ה. ולו ילדים

"אני לא מאמינה." התמרמרה סיגל בצדקנות, "לא מספיק שנפגעתי, גם פיזית וגם נפשית, אז בסוף אני יוצאת אשמה בזה שמיכה זרק אותך?"

קפצתי אגרופים ואמרתי לעצמי להירגע ולא להתחיל לצרוח כי באמת שאין בזה טעם. "מיכה לא זרק אותי." אמרתי בקול שקט, כמעט בלחש, "הוא הסתלק כדי שהכלבה שלו לא תיכנס להסגר. אני בטוח שהוא לא חשב שבולי ילך להסגר במקומה."

"זה באמת קטע משונה שאני לא מבינה." התערבה רות, והקמט הקל השוכן בין גבותיה הדקות, המרוטות למשעי, העמיק – סימן בדוק אצלה לסערת רגשות. "למה הם לקחו את בולי המסכן להסגר?"

"כן, זה באמת... תשמע, אני מאוד מצטערת על הכלב שלך." הפטירה סיגל כלאחר יד, "אתה רוצה שאני אתקשר לווטרינר העירוני ואגיד לו שלא בולי נשך אותי אלא לייקה?"

"לא, תעזבי, אם תגידי שהם כלאו את הכלב הלא נכון ישחררו אמנם את בולי, אבל יתחילו לחפש את לייקה ואת מיכה, ואם ימצאו אותו לא רק שלייקה תלך להסגר אלא שגם הוא יקבל עונש חמור."

סיגל משכה בכתפיה, "עונש, אפשר לחשוב, אז יתנו לו איזה קנס... ולא שלא מגיע לו, לא סתם החוק אומר שכלב שנשך צריך להיות בהסגר, ומה אם הכלבה שלו באמת חולת כלבת? ומה אם היא תינשך עוד מישהו?"

"אל תדברי שטויות." גערה בה רות, "לייקה מחוסנת והיא בחיים לא נשכה אף אחד."

"היא נשכה אותי." התבכיינה סיגל.

"כי הצקת לה, ובכלל, היא בקושי שרטה אותך, וגם זה לא בטוח."

"מה, את לא מאמינה לי?" התחילה סיגל לילל, "את מעדיפה לקבל את המילה של ההומו הזה..."

"ההומו הזה הוא אבא של הילדים שלי!" הטיחה רות, וקולה נעשה קר כקרח.

"התכוונתי למיכה, לא לרונן." התרפסה סיגל בבהלה, והתחילה לבכות, ברצינות הפעם.

"לא משנה, לא מקובל עלי שתתבטאי ככה בבית שלי, ואני אודה לך אם תקפידי לא לדבר בצורה כזאת על הומואים ליד הילדים שלי." המשיכה רות להיות קרה וקשוחה, מתעלמת מהתייפחויותיה של סיגל.

"רונן," פנתה אלי רות, מפנה את עורפה לסיגל המייבבת, "אני מאוד מצטערת על הכל, אם לא הייתי רצה איתה לקופת חולים... ברגע שהאחות שמעה שמעורב בעניין כלב זה כבר היה אבוד, לא ידעתי שיש חוקים כל כך מחמירים בעניין הזה."

"גם אני לא ידעתי." הודיתי, "אבל נראה לי שזה אבוד עכשיו. בולי יצטרך לשבת בהסגר עוד עשרה ימים."

"מסכן שכמותו," נאנחה רות, והוסיפה התנצלויות לרוב לפני ששאלה אם שמעתי משהו ממיכה.

"לא. אין לי מושג לאן הוא הסתלק, אבל הוא הבטיח שהוא יתקשר אלי ואני בטוח שבעוד יום יומיים אני אשמע ממנו." הצהרתי בביטחון מעושה, האמת שלא הייתי בטוח בכך כלל, והלכתי לחדר השינה הגדול. הורדתי את המזוודה הגדולה שלי מהמדף הכי גבוה בחדר הארונות - שם היא שכנה לה בשקט מאז שעברתי לגור בבית הזה - והתחלתי למלא אותה בבגדים.

"מה אתה עושה?" הלכה רות אחרי, מביטה בי בדאגה, "אתה באמת מתכוון לעזוב?"

"בעיקרון כן, אבל מאחר ועוד אין לי לאן ללכת, ואני עוד לא יודע מה קורה עם מיכה אז בינתיים, אם אין לך התנגדות, אני מתכוון לרכז את כל הדברים שלי ושל מיכה בחדר השינה הקטן, ולישון שם עד שאני אדע מה קורה איתי."

רות צנחה על כיסא והביטה בי בעגמומיות, "אז אתה רציני? אתה באמת רוצה לעזוב אותנו?"

"מי זה אותנו? את מתכוונת אליך ואל סיגל?"

"לא, אל תהיה טמבל, אני מתכוונת אלי ואל הילדים."

"כמובן שלא, אני תמיד אשאר אבא שלהם, אם כי לאור ההתפתחויות האחרונות בחיים שלך אני חושב שאולי עדיף שנחזור להסכם המקורי שלנו." משב רוח פתאומי נשמע פתאום, מנער את ענפי האלון שנקשו על התריס, וגשם התחיל לרדת, בהתחלה עדין וקליל, ולאט לאט מתגבר ומתחזק עד שהפך לברד רעשני.

"בולי המסכן." נאנחתי, "אני מקווה שהוא מוגן מהגשם ושנתנו לו שמיכה."

"אני בטוחה שהוא בסדר," נגעה רות באהדה בזרועי, "ובכל מקרה, הרי הוא הסקי, כלבים מהגזע הזה רגילים לחיות בשלג, הקור בארץ הוא בדיחה בשבילם."

"כן, אבל הוא גם רגיל לשטיח שלו ולפינוקים של הבית." התעצבתי אל ליבי.

"עשרה ימים זה כלום, תראה שהם יעברו בצ'יק." ניחמה אותי רות, ולמזלי התחילה לעזור לי באריזה. היא הייתה הרבה יותר מאורגנת ומסודרת ממני, ועד מהרה נגמרו לי המזוודות והתיקים. בסופו של דבר החלטנו שאני אקפוץ להביא ארגזי קרטון מהסופר, ועל הדרך אקנה גם חלב ולחם וקצת ירקות, כי המקרר כבר ריק.

חזרתי עם המון ארגזים ריקים, ועם שפע מצרכים, ומצאתי את סיגל ואת רות מאכילות את התאומים שהתעוררו בינתיים משנת אחר הצהריים שלהם, והיו רגזניים וחסרי מנוחה שלא כרגיל.

"הם מרגישים את המתח באוויר." אמרה לי רות בקול נמוך, עוזרת לי לסדר את המצרכים במקומם, ולכסנה מבט זהיר אל סיגל שעיניה היו עדיין אדומות מעט מהבכי.

"בקרוב אני אסתלק והאווירה תירגע."

"תשמע רונן, אני לא יכולה להחזיק אותך בכוח, אבל אני מקווה שתישאר לגור איתנו."

"גם אני מעדיף להמשיך לגור עם התאומים, אבל אני לא רוצה לוותר על בולי ועל מיכה, ונראה לי שכל זמן שאת וסיגל יחד... אתן עוד יחד?"

היא הנהנה, ולרגע חשבתי שתוסיף עוד משהו, אבל סיגל קראה לה מהמטבח וביקשה שתביא לה מפיות לחות, והיא נחפזה אליה והשיחה נפסקה.

לא יכולנו להתפנות לעצמנו, הילדים העסיקו אותנו ללא הרף, התרוצצנו סביבם עד שעת השינה שלהם, וכמו בכל ערב עזרתי לקלח אותם, ולהשכיב אותן לישון, ורק אחר כך חזרתי לאריזה.

אחרי שהם נרדמו סיגל אמרה שיש לה סידורים ועניינים והסתלקה, לא לפני שחיבקה ונישקה את רות שנעתרה לה ברצון. אחרי שהיא נעלמה רות עזרה לי בהתארגנות והעבירה את כל בגדיה וחפציה לחדר השינה הגדול, משאירה מקום פנוי בחדר הארונות לבגדים של סיגל.

"אני יודע שהחדר עדיין קצת מבולגן, אבל זה היה יום ארוך ואני עייף, אם לא אכפת לך אני הולך עכשיו לישון." הכרזתי כששמעתי את מכוניתה של סיגל עוצרת במקום בו חנה בדרך כלל מיכה. "מחר אני אתחיל לחפש מקום בשבילי, ואני מקווה שעד שבולי יחזור אני כבר אהיה מאורגן במקום אחר."

היא נאנחה, מובסת. "בסדר, אבל לפחות תשתדל שזה יהיה קרוב אלינו, טוב?"

"אני אשתדל." הבטחתי, ובאמת השתדלתי מאוד, אבל זו הייתה שכונת בתים צמודי קרקע שנבנו בשביל משפחות. היו שם מעט מאוד דירות, וגם הן היו גדולות ויקרות מידי בשבילי, והבתים היו עוד יותר גדולים, ורוב המשכירים נבהלו כששמעו שיש לי כלב. לא הופתעתי מכך, הרי הכרתי את השכונה הזו וידעתי שיש לנו מזל עצום שבעלי הבית ששכרנו לא עשו עניין מהכלבים שלנו, ובכל זאת המשכתי לחפש, בעיקר כדי להעסיק את עצמי במשהו. מאז שמיכה נעלם, ובולי נחטף ממני הרגשתי שהזמן לא זז. הכל קרה כל כך מהר ובפתאומיות, הייתה לי הרגשה מציקה שאיבדתי שליטה על המתרחש בחיי. התגעגעתי מאוד לנוכחותו הרגועה של מיכה לצידי במיטה, ולטיולי הבוקר שלנו עם הכלבים, וקצת מופתע נוכחתי לדעת שאני מתגעגע עד כאב גם לבולי הנמרץ והעליז שנהג לקפוץ עלי מרוב שמחה כשהייתי מגיע הביתה, ועקב אחרי לכל מקום כשהסתובבתי בבית. אפילו לאניצי הפרווה שלו שהייתי צריך לשאוב ולטאטא מכל פינות הבית התגעגעתי. כדי לשכך את חוסר המנוחה והגעגועים שעינו אותי התרוצצתי בין מתווכים ובתים, מתאמץ להתארגן על עצמי מחדש, ולהיות שוב בשליטה, אבל כל זמן שהטלפון של מיכה היה מנותק הרגשתי שאני צף באוויר, ואין לי מושג לאן אני נסחף.

לפחות דבר אחד חיובי קרה לי באותו שבוע נורא – הצלחתי לאתר את הטלפון של הכלבייה בה שהה בולי ולדבר עם האחראי שנשמע כמו בן אדם נחמד וחובב כלבים. הוא סירב, בצער, להרשות לי לבקר את כלבי מפני שזה היה אסור, ולטענתו גם יבלבל את הכלב, אבל הבטיח לי שבולי מרגיש טוב, אוכל ושותה, וישן הרבה. הוא מוגן מהגשם, ויש לו שמיכה משלו למרות שידוע שכלבים מהגזע שלו לא מתרגשים מהחורף בארץ.

"הבית הזה מספיק גדול בשביל כולנו, אתה לא חושב שזה פשוט מגוחך לבזבז כל כך הרבה כסף וזמן על שכירת מקום אחר?" העזה סיגל להעיר כשהתלוננתי בפני רות שאני לא מוצא מקום מתאים, "למה אתה עוזב בכלל?"

"בגלל שאת לא מסכימה שבולי יגור פה, לצערי הבית הזה לא גדול מספיק בשביל שניכם."

"אבל למה הוא לא יכול לגור בגינה כמו שאר הכלבים?"

"יש כלבים שגרים גם בבית." התערבה רות בזריזות, מעבירה מבטים מודאגים ממני לסיגל. סיגל כבר ישנה איתה כל לילה, אם כי עדיין החזיקה בדירתה הקודמת, ועוד לא העבירה את כל חפציה לבית שלנו.

"בסדר, אם הוא יישן רק אצלך ואתה תנקה אחריו, וכל זמן שהכלבה שנשכה אותי לא חוזרת אז... אז בסדר." מחלה סיגל על כבודה.

"מה בסדר?" התעקשתי להעמיד דברים על דיוקם.

"בסדר שהוא יישן בבית ושתישאר."

"שאני אבין, את נותנת לי רשות לגור בבית שלי? באמת יפה מצידך."

"היא לא התכוונה לזה." התערבה רות בפייסנות, "מה שסיגל רצתה להגיד זה שהיא מבקשת שלא תעזוב, נכון סיגלי?"

"נכון." הנהנה סיגל.

"ומה אם מיכה ולייקה יחזרו?" הקשיתי.

"הוא נעלם לפני שבוע, ומאז לא טרח להתקשר אפילו פעם אחת." חזרה סיגל על העובדות הכואבות, "נראה לך שהוא יחזור?" ביטלה בהינף יד מזלזל את דברי.

"שבוע זה לא כל כך הרבה זמן." שמרתי על קור רוחי.

"לדעתי זה מספיק זמן כדי להעיף אותו לכל הרוחות גם אם הוא יואיל בטובו להתקשר בסוף, כאילו.... מה הוא חושב לעצמו שהוא מתחפף ככה ומשאיר אותך תלוי באוויר?"

"סיגל, מספיק!" השתיקה אותה רות במבט מצווה, וסיגל השפילה את מבטה והשתתקה בצייתנות, בדיוק כמו שמימי הייתה נוהגת בזמנו.

כל בוקר, מיד אחרי שהייתי נכנס למשרד, נהגתי לסמן ביומן כמה ימים נותרו עד לשובו של בולי, והנה, בדיוק אחרי שמחקתי את היום השביעי קיבלתי טלפון מפתיע ממיכה.

"מה שלומך רונן?" שאל בשלווה, "ומה שלום בולי החמוד והתאומים הכי מתוקים בעולם?"

"התאומים בסדר, אבל בולי בהסגר ואני... אני מתגעגע ודואג לך. איפה אתה? ומה שלום לייקה? ולמה נעלמת ככה? ו..."

"לאט לאט רונן, לייקה בסדר גמור, אבל אני לא מבין למה בולי בהסגר?"

"כי המטומטמים האלה ממשרד הבריאות לא הסבירו לבריונים של הווטרינר העירוני מי בדיוק נשך את סיגל. כתבו את הכתובת שלנו כתבו כלב, הם באו, ראו את בולי ולקחו אותו."

"אבל למה לא אמרת להם... למה לא הסברת ש..."

"הם לא ממש רצו לדבר איתי כשלקחו את בולי, ויכול להיות שאם הייתי מתאמץ הייתי יכול להוכיח בסוף שבולי חף מפשע ולשחרר אותו אבל אז הם היו ממשיכים לחפש ובסוף תופסים את לייקה ומענישים אותך, העונש למי שמסרב להסגיר כלב שנשך הוא שנת מאסר, אז..."

"אז בקיצור, נתת לבולי ללכת לכלא במקום לייקה כדי להציל את התחת שלי?"

"כן, אפשר להגיד שכן, אבל דיברתי עם מנהל המכלאה, בולי בסדר גמור ובעוד שלושה ימים אני אחזיר אותו הביתה. נו, תגיד, איפה אתה? למה לא שמעתי ממך כל כך הרבה זמן?"

"כי אני אידיוט ופחדן. ברחתי ועזבתי אותך לבד עם כל הבלגן, אני ממש מצטער רונן."

"זה בסדר, אני יודע שעשית את זה למען לייקה, אבל מיכה, תקשיב, אף אחד לא מחפש אותה, וגם לא אותך, מתי אתה חוזר?"

"זהו שאני..." הוא השתעל קלות וכחכח בגרונו, "מה שקרה זה שנסעתי צפונה לחבר ותיק שגר במין חווה מבודדת כזו... רק כשהגעתי גיליתי שהבטרייה של הנייד נגמרה לי, וששכחתי אצלך את המטען, ועד שהגעתי לקצרין וקניתי מטען חדש..."

"ומה, אין אצלו טלפון קווי?"

"יש, אבל המספר שלך היה בנייד שלי, ובלי הנייד הייתי פשוט מנותק, אתה מבין?"

"לא, למה לא התקשרת למשרד שלי, או לטלפון הקווי של הבית?"

"אהה... יכול להיות שהייתי יכול להתאמץ קצת יותר להשיג אותך בטלפון, אבל לא התקשרתי כי חששתי שהיא תענה וממש לא רציתי לדבר איתה, ולצערי לא זכרתי את הטלפון של המשרד שלך, אני יודע שהייתי יכול להתקשר למודיעין, אבל... אה..."

"אבל היו לך דברים יותר מעניינים לעשות." השלמתי את המשפט שלו בטון עוקצני. "תגיד, אתה והחבר הוותיק הזה..."

"למעשה הוא האקס שלי, ואל תדאג, הוא בחור נחמד מאוד, אם אפשר לקרוא בחור לגבר שכבר עבר את גיל שישים. מזל שהגעתי אליו כי הוא בדיוק שכב חולה בשפעת, והיה לו קשה מאוד לטפל לבד בסוסים ובעיזים שלו."

"עיזים?" הופתעתי, "יש לו עיזים?"

"וסוסים, וגם שני כלבים. זה מקום יפה מאוד אבל די פרימיטיבי ומרוחק. בולי ייהנה פה מאוד."

"אני בטוח, ומה איתי, אתה חושב שגם אני איהנה?"

"לא יודע, תבוא ואז נראה."

"לא עדיף שפשוט תחזור הביתה? מה קורה עם העבודה שלך? הם אמרו לי שלקחת חופש לחודש שלם עם אופציה להארכה."

"כן, נכון, זה מה שעשיתי. הרגשתי צורך להתאוורר קצת מהמפעל, ואני מודה שאני ממש לא מתגעגע לחזור."

"ומה איתי? גם אלי אתה לא מתגעגע?"

"אליך אני דווקא כן מתגעגע, מתי אתה בא?"

"מיד אחרי שבולי ישתחרר, עכשיו ספר לי קצת על החווה הזו ועל האקס שלך, שאני אדע לאן אני מגיע."

"אתה מגיע לגן עדן ממש." התלהב מיכה, "חכה ותראה." 

מיכה צדק חוות הקשת בענן הייתה אחד המקומות המדהימים והנעימים ביותר בארץ, ואולי אפילו במזרח התיכון. נוף נפלא, אוויר צח, מעיין זעיר שבקע מהסלע באמצע חצר מוקפת כדים ענקיים נטועים עצי נוי, אורווה עם סוסים, דיר עם עיזים, וכמה כלבים ידידותיים משוטטים סביב בית החווה - מבנה כפרי עשוי עץ, משולב בטוב טעם באבן בזלת מקומית. מאחוריו השתרע בוסתן של עצי תפוחים ודובדבנים, ולצידו גן ירקות מטופח מוקף גדר, פשוט גן עדן.

על החווה מלך ליאון כפיר, הבעלים, המייסד והשליט הבלתי מעורער של חוות הקשת בענן. מיכה שפגש אותי בקצרין סיפר לי את הסיפור שלו בזמן שנהגתי בזהירות בכביש המשובש שהוביל לחווה. ליאון הגיע לחווה קצת אחרי מלחמת יום כיפור, הוא חזר מהמלחמה ההיא קצת שרוט, והעדיף לחיות במקום שקט ורחוק ובדיוק אז התחיל במנהל מקרקעי ישראל פרויקט של חוות בודדים. למרבה המזל המנהל של הפרויקט היה המפקד שלו במלחמה והוא יותר משמח להפקיד בידיו החזקות והמוכשרות של ליאון את שטח החווה שננטשה כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים.

אשתו הצעירה והאוהבת של ליאון הסכימה לעזוב למענו את העיר ואת המשפחה ועברה איתו לצפון. היו להם הרבה שנים קשות וארוכות של מחסור ובדידות, שנים שהיו רצופות עבודה קשה ואכזבות לרוב, אבל הם נאחזו באדמה, ולא נכנעו. יחד הם הקימו חווה לתפארת, גידלו עיזים לחלב ולגבינה, ירקות ופירות למאכל, סוסים לרכיבה, ושלושה ילדים, שתי בנות ובן, בשביל שיהיה גם דור המשך. מזמן לזמן, בעיקר באביב הם העסיקו בחווה בחורים צעירים שעזרו לליאון בעבודות הקשות, ומידי פעם גם עזרו לו לפרוק חרמנות שאשתו המותשת מעבודה לא רצתה, או הצליחה, להתמודד אתה.

"וואלה? והיא ידעה שהוא בוגד בה?" תהיתי.

"אני מניח שכן, אבל מסיבותיה שלה היא שתקה. ליאון אמר פעם שהיא תמיד ידעה שהיא אהבתו היחידה, ושהבחורים ההם לא חשובים, הם רק בשביל סקס." הוא חייך קלות וליטף את ברכי, "הגעתי לחוות הקשת בענן אחרי שהבחור שבגללו התגרשתי זרק אותי לכל הרוחות. הייתי אבוד ומבולבל, בודד ועני, שקלתי אפילו להתאבד ואז הופיע ליאון והציע לי עבודה, בית ומיטה חמה ואם לא די בזה, גם סקס, מה הפלא שהלכתי והתאהבתי בו מעל הראש? דמיינתי שהוא עוזב את אשתו והילדים למעני..." הוא גיחך בסלחנות, "טיפשות, אני יודע, אבל הייתי אז צעיר וחסר ניסיון, הערצתי אותו ולא הבנתי שום דבר מהחיים שלי, מה שהוא אמר כל כך פגע בי עד שברחתי מהחווה בדמעות, ויותר לא הרשיתי לעצמי להתאהב בעוצמות כאלה."

"אהה..." השתתקתי לרגע, נבוך קצת מהכנות שלו, "הסיפור הזה מסביר הרבה דברים בנוגע אלך." עניתי לבסוף בזהירות, "אבל אני לא מבין, למה חזרת אם הוא אכזב אותך כל כך?"

"למה? כי מאז חלפו מעל עשרים שנה, ואני מבין עכשיו דברים שלא הבנתי פעם, ואל תשכח שכיום שנינו מבוגרים וחכמים הרבה יותר, ומאז שהבן שלו נהרג בתאונת אימונים בצבא, הבנות התחתנו ועזבו, והאישה התאבדה לפני שנה על הקבר של הבן ליאון נשאר לגמרי לבד." הוא נאנח, "תראה איך הגלגל מסתובב, פעם אני הייתי בודד ועזוב והייתי צריך אותו, והיום הוא זה שנשאר לבד וכיום הוא צריך אותי, שלא לדבר שתמיד התגעגעתי לחוות הקשת בענן ונשבעתי לעצמי שיום אחד אני עוד אחזור."

"אני מבין, אבל איפה אני משתלב בתמונה הזו."

"איפה שתרצה, ליאון ישמח לעוד זוג ידיים עובדות, ואני אהיה מאושר לחיות אתך פה."

"ומה יהיה עם התאומים?"

"מה צריך להיות אתם? הם יחיו להם בשקט ובשלווה עם אימא שלהם ובת הזוג שלה, בדיוק כמו שתכננתם, וכמובן שתקפוץ לבקר אותם מידי פעם, וכשהם יהיו מספיק גדולים הם יבואו לבקר... אז מה דעתך?"

"אני אחשוב על זה." הבטחתי, ובאמת חשבתי על ההצעה שלו לאורך כל שלושת הימים של שהייתי בחווה. הייתי אמור להיות שם שבוע שלם, אבל ביום הרביעי התקשרה אלי רות מוקדם מאוד בבוקר, מעירה אותי משנתי, ושאלה בקול מתנצל אם יש מצב שאגיע כי הקטנים חטפו כנראה דלקת ראות, היא לא ישנה כבר שלושה ימים והיא פשוט מתמוטטת מעייפות.

