45. יושב על הגדר

"עמי," אמר לי הבוס בארוחת הבוקר, " אתמול בצהרים כשלא היית, הזמנתי את כולם לראות את המצגת מהטיול שלי בפולין. יום שישי בשמונה בערב נוח לך?" הוא שואל, מביט בי במבט מודאג.
"כן, בטח. אני אשמח לבוא." אני אומר בנימוס, למרות שקרביי מתכווצים במחאה, ומחייך אליו בחזרה, כאילו שהכל בסדר.
"גם בני זוג מוזמנים." אומר הבוס, "אבי יוכל לבוא?"
"כן. איזו שאלה, הוא ישמח לבוא." אני משקר ברוב כשרון, יודע שאבי ישנא את ההזמנה הזו ויגיע רק אם אני אלחץ עליו ואתחנן שיעשה לי טובה.
"יופי!" מחייך הבוס חיוך רחב ומאושר שכולל את כולנו. "יהיה אחלה!" הוא מבטיח. "גם הבנים שלי יבואו ויהיה המון אוכל. אשתי כבר התחילה לבשל."
כולנו מחייכים חזרה בנימוס, גומרים את הקפה וחוזרים לעבודה.
עד אתמול הייתי מבלה ברצון ערב בוילה המפוארת של הבוס שלי, שומע בעניין את החוויות שלו על טיול השורשים שעשה בפולין, וטועם בתיאבון ממעשה ידיה של אשתו, הבשלנית המהוללת, והייתי שמח באמת ובתמים לפגוש את הבנים שלו, בעיקר את שמוליק בנו הבכור שאני מכיר עוד מהתקופה שהוא היה סטודנט צעיר שעבד בבית המלאכה.
כל זה השתנה, ולמרות שאמרתי שסלחתי והכל כאילו נגמר, אני לא מסוגל לשכוח מה קרה. כזה אני, סולח מהר, אבל אף פעם לא שוכח.
הלוואי והייתי יכול להיות אחר, אבל זה מה יש. קרה מה שקרה ומאז הרגשות שלי כלפיו השתנו.
וזה מה שקרה - קצת אחרי שהבוס חזר מפולין שמנו לב שהוא מתוח וחסר שקט. חשבנו שזה בגלל המצב הקשה - הלקוחות שמתקשים לשלם, הרווחים שיורדים, הצ'קים שחוזרים - כל הבעיות הרגילות.
ניסינו להתעלם ולהמשיך כרגיל, למרות שכולם הרגישו שלא משנה מה אומר ביבי, הכלכלה על הפנים, העבודה מתמעטת ועל בונוסים אפשר רק לחלום.
אתמול הבוס נכנס לחדר חיתוך הגלופות וצעק עליי שהפחים במעבדת הפלסטיק מלאים, ומה זה כל הבלגאן הזה על השולחן?
בהתחלה חשבתי שהוא מתבדח. בטח שיש בלגאן, הרי אני באמצע העבודה, ומה פתאום הוא נטפל אלי עם הפחים המלאים במעבדת הגלופות? אני לא עובד בגלופות, יש בחורה שזה התפקיד שלה והיא דווקא מקפידה לנקות ולסדר הכל בסוף היום, ובכלל, מה זה הטון הזה שהוא נוקט כלפיי? חשבתי שאנחנו חברים ושהוא סומך עליי, מה פתאום הוא צועק עליי כאילו שאני עובד קבלן עצלן?
מבט אחד הבהיר לי שהוא לא מתבדח, הוא באמת כועס. פתאום נתקפתי דחף לזרוק הכל מהיד, לקחת את המפתחות של האוטו ולהסתלק הביתה וקיבינימאט עם הבית מלאכה הזה, ועם הבוס הזה, ועם המצבי רוח שלו, אבל במקום להתפרץ, נשמתי עמוק, אמרתי בסדר, הלכתי לרוקן את הזבל מהפחים של המעבדה ובמקום להמשיך בחיתוך ואריזת הגלופות, התחלתי לסדר כמו איזה דביל את השולחן.
"לך תביא שקיות חדשות לפחים, ואל תעשה פרצוף חמוץ כזה, אתה מתנהג כמו בחורה לפני וסת." אמר לי הבוס בקול קצת יותר רגוע, וכמעט שחייך.
