עוקבים

יום רביעי, 15 ביולי 2020

תחשוב חיובי

אותי לא צריך לשאול מה שלומי, מספיק להביט על הבטן שלי כדי לדעת. כשטוב לי אני יורד במשקל, נעשה קליל וספורטיבי, וכשרע לי, אני משמין והופך לגרסא רומנית של מתאבק סומו. 

ביום שהרופא אמר לי בקול רך, קול מקצועי כזה שנועד להישמע רגיש ומשתתף בצער ולא ממש מצליח, שאני נשא איידס, שקלתי שבעים וחמישה קילו.
חצי שנה אחר כך, כשהנחתי את עכוזי על כסא מתכת רעוע, שניצב בחברת רעיו הצולעים במקלט המתנ"ס הטחוב של הקריה שבו התכנסה קבוצת התמיכה של חולי האיידס, כבר עברתי את המאה קילו.
הרופא שבישר לי את בשורת האיוב אמר לי מיד שלדעתו, קבוצת תמיכה תהיה רעיון מצוין בשבילי, אבל לי היו רעיונות אחרים. אני שאבתי את התמיכה שלי מחבילות של במבה וצ'יפס שמנוניים, וקינחתי בקולה לא דיאטטית והמון שוקולד חלב.
הפסקתי ללכת לחדר כושר, הפסקתי לנסות לחפש זוגיות - או לפחות זיון טוב - הפסקתי ליהנות מהחיים שהצלחתי להשיג במחיר כה גבוה - נישואים כושלים, אישה כועסת מאוד, תינוק שלא הורשיתי להכיר, והורים שבורי לב.
הספקתי ליהנות מהחופש רק במשך קיץ אחד נהדר, ואז הפכתי שוב לחבית שומן, לובש מכנסיים מספר 54 וחולצת אקסטרה אקסטה לארג' - ככה נראיתי כשהגעתי לתל אביב, וככה אני נראה כשאני עוזב אותה - כבד ומגושם, מתנשף במדרגות ושונא את עצמי.
בעל כורחי ובלב קודר עזבתי את תל אביב, עיר החופש והדרור, עיר הסקס הזמין, נטול הבושה, על גניה שוקקי הגברים ומועדוניה המעושנים, עיר שבה לא חששתי לפגוש קרובי משפחה נדהמים שלי או של אשתי לשעבר. בסוף אותו חורף איבדתי את מקום העבודה שלי ופשוט לא יכולתי לעמוד יותר בשכר הדירה.
אם לא די היה בכל הצרות שנפלו עליי בתקופה הרעה הזו, גם אימי האלמנה חלתה ונזקקה לי, וככה חזרתי בדיוק למקום ממנו יצאתי אחרי הצבא.
כשהשתחררתי הייתי נחוש לדרוס, לכבוש ולהתעלם מהתשוקה המכוערת שלי לגברים, ולכן מיד אחרי השחרור התחתנתי עם בחורה נחמדה ותמימה שלא הבינה מה לא בסדר בנישואים שלנו, ועד שהיא כבר כן הבינה היה התינוק, שהיום הוא בן שלוש, והיה סקנדל לא נעים ורכילות שגרמה לאבא להתקף לב.
אחרי מותו של אבא לא היה טעם להעמיד פנים יותר. הגט היה הקלה לשנינו ממצב לא נסבל שאיש לא היה אשם בו.
מקום העבודה שמצאתי בתל אביב היה פתרון מכובד למבוכה שגרמתי לכולם.
הגעתי לתל אביב שמן, אבל מלא תקווה ונחוש לרזות. אחרי המון מאמצים וזיעה ששפכתי בחדר הכושר ירדתי במשקל והתחטבתי עד כדי כך שהעזתי ללכת בגופייה.
היה לי רק קיץ תל אביבי אחד לוהט של אושר וחופש שבו חשתי סקסי, חופשי, מאושר וצעיר. בקיץ ההוא הרשיתי לעצמי להגשים את כל חלומותיי, העזתי להשתחרר, לשתות, לזיין, לא להתבייש. ואז הגיע הסתיו, ומכר שזכרתי רק בקושי מאיזה מסיבה פרועה צלצל ואמר לי בקול כבוש שהוא נשא איידס ושאלך להיבדק, התנצל קצרות וסגר.
עוד לפני שהגיעה התשובה החיובית חשתי שכעת אני עומד לשלם ביוקר על מעט האושר והחופש שחצבתי לי בכוח מתוך החיים שנועדו לי מטבע בריאתי - חיים של אומללות ובושה, חיים של בדידות והתנהלות כבדה ומגושמת בתוך גוף שמן עטוי בגדים מכוערים.
מיד כשיצאתי מהמרפאה שמתי פעמי לפיצוציה הקרובה, הצטיידתי במזון עתיר קלוריות ובמשקה עתיר סוכר והתחלתי להרוס את כל מה שהשגתי עד כה.
בחודשים הראשונים הרופא לא נתן לי שום תרופות. גופנית חשתי כרגיל למרות שהייתי צריך להחליף כל כמה שבועות את בגדיי לבגדים גדולים יותר, אבל בסוף אותו חורף לקיתי בשפעת טורדנית שהצליחה לפגוע אפילו בתאבון שלי. הרופא הקדיר פנים מול  בדיקות הדם שלי, אמר כל מיני דברים סתומים על עומס נגיפי ופתאום מצאתי את עצמי בולע כדורים בוקר, צהרים וערב בדיוק כמו אימי.
השפעת נעלמה לבסוף, אבל הרופא שהציק לי שוב ושוב לקבל עזרה לא נעלם. כמעט בכוח הוא דחף לידי פתק עם כתובת של מתנ"ס נידח והתקשר במו ידיו למנחה שהודיע לי שביום שישי בצהרים אני מתייצב במקלט של המתנ"ס ומצטרף לקבוצת תמיכה.
"זה היום החופשי היחיד שלי." רטנתי בזעף, "ומה בכלל הטעם בקבוצת תמיכה הזו? הם לא ירפאו אותי מאיידס, נכון?"
"אתה רק נשא, לא חולה." הזכיר לי הרופא, "ואם תקפיד לקחת את התרופות בדיוק בזמן, ואולי גם לרדת קצת במשקל, תישאר נשא עוד הרבה שנים."
"אז בשביל מה אני צריך לשבת עם חבורה שלמה של זרים לשמוע את הסיפורים המשעממים שלהם ולספר להם את הסיפור המשעמם שלי?"
אולי תלמד מהם משהו מועיל." התעקש הרופא, "וחוץ מזה, אחרי שתשמע את הסיפורים שלהם, הם כבר לא יהיו זרים, נכון? לא יזיק לך להשיג קצת חברים."
חשבתי על זה כמה ימים ומיום ליום התחזקה החלטתי שאני לא רוצה חברים.
תודה רבה! אין לי צורך באיש!
ובכל זאת, בצהרי יום שישי אביבי ושטוף שמש אחד, מצאתי את עצמי יורד למקלט של המתנ"ס הנידח ההוא. לא היה שלט על הדלת היחידה שמצאתי בסוף המדרגות וקיוויתי שאולי המקום יהיה ריק ואוכל להסתלק במהירות, אבל התבדיתי. מאחורי דלת פלדלת שרוטה ובלויה בקצה מסדרון צר ומטונף, מצאתי חדר לא גדול שקירותיו מתקלפים וכתמי טחב מקשטים את קירותיו.
בחדר היו כמה כסאות מתכת חורקים מרופדים בוויניל חום מכוער, מסודרים במעגל רשלני, ועליהם ישבו שבעה גברים ששתו קפה בכוסות קלקר.
כולם הפנו אליי את מבטיהם, סוקרים אותי לאורך ולרוחב, וה"גיידאר" הרדום שלי התעורר פתאום ואמר לי, מופתע קצת – היי! תראה, כולם פה הומואים.
מה אתה מופתע כל כך? זו קבוצת תמיכה לנשאים. השבתי לאידיוט הזה שתקוע אצלי אי שם בין הלב לאשכים ולא יודע מתי לסתום את הפה.
אתה בעצמך אידיוט! הוא השיב בלי להתבלבל, וגם שמן, הוסיף בעצב. אחד מהם, גבה קומה, קרח ובעל מבטא אמריקאי קל, האיר לי פנים, הציג את עצמו כדייב, מנחה הקבוצה, והזמין אותי להצטרף. פתאום מצאתי את עצמי יושב על כסא מתכת רעוע, סוקר את קירותיו המתקלפים של המקלט המוזנח והריק למחצה, ושואל את עצמי מה אני עושה שם בכלל.
אחרי שהתיישבתי לבטח וכיסאי קיבל עליו את הדין והפסיק לחרוק תחת כובד משקלי, דייב ביקש ממני להגיד כמה מילים על עצמי.
פתחתי את הפה וכלום לא יצא.
סגרתי, פתחתי שוב, קיללתי את עצמי, הסמקתי ובסוף הצלחתי לגמגם ששמי יוסף זילבר, אבל שיקראו לי ספי ושאני יודע שאני נשא כבר חמישה חודשים.
"אני לא יודע מה עוד לספר על עצמי." הבטתי נבוך בשבעה זוגות עיניים שהביטו בי חזרה בסקרנות. "תשאלו אתם." הצעתי, שמח שסוף סוף יש לי רעיון מוצלח.
לתימהוני הוצפתי בים של שאלות.
