עוקבים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

שיעור באהבה

מיד בתום תורנות המטבח יצאה טר"ש בלהה וייס - ששנאה את שמה ועמדה על כך שכולם יקראו לה בילי - לרגילה. זו הייתה הרגילה הראשונה שלה ואחרי שבוע כתורנית מטבח היא חשה שהרוויחה אותה ביושר מפני שהתורנית השנייה שהייתה אמורה לחלוק איתה את העבודה השתמטה מחובותיה עוד מהיום הראשון לתורנות ובגלל התקרית המוזרה ההיא במקלחת, תקרית שבלהה העדיפה להרהר בה מעט ככל האפשר, היא לא אזרה עוז להתעמת איתה ופשוט עבדה בשביל שתיים.

לאורך כל התורנות הארוכה והמיוזעת הזו (כמה חודשים אחר כך החליטו מפקדי הבסיס שהעומס כבד מידי לבנות וצמצמו את התורנויות של החיילות ליומיים בלבד) דקל היה היחיד מכל מכריה בגף בו שירתה ששמר איתה על קשר, קפץ לבקר אותה מידי פעם, והתמיד בכך על אף מורת רוחו הגלויה של רס"ר המטבח - איש קבע מר נפש ורשע שעיכב את בילי שעות ארוכות אחרי תום הארוחות כדי לשטוף ולחזור ולשטוף את רצפת חדר האוכל של הסמלים, מעלים עין מכך שהתורנית השנייה רק משתעשעת במגב ומפלרטטת עם עובדי המטבח במקום לעזור לבילי.

למרות חוסר הצדק בילי שתקה, היא לא האמינה בהלשנות ובתלונות וחשבה שאם הרס"ר מצליח לא להבחין בנעשה תחת חוטמו אין זה מעניינה לגלות לו מה קורה בתחום שיפוטו.

למרות שהייתה אשכנזייה צפונית כפי שציינו עובדי המטבח - ספק בהתפעלות ספק ברשעות – היא לא הייתה מפונקת ולא בכיינית, בגיל תשע עשרה הייתה בילי נערה חזקה ובריאה, גאה וביישנית כאחת, וכאחות בכורה לשני אחים צעירים ובטלנים במשפחה שבה ההורים עבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה הייתה רגילה לעבודה קשה.

כבר מזמן הבינה שהעולם לא צודק - במיוחד כשאת ממין נקבה - ולמרות גילה הצעיר הייתה נבונה דייה כדי להבין איך מתנהל היקום הקטן והדחוס של הבסיס. לכן השלימה עם חוסר הצדק, ההקנטות המטרידות של עובדי המטבח (למעשה הטרדות מיניות, אבל מי ידע אז באמצע שנות השבעים שיש דבר כזה?) עשתה בצייתנות מה שאמרו לה למרות גבה הכואב וכפות הידיים והרגלים שבערו מעייפות בסוף כל יום, והשלימה עם כך שחיילות צעירות ונאות עם תלתלים שופעים ועיניים ירוקות תמימות, חזה זקוף וישבן מעוגל, הן טרף חוקי לכל חייל בלי הבדל דרגה או גיל.

את שנותיה בתיכון בילתה בילי בבית ספר מקצועי לבנות בלבד ולכן תורנות המטבח הייתה הזדמנות מצוינת לשכלל את כישורי ההתחמקות שלה ממבטים נלוזים, בדיחות גסות ואפילו ליטופים לא רצויים. כל עודף תשומת הלב הגברית הזו הממה אותה ודכאה אותה ולפעמים הפחידה, אבל היא החזיקה מעמד כי ידעה שבסוף השבוע תוכל להימלט מהמטבח הגדול המהביל המהדהד צעקות, קללות ומוזיקה מזרחית צעקנית, ותבלה שבוע נפלא של אושר בדירתה הריקה של דודה שושי - שנסעה לירח דבש מאוחר לאירופה - והותירה אותה כשומרת היחידה על דירתה ועל רווחתו של הכלב פיקאסו, המכונה פיקי.

לדירה של הדודה שושי היו מעלות רבות - היא שכנה קרוב לחוף הים של נתניה, ממש ליד קרית צאנז, והייתה מרווחת ונעימה ובעלת מרפסת צופה לים ומקרר שופע מזון. היו בה פטפון גדול ומשוכלל (שערן, בעלה החמוד של הדודה שושי, לימד אותה להשתמש בו עוד כשהייתה תלמידת תיכון) ולצידו אוסף גדול ומלהיב של תקליטים ישנים עם מוזיקת שנות השישים החביבה על בילי, והמעלה הגדולה מכל – דקל, ידידה היחיד בבסיס גר גם הוא בנתניה. למרבה המזל הוא גר לא רחוק מדירת הדודה והכי טוב - גם הוא היה ברגילה.

בזמן שעמדה בצהרי יום שישי חם ולח אחד של תחילת ספטמבר בטרמפיאדה והמתינה לרכב שייקח אותה לרגילה הראשונה שלה היא חשבה בשמחה על הדירה המרווחת והריקה מהורים תובעניים ואחים מציקים, על דקל הגבוה והתמיר שחיוכו היה עליז וחביב, דיבורו רך ומהתל, כתפיו רחבות ואיתנות וידיו חזקות ונעימות. דקל שכמוה לא סבל מוזיקה מזרחית, קרא ספרים בלי הרף, ותמיד הייתה בפיו בדיחה מצחיקה או מילה טובה לנחם ולעודד אותה.

