכבים קרצו סביבו באדישות. האוויר הקיצי היה חם ולח על עורי החשוף ובכל זאת רעדתי.
הייתי נפחד, נרגש ומלא סקרנות כאחד. ידעתי שאבי עומד להחזיר לי כגמולי, אבל לא היה לי מושג מה הוא מתכנן. ידעתי רק שאני אשם וזה מגיע לי.
ראיתי מעט מאוד מהנעשה סביבי. הבחנתי רק בצללים כהים וזקופים של עצים וביניהם היו פזורים הכתמים הבהירים והנמוכים יותר של השולחנות.
"אל תפחד עמי, אני כאן, שומר עליך." אמר אבי בקולו השקט והבטוח והניח את ידיו על כתפי הודף אותי בעדינות לאחור עד שגבי נגע בעץ.
נענה ללחצן המוכר של ידיו על כתפיי, כרעתי לאיטי על ברכיי בעודי נסמך בגבי אל הגזע המחוספס. האדמה תחת ברכי הייתה קשה ודוקרנית.
"תפשיט אותי." צף קולו של אבי מעל לראשי.
ידיו נותרו על כתפיי משאירות אותי צמוד לגזע העץ. עורי עיקצץ ממגע הקליפה המחוספסת, וגם ברכי כאבו ממגע באבנים ובקוצים.
חלצתי את סנדליו ואחר פשטתי מעליו את מכנסיו ותחתוניו, והנחתי אותם, מקופלים כמיטב יכולתי, בצד הסנדלים.
הוא משך את ראשי אל איברו, שתלה רפוי למחצה בין ירכיו, וסטר קלות על פרק ידי כשניסיתי לגעת בו.
"ידיים לצדדים. לא לגעת." ציווה עלי בקשיחות.
'מגיע לך', חשבתי לעצמי תוך שאני מתאמץ לענג את אברו הגדול שמילא את פי עד אפס מקום בלי עזרת ידי. 'שוב נסחפת עם האינטרנט הזה ועכשיו גם הגדלת לעשות ואתה מתכתב עם אדם תמים בזהות בדויה ומרמה אותו. מגיע לך דבר הרבה יותר גרוע מברכים שרוטות וסטירה על היד'.
איברו של אבי היה כעת זקוף לגמרי בפי וכבר התחלתי להרגיש את טעמו הנעים של הזרע שלו על לשוני. שאלתי את עצמי אם הוא ירשה לי... אהבתי את טעמו והייתי מאושר כשהוא גמר לי בפה, אם כי הוא עשה זאת לעיתים רחוקות מידי לדעתי.
"אחרי שהעונש שלי ייגמר, אני אספר לו הכל', הבטחתי לעצמי, "אתוודה ואבקש שיסלח לי. מספיק כבר עם שקרים וירטואליים בזויים. אני רוצה להיות שוב אדם הגון ומישיר מבט כמו שהייתי פעם, לפני האינטרנט הארור הזה."
הוא נסוג ממני פתאום בלי אזהרה, משאיר אותי לבד בחשכה. רק הגזע הדוקרני כנגד גבי השרוט ומגע האדמה הקשה בברכיי נשארו לחבר אותי לעולם המציאות.
"גם אם אתה נשאר ככה כל הלילה אתה לא זז", אמרתי לעצמי בחומרה, ומיד נרתעתי בבהלה לשמע קול משק כנפי ציפור לילית שדאתה מעל לראשי והשמיעה מעין אנחה שורקנית מפחידה.
"זו רק תנשמת." אמר אבי, שצץ שוב לצידי. "קום." ציווה והושיט לי יד.
קמתי, נאחז בידו בהכרת תודה. חש הקלה עצומה מעצם נוכחותו לצידי בחשכה אפופת הצללים המעורפלים שהקיפה אותי.
"תסתובב ותחבק את העץ בשתי ידיים." פקד עלי בחומרה, ומשך ממני את כף ידו.
"אני מעדיף לחבק אותך." התבדחתי. ככה אני מגיב כשאני מתוח, אני מתלוצץ, אבל מצב רוחו של אבי היה רחוק מבדיחות הדעת.
"שתוק ותעשה מה שאומרים לך." נזף בי במורת רוח והדף אותי אל העץ, מצמיד את פלג גופי העליון אל הגזע.