"אתה לוקח תרופות?"
"אתה גר לבד?"
"יש לך בן זוג?"
"אתה עובד?"
"איך נדבקת?"
"אתה הומו?"
השאלות נורו בקצב מהיר שהותיר אותי פעור פה ואילם ממבוכה. המנחה חש לעזרתי והציע שאולי כדאי שקודם כל אחד יציג את עצמו.
"זה בסדר, אני אענה." אמרתי וסיפרתי שאני הומו, שאני בודד, שאני גר אצל אימא, עובד במשרה חלקית בהיי טק ושנדבקתי כי לא נזהרתי.
"איזה תרופות אתה לוקח? אתה משתמש בסטוקרין?" חקר אותי צעיר מחומצן אחד שהציג את עצמו כשרון.
"לא, למה?"
"בגלל שאתה נראה קצת עצוב כזה ולפעמים זו עלולה להיות תוצאה של שימוש בסטוקרין." אמר הצעיר שישב לצידו של שרון והביט בי בתשומת לב, "בקיץ שעבר התאשפזתי במחלקה פסיכיאטרית בגלל התרופה הזו." הוסיף, ואז חייך בביישנות ואמר ששמו ברקו.
"אני לא צריך תרופות בשביל להיות עצוב, אצלי זה טבעי." ניסיתי להתבדח, וגיליתי להפתעתי שאני מחייך. חשבתי ששכחתי איך עושים את זה.
כולם חייכו אליי חזרה. "אתה נראה הרבה יותר טוב עם חיוך על הפנים." אמר לי בחור עגלגל אחד עם קוקו שחור מבריק שהציג את עצמו כגילי, והדהים אותי כששאל אם ניסיתי להתאבד.
"לא, מה פתאום?" נבהלתי, "חס וחלילה, רק זה חסר. עשיתי כבר מספיק צרות לאימא גם בלי שאני אנסה להתאבד לה."
כולם צחקו, וערן - גבר רחב עם פנים שזופות של בן אדם שעובד תחת כיפת השמים - העיר שרק לפי התשובה אפשר לדעת שאני הומו.
"טוב." מחא דייב כפיים כמו גננת בהתחלת שעת ריכוז, "אני מציע שניתן לספי קצת זמן להתאושש מקבלת הפנים שלנו. שנתחיל? מי ראשון?"
"אני, אני." קיפץ גילי בכיסאו והקוקו שלו - קצר, שחור ומבריק מג'ל - קיפץ על עורפו כשסיפר איך החבר הנשוי שלו התקשר וניסה להתחנף אליו, ואיך הוא נפנף אותו לכל הרוחות בלי להתבלבל.
"הוא רצה להזמין אותי ללכת לסרט החדש הזה על הקאובויים ההומואים, אבל אמרתי לו שכבר הלכתי, ולדעתי יש שם מעט מידי סקס ויותר מידי כבשים, ובכלל, הצרפתים עשו את זה טוב יותר כבר שנתיים קודם ב'חינוך רע'."
"שלא לדבר שהספר יותר טוב." פסק ברקו, וחייך לשמע גל המחאות שהציף אותו מכל עבר.
"אתה והספרים שלך."
"תוציא כבר את האף מהספר!"
"ומה תעשה כשתגמור לקרוא את כל הספרים בעולם? תתחיל לכתוב לבד ספרים?"
"תשתקו כבר ותגידו תודה שיש פה לפחות בן אדם משכיל אחד, בורים שכמוכם!" ענה להם ברקו ברוח טובה בלי להתרגש מההתנפלות הכללית עליו.
"אז אני מבין שאתה לא תלך לראות את הסרט, הוד משכילותך." קינטר אותו דובי - גבר רזה בשנות הארבעים שהתעטף בדובון עבה למרות מזג האוויר החמים.
"כבר הלכתי." אמר ברקו בנחת.
"אני לא מאמין, הכושי השתכנע ללכת אתך לסרט הומואים?"
"לא הלכתי איתו, הלכתי עם חבר אחר."
"עם מי?" קפץ גולן בסקרנות, "עם משה, נכון? ואחר כך הלכתם אליו הביתה ו..."
"עד כאן, חרמן אחד." צחק ברקו, "לי יש חבר ולו יש חבר. אחרי הסרט כל אחד הלך לישון במיטה שלו."
"יש לך חבר?" נדהמתי. הוא היה צעיר ונאה, אבל הוא היה נשא. איך זה שיש לו חבר?
"כן, יש לי חבר בריא." אמר ברקו בקצרה, "אבל הוא בארון ולא אוהב ללכת לסרטים של הומואים."
"הוא סקסי בטירוף." התחנחן גילי, "ראינו אותו במסיבת חנוכה, איזה חמוד הוא."
"גילי!" נזף בו דייב בטון רך.
"גם החבר שלך נורא חמוד." סירב גילי להינזף והמשיך לחייך, ופתאום קרץ לי בשובבות. כל הפגישה הזכירה יותר שעת מחנך בבית ספר יסודי מאשר קבוצת תמיכה רצינית וקודרת, ובכל זאת יצאתי ממנה עם מצב רוח טוב.
היה נעים להיות מוקף בני אדם שכולם היו כמוני - נשאים והומואים - מזמן לא הרגשתי כל כך נוח. היה נהדר לפטפט אתם בקלילות ולהתנהג סוף סוף בטבעיות בלי לפחד כל הזמן שמשהו שאגיד יסגיר את סודי.
הרגשתי שמשהו מתוח ומבוהל בתוכי מתרפה קצת ונרגע - הנשימה הייתה קלה יותר, הכתפיים התיישרו והגב הזדקף.
אחרי שהפגישה תמה, נעניתי ברצון להזמנתם ללכת אתם לבית קפה ונהניתי ללטוש יחד עם כולם מבטים בישבנו החטוב של המלצר שענטז לו עם ההזמנות שלנו, מודע מאוד למבטינו ומתענג עליהם עד מאוד.
פתאום מצאתי את עצמי שם סוכרזית בהפוך שלי ומסרב לעוגת פרג מעוררת תאבון. "אני בדיאטה!" הצהרתי, "אני רוצה להיפטר מעשרים קילו לפחות. מישהו יודע על מכון כושר סביר באזור?"
ברקו נתן לי כתובת של מכון כושר סמוך לביתי והעיר שידידו חומי הולך אליו כבר כמה חודשים והוא מאוד מאוד מרוצה מהמדריך. בלי שביקשתי נתן לי את הטלפון של חומי כדי שאוכל לשוחח אתו ישירות ולהתייעץ איתו לגבי המכון.
"חתמת כבר על האמנה?" שאל דובי שהמשיך לדבוק במעילו למרות ניסיונו של המלצר חטוב העכוז להפרידו ממנו.
"איזה אמנה?" השתוממתי.
הם החליפו מבטים נבוכים קצת, ומולי ששתק עד כה אמר בקול איטי ועבה שדייב מעדיף לחכות שבוע שבועיים לפני שהוא מנחית את הקטע הזה של האמנה על החדשים.
הרגשתי לחוץ מכובד הראש המסתורי שתקף את כולם ופתאום הצטערתי שוויתרתי על העוגה. "אולי תיתן לי לפחות רמז?" ביקשתי.
"בסדר, אבל קודם תגיד אם אתה מזיין." שאל מולי במעשיות מחוספסת שביטלה מראש כל אפשרות של מבוכה או ביישנות מהחקירה האינטימית הזו.
"כן." הודיתי, אבל זה רק... זה סתם כזה, זה לא נחשב."
"הוא יודע שאתה נשא?" התעלם מולי מגמגומיי והגיע ישר ללב הבעיה.
"לא!" נבהלתי, "מה פתאום? השתגעת? הוא היה מת מהתקף לב תוך שנייה. הוא נשוי ובארון ונורא נורא פחדן."
"אתה שם קונדום, אני מקווה?" הקדיר אלי מולי גבות סבוכות.
"בטח, מה השאלה?"
"טוב, לפחות זה. אז ככה, באמנה אתה מתחייב שאתה לא מזיין בלי לספר שאתה נשא." הבטתי בו נדהם, ואחר כך העברתי את מבטי אל השאר, בטוח לרגע שהם מתבדחים, אבל לא, כולם נותרו רציניים להפליא.
"אבל אז אני לא אזיין בחיים." מחיתי.
"אל תהיה כל כך בטוח, הנה, החבר של ברקו ידע שהוא נשא עוד לפני שהם נפגשו וזה לא הפריע לו, וגם החבר של דייב נשא ודייב בריא."
"והנשוי שלי יודע וזה לא מפריע לו להמשיך להזמין אותי לסרט." הצטחק גילי.
"תשתקו, מטומטמים!" התרגז דובי וקם במהירות רבה כל כך עד שהכסא שלו התנודד ונפל, "אלו מקרים יוצאי דופן. היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. רוב האנשים שומעים איידס ובורחים עוד לפני שאתה מספיק להכניס את היד לכיס ולשלוף קונדום. אם תגיד בחיים לא תזיין, לא שיש לך יותר מידי הזדמנויות גם ככה עם הצורה שלך." הוסיף בזדוניות והלך.
"בהחלט יש בזה משהו." אמרתי והרמתי את כיסאו, "אבל בכל זאת אני מתכונן לחתום על האמנה של דייב ברגע שהוא ייתן לי אותה."

