נפגשתי עם עלמה באוניברסיטה, שנינו למדנו היסטוריה, אצלה זה היה חוג ראשי ואני שעוד לא החלטתי מה אהיה כשאגדל סתם ליקטתי לי נקודות לתואר הראשון הכללי שלי. בתום הסמסטר הראשון היא הציעה לכל הכיתה להתכבד במבחר של פירות יבשים מתוך מגש קל-קר ארוז בצלופן שהביאה לכבוד החג, והזמינה את כל הכיתה לטיול ט"ו בשבט בטרסות המתחדשות על הכרמל.
"ומה אם ירד גשם?" שאל מייק במבטא
האמריקאי החמוד שלו.
"נרוץ בין הטיפות." צחקה עלמה וקרצה
אלי.
"תגיד, איפה הן, הטרסות האלה?" שאל
אותי מייק בדאגה, "אני יודע שהן על הכרמל." הוסיף במהירות כחושש שאלגלג
על בורותו, "אבל איפה בדיוק?"
"אין לי מושג." הודיתי, "אבל אם
הן באזור של השריפה הגדולה אז הן כנראה..."
"איזה שריפה גדולה?" תהה מייק ומצחו העלה
קמטי מחשבה בעוד מבטו מזדגג כמו שהיה קורה לו תמיד כששוב כולם דברו מהר מידי על
משהו שהוא לא הבין.
"השריפה של 2010 זו שהיה בה אסון
האוטובוס?" הסברתי, מבחין שהוא ממשיך לבהות בי במבט אטום. "בדצמבר 2010
הייתה שריפה גדולה מאוד על הכרמל, פחדו שבית הסוהר דמון יישרף ושלחו אוטובוס של
צוערים כדי לפנות את הכלא, אבל האש התקדמה מהר מידי והאוטובוס עם כל מי שהיה עליו
נשרף. זה היה אסון השריפה הגדול ביותר בארץ, נהרגו בה איזה ארבעים צוערים של
המשטרה." הרחבתי וביארתי.
מייק הנהן ברצינות אם כי אני די מפקפק אם הבין
משהו, ושלף מחברת קטנה ועט דקיק משתלשל ממנה. "אז באיזה אוטובוס מגיעים
לטרסות האלה ובאיזה יום ושעה?" תלה בי עיניים כחולות שהמשקפים הדקים שרכבו על
חוטמו לא הסתירו את יופיין.
"אני לא חושב שיש אוטובוסים לכרמל, מה
דעתך שאני אקח אותך עם הגרוטאה שלי? איפה אתה גר?"
הוא מסר לי את כתובתו, מציין קצת בעצב שבעוד
שבועיים הוא אמור לעבור משם כי בעל הבית רוצה לשפץ ולא מוכן לחדש לו את החוזה,
והוא מחפש במרץ אבל לא מצליח למצוא דירה במחיר סביר.
"כמה זה סביר בשבילך?" חקרתי בחוסר
נימוס, מבחין משועשע מעט איך חוסר הטקט הישראלי שלי מכבה את חיוכו האדיב וגורם לו
להתכווץ לתוך עצמו.
"סליחה שאני נדחף לך ככה לעניינים, אבל
אני לא סתם מחטט, התפנה אצלנו בדירה חדר ורציתי לדעת אם זה מתאים לך." הסיכוי
לפתור את בעיית הדיור שלו שחררה את חרצובות לשונו של מייק והתברר שהוא משלם על חור
קטן ומגעיל בעיר התחתית בלי מכונת כביסה ובלי מזגן אלף שבע מאות ₪ לא כולל חשמל
ומים, וביותר מזה הוא לא יכול לעמוד.
"כל שותף אצלנו משלם אלף חמש מאות ₪
ואנחנו מתחלקים בהוצאות מים חשמל טלוויזיה ואינטרנט ככה שזה יצא לך בערך אותו דבר,
ולפחות אצלנו הדירה חדשה ומסודרת ויש מזגן בכל חדר ומכונת כביסה ומדיח. רוצה לבוא
לראות?"
מייק הסכים ברצון, התלהב מהדירה ועד שהגיע מועד
הטיול הוא כבר אכלס את החדר הפנוי בדירת ארבע השותפים שלנו ששכנה סמוך לאוניברסיטה,
ובעידודם המשותף של כל השותפים ובנות זוגם השתלט על המטבח, ומידי ערב הפיק ממנו
תבשילים טעימים ומזינים, אם כי למרבה הצער הגביל את עצמו לתפריט צמחוני בלבד.
בערב ט"ו בשבט בדקתי בקפידה את תחזית מזג
האוויר שלא בישרה טובות והתקשרתי לעלמה לשאול אם היא בטוחה שבאמת יהיה טיול.
"אמרו שהגשם הרציני יתחיל רק אחרי הצהריים, אבל אם אתה פוחד להירטב אז תישאר
בבית." השיבה עלמה בשוויון נפש מהול במעט בוז שגרם לי כמובן להבטיח לה שאין
לי שום בעיה להירטב, הצהרה שהצטערתי עליה מרות למחרת כשהגשם קר מעורב בברד הרטיב
אותנו עוד לפני שהגענו לטרסות המשוקמות ההן.
רצנו מהר חזרה למכוניות, צוחקים ומנסים להגן על
ראשנו בעזרת מטריות שהתקפלו ונהרסו בגלל הרוח החזקה. "בוא איתי." משכה
אותי עלמה למכוניתה בעוד מייק, שלמרבה המזל שמר בשבילי על מפתחות מכוניתי, פותח את
דלתותיה באדיבות לפני שלוש בנות שמנמנות וצחקניות שהסתובבו תמיד יחד.
הגעתי לדירתי רק למחרת בערב אחרי שבגדי הלחים
יובשו וגוהצו בידיה החרוצות של עלמה שאירחה אותי בדירתה. היא ייבשה אותי, חיממה
אותי, האכילה והשקתה אותי ובלילה גם הלינה אותי במיטתה, ולמחרת אפילו השאילה לי
מטריה, ומאז הפכנו לזוג.
עלמה הייתה בת הזוג המושלמת, היא הייתה יפה,
מסודרת, חרוצה, שאפתנית מאוד וידעה בדיוק לאן פניה מועדות. היא רצתה להיות מורה
להיסטוריה בתיכון, רצתה להתחתן אחרי שיהיה לה תואר שני ולהיכנס להיריון רק אחרי
שתתבסס במקום העבודה, וללדת שני ילדים, עדיף בן ובת בהפרש של שלוש שנים זה מזה,
ורצתה שהשותף שלה לחיים יהיה גבר מודרני ופמיניסט שיחלוק אתה את כל מטלות הטיפול
במשפחה, ולא יפריע לה לפתח קריירה.
היא גילתה לי את כל תכניותיה בזמן שאכלנו את
ארוחת הצהריים שהיא הכינה לשנינו. האוכל היה אכיל למדי, ואני שהייתי קפוא ורעב
זללתי בתיאבון, שומר לעצמי את דעתי שמייק מבשל הרבה יותר טוב ממנה. אחר כך היא
התיישבה להתכונן למבחני סוף הסמסטר, מניחה לי לעיין ברשימות המסודרות להפליא שלה.
היא התחילה להתעניין בתכניות שלי לעתיד רק אחרי
הסקס הראשון שלנו שכמו האוכל היה לא רע, אבל גם לא טוב במיוחד, ובעיקר קצר מידי
לדעתי. ניסיתי להתנצל אבל עלמה לא הבינה על מה אני מדבר, אמרה שהכל היה ממש בסדר
ואין לה טענות ומיד החלה לחקור אותי על עברי ועל איך אני רואה את עתידי. עניתי לה
בקצרה ובכנות שהורי גרושים, אימא חיה בגרמניה ואבא בלונדון, הם תומכים בי כספית,
אבל חוץ מזה אני בקשר די רופף עם שניהם.
אני עושה תואר ראשון כללי ועוד לא יודע במה אני רוצה להתמחות, ואין לי מושג מה אני
רוצה לעשות כשאגמור ללמוד.
"אין לך שום תכניות לעתיד?" נפערו
בפליאה עיניה החומות היפות של עלמה.
"אה... אני ומייק התנדבנו לחפירות בנחל
המערות בפברואר, אני מקווה שלא יהיה שם קר מידי." ליטפתי את שדיה הקטנים
והחמימים, "תבואי לבקר אותנו?"
היא בחנה אותי במשך כמה שניות לפני שאמרה שכן,
בוודאי שהיא תבוא, זה אתר ממש מעניין והיא תשמח לראות אותו.
שנתיים וחצי אחר כך כבר היינו זוג ותיק ומקובע
בהרגליו. אני התנדבתי, בדרך כלל בחברת מייק, לחפירות ארכאולוגיות בכל מקום שבו
נחפרו חפירות באזור הגליל, ובשאר הזמן עמלתי על תואר בארכאולוגיה, בעוד עלמה שכמעט
סיימה את לימודי ההיסטוריה שלה התחילה לתור אחרי בית ספר שיקבל אותה כמורה. נפגשנו
כמעט כל יום באוניברסיטה, במשך השבוע יצאנו לסרטים ולהצגות, וכל סוף שבוע ישנו יחד,
אבל המשכתי לגור בדירה השכורה שלי עם מייק ועם עוד שני שותפים שהתחלפו מידי פעם,
ועלמה המשיכה לגור לבד בדירה הגדולה והיפה שלה. ידעתי שהוריה האמידים עוזרים לה
כספית, אבל כל פעם שתהיתי כמה היא משלמת שכר דירה ומציע לה שנתחיל לגור יחד כדי
להקל עליה את הנטל הכספי היא הייתה מתחמקת בחן ומצליחה להסיח את דעתי. רק כשחגגנו
שנתיים של זוגיות וסוף סוף הוזמנתי לפגישה עם הוריה הבנתי למה. הדירה הנאה ורחבת
הידיים של עלמה לא הייתה מושכרת, היא הייתה שלה, מתנה מסבא וסבתא שלה לכבוד יום
הולדתה העשרים ואחת. ההורים של אביה היו יהלומנים הולנדיים, דתיים ואמידים מאוד.
גם הוריה של עלמה היו די דתיים אם כי פחות שמרנים, אבל עדיין עלמה חששה מאוד לספר
להם שאני קיים ולפני שהפגישה אותי איתם עמדה על כך שנודיע להם שאנחנו מאורסים.
"מה מאורסים?" השתוממתי, "כאילו...
מאורסים עם טבעת והכל, בשביל מה?"
"כי זה חשוב להם מאוד ו... בבקשה אורון?"
שלפה עלמה טבעת כסופה משובצת מה שנראה כמו חתיכת זכוכית מנצנצת, ונתנה לי אותה. "הנה,
תענוד לי אותה." הושיטה לי את אצבעה.
מרגיש מעט אידיוטי השחלתי את הטבעת על אצבעה
ושאלתי אם אני אמור לכרוע ברך ולבקש את ידה.
"עכשיו זה קצת מאוחר מידי." גיחכה
עלמה בעצבנות, וסובבה את הטבעת על אצבעה, "מה דעתך עליה?" הושיטה לי את
כף ידה. בחנתי את הטבעת הנאה ושאלתי אם היא מכסף.
"לא, בטח שלא." אמרה עלמה בתוקף,
ונראתה נעלבת מעט, "זה זהב לבן משובץ יהלום, אבא בטח ישאל אז הנה הקופסה
והקבלה."
הצצתי בקבלה וכמעט נחנקתי, "זה המון כסף,
למה היית צריכה לבזבז כל כך הרבה כסף על תכשיט? לא עדיף היה להוציא את הסכום הזה
על משהו מעשי?"
"כן." הסכימה עלמה בזעף, "אבל
אם אנחנו רוצים להתחתן בלי מריבות משפחתיות אז אין ברירה." היא נשאה אלי מבט מודאג,
"אתה רוצה להתחתן איתי אורון, נכון?"
"אה... כן, בטח." נישקתי אותה, שואל
את עצמי מתי בעצם זה קרה, באיזה שלב של ההכרות שלנו הוחלט שנתחתן, אבל היא הייתה
חמודה וחמימה כל כך, ואחרי שבוע בלי סקס הייתי ממש חרמן, והדבר האחרון שרציתי היה
להתווכח אתה.
הוריה של עלמה - זוג נאה ומטופח בגיל העמידה
היו אדיבים מאוד כלפי. הם הזמינו אותנו למסעדה טובה ויקרה, בחנו בעניין את טבעתה
של עלמה, שאלו אותי בנימוס על תכניותיי, הביעו צער מאופק על כך שהורי לא גרים בארץ,
ואחר כך עברו לדון בבעיות הפוליטיות והכלכליות של הארץ. רק אחרי הקינוח הם חזרו
לנושאים אישיים ושאלו אם נסכים להניח להם לארגן את החתונה שלנו. על פניה של עלמה
שעד אותו רגע ישבה בין שניהם מתוחה ועצבנית עלה חיוך זוהר, והיא נחפזה לאשר שכן,
היא תשמח מאוד להניח להוריה לארגן לה את החתונה.
"רק רגע עלמה," הפסיק אביה את
ההשתפכות הנרגשת שלה, "עוד לא שמעתי מה דעתו של אורון?"
"אני מסכים כמובן." נחפזתי להגיד, "כל
מה שישמח את עלמה מקובל עלי."
"ומה עם ההורים שלך? הם יוכלו להגיע?"
"אני מקווה שכן, ברגע שנקבע תאריך אני
אודיע להם." עניתי, מתפלא עד כמה הגיוני ורגוע אני נשמע למרות שבתוך תוכי
הרגשתי שאני בכלל מאופרה אחרת.
"הרגשתי שאני בתוך מין חלום לא מציאותי
כזה, שזו הצגה ושום דבר שקרה שם לא קורה באמת." ניסיתי לתאר את הרגשתי למייק
שהקשיב לי בשתיקה.
"אז אתה בעצם לא רוצה להתחתן אתה?"
שאל מייק לבסוף, "חשבתי שטוב לך אתה?"
"כן, היא... אנחנו מסתדרים לא רע, נוח לנו
יחד, אבל... לא יודע, אני מרגיש שאני לא ממש בשליטה, שהכל קורה לי מעצמו, בלי
שהחלטתי על כלום." קמתי והתמתחתי, "אני ממש עייף והגב כואב לי."
התלוננתי והלכתי לישון.
למחרת התעוררתי כרגיל בשש בבוקר, ולחרדתי לא
הצלחתי לקום מהמיטה, כל תנועה שילחה גלי כאב בגופי. "מה קרה, מה כואב לך?"
נבהל מייק שנזעק לחדרי לשמע גניחותיי.
"הגב," נאנחתי, "פה ופה ופה,
אוי... אני לא יכול לזוז, יש לך משהו נגד כאבים?"
מייק הביא לי בקבוק עם אופטלגין נוזלי שקיבל
פעם כשהיה לו כאב שיניים. "צריך לקחת חמישים טיפות, חכה, אני אביא כפית ומים."
נתן לי את הבקבוק וחזר למטבח, אבל הכאב היה בלתי נסבל ועוד לפני שובו פתחתי את
הבקבוק ולגמתי את כל תוכנו שהיה מר בצורה בלתי נסבלת.
"מה עשית?" נבהל מייק והגיש לי כוס
מים, "תשתה, תשטוף מהר את המר."
לגמתי את כל הכוס והמרירות אמנם נשטפה, אבל
הלחץ העדין של השלפוחית הפך להיות חזק ומטריד, "אני חייב להשתין." גנחתי
וניסיתי להגיע לאסלה, אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה לשבת בקושי במיטה, וגם זה גרם
לי לכאבים איומים.
"חכה אני כבר מביא." רץ מייק
לשירותים וחזר עם דלי פלסטיק אדום ששימש אותנו לשטיפת הרצפה.
"לא, מה פתאום, עזוב." מחיתי וניסיתי
שוב לקום, אבל זה כאב כל כך... בלית ברירה השתנתי בתוך הדלי, מודה בליבי למייק
שהיה רגיש דיו להניח לי לבד, אבל אחרי שצנחתי בגניחת כאב חזרה למיטה הוא שוב צץ
בחדר השינה, אמר לי להפסיק להיות ילד, דברים כאלה קורים לפעמים, לקח את הדלי והלך
לרוקן אותו לאסלה, ואחרי כמה דקות חזר עם מגש עמוס באוכל. "ארוחת בוקר."
חייך אלי בחביבות, והתיישב לאכול יחד איתי.
כאב לי כל כך עד שאפילו לאכול היה לי קשה. אחרי
כרבע שעה החל האופטלגין לפעול את פעולתו הברוכה והכאב התעמעם מעט, אבל הייתי אחוז
בחילה, ובקושי הצלחתי לסיים פרוסת טוסט אחת וחצי כוס קפה לפני שצנחתי שוב על
המיטה, גונח מרוב כאב שלא הרפה אפילו לרגע.