"דלקת ריאות! הם בסדר? מה הרופא אמר? כמה חום יש להם?" קפצתי בחרדה מהמיטה והתחלתי להתלבש, "ואיפה סיגל?" נזכרתי תוך כדי נעילת נעליי.

"סיגל... אני מניחה שהיא עכשיו בדירה שלה, מחפשת עבודה חדשה." השיבה רות בקול מתכתי, "לא בא לי לדבר עליה עכשיו, רק תגיד, אתה יכול לבוא או לא?"

"אני רק שותה קפה ויוצא. תחזיקי מעמד." דהרתי למטבח ונחפזתי להכין לי קפה. מיכה הגיע בעקבותיי והתחיל להכין לי כריכים לדרך.

"אולי תבוא איתי?" ביקשתי תוך שתייה חפוזה של הקפה שהיה חם ומר מידי, שכחתי לשים סוכר.

הוא סירב במנוד ראש חטוף, ועיניו התחמקו מעיני.

אני מניח שאם הייתי מפציר בו ומתעקש הוא היה מוותר וחוזר איתי, אבל לא היה לי לב לעשות לו את זה. הוא ולייקה היו כל כך מאושרים בחוות הקשת בענן, והיה ברור שליאון זקוק לו הרבה יותר ממני. תיארתי לעצמי שאחרי שאלך הם אולי אפילו יחזרו לישון שוב יחד, ולמה לא בעצם? למה ששני גברים בודדים שמחבבים כל כך אחד את השני ישנו לבד בלילות החורף הקרים בצפון?

רק כמה ימים אחר כך, כשהחזרנו את התאומים הביתה מצילום ריאות שהוכיח שחור על גבי דיסק שהם כבר בריאים לגמרי, רות הצליחה לספר לי מה קרה בינה לבין סיגל אחרי שעזבתי.

בטון אגבי, כאילו סיפרה רכילות על אנשים זרים, היא תיארה בפני איך סיגל חטפה התקפת קנאה בגלל שקראה על קיר הפייסבוק שלה הודעה ממימי, ואיך, אחרי מריבה מכוערת ורעשנית היא שברה צלחת חרסינה על רצפת המטבח שמירקה למשעי כמה שעות קודם ונטשה, מסתלקת לדירתה למרות שהתאומים שכבו לוהטים מחום במיטותיהם ובכו בלי הפוגה.

"זה לא שאני מצדיק את סיגל, אבל מה פתאום מימי יצרה אתך קשר?" 

רות משכה בכתפיה באדישות, "למה שלא תיצור איתי קשר? אחרי הכל היינו קרובות מאוד פעם. כל מה שהיא רצתה זה לדבר איתי קצת, להתייעץ."

"להתייעץ על מה?"

"על החיים, מסתבר שאחרי החתונה הבעל הזה שלה התגלה כטיפוס הרבה פחות נחמד, ואחרי שהיא הפילה את העובר שלה בחודש השישי הוא התחיל להתנהג כמו חלאה אמיתית."

"מימי המסכנה," נאנחתי, "הייתי בטוח שהיא כבר מזמן אימא לתינוק, אז מה קורה אתה עכשיו?"

"היא חיה אצל הוריה, מחפשת עבודה ודירה. מה דעתך שאני אתקשר אליה ואציע לה לעבוד אצלי כמטפלת? אם זה יסתדר תוכל לחזור לחווה ההיא ולמיכה."

"אין ספק שאנחנו צריכים מטפלת, וכל אחת תהיה יותר טובה מסיגל, אבל מימי... חשבתי שאתן שונאות אחת את השנייה."

"ממש לא, היא התקשרה אלי מיד אחרי שילדתי, אמרה מזל טוב והתנצלה שעזבה בפתאומיות כזו, ואני התנצלתי שהייתי מגעילה אליה, ומאז אנחנו בקשר, וירטואלי בעיקר."

"ואם היא תחזור הקשר שלכם יחזור להיות... איך להגיד? פחות וירטואלי?"

"אני לא יודעת, קרוב לוודאי שלא, מימי השתנתה מאוד, היא כבר לא לסבית יותר, ואחרי שנפטרה מבעלה האידיוט היא גם רזתה מאוד... מסתבר שהצרות שעברו עליה חישלו אותה, היא כבר לא אותה בחורה תלותית ומסכנה שהייתה פעם."

"כן, החיים משנים כנראה את כולם, קחי אותי לדוגמה, מאז שהילדים נולדו גם אני כבר לא אותו ציפור דרור חסרת אחריות שהייתי." ליטפתי את ראשו המתולתל של רפאל והרמתי את המוצץ שהפיל.

"וגם אני כבר לא אותה כלבה מרשעת כמו שהייתי לפני שנעשיתי אימא." הסכימה רות בחיוך, וניגבה בזהירות את אפו המנוזל של אריאל, "אבל שיישאר בינינו, אה?  עדיף שמימי לא תדע איזה רכרוכית נעשיתי." התבדחה.

החלפנו מבטים וצחקנו יחד כמו חברים ותיקים. "אל תדאגי אימל'ה, סודך שמור איתי לעד." הבטחתי ונישקתי את לחייה.

"תודה רבה אבל'ה." השיבה רות ונישקה אותי חזרה.

מימי באמת השתנתה מאוד, היא רזתה, שערה היה מסופר בתספורת קצרה שהלמה אותה היטב, והיא נראתה יעילה ובטוחה בעצמה להפליא.

"רונן, מה שלומך?" הושיטה לי את ידה ללחיצה וחייכה, "ואיפה בולי, אני מתגעגעת לחמוד הזה."

"בולי נשאר אצל מיכה, הוא היה כל כך מאושר שם בחווה עם לייקה וכל הסוסים והעיזים, מיכה הציע לשמור לי עליו והסכמתי."

"ואיך הליאון הזה, בעל החווה? הוא נשמע טיפוס מרתק."

"הוא באמת כזה, והוא גם גבר לעניין, כבר לא ילד, אבל בן אדם חזק ומרשים מאוד. הנה, תראי איך הוא נראה." שלפתי את הסמרטפון שלי והראיתי לה את התמונות שצילמתי. היא דפדפה בין כל התמונות, התפעלה ממראה החווה והנופים המדהימים המקיפים אותה והתעכבה ממושכות על תמונתו של ליאון שרכב על סוס. בפניו השזופים, במגפיו ובכובע הבוקרים שחבש הוא נראה דומה מאוד לאיש המרלבורו האגדי למרות שהוא הפסיק לעשן כבר לפני עשרים שנה.

"הייתי שמחה להכיר אותו." העירה מימי, ואז התאומים התעוררו והקימו קול זעקה, והיא שכחה הכל מלבדם, ולאורך כל הביקור הייתה שקועה אך ורק בהם.

כמה ימים אחר כך היא חזרה לגור איתנו על תקן האו-פר. היחסים בינה לבין רות היו מצוינים, אבל היא ישנה בחדרם של התאומים בעוד אני מצטופף בחדר השינה הקטן.

הייתי בקשר טלפוני יום יומי עם מיכה ומידי פעם גם נסעתי לבקר אותו ואת בולי. אחרי כמה חודשים הוא התפטר מעבודתו במפעל והשקיע את קרן ההשתלמות ואת הפיצויים שלו בחווה. הוא הקים בה מרכז ללימוד רכיבה על סוסים והפך לשותפו של ליאון. גם אני השקעתי בקריירה שלי זמן ומרץ רב וכמה שבועות אחרי שמלאו לתאומים שנה הפכתי בשעה טובה לשותף במשרד. עבדתי הרבה שעות ואת הזמן שנותר לי הקדשתי לילדים שגדלו לתפארת, מסבים לי, לאימם ולמטפלת האוהבת שלהם אושר ונחת לרוב.

מידי פעם הייתי לוקח לי סוף שבוע ארוך ונוסע לבקר את מיכה בחוות הקשת בענן. כשהייתי בא אליו היינו ישנים יחד ונהנים מאוד אחד מחברתו של השני, ולכאורה היינו בני זוג, אבל מעולם לא העזתי לשאול אותו מה הוא עושה כשאני לא שם, ועם מי הוא חולק את מיטתו. הייתי די בטוח שהקשר בינו לבין ליאון הוא יותר מקשר בין שותפים לעסק – אי אפשר היה לא לשים לב לאינטימיות בין השניים – ואם לא די בכך לא יכולתי שלא להבחין שחלק מהמדריכים במרכז הרכיבה היו בחורים צעירים ונאים מאוד שחלקם היה ללא ספק מחובבי הגברים.

אפילוג

מיכה החליט לחגוג את יום הולדתו במסיבה רבת משתתפים, וכמובן שאני הייתי אורח הכבוד, אבל לצערי, בדיוק באותו סוף שבוע, נאלצה רות לנסוע לכנס גינקולוגים חשוב מאוד באנגליה, ומימי נבהלה כששמעה שעליה להישאר לבד עם התאומים.

"אני לא אצליח להסתדר עם שניהם לבד." החווירה, "הם זוחלים כל כך מהר, ואריאל כבר התחיל לנסות ללכת... הם פשוט יותר מידי בשבילי."

"אז תביא גם אותם אתך." פתר מיכה את הבעיה בפשטות.

"מה, לנסוע לבד עם שני תינוקות עד רמת הגולן?" נחרדתי.

"למה לבד? קח אתך גם את מימי, לא ראיתי אותה כבר שנים, אני אשמח לפגוש אותה שוב."

ארזנו חצי בית פחות או יותר, חגרנו את התאומים בכיסאותיהם, מימי התיישבה ביניהם אוחזת תיק ענק, עמוס מוצצים, בקבוקים וחיתולים, ויצאנו לדרך.

התאומים ישנו שנת ישרים מהרגע שהתנעתי את המכונית ועד לרגע שהחניתי את אותה מול חוות הקשת בענן. מיכה וליאון באו לקבל את פנינו, ולעזור לנו להכניס את התאומים ואת המטען הביתה.

"מימי!" קרא מיכה בהתפעלות, "את נראית פשוט נפלא." נישק בחיבה את לחייה והציג בפניה את ליאון שלחץ בחמימות את ידה, נועץ בה מבט מלא התפעלות.

"שלום ליאון." חייכה מימי בביישנות, "שמעתי עליך המון, אני שמחה לפגוש אותך סוף סוף."

"לכבוד הוא לי לארח אותך בחוות הקשת בענן." הכריז ליאון באבירות רבת קסם, לקח ממנה את התיק הכבד, העמוס ציוד תינוקות, ותלה אותו בקלילות על כתפו. "תרשי לי לערוך לך סיור בממלכה שלי." אחז בסמכותיות במרפקה, מעביר כלאחר יד את התיק שלה למיכה המופתע, ולפני שהבנו מה קורה הוא הוביל את מימי המוקסמת לסיור באורוות, משאיר את ההתמודדות עם התאומים שהתחילו להתעורר, ועם שפע הציוד שלהם, למיכה ולי.

שהינו בחווה מיום חמישי בצהרים עד ליום ראשון בערב וכל אותו זמן היו ליאון ומימי צמודים זה לזה, צוחקים, מדברים, מרוכזים בכל מאודם אחד בשני.  

"מה לעזאזל קורה פה?" התקוממתי אחרי שהצלחתי להרדים סוף סוף את התאומים ולהתפנות לבלות קצת עם מיכה, "ממתי ליאון מתעניין כל כך בנשים? ועוד במימי?"

"מה רע במימי?" השיב מיכה בנחת, "מאז שהיא איבדה קצת משקל והסתפרה היא נראית פשוט נהדר, היא בדיוק הטעם של ליאון, עדינה, נשית ואימהית כזו..."

"כן, אבל... הוא לא בעניין של גברים בעצם?"

"כן, אבל רק לסקס. בשביל זוגיות ואינטימיות הוא צריך נשים. אל תעשה פרצוף כזה, הוא לא היחיד, יש עוד הרבה גברים כמוהו."

"נניח, אבל מימי לא קצת צעירה מידי בשבילו? הוא כבר כמעט בן שישים והיא רק בת שלושים פלוס."

"אם לה זה לא מפריע, למה שזה יפריע לנו?" הצטחק מיכה, ומשך אותי אליו, "די כבר לדבר, תביא חיבוק ובוא למיטה לפני שהקטנים שוב יתעוררו." העפתי מבט אחרון בתאומים שישנו בשלווה במיטת הנוער שהוקצתה להם, עטופים בשמיכותיהם ומוגנים מנפילה בעזרת שלוש כסאות שהצבנו מול המיטה. מימי הייתה אמורה לישון במיטה הסמוכה, אבל היא העדיפה כמובן את מיטתו של ליאון, ואפילו לא טרחה להתנצל עד עריקתה.

הלכתי עם מיכה לחדרו שהיה מול חדר הילדים, ואחרי שהתחבקנו והתנשקנו התחלנו להפשיט אחד את השני. עשינו הכל כמו תמיד, אבל איכשהו זה לא זרם, נעלמה ההתלהבות החרמנית שחשתי תמיד כשנפגשתי עם מיכה, והיה לי רושם מעורפל שגם הוא קצת מסויג, פחות נלהב לגעת בי.

בדיוק כמוני גם מיכה חש שמשהו לא בסדר, ובניגוד אלי הוא היה אמיץ מספיק לדבר על זה, "מה קרה?" שאל, אחז בסנטרי והציץ בדאגה בעיני, "אתה בסדר?"

"כן, אני... לא יודע..." השתמטתי ממבטו, "יכול להיות שאני קצת עייף."

מיכה נאנח, "זה בטח לא קל לעבוד במשרה מלאה וגם להיות אבא לתאומים."

"כן, זה לא קל, וגם הנהיגה לפה הייתה ארוכה מאוד... וגם... לא יודע, יכול להיות שאנחנו נפגשים לעיתים רחוקות מידי? כל פעם אני צריך להתרגל אליך מחדש, זה לא קל וזה נעשה קשה יותר עם הזמן." התוודיתי.

"כן, אני יודע, גם אני מרגיש ככה." הפתיע אותי מיכה, "האמת רונן, כבר מזמן חשבתי לדבר אתך על העניין הזה."

"על איזה עניין?"

"נו, על... על עתיד יחסינו לאן, כי... תראה, אתה בחור ממש נהדר, ואני אוהב אותך, באמת, אבל קשה לי ככה, אנחנו בקושי נפגשים, אנחנו כאילו יחד אבל בעצם אני לבד."

"גם אני לבד, וגם לי זה קשה, ואני גם לא עושה סטוצים." לא התאפקתי והשחלתי עקיצה קטנה לעברו.

"גם אני כמעט ולא, בגילי זה כבר פשוט לא לעניין, ובכלל, לא המחסור בסקס מפריע לי כי בגילי וזה... בוא נגיד שזיינתי מספיק בחיי, אבל כמה אני יכול לישון לבד? אני שונא לישון באלכסון, חשבתי שהפירוד שלנו הוא זמני, שאחרי שרות תמצא סידור לתאומים תבוא לגור איתי, אבל עושה רושם שזה לא הולך לקרות, נכון?"

"כנראה שלא, אני לא יכול לעזוב את העבודה שלי, זאת אומרת, אני יכול, אבל עכשיו, כשאני גם שותף, אני ממש לא רוצה לעזוב, והתאומים... טוב, אני מצטער, אבל גיליתי שאני לא מסוגל להיות אבא של פעם בשבועיים, אני רוצה לגור אתם, ולראות אותם גדלים, למה שאתה לא תעזוב את החווה ותחזור למרכז לגור איתנו?"

"לעזוב את החווה?" התרחבו אישוניו של מיכה, ולמרות ששכבנו חבוקים וצמודים הייתה לי הרגשה שהוא מתרחק ממני, פוער רווח בין גופי לגופו. "לא, אני לא יכול." פסק, "השקעתי פה המון כסף ומאמץ, המקום הזה הוא הבייבי שלי, כל חיי חלמתי על מקום כזה, וגם אם הייתי מוותר עליו, מה יש לי לעשות במקום אחר? בגילי אני כבר לא אמצא עבודה בשום מקום."

"אני מבין, אתה צודק כמובן, אז... אה... כבר ממש מאוחר, כדאי שאני אלך למיטה." התחלתי לקום, וכמו שקיוויתי, מיכה עצר בעדי ומשך אותי חזרה לזרועותיו.

"אל תהיה טיפשון." אמר ברוך, "חבל שזה נגמר, אבל לא עדיף שלפחות ניפרד כמו שצריך?"

רק בדרך חזרה הצלחתי לדבר עם מימי בפרטיות. התאומים נרדמו כמובן ברגע שיצאנו לכביש הראשי, ויכולתי להתווכח איתה לאורך כל הדרך הביתה, אבל לא הצלחתי לשנות את דעתה. היא הייתה נחושה לחזור לליאון ברגע שתימצא לה מחליפה.

"אבל את בקושי מכירה אותו." התרגזתי, "נפגשתם רק לפני כמה ימים, את באמת מוכנה לזרוק את כל החיים שלך בשבילו?"

"על איזה חיים בדיוק אתה מדבר?" שמרה מימי על שלוותה, "כל היום אני תקועה בבית עם התינוקות, הם חמודים והכל, אבל בשנה הבאה הם ילכו לפעוטון, ומה יהיה איתי אז? אתה חושב שזה תענוג גדול להיות או-פר?"

"ואת חושבת שזה יהיה תענוג גדול לגור בחור הזה בצפון עם סוסים ועיזים, ועם גבר שיכול להיות אבא שלך?"

"אם זה ליאון אז כן. ואל תקרא לחוות הקשת בענן חור, אני אוהבת אותה, ואין שום רע בסוסים ובעיזים, הם הרבה יותר נחמדים מרוב האנשים שאני מכירה, ונכון שליאון מבוגר יותר ממני, אבל זה לא מפריע לי, הוא גבר אמיתי וזה מה שבאמת חשוב."

"גבר אמיתי?" לעגתי לה, "איפה את חיה? את יודעת שהוא מזדיין גם עם גברים?"

"כן, אני יודעת, וגם אני..." היא הסמיקה מעט, "גם אני נהנית לפעמים מסקס עם נשים, אבל אני מעדיפה לחיות עם גבר."

"טוב, אם זה מה שאת רוצה אני נכנע." ויתרתי על הויכוח, "אבל את זו שתספרי לרות שאת עוזבת."

"אל תדאג, אני אקח אותה משדה התעופה ובדרך אני אספר לה הכל." הצטחקה מימי, "אתה רוצה שאני אספר לה גם שאתה ומיכה כבר לא?"

"תעשי מה שאת רוצה, מצידי תספרי לה, למרות שאני לא מבין מה זה עסקה." הזעמתי פנים, תוהה איך היא יודעת עלי ועל מיכה. "איך את יודעת שנפרדנו, מי סיפר לך?"

"אף אחד, אבל זה היה די ברור, ואני ממש מצטערת רונן." ליטפה מימי בעדינות את כתפי.

"עזבי, זה בסדר, לא קרה כלום." נהמתי באנטיפטיות והיא גילתה רגישות והניחה לעניין.

בערב מימי נסעה לאסוף את רות משדה התעופה. ברגע שהן נכנסו היה לי ברור שהיא אכן סיפרה לה למה היא עוזבת לחוות הקשת בענן ולמה אני לא אסע לשם יותר.

"אני מצטערת רונן." אמרה רות ברוך אחרי שמימי פרשה לחדרה לדבר בסקייפ עם ליאון, "אבל האמת שזה היה די צפוי, נכון?"

"כן, כנראה." מלמלתי באי רצון, הייתי מדוכדך מאוד, וממש לא התחשק לי לנהל שיחות נפש עם איש, אפילו לא עם אם ילדי שנראתה מאושרת ועליזה להכעיס.

"לפחות מימי מצאה לה מישהו, נכון שזה נהדר?" קרנה אלי רות בעליצות מרגיזה.

"נפלא ממש, אני מאוד שמח בשמחתה." הפטרתי, "אבל מה יהיה איתנו? במקרה שלא שמת לב תרשי לי לגלות לך שנשארנו בלי מטפלת."

"אל תדאג, נמצא כבר מישהי, או אולי מישהו? לא משנה, יהיה בסדר." המשיכה רות לחייך, וכשהיא עולה על גדותיה מרוב שמחה שלא יכלה להכיל יותר גילתה לי שפגשה בכנס מישהי מדהימה שתגיע בשבוע הבא לביקור בארץ והיא מקווה שאני לא אהיה עסוק מידי כי היא מתכוונת לטייל איתה בכל הארץ, ואם גם מימי לא תהיה אז...

"בסדר, בסדר." רטנתי והסתלקתי לחדרי. הדלקתי את המחשב, פרסמתי מודעה לחיפוש מטפלת מסורה לזוג תאומים מקסימים, ומיד אחר כך הערתי את הפרופיל השכוח למחצה שלי באטרף, ואחרי שהעליתי תמונות מעודכנות יותר, מסמן את התמונה שלי עם התאומים כתמונה הראשית, ניסחתי הודעה וזה לשונה - בן שלושים ושמונה, אבא לתאומים מקסימים בני שנה וחצי, עורך דין שלא נשוי לאם ילדיו מחפש זוגיות עם גבר בגילו, או קצת יותר, עדיפות למישהו שגם הוא אב לילדים.

המשך הסיפור 'ולו ילדים' הוא הסיפור 'הבחירה של ניר'

ד. ולו ילדים

"מה בדיוק אמרת להן שהן ברחו ככה? שאלתי את מיכה בחשדנות אחרי שפרשנו למיטה.

"אמרתי להן מה בדיוק אני חושב על צדיקות גמורות כמותן שמוכנות לאמץ ילדים שאימא שלהן לסבית ואבא הומו, והם בטח יצאו הפוכים כמו ההורים שלהם." גיחך מיכה ברשעות.

"זה הכל? כנראה שביידיש זה נשמע גרוע יותר, הן נראו די המומות, ואגב, זה די שטותי, מה שאמרת, עובדה שההורים שלי למשל שניהם סטרייטים, והנה, אני יצאתי הומו, וזה, נדמה לי, המקרה אצל כמעט כל ההומואים שאני מכיר."

"זה דווקא נכון." הודה מיכה, קצת באי רצון, "אבל מצד שני הרי תמיד יש מוטציות."

"מוטציה, וואללה? באמת, תודה רבה על המחמאה." נעלבתי והפכתי אליו את גבי.

הוא לא נבהל, ליטף את גבי וישבני, כרסם את עורפי והוסיף מחמאות מתוקות באוזני, ולבסוף הצליח לשכנע אותי להתהפך אליו חזרה.

"אני יודע שלהגיד על מישהו מוטציה זה לא נשמע כל כך טוב, אבל מצד שני תדע לך שבלי מוטציות לא היו התפתחויות, וכולנו היינו ממשיכים להראות כמו קופים." הרצה לי, "תקרא את דרווין, תקרא על גנטיקה ותראה שאני צודק."

"בסדר, אולי אחרי שהתאומים ילכו לצבא יהיה לי זמן להשלים את ההשכלה שלי בתחום הגנטיקה והתפתחות המינים על כדור הארץ." עניתי בציניות, "אבל ברצינות מיכה, אתה חושב שהם באמת עלולים... זאת אומרת... לדעתך זה גנטי, העסק הזה של ההומואיות?"

"לא יודע." הרצין מיכה, "יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא, מצד אחד לרוב ההומואים והלסביות, עד כמה שהם יודעים, יש הורים סטרייטים, ומצד שני, יש יותר מידי מקרים של אחים או בני דודים הומואים, ואני מכיר לפחות משפחה אחת שהבת והבן חזרו בשאלה כי היא לסבית והוא הומו. לך תדע, אולי הסבא או הסבתא היו גם כאלה, אבל אף יהודי לא יצא מהארון בתחילת המאה הקודמת, ושמעתי אפילו תיאוריה שדווקא בגלל שכל כך הרבה הומואים ולסביות נשארו בארון והתחתנו אז..."

"עזוב אותך מתיאוריות." אבדתי את סבלנותי, "מה אני עושה אם הילדים שלי יצאו הומואים?"

"אהה... כלום? למרות שאני ממליץ מאוד שאם עד שהם יתחילו להיות פעילים מינית עדיין לא תהיה תרופה לאיידס, כדאי שלא תסמוך על החינוך המיני של בתי הספר ותסביר להם בעצמך איך ומתי חייבים קונדום, ובעצם, גם אם הם לא יצאו הומואים כדאי שתעשה את זה, ואגב, אתה יודע שלתומר היימן, הבמאי ההומו שעושה סרטי תעודה יש אח תאום, לא הומו? תאר לעצמך שאחד יהיה כזה והשני לא? זה לא יהיה מגניב?"

"לא." החמצתי פנים, "בכלל לא."

"זאת אומרת שאתה מתעקש רק על בנים סטרייטים, רצוי בלונדיניים כחולי עיניים, ושיהיו ספורטאים טובים שיביאו רק עשיריות במתמטיקה?" לגלג מיכה.

"אל תגזים, מצידי הם יכולים להיות גם עם עיניים חומות ושערות שטניות, ואחרי שיגמרו להכין שיעורים במתמטיקה הם יכולים גם לקרוא מידי פעם ספר, בתנאי שזה לא יתנגש עם האימונים בכדור רגל. אתה יודע מה? אפשר גם כדור סל, ואפילו שחייה הולך מבחינתי."

"אתה יודע שאתה אידיוט?" סח לי מיכה רכות.

"כן, אני יודע. רק שייוולדו כבר ושיהיו בריאים."

"ומה אם לא? מה אם הם יצאו נכים או חולים או..."

"סתום." התרגזתי, "פשוט תסתום, אל תדבר על זה אפילו."

מיכה נאנח ואמר לי שלא לדבר זה לא פתרון, והוא מקווה שאני מבין שילדים צריכים אהבה ותמיכה בכל מצב.

"אני יודע מיכה, אבל מה אם אני לא אוהב אותם? מה אם... אני נורא נורא פוחד, מזל שאתה איתי, אתה תעזור לי, נכון?"

"אני אעזור לך ולרות." הבטיח מיכה.

"רות? אל תהיה מצחיק, לא שמעת איך היא מדברת על התינוקות שעוד לא נולדו? בחייך, אפילו אימא שלה לא חושבת שהיא מסוגלת להיות אימא טובה."

"נחיה ונראה." חייך מיכה חיוך מסתורי ועטף אותי בשמיכה, "ועכשיו לך לישון." פקד עלי, "ותהנה מכל רגע, מי יודע כמה עוד לילות שקטים יהיו לך בעתיד."

כמה ימים אחרי אותה שיחה הסעתי את רות לעוד בדיקה אחת בבית החולים. היא יצאה ממנה מרוצה מאוד ובישרה לי שהעוברים במצב מעולה, והרופא אומר שהיא יכולה ללכת ללדת בראש שקט.

"ללכת ללדת?" בהיתי בבטנה הענקית, "אבל... את לא צריכה שיהיו לך קודם צירים וזה?"

"אני לא חייבת, למזלי יש דבר נהדר כזה שנקרא ניתוח קיסרי. קבעתי לי תור ובעוד יומיים, על הבוקר, אני נכנסת לניתוח ויוצאת בלי הבטן ובלי כאבים." הודיעה לי רות בעליצות.

"ניתוח בלי כאבים?" פקפקתי.

"טוב, בטח התפרים יכאבו לי קצת אחרי שההרדמה תעבור, אבל זה שום דבר לעומת לידה."

"אבל קראתי שלידה טבעית הרבה יותר בריאה לעובר, ההרדמה לא עושה טוב לעוברים, מומלץ לעבור ניתוח קיסרי רק במקרה של סכנת חיים." הפגנתי את הידע שצברתי בזמן שהמתנתי בבית ללידה.

רות לא התרשמה מדעותיי המלומדות. "על כמה נתערב שמי שכתב את השטות הזו היה גבר שבחיים לא היה עומד בכאבים של לידה טבעית?" התנצחה איתי במרירות, "האידיוט שכתב את זה בטח לא היה מוכן לעשות אפילו סתימה בלי הרדמה, אבל את הנשים הוא שולח ללדת ככה, טבעי, כמו שילדה הסבתא שלו. שילך לכל הרוחות! קודם אני רוצה לראות גבר שמוותר אפילו פעם אחת על הרדמה... סבלתי מספיק לאורך כל ההיריון הארור הזה, את הלידה אני רוצה לעבור בכיף, כמו מלכה." הצהירה והחלה ללכת לכיוון היציאה ואני מדשדש בשתיקה בעקבותיה.

מה יכולתי לענות לה? אני הרי פחדן ידוע ואפילו כשעושים לי ניקוי שיניים אני מתעקש על הרדמה. שתקתי בהכנעה ולקחתי אותה הביתה, מקשיב איך היא מתזזת בנייד את המתווך ששכרה כדי שישכיר את הדירה שהיא חלקה עם מימי, ודורשת ממנו שימצא לה באותה הזדמנות גם דירה להשכרה באותו המחיר, כך שממחיר הדירה שהיא משכירה תוכל לממן את הדירה שהיא תשכור, ורצוי גם שיישאר קצת עודף כי היא מתכוננת לפנק את עצמה בחודשים הבאים.

"דירה עם שני חדרי שינה זה מספיק ודי בשבילי. כן, נכון שאני עומדת ללדת, אבל התינוקות לא יגורו איתי. כן, אמרתי תינוקות, יש לי תאומים, תודה רבה, אני עומדת ללדת בעוד יומיים בניתוח קיסרי ככה שאני אהיה פנויה לראות דירות רק בעוד שבוע בערך, אל תדאג לתאומים, יש לי סידור בשבילם." גיחכה וסגרה, מרוצה מאוד מעצמה.

עוד באותו לילה היא העירה אותי ואת מיכה בדפיקות עזות על הדלת ודרשה בהיסטריה שניקח אותה לבית החולים כי ירדו לה המים. "רק קמתי לעשות פיפי ופתאום..." גנחה.

"את בטוחה שבאמת ירדו לך המים? אולי זה רק..." ניסה מיכה המנומנם לדחות את רוע הגזירה – הוא ממש שנא לקום באמצע הלילה.

"כן מיכה, אני בטוחה לגמרי." קצרה רוחה של רות. היא התפרצה לחדרנו, מתעלמת מכך שאנחנו בקושי לבושים, חטפה בקוצר רוח מגבת גדולה מהארון, ושלפה מאי שם תיק גדול שהכינה כנראה מבעוד מועד.

"בשביל מה המגבת?" תהיתי, "אין מגבות בבית חולים?"

"בשביל לשבת עליה עד שנגיע." השיבה רות בקור רוח מפתיע, "אני לא רוצה להשאיר לך שלולית של מי שפיר על המושב, קח את התיק, יש בו את כל המסמכים שלי, התיק הרפואי שלי, כותנת לילה ומברשת שיניים."  

"היא זכרה לקחת הכל." התפעלתי באוזני מיכה אחרי שהפקדנו את רות בידיה של אחות חדר הלידה, "איזה אישה, באמת כל הכבוד, היא חשבה על הכל מראש."

"על הכל חוץ מאשר על הלידה, היא בטח נורא עצבנית שכל התוכניות שלה לניתוח קיסרי נעים ונחמד נהרסו, אני רק מקווה שתהיה לה לידה קלה."

"גם אני, נכון שהיא מרגיזה אותי בטירוף לפעמים, אבל לידה, ועוד של תאומים זה לא צחוק."

"ממש לא." הסכים איתי מיכה, "ואל תשכח שהיא כבר כמעט בת ארבעים... לידה ראשונה בגיל כזה זה ממש לא קל, בזמנים כאלה אני מצטער שאני כבר לא דתי." נאנח, אבל כשדוס מזוקן אחד הציע לו להניח תפילין הוא גירש אותו מעל פניו, וליתר ביטחון גם נישק אותי על פי, מה שגרם לדוס לברוח מאיתנו כחץ מקשת.

בשש וחצי בבוקר הציצה אחות חיוורת מעייפות לחדר ההמתנה ושאלה מי האבא של התאומים? ניתרתי ממקומי בבהלה, מניח למיכה להמשיך לנמנם על הכורסא הקשה של בית החולים, והלכתי אחרי האחות שהובילה אותי במסדרונות מתפתלים מדווחת  לי תוך כדי הליכה שהלידה הייתה די קלה, ושהתאומים נולדו במשקל של קילו וחצי האחד, וקילו שלוש מאות השני, והאפגר שלהם הוא כעת תשע. האימא ישנה בחדר ההתאוששות והקטנים ישנים גם הם באינקובאטורים, וכן, אני בהחלט מוזמן לראות אותם.

עמדתי מוקסם, בוהה מבעד לדפנות השקופות של האינקובאטור בשני התינוקות הזעירים והמושלמים ביותר שראיתי מימי, והצטערתי בכל ליבי שאימא שלי לא יכולה לראות אותם גם כן.

"הם כל כך יפים." לחשתי לאחות, ופתאום, לראשונה בחיי, התחלתי לבכות מרוב אושר. הם היו ורודים ועדינים כל כך, לבושים רק חיתולים וגופיות לבנות זעירות וכפות ידיהם הזעירות היו הדבר המדהים ביותר שראיתי מעולם. בעודי מתבונן בהם הופיעה אחות צעירה וחייכנית, אמרה לי, "מזל טוב אבל'ה." פתחה דלת קטנה בדופן האינקובאטור, חבשה על ראשו הקרח של אחד התאומים כובע צמר זעיר בצבע כחול והגישה לי עוד כובע זהה, בצבע ירוק.

"רוצה לשים לו את הכובע?" שאלה במבטא רוסי קל וחייכה אלי בחביבות.

לא הייתי מסוגל לדבר ולכן רק הנהנתי, והיא פתחה את הדלת השקופה וזזה הצידה, מניחה לי להכניס את ידי, שנראו פתאום ענקיות ומגושמות, לתוך החלל החמים.

"אל תפחד, פשוט תלביש לו את הכובע." הורתה לי.

בידיים רועדות חבשתי את הכובע על ראשו של התינוק, וליטפתי באצבע אחת את לחיו וכתפו. הוא הביט בי בעניין בעיניים כחולות כהות ואז פיהק פתאום - הפיהוק החמוד והנפלא ביותר בעולם.

"יש לכם כבר שמות?" התעניינה האחות בסקרנות.

"לאחד אני רוצה לקרוא אריאל, על שם אריאלה, אימא שלי זיכרונה לברכה." גיליתי לה, "ולשני אהה..." הרעיון צץ פתאום במוחי, כאילו המתין כל אותן שנים להזדמנות המתאימה, "לשני אני אקרא רפאל על שמו של... של חבר שלי שנהרג בצבא." החלטתי, מפתיע את עצמי מפני שכבר מזמן לא חשבתי על רפי היפה שהייתי מאוהב בו בסתר לאורך כל התיכון. הוא התגייס לסיירת כמו שתמיד תכנן ונהרג בתאונה מטופשת חצי שנה לפני השחרור. אימו והחברה שלו התייפחו מרה על קברו בעוד שאר הנוכחים מוחים דמעה. רק אני נשארתי קפוא וכאילו אדיש. לבכות עליו בכיתי רק בלילה, כשהייתי לבד. לא חשבתי עליו כבר למעלה מחמש עשרה שנים, מוזר שהוא קפץ לי לראש דווקא עכשיו. 

נפרדתי בצער מהתאומים, קניתי שתי כוסות קפה מאוטומט, וחזרתי לספר למיכה איזה שמות בחרתי להם. הוא קיבל בתודה את הקפה, פיהק, התמתח, התלונן שבגילו לישון בישיבה זה לא עסק, ורק אז חיווה את דעתו שהייתי צריך להתייעץ קודם עם האימא.

"אבל כבר דיברנו על זה קודם, היא הסכימה לשם אריאל, ואמרה שאין לה שום העדפה לשם השני והיא משאירה את ההחלטה לי, מה רע בשם רפי?"

"שום דבר, שם מוצלח מאוד. טוב שלא החלטת על אחד השמות המודרניים האלה שנותנים היום לילדים, דון, שון, טום... הורים שנותנים לילדים שמות כאלו עושים רושם שהם מצפים שהילדים ירדו מהארץ כמה שיותר מהר." הוא התמתח שוב וגנח, "כבר כמעט בוקר. אולי נלך הביתה?" הציע.

נסענו הביתה, החלפנו בגדים והתגלחנו, מיכה הלך לטיול עם הכלבים שנשארו לבד בבית כל הלילה והיו רעבים ועצבניים, משאיר אותי לטפל בכל השאר. ראשית חוכמה התקשרתי לחנות בה רכשתי לתינוקות, עוד לפני שנולדו, מיטות ושידת החתלה. המוכרת החביבה עזרה לי לבחור גם שטיח ווילונות תואמים, תוהה בדיסקרטיות למה אני לבד, ואיפה האימא של התאומים.

הסברתי שהיא בשמירת היריון, והיא סומכת על טעמי, והמוכרת הנהנה בהבנה ואיחלה לי בחמימות שיהיה במזל ובהצלחה, וביקשה שאתקשר מיד אחרי הלידה ואודיע לה לאן לשלוח את הציוד.

"ומה אם... מה אם חלילה..." התקשיתי להסביר את חששותיי אבל היא הבינה מיד.

"במקרה כזה, שלא נדע וחס וחלילה, אבל אם יקרה אסון ולא תצטרכו את הציוד תשלמו רק פיקדון קטן וזה הכל." הרצינו פניה של המוכרת החביבה, "אבל רק שתדע שזה מאוד, מאוד, מאוד נדיר, ואני בטוחה שאצלכם הכל יהיה בסדר, בעזרת השם."

"בעזרת השם." הסכמתי, חתמתי והלכתי, עמוס קטלוגים לעגלות ולעגלולים, לכיסאות לאוטו וכיסאות לאוכל, מוצצים ובקבוקים, משאבות לחלב אם ומשאבות לנזלת, וצעצועים מכל הסוגים והמינים, מבובות פרווה ענקיות עד למתקנים צבעוניים מוזרים שנקראו משום מה אוניברסיטה, ועוד המון אביזרים משונים שבלעדיהם מסתבר שאי אפשר לגדל תינוק בריא בימינו.

התקשרתי למשרד וסיפרתי למזכירה של הבוס שמאתמול בלילה אני אבא לתאומים, קיבלתי בחן, אני מקווה, את ברכותיה ואיחוליה הנרגשים, וגמגמתי במבוכה כשהיא שאלה מתי הברית.

"לא יודע, הילדים עוד באינקובאטור, אני ממש לא יודע, אני צריך לדבר עם האימא." נחלצתי לבסוף בעור שיני, ונסעתי חיש לבית החולים, מנסה לא לחשוב מה בדיוק מתרחש בעת ביצוע ברית מילה. עד לרגע שבו הפכתי לאבא ברית מילה היה טקס רגיל ומקובל לגמרי, מקור לשמחה ולחגיגה, ואולי לבדיחות, אבל ברגע שהיה מדובר בילדים שלי, בשר מבשרי, לבש פתאום עניין הברית פנים מאוד לא נעימות, והרהורי ספק בדבר נחיצות הטקס הפרימיטיבי הזה התחילו לנקר בי.

הגעתי לחדרה של רות והופתעתי לראות שהוילון סביב מיטתה סגור. הצצתי בזהירות ולתימהוני ראיתי אותה יושבת זקופה, נשענת בגבה על כרית, אוחזת באחד מהתאומים ומגישה לפיו הקטן את פטמת שדה. התאום השני שכב בעריסת פלסטיק שקופה וישן.

רות הרימה אלי את מבטה וחייכה, ורק אז קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותה מחייכת חיוך שמח ופתוח כזה. עיניה האירו, לחייה היו סמוקות ושערה פרוע, ושדיה הקטנים שבצבצו מבעד לפיז'מה שלה היו תפוחים וזקופים כשל נערה צעירה.

"זה רק הקולוסטרום." נחפזה להבהיר לי, מתנצלת משהו, אבל בד בבד גם מרוצה מאוד.

"המה?" צנחתי המום על הכיסא לצד מיטתה. היא דברה כל כך הרבה פעמים על סלידתה מהנקה והנה, תראו אותה עכשיו.

"קולוסטרום זה חלב האם הראשוני, הוא עשיר במיוחד, וחשוב מאוד להתפתחות התינוק." הסבירה רות בקול קפדני, וניסתה להראות חמורת סבר כרגיל, אך לשווא, העונג שהפיקה מהפה הקטן שינק בשקיקה את פטמתה הוורודה היה גלוי לעין. "שמעתי שהחלטת לקרוא לאחיו של אריאל רפאל." העירה, "שם ממש יפה, מוצא חן בעיני, ואגב, אני מניקה עכשיו את אריאל."

"אהה... איך את יודעת? אני מתכוון, איך את מבדילה ביניהם?"

רות הופתעה מהשאלה, "מה זאת אומרת איך? כי זה אריאל שנולד ראשון, וזה רפאל שנולד דקה אחריו. מה, אתה לא רואה שהוא הוא ולא אחיו?"

"אהה... האמת... אני מצטער שלא הייתי בלידה, עד שהתלבטתי אם זה מתאים או לא כבר ילדת."

"צדקת, זה באמת לא היה מתאים שתהיה בלידה, אבל זה בסדר, הייתה לי מיילדת נהדרת, וגם רופאה מקסימה." פניה זרחו, "חוץ מהתאומים כולן בלידה שלי היו נשים." הצטחקה. אריאל הפסיק לינוק והיא הניחה אותו על כתפה וטפחה על גבו בעדינות עד שגיהק, "קח אותו ושים אותו בעריסה, ותן לי את רפי." הורתה לי.

"לקחת אותו?" נחרדתי, "אבל... איך... ומה אם אני אפיל אותו? אני לא יודע כלום על תינוקות, ומה אם אני אכאיב לו?"

רות צחקה, צליל מאושר שמעולם לא שמעתי בוקע מפיה. עד כה היא רק גיחכה בציניות, או הצטחקה בלגלוג, אבל אף פעם לא צחקה צחוק משועשע ושמח כזה.

"אתה תהיה בסדר גמור, רק שים יד אחת מתחת לראש שלו ואת השנייה מתחת לטוסיק, כמו שאני עושה, ותראה שזה קל מאוד."

רועד מעט מפחד עשיתי כדבריה, ואכן זה היה קל ואפילו נעים. הנחתי את אריאל בעריסתו, והגשתי לה את רפי שהתלבט מעט עם הפטמה, אבל אחרי מספר שניות קלט את העניין והחל לינוק בעוז.

אריאל החל ליבב ורות הורתה לי להגיש לו את המוצץ שנח בעריסה. לאכזבתי הוא ירק אותו בשאט נפש, ונרגע רק כשחזרתי ולקחתי אותו בזרועותיי. משקלו החמים של התינוק היה כל כך טבעי ונעים כנגד גופי. "זה בסדר שאני אחזיק אותו קצת?" שאפתי בעונג את הריח הנהדר שעלה מגופו.

"בטח שכן, ואל תפחד כל כך, הוא לא יישבר." עודדה אותי רות בחביבות.

"דיברתי עם החנות, מחר יביאו לנו את המיטות ואת השידה." שלפתי את הקטלוגים מתיקי, "זה השטיח ואלו הווילונות שבחרתי, אם הם לא נראים לך אפשר עוד להחליף."

כשהבאתי אותם לפני חודש רות דחתה אותם בעייפות מעל פניה, ואמרה שאין לה כוח לעסק הזה, אבל עכשיו היא בחנה את התמונות בעניין, "ירוק וכחול, בחירה מצוינת, יש לך טעם נהדר רונן." שיבחה אותי, "שילמת הכל לבד? כמה זה עלה? אני רוצה לשלם חצי."

"טוב, נתחשבן אחר כך, קודם נביא את הקטנים הביתה ואז נדבר. תגידי, הקולוסטרום הזה, כמה זמן לוקח עד שהוא נגמר?"

"משהו בן שלושה לחמישה ימים."

"ועד אז תניקי?"

"כן, ואולי גם עוד קצת, עוד לא החלטתי, ואגב, כבר דיברתי עם המוהל, אני מקווה שלא אכפת לך שנעשה את זה פה, בבית חולים. אל תדאג, המוהל הוא גם רופא ילדים, הוא ירדים קודם את האזור ככה שיכאב להם כמה שפחות, וזה גם לא יעלה כלום כי הוא עושה את זה בהתנדבות, למרות שלדעתי בכל זאת כדאי שניתן לו איזה מעטפה קטנה, מה דעתך?"

"דעתי שאם לא נמול אותם בכלל זה יהיה עדיף."

"אתה רוצה לוותר בכלל על ברית מילה?" נדהמה רות "באמת? לא יכול להיות שאתה רציני?" נחרדה.

"כמובן שהוא לא רציני." התפרץ מיכה לחדר, "מה, השתגעת?" נזף בי, "איך אפשר לוותר על ברית מילה?"

"בקלות, פשוט לא לעשות אותה. הרי אין חוק שחייבים, ובצבא ראיתי מספיק עולים מרוסיה שלא עשו ברית מילה ככה שאל תגידו לי שהילדים יסבלו כי הם יהיו שונים מכולם."

"אבל הם כן יהיו שונים כי עדיין הרוב בארץ כן עברו ברית מילה, ואתה יודע איך ילדים מסתכלים ומשווים?" התווכחה רות, "ובכלל, עדיף לעשות ברית, זה בריא יותר, עובדה שיש גם הרבה לא יהודים שעושים ברית."

"נכון, ושמעתי שברית מפחיתה את הסיכון להידבק באיידס." הוסיף מיכה, "וגם, אם מותר לי להביע את דעתי, אבר מין נימול נראה הרבה יותר יפה."

הם היו כל כך משוכנעים ובטוחים בעצמם עד שנאלצתי להיכנע ולוותר, למרות שהמחשבה על סכין מתקרבת לעורם העדין והרך של התינוקות שלי עוררה בי צמרמורת.

רות נשארה בבית החולים במשך שבוע שלם, מניקה את התאומים ומטפלת בהם במסירות. נדמה שהלידה שינתה לגמרי את דעותיה ואת אופייה. היא נעשתה רכה יותר, חביבה ועדינה יותר, והרבה פחות דעתנית ונחרצת. מאז הלידה הסתדרתי איתה הרבה יותר טוב, וכשהיא שאלה אם היא יכולה להמשיך לגור איתנו עד שתמצא דירה מתאימה יותר הסכמתי מיד כמובן, ורק אחר כך נזכרתי לשאול את מיכה.

"זה לא מפריע לך, נכון? וזה גם לא לתמיד כמובן, אבל כל זמן שהתאומים עוד תינוקות ברור שהרבה יותר הגיוני שנגור יחד." ספק הסברתי, ספק התנצלתי.

"כן, בטח, זה הרבה יותר הגיוני." הסכים מיכה בשמץ של חוסר רצון, "איפה בדיוק תשים את המיטות של הקטנים?"

"לדעתי בחדר האמצעי, ואם נוציא את המיטת שלושה רבעים ונשים את מיטת היחיד ממול יהיה שם מספיק מקום גם לרות, וגם לתאומים."

"נראה לך שהיא תסכים לישון במיטת נוער צרה?" פקפק מיכה.

"היא תוכל לישון איפה שהיא רוצה, או בחדר הקטן או בחדר הילדים."

"ומה אם היא תתעקש להמשיך לישון במיטה שלנו, מה אז?"

"אז נהיה ג'נטלמנים ונוותר כמובן." השבתי, "אני יודע שזה לא הכי נוח, אבל אל תשכח שזה רק זמני." הוספתי בפייסנות.

"אולי, אבל קח בחשבון שהזמני הזה עלול להמשך איזה עשר שנים לפחות." זקף בי מיכה מבט נוקב.

"אל תגזים, הכל יהיה בסדר." נשארתי אופטימי, והפעם צדקתי, רות הודיעה שהיא לא מעלה בכלל בדעתה להמשיך לגזול מאתנו את חדר השינה שלנו. היא תישן בשמחה בחדר הסמוך לחדר הילדים, וכמובן שהיא מתעקשת לחלק איתי את כל ההוצאות.

"זה באמת יפה מצידך, אבל אל תשכחי שאת לא עובדת."

"אבל אני משכירה את הדירה שלי, ואחרי שחופשת הלידה תסתיים אני אחזור לעבודה כמובן."

"גם אני חוזר לעבודה בעוד שבוע, מה נעשה אחרי שגם את תחזרי לעבודה?"

"נשכור מטפלת כמובן." השיבה רות בשלווה.

"מטפלת? מאיפה נשיג מטפלת?" התמלאתי דאגה, מאז שהתאומים נולדו חיי הפכו לסדרה של בעיות שהתרבו בקצב מבהיל. רק פתרתי אחת ומיד צצו במקומה שלוש חדשות.

"נפרסם מודעה ונבחר מי שתראה לנו הכי מתאימה." טפחה רות קלות על זרועי במחוות הרגעה, תנועה שאמצה מאז הלידה, והשתמשה בה תכופות.

"אבל איך נדע מי הכי מתאימה?" המשכתי לדאוג.

"ואולי נשכור בכלל מטפל?" התערב מיכה, "מי אמר שזו חייבת להיות דווקא בחורה?"

"אתה רציני? איזה בחור ירצה להיות מטפלת בתינוקות?" נזפתי בו.

"לא יודע, אבל רוב הסיכויים שהוא יהיה הומו." גיחך מיכה, מעצבן אותי עוד יותר.

"די, שקט. הנה הגיע המוהל." השתיקה אותנו רות, ושלפה מצלמה, "תתנהגו יפה." הורתה לנו, וסגרה בקפידה את כפתורי חולצתה שנותרו פרומים אחרי ההנקה.

הרופא המוהל התברר כגבר צעיר וחביב, שופע בדיחות וחיוכים שהרגיעו אך במעט את חששותיי. הוא נראה לי צעיר מידי ועליז מידי, אבל בכל זאת עשה את מלאכתו בזריזות ובמיומנות של בעל ניסיון. השניים בכו קצת, אבל נרדמו בדרך הביתה, שרועים להם בנוחיות בכיסאות היוקרתיים שקיבלנו במתנה מחברי למשרד עורכי הדין. עד שחזרתי לעבודה, שבוע אחר כך, הם כבר החלימו לגמרי.

שלושת החודשים הראשונים לחייהם של התאומים חלפו במהירות עצומה. הילדים גדלו והתפתחו מיום ליום, ובעוד הם משגשגים ופורחים והזהות שלי כאבא מתבססת והולכת, האדם שהייתי לפני היוולדם התפוגג ונעלם בערפילי הזיכרונות.

"אני כבר לא מכיר את עצמי יותר." התלוננתי בפני מיכה ברגעים המעטים שהיו לנו יחד, "מאז שהם נולדו נעשיתי בן אדם שונה לגמרי, זה לא מפריע לך?"

הוא חייך בסלחנות, "כן, קצת, אבל איך אמרת קודם, זה זמני, בסוף תחזור לעצמך."

"אתה חושב ככה?" פקפקתי, "כי בזמן האחרון אני מרגיש שנעשיתי כמעט סטרייט, אין לי ראש לסקס, אם אני לא עובד או ישן, אני עוזר לרותי עם הקטנים, לא מפריע לך שאני מבלה כל כך הרבה זמן איתה?"

"רותי? ממתי היא נעשתה רותי?" הרים מיכה גבות משתאות.

"לא יודע, מאז שהיא ילדה אני חושב. נכון שהיא ממש נהדרת עם הקטנים? לפי איך שהיא דברה פעם הייתי בטוח שהיא בקושי תסתכל עליהם, ועכשיו היא לא מצליחה להיפרד מהם לרגע."

מיכה צחק, "אני דווקא לא מתפלא, תיארתי לעצמי שהיא סתם מדברת, רוב הנשים משתנות אחרי לידה."

"ומסתבר שגם האבות, אתה יודע שאני לא זוכר מתי היה לנו סקס לאחרונה."

"לפני חודש ויומיים, אבל מי סופר?"

"אוי, אני ממש מצטער." הטלתי את עצמי עליו, "ואני גם חרמן, אפשר?"

"בכיף." נעתר לי מיכה בשמחה. גנבנו לעצמנו כמה דקות של חרמנות, אבל אז דפקה רות על הדלת וביקשה שאבוא לעזור לה עם האמבטיה של הקטנים, ושוב היה עלי להשאיר את מיכה עם הזין ביד וללכת אליה.

"מחר תבוא עוד מטפלת לראיון, תוכל לחזור מוקדם מהעבודה?"

"מה, גם מחר? אבל... טוב, אני אשתדל, את כבר יודעת מתי את חוזרת לעבודה?"

"בתחילת השבוע הבא." נאנחה רות, "אני אעבוד רק שני שליש משרה." הבטיחה, והניחה בזרועותיי את אריאל העטוף במגבת הצהובה שלו. "אני צריכה להתחיל להעביר אותם לאכילה מבקבוק." אמרה, עטפה את רפי במגבת הירוקה, הושיבה אותו בחיקה ושלפה לו שד, "נו אבאל'ה, אתה כבר מבדיל ביניהם?" קנטרה אותי.

"בהחלט, אני לא מבין איך לא ידעתי קודם מי הוא מי."

"למדת מהר מאוד." ניחמה אותי רות, וליטפה את כתפי בחיבה. המיקרוגל צלצל, "זה החלב, הוא התחמם, תתחיל להאכיל את אריאל." הורתה לי.

התיישבתי לצידה עם הבקבוק החמים והתחלתי להאכיל את אריאל בעוד היא יושבת לצידי, מניקה את רפי, אחר כך התחלפנו וככה כל תאום זכה לקצת חלב אם, מעורבב בחלב מבקבוק.

"אני הרוסה מעייפות היום. אולי תעזור לי להרדים אותם?" ביקשה רות, מכפתרת ברשלנות את החלוק שפרמה קודם כדי להניק.

"בטח." הסכמתי ושלחתי יד לסדר את הכפתורים שלה, "דילגת על לולאה, תני לי לסדר."

היא הניחה לי לעמוד קרוב אליה ולהתעסק בכפתורי חלוקה, ואחרי שהקטנים נרדמו נשענה עלי, מנומנמת, והרשתה לי להוליך אותה לחדרה ולהשכיב אותה במיטה.

אחרי שכיסיתי אותה חזרתי למיכה שכבר ישן, ועייף מאוד נשכבתי לצידו. למרות העייפות ניסיתי לגעת בו, אבל הוא רטן במחאה והתהפך על הצד, מפנה אלי את גבו.

לא היה לי כוח להתעקש, ולכן משכתי עלי את השמיכה ועצמתי את עיני, שנייה לפני שנרדמתי עלה בדעתי שבזמן האחרון אני נוגע יותר ברות מאשר בבן זוגי, ושהאינטימיות ביני לבין אם ילדי גדולה יותר מאשר זו שביני למיכה, ודקה אחר כך נרדמתי.

אחרי חיפושים נמרצים, ראיונות לרוב והתלבטויות ממושכות פגשה סוף סוף רות את מטפלת חלומותיה - בחורה בלונדינית, צעירה ונאה מאוד בשם סיגל.

"היא ממש מקסימה." השתפכה רות בהתלהבות רגשנית שעד לרגע זה שמרה רק לתאומים, "איזה מזל שלא מימי הסתומה אלא סיגל תטפל בקטנים כשאני לא איתם, אתה יודע שהוריה היו כמעט עשר שנים בשליחות באנגליה ובקנדה והיא דוברת אנגלית ברמת שפת אם?"

"יפה מאוד, אבל במה זה עוזר להחלפת חיתולים וחימום בקבוקים?" הקשיתי, מסרב להתלהב מסיגל שאמנם ניחנה בכל המעלות שחסרו למימי, אבל בכל זאת לא הצלחתי לחבב אותה, בעיקר בגלל יחסה הצבוע והמגעיל כלפי בולי ולייקה שמצידם שנאו אותה בכנות ובלי שום גינוני נימוס.

"איזה כלבים חמודים." צייצה בהתלהבות מעושה כשראתה אותם לראשונה, אבל לא ניסתה ללטף אותם, "הם ישנים בחצר, נכון?"

"כשיתחיל להיות קר הם יעברו לישון בבית, וכשממש חם בחוץ בולי אוהב לנמנם בצהריים מאחורי הספה בסלון, שם הכי קריר לו."

סיגל הזעיפה את פניה החמודות ושאלה אם מותר לכלבים להיות עם הילדים באותו חדר.

"בטח שכן." עניתי, "כל המומחים טוענים שבריא לילדים לגדול עם חיות מחמד."

"כן, אבל כל השערות האלה, והם גם ממש גדולים... ומה אם הם ינסו לנשוך את המתוקים הקטנים?" המשיכה סיגל להתחנחן.

"למה שהם יעשו את זה?" תקע בה מיכה מבט חודר.

"נניח שאחד התאומים ינסה למשוך להם באוזן או בזנב? ילדים עושים דברים כאלה," התערבה רות בזריזות בשיחה, "אם הילדים יציקו להם בטעות הכלבים עלולים להתעצבן ולנשוך אותם, עדיף שהם לא יתקרבו אליהם יותר מידי." פנתה אל סיגל שהנהנה בהסכמה, "ושחס וחלילה לא יישארו אתם לבד כי זה עלול להיגמר באסון, וכבר היו דברים מעולם."

"את ממש צודקת." אישרה סיגל, "אני אשמור עליהם בשבע עיניים." הבטיחה וקיימה.

היא הציקה לכלבים הרגועים שלנו שנעשו עצבניים ומתוחים ברגע שהיא הייתה נכנסת הביתה, התלוננה שהם נובחים ומפריעים לילדים לישון, שהם משירים פרווה שנכנסת לאוכל של הקטנים ושהם פשוט מטרד מיותר.

כל זמן שמזג האוויר היה חמים בילו בולי ולייקה בחצר ולמדו שעדיף להם לנמנם במרפסת המקורה ביריעת במבוק אוורירית מאשר בתוך הבית אבל כשהתאומים היו בני חצי שנה הגיע החורף, והתחיל להיות קר ורטוב. גג הבמבוק שהיה נעים ומאוורר בקיץ הפך בחורף למסננת מטפטפת, במלונות שלהם היה קר ורטוב, והם העדיפו לרבוץ בסלון, מה שהרגיז להשחית את נשות הבית.

מיכה קנה להם שטיח כותנה גדול ועבה ופרש על הספות שמיכות עבות במיוחד למענם, ועדיין, כל פעם שהם נכנסו אחרי טיול הבוקר שלהם הביתה הם זכו למבטים נוזפים מסיגל שהניקיון והסדר היו נר לרגליה, וטביעות כפות רגלים בוציות על הרצפה הוציאו אותה מהכלים.

"מה אכפת לה שהרצפה קצת מלוכלכת?" התרגז מיכה כשסיגל התלוננה בפני רות שנחפזה להתלונן בפנינו, "היא לא העוזרת, מה אכפת לה מהניקיון בבית? שתטפל בילדים ותפסיק לנדנד."

"היא לא מנדנדת, חשוב לה מאוד שהילדים יחיו בסביבה נקייה ומסודרת, והכלבים שלכם... אי אפשר לגדל כלבים וילדים באותו בית."

"לא נכון." מחיתי, "בהחלט אפשר, צריך רק לאהוב אותם, והסיגל המופלאה שלך פשוט שונאת כלבים."

"לא נכון, זה הם ששונאים אותה."

"נו, בטח, כי הם מרגישים שהיא שונאת אותם."

"לא רק שונאת אלא גם פוחדת. אני יודע שאת מחזיקה ממנה מאוד רות, אבל לטעמי היא נקייה ומסודרת מידי."

"ומה רע בזה? אני אוהבת אנשים מסודרים ונקיים." הזדעפה רות, והביטה בתוכחה בלייקה ששכבה על גבה, רגליה מקופלות בצורה מצחיקה ונחרה מעט.

"אין שום רע בסדר ובניקיון." הסכים אתה מיכה בסבלנות, "אבל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים, הסיגל האינטליגנטית שלך לא מבינה את זה וחבל, דווקא מימי כן הבינה שקצת בלגן זה לא אסון, ושאף אחד לא מת מטיפה בוץ."

"מימי הייתה שמנה עלובה, טיפשה חסרת אופי, ואני לא רוצה לשמוע עליה יותר אף מילה, ברור?" נבחה רות בזעם והסתלקה לחדר הילדים, משאירה אותי ואת מיכה עם הכלבים.

מיכה נאנח, "חשבתי שהיא תשתנה אחרי הלידה." העיר והחל לטאטא את הרצפה שבאמת הייתה די מטונפת.

"תהיה הוגן מיכה, סך הכל היא דיי השתנתה, היא הניקה את הקטנים שלושה חודשים, והיא באמת אוהבת אותם ומקדישה להם המון זמן, היא אפילו שרה להם שירי ערש, שמעתי במו אוזני."

"כן, גם אני. חבל רק שהיא מזייפת." רכן מיכה ואסף את גוש השערות והאבק לתוך כף האשפה, "אוי, הגב..." נאנח והמשיך לטאטא, "מיד אחרי הלידה היא באמת התרככה קצת והיו כמה חודשים שדי חיבבתי אותה, אבל הסיגל הזו... היא מחזקת אצלה את הצד הנאצי, ואני ממש לא אוהב את זה, לליקה ולי כבר לא נעים לגור פה יותר, וגם בולי שלך מרגיש אותו דבר."

"מה, אתה רוצה לעזוב?" נחרדתי, עשיתי מאמצים ענקיים לאזן בין חיי כאבא לתינוקות, ובין חיי כהומו וכבן זוגו של מיכה. בזכות סבלנותו של מיכה כמעט שהצלחתי בכך, אבל כנראה שקפדנותה של המטפלת הנמרצת שלנו הצליחה לשבש את ההרמוניה הלא יציבה ששררה אצלנו.

"אני לא רוצה לעזוב, אתה יודע שלא." רכן מיכה לאסוף עוד ערמת שערות ואבק, "אבל נמאס לי להרגיש רדוף ולהתנצל כל הזמן בפני הצמד חמד של הלסביות חולות הניקיון האלה."

"צמד חמד?" נדהמתי, "אתה רוצה להגיד לי ש... מה, סיגל ורות? באמת?"

הוא הנהן, "חשבתי שאתה יודע." אמר, מביט בי בפליאה.

החזרתי מבט לעיניו הרכות, הטרוטות מעייפות של מיכה, ונתקפתי רגשות אשמה. "אתה ממש לא צריך לנקות את הסלון אחרי יום עבודה." פסקתי, והוצאתי מידיו את המטאטא, "בוא נלך למיטה ואני אעשה לך מסג'."

הלכנו לחדר השינה שלנו וסגרנו אחרינו את הדלת. התחלנו להתפשט כששמענו את לייקה נובחת פתאום, ואחר כך את סיגל צורחת. רצנו החוצה בחיפזון ומצאנו את סיגל מתייפחת בהיסטריה, מצמידה את כף ידה האחת אל זרועה, בעוד רות מנסה לשווא לבדוק מה קרה לה.

"הכלבה הארורה הזו, היא נשכה אותי, היא נשכה אותי, ניסיתי להוציא אותה החוצה והיא נשכה אותי!" בכתה סיגל, "תראו יורד לי דם!" צעקה.

"תירגעי חמודה, זו רק שריטה, אני אקח אותך מהר לקופת חולים ושם יטפלו בך." הפצירה בה רות, מנסה להרגיע.

"אם זו רק שריטה אז למה צריך ללכת לקופת חולים?" ניסה מיכה להתערב, אבל סיגל המשיכה לבכות כמו תינוקת, ולצרוח שנורא כואב לה. רות החישה אותה למכוניתה והשתיים הסתלקו בחריקת צמיגים.

"טוב, אם היא תגיע לקופת חולים עדיף שאני אעוף מפה עם לייקה." הכריז מיכה אחרי שהן הסתלקו, הלך לחדר השינה והתחיל לארוז בחיפזון.

"לאן אתה עף? ממה אתה בורח?" ניסיתי לעצור אותו, מבולבל מהמהירות בה התרחשו הדברים.

"רונן, אתה לא מבין שאם היא תגיע לקופת חולים ותספר שנשך אותה כלב..."

"מה נשך? זו רק שריטה קטנה."

"לא משנה, יורד לה דם וזה קרה בגלל כלב, ועל פי החוק במקרה כזה הכלב חייב להיכנס להסגר לעשרה ימים."

"הסגר? אבל למה?"

"בגלל חוק הכלבת." השיב מיכה בחוסר סבלנות, דוחס למזוודתו בחוסר סדר חולצות, מכנסיים וסוודרים.

"מה כלבת? אבל לייקה מחוסנת."

"זה לא משנה, לפעמים החיסון לא תופס ולכן מתייחסים לכל כלב נושך כאילו יש לו כלבת, תשמע, אין לי זמן להסביר לך את זה, אבל אין מצב שלייקה שלי תכנס לכלא, אני מסתלק."

"לאן בדיוק?"

"עדיף שלא תדע, אני ארים לך טלפון בעוד שבועיים בערך, מצטער על הבלגן שאני משאיר לך, אבל לייקה לא תעמוד בהסגר, והחיים שלה חשובים לי יותר, ביי רונן."

אמר מיכה והסתלק, משאיר אותי לתהות על פשר דבריו.

רק אחרי שהווטרינר העירוני הגיע עם פקודת הסגרה לכלב הבנתי לאיזה בלגן הוא התכוון. "יש פה כלב?" שאל אותי הווטרינר שהגיע עם לוכד כלבים חמוש במקל עם רצועה בקצהו.

"כן, הנה." הנחתי את כפי על עורפו של בולי שנבח על הזרים שפתחו את השער, "אבל..."

"שום אבל." פסק הווטרינר, גבר כבד גוף ומקריח, "קח אותו." פקד על הלוכד שהשחיל את צווארו של בולי לרצועה ומשך אותו למכוניתו הסגורה.

"היי! תעזבו את הכלב שלי, הוא לא נשך אף אחד!" צעקתי, מנסה לשחרר את כלבי החף מפשע, אך לשווא, הם היו שניים, והיו חזקים ונחושים ממני. הווטרינר הדף אותי לאחור כשהוא דוחף לכיס חולצתי דף מקופל, והשניים הסתלקו בזריזות עם בולי המסכן, משאירים אותי עם פקודת ההסגרה של משרד הבריאות. היה כתוב שם, שחור על גבי לבן, שהכלב שמתגורר בכתובת שלנו נשך את הגברת סיגל קליין ועליו לשהות עשרה ימים בהסגר בכלבייה העירונית. כל יום יעלה לבעליו 35.5 ₪

עמדתי המום ומבולבל, מנסה להבין מה קרה, ואחר כך חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא באינטרנט את כל המידע שמצאתי על פקודת הכלבת, דיני הסגרת כלבים נושכים והעונש שמוטל על מי שמסרב להסגיר את כלבו. רק אז הבנתי למה מיכה נבהל כל כך וברח, ובאיזה ברוך הוא השאיר אותי. למזלו הווטרינר לא שם לב, או שאולי סיגל לא טרחה לציין, שנשכה אותה כלבה, ושיש בבית שני כלבים. בולי האמיץ והנאמן שלי נכנס להסגר בגלל לייקה, ולמרות צערי על הפרידה ממנו הכרתי אותו מספיק כדי לנחש שהוא היה מוכן לשבת בכלא ככל שיידרש כדי לחסוך את ההסגר מחברתו הטובה, אבל מה היה קורה אם הווטרינר היה מתעקש לחפש דווקא כלבה? האם היו עורכים חיפוש משטרתי אחרי לייקה ומיכה? ואולי היו משליכים אותי לכלא בעוון הסתרת פושע? האם היו מאמינים לי שאין לי מושג לאן הוא נעלם? והאם הייתי מסגיר אותו אם היה לי מושג?

ראשי התפוצץ מרוב שאלות, אבל התאומים שישנו לאורך כל הדראמה התעוררו ודרשו את ארוחת הערב שלהם, ואחר כך היה צורך לקלח אותם, ולהכניס אותם לפיז'מות, ואחר כך להרדים אותם... נכנסתי לתפקידי כאבא, משתדל לשמור על פנים שמחות ונעימות, אבל בפנים השתולל אצלי בלגן גדול של כאב ופליאה, ועצב גדול.

רות חזרה רק אחרי שהקטנים ישנו והודיעה לי שאנחנו צריכים לדבר.

"בבקשה, תדברי." אמרתי, ממשיך לקפל כביסה.

"איפה הילדים?"

"ישנים."

"האכלת אותם, קילחת אותם?"

"כן, הכל בסדר."

"איפה מיכה והכלבים?"

"מיכה הסתלק עם לייקה, ובולי בהסגר."

"בהסגר? אבל לייקה זו שנשכה, למה לא הסברת להם ש..."

"לא הייתה לי הזדמנות להסביר כלום, אף אחד לא שאל אותי שום דבר. הם פשוט חטפו את בולי והסתלקו, מה עם סיגל?"

"היא בסדר, זו הייתה רק שריטה, חבל שלקחתי אותה לקופת חולים, לא ידעתי שישלחו אותנו למשרד הבריאות ושיכניסו את הכלב שנשך להסגר. כמה זמן זה הסגר?"

"עשרה ימים, אם הוא לא מת תוך עשרה ימים סימן שאין לו כלבת, ולא צריך לחסן את מי שננשך נגד כלבת."

"איזה ננשך? יש לה בקושי שריטה, וגם אותה לא בטוח שלייקה עשתה."

"את חושבת שזה בולי ש..."

"לא יודעת רונן, לא ראיתי כל מה שקרה, אני רק יודעת שהיא ניסתה לגרש את הכלבים מהסלון ונהיה בלגן גדול, הם נבחו והיא... אולי היא ננשכה, אבל באותה מידה היא יכלה להישרט מהקצה של השולחן."

"אז למה היא טענה שנשך אותה כלב?"

"כי זה מה שהיא חשבה שקרה." נאנחה רות, "תשמע רונן, יש לנו בעיה, אני חושבת שסיגל לא כל כך אוהבת כלבים, היא גם קצת פוחדת מהם."

"מה, באמת? לא יכול להיות?" עניתי בציניות.

"אל תתלוצץ, זכותה לא לאהוב כלבים. למה התעקשתם שהם יגורו בבית? כלבים זה חיות וחיות צריכות להיות בחוץ."

"לא נכון, הם צריכים לגור בבית, ובכלל, זה לא הבית שלה, באיזה זכות היא מגרשת אותם?"

"זהו ש... אני וסיגל, זאת אומרת סיגל ואני... בקיצור, אני רוצה שהיא תעבור לגור איתי, ואני רוצה שתדבר עם מיכה שיפסיק להציק לה."

"עד כמה ששמתי לב זו דווקא היא שהציקה למיכה, ובכל מקרה זה כבר לא רלוונטי, מיכה לא גר פה יותר ובקרוב גם אני אעזוב עם בולי, ותוכלי לעשות חיים משוגעים עם נאצית הניקיון שלך."