 

2.

לפליאתי, היחסים ביני לבין אימא השתפרו דווקא אחרי שסיפרתי לה על מחלתי. היא אמנם לא אהבה את העובדה שאני הומו, אבל אחרי שחזרתי הביתה מובס, היא הצליחה להשלים באצילות נפש עם ההעדפות המיניות שלי, כל זמן שלא דיברתי עליהן יותר מידי. ידעתי שהגירושין שלי הכאיבו לה מאוד, ובעיקר צר היה לה על הניתוק מהנכד, אבל למזלי היה לה מספיק טקט לא לדבר על הנושא הזה. היא השלימה עם רוע הגזרה ונושאי השיחה שלנו הצטמצמו לבעיות הבריאות שלה ושלי, ולתכניות טלוויזיה.
מאז מותו של אבא, אימא נעשתה מכורה לטלנובלות ואהבה לעדכן אותי בפרטי הפרטים של חיי הדמויות החביבות עליה. הם היו התחליף שלה למשפחה, ומאחר ובאשמתי נשללו ממנה כלה, מחותנים ונכדים שאפשר לחיות דרכם חיים מלאי עניין ורכילות, השלמתי עם הסיפורים שלה וניסיתי להתעניין בנפתולי חייהם של גיבורי הטלנובלות שחיו חיים סוערים ומלאי תשוקה בתוך הקופסא בסלון שלה.
אימא העריכה את המאמץ שלי ולא כעסה גם כשהייתי מתבלבל ועושה סלט שלם מהעלילות, שחלקן התרחשו בארגנטינה וחלקן בברזיל, והנועזות שבהן הרחיקו עד איטליה ואפילו ארה"ב.
באיפוק מופלא (שהיא פיתחה לכדי אמנות מאז שהתאלמנה), אימא לא ניסתה להתערב יותר בחיי. אני מניח שהמחלה נראתה לה כעונש מספיק לסטייה המינית שלי והיא לא חשבה שצריך להוסיף לי עוד עגמת נפש ולכן, בהנחה שבין כה וכה בן זוג כבר לא יהיה לי ואני אמשיך לחיות בודד כל חיי, היא לא שאלה מעולם איפה הייתי ומי הם ידידיי, ובעיקר נמנעה מלשאול מה יהיה איתי בעתיד - שאלה שחרדתי ממנה מאוד.
על החיים שחייתי בעבר היא ידעה מעט מאוד ושאלה עוד פחות, וגם על מה שעובר עליי כיום היא לא רצתה לדעת כלום. אולי חשבה שאין מה לדעת.
זמן מה באמת לא היה מה לדעת. אחרי שנודע לי שאני נשא איבדתי כל רצון לסקס. הסתגרתי בבית ואכלתי כמו חזיר, בטוח שחיי תמו, והנה, דווקא כשחזרתי הביתה לקריות, נהיו לי פתאום חיי מין.
הכול התחיל בצורה שגרתית מאוד, כשעורך הדין שטיפל בעיזבונו של אבי פגש בי במקרה ברחוב כמה שבועות אחרי שחזרתי לגור בבית ילדותי, וביקש שאסור למשרדו.
הכרתי אותו בזמן שאבא חלה וכתב צוואה, וכשהזמין אותי אליו לפגישה הייתי בטוח שמדובר בעוד מסמך שצריך לחתום עליו.
לא חשדתי במאום כשהוא קבע לי פגישה בשעות הערב, וגם כשהזמין אותי לשבת על הספה במקום ליד שולחן העבודה שלו והגיש לי במו ידיו כוס קפה ועוגה, לא נרמזתי.
גם כשבמקום לגשת לעניין ולדבר על מיסי ירושה וצווי עיזבון הוא שאל אותי מה שלומי, התעניין במקום העבודה החדש שלי ושאל אם קראתי איזה ספר טוב לאחרונה, חשבתי שהוא פשוט מנומס.
רק כשתוך כדי דיבור הוא הניח יד על ירכי, התחיל חשדי להתעורר. היה משהו בטון דיבורו ובארשת פניו של עורך דין גולדברג שלא הלם כלל את הנסיבות העסקיות לכאורה של פגישתנו. משהו שהזכיר לי יותר גנים אפלוליים וסאונות טחובות מאשר משרד משעמם ומהוגן.
הדחף הראשוני שלי היה לספר לו שאני נשא ולשים קץ לבדיחה העצובה הזו. "תראה, מר גולדברג..." הנחתי את הקפה על השולחן, והבטתי בפניו הנאים והמגולחים בקפידה.
בבקשה, קרא לי אודי." הוא נכנס לדבריי, רוכן אליי ומביט ישר בעיניי.
"
"אודי..." התחלתי ולא יספתי. פתאום הוא נישק אותי הישר על שפתיי ודקה אחר כך כבר שכבנו זה לצד זה על הספה, מושכים אחד מעל השני את המכנסיים.
אחרי כמה חודשים שבהם לא נגעתי באיש ואפילו לאונן לא התחשק לי, הייתי אש להבה. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי מסוגל לדבר.
שעה אחר כך, כשכבר הייתי מסוגל לדבר, נעשה מאוחר מידי, וככל שהזמן חלף נעשה קשה יותר להגיד משהו ולכן שתקתי. עם הזמן ניסיתי להבין מה גבר נאה, צעיר ונשוי מחפש אצל שמן מוזנח כמוני. לתימהוני, הסתבר שהפנטזיה של הגבר המטופח והמאוד נשוי הזה, איש משפחה למופת, בעל מסור ואב אוהב, הייתה לקבל זין מאחד שנראה כמוני – שמן, גדול ושעיר.
אודי הבהיר לי שוב ושוב שהוא פשוט אוהב דובים גדולים ושעירים ובעיניו אני מושך יותר מכל דוגמן שרירי וחלק עם ריבועים מסותתים לתפארה, אבל חוץ מסקס - מספק מאוד גופנית - לא התיידדנו באמת. ברגע שהשבענו את הרעב הפיזי, חזרנו להיות מכרים סתמיים שמשתמשים זה בזה לסיפוק צרכים מיניים, זה הכל.
למה הסכמתי להסדר הזה? כי לא חשבתי שלאחד כמוני מגיע יותר. הייתי נשא והייתי שמן ודוחה בעיניי, והייתי אסיר תודה על המעט שקיבלתי.
בכל פעם שהייתי מתגנב ממשרדו אחרי ששוב לא סיפרתי לו את האמת הרגשתי רמאי, שקרן ופחדן, והייתי מבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני נכנס לשם, אבל אחרי כמה ימים הוא היה מתקשר ואומר שגם היום הוא נשאר מאוחר במשרד ואולי אני יכול לקפוץ אליו, ואני הייתי מרגיש את החמימות הזו עולה מאשכיי אל בטני, מטפסת עד לגרוני, והייתי אומר – "נראה, אולי. אם אני לא אהיה עסוק." אבל שנינו ידענו שאני אתייצב שם בזמן ושהוא יחכה לי עם מגבת למותניו, וכמה דקות אחר כך הוא כבר יכרע על ברכיו, יפנה אליי את ישבנו הלבן ויתחנן שאכנס בו חזק יותר.
אי שם בירכתי מוחי קיננה הידיעה שאני חייב לספר לו שאני נשא, ושזה לא בסדר להסתיר ממנו דבר כזה. גם אם אני מקפיד מאוד על קונדום באיכות משובחת, תקלות עלולות לקרות ואני מסכן את חייו ואת חיי אשתו, אבל הרגע שבו יכולתי להגיד את האמת חלף, ומאז לא הצלחתי לאזור עוז ולהגיד לו את האמת.
אחרי ששבתי מהפגישה של קבוצת התמיכה, הרגשתי אמיץ מספיק להתקשר לאודי מיוזמתי ולקבוע איתו פגישה. הוא היה מופתע מאוד לשמוע את קולי. חשבתי שהוא לחוץ לחזור הביתה כי כבר היה מאוחר וזה היה יום שישי, אבל חששתי שאם אחכה עד השבוע הבא אאבד את אומץ לבי ולכן התעקשתי.
"אני רק רוצה לדבר." הבטחתי לו, "אני בא עוד דקה. חכה לי, אני חייב לספר לך משהו."
"משהו טוב או רע?" הוא שאל במעין התחנחנות ילדותית כמו שהיה עושה לפעמים כשהיה נעשה חרמן ורוצה סיבוב שני למרות השעה המאוחרת.
אודי המסכן, אם הוא רק היה יודע.
חצי שעה אחר כך הוא כבר ידע.
"ממתי אתה יודע את זה?" שאל המום, מביט בי בעיניים לטושות בבהלה.
"מהחורף שעבר, כמעט חצי שנה. הייתי צריך לספר לך מיד. אני מתנצל, הייתי פחדן."
הכנתי את עצמי לשטף של האשמות וזעם.
"ואתה מרגיש טוב? אתה בטיפול? אתה לוקח תרופות?" שאל בדאגה.
"אני בטיפול ואני בסדר גמור." הרגעתי אותו, "אתה צריך לדאוג לעצמך, לא לי."
"אני נבדק כל שלושה חודשים ואת הבדיקה האחרונה עשיתי לפני שבועיים - יצא שלילי, ואנחנו מאוד מאוד נזהרים. אני לא חושב שיש בעיה." אמר ופתאום הושיט יד וליטף את לחיי.
"בגלל זה חזרת הביתה?"
"חזרתי כי פטרו אותי מהעבודה ואימא חלתה והייתה צריכה אותי." אמרתי וסילקתי את ידו. מאז שנודע לי שאני חיובי לא הייתי מסוגל לשאת שום סימן חיבה כלפיי.
"בגלל זה אתה כזה... כזה..." הוא התלבט, מחפש מילה שתהלום את כוונתו.
"איזה כזה?"
"קר כזה, מסוגר בעצמך, שתקן."
"אני מסוגר? ומה אתך? השתמשת בי, נהנית ואחר כך לא רצית לראות אותי יותר."
אודי נפגע. לחייו הסמיקו ופניו לבשו ארשת ילדותית של עלבון.
"זה ממש לא נכון, ספי. אני יודע שלא קל איתי כי אני נשוי וחייב להיזהר, אבל... זה פשוט לא נכון. אני מאוד מאוד מחבב אותך וחושב עליך הרבה גם כשאתה לא פה, ו... אה... אני חושב שאתה נהדר למרות שאני יודע שאתה שונא את עצמך ולא אוהב את הגוף שלך. בעיניי אתה... אה... אתה ממש בסדר לדעתי." סיכם את נאומו הארוך והמגומגם כשהוא לוחץ בכוח את כף ידי אל חזהו החם והחלק.
"חשבתי שנורא תכעס עליי." ניסיתי לחלץ את כף ידי מידו, אך הפעם הוא התעקש וגם הגדיל לעשות והניח ראש על כתפי במעין התרפקות שלא הייתי מורגל לה.
"אני מסכן לא רק אותך, אודי, אלא גם את אשתך. זה לא מרגיז אותך?"
הוא גיחך. "את שירן? מה פתאום? במה אתה מסכן אותה?"
"אבל אנחנו..." פתאום הייתי נבוך, "זאת אומרת אני ואתה ו... אם תדבק ממני אתה עלול להדביק גם אותה, אודי." הסברתי את המובן מאליו.
"אפשר להידבק מזה שיושבים יחד ליד אותו שולחן?" הצטחק אודי, "לא חושב."
"אבל היא אשתך, אתם כאילו... זאת אומרת..." באמת מגוחך עד כמה הנושא הביך אותי.
"מאז שהילדה נולדה אין לנו סקס, וגם קודם... לפעמים אני שואל את עצמי מאיפה הגיעה הילדה הזו." אמר אודי, מבודח בצורה קצת לא הולמת לדעתי.
"מסכנה שירן." אמרתי.
הוא דחף יד מתחת לחולצתי והחל למולל את השער סביב פטמותיי. "למה מסכנה? יש לה את המאהבים שלה, כמה כסף שהיא רוצה ואת הילדים. היא יודעת שאם היא תרצה גט אני אתן לה אותו בלי בעיות. זו הבחירה שלה לחיות ככה."
"ולמה אתה מסכים?"
"כי זה המשרד של אבא שלה שהוא עדיין הבוס הגדול, ויש גם את הילדים שאני אוהב, ואת ההורים שלי שימותו אם הם ידעו עליי. נוח לי יותר בארון." אמר אודי בפשטות.
"למה לא סיפרת לי על זה אף פעם?" השתוממתי, "חשבתי שאתה נורא פוחד שאשתך תגלה שאתה בוגד בה."
אודי צחק והתחיל לדחוף אותי לאט למצב של שכיבה. "רואים שאף פעם לא היית נשוי. בטח שהיא יודעת. בעל נאמן לא נשאר במשרד עד הערב אלא מתייצב ביום שישי אחרי הצהרים בבית עם פרחים ואחר כך נכנס עם האישה למיטה ומקיים אתה מצוות עונג שבת."
"עונג שבת זו מצווה חשובה מאוד." הסכמתי ומשכתי אותו אליי, נהנה לשמוע אותו מצחקק כמו ילד ששמע בדיחה גסה.
מי היה מאמין שדווקא גילוי האמת יגרום לשינוי כזה ביחסים שלי עם אודי? זו הייתה תפנית מפתיעה ומעודדת מאוד.
נפרדנו אחרי שעה של סקס פרוע בנשיקות וחיבוקים. לפני שיצאתי, אודי נזף בי שלא אכלתי את העוגה שפרס למעני והופתע מאוד לשמוע שאני מתכנן דיאטה.
"רק שלא תרזה יותר מדי." הזהיר אותי ואז חיבק אותי שוב בחזקה ואמר לי שאני מוצא חן בעיניו בלי שום קשר למשקל שלי, ושהוא יתגעגע אליי כל השבת.