2.
פלדנקרייז
מפתיע כמה זמן לקח לי להבין שהצרה הזו לא הולכת
לעזוב אותי כל כך מהר, ושאין בעולם אף רופא שיניף שרביט קסמים או ישלוף גלולה
שתבריא אותי כהרף עין. רק אחרי חודש ארוך, חם ומיוסר שבו התאכזבתי כל בוקר מחדש
מכך שאני לא מסוגל לדלג בקלילות לאסלה, לצחצח שיניים כבדרך אגב בלי להישען, מיוסר
מכאב, על השיש בעזרת מרפקי שנעשו עם הזמן פצועים ומשופשפים, ואחר כך לזחול פחות או
יותר על ארבע חזרה למיטה לעוד יום של שממון דאוב ומיוזע.
כל יציאה מהבית הייתה מסע מתיש ומכאיב מאוד,
ובכל זאת, כל פעם מחדש, אזרתי עוז, לגמתי מלוא פי אופטלגין מר ממוות, חיזקתי אותו
בכדור וולטרן, ונדחסתי גונח למכוניתי כדי לשחר את עצתו של עוד מומחה גב אחד שהציל
מאות סובלים אומללים, ואולי יצליח להביא גם לי מזור. לנהוג היה לי קשה מידי ולמזלי
מייק, ולפעמים אפילו עלמה, התנדבו להיות הנהגים שלי והסיעו אותי מרופא אחד לשני.
בין לבין ביקרתי גם במכוני הדמיה ובבתי מרקחת ודגמתי כל מיני מרפאים אלטרנטיביים.
עשיתי צילום סי. טי. וצילום אם. אר. אי. שמצאו מעט מאוד ממצאים חשודים בעמוד השדרה
שלי, מה שלא הפריע לשני רופאים פרטיים יקרנים מאוד לנסות לפתות אותי לעשות אצלם
ניתוח שלטענתם רק הוא יושיע אותי. אחרי כחודש ויתרתי בצער רב על הוולטרן המושיע
שעשה שמות בלחץ הדם שלי, ועברתי לכדור אחר שגרם לי לטשטוש ונמנום, אבל הזיק פחות
לכבד העייף שלי. ניסיתי פעמיים מדקרת בשיטה הסינית שלא הועילה לי כלל, והתחייבתי
בקלות דעת לטיפול שבועי אצל רפלקסולוגית רוחנית חמודה וטובת לב שפינקה את כפות
רגלי בקרמים ריחניים אבל שוב, לא הועילה לי כלל.
בסופו של דבר עלמה שציפתה בקוצר רוח להבראתי
כדי שנוכל סוף סוף לנצל כראוי את חופשת הקיץ וטוס לאירופה, לעשות קניות בלונדון
ואחר כך לטייל בעמק הלואר, לגמוע יינות אנינים מיקביי בוטיק קטנים ומיוחסים,
ולשוטט בין טירות קסומות עתיקות, איבדה את סבלנותה ודרשה בתוקף לדעת מה אני מתכנן
לעשות כדי להיפטר מכאבי הגב העקשניים האלה.
"לא יודע," השבתי בכנות, "כל
רופא אומר לי משהו אחר, איך אני יכול לדעת מי צודק?"
"לא נכון." התווכחה עלמה, "היו
שני רופאים שאמרו לך לעשות ניתוח."
"כן, אבל..."
"מילא אתה פוחד מניתוח, את זה עוד אפשר
להבין," המשיכה עלמה להוכיח אותי, "אבל אני לא מבינה למה לא הסכמת לקבל
את הזריקה בשר"פ מהרופא הרוסי השמן."
"כי היה לו פרצוף של חוקר בק.ג.ב. וידיים
של קצב, כואב לי מספיק גם בלי שאחד כזה יתקע בי זריקה."
"אז למה לא הסכמת לפחות לשים חגורת גב כמו
שהוא המליץ?"
"באוגוסט! השתגעת?"
עלמה נאנחה בתסכול ושאלה מה יהיה עם הטיול שלנו?
מתוסכל עוד יותר ממנה גיליתי לה שגם אם הייתי
מבריא באורח פלא (בשלב זה של חיי התחלתי להשלים עם נכותי וחשבתי שאני נדון לבלות
את כל חיי במיטה, סובל מכאבים עם כל תנועה), בזבזתי את כל הכסף שחסכתי לטובת הטיול
על תשלום לרופאים הפרטיים ולטיפולים מיותרים.
"אבל קופת חולים מחזירה לך את הכסף, לא?"
"רק תשלום חלקי מאוד וגם זה לא על הכל. על
הדיקור והרפלקסולוגיה אין החזר."
"טוב, אז אני אשלם עבורך." אבדה עלמה
את סבלנותה.
"אלף לא," השבתי בעלבון, "ובית,
גם אם כן נראה לך שאני מסוגל? כואב לי ללכת לבית שימוש, איך אני אטייל בעמק הלואר?"
פניה של עלמה נפלו ועיניה התמלאו דמעות, "עבדתי
כל כך קשה השנה, ממש חיכיתי לטיול הזה." התלוננה.
"אז תיסעי, מה הבעיה? את בחורה עצמאית,
פמיניסטית, למה את לא יכולה לטייל לבד?"
"אתה בטוח? איך אני יכולה להשאיר אותך כאן
לבד?"
"הוא לא לבד." התערב מייק שעמד בגבו
אלינו, מתעסק עד לאותו רגע בניגוב אבק ממדפי הספרים שלי, "סעי ותבלי, מגיעה
לך חופשה, אורון יהיה בסדר גמור, אני אשגיח עליו."
"ומה עם החופשה שלך, לך לא מגיע לנוח?"
"אני כבר טיילתי מספיק בצרפת ובאנגליה."
הצטחק מייק, "החופשה שלי היא להתנדב בחפירות בבית שערים."
"אוי, החפירות בבית שערים." נזכרתי
בצער, "גם אני תכננתי להשתתף בהן."
"אני אחפור גם בשבילך." ניחם אותי
מייק בטוב לב, "ואולי, אם תרגיש יותר טוב בחודש הבא, תוכל לבוא איתי ולעזור
בשטיפה של החרסים. זאת לא עבודה קשה."
עלמה העוותה את פניה במורת רוח אבל שתקה, מה
שלא ממש עזר, כי היא ידעה לשתוק שתיקות צועקות ורבות משמעות. הארכאולוגיה בכלל,
והחפירות בפרט, עוררו בה תרעומת רבה. מילא, כל זמן שהיה מדובר בהתנדבות ברשות
העתיקות של כמה ימים בשנה, אפשר היה לסבול את זה, אבל הלהיטות הגדולה וההולכת
שגיליתי לגבי הארכאולוגיה, וההתעקשות שלי לקבל תעודת חופר ולנסות להתקבל לעבודה
ברשות העתיקות עוררה בה כעס רב.
"אבל מה הבעיה שלך? במה מורה להיסטוריה טובה
יותר מארכיאולוג." ניסיתי להבין מה מקור ההתנגדות שלה לעיסוקי בחפירות ובמחקר
ארכיאולוגי.
"במשכורת." השיבה עלמה בפשטות אכזרית.
"ברשות העתיקות משלמים מעט, וזו עבודה קשה ומלוכלכת, איזה מין עבודה זו לבן
אדם מבוגר, להתרוצץ בין כל מיני ג'בלאות ולחפור באדמה בכל מיני פינות במדבר, ואני
לא יודעת איפה עוד."
"יותר טוב מאשר לנסות להכניס קצת היסטוריה
לראשים של מתבגרים משועממים וחרמנים." השבתי בעלבון, "שלא לדבר שגם משרד
החינוך לא משלם משכורות כל כך טובות."
"בשביל אישה זו משכורת סבירה לגמרי,
והחופשות של משרד החינוך ממש טובות לאימהות." השיבה לי עלמה תשובה לא
פמיניסטית בעליל, ולפני שהספקתי לציין זאת הוסיפה שאף אחד לא אומר שהיא חייבת לקבל
משכורת ממשרד החינוך דווקא, "קל מאוד למצוא עבודה באירופה עם תעודת הוראה.
בהולנד, בצרפת, בבלגיה ואפילו בארצות הברית יש המון בתי ספר יהודיים שמחפשים בנרות
בחורות שיכולות ללמד בעברית." הדהימה אותי.
"אין מצב שאני עוזב את הארץ." השבתי
מיד בתקיפות.
"גם אם זה רק לכמה שנים, עד שנתבסס כלכלית?"
הפצירה עלמה, ולפני שהספקתי להגיד לה שאני מסרב אפילו לשקול את הרעיון כי כבר
חייתי בחו"ל כילד, מה שגרם למשפחה שלי להתפרק, ואין לי שום חשק לחזור על
החוויה כמבוגר, היא מיהרה לשנות נושא וביקשה שלא נריב בבקשה, והצליחה, כמו שהיא
מצליחה תמיד, להשתיק אותי.
כמה ימים אחרי שעלמה נסעה לטיול הנכסף שלה
באירופה הלכתי לרופא המשפחה שלי כדי לחדש את המרשמים לתרופות נגד כאבים, והופתעתי
לגלות שבמקום דוקטור כצמן, הרופא הקשיש והחביב שלי, יושבת לה גברת שמנמונת אחת,
ומעיינת בפנים חמורות מאוד במסך המחשב שלה. "אתה אורון לווינסקי?" שאלה,
"אני דוקטור דפנה, המחליפה של הרופא שלך שיצא לחופש."
הנהנתי וצנחתי לכיסא, מתאפק לא לצעוק מכאב
כשישבני פגש את מושב העץ הקשה.
"אני רואה שממש כואב לך." העלתה
הרופאה הבעת הזדהות על פניה, "איך הגעת לכאן?"
"חבר הסיע אותי, הוא מחכה לי בחוץ."
הושטתי את זרועי למכשיר למדידת לחץ הדם החדש והמשוכלל שהיא שלפה. דוקטור כצמן
הוותיק לא סבל אותו, הוא בכלל לא הסתדר עם מכשירים מודרניים - בקושי הדליק את
המחשב, והתעקש להשתמש במכשירים המיושנים של פעם, אבל הרופאה הזו הייתה שונה. היא
בדקה את לחץ הדם שלי והזעימה פנים אל הספרות הדיגיטליות האדומות, הראתה לי על מסך
המחשב שתוצאות בדיקות הדם שלי ממש גרועות, ואחר כך העלתה אותי על משקל דיגיטלי
שבנוסף גם מדד את גובהי.
"ירדת במשקל." הודיעה לי, "וגם
הגובה שלך..." היא בחנה אותי בחשדנות, "פעם היית מטר שמונים וחמש, איך
זה שאתה פתאום מטר שמונים ושלוש?"
"אין לי מושג." הודיתי, "אולי
התכווצתי? כמה ירדתי במשקל?"
"שמונה קילוגרם, אתה בדיאטה?"
"לא, אני סתם לא רעב רוב הזמן, וכל הזמן
יש לי בחילה."
"זה כנראה בגלל התרופות נגד כאבים. רק
שתדע שהן הורסות לך לאט לאט את הכבד, ומכבידות על הכליות המסכנות שלך. אני רואה
שהמליצו לך על ניתוח."
"כן, אבל ממש לא בא לי."
"ובצדק, אורתופדים אוהבים לחתוך את
הקליינטים שלהם, והרבה פעמים בלי שום תועלת, לדעתי ניתוח צריך להיות המוצא האחרון."
הפתיעה אותי הרופאה לטובה, "מה עם רפואה אלטרנטיבית, ניסית?"
"עשיתי דיקור ורפלקסולוגיה, נורא יקר ולא
מועיל בכלל."
היא הנידה את ידה בביטול, "אני מתכוונת
לרפואה אמיתית, לא לפלצבו."
"למה פלצבו? יש אנשים שזה כן עזר להם, או
ככה הם מספרים."
"כן, שמעתי את הסיפורים האלה." היא
רכנה לעברי, "אתה צעיר מידי לסבול כל כך מכאבי גב. לפי הצילומים שלך אין לך
פריצת דיסק והתזוזה הקטנה הזו של החוליות שכולם נורא רוצים לנתח היא בטח משהו מולד
שלא אמור לגרום לך לכאב, אתה יכול להגיד לי איפה בדיוק כואב לך?"
"בעיקרון בגב התחתון, אבל שמתי לב שהכאב
זז מפה לשם, לפעמים זה בצד ימין, לפעמים בשמאל, לפעמים הוא יורד לישבן ואפילו לירך,
ולפעמים הוא באמצע. ניסיתי הכל, הלכתי להמון רופאים, הוצאתי המון כסף, אפילו נסעתי
עד תל אביב באוטובוס לרופא אחד ששם עליך חגורה שמותחת אותך... עזר כמו כוסות רוח
למת, והנסיעה באוטובוס הייתה פשוט עינוי, מזל שהחבר שלי נסע איתי ועזר לי. הוא
אפילו מרח עלי משחה דביקה כזו שהשם שלה ברח לי כרגע מהראש שהייתה אמורה לרפא אותי,
אבל הכאבים לא הפסיקו לרגע." עיני התמלאו דמעות של רחמים עצמיים, "דוקטור,
נמאס לי, אני סובל כבר מעל חודשיים, החברה שלי נסעה לחופש בלעדי, ואני לא אתפלא אם
גם החבר יתייאש ויברח ממני גם כן. כולם ימשיכו בחיים שלהם ואני אשאר במיטה לבד עם
דלי בשביל להשתין בו, וערמת כדורים שהורסת לי את הכבד והכליות."
"נו, נו, נו..." סירבה הרופאה להתרשם,
"אני מבינה שקשה לך, אבל לא צריך להגזים, רע מאוד שאתה שוכב כל הזמן במיטה.
זה רק מחמיר את מצבך."
"אבל כואב לי לזוז." יבבתי.
"אני יודעת, ולכן אני רושמת לך הפניה
לפיזיותרפיה, אבל הבעיה שיש תור ארוך למכון של קופת חולים, ובינתיים, עד שתתקבל,
אני ממליצה לך ללכת להידרותרפיה, חברי קופת חולים משלמים שם מחיר מופחת, וכדאי לך
גם לבדוק מה פלדנקרייז או טאי צ'י יכולים לעשות בשבילך."
"טאי צ'י זה לא לזקנים סינים כאלה? ומה זה
בכלל פלדנקרייז?"
"טאי צ'י זו באמת שיטה שבאה מסין,
ופלדנקרייז זו שיטת הפעלה של הגוף ש... מכיר את התמונה הזו של בן גוריון שעומד על
הראש?"
"כן."
"אז מי שלימד אותו לעמוד על הראש זה איש אחד
בשם משה פלדנקרייז שהמציא מין שיטה כזו של הפעלת הגוף ש..."
לא הייתה לי סבלנות לתיאוריות מסובכות, "גם
לבן גוריון כאב הגב?"
"כן, נדמה לי שכן."
"וזה מה שעזר לו, לעמוד על הראש?"
"יכול להיות," פקפקה הרופאה, "אני
לא בטוחה. הנה," דחפה לידי את ההפניה לפיזיותרפיה, "את ההפניה תשמור
בשביל ההידרותרפיה, ותתקשר לבחורה הזו, הוסיפה כרטיס ביקור קטן וצנוע בשחור לבן, "שמעתי
שהיא העמידה על הרגליים כמה אנשים שכבר איבדו תקווה."
בדרך חזרה סיפרתי למייק מה הרופאה אמרה לי
ושאלתי אותו מה כדאי לי לדעתו – טאי צ'י, או פלדנקרייז? מייק שקל את שאלתי בכובד
ראש, והודה שאין לו מושג, אבל עד כמה שהוא מבין בטאי צ'י צריך לעמוד כל הזמן, והוא
יודע שזה קשה לי.
"ובפלדנקרייז עומדים על הראש."
התייאשתי.
"על הראש?" התפלא מייק, "אתה
בטוח?"
"אני כבר לא בטוח בכלום." הודיתי,
נשענתי לאחור ועצמתי עיניים, חושק את שיני בכאב כל פעם שמייק עבר מעל במפר.
"מה דעתך שננסה למרוח עליך משחת בן גאי?"
הציע מייק, "הוא די מסריח, אבל אולי זה יעזור? קניתי שפופרת בבית מרקחת
והרוקח הנחמד אמר שיש מצב שזה יקל עליך."
"בסדר, מה שתגיד." גנחתי.
ברגע שהגענו הביתה עזר לי מייק להתפשט עד
לתחתוני ולשכב במיטתי. כאב לי מידי לשכב על הבטן, אבל הצלחתי לשכב על צידי כדי
להניח לו למרוח עלי את המשחה שהייתה בעלת ריח חזק ומוזר, וחיממה את עורי בצורה לא
נעימה.