"אני עומד לכבול אותך לעץ ככה שלא תוכל לזוז." הסביר ומיד אזק את פרקי ידי זה לזה באזיקים מתכתיים קרים. עמדתי מחובק עם העץ הטיפשי והמחוספס הזה, צמוד אליו כאילו היה חברי הטוב ביותר, חש המום מכדי להיעלב. שנים שאבי לא קשר אותי. הוא ידע היטב שדי אם יגיד לי לא לזוז ואני אציית בשמחה.
הכבילה באזיקים נועדה להשפיל אותי. הם לא גרמו לי אי נוחות פיזית ולא היו כבדים או הדוקים מידי, אבל חשתי רע מעצם קיומם על פרקי ידי, וזו הייתה כוונתו.
"מספיק שתגיד לי לא לזוז. לא צריך את הדברים האלו." מחיתי בעלבון.
"באמת?" עלה קולו של אבי לועג וקר מאחורי גבי. "פעם גם אני חשבתי שאפשר לסמוך על המילה שלך, אבל בזמן האחרון אני לא כל כך בטוח בזה."
"אם אתה מתכוון למיילים שכתבתי בשם בדוי אז אני יכול להסביר, זה..."
"סתום." אמר אבי באותו קול שטוח ושקט שהפחיד אותי יותר מצעקות. "אני לא מאמין לך יותר. שתוק ותקבל מה שמגיע לך כמו גבר."
ליבי קפא בקרבי לשמע דבריו. הוא צדק. הנחתי בהכנעה את לחיי על הגזע הדוקרני ונשכתי את שפתי במאמץ לבלום את הדמעות.
"הנה אנחנו מתחילים." אמר אבי בקול מרוחק ומתכתי והצליף בי במוט דק וגמיש. כל פעם שהניף אותו נפרם האוויר בשריקה זדונית ואז ניחתה המכה, חותכת בעורי בדקיקות אכזרית.
"זה מקל חזרן." אמר אבי, "אם לא תזוז אני אוכל לפזר את ההצלפות בצורה שווה ולא אפגע בשום מקום יותר מפעם אחת. אם כן תזוז זו הבעיה שלך."
נצמדתי לגזע מקרסול ועד מצח, מהדק סביבו את זרועותיי בכל כוחי, נושך שפתיים בכוח. לא זזתי כמלוא הנימה ואבי עמד בהבטחתו, המכות ניחתו בצורה מסודרת וברווחים שווים.
ספרתי חרש בליבי עשר חבטות שניחתו על ישבני ומשם ירדו אל ירכי ועד לאחורי ברכי. אחרי עשר הצלפות הייתה הפסקה קלה. שמעתי את אבי שואף אויר מלוא ריאותיו ואז התחדשו ההצלפות, מטפסות חזרה במעלה ירכי אל עכוזי. כל מכה ניחתת בדיוק בין שתי קודמותיה.
גרוע מכאב ההצלפה, היה קול השריקה המתועב ההוא, ואחריו הציפייה מורטת העצבים לכאב הצפוי. כשנחתה המכה סוף סוף על גופי, הייתה זו כמעט הקלה.
בעבר הוא מעולם לא נתן לי יותר מעשרים הצלפות.
קיוויתי שגם הפעם לא יחרוג ממנהגו. המכה העשרים, האחרונה, נחתה על שיפולי גבי, קרוב מידי לראשונה. זה כאב כפליים. שלא בטובתי נפלטה מפי גניחה חרישית מאוד, אבל אבי שמע אותה והשליך מידו את המקל בתנועה פתאומית.
"הכל בסדר?" שאל, ושוב היה קולו חם כרגיל.
לא העזתי לדבר כי גרוני היה חנוק מדמעות. הנדתי בראשי לאות הן.
הוא נצמד אלי מאחור מניח את ידיו החמות על זרועותיי שהיו כבר מאובנות מהתנוחה שכפו עליהן האזיקים ההם.
"אפשר להמשיך?" חקר אותי בעדינות מפתיעה.
בלעתי במאמץ את דמעותיי. "כן. אני ממש בסדר, אל תדאג."
הוא חיכך בעדינות את סנטרו בעורפי, ממקם מוט פועם וחלקלק בין פלחי עכוזי.
פתאום קלטתי שאברי זקוף ומתחכך בצורה מכאיבה ומעוררת כאחת בגזע העץ הקשה והדוקרני.
גם אבי חש בכך ושלח את כפו, עוטף את הזין השרוט שלי בזהירות באצבעותיו, מגן עליו בעדינות מפגיעתה של קליפת העץ.