הוא בטח חשב שההערה שלו תעבור אצלי בתור בדיחה ותרגיע את הרוחות, אבל הוא טעה. אין דבר שמרגיז אותי יותר מזה שמשווים אותי לבחורה, למרות שאם נשב ונחשוב רגע בשקט זה לא עלבון, כי הנשים - ובזה יודה כל גבר שיש לו טיפת שכל - שוות הרבה יותר מגברים. הן חכמות יותר, רגישות יותר ונחמדות יותר מרוב הגברים, אבל זה באמת לא הנושא כאן, ההערה המתחכמת שלו רק הוסיפה מבחינתי חטא על פשע. עליתי למטבח להביא שקיות אשפה ריקות, ועד שחזרתי מהמטבח הוא הסתלק למשרד וטוב שכך, ממש לא בא לי לראות את הפרצוף שלו מרוב שנעלבתי וכעסתי.
הייתי כל כך עצבני ונרגז מהסיפור הזה, עד שכל התיאבון הלך לי. ויתרתי על ארוחת הצהרים, ואחרי שגמרתי את ההתעסקות עם חיתוך הגלופות הלכתי לסדר את חדר הלייזר, וככה יצא שלא ראיתי אותו יותר עד סוף היום.
אחרי שהספקתי לגמור את כל העבודה כמו שתכננתי, החלפתי את חולצת העבודה שלי בחולצה רגילה, ויצאתי מהדלת האחורית כדי לא להיתקל בו, אבל הייתי חייב לעלות למעלה לחתום על הכרטיס ושם הוא תפס אותי, וביקש שאבוא למשרד שלו.
"אני קצת ממהר היום." ניסיתי להתחמק, מעמיד פנים שאני מעיין בכרטיס שלי כדי לא להביט בפניו.
"בבקשה עמי, אני צריך להגיד לך משהו." הוא אמר נוגע בעדינות בכתפי, ומייד נסוג.
נכנסתי למשרד שלו ועמדתי כעוס באמצע החדר, מסרב להתיישב.
הוא סגר את הדלת וביקש שאשב. התיישבתי בנוקשות על קצה הכסא וריכזתי את מבטי בתמונה שעמדה על השולחן שלו תמונה שלו ושל שמוליק עם ג'ימי - הכלב שלו שמת לא מזמן.
"אני באמת מצטער שצעקתי עליך עמי." הוא אמר מייד, וניסה להביט בפניי.
"זה בסדר, לא קרה כלום." שיקרתי.
"פתאום כל הבלגאן והלכלוך הרגיזו אותי נורא." הוא ניסה להסביר.
"ככה זה כשעובדים, אי אפשר לסדר כל דקה. אנחנו מסדרים הכל בסוף היום." הסברתי לו, כאילו שהוא לא ידע לבד, ובלב חשבתי לעצמי - אם זה כל כך הפריע לך למה לא סידרת הכל בעצמך? למה שלחת אותי לרוקן את הפחים, כאילו אני איזה כלומניק עלוב ולא מנהל העבודה שלך וחבר שלך?
אבי אף פעם לא התלהב מהידידות שלי עם הבוס. לדעתו אי אפשר להיות באמת חבר של בן אדם שמשלם לך משכורת.
עד היום חשבתי שהוא סתם מקנא בגלל שאצלו בעבודה כולם אוכלים זה את זה בלי מלח, והיחסים שלו עם המנהל איומים, אבל פתאום נוכחתי לדעת שיש משהו בטיעון שלו, עובדה, אם סתם חבר היה מדבר אליי ככה, הייתי הופך לו את הפח אשפה על הראש, אבל הפעם הלכתי ועשיתי מה שהבוס ציווה עליי, למרות שמבפנים רתחתי מכעס ומעלבון.
"כשיש לי בלגאן בראש אני מתחיל להיות פדנט בסדר ובניקיון." אמר איציק ורכן כלפיי, מתעלם מרתיעתי. "גם בבית אני כל הזמן מציק לאישה שתעשה סדר ומשגע את העוזרת." המשיך להתוודות.
גם על העוזרת ועל האישה אתה צועק ככה? חשבתי לעצמי בשקט בלב, אבל כלפי חוץ רק הנהנתי בשתיקה.
"אני מוטרד בגלל שמוליק." הוא אמר בקול שקט, מבויש משהו. "הוא נפרד מהחברה שלו, חשבנו שהם הולכים להתחתן, ופתאום גילינו שהם נפרדו."
משכתי בכתפי, "אז מה? הוא כבר כמעט בן שלושים. זו הבעיה שלו, לא שלך."