"אוי, זה ממש חזק, שורפות לי הידיים."
רץ מייק לרחוץ את כפות ידיו, "איך הגב?"
"לא יודע, יש לי הרגשה מוזרה, כאילו קיבלתי
כוויה, והריח ממש גועלי, תעשה טובה מייק ותבדוק בגוגל מה זה הפלדנקרייז הזה."
מייק התיישב מול המחשב ושקע בקריאה בעוד אני
מנמנם קלות. התעוררתי כשהוא התיישב לצידי על המיטה אמר שהפלדנקרייז הזה נשמע ממש
מעניין ועושים אותו גם בשכיבה ככה שאולי זה יתאים לי, כיסה אותי בפיקה, והעיר
שבאמת רזיתי קצת ושעכשיו כשהשמש שוקעת נעשה קצת קריר ומרגישים את הסתיו, ושאל אם
אני רעב.
"לא, ממש לא." נרעדתי, "אני..."
הסתובבתי בזהירות והבטתי בפניו המודאגות, "אני לא חושב שהמשחה הזו עזרה, אבל
נהדר מצידך שניסית ושאתה כל הזמן עוזר לי ותומך בי, תודה מייק, אתה חבר נהדר."
ליטפתי קלות את זרועו.
הוא הסמיק ונראה נבוך בצורה מצחיקה, "זה
בסדר," אמר במבוכה מסורבלת, "אני... זה, ממש בסדר אורון, רוצה אולי תה
או משהו?" שאל ונמלט למטבח עוד לפני שהספקתי להגיד כן תודה.
איזה בחור חמוד ומצחיק, הרהרתי לעצמי בעודי
ממתין לתה שלי, יכול להיות שעלמה צודקת והוא באמת הומו, ואם כבר מדברים על עלמה,
למה היא לא מתקשרת לאחרונה? לא שמעתי ממנה כבר שלושה ימים.
3. היית צריך לדעת
מאז שתקפו אותי כאבי הגב הארורים הללו המעטתי
מאוד ללכת, וגם כשהלכתי הייתי הולך כפוף וגונח מחמת הכאבים. די התביישתי להסתובב
ככה, כמו איזה זקן נכה, ואם לא הייתי חייב העדפתי להישאר בבית, אבל לפעמים הייתי
חייב להגיע לעוד רופא או מטפל, ולמרות שניסיתי להימנע מכך נאלצתי לפעמים לדדות
בציבור, וכל אחד היה יכול להבין שיש לי בעיה ושאני סובל. להפתעתי הרבה, במקום
ללעוג לי או להתעלם ממני בנימוס, רוב האנשים שראו את מצבי האומלל החלו לעוץ לי
עצות שלא חפצתי בהן, ולספר לי על כאבי הגב שהם או מי מקרוביהם או מכריהם סובלים
מהם. סיפורי הכאבים והסבל ששמעתי לא יספרו מרוב, וכמובן שלכל אחד הייתה דעה אחרת
על הדרך לטפל בכאבי גב.
היו דווקא אנשים שכן צידדו ברעיון הניתוח, אם
כי כולם הודו שמדובר בניתוח קשה שההחלמה ממנו ממושכת ומסובכת, ולעומתם היו אלה
שהזהירו אותי שלא אעז לעבור ניתוח, וגיבו את אזהרותיהם בסיפורי זוועה על ניתוחים
שרק החמירו וסיבכו את מצבם של האומללים שהפקירו את גופם לרופאים.
"אני כבר יכול לכתוב אנציקלופדיה לבעיות
גב." רטנתי באזני מייק, "למה כל מי שאני פוגש חייב לספר לי על בעיות הגב
שלו ושל הקרובים והחברים שלו, איך זה שלכל כך הרבה אנשים יש בעיות גב?"
"יש לזה הרבה סיבות." השיב לי מייק
בכובד ראש, "קודם כי אתה הולך בזמן האחרון להרבה מומחים לבעיות גב, וברור שכל
מי שאתה פוגש שם סובל מכאבים, ושנית כי כיום אנשים יושבים הרבה ולא עושים מספיק
ספורט, וחלק גדול מהם גם שמנים, לא אתה, אתה נראה נהדר, בעיקר מאז שרזית, אבל..."
הוויז הכריז שהגענו למחוז חפצנו והפסיק בכך את נאום הנחמה של מייק שהשתתק והתרכז
בחנייה.
"אני אלך לסידורים שלי ואחזור בעוד שעה
לאסוף אותך." הזכיר לי בעודו ממתין בסבלנות עד שאשלוף את עצמי לאט לאט
מהמכונית.
"אחלה, להתראות." חייכתי אליו חיוך
קפוץ והשתרכתי לאיטי לאורך שביל בטון מתפורר שהוביל לדירונת מרופטת שעל דלתה היה
שלט קרמיקה צבעוני שהכריז באופטימיות - אסתר רז מדריכה לפלדנקרייז
ברגע הראשון חשבתי שנפלה טעות. הגברת אסתר רז
ציינה בטלפון שהיא בעלת ניסיון של שלושים שנה בהדרכת פלדנקרייז, ולכן ציפיתי לפגוש
אישה בגיל העמידה, אך את פני קיבלה אישה קטנה ודקיקה שנראתה לי במבט ראשון כצעירה
מתבגרת. רק כשהתקרבתי יותר הבחנתי בשיבה שזרקה בשערה הקצוץ בתספורת צעירה ושובבה,
ובקמטים העדינים סביב עיניה המאירות בכחול עליז. היא מצאה חן בעיני ממבט ראשון –
חיוכה היה טבעי ושמח, ולחיצת ידה הקטנה חמימה ואיתנה. "תחלוץ נעלים."
הורתה לי, "ותסתובב קצת בחדר."
צייתי, מנסה ללכת זקוף ככל האפשר, אבל זה כאב
ואנחה נפלטה מפי. "בוא, שב." הורתה לי אסתר על כורסה, התיישבה מולי
והחלה לחקור אותי - בן כמה אני, מה מצבי המשפחתי, במה אני עוסק, מתי החל הכאב ומה עשיתי
עד היום כדי להקל על עצמי? רק אחרי שהתחלתי לספר לה על עצמי ועל תלאותיי קלטתי
שגבי החל לכאוב יום אחרי שעלמה החליטה להתחתן איתי וציינתי את העובדה המשונה הזו
באזניה.
אסתר הנהנה קלות והמשיכה לתחקר אותי, "למה
אתה לא גר עם בת הזוג שלך? למה אתם יחד רק בסופי שבוע?" תהתה, גורמת לי
להרגיש פתאום שיש משהו קצת מוזר בזוגיות שלי עם עלמה.
"כי... אה... זה פשוט... לכל אחד מאתנו יש
את העיסוקים שלו, שנינו לומדים ועובדים ו... אה... האמת שאף פעם לא ממש דיברנו על
זה." התחלתי להסביר, אבל עוד לפני שהגעתי לסיפור על הדירה שהיא קיבלה מסבא
וסבתא העשירים, ועל הוריה השמרנים והעשירים גם כן, פילחה את גופי אחת מאותן התכווצות
זוועתית מהסוג שהיו פוקדות אותי לפעמים בלי אזהרה מראש. לפתע חשתי מעין אדוות כאב
חולפת דרכי, מתחילה בקצה ראשי, עוברת לאורך עמוד השדרה שלי כמו ברק לוהט ומסתיימת
בתחושה שמסמר מלובן נתקע בשיפולי גבי.
אסתר הביטה בי מתעוות מכאב ומבט חומל עלה
בעיניה, "אתה מסוגל לקום?"
הנהנתי וקמתי לאט, נאחז במסעד הכורסה.
"בוא, תנסה לעלות לשולחן הטיפולים." עמעמה
אסתר את האורות בחדר, פרשה בזריזות על המזרן הדק שהיה מונח על שולחן הטיפולים הרחב
את הסדין שמייק הטוב ארז בשבילי, והוסיפה שתי כריות רבועות, דקות וקשות שהיא הניחה
עליהן את הציפה התואמת. "הנה, לאט לאט." הדריכה אותי לעבר הדום עץ קטן
שעמד למרגלות השולחן. "תשכב איך שנוח לך." הורתה לי. בחרתי לשכב על צידי
הימני, רגלי מקופלות אל בטני. היא רכנה מעלי והחלה לגעת בעדינות בכתפיי, בצווארי
ובמותניי. "אפשר לגעת בך בבטן?" שאלה.
אישרתי שכן וידיה רפרפו על חזי ובטני, "אתה
מתוח מאוד, כולך מכווץ." אחזה במרפקי והרימה אותו באוויר, מניחה לזרועי
להתדלדל חופשית. "תרפה." הורתה לי, "תנסה להפוך לבובת סמרטוטים."
טלטלה בעדינות את מרפקי.
זה היה קשה יותר מכפי שאפשר לשער, אבל הצלחתי
בסופו של דבר לרפות את שרירי כתפיי, ואסתר משכה ודחפה בעדינות את זרועי פנימה
והחוצה לתוך מפרק הכתף, אחר כך ביקשה ממני להסתובב על צידי השני והעניקה את אותו
הטיפול גם לזרועי ולכתפי השנייה. להפתעתי כאבי הגב שלי פחתו והצלחתי לשכב פרקדן על
גבי, רגלי כפופות. אסתר הורתה לי להניע את ברכי ימינה ושמאלה, ונזפה בי כשהתאמצתי
יותר מידי לדעתה. "תפיל את הרגלים בלי להפעיל כוח." הורתה לי, "ותנשום,
אתה עוצר את הנשימה, קח נשימה ארוכה מהאף, תוציא את האוויר מהפה ותוך כדי כך תרים
את האגן, אבל בעדינות, זו תנועה ממש קטנה, אל תעשה שום דבר שמכאיב לך, ואל תעשה
שום מאמץ, זה הכלל בפלדנקרייז, בלי כאבים ובלי מאמצים."
השעה חלפה במהירות הבזק, אסתר הדליקה את האור
והורתה לי איך לרדת מהשולחן בצורה בטוחה ולא כואבת. קודם להוריד את השוקיים
מהשולחן, ואחר כך להיסמך על המרפק, לשמור על גב עגול וראש כפוף ולהתיישב לאט.
יצאתי משם בגב זקוף, מרגיש כמו אדם חדש, ועוד במכונית סימסתי לאסתר שהיא קוסמת
וכבר מזמן לא הרגשתי כל כך טוב.
"נהדר," ענתה לי, "תשתדל לשמור
על התחושה הזו ואל תשכח לתרגל פעם ביום ולנשום כל הזמן."
צייתי לה בשמחה, מרגיש הרבה יותר טוב, עד שיום
אחר כך עלמה התקשרה אלי וסיפרה לי מה עשתה, ולאן הלכה, ומה ראתה, מתנצלת שלא שמעתי
ממנה כמה ימים, ומודיעה לי שהיא החליטה להאריך את הטיול בעוד שבועיים כדי לקפוץ
לביקור בהולנד אצל סבא וסבתא שכבר לא ראתה מזמן ואולי גם אבא ואימא יקפצו לביקור,
זה בסדר מצידי? אמרתי שזה כמובן בסדר,
הבעתי צער שאני לא איתה, ואיחלתי לה באדיבות ביקור משפחתי נעים ולא שכחתי גם למסור
דרישת שלום להוריה ולסבא וסבתא שלה. זו הייתה שיחה נחמדה ומלאת חיבה, לא נאמרה
אפילו מילה קשה אחת, אבל אחרי שניתקתי את הטלפון הייתי שוב מכווץ מכאבים, ונאלצתי
לחזור וללגום אופטלגין רק כדי להגיע למיטה. קיוויתי שהמצב ישתפר מעט מחר אבל זה לא
קרה, לא הצלחתי לקום אפילו לשירותים ושוב היה על מייק להביא אלי את הדלי.
לקראת סוף השבוע התקשרתי לאסתר והתחננתי שתפנה
לי שעה כי אני במצב נוראי. היא הסכימה לקבל אותי ביום שישי אחרי הצהריים, ונאנחה
כשזחלתי פנימה לאט ובייסורים.
"איך הצלחת לנהוג ככה?" נחפזה לפרוש
את הסדין שלי על שולחן הטיפולים.
"לא הצלחתי, מייק הסיע אותי, אני באמת לא
יודע מה הייתי עושה בלעדיו, בטח גווע מרעב." נשכבתי לאט לאט ותוך אנחות על
השולחן, סיפרתי לה מי זה מייק, משבח את טוב ליבו והחברות הנאמנה שלו, והתלוננתי
שהשיפור ארך זמן ממש קצר.
"מתי התחיל לכאוב לך שוב?" חקרה אסתר
והרימה את מרפקי למעלה, מטלטלת אותו קלות לרמז לי שעלי להרפות.
"באמצע שיחה עם עלמה, אמרתי לה שאני מרגיש
יותר טוב ופתאום שוב... פאדיחה כזו, בקושי הצלחתי לא לצעוק מרוב כאבים." רק המחשבה
על עלמה גרמה לי להתעוות מכאב, "איך אני אלך ככה לחופה?" קוננתי, מתאפק
לא לייבב מרוב כאב ותסכול.
"אני לא יודעת." אמרה אסתר בקול שלו,
וחזרה וביקשה ממני להתרפות ולהניח לה לטפל בי, אבל התקשיתי בכך מאוד, וגם בתום
הטיפול נשארתי דווי וכואב.
אסתר סירבה לתת לי לשלם לה על הטיפול, "לא
הועלתי לך בכלל." אמרה בעצב.
"אבל ניסית, מגיע לך תשלום." ניסיתי
לדחוף לידה את שטר מאה הש"ח. היא סירבה, מביכה אותי מאוד, ולבסוף הגענו לפשרה,
אני אשלם לה בתנאי שאלך הביתה ואנסה לחשוב מה היה בשיחה עם עלמה שגרם לשרירי
להתכווץ ככה?
זה לא שהרעיון לא עלה קודם במוחי, אבל עד אז הדחקתי
אותו בזריזות, מסרב לחשוב על זה עד שמייק שהסיע אותי לטיפול ההידרותרפיה הראשון
שלי העיר, כמדבר לפי תומו, שלפעמים נדמה לו שאני במצב הזה כי הגוף שלי מתנגד
לרעיון החתונה עם עלמה.
"אל תדבר שטויות!" נזפתי בו בחריפות,
"עלמה בחורה מקסימה, ואנחנו יחד כבר כמעט שלוש שנים, אין לי שום סיבה לא
לרצות להתחתן אתה."
מייק שתק, נזוף, ואני שהתמלאתי בושה וחרטה
למראה פניו הקודרות התנצלתי ממושכות, מאשים ברגזנות שלי את הכאבים שמטריפים אותי.
"זה בסדר," ענה לי, מחנה בזהירות את
המכונית, "אני לא כועס ולא נעלב, אתה סובל כבר כמה חודשים, וברור שזה מצב
נוראי שעולה לך על העצבים, אני במקומך כבר הייתי יוצא מדעתי, אבל בכל זאת... טוב,
אולי עדיף שאני אשתוק, אין לי זכות להגיד דבר כזה."
"איזה דבר? נו, בחייך מייק, אם יש לך משהו
להגיד תגיד אותו."
הוא שתק רגע, ואז הסתובב אלי ולהפתעתי ראיתי
דמעות בעיניו, "אף פעם לא שמעתי אותך אומר שאתה אוהב אותה, או אפילו מתגעגע
אליה, וגם היא... ברור שהיא מעריכה אותך ומחבבת אותך והכל, אבל אתה בטוח שהיא באמת
אוהבת אותך?"
"בטח שכן." התעצבנתי שוב, "אחרת
למה היא ביקשה ממני להתחתן איתה?"
"לא יודע." משך מייק בכתפיו, "יש
כל מיני סיבות להתחתן, ולא תמיד הן אהבה."
"אל תדבר שטויות," התזתי ברוגז, "ובכלל,
ממתי אתה כזה מומחה לאהבה ולבחורות? אף פעם לא ראיתי אותך עם אף אחת."
מייק החוויר והידק את לסתו בצורה שרמזה לי שהוא
כועס מאוד, "וגם לא תראה." אמר בקרירות שהעבירה בי מעין צמרמורת. אף פעם
לא רבנו ככה והידיעה שהוא כועס עלי החרידה אותי.
"זה בגלל שאתה הומו?" לחשתי, מופתע
למה המילה הזו מעלה בלחיי סומק כה עז. פתאום האדמתי כמו בתולה ביישנית ששמעה
לראשונה בחייה בדיחה גסה
"כן." אמר מייק ביובש, "ואני לא
מבין למה אתה מופתע כל כך, אתה מכיר אותי כבר שנים, היית צריך לדעת את זה מזמן."