מאחר ודקל היה כבר סמל הוא יצא לרגילה עוד ביום חמישי בערב, ולפני שיצא עוד הספיק להיפרד ממנה בחביבות והגניב לה מצופה לפני שרס"ר המטבח גירש אותו לדרכו, וכשבילי התיישבה סוף סוף ברנו הצבאית המקרטעת שנסעה למרבה המזל לנתניה היא חשבה עליו וחייכה בהתרגשות ואחר כך חשבה קצת גם על פיקי המסכן שממתין לה מהבוקר והחליטה שדבר ראשון היא תיקח אותו לסיבוב פיפי, ותשמיע לעצמה את התקליט  Hey little devil של ניל סדקה הממתין לה בעטיפת הנייר המקסימה שלו רק בתום הסיבוב ההכרחי עם פיקי, היא תתקלח לצליליו המקפיצים והשמחים ואת דלת המקלחת תשאיר פתוחה כדי להטיב לשמוע את המוזיקה האהובה עליה. המחשבה על המקלחת הפתוחה הוליכה באופן טבעי את מחשבותיה לתקרית המוזרה עם התורנית השנייה ההיא שנכנסה איתה להתקלח במקלחת הבנות כשהן יצאו סוף סוף להפסקת בוקר ביום הראשון של התורנות, הן היו אז עדיין חדשות וחשו המומות מארוחת הבוקר הראשונה שלהן בחדר האוכל הרועם קולות גבריים, צלצולי סכו"ם, פקודות וצעקות, אבל במקום לנצל את רגעי הפנאי היקרים מפז כדי לחפוף את שערה ולשטוף מעליה את הזיעה, ואולי לקטר קצת על השעה המוקדמת בה היה עליהן להגיע למטבח, ועל גסות רוחו של רס"ר המטבח, עמדה התורנית השנייה ערומה וסקרה את בילי המסובנת והרטובה, השפיעה עליה מחמאות מביכות - שבילי לא שמעה מימיה, לא מגבר ובטח שלא מאישה - ואחרי שבילי הנבוכה שטפה מעליה חיש את הסבון גם התנדבה לנגב אותה.

בילי נבהלה מאוד מההצעה ומהמבט הלוהט והמוזר שתקעה בה חברתה לתורנות, אמרה בנימוס שלא צריך, זה בסדר, היא קצת ממהרת, נסה על נפשה לחדרה והסתגרה בו, רועדת, מסמיקה ונבוכה עד עמקי נשמתה.

מאז התורנית ההיא - שעבדה בימים רגילים כטלפנית במרכזיה - לא דיברה איתה יותר מטוב ועד רע, ועשתה הכול כדי להתנכל לה ולהקשות על חייה שהיו קשים ממילא, אבל היא שרדה את התקופה הזו בכבוד, וכעת היא יוצאת לרגילה שתהיה הרגילה הראשונה הנפלאה והנהדרת ביותר שלה, היא תשחה בים, תנוח, תשמע המון מוזיקה מהתקליטים החביבים עליה, תתקלח בלי לסגור את הדלת, תסתובב ערומה בבית ותבלה שעות רבות ונפלאות עם דקל. 

***שמור     בטל
הדבר הראשון שבילי עשתה אחרי שהצליחה להרגיע את הכלב המאושר שהסתער עליה בליקוקים ובכשכושי זנב נלהבים היה להיפטר מבגדיה, היא תלשה מעליה את מדי הדקרון הדביקים מזיעה ושמחה עוד יותר להסיר מעליה את החזייה, אחד מפריטי הלבוש השנואים עליה ביותר.

בטירונות המכי"ת הדגישה כמה פעמים שאסור ללבוש מדים בלי חזייה, ובילי צייתה להוראות הצבא כמו ילדה טובה, אבל היא תיעבה את הלחץ של הבד הסינטטי על שדיה. למרבה מזלה היו שדיה זקופים דיים כדי לא להזדקק לתמיכה והיא העדיפה להסתובב בלי חזייה, בעיקר בקיץ. אמנם אימא וסבתא הזהירו אותה שוב ושוב שאם לא תלבש חזייה כוח הכובד יפעל את פעולתו ועד גיל ארבעים שדיה יצנחו, אבל בילי לא האמינה להן, וגם אם הן צודקות הרהרה בינה לבין עצמה במרדנות, יש לה עוד עשרים שנה חופשיות מעריצות החזיות הלוחצות, ולמה לא לנצל אותן ולהסתובב חופשייה ומאושרת? יהיה לה זמן לחנוט את עצמה בחזייה כשתהיה זקנה בת ארבעים.

כפי שתכננה מראש היא לא בזבזה זמן על מקלחת אלא יצאה מיד עם פיקי הנלהב לטיול, לבושה רק בשמלת חוף צהובה ומתנפנפת ובכפכפי גומי. הם רצו יחד לעבר החוף, ובוססו באומץ בחולות הלוהטים עד שהגיעו למצוק הכורכר, ושם טיילו לכיוון הבלוקים המכוערים של קרית צאנז, נהנים מהרוח הנעימה שנשבה מהים שהשתרע למרגלותיהם, ומרחש הגלים המתנפצים על החוף למטה.

בילי חזרה דרך שביל צר שהתפתל בין שיחי נר הלילה וחבצלות חוף לבנות, מסלול שהיה חביב עליה ועל הכלב במיוחד. את הנאתה מהטיול בשביל שגבל בשוליה של השכונה הדתית קלקל נער צעיר וחצוף שעמד על המרפסת וצעק לעברה הערות מכוערות שהיא ניסתה להתעלם מהן כמיטב יכולתה. הוא היה רק נער צעיר, בקושי בן שלוש עשרה, וכבר היה לבוש כמו זקן בחליפה שחורה ובכובע, ובעודו עומד למעלה ומביט בה צעק לעברה שהיא פרוצה והוסיף עוד מילות גנאי לא ברורות ביידיש שהיא לא הבינה מה משמעותן. למרות שלא הגיבה והעמידה פנים שהיא לא חשה בו צעקותיו המעליבות גרמו לה לחוש מודעת לעובדה שחוץ מתחתונים היא ערומה לחלוטין מתחת לבד המגבת הצהוב של שמלת החוף שלה. גם אחרי שהשאירה את שכונת הבלוקים המכוערת מאחוריה חשה איך העיניים החבויות בצל הכובע השחור עוקבות אחריה, חורכות את גבה וישבנה, גורמות לה לחוש מגושמת, שמנה וכבדת תנועה, וכעסה על עצמה שהניחה לטיפש הפרימיטיבי הזה להפריע להנאתה מהטיול הנעים עם הכלב.

"אל תשים לב אליו, הוא סתם דוס מטומטם." אמרה לפיקי שהסכים איתה בכשכוש זנב נלהב, ועלה בלי ויכוחים חזרה לדירה המוצלת והקרירה, שתה מים טריים מהקערה שלו והתנמנם לו בנחת על מצעו המרופד, מניח לבילי לשטוף מעליה ביסודיות את הזיעה ואת המבטים המתועבים של הקנאי הדתי הקטן והחצוף.

אחרי המקלחת נעמדה בילי ערומה מול הראי והסתרקה בקפידה, מרוצה מהשפעת אויר הים הלח על תלתליה שנעשו קופצניים ומבריקים יותר מהרגיל.