"עומד לך שקרן קטן שלי." אמר ברוך, ונגס בעדינות את תנוך אזני תוך שהוא מתחיל להחדיר את הזין שלו לישבני. "נכון שאתה שלי, שקרן קטן?"
"אהה." גנחתי חרש באישור, מנסה להתרפות, לפסק את רגלי ולאפשר לו חדירה נוחה.
מעל לראשי צרחה התנשמת שוב, וגופו נצמד אלי, מהדק אותי חזק יותר אל הגזע הדוקרני.
טבעת של כאבים לפתה את גופי. מאחור היה הלחץ של גופו על ישבני וירכי הרצועים בפסים של כאב בוער, ומלפנים היו השריטות העמומות והמציקות של הקליפה המחוספסת על חזי ובטני.
זה לא היה הכאב הרגיל והנעים שגרם לי לרחף בנעימות. הכאבים הלא מוכרים הללו פשוט כאבו. שאלתי את עצמי אם כדאי להגיד משהו, אבל הוא כבר נדחף לתוכי, מחדיר בתנועה אחת ארוכה והחלטית את אברו הגדול לפי הטבעת שלי.
"זה מה שמגיע לשקרנים שמפרים את ההבטחות שלהם." לחש לאט ברכות חולמנית.
לרגע לא יכולתי לדבר מחמת הכאב שכאילו פרם אותי לשתיים, ואז החל אבי להלום בתוכי בתנועות ארוכות וחזקות.
"נכון שזה מה שמגיע לך?" שאל.
"כן, כן." גנחתי. "זה מה שמגיע לי." ויותר לא יכולתי לעצור עוד את הדמעות. בבת אחת נשברתי ובכיתי כמו ילד.
שמעתי את עצמי מתייפח בקול כמו תינוק, לא מסוגל להשתלט על גופי הרועד מכאב ומהלם. באותם רגעים איומים הרגשתי שאכזבתי אותו ואת עצמי, ידעתי שאני שפל ועלוב, ולא ראוי לסליחה.
"די. מספיק חמוד." נבהל אבי ויצא מתוכי. "נו, די, תפסיק כבר." ביקש בקול רועד. "מספיק, די חמוד. למה אתה בוכה?"
"כי אני שקרן." התייפחתי.
הוא התיר אותי במהירות והושיב אותי בזהירות על הספסל. "נו, די." הפציר, "די. אל תבכה. לא נורא, כולם משקרים באינטרנט. בטח גם הבחור ההוא שיקר לך. עזוב כבר, זה לא כל כך חשוב."
"לא התכוונתי לשקר." התייפחתי, "לא התכוונתי. אל תכעס עליי יותר, בבקשה. אל תפסיק לאהוב אותי."
הוא נאנח והגיש לי טישו. "אל תהיה כזה דרמטי, עמי, תפסיק כבר." אמר באי נוחות, "תשתלט על עצמך. אתה ממש מגזים. הנה, אני אעזור לך להתלבש."
אחרי כמה דקות היינו שנינו לבושים ובדרך הביתה. גם בדרך חזרה שתקנו וגם הפעם הוא הוביל, אבל הפעם אחזה ידו בידי ומידי פעם הסב את ראשו ובחן אותי בדאגה.
"באמת חשבת שאני לא אוהב אותך יותר?" שאל כשפתח את דלת הבית.
הנדתי לאות הן. מותש מכדי לדבר.
"טוב, אז טעית." ענה בקשיחות, ולקח אותי להתקלח.
רק כשהתפשטנו במקלחת התגלה מלוא הנזק. אחוריי היו מפוספסים באדום, וקדמת גופי הייתה מכוסה בשריטות. באזור הרגיש של החזה אפילו דיממתי מעט.
עורי בהיר, וכל חבלה בו נראית גרועה ממה שהיא באמת. ידעתי שבעוד כמה ימים לא יישאר סימן, אבל כרגע זה נראה מבהיל.
אבי, פניו קשים ונטולי ארשת, סיבן אותי בזהירות ושטף את הסבון מעורי בזרם חלש של מים פושרים. אחר ייבש אותי בטפיחות זהירות של המגבת. כל אותו הזמן שתק ולא הביט בפניי.
שתיקתו העיקה עלי. "אתה עוד כועס עליי?" שאלתי בהיסוס כשהוביל אותי למיטה והושיב אותי עליה.