"אבל למה הוא לא סיפר לנו כלום? במשך חודשים הוא שיקר, ואמר שהוא עדיין חי איתה. רק במקרה נודע לנו שהם כבר לא יחד." אמר איציק בקול אומלל.
"אולי הוא לא רצה להדאיג אתכם?" העליתי השערה.
איציק הביט בי במבט מיואש. "אתה מכיר אותו, עמי, נפגשתם לא פעם. אתה חושב ש... נראה לך... אולי אתה..." מוזר היה לראות את האיש הקולני ומלא הביטחון הזה נאבק להתבטא ולא מצליח להסביר מה מטריד אותו.
"חשבתי שאולי אתה תוכל לדעת." אמר לבסוף בעייפות.
"לדעת מה?"
"לדעת אם... אולי הוא סיפר לך אם הוא כמוך?" לחש איציק.
"כמוני? אתה מתכוון הומו כמוני?" שאלתי בקול רם, ונהנה לראות איך איציק מתכווץ בכיסאו.
"כן." לחש מבויש והשפיל מבט אל טבלת השולחן המסודר שלו.
"הוא לא סיפר לי כלום. למה שהוא יספר לי? אני סתם עובד של אבא שלו." אמרתי וקמתי ממקומי, "למה שלא תשאל אותו?"
איציק משך בכתפיו בחוסר אונים וקם גם כן. "אני לא רוצה להרגיז אותו."
"עד היום נדחפת לו לחיים בלי לעשות חשבון ופתאום אתה לא רוצה להרגיז אותו?" התפלאתי.
"לא נכון!" מחה איציק עובר לדבר בקול הרועם הרגיל שלו. "לא נדחפתי לו לחיים, רק נתתי לו עצות והתעניינתי מה קורה איתו. אני אבא שלו, לא?"
"איציק, בחייך, אם לא היית שתלטן כזה הוא לא היה בורח עד תל אביב. יש לך כוונות טובות, אבל אין לך טיפת כבוד לפרטיות של הבנים שלך. אם היית אבא שלי גם אני הייתי בורח ממך הכי רחוק שאפשר." אמרתי לו ישר בפרצוף מה שחשבתי עליו כבר מזמן, וסוף סוף הצלחתי להסתכל לו בעיניים.
"אתה סתם אומר את זה כי אתה כועס עליי." אמר איציק במרירות.
"לא נכון. אני כועס על עצמי שלא קמתי והתפטרתי ברגע שהתנפלת עלי ככה." אמרתי, "ועכשיו, אם תסלח לי, גמרתי לעבוד ואני הולך הביתה. אם יש לך בעיות עם הבן שלך תפתור אותן לבד או שתבקש עזרה מהחברים שלך."
"חשבתי שאתה חבר שלי." אמר איציק, ושוב היה קולו נמוך וחסר ביטחון.
"איציק אתה הבוס שלי ואני מחבב אותך מאוד, אבל אי אפשר להיות חבר של בן אדם שמשלם לך משכורת." חזרתי על דבריו של אבי. "וחוץ מזה אני לא מרגיש נוח עם זה שאתה חוקר אותי בקשר לשמוליק, זה לא לעניין וזה מביך."
"אני באמת מצטער." חזר איציק על התנצלותו, "אבל... תראה, זה לא שיש לי משהו נגד הומואים, אבל... הנה, למרות שידעתי שאתה הומו שכרתי אותך."
"אני באמת מודה לך שנתת לי עבודה." אמרתי בקרירות, "אבל אם אין לך כלום נגד הומואים למה אתה נלחץ מזה שאולי הבן שלך הומו?"
"אין לי שום דבר נגד הומואים, אבל אני לא רוצה שהבן שלי יהיה כזה." תקע איציק את מבטו ברצפה.
רק עכשיו הבחנתי שהוא נראה עייף ושחוק ומבוגר מחמישים וכמה שנותיו. איך לא ראיתי עד היום עד כמה הוא הזדקן בחודשים האחרונים?
"מה תעשה אם תדע שהבן שלך הומו?" הוא שאל בקנטרנות.
"אני לא אעשה כלום." אמרתי, אבל עמוק עמוק בפנים שמחתי כשנזכרתי איך נועם מקשקש שעות עם החברה שלו בטלפון ומשתדל לבלות אתה כל דקה פנויה. "אתה לא צריך לעשות שום דבר. זה לא עסקך עם מי הוא נכנס למיטה."
"אבל זה כן עסקי." התרגש איציק, "מפני שאם הוא הומו הוא לא יתחתן ולא יהיו לי נכדים, ולהורים שלי, זיכרונם לברכה שאיבדו את המשפחות שלהם בשואה, לא יהיה המשך."
כשמתחילים לדבר על השואה אני נאלם דום. אין לי מילים להתווכח עם טיעונים כאלו.
נכון, יכולתי להגיד לאיציק שגם הוריי איבדו את רוב משפחתם בשואה, ושגם הם לא קפצו מרוב אושר כשסיפרתי להם שאני הומו, ובכל זאת הבאתי להם נכדים ואפילו קצת נחת, אבל העדפתי לשתוק וללכת הביתה.

חזרתי הביתה אל אבי שאמנם לא משלם לי משכורת, אבל מחזיק את הלב שלי בידיים שלו, ומידי פעם לא נזהר ומועך אותו קצת, וזה גרוע יותר מלגלות שהבוס שלי הוא הרבה פחות חבר שלי ממה שנדמה לי.
הוא מיד ראה שמשהו אצלי לא בסדר, אבל העמיד פנים שהוא מאמין לי כשטענתי שסתם כואב לי הראש ואני עייף, והמתין בשקט עד שהלכנו לישון.
ברגע שהתכרבלנו במיטה מול הטלוויזיה הוא נשכב מעליי, תוקע בי מרפקים וברכיים ככה שלא אוכל לזוז. "עכשיו תספר." פקד עליי, מביט ישר בעיניי.
"עזוב אבי, לא בא לי לדבר על זה. אני רוצה לראות את הסדרה הזו."
"שום סדרה. תספר לי מה אוכל אותך."
"לא בא לי." התרסתי, "אני רוצה... אי! אתה מכאיב לי." ייללתי כשהוא נשך את כתפי בתגובה על חוצפתי.
"וזו רק ההתחלה." איים ומשהו זדוני ומבודח נצנץ בעיניו. הזין שלי התחיל להתרומם ואבי ששכב עלי חש בכך מיד וחיוכו התרחב.
עד היום אני לא מבין למה כשהוא מכאיב לי אני, במקום להחזיר לו, מתגרה ומתחרמן.
"אתה נמצא בחקירה מדרגה שלישית." הודיע לי ברשעות. "כדאי שתתחיל לדבר או שתסבול." הצהיר, וכדי להדגיש את רצינות דבריו נגס בשיניו הלבנות את פטמתי.
אם כל בן אדם אחר היה מתעלל בי ככה הייתי הורג אותו, אבל כשהוא מתנהג ככה כל מה שאני רוצה זה להתחנן שיזיין אותי.
בכל זאת התאפקתי עוד קצת, מניח לו להמשיך ולחקור אותי עד שלא יכולתי עוד ונכנעתי. סיפרתי לו שהיה לי איזה ויכוח טיפשי עם איציק בקשר לניקיון במעבדה וברברתי כמה איציק עצבני לאחרונה בגלל המצב, ושזה סתם שטויות והוא התנצל, ובבקשה שיפסיק לדבר כל כך הרבה וייתן לי מה שאני רוצה.
"בטח חמוד." אמר אבי בחביבות, והרים את רגלי למעלה כשהוא מפשק אותן. "בוא תראה לי כמה גמיש נעשית בזכות המדריך החתיך ההוא ביוגה." התבדח, כרע בין רגליי המונפות באוויר, והחל להעביר את הזין הזקוף שלו בחריץ ישבני.
הנחתי את כפות רגליי על כתפיו ונדחקתי אליו, נהנה מהמגע החלקלק של כיפת הזין שלו סביב החור שלי.
זה היה מטריף, אבל כמה זמן אפשר להתמזמז עם משחק מקדים?
"אבי בבקשה, בוא אליי כבר."התחננתי, מתפתל בקוצר רוח.
הוא צחק צחוק זדוני והודיע לי בעליזות שהחקירה עברה לשלב השני, שלב הסחיטה המינית, ועד שלא אספר לו את כל האמת, ואך ורק את האמת בלי לחפף, לא אקבל את מבוקשי. מניסיון מר ידעתי שהוא מסוגל להמשיך להתגרות בי ככה במשך שעות וליהנות מכל דקה של העינוי המתוק הזה שהסב לי.
"איציק מודאג שאולי הבן שלו הומו. בגלל זה הוא התנפל עליי בעבודה, ואחר כך הוא התנצל וניסה לברר אם אני יודע מה המצב עם הבן שלו."
"הוא כזה פולני," נהם אבי בבוז, "למה הוא לא שואל את שמוליק."
"כי הוא כזה פולני." עניתי, ואבי פרץ בצחוק, וסוף סוף הניח לי לקבל את מה שרציתי - הזין המפואר שלו בתחת שלי.
"אז מה דעתך, הבן שלו הומו?" שאלתי אחר כך, כשהתארגנו בתנוחת השינה החביבה עלינו.
"לא יודע, אני לא מכיר אותו, אבל אני בטוח שעוד נגלה על הבן של איציק הרבה יותר ממה שנרצה לדעת." ניבא אבי, וכרגיל, הוא צדק.

ביום שישי היינו אצל הבוס שלי לראות מצגת על הטיול שלו בפולין. הייתי צריך להתחנן לפני אבי שיבוא איתי. רק אחרי שהפעלתי את נשק יום הדין - רגשי אשמה תוצרת פולניה -הוא נשבר ונכנע לתחנוניי.
בערב יום שישי התייצבנו בשכונת דניה, לבושים במיטב בגדינו, חיוכים מנומסים על פנינו, מוכנים להשתעמם כמה שעות, ולאכול יותר מידי לפני שנוכל ללכת הביתה.
טוב, טעינו. לא השתעממנו אפילו רגע.
המצגת של הבוס הייתה מרתקת. מעולם לא ידעתי שהוא איש רהוט ושיש לו היסטוריה אישית כל כך מרתקת. הוא נסע לפולין באוגוסט כדי להשתתף בכנס יוצאי גטו לודג', אם כי הוא נולד בארץ, וכדי למצוא את קבר דודתו וסבו, שמתו בזמן המלחמה בגטו לודג'.
הוריו יוצאי לודג' שרדו את המלחמה אבל נפגשו רק בסופה, בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ. אביו הציל נערה צעירה שגססה בצד הדרך, ואחרי שהבריאה הם נישאו ועלו לישראל. שניהם איבדו את משפחתם בשואה ואיציק הוא בנם היחיד.
ישבנו מרותקים לסיפור מציאת הקברים בבית העלמין ההרוס של לודג', שוכחים אפילו לטעום ממעשי ידיה להתפאר של אשתו של איציק, שליוותה אותו עם מצלמתה בשיטוטיו בפולין והייתה שותפתו לכל ההרפתקה.
אחרי המצגת אחז שמוליק, בנו הבכור של איציק בזרועי, ומשך אותי למרפסת המרווחת, מושיב אותי על כורסת גן מפוספסת צהוב ולבן. "תראה איזה נוף יפה." החווה לעבר הגן המטופח שהשתרע מתחת לווילה המפוארת של איציק. "אתה יודע שבשנה שעברה פרצו לגינה חזירי בר ואכלו את כל המדשאה?"
הנהנתי. שמעתי הכל על החזירים ההם. איציק נלחם בהם בעוז, ודיווח לנו בזמן הפסקות האוכל בבית המלאכה על כל פרטי הקרב.
"אבא כמובן לא נח עד ששיקם הכל ובנה חומה, להגן על הגן." הצטחק שמוליק בחיבה.
"אתה יודע שהוא כבר מתכנן לקרוא לנכד הבכור על שם הדוד שלו." הוסיף בעגמומיות. "בגלל זה הוא עשה את המצגת, בשביל להזכיר לי שאני צריך להמשיך את השושלת."
"טוב, הוא די התבאס בגלל שנפרדת מהחברה שלך, ועוד יותר בגלל ששיקרת לו. למה בעצם לא סיפרת לו את האמת?"
שמוליק משך בכתפיו בהבעה עגומה. "לא יודע. הוא כזה... הוא תמיד..."
"בגלל ששיקרת לו הוא חושב שאתה הומו." הוצאתי את המרצע מהשק.
שמוליק גנח והסב אליי את גבו, נשען על המעקה, מביט החוצה אל הגן החשוך.
"אתה הומו?" תבעתי לדעת.
"לא יודע. אולי." אמר והסתובב אליי, "איך אפשר לדעת?"
"אם אתה לא יודע בגילך, אז אני באמת לא יודע מה להגיד לך." צחקתי. הייתי בטוח שהוא עובד עליי, אבל הוא נשאר רציני לגמרי.