במוצאי שבת התקשרתי למספר הטלפון שנתן לי ברקו. לתימהוני ענה לי קול צעיר ועצבני שאמר שחומי לא גר כאן יותר וטרק את השפופרת.
נחוש מאוד להתחיל להתעמל ולחזור לכושר מהר ככל האפשר, לא התעצלתי והתקשרתי אל ברקו הביתה לבקש ממנו את המספר של חומי ידידו.
"אתה יכול לבוא לפה לדבר איתו." אמר ברקו, "הוא גר אצלי עכשיו כי הוא בדיוק נפרד שוב מכוכב, החבר שלו."
"אוי!" נבהלתי, "לא נעים לי לבוא לבלבל לו את המוח ברגע כזה."
ברקו צחק ואמר שכוכב וחומי נפרדים פעמיים בחודש ואחר כך שוב חוזרים, זה בסדר, חומי צריך הסחת דעת ואני מוזמן לבוא, לא יזיק לי לצאת קצת מהבית.
"למה לא?" חשבתי והלכתי.
ברקו גר בבית דו משפחתי קטן, מוקף גינה מטופחת עם ורדים ועצי פרי. לבית הייתה קומת עמודים שגם אותה הפכו לדירה וכשהגעתי לשם הדלת הייתה פתוחה, אנשים נכנסו ויצאו, ירדו ועלו במדרגות המובילות לדירת העמודים, ומוזיקה עליזה וקולות צחוק בקעו מלמטה. עמדתי נבוך ליד הדלת הפתוחה למחצה, מרגיש שנקלעתי במפתיע למסיבה. שמעתי דיבורים ברוסית ובעברית בלולים יחד, ומישהו צחק בקול ואמר, "אוף אתך, פולני אחד!"
בעודי עומד ומקשיב, מתלבט אם להיכנס סתם או להקיש קודם, יצא צעיר שחום ומתולתל מהבית, התיישב על המעקה והדליק סיגריה כשהוא מחייך אליי חיוך ביישני.
"הסיגריה הראשונה שלי היום." אמר בהתנצלות.
"סיגריה אחת ביום זה לא נורא." הרגעתי אותו וחייכתי אליו חזרה, הוא היה כל כך סקסי בגופיית סבא לבנה הדוקה על גופו הדק. היו לו ריסים נהדרים ועור קטיפתי חלק שכאילו הזמין ליטוף.
"אני מחפש את חומי." אמרתי, מקווה בליבי שהוא חומי, אבל לא, זה היה נרי - החבר של ברקו. חומי יצא מיד אחריו והתברר שהוא גבר שמנמן כבן ארבעים שלטש מבטים חומדים בנרי בעודו משמיץ את החבר הצעיר וההפכפך שלו, שאהב לפי דבריו את כלבת הפינצ'ר שלו יותר מידי ואותו – את חומי – פחות מידי.
גם אני לא אהבתי את חומי, ולא הייתי צריך תואר בפסיכולוגיה כדי לדעת למה. כשהסתכלתי עליו ראיתי את גרסא בוגרת יותר של עצמי ולא אהבתי את מה שראיתי.
הוא היה מבוגר ממני בערך בעשר שנים, וגם הוא היה נשוי וברח, משאיר ילדים נטושים ואישה זועמת.
כמוני, גם הוא לא יכול היה להוריד את העיניים מכל הצעירים היפים שהתרוצצו הלוך ושוב סביבנו, ובדיוק כמוני הוא נאנח בקנאה כשברקו יצא מהבית רק במכנסיים קצרים, התיישב לצידו של נרי, לקח ממנו בתנועה בטוחה את הסיגריה המאוכלת למחצה, כיבה אותה על הקרקע והעיף אותה בדייקנות לפח. במקום למחות על אובדן הסיגריה שלו, נרי נשען על גופו החשוף של ברקו, מניח כבדרך אגב יד שחומה על ירכו וחייך אליו חיוך מתגרה.
"אתה כזה פולניה נודניקית, ברקוביץ."
"שתוק כבר כושי." משך אותו ברקו אליו בחיבוק, ונישק נשיקה חטופה את כתפו בדיוק במקום שבו היא מתחברת לצוואר. פתאום לא יכולתי לשאת זאת יותר. האינטימיות הזו שסגרה את שניהם במין בועה קסומה של חמימות אוהבת, משאירה את כל השאר בחוץ, קופאים בבדידותם, הייתה יותר מידי בשבילי.
חומי שישב לצידי, קם. "אני הולך לזולה." הודיע לאף אחד במיוחד, וירד למטה במדרגות, ואני נגרר אחריו.