4. וואטסו
הבריכה הייתה עגולה, כחולה, מהבילה ומוקפת דק
עץ כהה. אחרי שלבשתי בגד ים במלתחה נכנסתי לשטח הבריכה שהיה מכוסה סביב סביב
בקירות ותקרה שקופים מפלקסיגלס. על דק העץ היו פזורים ספסלים וכסאות, ועל הכל חלש
בודהא אבן שמן ועליז שמעליו היה תלוי שעון קיר ענקי. בתוך הבריכה היו ארבע נשים
בבגדי ים, שתיים מבוגרות ושתיים צעירות. המבוגרות היו מטופלות, והצעירות היו
המטפלות. "תיכנס, תתרגל למים." הציעה לי אחת מהצעירות בחיוך, "אני
מיד מתפנה אליך."
אט ואט ובזהירות ירדתי במדרגות מתכת כסופות לתוך
המים החמימים, ושחיתי קצת לפה ולשם, מופתע לגלות שאני עדיין זוכר איך שוחים. כמה
דקות אחר כך נפרדו המטופלות מהמטפלות שלהן בחיבוקים ונשיקות ויצאו למלתחה. המטפלת
שיועדה לי, צעירונת שמנמונת בעלת חיוך רחב וקול ילדותי שהציגה את עצמה כנופר שאלה
מה שלומי, ואיך אני מרגיש, ומה כואב לי?
אחרי שהתלוננתי שכואב לי הגב התחתון והודיתי
שהכאב מקרין גם לישבן ולירכיים היא נתנה לי לוח קלקר קטן להיתמך בו, והורתה לי
לחצות את הבריכה כשאני אוחז בידיי הפשוטות קדימה בלוח. על פי הוראותיה חציתי את
הבריכה הלוך ושוב, פעם כשאני מפגיש את הברך עם המרפק הנגדי, ופעם כשאני מתכופף
ומנסה לגעת בכף ידי בכף הרגל הנגדית. זה היה מעייף למדי ואחרי רבע שעה הייתי סחוט.
נופר לימדה אותי איך להיתלות על שולי הבריכה,
להבליט את ישבני ולמתוח את שרירי גבי ורגלי, ואחר כך ביקשה ממני להישען לאחור
ולשכב פרקדן על המים כשראשי נסמך על מצוף גלילי שנקרא ספגטי. היא נעמדה לידי, ערסלה
אותי בזרועותיה כתינוק בזרועות אימו והחלה לטייל איתי הלוך ושוב ברחבי הבריכה, מנענעת
אותי במין ריקוד איטי בתנועות סיבוביות רכות ומהפנטות. בהתחלה נבהלתי וחשתי קצת אי
נוחות בגלל המים שהרטיבו את ראשי ושערי, אבל אחרי דקה נרגעתי, עצמתי עיניים והנחתי
לעצמי להתרפות במים החמימים ולהתמכר לתנועה האיטית ולמוזיקה ההודית המונוטונית
שהדהדה בתוך המים. איבדתי תחושה של זמן והייתי מוכן לשוט לי ככה כל היום אבל לצערי
זה לא קרה.
"זהו, גמרנו להיום." השיטה אותי נופר
אל שולי הבריכה, "איך היה, נהנית?"
"כן, היה כיף, בעיקר החלק השני."
"זה נקרא וואטסו," הסבירה נופר, "זה
מין שיאצו מים, אני מקווה שעכשיו כואב לך פחות."
"הרבה פחות." אמרתי, מופתע, "למען
האמת, במים שכחתי בכלל שכואב לי."
"נהדר." האירה לי נופר פנים, ופתאום
נפתחה הדלת של המלתחה ודעתה הוסחה, "או, הנה ניסן הגיע, דייקן כמו תמיד."
קראה בשמחה והטיבה את שערותיה המקורזלות בגנדרנות. גם המטפלת השנייה שסיימה זה עתה
את הטיפול ועגנה את המטופלת הקשישה שלה לדופן הבריכה חייכה חיוך רחב ונופפה לעבר
מישהו שנכנס זה עתה.
הסתובבתי, סקרן לראות מי הוא אותו ניסן, וקפאתי
במקומי בתדהמה, לרגע חשבתי שאחד מהפסלים היווניים הנהדרים שהתפעלתי מהם תמיד קם
לתחיה והופיע פתאום לפני. הוא היה כל כך יפה ומושלם. גבר צעיר, חטוב וחינני, גופו
דק ושרירי, פניו הסגלגלים נאים וגבריים, עורו בהיר, שערו שחור משחור ועיניו כחולות
ומאירות. בהיתי בו בעודי מדשדש לאיטי לעבר המדרגות, ואחר כך עולה בהן אט אט, נפרד
בצער מהליטוף החמים של המים לטובת האוויר הקריר יותר, מרגיש כבד ומגושם ככל שעליתי
כלפי מעלה. ניסן שהמתין עד שאצא ירד למטה אל המים בעוד אני עוקב אחריו במבטי,
מתפעל מיופים המושלם של עורפו וגבו. אחרי שגופו של ניסן נבלע לגמרי במים נאלצתי
לחזור למלתחה. נרגש ומבולבל ויתרתי על מקלחת, יצאתי מבגד הים הרטוב, התנגבתי
בזריזות, משכתי על עצמי את בגדי ושירכתי את דרכי, עייף ורעב למכונית. מייק פתח
למעני את הדלת ולקח ממני את תרמילי, "איך היה? נהנית?" שאל בחביבות, "אתה
נראה קצת חיוור." הוסיף.
"היה כיף, אבל אני מותש." אמרתי
בקצרה, והוספתי שאם הוא נעלב מהשיחה הקודמת שלנו אני מתנצל ולא התכוונתי.
"אני יודע, ואתה ממש לא צריך להתנצל, מי
שלא היה בסדר זה אני." נחפז מייק להגיד ונגע בברכי במעין ליטוף חטוף.
"שטויות, היית בסדר גמור. אתה הבן אדם הכי
נחמד והכי טוב שאני מכיר." פסקתי ואחר כך השענתי את ראשי על המסעד, עצמתי
עיניים וחשבתי על ניסן המושלם, ומה זה אומר עלי שפתאום אני מתרגש ונפעם מיופיו של
גבר, ונשאר אדיש לגמרי לנוכחותה ולמגעה של צעירה חמודה כמו נופר ששהתה לצידי במים
כשהיא לבושה בבגד ים בלבד.
שני השותפים שלנו חזרו מהביקור בבית, והדירה
הייתה מלאה אנשים שהסתובבו בסלון ובמטבח, צחקו ודיברו והשמיעו מוזיקה. הם היו ממש
נחמדים, שמחו לקראתי, שאלו מה שלומי והזמינו אותי ואת מייק לשתות אתם.
"מצטער, אני נורא עייף, אני הולך לישון."
התנצלתי ופרשתי לחדרי. התרסקתי על המיטה ורק אז נזכרתי שלא התקלחתי ואני בטח מסריח
מכלור, והאמת שאני קצת רעב, בעוד אני מתלבט אם לקום ולקחת לי משהו לאכול נפתחה
הדלת ומייק הציץ פנימה, "אתה בסדר?" שאל, "אתה לא רוצה לאכול משהו
ואולי להתקלח?"
"האמת שכן אבל בטח אין מים חמים."
"יש, הדלקתי בוילר לפני שיצאנו, ואם בא לך
יש גם מרק חם."
"נהדר, אתה גדול מהחיים מייק, אני לא יודע
מה הייתי עושה בלעדיך." ניסיתי לקום, אבל כמו תמיד זה כאב, וכל מה שהצלחתי
לעשות זה לשבת בקצה המיטה ולגנוח.
"אל תזוז, שב ותירגע, אני מיד חוזר."
נעלם מייק לדקה ומיד שב, נושא מגש עם צלחת מרק מהבילה. הוא משך כיסא, הניח עליו את
המגש, והתיישב מולי, מביט בסיפוק איך אני שואב בזריזות את תוכן הצלחת החם והטעים.
"מרק מצוין, אני מרגיש יותר טוב עכשיו."
ניסיתי לקום, אבל ראשי הסתחרר פתאום וכמעט שנפלתי. מייק זינק אלי ואחז בי, כורך את
ידיו סביבי ומצמיד אותי אליו.
משום מה גופי הבוגדני שהחליט לבלבל אותי לגמרי
היום הגיב למגעו בזקפה עצבנית שהביכה אותי מאוד. "מייק," ניסיתי להדוף
אותי ממני, "עזוב אותי, אני... אני חייב להתרחץ."
"אבל... אבל... אתה בטוח?" הופתע
מייק מהתגובה המשונה שלי, "רוצה שאני אקח אותך למקלחת?" הציע.
"בשום פנים ואופן לא!" הטחתי במייק
המסכן, שנפגע עד עמקי נשמתו.
"תעשה מה שאתה רוצה." אמר בקרירות
נעלבת, לקח את המגש והסתלק, משאיר אותי לבד. רק אחרי שהוא הסתלק הבנתי איזה חמור
הייתי ועד כמה העלבתי אותו.
הוא בטח חושב שאני מתנהג ככה בגלל שגיליתי שהוא
הומו, אבל זה לא נכון, זה בגלל שאני... אני מה? מה עובר עלי פתאום? ולמה עומד לי
כל פעם שאני חושב על ניסן היפה, או כשמייק שאני מכיר שנים נוגע בי? מה קרה לי?
נעשיתי הומו פתאום? לא, זה לא יכול להיות, זה סתם... אני רק... רק מה? מה קורה לי?
ראשי כמעט התפוצץ מכל המחשבות האלה, הייתי חייב
לדבר עם מישהו, להתייעץ, לשפוך את הלב, לקבל חיבוק מנחם, ולהישען על כתף תומכת,
הייתי חייב את מייק. התכרבלתי חזרה במיטתי, שלפתי את הנייד שלי והתקשרתי אליו, הוא
לא ענה. הוא מסנן אותי, הבנתי בבהלה, ומשהו כבד וקר שקע בתחתית קיבתי, מכאיב ומדכא
אותי. בלית ברירה סימסתי לו בבהילות, "מייק, אני יודע מה אתה חושב ואתה טועה,
זה בכלל לא בגללך! זה בגללי, אני חייב לדבר אתך, תתקשר אלי בבקשה, אל תכעס עלי,
בבקשה, תן לי להסביר לך."
דקה אחרי ששלחתי את המסרון מייק נכנס, "מה
אתה רוצה שוב?" שאל בטון גועלי שמעולם לא שמעתי אותו מפנה כלפי אף אחד, ובטח
לא כלפי. זה ממש כאב.
"בחייך מייק," התחננתי, "אל
תהיה כזה, שב רגע ותן לי להסביר."
"מה יש להסביר, הכל ברור."
"ממש לא, אתה פשוט לא מבין, אתה בטח חושב
שדחפתי אותך מעלי בגלל שגיליתי שאתה הומו, וזה ממש לא נכון, זה בגלל ש...
שהתביישתי."
"התביישת כי אתה יודע שאני הומו, ואתה בטח
חושב שמי יודע מה יקרה אם אני אראה אותך פתאום ערום, אבל אתה שוכח שראיתי אותך
ערום מאה פעם ולא קרה כלום, וגם הפעם לא היה קורה שום דבר." הוכיח אותי מייק.
"אני יודע מייק." עניתי בשפלות רוח, "הבעיה
היא ש... אני לא יכול להסביר כשאתה מתנהג ככה."
"איך ככה?" המשיך מייק לעמוד ליד
הדלת ולהביט בי במבט קר.
"כמו שאתה מתנהג עכשיו, עומד רחוק ממני
ועושה פרצוף גועלי כזה, די, תפסיק, בוא שב לידי." הושטתי אליו את ידי, "בבקשה..."
הפצרתי.
הוא ניגש קרוב יותר, אבל המשיך לעמוד עד שהושטתי את ידי, אחזתי
בזרועו ומשכתי אותו אל המיטה, "נו, שב כבר!" פקדתי עליו.
מייק התיישב, אבל נשאר מסויג וקפוא סבר.
"מייק," ניסיתי שוב לאחוז בידו, אבל
הוא משך אותה ממני בזריזות ושילב את ידיו על חזהו, "מה אתה רוצה?" שאל
בגסות.
"אני רוצה להסביר, אבל קשה לי נורא וגם...
גם... תגיד מייק, מתי הבנת שאתה הומו?"
"מה?" הופתע מייק מהשינוי בנושא
השיחה, "למה אתה רוצה לדעת?"
"אני אסביר לך אחר כך, בבקשה, תספר לי."
הוא נאנח, הפסיק לשלב ידיים בנוקשות והתרפה מעט,
"תמיד הרגשתי שאני שונה מאחרים, שאני אחר, אבל התאמצתי מאוד להסתיר את זה,
קיוויתי שאם אני אתנהג כמו כל הבנים האחרים ההרגשה הזו תעלם, ולפעמים היא באמת
נעלמה, היו שנים שכמעט שכחתי ממנה עד שיום אחד, קצת אחרי הבר מצווה שלי, התאהבתי
בעוזר המאמן שלנו שהיה תלמיד בתיכון, ואז הבנתי.
"מה זאת אומרת התאהבת? מה הרגשת?"
"הרגשתי מה שמרגישים כשמתאהבים, הוא נראה
לי יפה וסקסי ומושך, רציתי להיות אתו כל הזמן, ואה..." מייק נע מעט באי נוחות,
"כל פעם שהייתי לידו עמד לי." הסמיק טיפה.
"עמד לך ככה?" הפשלתי את השמיכה
שכיסתה את פלג גופי התחתון וחשפתי את הזקפה שלי שהקימה אוהל גדול בתחתוניי.
5. הפעם הראשונה
מטבעי אני לא בן אדם ספונטני, אני אחד מאותם
אנשים שאוהבים לתכנן הכל מראש ומעדיף לחשוב ולשקול את מעשי ודברי, וטוב שכך, כי כל
פעם שנכנעתי לדחף האידיוטי להיות ספונטני ולהגיב בלי תכנון מוקדם הצטערתי על כך
מאוד, והפעם הזאת לא הייתה שונה, בעצם היא הייתה גרועה יותר.
מייק לא הבין מה פשר החשפנות המביכה שלי ובמקום
לנסות לברר למה כוונתי בהתנהגות המשונה הזו הוא העדיף להיעלב. "תפסיק! מה אתה
עושה?" צעק עלי ומיהר לכסות אותי. "זה מה שאתה חושב עלי?" צרח
ופניו האדימו מזעם, "שאני איזה שרמוטה שתקפוץ על כל זין, אפילו של סטרייט? אם
אתה חרמן ומתגעגע לחברה שלך לך לזונה!"
"מה, על מה אתה מדבר מייק? זה בכלל לא..."
ניסיתי להתגונן ולהסביר, אבל לא היה בזה טעם. מייק המשיך לצעוק עלי, הפעם באנגלית,
ודיבר כל כך מהר שאת רוב דבריו לא הבנתי, ומה שכן הבנתי היה בעיקר קללות מאוד לא
מחמיאות שהופנו אלי.
"מייק די, מספיק לצעוק." קמתי מהמיטה,
"בכלל לא התכוונתי, בסך הכל רציתי ש..." תכננתי לנסות להסביר שאני לא
איזה סוטה מגעיל אלא רק... אבל שרירי גבי וישבני התכווצו פתאום בצורה איומה ונפלתי
חזרה על המיטה, משכתי את ברכי אל בטני, מתקפל לתוך עצמי ומילל מכאב.
מייק הפסיק לצעוק עלי והביא לי בקבוק אופטלגין
וכוס מים.
"תודה." התנשפתי, הרמתי בקושי את
ראשי ולגמתי מהבקבוק שתי לגימות בריאות, ואחר כך את כל המים.
"השתגעת?" נזף בי מייק, "גמרת
כמעט את כל הבקבוק, אתה רוצה להרוג את עצמך?"
"תרגיע, זה רק אופטלגין." צנחתי חזרה
לשכיבה, חושב ביני לבין עצמי שמוות זה בעצם רעיון לא רע ולפחות הוא יפטור מכל הסבל
הזה, אבל המצב היה מתוח מספיק והעדפתי לשמור את הרעיון הזה לעצמי.
"אתה יודע שרק בארץ עוד משתמשים
באופטלגין? בארצות הברית הרעל הזה כבר מזמן לא חוקי." התיישב מייק לצידי.
"כן מייק, אני יודע, אמרת לי את זה כבר
מאה פעם." רטנתי, "אבל זה הדבר היחיד שבאמת עוזר נגד ההתכווצויות
האיומות האלה."
"כן, אני יודע, מצטער שצעקתי עליך, אבל
פשוט הפתעת אותי, אם רק היית יודע כמה זמן חלמתי ש... עזוב, לא חשוב."
"מה לא חשוב, על מה חלמת?"