אני נראית טוב, חשבה לעצמה בשביעות רצון, והלכה לגהץ את הבגדים שתכננה ללבוש בפגישה עם דקל, הפגישה הראשונה שלהם בלי מדים.

***

הם נפגשו בטיילת שהשתרעה לאורך מצוק הכורכר. מצידה האחד עמדו בתי המלון בשורה ארוכה וצבעונית, ומתחתיה היה חוף הים. הטיילת עצמה הייתה שביל שנמתח לאורכו של גן ארוך משופע דשאים, ספסלים וערוגות עם עצי אשל שפופים ושיחי הרדוף פורחים. פה ושם ירדו מהטיילת מדרגות תלולות שהובילו לחוף.

בילי ודקל החליטו להיפגש במצפור שעמד בדיוק מתחת למלון ארבע עונות - המלון הגדול וההדור ביותר בנתניה. היו לו מגרש טניס משלו, ירידה פרטית לחוף, ורחבת דשא ענקית שהנעימה את זמנם של אורחי המלון שחפצו לטייל מול הבריזה הנושבת מהים.

בילי הקדימה מעט וחיכתה לדקל במצפור העגול, נשענת על מעקה הבטון וצופה בשקיעה היפה, מרגישה אלגנטית ומתוחכמת מאוד בחצאית הג'ינס החדשה שלה שהייתה בגזרת מידי מודרנית וגרמה לה לחוש נשית ובוגרת.

דקל הופיע באחור קטן, התנצל, הטיל את האשמה על אימו שעיכבה אותו, ואחר כך התפנה לסקור את בילי שחייכה אליו, רוטטת משמחה ומהתרגשות.

"מה זה החצאית המשונה הזו?" שאל בפליאה חסרת טקט, "למה היא ארוכה כל כך?"

"זו חצאית מידי, האופנה האחרונה." הסבירה בילי, וכל שמחתה על החצאית החדשה התפוגגה באחת. "המיני כבר לא באופנה." הוסיפה בהתנצלות, מרגישה בפעם השנייה היום מודעת מידי לעצמה, מגושמת וחסרת חן.

"אבל בצבא כולן הולכות עם חצאיות קצרות." התקומם דקל שכבר התרגל לראות את כל הבנות חשופות ברכיים וירכיים.

"המדים של הצבא לא יכולים לעקוב אחרי האופנה. באזרחות כולן לובשות חצאיות מידי מתרחבות." אמרה בילי בנימה נרגזת מעט שרמזה לדקל על טעותו. הוא הבין את הרמז ומלא חרטה מיהר להחמיא לבילי, הודיע לה באבירות שהיא נראית נפלא בכל גזרה ואחר כך הזמין אותה לבוא איתו לאכול גלידה ברחוב הרצל – הרחוב הראשי של נתניה.

בילי התלוותה אליו בשמחה, אבל התאכזבה לגלות שבמקום לבלות רק עם דקל, לשבת מולו ולחסל יחד איתו מנת גלידה מקושטת דובדבנים, סירופ שוקולד וקצפת, היא תקועה בתוך חבורה גדולה של צעירים לא מוכרים, כולם חברים וחברות של דקל שהקימו מהומה ענקית, וחיסלו כל סיכוי לבילוי רומנטי עם דקל.

מטבעה הייתה ביישנית מעט ותיעבה רעש והמון ופתאום היה עליה להתמודד עם חבורה שלמה של זרים שהכירו זה את זה היטב, החליפו מעל לראשה בדיחות לא מובנות, וסיפרו זה לזה רכילות חסרת פשר בעוד היא מנסה נואשת לזכור מה שמו של כל אחד מהם ומי חבר של מי, זה היה מעייף, מאכזב ומאוד לא רומנטי.

העובדה שבסופו של הערב התברר שלדקל אין די כסף ולא רק שהיה עליה לשלם על הגלידה שלה היא נאלצה לשלם גם על הקולה שהוא הזמין לא שיפרה את מצב רוחה העכור.

החבורה העליזה רצתה להמשיך אחר כך להצגה שנייה בקולנוע רון,  אבל לבילי היה די בחברתם הרעשנית. מאוכזבת מעט מכך שדקל לא הציע ללוות אותה, אמרה שהיא עייפה, נפרדה מחבורת הנתנייתים הקולניים והשתרכה לבד לדירתה של דודה שושי, מרגישה עייפה ומובסת.

מזל שהכלב היה בדירה לקבל את פניה, אחרת היא הייתה עלולה אפילו לפרוץ בבכי מרוב אכזבה, אבל פיקי שמח מאוד לראותה ומיד אחרי טקס קבלת הפנים הרגיל שלו נעמד ליד הדלת כרומז לה שהגיע הזמן לעוד טיול. בילי נעתרה לו למרות עייפותה, וכשחזרה מהטיול הלילי הקצר שפיקי ניצל היטב למרדף אחרי חתולים משחרים לטרף צלצל פתאום הטלפון. זה היה דקל שרצה לוודא שהיא חזרה הביתה בשלום והציע לה פגישה גם מחר בערב.

"נראה יחד את השקיעה ואחר כך נלך לטייל על החוף לאור ירח." אמר לבילי המופתעת שלא הייתה רגילה שידאגו ככה לשלומה. עד היום אף אחד, חוץ מהוריה, לא טרח לוודא שהיא חזרה הביתה בשלום אחרי בילוי ולמען הצדק יש לציין שבקריה הקטנה והשלווה בה גרה כל חייה לא היה שום צורך בדאגה מסוג זה.

"אתה בטוח שהחברים שלך ירצו לראות את השקיעה ולטייל לאור הירח?" שאלה בזהירות.

דקל צחק והבטיח שהפעם הם ייפגשו לבד, בלי החברים הקשקשנים שלו, ובילי הלכה לישון כשהיא מחייכת באושר.

היא קמה מאוחר, שמעה מוזיקה בפטפון - פינוק מיוחד שלא הייתה רגילה אליו - אחר כך הכינה לעצמה ארוחת בוקר טובה ויצאה עם פיקי לטיול שבת ארוך עד לקצה הטיילת. הם חזרו רק בצהרים, עייפים ומרוצים, ושוב עמד הנער החצוף על המרפסת, לבוש במדיו השחורים כולל הכובע, וצעק עליה חרפות ביידיש, קורא לה פרוצה ומזכיר לה שעכשיו שבעס'.

"איזה אידיוט, חתיכת מפגר, דוס מסריח." אמרה בילי לפיקי הצמא שהתעלם ממנה ומשך בכוח בחגורתו, שואף להגיע מהר ככל האפשר לקערת המים שלו.

היא הקדישה את שעות אחרי הצהרים לאמבטיה ממושכת, טבלה בקצף ריחני והתענגה על המוזיקה ועל הבדידות, אחר כך התפנקה בשנת אחר צהרים וקמה רעננה ומלאת מרץ, לבשה שמלת חוף כחולה ארוכה עם כתפיות וכפכפים עם עקבים שגרמו לה לחוש מעט לא יציבה, אבל מאוד סקסית, התיזה על עצמה מעט בושם, הברישה שוב את שערותיה שהסתלסלו ברכות סביב פניה, ציינה לעצמה בשביעות רצון שהשמש העלתה על עורה הבהיר גוון ורוד אפרסקי נעים ויצאה לדרך.

הפעם דקל כבר חיכה לה במצפור הקטן והוביל אותה במורד המדרגות אל החוף כשהוא אוחז באבירות בכף ידה. גרם המדרגות שהוביל לים היה ארוך ותלול מאוד והם ירדו לאיטם, צופים בהתפעלות בכדור השמש האדום שגלש מעדנות לתוך המים, משאיר אחריו על חלקת המים שובל זורח של אור אדמדם.

כשהגיעו לחוף הנטוש בשעה הזו החל הירח לעלות והשניים טיילו לאורו על החול הרטוב, אוחזים את סנדליהם בידיהם, טובלים כפות רגלים יחפות במים.

החוף היה שקט מלבד רחש הגלים שהנעים מוזיקה חרישית באוזניהם והאווירה הייתה רומנטית להפליא. הם דיברו על עצמם, על הבסיס ועל תוכניותיהם לעתיד - בילי רצתה להמשיך ללמוד אבל עוד לא ידעה מה, ודקל רצה לשרת עוד כמה חודשים בקבע, לחסוך מעט כסף ולטייל בדרום אמריקה.

דקל שאהב להסביר סיפר לבילי על העיר הקסומה מאצ'ו פיצ'ו, והיא הקשיבה רוב קשב ולמרות שהוא לא חידש לה כלום היא לא הפריעה לו, ואפילו שאלה פה ושם שאלות כדי לשמח אותו. אחר כך הם ישבו על סלע חלקלק מאצות, הביטו בגלים הכהים המעוטרים בכרבולות קצף לבנות ושתקו.

לבסוף בילי שמאסה בציפייה לנשיקה, או לפחות לחיבוק החליטה לעשות מעשה, קמה ממקומה וכשהיא מפתיעה אפילו את עצמה פשטה חיש קל את שמלתה הקלילה ונותרה ערומה לפני דקל הנדהם שבהה בה, אילם מתדהמה ומפחד.

"חבל לבזבז לילה כל כך יפה וחמים." הכריזה בילי באומץ, הצהירה שהיא הולכת לשחות והלכה לתוך הגלים, מצפה שדקל יפסיק להיות ביישן כזה, יתפשט ויבוא בעקבותיה.

עד כה בפעמים הנדירות מאוד בהן היא חשפה את שדיה ההשפעה על גברים הייתה ניכרת וכולם בלי יוצא מהכלל עשו הכול כדי לגעת בהם אבל דקל נשאר כמו דביל על החוף, מביט בה בדאגה ושותק.

המים הקרירים היו נעימים כנגד גופה הערום, הירח זרח מלמעלה, מטיל אור כסוף על גופה הרטוב של בילי, היא חשה חופשייה ומלאת חיים ונהנתה מאוד מהשחייה הלילית, הדבר היחיד שפגם בהנאתה היה דקל. מאוכזבת וחסרת ביטחון בגלל חוסר ההיענות שלו היא התביישה לקרוא לו להצטרף ולמרבה פליאתה גם אחרי שיצאה, ערומה ונוטפת מים, דקל המשיך לבהות בה בשתיקה ולא נגע בה למרות שעזר לה באבירות להתנגב בשמלה ואחר כך ללבוש אותה.

בילי שחשה מטופשת וכעסה מעט על אדישותו שתקה כל הדרך למעלה, מסרבת להניח לדקל לאחוז שוב בידה. "היה נעים מאוד, תודה רבה לך." אמרה בקרירות כשהגיעו שוב למצפור, ופנתה ללכת.

"אני יכול להתקשר אליך?" צעק דקל אחריה.

"כן, אם בא לך." הפטירה בילי באדישות, ופתחה בהליכה מהירה לכיוון דירתה של דודה שושי, ועד שהגיעה אליה כבר הייתה מיוזעת ודביקה, וחשה שמנה ומכוערת, ומאוד מאוד מאוכזבת, כל כך מאוכזבת עד שאפילו קליף ריצ'רדס חביבה ששר ברוך בקולו המתוק שירים שופעי אהבה וכמיהה לא הצליח לנחם אותה.

***

בילי קמה בבוקר, בחנה את עצמה בבגד הים החדש והנועז - שרכשה לעצמה עוד לפני הגיוס ולא העזה ללבוש ליד הוריה - והחליטה שמה שישפר את מצב רוחה השפוף זה שיזוף בוקר מרענן על שפת הים.

לפני שהלכה לחוף היא סרה למכולת השכונתית וערכה את קניותיה כשהיא מתעלמת באדישות מעושה ממבטיו של הזבן. למרות שהיה בגילו של אביה הוא התמיד להביט בחזה שלה, החופשי מחזייה, שקיפץ מעדנות בתוך החולצה ההדוקה שלבשה, חייך אליה חיוך מלא שיני זהב וקרא לה מותק במבטא רוסי. בילי מצידה שמרה על נימוסיה הטובים ולא צחקה ואחרי הקניות עיכסה לה מעודדת חזרה לדירה, מסבירה תוך כדי כך לפיקי הנלהב שעליו להישאר לבד בבית כי אין מצב שהיא לוקחת אותו לים.

פיקי יילל במחאה ונראה כל כך מסכן כשהיא ניסתה להשאיר אותו לבד בבית עד שבילי נכנעה והרשתה לו לבוא איתה. הם פסעו במרץ לחוף הים, פיקי מכשכש בהתלהבות בזנבו ומחפש חתולים טועים, ובילי מהדקת את כובע הקש הרחב שלה לראשה כדי שלא יעוף ברוח.