 

3.
"זה לא שיש לי משהו נגדם חס וחלילה." אמר לי אחר כך, כשהיינו כבר קצת שתויים והרגשנו הרבה יותר קרובים זה לזה. "להיפך - הם ילדים נחמדים מאוד וברקו המסכן... שרק יחזיק מעמד ויהיה לי בריא, אבל לפעמים אני מרגיש כמו בן אדם שמת מרעב ומישהו זולל לו מול הפרצוף עוגת קרם משובחת. אתה מבין למה אני מתכוון?"
כן, הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.

חומי הוליך אותי במורד המדרגות אל חצר גדולה שהשתרעה בשיפוע מתון מתחת לדירה של ברקו. ראיתי עצי פרי מטופחים, מחסן פח מכוסה בבוגנוויליה פורחת באדום וסגול, ופרגולת עץ מתקלף מכוסה שיחי יסמין ויערה ריחנית שסככה על רחבה מרוצפת קרמיקה.
רק כשנכנסתי אל מתחת לפרגולה הפורחת ראיתי את דירת הקרקע הקטנה שנחבאה בין העמודים. פעם היה בחלל שבין העמודים מחסן קטן, אבל הוא הוסב לדירת סטודיו קצת אפלולית, אך בעלת כניסה נפרדת - יתרון עצום לצעיר חובב פרטיות.
מי שהסביר לי את כל יתרונותיה של הדירה הקטנה ושל הזולה הצמודה אליה, היה לא אחר מאשר גילי - הבחור השמנמן בעל הקוקו השחור שפגשתי בקבוצת התמיכה.
"מאז שנפרדתי ממר נשוי אני מעדיף לא להיות בבית במוצאי שבת." הסביר לי בגילוי לב, "אני פוחד שהוא יתקשר ושוב יצליח לסחוף אותי."
"אתה מתגעגע אליו מאוד?" שאלתי וליבי נמלא אהדה כלפיו.
הוא הנהן בעצב, ואז יצא בחור צעיר ובהיר מחדר אחד שאחר כך גיליתי שהוא חדר השינה. למראה הצעיר גילי מחה חיש את העצבות מפניו, חייך חיוך גדול ושמח ופרש לעומתו את ידיו לחיבוק.
"זה סשה הקטן." הציג אותי בפני הצעיר הרזה שהיה לבוש במכנסים קצרים בלבד.
"יש גם סשה גדול?" שאלתי מחייך ולחצתי את ידו בנימוס.
"מישהו קרא לי?" יצא מחדר השינה צעיר אחר, בהיר אף הוא, שערו קצוץ וגופו גדול, רחב ושרירי כשל מרים משקולות. הוא היה לבוש תחתוני בוקסר בלבד וגם הוא חיבק את גילי בחמימות ולחץ את ידי בנימוס.
הייתי בטוח ששני הצעירים הללו, בעלי השם המשותף, הם בעלי הבית, אבל אז יצא מאותו החדר עוד צעיר אחד, רזה וארוך שער, ערום לגמרי מלבד מגבת קטנה כרוכה על מותניו, וגם הוא חיבק את גילי, שקרא לו ליאור והציג אותי לפניו כ- "ספי, חבר שלי מהקבוצה."
לחצתי גם את כף ידו של ליאור ושאלתי אם יש עוד אנשים בחדר.
ליאור צחק ופתח לרווחה את הדלת והראה לי שאין שם יותר אף אחד, רק מיטה זוגית גדולה ומבולגנת, מדיפה ריח מובהק של סקס גברי ועטיפות קרועות של קונדומים מפוזרים למרגלותיה.
כנראה שהסמקתי כי כולם צחקו, וסשה הגדול נתן לי כוס בירה קרה וטפח בחביבות על שכמי. "בואו נשב לשתות משהו." הציע ליאור שהיה, כך התברר לי אחר כך, בעל הבית והרוח החיה בחבורה שהתקבצה בזולה. תמיד היה מעניין ושמח בזולה. מהדירה של ליאור נבע זרם שופע של אוכל, משקאות וסמים קלים, מוזיקה נוגנה שם כל ערב וכל סוף שבוע חגגו שם, צחקו ורקדו.
ליאור עבד במכללה לעיצוב בחיפה כעוזר הוראה במקביל לעבודתו כמעצב עצמאי ורוב הבחורים שהסתובבו בזולה היו תלמידי המכללה בהווה או בעבר - גברים צעירים, יפים ומעוצבים, שהתלבשו בצורה מקורית וחלמו להיות אמנים מפורסמים ולהצליח בגדול קודם בתל אביב ואחר כך בניו יורק, או ברלין ואולי לונדון?
הם היו מוכשרים, שאפתנים, רובם ממוצא רוסי, וכמובן שכולם היו הומואים.
ברקו העיר פעם, קצת במרירות, שהביצה בזולה של ליאור נעשית עמוקה ומסריחה יותר מיום ליום, ועם הזמן גיליתי שהוא צודק.
מתחת לפני השטח רחשה הזולה של ליאור יצרים, רגשות פגועים, בגידות, אהבות ובעיקר חרמנות ללא מעצורים, ובכל זאת ביליתי שם הרבה ערבים מאושרים והייתי אסיר תודה שהתקבלתי לחבורה בלי שום שאלות למרות שהייתי נשא מבוגר, שמן, לא מוכשר, לא יפה, ובטח שלא יצירתי ושאפתן.
כטוב לבי בבירה סיפרתי לגילי, שנמנע באדיקות משתייה חריפה, על אודי – מר נשוי שלי - ועל התגובה המעודדת שלו לגילוי שאני נשא. "יפה מאוד מצידו שהוא לא זרק אותך מכל המדרגות, אבל אל תחשוב שיש סיכוי שהוא יעזוב את הבית בשבילך." הזהיר אותי גילי.
"אני לא רוצה שהוא יעזוב בשבילי את האישה והילדים." התגוננתי, "הוא רק יזיז שלי, זה הכל. אני לא מאוהב בו, אני פשוט שמח שהוא לא כעס שרימיתי אותו."
"אתה עושה בדיוק את אותה הטעות שאני עשיתי!" התפרץ גילי כמי שהנושא בוער בעצמותיו, "אתה מתפשר כי אתה חושב שלא מגיע לך יותר."
"אבל גילי..." ניסיתי להכניס מילה, אך לשווא, הוא כבר נישא על גל של זעם לא מרוסן שנצבר אצלו כנראה במשך שנים של תסכול.
"זו הבעיה אצל כולנו, חושבים שאנחנו לא שווים, שלא מגיע לנו משהו טוב, שאנחנו פגומים, דפוקים! כולנו מזוכיסטים עלובים."
"תסלח לי מאוד גילי, אבל אני לא מזוכיסט." התרגזתי, "מטומטם אולי, וחרמן בטח, אבל לא מזוכיסט, ומה שייך בכלל עניין הנשאות למזוכיזם?"
"מי דיבר על נשאים? דיברתי על הומואים. אנחנו כולנו דפוקים, בעלי יצר הרס עצמי, חסרי בטחון עם דימוי עצמי באדמה, שרוטים אחד אחד." השמיץ גילי בשטף את כל הקהילה, והוסיף שהוא שונא את כל ההומואים, שכל חברי הקהילה מופרעים, טיפוסים מגעילים אחד אחד, כולם סוטים ומטורפים.
"הנה הוא שוב מתחיל." נאנח ליאור, וסתם את פיו של גילי בכף ידו.
"ברקו!" צרח בקולי קולות, "בוא מהר, גילי שוב בקריזה."
ברקו ונרי ירדו לזולה, שילבו זרועותיהם בזרועותיו של גילי וגררו אותו במעלה המדרגות לדירה שלהם.
"מה קורה פה? מה הם הולכים לעשות לו?" התפלאתי.
"אל תדאג, הוא יהיה בסדר." אמר חומי בשלווה, "היום ברקו בתורנות גילי."
"תורנות גילי?" התפלאתי.
"כן, לפעמים הוא קצת... הוא עוד לא התאזן לגמרי עם התרופה החדשה שלו וצריך קצת... אתה מבין?"
"לא." הודיתי, "איזה תרופה?"
חומי נאנח ואמר שבקבוצה יסבירו לי, ובטח גם אני אכנס בקרוב לתורנות.
"חבל שאין קבוצת תמיכה גם בשביל ויאז'ות בודדות שרוצות רק צעירים." הוסיף בגיחוך עצוב ולקח עוד וודקה.
"במקום לשתות, תתקשר אליו." יעץ לו ליאור.
"לא רוצה." אמר חומי בעצב.
"תתקשר, תתקשר, הרי אתה מתגעגע אליו נורא."
"לא נכון." מחה חומי, אבל בסוף התקשר, וחצי שעה אחר כך הופיע כוכב – צעיר, יפה, חטוב, ומאוד מאוד מודע ליתרונות הגופניים שלו. יחד איתו באה כלבת פינצ'ר קטנה, מפונקת ומעצבנת שענתה לשם כוכבית.
הסתכלתי בגועל איך חומי מכרכר סביב כוכב, מתחנף אליו ומתנצל בפניו - אלוהים יודע על מה - ומבטיח לו שמחר, מיד אחרי העבודה, הם ילכו יחד לקנות לו את הז'קט עור החדש ואחר כך יאכלו במסעדה.
"אבל קבעת איתי ללכת לחדר כושר." מחיתי בחוסר טקט.
כוכבית נבחה עלי נביחות דקיקות מעצבנות, וחומי אמר שילך איתי פעם אחרת, נתן לי את הכתובת של המכון ואמר לי לחפש את יורי, ואז המשיך להתחנף במרץ לכוכב שסוף סוף הואיל בטובו להניח לחומי לחבק אותו.
אחרי שהם עזבו השתררה שתיקה מהורהרת בזולה ואז ליאור נאנח ואמר שהוא היה שמח להגיד כמה מילים קשות לכוכב למרות שבזמנו גם הוא היה כזה.
"איך כזה?" התפלאתי.
"חרא קטן ונצלן." אמר ליאור בקול מפוכח, ואז אמר שכואב לו הראש והוא צריך לקום מחר מוקדם והלך לישון.