"עליך כמובן." התעצבן מייק שוב, "אתה
כזה דביל אורון, אני לא מאמין שהיה לי קראש על דביל כמוך."
"היה לך קראש עלי?" נדהמתי, "אתה
בטוח? איך זה שאף פעם לא הרגשתי את זה?"
"כי אתה סטרייט דביל, מה פתאום עשית לי
מין חשפנות כזו? בשביל מה זה היה טוב? עד שהתגברתי עליך אתה פתאום..." הוא
הניד את ידו בתנועת ביטול ועיווה את פניו בשאט נפש.
"אני באמת מצטער, היה לי נורא קשה לדבר על
מה שעובר עלי, ובגלל זה ניסיתי להראות לך במעשים, ובסוף רק הרסתי הכל ועכשיו אתה
שונא אותי."
"נו, די לילל כמו הומו, תפסיק עם זה, ואני
ממש לא שונא אותך."
"אז מה אתה מרגיש כלפי?"
"מה זאת אומרת, מה זו השאלה המפגרת הזו?
אני שמח שאנחנו חברים והכל, אבל התגברתי על הקראש כלפיך, ומעכשיו אני מתכנן להפסיק
להתאהב בסטרייטים."
"ומה אם אני בעצם לא כל כך סטרייט?"
שאלתי חרש.
"איך זה יכול להיות? יש לך חברה ואם שכחת,
אתם מתכננים להתחתן, עכשיו נזכרת שאתה בעצם הומו? מאיפה בא לך הרעיון המטומטם הזה?"
"לא יודע." הודיתי בנמיכות רוח, "אבל
היום, בבריכה הטיפולית, ראיתי בחור אחד יפה כמו פסל יווני ופתאום... ואחר כך נגעת
בי ונעשיתי נורא חרמן ו..."
"אם אתה מתכוון לבחור היפה עם השערות
השחורות והעיניים הכחולות אז תשכח ממנו," נכנס מייק לדברי, מפסיק בחוסר
התחשבות את הווידוי שלי, "הוא הגיע עם בלונדינית מהממת, ולפני שהוא יצא
מהמכונית הם התנשקו איזה רבע שעה." הוא חייך חיוך מריר, "מקווה שלא
שברתי לך את הלב." קנטר אותי.
"אל תהיה טמבל, מה לי ולו? אני לא מכיר
אותו והוא לא מעניין אותי בכלל, רק שהוא ממש בחור יפה ובפעם הראשונה בחיי שמתי לב
לאיך שגבר אחר נראה, ואחר כך, כשנגעת בי אז פתאום... אני חושב שהכל בגלל אסתר,
המורה לפלדנקרייז, אני מרגיש שהשתניתי מאז שהיא התחילה לטפל בי."
"בגלל הפלדנקרייז?" לטש בי מייק מבט,
ספק מופתע ספק מלגלג, " אתה רוצה להגיד שהפלדנקרייז עשה ממך הומו?" חייך
בלעג, "זה נשמע לך הגיוני?"
"לא, אבל גם זה שמרגע שעלמה החליטה שאנחנו
מאורסים יש לי כאבי גב נוראיים גם לא נשמע לי הגיוני, ועובדה שככה זה."
"תגיד אורון," רכן מייק לעברי, מביט
בעיני, "אתה בכלל אוהב אותה, את עלמה? איך תרגיש אם נגיד היא תחליט פתאום
להיפרד ממך?"
"הקלה." עניתי מיד, מפתיע את עצמי
מהקלות שבה נפלטה התשובה מפי, "אבל אם אתה תכעס עלי ולא תרצה להיות יותר חבר
שלי אני... אני ארגיש זוועה."
מייק שתק והמשיך להביט בי, ואחרי שתיקה ממושכת
ליטף את לחיי בעדינות בקצות אצבעותיו, אמר שאני בטח עייף מאוד, ואולי כדאי שאני
אנוח קצת והסתלק, סוגר מאחוריו את הדלת בשקט.
זהו, עכשיו איבדתי אותו חשבתי לעצמי, אבל לא
ידעתי מה לעשות בנדון, ואם בכלל יש משהו שאפשר לעשות, ובין כה וכה הרגשתי מותש
ואחוז בחילה, ובעיקר נורא עייף – התכווצויות השרירים הללו סחטו ממני את כל המיץ.
ואולי באמת חטפתי הרעלת אופטלגין שתהרוג אותי... זה יכול להיות פתרון די טוב לכל
הבעיות שלי, מי שמת לא סובל מכאבים, לא מתענה ומתלבט ולא מודאג אם הוא הומו או
סטרייט, ומי אוהב אותו ואת מי הוא אוהב, ומה יהיה בסופו, הוא כבר הגיע לסוף וכל
הדאגות שלו נגמרו. שקעתי בנמנום והמחשבה האחרונה שעלתה במוחי, מעלה חיוך קל על
שפתיי, הייתה – אשרי גוסס אני.
כשהתעוררתי כשעתיים אחר כך השמש כבר שקעה, והחדר
היה חשוך למחצה, וכמו תמיד אחרי שינה התקשיתי מאוד לחזור ולהתניע את עצמי. השינה
הייתה מקשיחה את שרירי וכל תנועה עלתה לי בכאבים ובמאמץ, ואם לא הייתי צריך להשתין
בטח הייתי ממשיך לשכב, אבל השלפוחית המלאה לחצה, ולכן התגלגלתי באנחה מתוך המיטה
וכשאני נאחז בכיסא ובמשקוף דידיתי לשירותים הצמודים לחדר השינה שלי. תוספת המחיר
ששילמתי לבעל הבית על השימוש בחדר השינה הראשי בעל האסלה והמקלחת הפרטיים הייתה
שווה כל גרוש. אחרי שהשתנתי נתמכתי במרפקי השחוקים על השיש, צחצחתי שיניים ושטפתי
פנים, ואחר כך שאלתי את עצמי אם כדאי לעשות את המאמץ ולהגיע למטבח כדי לאכול משהו,
או שאולי חבל על המאמץ ועדיף לחזור למיטה? ואז נפתחה הדלת ומייק הופיע, מגלגל
לפניו את עגלת ההגשה עמוסה באוכל ובשתייה.
"איך אתה מרגיש אורון?" חייך אלי,
והדליק את האור הקטן, "בא לך לאכול משהו?"
"כן, תודה, בכיף." עניתי והרבה יותר
רגוע חזרתי לשבת על המיטה.
הוא הגיש לי תה מנטה ממותק בדבש, וטוסט עם
גבינה צהובה, ואחרי שסיימתי שלף להפתעתי קופסה קטנה מעץ, הוציא ממנה מין מכשיר
מתכתי קטן ומשונה ושקיק שהכיל מעין טבק. "מה זה? מה אתה עושה?" רכנתי
להיטיב לראות.
"זה מכשיר לגלגול סיגריות." ענה מייק,
"והטבק הזה הוא קאנביס רפואי שקיבלתי מחבר ותיק שלי," הוא הציץ לעברי
בחיוך, "תפסיק להיראות מודאג כל כך, אני יודע שאתה לא מעשן, גם אני הפסקתי
לעשן כבר מזמן, אבל עישון זו הדרך הכי טובה ופשוטה לצרוך קאנביס."
"אני לא בטוח שאני מעוניין, גם כי זה לא
חוקי, וגם כי זה מסוכן, וחוץ מזה אני לא יודע לעשן."
"זה לא מסוכן," מחה מייק, "מקסימום
זה לא יעזור לך, אתה לא חושב שכדאי לך לנסות, אולי זה דווקא כן יעזור לך?"
"אבל אמרתי לך שאני לא יודע לעשן."
"אני אלמד אותך, זה ממש קל ,וקאנביס גם לא
מזיק לראות כמו טבק רגיל."
"אבל מה אם אני אתחרפן פתאום ו... ו... לא
יודע, אני אעשה פראנואיד או סתם משוגע? שמעתי שזה עלול לקרות לפעמים."
"כן, אבל זה ממש נדיר ולא סביר שהכמות
הקטנה שהבאתי תזיק לך, אני בטוח שהאופטלגין הרבה יותר גרוע ,ואם הוא לא הזיק לך אז
הקאנביס קטן עליך." סובב מייק ידית קטנה שהזדקרה מהמכשיר שחרק קצת, ופלט
מתוכו סיגריה דקיקה.
מייק שלף מצית, תקע את הסיגריה בין שפתי, הצית
אותה ופקד עלי לשאוף את העשן ולפלוט אותו חזרה. בעוד אני מתנסה בשאיפת העשן בעל
הריח המוזר, קצת נחנק, קצת משתעל, וסך הכל מרגיש הרפתקני ונועז, ודי נהנה מהאומץ
שלי ואחר כך מתחושת הקלילות המוזרה שפשטה בגופי, הוא הדליק את הרדיו על 'קול
המוזיקה' וחייך כשצלילי המוזיקה הקלאסית הלא מוכרת התפשטו בחלל החדר. "בטהובן,"
אמר בסיפוק, והפעיל את המכשיר לגלגול סיגריות, מפיק מתוכו עוד סיגריה אחת, "הולך
מצוין עם עשב." פסק והדליק אותה לעצמו.
"איך אתה מרגיש?" שאל אחרי שסיימנו
לעשן את הסיגריות עד תום, משתמשים בכוס התה הריקה שלי כבמאפרה.
"משונה, אבל משונה טוב, אני מרגיש כמו
בלון הליום חמוד." צחקקתי, מתפלא איזה שטויות יוצאות מפי.
מייק צחקק גם כן, "בוא הנה בלון חמוד."
אמר באנגלית, הסיר את משקפיו ועבר מהכיסא עליו ישב לשבת לצידי על המיטה, חיבק אותי
ונישק אותי על פי נשיקה עמוקה ומסעירה, נשיקה גברית עם זיפים וידיים חזקות שאחזו
בי בחוזקה, משכיבות אותי על המיטה.
מובן שהתנשקתי כבר בעבר עם מספר בנות, וגם עם
עלמה התנשקתי לא מעט, בעיקר בהתחלה, וזה היה די נחמד, מחרמן אפילו מידי פעם, אבל
אף פעם לא הרגשתי ככה, חשתי את הנשיקה שלו מקצה ראשי עד קצות אצבעות רגלי. מצד אחד
הרגשתי כאילו יצאתי מתוך גופי ואני משקיף על עצמי מלמעלה, ועם זאת חשתי ער וחי כמו
שלא קרה לי מעולם, ובעיקר הייתי חרמן מאוד, חרמן עד איבוד שליטה על עצמי, וכשמייק
רכן מעלי, משך ממני את תחתוניי ולקח את אברי בפיו איבדתי את זה לגמרי. צעקתי
וגנחתי ופרפרתי תחת ידיו החמות, וכמובן ששכחתי שיש קונדומים בעולם, בקושי זכרתי את
שמי ומי אני בכלל.
רגע לפני שגמרתי בפיו הוא אחז באשכי ולחץ בבוהנו
על המקום הרגיש והפועם בין אשכי לפי הטבעת שלי, מונע ממני לגמור. "עוד לא."
פקד עלי בסמכותיות, וכאילו לא מצץ רק לפני רגע את הזין שלי הניח את פיו על פי,
נשכב עלי ושוב נישק אותי כשהוא מועך את הזין הזקוף שלו אל זה שלי, התחכך בי
בחוזקה. "אני גומר." הזהיר אותי בקול מתנשם.
"גם אני." השבתי, גנחתי בקול שלא
ידעתי שאני מסוגל להפיק מתוכי, וגמרתי מיד אחריו. המשכנו לשכב חבוקים, רועדים אחד
כנגד השני, ורק כשהוא ניתק ממני לבסוף ונשכב לצידי קלטתי שהגב כבר לא כואב לי
יותר.
6. עלה נידף
בילינו יחד מערב יום חמישי עד למוצאי שבת, ורוב
הזמן היינו מסטולים. עישנו יחד, ניסינו את כל התנוחות והשיטות לעשיית סקס בין שני
גברים, דיברנו המון, צחקנו מכל דבר תחת השמש, אכלנו המון ג'אנק פוד, ובין לבין
צפינו בערוץ הקומדיות בטלוויזיה והתנשקנו עד שהשפתיים שלנו התנפחו, ואז הגיע מוצאי
שבת, הקאנביס נגמר לנו וגם האוכל אזל, ופתאום חשנו צורך לצאת מהמיטה, לראות אנשים
אחרים ולנשום אוויר צח.
קמנו, התלבשנו, והלכנו לאכול במסעדה הקטנה
החביבה עלינו במרכז הכרמל. בעוד אנחנו ממתינים למנות שהזמנו עיין מייק בסמרטפון
שלו והשמיע קריאת הפתעה קטנה. "מה קרה?" נרכנתי לעברו בסקרנות.
"קיבלתי תשובה חיובית להשתתפות בחפירות
בקפריסין, כמעט ששכחתי שפניתי אליהם, זה מתחיל בעוד שבוע והם ידאגו לנו למגורים
ולאוכל, כל מה שאני צריך זה כרטיס טיסה."
"יש מצב שגם אני אצטרף?" שאלתי
בלהיטות.
"אורון," הניח מייק את ידו על זרועי
ופניו לבשו הבעת צער, "שכחת שעלמה חוזרת בעוד שלושה ימים? ואם כבר מדברים על
עלמה, מה התוכניות שלך לגביה?"
"אה... אני... אני לא מתכנן להתחתן אתה,
זה בטוח, לא אתה ולא עם אף אישה אחרת, אני רוצה... אתה יודע מה אני רוצה מייק?"
חייכתי אליו, בטוח שהוא מבין אותי וכמעט בטוח שהוא רוצה בדיוק מה שאני רוצה.
"כן, אני יודע, אבל אורון... תשמע, אנחנו
צריכים לדבר חמוד."
ליבי נפל בקרבי, ותאבוני פג, אבל המלצרית
הופיעה עם מגש ענקי עמוס צלחות מהבילות עמוסות, פסטה בשבילי ודגים עם צ'יפס בשביל
מייק, ואחריה השתרך עוד מלצר נושא בירה וכוסות, והשיחה נפסקה
והתחדשה רק אחרי ששילמנו את החשבון ויצאנו החוצה.
"נו, קדימה,
תדבר." אמרתי בתוקפנות בעוד אנחנו משתרכים לעבר תחנת האוטובוס.
מייק נאנח, "אל תהיה כזה אורון,"
ביקש חרש, "הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בך, אבל לצערי... אתה מבין,
מי שסידר לי את העבודה בקפריסין זה קווין, האקס שלי, זה שבגללו עזבתי את ניו יורק,
אחרי שנפגשתי אתך התחלתי להתגבר עליו ואז, שנה אחרי שפגשת את עלמה, הוא שוב יצר
איתי קשר, ואפילו בא לבקר אותי בארץ..."
"קווין בא לבקר אותך בארץ?" נכנסתי
לדבריו בחוסר נימוס, "מתי?" הופתעתי.
"בפסח האחרון, כשאתה ועלמה נסעתם לצימר
ההוא... זוכר?"
"כן, היה מגעיל ומשעמם, היה חמסין נוראי
והמון אבק, והתברר שעלמה שונאת ג'קוזי, בסוף חזרנו יום לפני הזמן ורבנו כל הדרך
הביתה." נזכרתי, "אז תגיד, אתם בעצם שוב יחד, אתה בעצם בוגד בו כמו שאני
בוגד בעלמה?"
"לא, מה פתאום," התרגז מייק, "זה
מה שאתה חושב עלי?"
"אז לא הזדיינת איתו כשהוא ביקר פה?"
ביקשתי להעמיד דברים על דיוקם.
מייק האדים, ספק מבושה ספק מכעס, "זה לא
עסקך." אמר בזעם, "ובכלל אורון, כדאי שתדע שזה שלמדת למצוץ ולקבל בתחת
לא אומר שאתה כבר הומו."
"אני כן." נעלבתי, "או שכבר
שכחת מה עשינו כל סוף השבוע?"
"אתה פשוט לא מבין, אתה לא קולט שלעשות
סקס עם גבר כשאתה מסטול זה עוד לא אומר כלום?"
"ואם אני אזדיין אתך בלי להיות מסטול זה
כן נחשב?" התיישבתי על ספסל למרות שעוד לא הגענו לתחנה שלנו, אבל הגב התחיל
שוב לכאוב לי ורגליי לא נשאו אותי.
מייק צנח לצידי והניח יד מפצירה על ברכי, "בוא
לא נריב חמוד." הפציר, "ובבקשה, תפסיק להגיד את המילה המכוערת הזאת."
"איזה מילה? להזדיין? מצטער, אין מילה
אחרת בעברית, אני לא יכול להגיד שישנו יחד כמו שאומרים באנגלית, הישנו יחד המופלץ
הזה נשמע צבוע ואידיוטי."