"אני אוהב נשים והיו לי כמה חברות, אבל אני אוהב גם סקס עם גברים." אמר בקול שקט ורציני, "כשאני חי עם בחורה אני נהנה להיות אתה, אבל אני לא מפסיק להתגעגע לסקס עם גברים. אני בשום פנים ואופן לא רואה את עצמי חי עם גבר כמו שאתה חי עם אבי אבל..."
"טוב, לא כולם כמו אבי. יש גם בחורים שהם... אה... זאת אומרת..." התחלתי לגמגם.
לא רציתי להשמיץ את החבר שלי, אבל הוא לא בן אדם שממש קל לחיות אתו ומי כמוני יודע את זה.
"אני יודע שיש גם גברים נחמדים כמוך." הצטחק שמוליק, "אבל, ואל תיקח את זה באופן אישי, ממש לא בא לי לחלוק את חדר השינה והמקלחת שלי עם גבר. אני רק רוצה לעשות סקס מידי פעם עם מישהו ואחר כך לחזור לאישה."
"יש הרבה שחיים ככה, וחיים לא רע."
"כן, אבל צריך לשקר לאישה כל הזמן. אני שונא את זה."
"זאת אומרת שאתה דו מיני." הסקתי, "זה נדיר יותר ממה שחושבים, אבל זה קיים."
"כשאמרתי את זה לבחור ההוא שבגללו דפנה עזבה אותי, הוא צחק ואמר שזה רק שלב לפני שאני אודה שאני הומו." גילה לי שמוליק, "אבל הוא טועה, הוא בחיים לא שכב עם אישה, זה מגעיל אותו ואותי לא."
הבטנו זה בזה. הוא נראה אומלל, ריחמתי עליו בכל לבי.
"הבעיה שלך שאתה יושב על הגדר, שמוליק. יש גדר בין הגברים הסטרייטים להומואים. חלק ממש רחוקים ממנה כמו אבא שלך למשל, חלק, כמוני וכמו אבי, די קרובים, וחלק יושבים ממש עליה. אתה יושב על הגדר, בגלל זה קשה לך."
"אתה יודע מה קורה למי שיושב על הגדר?" שאל אבי שהתגנב חרש מאחורינו ושמע ככל הנראה את רוב השיחה.
"לא, מה?" שאל שמוליק בתמימות.
"דוקר לו בתחת." הצטחק אבי, וספג ממני מכת מרפק.
"מה שאתה צריך לעשות זה למצוא מישהי שלא אכפת לה שיהיה לך גם איזה חבר מהצד. אולי מישהי שגם רוצה להיות לפעמים עם אישה." אמר אבי, "ברגע שתמצא אחת כזו תתחיל להביא לאבא שלך נכדים שישמחו אותו. הוא בשל להיות סבא."
"איפה אני אמצא אחת כזו? תהיה מציאותי." סח שמוליק בעצב.
"יש פורומים של בי סקסואלים, ויש מודעות ויש..."
"ויש את אימא של הילדים שלך, ואת החברה שלה, שאוהבות לשדך ומכירות את כל הלסביות והדו בתל אביב." נכנס אבי לדבריי בחיוך.
"בוא." אחז בזרועי ומשך אותי לעבר הפתח, "הולכים הביתה, ואתה," אמר בעליזות לשמוליק, שליווה אותנו, "צפה להפגזה של טלפונים מהשדכניות הבלתי נלאות שלנו."
שמוליק נראה הרבה פחות עצוב כשנפרד מאתנו בפתח, מודה בחום לשנינו.
"מסכן." אמר אבי בדרך הביתה, "גם אם הוא ימצא מישהי הוא תמיד יהיה לא פה ולא שם. יושב על הגדר מעל כולם, רגל פה ורגל שם. סובל מכאב תחת."
"כן, אבל תחשוב איזה נוף הוא רואה משני הצדדים של הגדר, לעומתנו, שנמצאים רק בצד אחד שלה."
אבי לכסן אליי מבט. "גם אתה די ישבת על הגדר כשפגשתי אותך."
"כן, אבל לא ידעתי את זה. רק כשמשכת אותי לצד שלך הבנתי מה הציק לי כל הזמן. אתה חושב שהוא ימצא מישהי?"
"לא יודע, אבל הוא ייהנה לחפש, זה בטוח." הצטחק אבי.