למרות שבדרך כלל היא נזהרה מהשמש שרק האדימה את עורה הבהיר שסירב להשתזף, ולא כל כך אהבה את חוף הים הפעם היא נהנתה מאוד. היה דגל לבן והחוף היה כמעט ריק מאנשים, גם פיקי התנהג יפה מאוד, נצמד אליה בקפידה, נותן לה תחושה שהיא מוגנת לצידו, נזהר לא להתלכלך בזפת ולא להירטב במים המלוחים, וכשנכנסה בזהירות לים החלק הוא נשאר ליד המגבת והתיק שלה, שומר עליהם בנאמנות.

גם הכישלון הצורב עם דקל שהעיק עליה רוכך באמצעות צעיר שזוף וחצוף אחד שהתיישב לידה בלי הזמנה, הביט בה במבט מעריץ והחמיא לעיניה היפות למרות שמבטו היה מכוון דווקא לחזה שלה, ואפילו עזר לה להתמרח בקרם שיזוף.

הוא ניסה גם להשיג את מספר הטלפון שלה, אבל היא התחמקה בזריזות, מסבירה שהיא שוהה אצל דודתה, ונפרדה ממנו בחיפזון,

"תבואי מחר!" צעק אחריה כשהחלה לעלות במדרגות, מרגישה תערובת של מבוכה ושמחה בגלל עיניו שעקבו באדיקות אחרי ישבנה. היא הסתובבה, נופפה לו בחיוך ודהרה למעלה, מחייכת לעצמה חיוך שקשה היה לה לכבוש למרות הרגשתה שבחורה הגונה לא אמורה להתנהג ככה.

***

דקל התקשר אליה בדיוק כשעמדה והתנגבה אחרי עוד אמבטיה ריחנית ומפנקת, והיא רצה ערומה לטלפון, ענתה לו בנימוס, אבל סירבה בתוקף לעוד פגישה מחוץ לבית בטענה שהיא עייפה וכתחליף הזמינה אותו לבוא אליה לביקור.

אחרי היסוס קל דקל הסכים לבוא בערב והם נפרדו בידידות. בדרך חזרה למקלחת עצרה בילי מול המראה הגדולה בחדר השינה של דודה שושי ובחנה את עצמה בעניין, הסתובבה לפה ולשם, בוחנת את גופה מכל מיני זוויות, והגיעה למסקנה שהיא נראית טוב יותר בלי בגדים, ושלמרות אזהרות אימא שדיה עדיין לא נכנעו לכוח המשיכה והם זקופים ויפים ובהחלט ראויים למבטי הערצה גבריים, ולמרות שהיה נחמד אם הייתה מרזה כמה ק"ג היא נראית סך הכול ממש בסדר.

בערב לבשה שמלה דקיקה עם חלק עליון בגזרת סטרפלס הדוקה וחלק תחתון רחב ומתנפנף נעלה את הכפכפים עם העקבים ואחרי הרהור קל ויתרה על תחתונים והסתפקה בבושם ובליפ גלוס שהבליט את הסומק הנאה שהעלתה השמש על עורה.

דודה שושי לא חסכה על קוסמטיקה והשמפו היקר שלה בישם בריח נעים את תלתליה של בילי וכשסירקה את שערותיה דמיינה בילי את דקל טומן את אפו בשפעת שערה, מנשק אותה, ומעז סוף סוף לגעת בגופה הערום, להתענג על עורה החלק, מנשק אותה ומבקש ממנה חברות.

הוא צלצל בדלת בדיוק בשעה בה קבעו ובילי קיבלה את פניו בחיוך רחב שקפא על פניה כשגילתה לתדהמתה שהוא בא עם חבר.

"תכירי, זה עמיר, החבר הכי טוב שלי." הציג בפניה את הצעיר הנמוך והרזה שלחץ את ידה במבוכה והשפיל עיניים כשהזמינה אותו בנימוס מזויף להיכנס.

להפתעתה היא גילתה שהאורח הלא צפוי גרם לה לאמץ ל את גינוני האירוח של אימא שלה כשהיא מקבלת את פניהם של אורחים, אם הייתה יכולה הייתה פשוט זורקת את שניהם החוצה, אבל מאחר ולא ידעה איך להיחלץ מהמצב המביך היא הסכימה לצאת עם השניים לסרט, מגלה מופתעת שלעמיר יש רכב, אמנם רק הסוברו הישנה של אביו, אבל בכל זאת מכונית עם גלגלים ומנוע. עוד פרט שגילתה היה שעמיר נמוך מעט יותר ממנה, ושגם הוא נהנה מאוד להביט בחזה שלה.

בדרך כלל היא הייתה מתעקשת לשלם עם עצמה בפגישות עם בנים, אבל עמיר פשוט שלף שלושה כרטיסים מכיסו והוליך אותה באסרטיביות משתקת למושב שבחר למענה, מושיב אותה בינו לבין דקל, ומתנהג כאילו היא בת זוגו.

מזל שהוא לא יודע שאין לי תחתונים הרהרה לעצמה בעגמומיות, וסירבה שוב להצעתו לכבד אותה בפופקורן, או יוגורט קפוא, או אולי קולה?

"תודה, אבל באמת לא צריך, אני רוצה להוריד משקל." הסבירה בנימוס, מתאפקת לא לחרוק בשיניה.

עמיר מחה בנימוס שהיא בהחלט לא זקוקה לדיאטה, היא פשוט מושלמת כמו שהיא, ומבטו הלהוט התמקד בחריץ החשוף בין שדיה, מביך אותה עד עמקי נשמתה. אם לפחות דקל היה מנסה להתערב להגיד משהו, אבל הוא המשיך לקשקש בעליזות על הסרט, מנתח את הדמויות ואת עבודת הבימוי, מתעלם מהמצב הלא נוח שאליו הכניס אותה.

בתום הסרט היא גילתה לחרדתה שדקל מפקיר אותה לחסדיו של עמיר שהתנדב להחזיר אותה הביתה במכוניתו בעוד דקל מתכנן להמשיך משם בגפו לאירוע משפחתי שם המתינו לו הוריו ואחותו.

בילי ניסתה להתחמק מעמיר בטענה שהיא לא רוצה להטריח אותו ובערב כל כך נעים יהיה נחמד ללכת ברגל, אבל עמיר סירב לשמוע. "אני לקחתי אותך ואני אחזיר אותך." הכריז באבירות שתלטנית, אחז שוב במרפקה והוליך אותה לרכבו, ואם לא די בכך גם עלה אחריה לדירה בטענה שהוא דואג לשלומה וחלילה לו להניח לה לעבור לבד בחדר המדרגות החשוך.

אם חשבה שתוכל להיפטר ממנו על סף הדלת היא טעתה, עמיר הודיע שהוא צמא נורא והזמין את עצמו פנימה, ומיד שתל את עצמו מול הפטפון, ובחן בעניין את ערמת התקליטים של ערן - בעלה של דודה שושי - מתפעל מהם ומכנה אותם תקליטים קלאסיים.

ההתפעלות שלו מהתקליטים החביבים עליה ריככה מעט את ליבה של בילי, וכשהוא שם ברוב תבונה את התקליט של אלביס פרסלי, מקפיד להניח בזהירות את המחט על הויניל המבריק, היא אפילו הסכימה לרקוד איתו, מגלה לרווחתה שבלי עקבים היא נמוכה ממנו מעט.

אלביס החל לזמר ברוך על לילה אחד איתך ועמיר הצליח תוך כדי ריקוד לכבות כבדרך אגב את האור. הם נעו לאיטם על השטיח בעוד הסלון המרווח של דודה שושי שוקע באפלולית רומנטית שרק פנס רחוב רחוק מאיר קלושות.

לאורו של הפנס הצליח עמיר לפשוט את שמלתה של בילי, להשכיב אותה אפיים ארצה על השטיח, להתענג על חיטובי גופה הרכים והרעננים, להתפעל מהריח הנפלא של תלתליה, ואחרי שהחמיא לה שוב ושוב על יופייה, מציין לטובה את עורה החלק ושדיה המוצקים ווידא שהיא לוקחת גלולות הם הזדיינו על השטיח, ממש למרגלות הספה.

דקה אחרי שגמר נזכר עמיר שבעצם נורא מאוחר והסתלק בחופזה, משאיר את בילי עם טעם מר של אכזבה מעצמה, טעם שאפילו קולו הקטיפתי של אלביס שהוסיף לזמר ברוך לא הצליח לסלק.  

***

למחרת בבוקר התעוררה בילי בתחושת מועקה ועייפות, מרגישה אומללה בדיוק כמו שחשה בשבוע התורנות הארורה. היא ניסתה לגרש את האבן שהכבידה על ליבה עם מוזיקה מקפיצה ממבחר התקליטים שעמדו לרשותה, אבל לראשונה בחייה העליזות שלהם נשמעה לה מזויפת ובמקום לשפר את מצב רוחה היא הרגיזה אותה. היחיד שהצליח לשפר את הרגשתה היה בובי ווינטון הבכיין שהשתפך בלי בושה על בדידותו, מבטא בדיוק את תחושותיה.

היא המשיכה להרגיש מדוכדכת גם אחרי שאכלה ארוחת בוקר, טיילה עם הכלב, עשתה קניות וסדרה את הבית, ולכן החליטה ללכת לשטוף מעצמה את הנאחס בים.

הנער החצוף ההוא, או אולי תאומו, עמד שוב על המרפסת בחליפתו השחורה וצרח לעברה עלבונות והפעם בילי, שכעסה על המין הגברי הצליח להתגבר על ביישנותה הרגילה, צעקה עליו בחזרה, הודיעה לדוס הקטן שהוא מפגר וחוצפן, ועוד הגדילה לעשות והחוותה לעברו תנועה מגונה שלמדה מעובדי המטבח.

התגובה שלה השתיקה אותו רק לרגע, ומיד אחר כך התעשת וצעק אחריה במלוא גרונו דברי ניבול פה ביידיש ובערבית, ואפילו ניסה לירוק עליה, אבל היא צחקה בפרצופו והלכה משם והלאה, מניחה לרוח להרים את שולי שמלת החוף שלה ולחשוף את ירכיה.

אחרי טיול קצר על החוף הופיע שוב לצידה הבחור השחום שפגשה בפעם הקודמת ובירך אותה בשמחה כאילו היו מכרים וותיקים. בילי חייכה אליו בחביבות, והרהרה לעצמה בסלחנות שהוא אולי סתם אחד שמתחיל עם בחורות בים, אבל סך הכול הוא בחור נחמד למדי, הוא אפילו טרח להתיידד עם פיקי וזרק למענו פיסות עץ כדי שירוץ ויחזיר לו.

הצעיר הציג את עצמו כג'קי, והיה חביב, מנומס, הקשיב לה בתשומת לב מחניפה, ונדמה היה שדי לו במבטים שנעץ במחשוף הנועז של בגד הים שלה ובחיוכיה כדי להיות מרוצה.

בילי חלקה איתו את הלחמניות שהביאה - הים תמיד עורר בה תיאבון בריא - ויחד הם מצאו צלחת פלסטיק חד פעמית בשביל להשקות ממנה את פיקי במים טריים, השתעשעו כמו ילדים בין הגלים וניהלו שיחה מבודחת על שום דבר במיוחד, נהנים אחד מחברת השנייה.

היא הבחינה מיד שג'קי לא בחור משכיל במיוחד, היה לו אוצר מילים די מוגבל והוא בהחלט לא היה שנון וחד לשון כמו דקל, אבל היו לו שרירים תפוחים ומרשימים, עור חלק וקטיפתי, שיניים לבנות, עיניים גדולות וצוחקות ושפע מרץ ילדותי. מבטו המתפעל גרם לה לחוש כמו אישה בוגרת, נבונה ומעניינת, וכששאל איך זה שלבחורה יפה כמוה אין חבר שיתלווה אליה לחוף מצאה בילי את עצמה מספרת לו על דקל, וליבה הצעיר שב ונצבט מכאב כשניסתה להבין מה קורה בינה לבינו.

"התחלנו להיות חברים טובים בטיול הפלוגתי לים המלח." סיפרה לג'קי שהקשיב לה בתשומת לב מחניפה. "הלכנו יחד כל הזמן, דיברנו המון וצחקנו כל הזמן והוא היה ממש נחמד ולא חשב כמו כולם שאני סנובית בגלל שהבאתי ספר לטיול."

"איזה ספר זה היה?" התעניין ג'קי.

"צייד בודד הוא הלב, ספר מצוין, כדאי לך לקרוא, ומה שיפה הוא שגם דקל קרא אותו והיה ממש כיף לדבר איתו על הספר הזה ועל עוד ספרים וגם על כל מיני דברים שאי אפשר לדבר איתם עם אחרים."

"איזה דברים?" הפסיק אותה ג'קי שוב, עיניו קרועות לרווחה בסקרנות.

"כל מיני דברים..... על ההורים שלי, ועל הלימודים והבגרויות... לא הצלחתי לעבור את הבגרות במתמטיקה, אבל קיבלתי ציונים טובים בהיסטוריה ובתנ"ך, ובזכות הציון הטוב שקיבלתי בספרות ובחיבור הצלחתי לעבור גם את המבחן הנוראי בדקדוק."

ג'קי נאנח והעיר שאצלו זה בדיוק הפוך, מתמטיקה זה קלי קלות והוא בטח יצליח בה בלי בעיות, וגם בתנ"ך ובהיסטוריה הוא מסתדר איכשהו, אבל אין לו סיכוי לעבור את הבגרות בספרות ובחיבור הוא ממש גרוע ואולי לא יטרח בכלל לגשת למבחן.

"רגע," התבלבלה בילי, "מה, עוד לא עשית בגרות אבל...." היא נעצה מבט חודר בגבר הצעיר והחזק הגבוה ממנה בראש לפחות. הוא ניחן בחזה שרירי וחלק, כתפיים של מרים משקולות, שרירי זרוע תפוחים, ושפע ביטחון עצמי בוגר, "אז... בן כמה אתה?" שאלה בתוקף, וסומק עדין החל מטפס מצווארה לעבר פניה.

ג'קי השפיל מבט, נבוך. "עוד מעט בן שבע עשרה." לחש.

בילי נרתעה ממנו, מבוהלת. "היית צריך להגיד לי." הטיחה בזעף, חשה מושפלת כאילו סטר על פניה.

"למה, בת כמה את?" התאושש ג'קי ממבוכתו, ונעץ בה מבט חצוף.

"אני כבר בת תשע עשרה וחצי." אמרה בילי בקפידה, והתחילה לאסוף בחיפזון את חפציה, חשה שהפער המעליב הזה של שנתיים בינה לבין ג'קי מהווה עלבון קשה מנשוא לגאוותה, ופצע בל ימחה להערכתה העצמית.

ג'קי שתק ולא מחה כשהיא הסתלקה משם בחיפזון, חמוצת פנים ובלי להיפרד ממנו לשלום, ורק שנים אחר כך כשחשבה שוב על ג'קי עלה בדעתה של בילי שהנער הזה שנראה בוגר לגילו חש מין הסתם מושפל עוד יותר ממנה, ושהיה עליה לנהוג בו ביתר עדינות.

***

נותרו עוד יומיים עד לתום הרגילה של בילי והיא התאמצה מאוד ליהנות ממנה אך לשווא. כדי לא להתמרח סתם בדירה היא הסתובבה נחושה ברחוב הרצל, הסתכלה בכל חלונות הראווה האופנתיים עד שרגליה כאבו, והלכה עם הכלב עד לקצה הטיילת במהירות רבה ובלי לנוח על אף ספסל מחשש ששוב יתחילו איתה, אפילו פיקי תאב הטיולים החל למחות שהוא עייף אחרי הטיול הזה. ערב אחר כך היא נפגשה עוד פעם עם דקל ועמיר שלקחו אותה למסיבת יום הולדת של מישהי מידידותיהן, מסיבה דלוחה ומשעממת שהזכירה לה את מסיבות הכיתה שהשתתפה בהן בתיכון.

המסיבה נערכה בסלון של בית פרטי שנדחס ביותר מידי אנשים, ומיד אחרי שהציגו אותה קצרות בפני שאר החבורה נתנו לה עמיר ודקל צלחת מקלות מלוחים וכוס מיץ והשאירו אותה לנפשה בעוד הם משוחחים בערנות עם כולם חוץ ממנה. אם לא היה די בכך המוזיקה הייתה רעשנית ולא מוכרת והולם התופים רעם באוזניה וגרם לה כאב ראש. כול החוגגים עישנו ללא הרף והחדר בו נערכה המסיבה היה סמיך מעשן ומסריח כמו מאפרה. בסופו של אותו ערב, שהיא ניסתה לשכוח מהר ככל האפשר, היא מצאה את עצמה רוקדת סלואו עם בחור זר שדחף ידיים למחשופה ונשף בכבדות באוזניה, ואפילו ניסה למרבה הזוועה לנשק לה על פיה.

היה עליה להדוף אותו מעליה ממש בכוח, מה שכמדומה רק הגביר את רצונו להידבק אליה. הבחור העקשן שהיא לא קלטה את שמו עקב אחריה גם למרפסת אליה פרשה כדי לשאוף קצת אוויר צח, ולא די בכך שנשף עליה מעשן הסיגריה שלו הוא גם צחק ממנה כשהעירה שהיא לא אוהבת את המוזיקה הרועמת הזו ומעדיפה תקליטים ישנים עם מוזיקה נעימה והרמונית יותר.

הם נכנסו לויכוח עוקצני על סוגי מוזיקה, והוא לעג לטעמה המוזיקלי אם כי הודה שכן, אלביס לא רע ואפשר לשמוע אותו גם עכשיו, אבל קליף ריצ'רדס הוא מתוק ודביק עד בחילה. "סתם הומו אחד." הוסיף בלעג מוחץ.

לבילי היה די בכך, היא ניתרה ממקומה ועזבה אותו בלי להוסיף אף מילה, מצאה את דקל שישב בין כמה בנות מצחקקות, מקסים אותן בשנינות לשונו, ואמרה לו שראשה כואב והיא רוצה הביתה עכשיו.

"מה, אבל רק הגענו?" מחה דקל.

"אני יכולה להזמין לך מונית." התנדבה אחת הבנות שלמחשוף שלה לא היה כמדומה סוף, וכמות האיפור שעל פניה הייתה פשוט מגוחכת.

"אבל תצטרכי לשלם עליה לבד כי אין לי כסף." אמר דקל בלי שמץ מבוכה.

"גם לי אין." אמרה בילי וכמעט שפרצה בבכי מרוב השפלה ועוגמת נפש. למרבה המזל חש עמיר לעזרתה והתנדב להסיע אותה חזרה הביתה.

"ואל תשכח לחזור לאסוף אותי." היו מילות הפרידה המאכזבות שצעק אחריהם דקל.

עמיר הסיע את בילי השותקת חזרה לדירתה של דודה שושי, ובלי לשים לב לשתיקתה הרועמת העיר בנחת שהמסיבה בטח תימשך עוד שעתיים לפחות ומה דעתה שהוא יעלה איתה למעלה ו...

"לא, תודה." זינקה בילי מהמכונית בזריזות, ובזכרה היטב כמה כועס עליה אביה כשהיא טורקת בחוזקה את דלת הסובארו האהובה שלו טרקה בכוונה את הדלת בכוח רב מהדרוש, ונמלטה משם כל עוד נפשה בה.

בחדר המדרגות חלצה את נעלי העקב שלה ורצה יחפה שלוש קומות עד לדירה, נכנסה פנימה במהירות כאילו רודף אחריה מישהו, נעלה את הדלת פעמיים ורק אז הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי.

היא נרדמה על הספה רק אחרי שהסירה מעליה את הבגדים היפים שלבשה לכבוד המסיבה ועטתה עליה את הקימונו הרך ממשי אמיתי של דודה שושי, שתתה כמה כוסות יין לבן שגרם לה סחרחורת, והשמיעה לעצמה פעמיים את התקליט של רוי אורביזון העצוב.

 ***

יום המחרת היה היום האחרון שלה בדירה, דודה שושי ובעלה היו אמורים להגיע באותו ערב ובילי בילתה את כל היום בגפה, מסדרת ומנקה את הדירה, ויצאה החוצה רק כדי לעשות קניות. ראשה כאב ורוחה הייתה נכאה כל כך עד שאפילו מבטי ההערצה המשותפים של המכולתניק עם שיני הזהב ושל אחיו, שדמה לו כשתי טיפות מים, לא ניחמו אותה. חצי שעה אחרי שדודה שושי ובעלה הגיעו, עמוסי חוויות ומתנות, היא כבר הייתה בדרכה לתחנה המרכזית ממהרת לחזור הביתה, לאבא ולאימא.

דקל התקשר אליה בסוף אותו שבוע, סיפר בהתרגשות שהוא יוצא עוד השבוע לקורס בבסיס בדרום ואחר כך ניסה לקבוע איתה פגישה בתחנה המרכזית של תל אביב כדי שיוכלו לנסוע יחד חזרה, אבל היא התחמקה ושקרה לו שאביה ייקח אותה והם נפרדו בשלום קריר, וגם כשנפגשו למחרת בחדר האוכל לא שררה ביניהם אותה חמימות כבעבר.

דקל יצא למחרת לקורס בבסיס דרומי מרוחק ועד שחזר הספיקה בילי להגיש למפקדה טופס 55 שהתקבל, בגלל סיבות צבאיות עלומות בסבר פנים יפות מאוד, וכשדקל חזר הסתבר לו שבילי עזבה לבסיס צפוני, קרוב יותר לביתה.

דקל עוד נהג להתקשר אליה מידי פעם לבסיס החדש בניסיון לחדש את ידידותם ואפילו הציע שיתפוס פעם טרמפ עם הססנה מהטייסת הקלה שיצא מהבסיס שלו ונחת פעם ביום בבסיס שלה כדי לבקר אצלה, אבל בילי אמרה לו שהיא מצטערת מאוד, החבר שלה (בחור תימני שחום ומתולתל שלא קרא ספר מימיו, אבל העריץ את עיניה הבהירות ואהב מאוד לנשק אותה נשיקות צרפתיות ולחפון את שדיה בכפות ידיו) מקנא כשהיא נפגשת עם בחורים אחרים, וחוץ מזה היא נורא עסוקה מאז שקיבלה דרגת סמל, אז אולי בפעם אחרת?

"כן, אולי." אמר דקל בפקפוק, מסר דרישת שלום מעמיר ומאז לא התקשר יותר. בילי לא ראתה יותר את דקל והדבר היחיד שהיא שמעה עליו ממכרה משותפת שלהם שהיא פגשה במקרה בתחנה המרכזית היה שהוא התחתן מיד אחרי הצבא, התגרש כמה חודשים אחר כך ונסע ללמוד בארצות הברית. כנראה שהוא נשאר כבר לגור שם כי הוא לא הגיע לפגישת המחזור הפלוגתית שנערכה עשרים שנה אחר כך, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו.

***

בילי השתחררה מהצבא כמה חודשים אחרי שהכלב פיקי נדרס, והיא בכתה עליו יותר מכפי שבכתה כשהתברר לה שהחבר התימני הקנאי שלה אוהב לחפון גם שדיים של בחורות אחרות.

שנה אחר כך דודה שושי עברה לגור בכפר יונה והזיכרונות של בילי מהצבא התפוגגו עם השנים ונדחקו מפני זיכרונות טריים יותר מההכרות עם מי שהיה לבעלה, החתונה וירח הדבש, לידת הילדים ובניית הבית שלהם, החופשות שעשו בחו"ל.... החיים שטפו, כדרכם של חיים, ולמרות שהיא המשיכה לאהוב את המוזיקה המתוקה של שנות החמישים והשישים היא לא חשבה יותר על דקל ועל עוגמת הנפש שחשה אז, ברגילה הראשונה שלה, עד  שקראה ערב אחד באינטרנט שקליף ריצ'רדס חביבה - שערן של דודה שושי המשיך לנצור בקפידה את תקליטיו הישנים למרות שהפטפון המשוכלל שלו התקלקל לפני כמה שנים והוא לא מצא אף פעם די זמן לתקן אותו – פרסם ספר זיכרונות ובו הוא מודה שהוא הומו והפציר בכנסיה הנוצרית להכיר בנישואים של הומוסקסואלים.

באותו ערב היא פתחה לראשונה מזה שנים רבות את אלבום התמונות הישן שלה מתקופות הצבא, הביטה בתמונה היחידה שנשארה לה מדקל, תמונה שצולמה אז, בטיול ההוא בו היו כל כך קרובים, ותהתה איך הרשתה לעצמה להסתובב עם ערמת תלתלים מפחידה כזו על ראשה, ומה היא ראתה לכל הרוחות בצעיר הרזה והממושקף הזה שהניח לכבוד הצילום את זרועו על כתפיה למרות שגופו נותר נוקשה ומרוחק ממנה ואחר כך סגרה בחטף את אלבום הפלסטיק הצהוב משנים, דחקה אותו חזרה לירכתי הארון וחזרה למיטה, התכרבלה בחיבוק של בעלה שגם אחרי שלושים שנות נישואים אהב לישון צמוד אליה וללטף את שדיה בכל הזדמנות, ונרדמה, מחייכת.

אין תגובות:

פרסום תגובה