"אני יודע." אמר מייק בעצב, "מצטער
שאני כזה צבוע ומופלץ, אבל ככה אני."
"אתה לא יכול להגיד מופלץ על מישהו, אין
לזה שום משמעות בעברית, אם כבר אתה יכול להגיד פלצן."
"שיהיה פלצן," ויתר מייק, "אבל
העובדה היא אורון שלמרות כל הרגשות שלי אליך, ולמרות כל מה שעשינו, ואני מקווה
שעוד נעשה בעתיד," התהדקה כפו על ברכי, "עוד לא סגרתי את העניינים עם
קווין שעשה מאמץ ענקי לסדר לי את העבודה בקפריסין, ואל תשכח שהוא עומד לטוס כל
הדרך מארצות הברית רק כדי לפגוש אותי... אני פשוט לא יכול להגיד לו שאני מצטער אבל
שיניתי את דעתי ואני לא בא."
"למה לא? אם אני יכול להגיד את זה לעלמה
ולבטל חתונה איתה, אתה בטח יכול לבטל עבודת קיץ של שלושה שבועות. תודה שאתה פשוט
רוצה להיפגש עם קווין."
"טוב, אני מודה, אני רוצה לדבר איתו
ולסגור אתו יפה את העניינים, ואני גם מאוד רוצה להשתתף בחפירות בקפריסין, למה, אתה
לא?"
"כן, בטח, אבל אני לא בטוח שהגב שלי יעמוד
במאמץ הזה, ואני בטח לא רוצה לראות אותך מתמזמז לי עם הקווין הזה שלך מול הפרצוף."
"אל תהיה דביל." נזף בי מייק, "ובכלל,
קווין הוא לא טיפוס שמתמזמז, ובטח לא בציבור."
"אז איזה מין טיפוס הוא, ולמה בעצם נפרדתם?"
מייק נאנח ועצם את עיניו, היה ברור שאין לו חשק
לדבר על קווין, אבל התעקשתי ונדנדתי, ובסוף הוא נכנע ודיבר, "הוא כבר דוקטור
להיסטוריה, הוא בן שלושים ושמונה, יש לו ילד מידידה שלו, לסבית אחת שחיה במין קומונה
כזו... הוא ממשפחה עשירה מאוד והוא לא יהודי, ומה שבאמת הרס אותי זה שהוא לא מאמין
במונוגמיה. עזבתי אותו כי חשבתי שהוא בן זונה בוגד, וכל הדיבורים שלו על סגנון
חיים הומואי זה סתם קשקוש כדי לסתום לי את הפה כשהוא מזדיין עם אחרים, אבל מאז
עברו כמה שנים והבנתי שיש בזה משהו והוא בעצם צדק."
"אתה רציני?" נדהמתי, "אתה רוצה
להגיד לי שאם בסוף, אחרי שאני אפרד מעלמה ואתה תגמור את החשבונות שלך עם הדוקטור
העשיר שלך ונהיה זוג, בסוף אתה תבגוד בי?"
"או שאתה בי." הצטחק מייק במין
זחיחות מרגיזה שהקפיצה אותי על רגלי.
"לך תזדיין מייק! אתה חתיכת מאנייק, לך
לעזאזל!" צעקתי, ומאחר ולא יכולתי להתרחק משם בריצה כמו שהתחשק לי, הגב שלי
לא אפשר זאת, נופפתי בידי למונית שעצרה למרבה המזל, וקפצתי לתוכה. "לרחוב אוסקר
שינדלר." ביקשתי, ולמרבה כעסי קפץ גם מייק למונית וסגר אחריו את הדלת בחבטה, "גם
אני." הכריז, מתעלם מהמבט הזועם שתקעתי בו.
חזרנו יחד הביתה והמשכנו לריב ולהתווכח עד
שמייק עייף מכך וסתם לי את הפה בנשיקה שהפכה לסקס פרוע, כמעט אלים. "אני
מצטער אם הכאבתי לך." אמר אחרי שגמרנו וצנחנו מתנשפים אחד לצד השני.
"זה בסדר, זה לא באמת כאב לי."
התכרבלתי בזרועותיו, "אז מתי אתה נוסע?"
"לא יודע עדיין, אני צריך לקנות כרטיס,
בעוד יום יומיים כנראה."
"אם חסר לך כסף אל תתבייש, תגיד."
הוא נישק את עורפי, "בסדר."
"אתה תחזור מייק?"
"כן, בטח. אל תדאג, אני נוסע רק לחודש,
ואל תשכח שבספטמבר יש לי ראיון עבודה במכללת הגליל, ואם אני אתקבל אני רוצה לעשות
אצלם תואר שני." הוא הידק את זרועותיו סביבי בכוח, "תבטיח לי להשגיח על
עצמך אורון, אל תשכח להמשיך ללכת לפלדנקרייז ולבריכה הטיפולית, ותתכונן למועד ב'
בטבע ונוף, אם לא תעשה את המבחן הזה לא תקבל תעודת חופר."
"אני יודע מייק, אל תדאג, אני יודע את
החומר, לא הלכתי למועד א' בגלל שנורא כאב לי, אבל למדתי, ותודה שתרגמת לי את כל
המאמרים באנגלית."
"בכיף," חייך מייק, "ואל תשכח
לכתוב לי אחרי שתספר לעלמה."
"אל תדאג, אני לא אשכח, וגם אתה אל תשכח
אותי בגלל הדוקטור העשיר שלך."
מייק גיחך, "אתה נורא חמוד כשאתה
מקנא."
"אני לא מקנא," נעלבתי, "אני
פשוט... טוב, אני כן מקנא, אבל ממש קצת, אתה לא מקנא לפעמים?"
"כן," הודה מייק, "גם אני מקנא,
נורא התעצבנתי כשסיפרת לי על היפיוף עם העיניים הכחולות והשער השחור, בגלל זה
שיקרתי וסיפרתי לך שהוא התנשק עם בלונדינית יפה, האמת היא שהוא רק נישק אותה על
הלחי, והיא לא הייתה בכלל בלונדינית יפה, היא הייתה מבוגרת מאוד עם שערות לבנות,
לדעתי היא הייתה סבתא שלו."
"אתה כזה טיפש." צחקתי, "אני
אוהב אותך מייק."
"גם אני אוהב אותך אורון ו... אה... אל
תכעס אבל אם אחרי שתפגוש את עלמה תחליט שבעצם אתה לא רוצה להיות הומו ושאתה מעדיף להמשיך
עם התוכנית המקורית שלך ולהתחתן אתה אז אל תתחשב בי, תעשה את זה."
הסתובבתי ונעצתי בו מבט נדהם וכועס, "אתה
רציני, למה אתה אומר דבר מטומטם כזה מייק? אם אתה לא רוצה להיות איתי תגיד ישר,
למה אתה... לפעמים אני ממש לא מבין אותך."
"אני יודע אורון," ניסה מייק להרגיע,
"אבל תאמין לי שאני אומר לך את זה רק בגלל שאני אוהב אותך ודואג לך."
"אתה רוצה שאני אתחתן עם אישה מרוב שאתה
אוהב אותי? מה זה השטויות האלו?"
מייק נאנח, "אתה פשוט לא מבין אורון, אין
לך מושג כמה זה קשה להיות הומו, כן, נכון, כשאתה צעיר ומאוהב זה כיף ונעים, אבל אף
אחד לא נשאר צעיר לנצח, עם הזמן אתה כבר פחות יפה וחזק, ופתאום אתה רואה שלכולם יש
ילדים ומשפחה וכולם נשואים ומסודרים, ורק אתה בודד כמו עלה שעף ברוח בלי שורשים,
ככה אומרים את זה? עלה שעף ברוח?"
"אומרים עלה נידף." חיבקתי אותו,
"ואני לא דואג, כל זמן שאתה אוהב אותי אני לא בודד, ואגב, אל תשכח שאפשר
להיות בודד מאוד גם כשיש לך משפחה וילדים, וחוץ מזה, גם אנחנו נוכל להיות הורים אם
נרצה. אתה חושב שתרצה להיות אבא פעם?"
"לא יודע." הודה מייק,
"ואתה?"
"בטח שכן, אבל לא עכשיו, אולי בעוד כמה
שנים, כשנהיה מסודרים יותר."
"בסדר, סיכמנו, לילה טוב אורון."
"לילה טוב מייק."
7. אינטימיות
יומיים אחרי שמייק אמר לי שהוא אוהב אותי הסעתי
אותו לתחנת לב המפרץ כדי שיעלה על רכבת לשדה התעופה. למרות שרציתי הוא סירב להניח
לי להסיע אותו בטענה שחבל על הזמן והכסף, ועל המנוע של הטרנטה שלי, וגם על הגב שלי
שבטח יכאב אחרי נהיגה ארוכה כזו, וחוץ מזה אם אסיע אותו אני עלול להפסיד את
הפלדנקרייז שלי ולזה הוא לא מוכן בשום פנים ואופן.
"אתה בטוח שיש לך די כסף?" שאלתי
בעצבנות, "כי אם לא אז..."
"אני בטוח, ואם אני אצטרך יותר כסף אני
אודיע לך, אל תדאג כל כך." הוציא מייק את מזוודתו הקטנה מתא המטען, "בוא
הנה, תביא חיבוק." הושיט לי את זרועותיו. התחבקנו בקצרה ואחר כך הוא הדף אותי
מעליו בעדינות, אמר לי שהוא נורא יתגעגע ושאני אשמור על עצמי והלך בלי להביט
אחורה.
נסעתי ישר לפלדנקרייז, עצוב מאוד, ומצטער שלא
היה לי אומץ לנשק אותו כמו שרציתי. לאט לאט התחלתי להבין למה הוא התכוון שזה לא קל
להיות הומו, ובכל זאת לא עלה בדעתי אפילו לרגע להתחרט ולחזור לאחור.
"וואו, איזה השתפרות." החמיאה לי
אסתר כשנכנסתי לסטודיו שלה בגב זקוף. "אם תמשיך ככה אני מעבירה אותך לעשות
פלדנקרייז בקבוצה, בוא, תעלה על השולחן ונראה אם אתה יכול לשכב כבר על הבטן."
נשכבתי בזהירות על הבטן והודיתי שעדיין, לפעמים,
בעיקר אם אני לחוץ או עצבני הגב מזכיר לי מחדש את קיומו, אבל סך הכל יש שיפור עצום
והכל בזכותה.
אסתר קרנה מרוב שמחה ושאלה מתי עלמה חוזרת ואם
קבענו כבר תאריך לחתונה?
"לא, לא קבענו." התהפכתי על צידי
לפני שגבי יתכווץ שוב, "וכנראה שגם לא נקבע, אני מתכנן להיפרד ממנה מיד אחרי
שהיא תחזור, וזה יקרה מתי שהוא בסוף השבוע, היא לא אמרה לי עדיין מתי היא טסה חזרה
לארץ, וכל פעם שאני מנסה לברר היא מתחמקת."
"אני מבינה." אמרה אסתר אחרי שתיקה
קצרה, "והייתי אומרת שאני מצטערת, אבל יש לי רושם שחלק מהשיפור במצב שלך הוא
בגלל שהחלטת על ביטול החתונה, אני צודקת?"
"לגמרי." אישרתי, והתמסרתי לידיה
החכמות שעשו פלאים בשרירי המכווצים.
"טוב, לא נורא, בחור צעיר ונחמד כמוך,
בקרוב בטח תפגוש בחורה מתאימה יותר."
"כבר פגשתי, וזו לא בחורה, זה בחור."
נפלטה האמת מפי בלי תכנון מוקדם. אסתר תמיד הצליחה איכשהו לגרום לי לספר על עצמי
יותר מכפי שתכננתי, אולי בגלל שהיא אף פעם לא שפטה ולא האשימה אלא תמיד הקשיבה
באהדה ושפעה סימפטיה.
היא שתקה שוב, מעכלת את דברי, ואז שאלה בזהירות,
מתנצלת למפרע אם היא טועה, אם זה מייק, החבר שתמיד מסיע אותי ועוזר לי?
"כן, זה מייק, שקלת לפצוח בקריירה חדשה
בתור מכונת אמת אסתר?"
היא הצטחקה קלות ואמרה שהיא מקווה שלא אפגע
ברגשותיה של עלמה, וששנינו נצא בשלום מהפרידה.
"גם אני מקווה." אמרתי, ולהפתעתי,
כבר למחרת בבוקר, קבלתי מסרון מעלמה ששאלה מתי נוח לי להגיע אליה לדירה. "מה
לדירה? את כבר בארץ?" נדהמתי ומיד התקשרתי אליה.
"כן, אני כבר בארץ, הגעתי אתמול בלילה."
השיבה עלמה בקול שקט, "אני יודעת שאתה מופתע, אבל בבקשה אורון, אני מאוד
מבקשת שלא תקשה עלי יותר ופשוט תבוא, אנחנו חייבים לדבר."
גבי אותת לי שאני במתח, אבל למוד ניסיון בלעתי
כדור נגד כאבים והגעתי לדירתה של עלמה כשאני זקוף ומחייך. "מה שלומך? למה לא
התקשרת לפני הטיסה? הייתי בא לקחת אותך." ניסיתי לחבק אותה, אבל היא התחמקה
בזריזות, וכל מה שהצלחתי לעשות היה לשתול נשיקה חטופה על לחיה. "מה קורה עלמה?"
שאלתי, מביט סביבי בבלגן ששרר בדירתה - מזוודות פתוחות היו פזורות על הרצפה, מלאות
למחצה בבגדים, ושני ארגזי קרטון ענקיים היו מלאים בספרים ובכלי בית. "מה זה
הארגזים האלה? את עוברת דירה?" הבטתי בפליאה בעלמה שהייתה לבושה מכנסיים
קצרים מרוטים, וטריקו דהוי, "את נראית עייפה." קבעתי.
"ואתה דווקא נראה טוב." השיבה עלמה
וניסתה לחייך, "הגב בסדר אני רואה."
"כמעט בסדר, אני עדיין חייב להיזהר, אבל
נראה לי שסך הכל אני די בריא." הכרזתי באופטימיות, וכמובן שהגב שלי היה חייב
לגמול לי על שחצנותי, שרירי גבי וישבני התכווצו בחטף והיה עלי להיאחז במסעד הכיסא
הסמוך, לקמר את גבי ולנשום עמוק כדי להתגבר על הכאב.
"אתה בסדר?" נבהלה עלמה.
"כן, זה רק... זה קורה לי לפעמים כשאני
במתח." התנצלתי והתיישבתי באנחה, "נו, די כבר עלמה, מספיק להיות מנומס,
תגידי לי מה קורה פה?"
עלמה התיישבה מולי ונשמה נשימה עמוקה, "אני
אורזת." אמרה, "פגשתי באמסטרדם מישהו... פגשתי בחור אחד ש..."
"עזבי, הפרטים לא חשובים." הפסקתי
אותה ומרגיש הרבה יותר טוב התרווחתי על הכיסא, "את אוהבת אותו?"
"כן, מאוד." פרח סומק ורדרד על לחייה,
"הוא הבן של השותף של סבא וסבתא, "אני מכירה אותו מאז ששנינו היינו
ילדים, אף פעם לא חשבתי עליו בצורה כזו, הוא בא לאסוף אותי משדה התעופה, וברגע
שראינו אחד את השנייה... אם נפגעת אני מאוד מצטערת ומבקשת סליחה, אבל אני לא יכולה
להתחתן אתך כשאני מרגישה ככה כלפיו."
"גם הוא אוהב אותך?" שאלתי.
היא הנהנה וחיוך קטן ומרוצה התפתל בזוויות
שפתיה, "אתה נורא כועס עלי?" שאלה כשנזכרה עם מי היא מדברת.
"לא, למעשה אני מרגיש הקלה, אני מאוד מחבב
אותך עלמה, ואני מקווה שתמיד נהיה חברים, אבל קשה להגיד שהיינו זוג מאוהב. אני
מקווה שאיתו כן תשני כל לילה."
היא גיחכה, "כן, איתו כן."
"ומה עם התוכניות שלך ללמד היסטוריה?"
"אני אלמד בבית ספר יהודי באמסטרדם, אני
מקווה שזה שאני חיה עם גוי לא יהיה בעיה."
"מה, הוא לא יהודי?" הופתעתי.
היא חייכה, חיוך ענקי הפעם, "יש להם
במשפחה איזה סבתא רבה יהודייה, אבל דוד מגדיר את עצמו חסר דת ומתנגד
לנישואים."
"ומה אומרים ההורים שלך, וסבא וסבתא?"
היא צחקה, "הם מזועזעים, אבל הם יתגברו,
ואחרי שאני אלד הם ישכחו לגמרי שפעם הם לא סבלו את דוד, וגם אם לא, למי אכפת? הגיע
הזמן שאני אחיה את החיים שלי."
