תופעות לוואי

"לא, לא." אמר אורי לפקידה של הרופא שניסתה לקבוע לו תור, "ביום רביעי אני לא יכול. יש לי פגישה עם חברים."

"פגישה עם חברים? נו, באמת." נשמע שמץ גינוי בקולה של הפקידה, "אז תדחה אותה, אחרי הכול, מה יותר חשוב מהבריאות שלך?"

"הרבה דברים. למשל, הפגישה עם החברים האלו."

"איזה שטויות, באמת." נזפה הפקידה בטון של גננת כועסת, "חכה, אני מעבירה אליך את הדוקטור."

"אורי, מה סיגי מספרת לי?" רעם הרופא בסמכותיות לתוך אוזנו של אורי, "אני מסתכל עכשיו על תוצאות הבדיקות שלך ואני מודאג מאוד, תאמין לי, מאוד חשוב שתגיע אלי מהר ככל האפשר."

"אני מאמין לך דוקטור, אני יודע שאתה בן אדם מאוד עסוק, אבל ביום רביעי אני פשוט לא יכול, יש לי פגישה מאוד חשובה עם חברים ותיקים שמחכים כבר שנה שלמה לפגוש אותי."

הרופא נאנח. "טוב, אז ... נו, אם ככה ..." הוא רשרש בדפי היומן שלו, "יום חמישי זה חג, אז יום שישי?"

"אבל אתה לא עובד בימי שישי דוקטור?"

"בשבילך אני אעשה מאמץ מאוד ואבוא בכל זאת. חשוב לי שתתחיל לקחת כדורים כמה שיותר מהר אורי."

"התוצאות של הבדיקות כל כך גרועות?"

"כן. אני מצטער. סחבת בלי תרופות שלוש שנים שזה יפה מאוד, אבל זהו, הגיע הזמן להתחיל לקחת אותן ויפה שעה אחת קודם."

"אני מבין." אמר אורי חרש, "ויהיו תופעות לוואי?"

"קרוב לוודאי שכן. לא בטוח, זה שונה אצל כל אחד, אבל כן, אתה עלול לסבול קצת... קצת אי נוחות עד שתסתגל... זה לא לטלפון, נדבר ביום שישי בבוקר, תגיע בשבע. יום עצמאות שמח לך אורי."

"גם לך דוקטור." ענה אורי בנימוס, "ויום זיכרון אחרון עצוב לי." הוסיף בשקט אחרי שסגר את הטלפון. 

 

"הטקס לנופלים היה פחות מרשים השנה." רטנה אימא של שלומי, חברו הטוב, שהמספר הצבאי שלו היה עוקב לשלו. "באו הרבה פחות אנשים, אתה לא חושב ככה אורי?"

"יכול להיות." ענה בפייסנות בעודו מלווה אותה למכונית שלה, "בכל זאת עברו המון שנים מאז, חלק מההורים נפטרו, חלק מהחברים ... נו, טוב, את יודעת איך זה, הזמן עובר, החיים מתקדמים..." מוחו התרוקן מקלישאות מנחמות ומזל שאבא של רונן - שהזדקן מאוד מהשנה שעברה - תפס את חוט השיחה והמשיך אותה במקומו.

"הולך ופוחת הדור חוול'ה, אנחנו מזדקנים ורק המתים נשארים צעירים." אמר בעצב וחיבק בעדינות את כתפיה של אימא של שלומי שניגבה דמעה בשולי המטפחת שכרכה על ראשה.

"הרגשתי כאילו כולם ממהרים נורא לסיים כבר וללכת להתכונן לחגיגות יום העצמאות." רטנה אימא של רונן, שהתגרשה מאביו מיד בתום השלושים של רונן ועברה לגור עם החברה שלה. אבא של רונן נשאר לבד ואת גרושתו פגש רק פעם בשנה מול המצבה של הבן שהולידו יחד לפני שנים רבות ואיבדו במלחמה שפעם הם חשבו שאולי היא תהיה האחרונה. היא לא הייתה, בארץ הרי תמיד יש עוד מלחמה אחת.