"בזמן האחרון כמעט לא רואים אותך." אמרה לי אימא ערב אחד, כשעמדתי לצאת לפגישה עם אודי.
"כן, באמת נשאר ממני הרבה פחות." אמרתי והעפתי מבט גנדרני בדמותי שהשתקפה אליי בראי, צנומה הרבה יותר מכפי שהייתה רק חודש קודם לכן.
אם להודות על האמת, לא רק ההתמדה וכוח הרצון שלי גרמו להצטמקותי המהירה, אלא גם התרופות שלקחתי. הן לא רק צמצמו את נוכחות הווירוס בדמי, אלא גם הפחיתו פלאים את תאבוני.
גיליתי שאוכל שמן גורם לי לבחילות, ואם אני מפריז באכילת ממתקים, גופי מגיב מיד בשלשולים ובצרבות. בעל כורחי כמעט הייתי חייב לאכול רק אוכל דל שומן ומופחת סוכר, וגם זה במנות קטנות.
לא אחת שאלתי את עצמי מה יקרה אחרי שארזה די צורכי ואאלץ להמשיך בדיאטה הזו.
האם אני עלול לסבול לראשונה בחיי מחוסר משקל?
לא ידעתי, והעדפתי לא לחשוב על זה. הלעטתי את עצמי בויטמינים ותוספי מזון בריאותיים והתעמלתי בדבקות במכון הכושר.
התוצאות נראו על גופי מהר מכפי ששיערתי - הכרס השתטחה, השרירים התבלטו, הליכתי הפכה קפיצית, וכל הופעתי נעשתה זקופה וצעירה הרבה יותר.

חומי, שעם הזמן הפך לידידי, היה מלא קנאה בהתחטבותי המהירה ולא הבין למה אני מרזה בקלות כזו, בעוד שהוא נלחם לשווא במשמניו.
הוא הרבה לתנות באזני את צרותיו עם אשתו לשעבר, הוריו החולים, בנותיו הקטנות ובנו אורי, שנולד לו מחברתו בתקופת היותו חייל ונכנס לחייו רק אחרי שהתבגר.
שמעתי הרבה על הצעיר הזה, שהיה כיום חייל והומו כמו אביו. חומי דאג לו מאוד וחש רגשות אשמה וחרטה על שלא ידע שנים כה רבות על קיומו - אימו הסתירה ממנו את הריונה והעדיפה להינשא לגבר אחר, מבוגר ועשיר יותר. רק אחרי מותו של אביו החורג, גילתה לנער את האמת.
"החיים שלך הם ממש טלנובלה." נהגתי להגיד לו כשהיה מתחיל לספר לי עוד אחד מהסיפורים המשפחתיים שלו בתקווה שזה ישתיק אותו, או יגרום לו לפחות לקצר, אבל לשווא. אחרי שנים של שתיקה והסתתרות בארון חומי היה חייב לשפוך את ליבו, ומכיוון שבן זוגו - כוכב הצעיר והיפה - השתעמם מהר מאוד מכל דבר שלא כלל בילויים, קניות וסקס, נשאתי אני בעול.

"אני לא מתכוונת לזה שרזית נורא." אמרה אימא, שדגלה בסיסמא - עד שהשמן ירזה, הרזה ימות - וכלל לא התלהבה מרזוני החדש, "אלא לזה שאתה כל הזמן מתרוצץ בחוץ. פתאום יש לך המון חברים חדשים."
"גם את נעשית מאוד עסוקה לאחרונה." מחיתי, "את כל הזמן במועדון שלך."
"נו, לקחתי דוגמא ממך." הצטחקה אימא, "זה שאני זקנה לא אומר שאין לי חיים."
"את לא זקנה." מחיתי, והתכוונתי לזה. אימא באמת נראתה טוב בזמן האחרון, התחלואים מהם סבלה כשהייתה לבדה נעלמו ובמקום להתלונן על כאבים ולרוץ מרופא לרופא, היא הצטרפה למועדון גיל הזהב, התעמלה בחדר כושר, הלכה לטיולים, להרצאות ולחוג ברידג', ואפילו עשתה לה מנוי לבריכה.
לאחרונה, מפאת עיסוקיה המרובים, היא ויתרה אפילו על מעקב צמוד אחרי חלק מהטלנובלות החביבות עליה.
"לדעתי את נעשית צעירה יותר מיום ליום." החמאתי לה, "וחליפת המכנסים הזו נראית עליך נהדר."
אימא צחקה, צבטה את לחיי, אמרה לי שאני חנפן ושלחה אותי לדרכי.

הלכתי לאיטי למשרדו של אודי, מהרהר בכך שלאחרונה הפגישות שלנו נעשו קצרות וקרירות למדי. הייתה לי הרגשה שמאז שרזיתי הוא היה פחות נלהב לראות אותי. האמת היא שגם לי כבר נמאס להתחבא כל הזמן במשרד שלו. ההפרדה הזו בין חיי החברה שלי לחיי המין קצת נמאסה עלי, ואחרי שכמה גברים במכון הכושר שלחו בי מבטים בוחנים (ונדמה לי שפה ושם אפילו קצת יותר מזה) התחלתי לחוש מעט פחות אסיר תודה על שהוא מואיל בטובו להיות איתי.
לא ממש התפלאתי כשבדרך למשרדו הוא התקשר להגיד לי שקרה משהו לא צפוי והוא מבטל את הפגישה.
מאחר וכבר יצאתי מהבית והייתי לבוש ומוכן לבילוי, החלטתי לקפוץ לגילי ולהזמין אותו לסרט או סתם לטיול. הדרך לדירתו של גילי עברה ליד משרדו של אודי ומתוך הרגל הרמתי את מבטי כלפי מעלה אל הקומה בה היה המשרד שלו. לתמהוני ראיתי שיש אצלו אור.
בעודי מביט תוהה בחלון המואר, עברה בו צללית לא מוכרת של גבר חשוף גו ולפתע האור כבה.
היה לי ברור לגמרי מה פירוש הדבר.
במקום ללכת לגילי הסתובבתי לבד ברחובות, חש מושפל, מדוכא, שמן, מכוער וזקן.
נכון שאודי לא היה ממש בן זוגי וכל היחסים ביני לבינו התרכזו בסקס בלבד, אבל חיבבתי אותו וחשבתי שהוא מחבב אותי, או לכל הפחות רוחש כלפיי מעין ידידות.
החלפתי בגבר אחר, ועוד בצורה מכוערת כזו, מאחורי גבי, גרמה לי להרגיש רע מאוד.