"לגמרי." הסכמתי אתה, איחלתי לה חיים
נפלאים והסתלקתי לדרכי, שמח וטוב לב.
עוד בדרך הביתה ניסיתי להשיג את מייק בווטסאפ אך
לשווא, הוא לא ענה ולא קרא את ההודעה שהשארתי לו. במשך כל אותו יום בדקתי את
הסמרטפון באובססיביות, מתאכזב כל פעם מחדש לגלות שהוי האפור ליד ההודעה שלי לא הפך
לשני וי כחולים. קיללתי את עצמי שלא לקחתי ממנו את מספר הטלפון של האתר בו חפר, וכעסתי
על מייק שנעלם לי פתאום.
למחרת התעוררתי במצב רוח נוראי. יכולתי לחשוב
על המון סיבות לכך שמייק הפסיק להשתמש בספרטפון שלו, אולי גנבו לו אותו? אולי
המכשיר התקלקל? אולי במקום בו הוא נמצא אין קליטה? אולי המטען שלו נעלם או התקלקל
ונגמרה לו הבטרייה? סקרתי בראשי את כל התקלות שעלולות לשבש תקשורת שמבוססת על טלפון
סלולרי ואף אחד מהן לא נשמעה לי משכנעת מספיק. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לפתור
כל אחת מהבעיות, וגם אם נניח שהטלפון שלו לא תקין או נגנב בטח יש לאחרים טלפונים,
מה, לא היו מרשים לו לעשות שיחה אחת לארץ? בטח שכן. הוא לא יוצר איתי קשר כי לא בא
לו, זה ההסבר היחיד החלטתי אחרי לילה של נדודי שינה עצבניים. צלעתי בקושי למקלחת
וניסיתי להפיג את הכאבים שהחליטו להתמקם דווקא בחלק הימני של עכוזי ולהקרין משם
חיצי כאב לירכי במים חמים שלא כל כך עזרו. בסוף נכנעתי, לקחתי כדור נגד כאבים
והלכתי לאכול משהו, לא בגלל רעב, למעשה הייתה לי בחילה, אבל בגלל הכדור הייתי חייב
לאכול משהו. כרסמתי בחוסר תאבון פריכיית כוסמת חסרת טעם, ואז סוף סוף הטלפון שלי
צלצל ומייק היה בצד השני של הקו, מנסה להסביר למה הוא נעלם לכל כך הרבה זמן. הקו
היה נוראי ושמעתי בערך כל מילה שלישית, הבנתי בקושי שיש אצלם הפסקת חשמל, שהקליטה
גרועה מאוד, ושהוא נורא עסוק אבל הוא בסדר. ברקע שמעתי כל הזמן מישהו מדבר באנגלית
אמריקאית וצוחק בעליזות מרגיזה, ואז השיחה נתקה.
מצב רוחי שהיה גרוע גם ככה התדרדר עוד יותר, אם
היו לי עד אותו רגע ספקות הן נעלמו, ואחרי השיחה העלובה שהייתה לנו הייתי משוכנע
שהוא פשוט עסוק מידי עם האקס הכריזמטי והעשיר שלו ואין לו ראש אלי, ולמה שיהיה לו?
מי אני לעומת דוקטור עשיר ומבוסס, אמריקאי כמו מייק, בן אדם רציני וללא ספק מרשים
ושווה? בעוד שאני סתם סטודנט לשעבר, מובטל, חצי נכה, תפרן, עם אנגלית דפוקה במבטא
מזעזע וחסר כל ניסיון בסקס או בחיים בכלל?
כבר מזמן, מאז גיל ההתבגרות, לא חשבתי על עצמי מחשבות
שליליות כאלה, וממש שנאתי את זה. מה עובר עלי? תהיתי בעודי מתארגן לקראת הביקור
בבריכה, אורז מגבת ותחתונים נקיים ולובש את בגד הים שלי. אני מקנא הבנתי, קולט
לפתע שאף פעם לא קינאתי קודם, לא לעלמה ובטח שלא לבחורות שהיו לפניה. כמה מהן
אפילו ציינו את זה לטובה כשעשו לי את שיחת – זה לא אתה, זה אני.
רק עכשיו הבנתי מה הפריע לבנות הנחמדות ההן,
עשיתי הכל כמו שצריך, אבל לא השקעתי שום רגש, הן לא הרגישו שבאמת אכפת לי ובצדק,
באמת לא היה אכפת לי. יש לך בעיה עם אינטימיות אמרה לי בזמנו מישהי שהכרתי עוד
בצבא, אז חשבתי שהיא סתם מקשקשת ומחפשת תירוצים, אבל כנראה שהיא צדקה, ומצד שני מה
עוזר לי שהייתי הכי אינטימי שאפשר עם מייק? בתמורה הוא בוגד בי בלי בושה.
דמעות של רחמים עצמיים שנשבעתי עוד בנעורי לא
להזיל מילאו את עיני ושוב חזרתי להרגיש כמו הילד המסכן והבודד שהייתי פעם, אבא
בגרמניה עם החברה החדשה שלו, אימא באנגליה עם המאהב הנשוי שלה שאשתו מסרבת לתת לו
גט, ואני לבד לגמרי, תקוע בפנימייה מסריחה בלי חברים ובלי משפחה.
כדי להתעודד קצת הלכתי להישקל וגיליתי שאני
שוקל כבר שבעים ושלוש ק"ג, לבוש עדיין רק בגד ים הצצתי בעצמי בראי ומזה זמן
רב הופתעתי לטובה מהדמות שנשקפה מולי. נראיתי ממש טוב, הכרס הקטנה שפיתחתי בזמן
הלימודים נעלמה, מעטה השומן הקל שצברתי על עצמי מאז השחרור מהצבא התפוגג, בזכות
התרגילים שעשיתי בבריכה ובפלדנקרייז פיתחתי קצת שרירים ונראיתי מעולה. איזה מזל
שיש לי שער שחור, צפוף ומבריק ושמייק לקח אותי לספר שלו שעיצב מהסבך שגדל על ראשי
תספורת מוצלחת, וכמה טוב שירשתי מהורי את תווי הפנים המוצלחים שלהם. יש לי עיניים
חומות גדולות ויפות עם ריסים צפופים כמו לאימא, ולסת גברית מרובעת כמו לאבא. הם אמנם
הורים מחורבנים, אבל לפחות הורישו לי גנים טובים, ושיניים בריאות ולבנות. אני אולי
לא עשיר, ואף פעם לא אדבר אנגלית טובה באמת, אבל אני צעיר ובריא, ונראה לא רע בכלל,
ואם מייק מעדיף את האקס שלו על פני זו הבעיה שלו, אני לא מתכנן לשבת בבית ולבכות,
יש עוד גברים בעולם, ואם הוא יכול לבגוד גם אני יכול, החלטתי. זקרתי סנטר, מתחתי
את שפתי בחיוך שמח, ויצאתי מהבית.
8. מסמר בגב
מוזר איך רק עכשיו שמתי לב כמה בחורים יפים
מסתובבים ברחוב, פתאום הבנתי את הגברים הדפוקים האלה שמסובבים את הראש אחרי בחורות
יפות ושורקים אחריהן, ואפילו מעירים הערות אידיוטיות. תמיד חשבתי שזו התנהגות
מאוסה ובזויה שגובלת בהטרדה מינית ולא הבנתי מה לעזאזל הם חושבים לעצמם, הבהמות
האלו? אני עדיין חושב ככה, גם אם אתה מתפעל מאוד מיופייה של מישהי, ונורא דחוף לך
שהיא תדע מה אתה מרגיש, יש דרך יותר נעימה להגיד ולהגיב, אבל פתאום הבנתי אותם,
הבנתי אותם לגמרי.
החניתי את הרכב קצת רחוק מידי, שונא להידחף
לחנייה צפופה ולפחד כל הזמן לדפוק למישהו את האוטו, וכל הדרך סובבתי את הראש לפה
ולשם, משתאה ומתפעל מהכמות האדירה של צעירים יפים ושחומים, וכמעט לא לבושים,
שהסתובבו ברחובות. מאיפה הם הגיעו, כל העלמים היפים האלו ואיך זה שאף פעם לא שמתי
לב כמה צעירים יש בעולם? ואז ראיתי פתאום את היפה מכולם, את ניסן כחול העיניים
שעטה על גוו המחוטב להפליא גופיית סבא לבנה פשוטה שהבליטה את שריריו. הוא בדיוק
יצא מהחנייה הסמוכה לבריכה, ופחות או יותר נתקל בי. "ניסן." אמרתי,
מופתע ומתפעל.
ניסן נעצר והביט בי בפליאה, מקמט קלות את מצחו
כשואל מי אני ומאיפה אני מכיר אותו, ואז נזכר וחיוך נחמד האיר את פניו היפים, "נפגשנו
בשבוע שעבר בבריכה, תזכיר לי איך קוראים לך."
"אורון." אמרתי, בולע אותו בעיני,
הוא היה בכפכפים פשוטים ובמכנסי התעמלות שחורים רגילים, וכאמור בגופייה לבנה,
הבגדים הכי פשוטים ורגילים בעולם, ובכל זאת נראה כמו נסיך, וגם התנהג כמו נסיך,
בנימוס ובחביבות מקסימה. הלכנו יחד לכיוון הבריכה ששכנה בחצר האחורית של בית פרטי,
חבויה מאחורי גדר עץ צנועה, ודיברנו, מספרים זה לזה על בעיות הגב שלנו שבגללן
הגענו עד הלום.
ניסן גילה לי שהוא עבר תאונה, האוטו היה טוטאל
לוס, סיפר לי בחיוך מתנצל, אבל למזלו הוא חגר חגורת בטיחות, וכרית הבטיחות התנפחה
והגנה עליו, הוא חשב שיצא ללא פגע, אבל למחרת קם עם גב תפוס וכואב, ואחרי שבוע של
כאבים שלא חלפו הפנה אותו הרופא להידרותרפיה, וגם המליץ על פלדנקרייז, אבל זה נשמע
לו כבר מוגזם, מה, הוא יעשה התעמלות עם חבורת קשישים? הצטחק ניסן.
"פלדנקרייז זה לא בדיוק התעמלות, ואפשר
לעשות את זה בכל גיל." תיקנתי אותו, אבל אני לא בטוח שהוא שמע אותי כי נקלענו
לתוך חבורה רועשת וצבעונית של בני נוער צעקניים ועליזים.
"מאז שהחופש הגדול התחיל אי אפשר לזוז,
הילדים האלה נמצאים בכל מקום." התלונן ניסן בעליזות, "ומילא זה שהם
צועקים ומתרוצצים כל הזמן, רק תראה את הבנות האלה, מסתובבות חצי ערומות כל הזמן...
איך בן אדם אמור להתרכז ככה?" גיחך.
"גם אתה לא ממש לבוש." ציינתי את
המובן מאליו, ופתחתי את השער לחצר של הבריכה הטיפולית.
"כן, אבל אני בחור, למי אכפת מה אני לובש?
אני יכול להסתובב רק בתחתונים ואף אחד לא יסתכל."
אל תהיה בטוח, חשבתי לעצמי בשקט. הנחתי את תיקי
והתחלתי להתפשט, משתדל לא להסתכל ולא כל כך מצליח, לכיוונו של ניסן שפשט גם הוא את
בגדיו, דוחס אותם בחוסר סדר לתוך שקית. אני לעומתו קיפלתי בקפידה את בגדי וסידרתי
אותם יפה בתיק, מקפיד להשאיר את המגבת למעלה ככה שאוכל לצאת ומיד להתנגב.
"איזה מסודר אתה אורון," התפעל ניסן,
"אימא שלך בטח מאוד מרוצה ממך."
"לא גרתי עם אימא שלי באותו בית מאז הבר
מצווה, אחרי שהורי התגרשו עברתי לגור בפנימייה, הייתי צריך לדאוג לעצמי וככה למדתי
להיות מסודר." הסברתי, מתאמץ לא להישמע עצוב כמו שהרגשתי.
היה שיעור מוצלח מאוד, רצוף צחוקים ובדיחות. שתי
המאמנות, שלי ושל ניסן, עשו כמיטב יכולתן כדי למצוא חן בעיני ניסן, לשעשע אותו
ולהנעים את זמנו בבריכה וגם אני זכיתי מן ההפקר. כבר הייתי בטוח שניסן סטרייט
לגמרי וגם אם לא, הוא היה אמנם בחור נחמד מאוד, בעל מזג חביב ויפה להפליא, אבל די
מפונק וממש לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. אי אפשר היה להשוות אותו למייק המשכיל
והפיקח. אחרי האימון נפרדתי בחיבה מניסן
וניסיתי שוב להתקשר למייק אבל לשווא כמובן. הוא פשוט לא היה זמין ודמיוני הפרוע
העלה שוב תמונות שלו מבלה במיטה עם האקס שלו שהצטייר בדמיוני כגבר נאה, שרירי ובטוח
בעצמו, ושוכח לגמרי מקיומי.
"אוי ואבוי!" נבהלה אסתר, "מה
קרה, למה אתה ככה?" אחזה במרפקי וטלטלה את זרועי, "כולך תפוס."
פסקה בעצב.
"אני קצת לחוץ בגלל המבחן האחרון שאני
צריך לעשות, אני באמת לא יודע למה, זה חומר די קל, אבל מבחנים תמיד מלחיצים אותי."
"אהה..." המהמה אסתר והחלה לעבוד על
צלעותיי, מנסה להגמיש אותן מעט, "ומה שלום מייק?" רמזה לי להסתובב על
צידי השני.
"אין לי מושג." סיננתי בזעף, וגנחתי
מחמת הכאב, "אני מרגיש כאילו תקוע לי מסמר בגב." התלוננתי.
"למה אתה מתכוון שאין לך מושג?"
התעלמה אסתר מתלונותיי, והחלה לעבוד על כתפיי.
"אני לא מצליח להשיג אותו." התוודיתי,
ואחרי שכבר פתחתי את סגור ליבי לא הצלחתי להתאפק יותר וגוללתי בפניה את כל חשדותיי
ודאגותיי.
היא הקשיבה בשתיקה, ורק אחרי שסיימתי להשתפך
שאלה בפשטות למה, במקום להתענות בחשדות, אני לא נוסע לברר מה באמת קורה?
"נוסע לאן, לקפריסין?" נדהמתי, "אבל
המבחן."
"אמרת שהוא בעוד יומיים, תעשה את המבחן
ותיסע."
"כן, אבל... אבל..."
"הבעיה היא כספית או שאתה פשוט פוחד לגלות
מה באמת קורה?" נגעה אסתר כדרכה בשורש הבעיה.
"אני פוחד." הודיתי, "וחוץ מזה אני
גם די תפרן, אבל זו בעיה קטנה יותר, אני אבקש מהורי כסף, הם ישמחו לעזור לי, אבל
כן, אני פוחד. ומה אם הוא באמת חזר לאקס שלו? מה אני אעשה אז? אצעק עליו, אבכה,
אזמין אותו לדו קרב? אני לא חושב שאני בנוי לעשות סקנדלים."
"אני לא יודעת אורון, השאלה היא אם אתה בנוי
להתמודד עם האמת."
"לא יודע." עניתי בכנות.
"אם לא תיסע לא תדע."
"נכון." השבתי, ויותר לא דברנו על
הנושא, אבל מיד אחרי המבחן, שהיה קל להפתיע, התקשרתי לאימי ושאלתי אם היא יכולה
להלוות לי חמש מאות יורו.
"בטח," השיבה אימא בלי לשאול אפילו
בשביל מה אני צריך את הכסף, "אבל אל תקרא לזה הלוואה אורוני, זו תהיה המתנה
שלי בשבילך ליום ההולדת שלך, מה שלומך חוץ מזה, איך הלימודים?"
"בסדר, סיימתי היום את המבחן האחרון ואני
טס לקפריסין. יש שם איזה חפירה מעניינת שאני רוצה להתנדב אליה."
"ומה עם הבחורה הזו שאתה יוצא איתה, גם
היא נוסעת?"
"לא אימא, עלמה ואני... זה נגמר."
"לא נורא, תהיה אחרת."
"אל תבני על זה." השבתי בקצרה, מחמיץ
את ההזדמנות לצאת מהארון, טוב, הרי כבר הודיתי שאני פחדן.
אחר כך התקשרתי לאבא וביקשתי גם ממנו כסף בשביל
לנסוע לקפריסין, להשתתף בחפירות. גם הוא שמח לתת לי חמש מאות יורו כדי להיפטר
ממטרד חיפוש מתנה ליום הולדתי, וגם הוא שאל על עלמה והצטער לשמוע שנפרדנו.
"קיוויתי שתתחתן איתה." הודה.
"כן, גם היא חשבה ככה, אבל אני לא חושב
שאני אתחתן אי פעם." השבתי בקצרה.