 

בתום הטקס ליווה אורי את הורי חבריו המתים למכוניותיהם והמתין בסבלנות עד שכולם נסעו משם. כל שנה הם נראו לו קצת יותר כפופים וקצת יותר אפורים ממה שנראו בשנה שעברה. גם אתה לא נראה צעיר יותר סח לעצמו בעודו עובר בין המצבות שפעם היו גברים צעירים ויפים שאהב בכל ליבו ועכשיו הם אבנים קרות ודוממות.

אחר כך ניגש לאנדרטה שעמדה בקצה חלקת הקבורה הצבאית, אנדרטה מיוחדת רק להם, למתים מהגדוד שלו, וסקר בחיבה את השמות שנחקקו עליה. בטור הראשון היו השמות מתש"ח, ממלחמת סיני, מששת הימים וממלחמת ההתשה. בראש הטור השני התנוסס הגוש הגדול והעצוב של שמות מיום כיפור ומתחתיו, בדיוק בגובה פניו התחיל גוש השמות המוכרים עד כאב מהמלחמה הלפני אחרונה, המלחמה שלו. מלחמה שהוא לא הצליח למות בה למרות שרץ והסתער עם כולם, כבש את פחדו ועשה הכול כדי להוכיח לעצמו שהוא אמיץ כמותם למרות שהוא הומו, ובכל זאת הם מתו והוא נשאר חי.

בין שמו של שלומי, האחרון בפלוגה שלו שנהרג אז (פניו המעוותים מכאב חוזרים אליו בחלומות הזוועה גם כיום, עשרים שנה אחרי מותו) לבין שמו של החלל הצעיר יותר שנהרג בקיץ 2006 יש רווח מכובד שנועד להפריד בין שתי המלחמות, ושם, בדיוק ברווח הזה, אורי מתכנן להוסיף את שמו.

הוא הוציא גיר לבן שהביא מבעוד מועד מהבית ורשם באותיות דפוס נאות את שמו, ממש מתחת לשם של שלומי, אחר כך שלף את האקדח הקטן שלו קירב אותו לפיו ו... לא. לא פה. זה דרמטי מידי ומוגזם לגמרי, הדם שלו, המורעל, לא ראוי להינתז על האבנים האלו.

מה הוא ישיג בזה שיפוצץ את ראשו על אבני האנדרטה? כלום חוץ מכתבה צעקנית בעיתון שתספר בצורה מאוסה על הדרך בה בזבז את חייו מאז שחזר, חי לכאורה, מהמלחמה ההיא. הכתב בטח יזיל ריר על סיפור יציאתו מהארון וכל השטויות שעשה מאז. כל מי שמכיר אותו יפרט תוך הבעת צער מעושה את מעלליו, יעלה השערות למה הוא התהולל בלי חשבון עד שנדבק, בטח יביאו איזה פסיכולוג בגרוש שיספר שהוא סבל מרגשות אשמה ומפוסט טראומה שניסה להשכיח במסיבות ובריקודים. חברים ואקסים דומעים יספרו איך הוא אהב, שתה וזיין בלי חשבון ובטח יהיה גם החכמולוג הזה שיעלה השערה שאורי ניסה לחיות גם בשביל חבריו המתים וכולם יסכימו בהנהון צדקני שסך הכול הוא קיבל את המגיע לו וזו אשמתו שהוא נדבק.

האם באמת צריך שכל העולם ידע את הדברים האלו? שאל אורי את עצמו, לא מספיק שהוא יודע? בטח שזה מספיק, מספיק ודי.

אורי החזיר את האקדח לכיסו ואחרי היסוס קל ניגב בשרוולו את שמו מעל האבן הכהה. אז מה אם הוא חש שהתחיל למות כבר אז, ליד גופו הדומם של שלומי, מה זה יעזור לו, ומה זה בכלל משנה? הוא יישאר מת גם אם יחקקו על האבן הזו את שמו ויטמנו את גופו בחלקה הצבאית בין שאר החבר'ה. הרי למתים שום דבר מזה כבר לא משנה.

תתנהג בצורה מכובדת אורי נזף בעצמו, להתאבד בבית קברות, לרשום את השם שלך על האנדרטה לנופלים מהגדוד שלך... נו, באמת אורי, קצת כבוד, לפחות ביום הזיכרון תפסיק להיות כזה הומו. זה מה שאתה רוצה שיזכרו ממך? שמתת כמו דרמה קווין בטלנובלה אדיוטית?

תחזור הביתה, תשאיר הודעה לרופא שהפגישה שלכם מבוטלת, תכתוב מכתב פרידה קצר ומכובד, שום השתפכויות רגשניות, משהו גברי ומאופק כדי לא לבייש את החבר'ה שלך ואת עצמך, ואחר כך תכניס את האקדח לפה ולך לשלום, הגיע הזמן.

הוא העביר יד על שמו של שלומי, נישק את קצות אצבעותיו, שב ונגע בשם החקוק באבן ונסע הביתה.

 

דירתו המתינה לו, מסודרת ונקייה אחרי ביקור של העוזרת. הוא הוציא את האלבום הישן ששמר כבבת עינו, עבר שוב על פני חבריו המתים, נזכר בהם בגעגועים, ואחרי התלבטות קלה לא התאפק ורשם את שמו על הצילום הגדול והמבריק של האנדרטה שצילם ביום הזיכרון לפני חמש שנים.

מזל שהשאירו המון מקום למתים של המלחמה הבאה (שאז היו עדיין תלמידי בית ספר), אחר כך התקשר למשרדו של הרופא, השאיר הודעת התנצלות מוקלטת על המשיבון שלו ובה ביקש סליחה שהוא לא יגיע לפגישה המתוכננת ואפילו זכר להיפרד לשלום מהרופא ולהודות לו על כל מה שעשה בשבילו, ואז התיישב לחבר את מכתב הפרידה שלו.

זה ארך זמן רב, כבר מזמן לא כתב בעט על נייר והאותיות יצאו לו מרוחות ולא קריאות. למרות שתמיד היה קל ביטוי הפעם התקשה לנסח את המשפטים המעטים בהם ביקש להבהיר שאיש לא אשם, שאסור לאף אחד להרגיש שאכזב אותו, שהוא הולך בגללו, בגלל ההרגשה שלו שכל חייו מאז הקרב בו איבד את רוב חבריו היו בעצם תופעת לוואי אחת מתמשכת. הוא עייף מתופעות לוואי, עייף מהחיים. אין לו חשק לסבול גם תופעות לוואי של תרופות מיותרות שיחזיקו בחיים גוף שמזמן כבר היה צריך להיות באדמה עם חבריו ולכן הוא מבקש ש...

 

צעדי ריצה מהירים נשמעו במדרגות, קולות רמים של אנשים. אורי הפסיק לכתוב והאזין, הרופא שלו התווכח בצעקות עם מישהו, אולי שוטר, אולי פאראמדיק קצר רוח שרצה לסיים את המשמרת המבאסת של יום הזיכרון וללכת הביתה, לחגוג את יום העצמאות.

"אז מה אם הוא ביטל פגישה? מה קרה? אז תיפגשו כמה ימים אחר כך? מה בוער?"

"אני אומר לך שהקול שלו נשמע לי משונה." התעקש הרופא, "והוא לא אמר לי להתראות, הוא תמיד אומר להתראות, מה אכפת לך לבדוק?"

הם התפרצו לדירה שלו - שוב שכח לנעול את הדלת - והסתערו עליו, מוציאים את העט מידיו, חוטפים בבהילות את האקדח הקטן שנח לצד מכתב הפרידה שלו, מדברים מהר ובקול רם, מקימים מהומה שלמה סביבו, מנסים להסביר לו כל מיני דברים שהוא לא הצליח לקלוט בגלל תחושת הרווחה המסחררת שערפלה את חושיו. הנה, שוב היסס ונגרר מאחור, שוב לקח את הזמן שלו ושוב ניצל בעור שיניו, הומו, פחדן וסובל מתופעות לוואי, כמעט מת, אבל עדיין חי.