"תראה איך אתה נראה? למה לא עצרת אותי?" אמר בתוכחה והסב את פניו ממני. רק אז הבנתי שהוא כועס על עצמו ולא עלי.
"זה כלום. בעוד כמה ימים הכל ייעלם." אמרתי וליטפתי את כתפו. מבטינו נפגשו ופניו הנוקשות החלו להפשיר.
פקעת המתיחות שבתוכי התחילה להתרופף. פתאום הייתי עייף מאוד. נשכבתי על המיטה, מזל שלפחות צידי גופי לא דאבו ויכולתי לשכב על הצד. הבטתי באבי מפשפש בארון התרופות בחיפושיו אחרי משחה להרגיע את עורי הפצוע.
הוא החל למרוח את עורי במשחה ירוקה קרירה. מגע אצבעותיו בעורי - בוטח, עדין, יציב וענוג - נעם לי.
הייתי מאושר. עמדתי במבחן, אבי עדיין אוהב אותי, נענשתי ונסלח לי. רפיון מתוק התפשט בשרירי, ועיניי החלו להיעצם קלות.
ברקע שמעתי את אבי ממלמל מילות התנצלות רכות בשפת אימו, אבל לא יכולתי לענות. החלקתי לאיטי, צף ממנו והלאה, גופי כאילו התרחב והכיל את כל העולם סביבי. קודם את המיטה והקירות, ואחר את הבית והגינה שסביבו ואז גם את הבתים והעצים בשכונה, את העשבים והפרחים, החרקים הציפורים, הכלבים והחתולים הישנים, ואפילו את הירח והכוכבים.
הרגשתי מלא שמחה, ערני ומודע לכל דבר. חשתי בבירור כל שריטה ומכה, חשתי אפילו את מגע הסדין והכרית ואת הקרירות של המשחה על עורי, אבל בעת ובעונה אחת הייתי גם המשחה, וגם הסדין, ואפילו האזיקים ומקל החזרן המתועב שהטמין אבי בארון.
הכל, כל העולם סביבי היה אחדות אחת גדולה ואני הייתי חלק מאותה אחדות. לא יכולתי לזוז, אבל הייתי מאושר מאוד ורגוע מאוד.
חשתי את דאגתו של אבי שבהה בי במבט מוזר וניסיתי להסביר לו שהכל בסדר, הכל מחובר, הכל נפלא, אין טעם בכעס או בדאגה, הכל בעולמנו הוא אחד, אבל לא הספקתי. בבת אחת התפוגגתי בעדינות לתוך חושך זורח שעטף אותי בעדינות קטיפתית.
התעוררתי רק למחרת, עטוף בשמיכה, גופי צמוד לגופו של אבי הישן, וגיליתי בצער ששוב אני אדם נפרד, והעולם הוא שוב אותו עולם רגיל ומפורר.
איזה מזל שאבי אהובי היה שם לצידי כדי להקל על האכזבה בחיבוקו החם.
"אתה בסדר?" שאל ברוך, מתרפק עלי.
"כן. בטח." התכרבלתי לתוך חיבוקו, "למה?"
"התנהגת קצת משונה אתמול בלילה. אני מצטער שזה לא הלך. אתה סולח לי?"
"כן. בטח. אל תהיה טיפש." משכתי אותו אליי, טועם את עורו בלשוני. "הייתי כזה טיפש בזמן האחרון. הגיע לי כל מה שעשית לי."
"לא נכון." אמר אבי "אתה טועה, פישלתי בגדול. כעסתי יותר מידי והרסתי הכל. מעכשיו אני עוזב אותך להתעסק עם האינטרנט שלך כמה שתרצה. אתה רוצה להדליק את הגולם עכשיו?"
"לא. אני רוצה לעשות דבר אחר עכשיו." צללתי בין רגליו והשלמתי את מה שלא הספקתי אתמול.
אבי הופתע לרגע, אבל אחר כך הסתובב והחזיר לי מידה כנגד מידה, מלטף ומפנק אותי כמו שרק הוא יודע.
אחר כך שכבנו מלופפים זה בזה ונשמנו באותו הקצב. "תגיד, מה עבר עליך אתמול אחרי המקלחת?" שאל אבי בהיסוס לא אופייני לו.
"שום דבר מיוחד. סתם, התחברתי למציאות."



אין תגובות:

פרסום תגובה