אבא נאנח, "הכל בגללנו, אבל אתה חייב
להבין שלא כל נישואים חייבים להיות גרועים כמו שלי ושל אימא, אם תמצא את האישה
המתאימה תהיה מאושר כמו שאני מאושר עם אדית, וכמו שאימא מאושרת עם אלכס."
למה לא ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו שאני לא
אהיה מאושר עם אף אישה כי אני מעדיף גברים? אם היו שואלים אותי הייתי אומר ששתקתי
כי זה דבר שלא אומרים בטלפון, ועדיף לצאת מהארון בפגישה פנים אל פנים, אבל ביני
לביני ידעתי שזה תירוץ. פשוט פחדתי, וגם, אי שם בירכתי מוחי, העדפתי לא לוותר על
האופציה של לחזור להיות סטרייט במקרה שיתברר שאני לא חזק מספיק לעמוד בחיים של
הומו.
איזה מזל שכיום אפשר לעשות הכל דרך האינטרנט,
ולא צריך לצאת מהבית כדי לקנות כרטיס טיסה, לשכור רכב ולהזמין חדר במלון.
מאחר והורי היו נדיבים כל כך הרשיתי לעצמי
להזמין מונית שלקחה אותי מהבית ישר לשדה התעופה, ומזל שברגע האחרון נזכרתי להתקשר
לאסתר ולבטל את הפגישה הבאה שלנו. "אתה נוסע לקפריסין." שמחה אסתר, "כל
הכבוד ושיהיה בהצלחה."
"תודה אסתר, תודה על הכל."
"בבקשה, ואגב, מה אתה מתכנן לעשות במקרה
שתגלה שהחשש שלך נכון."
"אני לא יודע, אני די בטוח שאני לא אצעק
ולא אעשה למייק סקנדל, רוב הסיכויים שאני פשוט אחזור בשקט הביתה, אשכח את הפרק
ההומואי בחיי ואחפש לי בחורה נחמדה שתרצה להתחתן איתי."
אסתר שתקה רגע ואז נאנחה, "תעשה מה שאתה
רואה לנכון אורון, אתה מבוגר מספיק להחליט לבד איזה חיים אתה רוצה לחיות, אבל תביא
בחשבון שאם תחזור להיות סטרייט תעבור את כל החיים שלך בהרגשה שתקוע לך מסמר
בגב."
9. נסיך על יונדאי לבנה (פרק אחרון)
העיר הרומית העתיקה סלמיס ממוקמת חמישה ק"מ
צפונית מפמגוסטה והייתה בירת קפריסין במאה ה-11 לפני הספירה. העיר העתיקה משתרעת לחוף
הים ועדיין מתקיימים בה חפירות ארכיאולוגיות. יש בה תיאטרון רומי ושרידי כנסיות. אטרקציה
נוספת הינה בית השימוש הציבורי שבו נהגו ללכת לשירותים ציבוריים ולשבת יחד ללא מחיצות.
לפני הטיסה עיינתי עיין היטב באתרי תיירות
ושאבתי מידע רב ככל האפשר על קפריסין הטורקית ועל העיר סלאמיס שבה נערכו החפירות
הארכיאולוגיות. הצטערתי מאוד שלא הקשבתי בתשומת לב רבה יותר לדבריו של מייק כשסיפר
לי על סידורי הלינה שלו. האם הוא אמר שהם ישנו במתחם החפירות או שיש איזה צימר
קרוב שנשכר עבורם? ומה בעצם המרחק בין פמגוסטה, שם שכרתי חדר במלון, לבין סאלמיס
עצמה שעד כמה שהצלחתי לברר היא עיר עתיקה ומרתקת, אבל מזה כאלפיים שנה כבר לא גרים
בה בני אדם.
הטיסה עצמה הייתה קצרה ונעימה, והמכונית
שהזמנתי, יונדאי לבנה עם מזגן, המתינה לי במגרש החנייה של חברת השכרת הרכב. הפקיד
המנומס ודובר האנגלית המושלמת הזכיר לי שבקפריסין נוהגים כמו בבריטניה, והוסיף שאחרי
שאחצה את הגבול לקפריסין הטורקית עלי לחדש את הביטוח. הוא הבטיח לי שזה יהיה מהיר
ולא יקר, ולשמחתי הוא צדק. גם הוויז שפקפקתי ביכולותיו מחוץ לישראל לא הכזיב ופעל
כהלכה, והמפה שלקחתי איתי ליתר ביטחון נותרה מיותרת. תוך שעתיים הגעתי למעבר הגבול
לקפריסין הטורקית, וחציתי אותו בלי בעיות. הכל הלך למישרין חוץ מהחום שהיה נוראי
כמעט כמו בארץ, מזל שהמזגן של הרכב עבד היטב. הבחורה הנחמדה שעשתה ביטוח למכוניתי
השכורה שמחה לתת לי מפה צבעונית ולסמן לי איפה בדיוק יש חפירות ארכיאולוגיות
בסלאמיס, ואיחלה לי טיול נעים. קפריסין הייתה ממש יפה והזכירה לי מאוד את הגליל,
הכל היה כמעט כמו בארץ, חבל רק שהיה גם חם ולח כמו בארץ. במדריך היה כתוב שבקיץ
עדיף לטייל בהרי הטרודוס שם קריר ונעים יותר, וזה אגב מה שעשו הבריטים כששלטו
בקפריסין. נבון מאוד מצידם הרהרתי לעצמי, נוהג כמו בריטי בצד שמאל, ושמח שיש כל כך
מעט תנועה כי היה לי ממש קשה להתרגל לנהוג בצד השמאלי.
תכננתי להגיע קודם למלון בפמגוסטה, להשאיר שם
את המזוודה, ואולי גם לנוח קצת, ואחר כך לנסוע לסאלמיס, אבל כשכבר הגעתי לפמגוסטה
שיניתי את דעתי, הייתי קצר רוח לראות כבר את מייק, ולכן פשוט המשכתי הלאה, וכשאני
נעזר במפה ירדתי מהכביש הסלול לדרך עפר כבוש, נסעתי כמה ק"מ קופצניים מעט,
והגעתי לקבוצת קרוונים שחנו מתחת לכמה עצי ברוש מאובקים.
כשיצאתי מהמכונית ניגש אלי בחור אחד צעיר ורזה,
שזוף מאוד, כובע בייסבול מרוט על ראשו, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו מהוהה של
אוניברסיטת ניו יורק.
היו לו שיניים לבנות מאוד, ומבטא אמריקאי מאוד,
והוא היה לבבי ומנומס עד שציינתי שאני מחפש את מייק סגל שהגיע מישראל.
"איחרת." ענה לי בקרירות, והפסיק
לחייך, "מייק היה פה עד אתמול, אבל בערב, אחרי הארוחה, הוא שוב רב עם קווין
והפעם זו הייתה מריבה ממש איומה, הם כמעט הלכו מכות ובסוף קווין זרק אותו מהמחנה."
"זרק אותו? למה אתה מתכוון זרק אותו?"
נבהלתי, "ועל מה היה להם לריב?"
"אין לי מושג על מה הם רבו," ענה
הצעיר, "אני מעדיף לא להתערב בבעיות הזוגיות של אנשים אחרים, יש לי מספיק
בעיות משלי, שמעתי צעקות וחפצים עפים לפה ולשם, ואחר כך קווין רץ למשרד והזמין
למייק מונית, וכמה דקות אחר כך מייק לקח את המזוודה שלו והסתלק ברגל לכביש הראשי.
אני מניח שהמונית אספה אותו משם."
"אני יכול לדבר עם קווין?" שאלתי
והצעיר, שהודה באי רצון ששמו ביל, אמר שקווין חופר עכשיו, אבל בעוד חצי שעה בערך
תהיה ארוחת צהריים ואז אני אוכל לפגוש את כולם.
"תגיד ביל, אולי אתה יודע למה לא הצלחתי
להשיג את מייק בנייד?"
ביל משך בכתפיו, "אין פה כל כך קליטה, אבל
זה לא ממש חשוב כי רוב הזמן גם אין לנו חשמל ככה שאי אפשר לטעון את הטלפונים
הניידים שלנו."
"אבל מה אתם עושים אם יש מקרה חירום
וחייבים להזעיק עזרה, ואם כבר מדברים על זה איך קווין קרא למונית?"
"יש טלפון קווי אחד במשרד, אבל הוא נעול
ואפשר להשתמש בו רק אם קווין מרשה, או, הנה קווין הגיע עם האוכל." הכריז ביל
וניגש אל ג'יפ מאובק מאוד שהגיע זה עתה מהצד השני של המחנה. נשארתי עומד בצל הברוש
ליד מכוניתי והבטתי איך ביל מתלחש קצרות עם נהג הג'יפ, ואחר כך עוזר לצעיר אחד שישב
ליד הנהג לפרוק ולקחת שתי צידניות ענקיות לעבר סככת בד שנמתחה בין שני קרוונים. הצעירים
פרקו מהן חמגשיות וסדרו אותן על כמה
שולחנות פיקניק מעץ שעמדו בצל הסככה. נהג הג'יפ ניגש אלי הושיט לי יד שזופה וחזקה
ללחיצה, אמר ששמו דוקטור קווין ג'ונסון, והוא מנהל החפירה, ושאל אותי איך הוא יכול
לעזור לי?
"באתי לפגוש את מייק, אני מבין שהוא היה
פה עד אתמול." עניתי בעודי בוחן אותו בסקרנות. הוא היה שזוף, קצוץ שער, חסון
ונאה. הערכתי את גילו בארבעים בערך. פניו של קווין קדרו ברגע שהזכרתי את מייק,
והוא אמר בקצרה וביובש שמייק שהה במחנה עד אתמול, אבל הוא לא נמצא פה יותר.
"הבנתי שרבתם, אפשר לדעת על מה?"
חקרתי.
"זה לא עסקך." זעף קווין, "ואני
לא אוהב זרים שמסתובבים פה ושואלים שאלות, עוף מכאן!" פקד עלי בגסות, סובב
אלי את גבו והלך לסככה.
מה יכולתי לעשות? נכנסתי לרכב ועפתי משם. נסעתי
לפמגוסטה, חניתי במגרש החנייה של המלון ונכנסתי ללובי, גורר אחרי את מזוודתי. פקיד
הקבלה החביב אישר שאכן יש להם חדר שהוזמן על שמי, עיין בדרכון שלי, ואחר כך נתן לי
את המפתח, מעיר לפי תומו שרק אתמול הגיע למלון שלהם עוד אורח אחד מישראל.
"או, הנה הוא, הלו מר סגל, אני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב היום." חייך
הפקיד שעל פי הסיכה שענד על דש בגדו שמו היה טוני, ואם עד לרגע זה רק חשדתי שהוא
הומו עכשיו כבר הייתי בטוח, אבל לא היה לי פנאי להתעמק בגיידאר ההולך ומתפתח שלי
כי לפני עמד מייק שלי, אוחז בנייד שלו צמוד לאזנו, ופיו פעור בתדהמה.
"אורון," לחש, "אורוני, אתה פה?"
וטס לזרועותיי, חיבק אותי בחזקה, וכשהוא מתעלם מטוני הסקרן שלטש בנו מבטים הרטיב
את כתפי בדמעותיו.
"תודה טוני." נופפתי לשלום לפקיד
הקבלה, כרכתי את זרועי סביב כתפיו של מייק והולכתי אותו לחדרי.
אחרי שהתחבקנו והתנשקנו שוב ושוב, וסיפרנו זה
לזה כמה זה מדהים ומפתיע ונפלא שנפגשנו ככה, בלי תיאום מראש, וכמה אנחנו שמחים
להיות שוב יחד, התפשטנו והראנו זה לזה כמה אנחנו שמחים, ועד כמה התגעגענו אחד לשני,
ואחר כך התקלחנו יחד והלכנו לאכול.
הייתי סקרן לדעת מה קרה במחנה הארכיאולוגיה
ולמה מייק גורש משם, אבל התאפקתי ולא חקרתי אותו. למרות השמחה שהפגין למראי הוא נראה
לי תשוש ושביר, כמעט על סף בכי, וסברתי שעדיף להמתין עד שהוא יתחיל לדבר מרצונו.
סבלנותי באה על שכרה אחרי שחזרנו למלון,
הזדכינו על החדר של מייק והעברנו את חפציו לחדרי. אחרי שסדרנו הכל בארון ובמקלחת,
והסכמנו שטוני כנראה באמת הומו, נשכבנו במיטה, התחבקנו ומייק התחיל לדבר. "אתה
בטח מתפלא למה אני פה." פתח מייק בהיסוס.
"דיברתי עם מישהו בשם ביל ועם קווין,
והבנתי שהייתה מריבה ושקווין גירש אותך, אפשר לשאול על מה רבתם?"
מייק נאנח, "על מה שהיינו רבים תמיד, הוא
רצה סקס, וצחק ממני כשאמרתי שאין מצב כי יש לי בן זוג ואני רוצה להיות מונוגאמי.
אני מניח שבהתחלה הוא חשב שאחרי כמה ימים אני אשבר ואסכים, אבל כשהמשכתי להתעקש
הוא נעלב והתחיל לכעוס, וללחוץ ולהציק... הוא היה ממש גועלי, ואני הייתי גועלי
בחזרה..."
"אתה מייק? אתה היית גועלי? אני לא מאמין."
הערתי בבת צחוק, מנסה לשעשע אותו מעט ולשפר את מצב רוחו, "אני מכיר אותך כבר
כמה שנים ובחיים לא היית גועלי."
"תתפלא, אבל אם לוחצים עלי אני נעשה גועלי,
ובימים האחרונים קווין היה פשוט זוועתי, ולא רק שלא הצלחתי להשיג אותך בטלפון כי
אין במקום המפגר הזה קליטה, הוא גם לא הפסיק לטרטר אותי, להטיל עלי משימות קשות
ומשעממות, ולהאשים אותי כל הזמן שאני מפונק ולא יעיל, הוא גם ניסה להסית את האחרים
נגדי, אבל הוא לא כל כך הצליח כי האנשים שם לא נבזים ולא טיפשים, הם ראו שהוא סתם
נטפל אלי ואני מניח שחלק מהם גם הבין למה, זה היה מצב בלתי נסבל, הייתי מסתלק גם
אם הוא לא היה מעיף אותי. מה שהכי הרגיז אותי זה שלא הצלחתי לדבר אתך, וגם רוב
הכסף נגמר לי, תכננתי לעבור לצד היווני ולטוס לארץ, אבל הייתי צריך למכור בשביל זה
את הכרטיס טיסה שלי ולהחליף אותו בכרטיס זול יותר בתאריך מוקדם יותר, ופחדתי שאני
לא אצליח..." הוא טמן את פניו בחזי, "עברו עלי שבועיים מהגיהינום, אני
עוד לא מאמין שהגעת פתאום, כמו אביר על סוס לבן, והצלת אותי."
"לא סוס לבן, אלא יונדאי לבנה, אבל כן, זה
היה ממש מדהים איך שנפגשנו, מה דעתך שננצל את הזמן שנשאר לנו עד סוף החופש ונטייל
קצת בהרים? קראתי במדריך שקריר שם יותר, ויש מסלולים ממש יפים, ואל תדאג בקשר
לכסף, הורי נתנו לי מתנת יום הולדת מוקדמת ולא חסר לי כסף, מסכים?"
"אתך אני מסכים להכל." נישק אותי
מייק, "אתה הנסיך שלי." הצהיר, פיהק ונרדם בזרועותיי.
גם אני הייתי קרוב להירדם כשפתאום קלטתי שלאורך
כל היום הארוך והמאתגר שעבר עלי הגב לא כאב לי אפילו פעם אחת למרות שהתרוצצתי
מהבוקר, סחבתי מזוודה כבדה, ונהגתי במשך כמה שעות בכבישים לא מוכרים ועוד בצד
שמאל, ומאחר שלא כאב לי גם שכחתי לקחת כדורים, ובכל זאת איזה פלא - לא כואב לי
כלום ואני מאושר ורגוע למרות שאין לי מושג מה יקרה איתי בעתיד, איפה אעבוד ואיפה
אגור? ואיך אעזור די אומץ לספר להורי שאני הומו? עתיד לא צפוי ולא ברור פרוש לפני,
ובמקום לדאוג אני שוכב שם רגוע ומנומנם, ובעיקר מאושר, ויודע שלא משנה מה יהיה
איתי בעתיד, כל זמן שאני עם אהוב ליבי שהציל אותי, והניח לי להציל אותו, הכל יהיה
בסדר גמור איתי.
אני חייב לצלצל מחר בבוקר לאסתר לספר לה שהתרופה הכי טובה לכאבי גב היא להיות מאושר חשבתי ונרדמתי, מחייך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה