18. מכה בלב

היום, במבט לאחור על סוף השבוע האחרון, אני יכול לקבוע שהכל התחיל מהבקשה של הילד, שאקנה לו למסיבה של יום שישי מכנסי ג'ינס של קרוקר וג'ל לשערות.
ראיתי בבקשתו בקשה רגילה ונורמאלית של ילד, שרוצה להשתלב בין החבר'ה של חטיבת הביניים ולהיות כמו כולם.
אבי לעומתי, ראה את הילד יוצא מגונדר כולו בבגדיו החדשים, שערו השחור והמבהיק זקוף בקוצים מתנוצצים מג'ל, ונלחץ כהוגן.
כשאנחנו היינו בגילו בנים לא טיפחו ככה את עצמם, ובטח שלא שמו ג'ל - נדמה לי שבזמננו החומר הזה לא היה קיים עדיין - וגם העניין בבגדים, אצל בנים, היה די מצומצם.
היום זה אחרת, אבל אבי עדיין לא הפנים את רוח הזמן.
"הוא רק בן שתים עשרה." אמר בחמיצות אחרי שהילד יצא, "תראה איך הוא נראה?"
"מה אכפת לך איך הוא נראה? העיקר שהוא מבסוט שהקוצים בשערות הסתדרו לו כמו שצריך, ושהוא שמח שהג'ינס שלו הוא מהסוג המתאים." צחקתי למראה הבעת פניו המתרעמת של אבי.
"וחוץ מזה מה אתה מתפלא, הוא בטח למד את זה ממך." הוספתי בקלות דעת, שכעת אני מצטער עליה.
הייתי צריך להגיד שככה זה אצל כולם בגיל הזה, וכל החברים שלו גנדרנים קטנים, וזה מה שמקובל כיום, מה שנכון, אבל מה שעוד נכון זה שאבי מאוד מאוד מקפיד על בגדיו - קונה רק בגדים יקרים איכותיים וממותגים, ומתרעם עליי כשאני הולך בסמרטוטים לא אופנתיים.
הוא זה שקונה לי את בגדי היציאה שלי, והוא זה שמחליט מה אלבש בכל פעם שאנחנו הולכים לבלות. ביום יום הוא מניח לי ללכת עם ג'ינס פושטי, חולצת טריקו זולה ונעלים לא אופנתיות, רק בגלל שאני עובד בבית מלאכה ומתלכלך בין כה וכה.
"אני חושב שלהוציא מאתיים שקל על ג'ינס לילד זה בזבוז, לאן הוא הולך בסך הכל? לאיזו מסיבת יום הולדת של ילדה קטנה, אתה מפנק אותו, בגללך הוא עצלן וחצוף." התרעם אבי כאילו שזה מה שבאמת הטריד אותו. אני מכיר בעל פה את הכל הטענות שלו ולא מתרגש מהן יותר. נכון, הילד לא אוהב ללכלך את הידיים בעבודה קשה, בזה הוא לוקח דוגמא מאבי שמצליח להשתמט מכל העבודות הקשות בבית. התרגלתי לזה כבר.
"רק אתמול כעסת שהוא לא עזר לך לשטוף את האוטו, למרות שאתה מסיע אותו לכל מקום כאילו שאתה הנהג שלו, ובסוף הלכת וקנית לו בגדים יקרים." המשיך אבי לזעוף.
"נו, אז מה? הוא למד הכל ממך. מה אתה מתלונן?" עניתי בקנטרנות, רומז לכך שאבי, למרות הבטחותיו לעזור לי, הצליח גם הבוקר להתחמק, ובסופו של דבר אני זה ששטפתי לבד את המכוניות וגם גזמתי את הגדר.
"אמרתי לך, היו לי המון מבחנים לבדוק." התרתח אבי.
כעס - זו תגובתו הרגילה כשהוא חש אשמה, גם לזה אני כבר רגיל.
"לא אכפת לי שרק אני מנקה ומשקה את הגינה, ושרק אני שוטף את המכוניות, ומטאטא את החצר, אבל אני לא מבין למה כל פעם שהילד מתנהג לפי הדוגמא שאתה נותן לו, אתה חוטף קריזה עלי." התחלתי לאבד את שלוות רוחי.
"כי אני לא רוצה שהוא יהיה כמוני." צעק אבי, "אני לא רוצה שהוא יעבור את כל החרא שאני עברתי בחיים. אתה היית רוצה שהוא יחיה כמוני?" התריס כנגדי בזעם.
כמו מכה בלב, ככה פגעו בי המילים שלו. זה בדיוק מה שהרגשתי באותו רגע - מכה בלב.
"כן." אמרתי לאבי, שכעס כל כך עד שלא הבחין כמה פגע בי בדבריו, "זה בדיוק מה שאני רוצה, שהוא יחיה כמוך, עם בן אדם שאוהב אותו, ומעריץ אותו, ומוכן לעשות הכל בשבילו וחי רק בשביל שהוא יהיה מאושר. זה בדיוק מה שאני מאחל לו, חבל רק שאני לא זכיתי לזה."
ואז, רותח כולי מעלבון, ברחתי החוצה ועשיתי סיבוב ארוך בקריה שלנו, שהתברכה ברחובות תלולים ומתעקלים, מוצלים בעצים עבותים, רחובות שבערבי שישי הם שקטים וריקים כל כך, עד שבן אדם יכול ללכת בהם במהירות זועמת במשך שעות ארוכות, ולערוך לעצמו חשבון נפש על כל מה שעשה ולא עשה, מאז היה לגבר העומד ברשות עצמו, ואפילו להזיל דמעה בסתר על ספסל בגן העירוני המשופע צמחיה עבותה.
חזרתי מאוחר, ומצאתי את אבי ישן על הספה בסלון החשוך ומולו הטלוויזיה דולקת בלי קול. בדרך כלל הייתי מעיר אותו ולוקח אותו למיטה, אבל היום לא בא לי. הדברים שאמר הכבידו על ליבי כל כך, עד שהעדפתי להשאיר אותו שם וללכת לישון לבד, וזה בדיוק מה שעשיתי.
כיביתי את הטלוויזיה ועליתי לחדר השינה. התקלחתי, צחצחתי שיניים וצנחתי על המיטה בלי לטרוח להדליק את הטלוויזיה. כמה דקות אחר כך אבי הופיע בחדר השינה ובשתיקה פנה להתקלח ואז נשכב לצידי.
לפי המקובל אצלנו היה זה תורי להגיד משהו שישבור את הקרח, אבל הפעם לא בא לי לדבר. המשכתי לשכב בשתיקה, הופך שוב ושוב בזיכרוני את המשפט המכאיב ההוא – "היית רוצה שהוא יחיה כמוני?"
"עמי, לא התכוונתי לפגוע בך." אמר לבסוף אבי וגישש אחר ידי.
משכתי אותה ממנו בכוח והפכתי אליו את גבי. "אז למה כן התכוונת?"
"התכוונתי שאני לא רוצה שהוא יסבול כמוני, שאני לא רוצה שהוא יהיה הומו ויעבור את מה שאני עברתי. אתה לא יודע כמה סבלתי בתקופה שלא היית בארץ ..."
"אתה אמרת לי ללכת." התפרצתי בצעקות לדבריו, זועם כאילו שוב חזרנו לתקופת הפירוד האיומה ההיא שאחרי מות אביו. "גירשת אותי. אתה זה שלא השלמת עם מי שאתה. אתה זה שחזרת בתשובה והתחתנת וקשקשת על דו מיניות ועל ניסיון שאלוהים מנסה אותך וכל השטויות האלו."
"יש הרבה אנשים שמאמינים בזה גם היום." אמר אבי חרש. "אני לא הצלחתי לעמוד בניסיון הזה, אבל..."
"אז החיים שלך איתי הם כשלון? ברירת מחדל? לגור איתי זה העונש שלך מאלוהים בגלל שנכשלת בניסיון ואתה עדיין הומו?" צרחתי עליו.
וכאן אני חייב לעשות פסק זמן ולהסביר למה התפרצתי - זה לא שאני היסטרי שיוצא מכליו בגלל שטות קטנה. מדובר בויכוח מתמשך שנטוש לא רק בין שנינו כאנשים פרטיים בעלי מנטאליות וחינוך מנוגדים, אלא ויכוח בין ההשקפה החילונית למהדרין שלי - יוצא קיבוץ השומר הצעיר, לבין ההשקפה הנוקשה והלא מתפשרת של היהדות, על תופעת ההומוסקסואליות, כמשהו חולני שיש להילחם בו עד חורמה.
"אתה מתעקש לא להבין אותי ולהיעלב." אמר אבי במרירות שקטה שהפחידה אותי. "הגיע הזמן שתבין שהיחס שלי לנטיות המיניות שלי הוא הבעיה שלי. לשריטה הדתית שלי אין שום קשר לרגשות שיש לי כלפיך. זה שאני לא אוהב להיות הומו זה לא משהו אישי נגדך, עמי."
"אתה חי איתי, אבל שונא את החיים שלך ופוחד שהילד יהיה כמוך. בטח שזה אישי נגדי." אמרתי בפסקנות.
"לא אמרתי שאני שונא את החיים שלי איתך." מחה אבי, בדקדקנות שהוציאה אותי מהכלים. "אתה מעוות את מה שאמרתי."
"כן, כן, דבריך הוצאו מהקשרם." פלטתי בזעף, "שמענו עליך כבר."
"למה אתה מתכוון?" קפץ אבי והתיישב, מתוח כולו ונרגז.
עכשיו כבר הצטערתי שפתחתי את הפה, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך או להפסיד בויכוח, והויכוח המסוים הזה היה ויכוח שלא התכוונתי להפסיד בו.
"אתה צבוע אבי. מצד אחד אתה משחק אותה מסורתי ושומר כשרות וכל זה, ומצד שני אתה חוגג את ההומואיות שלך בגדול. אל תחשוב שאני לא יודע שאתה מזיין מהצד. אני, עם כל החילוניות שלי, נאמן לך כמו כלב ואתה... מצד אחד אתה נהנה מהחיים המסודרים שיש לך איתי, ומתייחס אלי כמו אל משרת, ומצד שני אתה מקטר כמה אתה נקרע ומתייסר. אתה הומו. תשלים עם זה כבר!" צרחתי.
המתנתי לתשובה, אבל הוא עצם את עיניו ושתק.
הלוואי והיה לי שכל לשתוק גם כן, אבל משום מה חשתי כפוי להמשיך בויכוח. שתקתי יותר מידי זמן, עכשיו הייתי חייב לפרוק מעל ליבי את כל מה שלחץ עלי כבר זמן רב, ולכן המשכתי לדבר, למרות שידעתי היטב שאמרתי כבר די והותר.
"זה שכשאתה שיכור אתה מסוגל להעמיד את הזין עם נשים לא אומר שאתה דו, אבי, אחרת היית כבר מזמן מתחתן עם אישה, ותדע לך שאף אישה נורמאלית לא הייתה מוכנה לסבול ממך את היחס שאתה נותן לי."
"אם אתה כל כך סובל ואומלל איתי ומרגיש כמו משרת אז לך. אני לא מחזיק אותך בכוח." אמר אבי בקול קר שחתך אותי כמו סכין.
"בסדר." אמרתי בקול קר לא פחות. "מחר בבוקר אני אורז ועף מפה. לילה טוב אבי."
הוא שתק והתמיד בשתיקתו עד הבוקר ואני החריתי החזקתי אחריו ושתקתי גם כן. אף אחד מאיתנו לא זכה בשנת לילה טובה באותו ליל שישי, מר ונמהר. בסוף כמובן כן נרדמתי. התעוררתי מאוחר מהרגיל וגיליתי שאני לבד במיטה. אחרי המסיבה הילד נשאר לישון אצל חבר כך שהיינו לבד בבית. שמעתי את אבי למטה במטבח, פותח וסוגר מגירות ומקלל קצת. הוא לא מסתדר טוב במטבח, את זה כבר סיפרתי, והדחף הראשון שלי היה ללכת לעזור לו כמובן, אבל אז נזכרתי בכל מה שקרה ואיך הוא גירש אותי מהבית...
אם הוא חושב שאני מתכוון לוותר ולשכוח שיחשוב פעם שנייה, אמרתי לעצמי, והלכתי למקלחת. רק אחרי שהתרחצתי, התגלחתי והתלבשתי, גיליתי שדלת חדר השינה נעולה.
לעזאזל איתו. "אבי!" צרחתי ובעטתי בדלת.
הוא פתח אותה מיד. עמדנו והבטנו זה בזה. אבי לבש סינר משובץ באדום שבטי השאירה פעם אצלנו, וזה הכל. חוץ מהסינר המגוחך ההוא הוא היה עירום לגמרי.
"מה אתה לובש?" נדהמתי, "ולמה נעלת את הדלת?"
"פחדתי שתברח לפני שאני אספיק להכין הכל."
"להכין מה? ומה נשרף שם?"
"אוי, שכחתי את הטוסטים." הוא דהר למטה ואני בעקבותיו.
הטוסטים היו חרוכים קלות, אבל עדיין אכילים. חוץ מהם הוא הכין גם חביתה, סלט וקפה, והוציא את צלחות החרסינה היפות ואת מפיות הבד. הוא הפך את כל המטבח עם ארוחת הבוקר הזו וכמובן שסידור הבלגן ייפול עליי.
"מה עשית?" השתוממתי, "בשביל מה כל הדברים האלו?"
"רציתי לפנק אותך עם ארוחת בוקר במיטה." הסביר אבי, נבוך קצת. "תכננתי להביא לך הכל למעלה, אבל לא מצאתי את המגש, ואז נזכרתי שאתה שונא לאכול במיטה." המבוכה הקלה שלו התחלפה בזעף. "למה אין לנו את המגשים האלו עם הרגליות שאפשר לשים מעל הברכיים?"
"כי אני שונא לאכול במיטה." עניתי בקוצר רוח.
"בסדר. אז אם אתה שונא לאכול במיטה ובין כה אתה כבר פה אז שב כבר לאכול." אמר אבי והפך אלי את גבו, נעמד ליד השיש והתחיל להרעיש עם הכלים המלוכלכים בכיור.
נכון, ההזמנה שלו לא הייתה ממש מעוררת תאבון, אבל הייתי רעב והאוכל כבר היה שם. קצת שרוף, קצת קר, אבל אוכל לא זורקים.
התיישבתי לאכול. "אתה לא בא אבי? החביתה לא רעה אם לא אכפת לך לאכול אוכל קר ושרוף."
"סליחה, השתדלתי, אבל זה תמיד נשרף לי." התנצל אבי בעודו משפשף את המחבת, "תגיד, מה התכניות שלך להיום?"
בלעתי את החביתה שהייתה לי בפה ושקעתי בהרהורים. באמת, מה התכניות שלי להיום? יכולתי להמשיך את הריב של אתמול, או להיענות לניסיונות הפיוס של אבי, מגושמים ככל שהיו, ולהמשיך בחיים הרגילים שלי.
האמת, לא ידעתי מה לעשות - מצד אחד הכאב של הפגיעה והגאווה הפצועה שלי, ומצד שני... לאן אני כבר יכול ללכת?
זה הבית שלי וזו המשפחה שלי והוא באמת השתדל, למרות שמרוב השתדלויות המטבח נראה כאילו עבר בו הוריקן. בחרתי באופציה הבטוחה ועניתי בשאלה על שאלה, "למה אתה שואל?"
"טוב, אתמול שנינו התחממנו קצת ו... יכול להיות שקצת נסחפנו עמי ורציתי..."
נמאס לי לראות את הגב שלו מופנה אליי. "למה אתה לא מסתכל אליי כשאתה מדבר?" הפסקתי את הגמגום שלו.
הוא הסתובב והביט בי במבט אומלל. "בבקשה אל תלך עמי, בבקשה. אני רוצה שנשאר יחד."
"חשבתי שאתה שונא לחיות איתי, חשבתי ש..."
"אל תדבר שטויות בבקשה." אמר אבי וחיבק אותי.
"אמרת לי לעזוב." התעקשתי וניסיתי להדוף אותו ממני.
"אתה יודע שלא התכוונתי, בבקשה, אל תהיה כזה, עמי."
"אל תהיה אתה כזה."
"איך כזה?"
"עצלן, ונצלן, ומפונק, שעוזב אותי עם העבודה המלוכלכת ומתייחס אליי כמו אל משרת."
אבי התרחק ממני קצת, הביט בעיניי, נשם נשימה עמוקה ושאל מה אני מציע.
הצעתי שהיום נצבע סוף סוף את המעקה של המרפסת, ושהוא לא יסתלק וישאיר אותי עם כל הבלגאן אלא לשם שינוי יישאר ויעזור.
"בסדר עמי, כל מה שתגיד למרות ש..." הוא שלח יד להחליק על כתפי, "הייתי מעדיף לעשות אתך השבת הזו דברים אחרים... דברים קצת יותר כיפיים." חייך ונישק אותי.
"קדימה בטלן, קודם נאכל ואחר כך תשים בגדי עבודה, ואם בערב יהיה לך עוד כוח, תעשה דברים כיפיים. עכשיו עובדים."
כל השבת עבדנו קשה. אני רק צבעתי וחילקתי לו הוראות - קודם לשפשף עם ניר זכוכית, ואחר כך לצבוע ואחר כך לנקות, ואז שוב לצבוע ושוב לנקות, וכל רגע שלחתי אותו לרוץ למטה למחסן להביא דברים, ושוב לעלות למעלה ושוב למטה.
תיזזתי אותו בלי רחמנות כל הבוקר, וכשהילד חזר בצהרים רעב ועייף הוא זה שחימם לו אוכל, וסידר אחר כך את המטבח בעוד אני יושב במרפסת, וצובע בנחת את סורגי המעקה.
אחר כך הלכתי להתקלח בעוד הוא נשאר לשטוף את הסלון, ורק אחרי שהכל היה נקי ומסודר, וכל כלי העבודה חזרו למחסן הרשיתי לו ללכת להתרחץ. הוא עשה הכל בלי תלונות, אבל בסוף העבודה התמוטט מותש לצידי.
"זה יותר מעייף מחדר כושר." גנח.
"באמת? אין לי מושג. שכחת שביטלת לי את המנוי לחדר כושר?" עקצתי אותו.
"בסדר, אני ארשום אותך שוב, עמי, למרות שבן אדם שעובד כל כך קשה כמוך באמת שלא צריך להתאמן אחרי העבודה."
"זה בסדר, אני אלך לשם רק כדי לתפוס זיונים." המשכתי להיות רשע.
אבי נשבר והתנפל עליי. התגוששנו קצת על המיטה והפעם לא ריחמתי עליו ונלחמתי בו ברצינות עד שלבסוף הוא נכנע ושכב בשקט תחתיי, עיניו עצומות וחזהו עולה ויורד.
"באמת היית עוזב?" שאל, והציץ בי מבעד לריסיו הארוכים.
"לא יודע אבי, קיוויתי שתעצור אותי."
"ועצרתי אותך?"
"לא יודע, אני צריך עוד לחשוב על זה."
עיניו נפקחו בבהלה, ואז הוא ראה שאני מחייך. "רשע אחד." אמר ברוך.
"נכון, לפעמים אני רשע. היה לי מורה טוב." הסכמתי איתו.
"בוא תראה לי מה למדת מהמורה שלך רשע שכמוך." הסתובב אבי על בטנו.
אחרי שהראיתי לו כל מה שלמדתי ממנו, ושוב התרחצנו חזרנו לשכב במיטה חבוקים.
"אז תגיד מה אתה חושב באמת, הילד הומו?" הספקתי עוד לשמוע אותו שואל, לפני שנרדמתי.

שמור     בטל