"בחייך! הבן אדם הרי בוגד באשתו, אז מה הבעיה שלו לבגוד גם בך?" אמר גילי שהגעתי אליו בסופו של דבר, עייף ומדוכדך.
"כן אבל... אבל..."
"הרי לא חשבת שיום אחד כשהילדים יהיו גדולים הוא יעזוב את הבית בשבילך." לעג לי גילי, והיה לי ברור שהוא מדבר יותר על עצמו מאשר עליי.
"חשבתי שיש ביני לבינו איזה סוג של ידידות או משהו כזה." ניסיתי להבהיר לעצמי את פשר העצבות שקפצה עליי כשהתברר לי שאודי מעדיף אחר על פניי.
"אני לא מבין למה הוא לא אמר לי שהכל נגמר? למה הוא שיקר לי?"
"כי הוא שקרן! הוא פשוט כזה וזהו, וזה שיש לו אחר לא אומר שהכל נגמר. אני בטוח שאתה יכול להמשיך להיפגש איתו."
"השתגעת?" נבהלתי, "אני לא רוצה לראות אותו יותר."
"למה לא? אני מכיר את הטיפוס, הוא בטח זיין אחרים חופשי כל הזמן. גם אם תגיד לו שאתה יודע הוא יתפלא למה אתה לא רוצה להזדיין איתו יותר."
"אין מצב שאני נפגש איתו שוב." התעצבנתי, "אפילו לדבר איתו לא בא לי, שילך לעזאזל!"
 

4.
כמה ימים אחר כך סיפרתי בפגישה של הקבוצה איך הרגשתי נבגד ומושפל, וכמה הכעיסה אותי ההערה של גילי שאני יכול להמשיך להיפגש עם אודי גם כעת, כי הרי אנחנו רק יזיזים ומה בעצם אכפת לי מה הוא עושה בזמנו הפנוי.
לשמע דבריי שנאמרו בכעס ובהתמרמרות גדולה, חייך דייב חיוך גדול, לחץ את ידי ואמר לי: "מזל טוב - סוף סוף עשית פריצת דרך ואתה מתחיל לחשוב בצורה חיובית."
"הגעת לכאן מדוכא, הרגשת כמו אפס והיית מוכן להסתפק בפירורי תשומת לב מגבר נשוי. פעם אמרת תודה רק על כמה שעות חטופות בשבוע איתו ותראה אותך עכשיו, לא רק שאתה נראה נהדר, גם גידלת חוט שדרה והבנת שמגיע לך להיות מאושר ולחיות חיים טובים כמו לכל אחד אחר." זרח אליי דייב בסיפוק.
חייכתי אליו בחזרה וניסיתי להראות מאושר מהמהפך שחל בי, אבל האמת היא שהייתי בעיקר מבוהל מאוד. לחשוב חיובי היה להתחיל לקוות שיהיה טוב, ואני פחדתי מהתקווה כי ידעתי עד כמה היא מסוכנת. בזמנו הרשיתי לעצמי להסתנוור ממנה ונענשתי. היום הייתי מבוגר יותר וזהיר הרבה יותר. ידעתי שלקוות זה להסתכן, ופחדתי.
הרגשתי רווחה אחרי הפגישה כשיכולתי למחוק סוף סוף את החיוך החיובי מעל פניי ולשבת עם גילי על כוס קפה.
"מה הבעיה?" ניסה גילי להבין מה פשר מצב הרוח העגום שלי, "לא שמעת מה דייב אמר? התקדמת, השתפרת, עלית על דרך חדשה."
"מה היה רע בדרך הישנה?" רטנתי.
"הדרך הישנה הייתה רעה, היא לא הובילה אותך לשום מקום."
"מספיק כבר לבלבל לי את המוח עם דרך ישנה ודרך חדשה." התרגזתי, "מה עוזרת לי הדרך החדשה הזו? אני עדיין נשא ועכשיו אני גם לבד."
"גם קודם היית לבד והיית מיואש ושמן."
"הייתי שמן, אבל לפחות זיינתי פעם פעמיים בשבוע, עכשיו גם זה כבר לא. איזה ייאוש."
"הגישה השלילית שלך ממש מרגיזה." נזף בי גילי, "תסתכל סביבך, יש עוד גברים בעולם חוץ מהאודי המגעיל הזה שלך."
"איזה גברים?" שאלתי באפטיות ובחשתי בקפה המצטנן שלי.
עכשיו כבר לא כעסתי יותר. הייתי מבוהל, בודד ואומלל מכדי לכעוס. השתוקקתי לנחמה של ערמת פסטה מהבילה עם גבינה צהובה, או תפוחי אדמה בשמנת, אבל ידעתי שהם יגרמו לי לחוש רע, שלא לדבר על מליון הקלוריות שהן הכילו.
"אני למשל!" אמר גילי והנחית אגרוף קטן ועדין על השולחן, מרעיד את כוס הקפה שלי.
"אתה?" נדהמתי, "מה פתאום אתה, גילי?"
"למה לא אני? מה, אני לא גבר? מה אני, עז?" התריס גילי, קפץ מכיסאו, זרק שטר על השולחן וברח החוצה.
המלצר חטוב הישבן שכבר הכיר אותנו היטב, התקרב אליי מודאג. הוא חיבב מאוד את גילי שתמיד נתן לו טיפ גדול ונהג להחמיא לו על בגדיו ותספורתו. "הכל בסדר? קרה משהו?" חקר בסקרנות דאגנית.
"הכל לא בסדר." נתתי לו את השטר של גילי, "העודף בשבילך." אמרתי כמו שאומרים תמיד בסרטים (תמיד רציתי להגיד את זה והנה נקרתה לפני ההזדמנות) ורצתי החוצה.
שוטטתי ברחובות, מחפש אחרי גילי, אבל הוא נעלם. חזרתי לרכב ונסעתי לדירה שלו. גם שם הוא לא היה.
התיישבתי על המדרגות להמתין לו ואחרי שחיכיתי כמעט שעה הוא חזר סוף סוף, שפוף ועצוב. "אתה נראה כמו שאני מרגיש." אמרתי בתקווה שאצליח להצחיק אותו קצת.
לא הצלחתי.
"לך הביתה ספי, אני עייף."
"בסדר, אני כבר הולך, אבל אפשר קודם לעשות אצלך פיפי? אני מתאפק כבר שעה שלמה."
גילי רטן בחוסר רצון משהו לא ברור מתחת לאפו, אבל הניח לי להיכנס. השתנתי ואחר כך התיישבתי לצידו על הספה והנחתי יד על כתפו. הוא ניער אותה בזעף.
"עזוב אותי, אל תעשה לי טובות."
"שתוק כבר טיפש."
"כל כך הרבה זמן אני רומז לך שאני רוצה אותך ואתה לא קולט, ובסוף אני הטיפש?"
"בסדר, שנינו טיפשים." הסכמתי ונישקתי את לחיו העגלגלה.
הוא הסתובב אליי, חיבק אותי, הניח את ראשו על חזי והודיע לי שאני לא חייב לו כלום.
"זה שנדלקתי עליך, ספי, לא אומר שאתה צריך..."
"ששש... אולי תשתוק קצת?" ביקשתי ופרמתי את הגומייה מהקוקו שלו, מעביר את אצבעותיי בשערו הארוך והרך.
"למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין שתמיד רציתי לעשות את זה." השתוממתי ונישקתי אותו, הפעם על פיו.
"כי עד היום לא חשבת בצורה חיובית." נשכב גילי על הספה ומשך אותי אליו.

אפילוג
התנשקנו עד שלא יכולנו עוד ואז... גילינו שלאף אחד מאיתנו אין קונדום. "אבל גילי... אם שנינו... זאת אומרת..."
"חייבים קונדום גם אם שנינו נשאים." אמר גילי בתוקף ונישק אותי שוב לרכך את הגזירה. "נו, אל תהיה כזה עצוב, יש עוד דברים שאפשר לעשות. אתה רוצה שאני אלמד אותך?"
"אתה תלמד אותי?" צחקתי, "רק לידיעתך, אני כבר שכחתי מה שאתה עוד לא למדת."
"באמת?" התגרה בי גילי, "נו, נראה אותך."
הראיתי לו, והוא הראה לי, ושנינו נוכחנו לדעת שבאמת אפשר ליהנות מאוד גם בלי קונדום. אחר כך נעשינו רעבים מאוד והלכנו לקנות אוכל ובדרך חזרה קנינו קונדומים, ואחרי שאכלנו, הראינו זה לזה איך אפשר ליהנות עוד יותר עם קונדום. ובסוף, עייפים מאוד, נרדמנו אחד בזרועות השני.
היה ערב מדהים וקסום, ולילה מהמם של שכרון חושים, אבל למחרת הגיע הבוקר ולאורו הבהיר היה עלינו להחליט כמה החלטות חשובות מאוד.
"אז מה הלאה?" שאל גילי והגיש לי כוס קפה, "ממשיכים את החיים כרגיל או ש..."
"ממשיכים כרגיל, אבל לא מפסיקים להיפגש." ליטפתי בהכרת תודה את כף ידו הקטנה שגרמה לי עונג כה רב.
"אבל בין כה וכה אנחנו נפגשים כל הזמן." ציין גילי בחיוך קנטרני.
"אתה יודע למה אני מתכוון."
"לא בדיוק, אולי תראה לי?" זרח גילי משמחה, התיישב על ברכיי, לקח ממני את הקפה ונישק אותי. "אני חייב להגיע לעבודה, אבל מיד כשאני אחזור אני מבטיח לך..."
"תבוא אלי אחרי העבודה?"
"בטח."
ותישן אצלי?"
"
אם אתה רוצה."
"
"אני רוצה מאוד."
"ספי, מה נספר לקבוצה?"
"למה שנספר להם?"
"כי בקבוצה כולם מספרים הכל לכולם. איך אנחנו יכולים להסתיר דבר כזה?"
זו הייתה שאלה טובה שלא הייתה לי עליה תשובה ובכל זאת לא התחשק לי לספר להם.
"לך בא לספר?"
"לא ממש."
"גם לי לא."
"טוב, יש לנו עוד זמן לחשוב על זה. לא בוער כלום."
דחינו את ההחלטה מיום ליום, מתענגים זה על זה, מתפלאים למה לקח לנו זמן כה רב להבין כמה טוב לנו יחד, מלאי פליאה עד כמה הכל טוב יותר כשיש אהבה וחיבה וחברות.
ואז, אחרי שפחות או יותר העברתי אליו את רוב תוכנו של ארון הבגדים שלי, שאלה אותי אימא מתי אני לוקח את שאר החפצים שלי ומפנה סוף סוף את החדר שלי.
"בשביל מה את צריכה את החדר שלי?" נפגעתי קצת. "את רוצה לגרש אותי?"
אימא הסמיקה ואמרה ששמוליק היה רוצה לסדר לו בחדר שלי חדר עבודה.
"שמוליק?"
"כן, שמוליק. אתה מכיר את החבר שלי שמוליק, נכון?"
"כן, אבל... אין לו בית משלו?"
"האמת שלא, לא ממש. מאז שהוא התגרש הוא גר אצל דודה שלו שרוצה למכור את הדירה ולעבור לדיור מוגן ו... תראה, אני לא רוצה להאיץ בך, ספי, אבל אתה מבלה כמעט כל דקה פנויה עם גילי ו..."
"אני מבין." ליטפתי את לחיה הסמוקה של אימא, "לדעתי זה רעיון מצוין. למה לא אמרתי כלום קודם?"
"לא רציתי להאיץ בך. חיכיתי שזה יקרה מעצמו, אבל הדודה לוחצת ושמוליק ואני... בגילנו אין יותר מידי זמן לבזבז."
"את צודקת בהחלט." חיבקתי אותה, "עד סוף השבוע אני עובר אליו. תגידי אימא, מה דעתך על גילי?"
אימא הסמיקה עוד יותר. "יש לך מזל ספי, הוא מותק, אני מחבבת אותו הרבה יותר ממה שחיבבתי את אשתך."

אחרי שאני וחפציי התמקמנו לבטח בדירתו של גילי, שמעתה הפכה לדירה של שנינו, החלטנו לספר סוף סוף את הסוד לחברי הקבוצה.
"ואם הם יכעסו ששמרנו את זה בסוד כל כך הרבה זמן?" נלחצתי.
"אל תדאג, אנחנו נעשה להם הפתעה, נביא עוגות ושתייה, וגם בלונים ופרחים, ואולי גם כרזה צבעונית ונעשה מסיבת הפתעה."
"נעשה מסיבת הפתעה לעצמנו?"
"לא, נעשה מסיבת הפתעה לקבוצה."
"וההפתעה תהיה ששיקרנו להם כל הזמן? לא יודע בקשר לזה... כדאי שנביא כיבוד ממש מעולה גילי, אחרת..."
"לא שיקרנו. למה אתה כזה דרמה קווין? בסך הכל לא אמרנו את האמת. זה לא נקרא לשקר."
"אני לא חושב שדייב יקבל את ההתפלפלות הזו, גילי. את החבר'ה אפשר לשחד בעוגות, אבל על דייב אני חושש שזה לא יעבוד."
"אל תהיה כזה פסימי, הכל יסתדר בסוף. תגיד, מה יפה יותר? כוסות לשתייה עם ציורים של פרחים או של פרפרים?"
"לא יודע, מה זה חשוב?"
"בטח שזה חשוב. איזה מין הומו אתה?"
"אז שיהיו פרחים."
"אבל אז המפיות לא יהיו תואמות."
"אז פרפרים."
"אבל הם נורא ילדותיים והצבע שלהם פשוט נוראי."
"אז... לא יודע גילי. לך ותקנה משהו שימצא חן בעיניך. אני סומך על הטעם שלך."
"אתה כזה מותק, ספי, אני חולה עליך."
"באמת? בוא לפה ותראה לי כמה אתה אוהב אותי."
"לא עכשיו חמוד, אני חייב ללכת לעשות קניות, להזמין עוגות מהקונדיטוריה ואולי גם פחזניות? מה עדיף, פחזניות או גלידה?"

עד שהגיע יום הפגישה גילי הטריף את דעתי במאות קושיות קטנות ומרגיזות בקשר לכיבוד, לקישוטים ולדרך שבה הכל יגיע בשלום למקום הפגישה.
בערב שקדם למסיבת ההפתעה, הערתי מתוסכל, שמזל שגברים לא יכולים להתחתן בישראל כי הוא היה מוציא אותי מדעתי עם ההכנות לחתונה.
במקום לראות את ההומור שבדבריי, גילי פרץ בבכי מר ולא התפייס עד שלא התנצלתי וביקשתי סליחה שוב ושוב.
בסוף הוא נרגע ותירץ את התנהגותו הלא הגיונית בכך שהוא חושש מאוד מתגובתם של חברי הקבוצה, ובעיקר הוא חושש ממורת הרוח של דייב.
"אולי פשוט נתקשר אליו לפני הפגישה ונספר לו מה אנחנו מתכננים?" הצעתי לגילי בארוחת הבוקר.
הוא שתק כמה דקות, הרהר היטב בדבריי, ובסוף החליט שזה רעיון טוב והתקשר לדייב.
סקרן מאוד לדעת מה דייב יגיד הרמתי את השפופרת של השלוחה כדי שגם אני אוכל להקשיב.
"תראה דייב, אני וספי... זאת אומרת ספי ואני... אנחנו שנינו... רצינו שתדע שאנחנו..."
"בקיצור, אנחנו חיים יחד." התפרצתי לגמגום של גילי.
"באמת? איזה יופי שהחלטתם סוף סוף לעבור לגור יחד." אמר דייב בשמחה, "ברכותיי!"
לרגע נאלמנו דום מרוב תדהמה ואז התחלנו לדבר בבת אחת, נכנסים אחד לדברי השני.
"ידעת? כמה זמן?"
"איך ידעת? ממתי אתה יודע שאנחנו יחד?"
"ברקו סיפר לי שראה אתכם מתחבקים בקולנוע בסרט הזה על תל אביב, איך קראו לו?"
"הבועה. נכון, ישבנו ממש בצד וחשבנו שאף אחד לא רואה."
"ברקו והחבר שלו ראו אתכם וסיפרו עליכם לכולם בפגישה ההיא ששניכם נעדרתם ממנה כי הייתם חולים."
"האמת דייב... האמת שלא היינו חולים. נסענו לצימר ברמת הגולן."
"יופי. לבלות יחד זמן איכות זה דבר חשוב מאוד בזוגיות."
"באמת? זה בדיוק מה שאמרתי לגילי, נהדר שגם אתה חושב ככה, אבל למה לא אמרתם כלום?"
"ולמה אתם לא אמרתם כלום? דיברנו על זה והחלטנו שעד שלא תהיו מוכנים לספר גם אנחנו נשתוק. עכשיו אתם מוכנים לספר?"
"בהחלט, ואם לא אכפת לך הכנו מסיבונת קטנה לחבר'ה כדי שנוכל לחגוג אחרי הפגישה את זה שאנחנו עוברים לגור יחד."
"יהיו עוגות?"
"בטח, וגם פחזניות ומיץ ואפילו גלידה. אני אזמין את בני הזוג של כולם להגיע גם כן. אולי תביא גם אתה את החבר שלך?"
"רעיון נהדר!" שמח דייב, "אני מקווה שיהיה מספיק אוכל לכולם."
"אל תדאג, הכנתי מספיק כיבוד לגדוד שלם." צחק גילי בשמחה, ובאמת היה המון כיבוד שהספיק לכולם, אפילו לשני הבחורים המבוישים והקצת מבוהלים שהציצו פנימה בחשש ושאלו אם פה זה הקבוצת התמיכה לנשאים.
"כן, תכנסו בבקשה." הזמין אותם דייב, "בואו שבו ותציגו את עצמם." וכולנו סידרנו את הכיסאות בעיגול והצפנו אותם בשאלות.
הם קצת גמגמו בהתחלה, אבל עד שהפגישה נגמרה והכיבוד הוגש הם נרגעו והתחילו להרגיש נוח.
ראיתי בשמחה איך מרגע לרגע הכתפיים שלהם מזדקפות, הנשימה נעשית קלה יותר והפנים הקפואים מתחילים להאיר בחיוך וידעתי שגם הם מתחילים לחשוב חיובי.

אין תגובות:

פרסום תגובה