קוראים

יום שלישי, 16 ביוני 2020

עובד זר

מכירים את הבדיחה על הפולנייה ההיא – חולה, חולה, חולה, אלמנה? אז גם אצל רוזה ויוצו, ההורים של ארי, החבר שלי, זה היה ככה, אבל אצלם החולה היה תמיד האבא, כל הזמן הוא היה עם בעיות בריאות שהתחילו אצלו מהפציעה שלו בצבא כשהוא היה מילואימניק צעיר במלחמת ההתשה, ונמשכו מאז והלכו והסתבכו ככל שהוא התבגר, ובכל זאת הוא התחתן והביא שלושה ילדים, שהאחרון בהם הוא אריה שהוריו קראו לו תמיד הארי (הם רומנים במקור), אצל כל השאר הוא היה תמיד ארי.

רוזה, אימא של ארי הייתה אחות. היא פגשה את אביו בבית חולים עוד כשהייתה מתלמדת ומטיפול לטיפול הם התאהבו והתחתנו, ומאז ועד שנפטרה במפתיע, היא הייתה אחראית על שלומו ובריאותו וסידור כל הבירוקרטיה הסבוכה שכרוכה במעמד של נכה צה"ל ופנסיונר של התעשייה הצבאית וחולה כליות ולב ואני לא יודע מה עוד.

מילא אני, אבל גם ארי לא ידע במה בדיוק כרוך הטיפול באביו מפני שאימו נשאה לבדה את כל הנטל הזה על כתפיה הצנומות, נשאה ונשאה עד שיום אחד ירדה להביא לאבא לחמניות כוסמין שהוא תיעב, אבל היה עליו לאכול כי זה בריא בשבילו, קיבלה שבץ במוח, נפלה ברחוב ומתה במקום.

"מתה כמו צדיקה." התייפחה הדודה סילבי, אחותה הגדולה, בזמן השבעה שלה, וכל הנוכחים שישבו סביבה על מזרונים הנהנו, הסכימו אתה ומחו דמעה. אימא של ארי באמת הייתה צדיקה וגיבורה, ואישה חזקה, אשת חיל ממש, אבל דבר אחד היא לא עשתה למרבה הצער, היא לא הכינה את משפחתה לרגע שבו היא לא תהיה עוד, כנראה שלא חשבה שהיא זו שתלך ראשונה ותשאיר לילדיה ירושה נאה של בית צמוד קרקע, מרווח ומטופח עם גינה פורחת סביבו, ואבא נכה שהתרגל שכל צרכיו מטופלים ביעילות, יעילות שארי לא ניחן בה למרבה הצער.

ארי היה בן הזקונים של הוריו ועד שהוא השתחרר מהצבא אחיו ואחותו כבר מיצו את הקטע של שינה ביחידת המגורים מתחת לווילה של ההורים. אחותו שבזכותה הפך המחסן המבולגן מתחת לבית ליחידת מגורים כבר הייתה אימא לשניים וגרה באיזה מצפה נידח ברמת הגולן, ואחיו נסע ללמוד רפואה משלימה בסן פרנסיסקו והתחתן שם עם תימניה אחת, בת של יורדים מרחובות, שילדה לו ברצף ארבע בנים היפר אקטיביים שחומים ומתולתלים כמוה. רק ארי נתקע ביחידת הדיור ההיא, והשקיע את מענק השחרור שלו בשיפוצה מה שעורר בו חשק להפוך לאדריכל.

הוריו שמחו מאוד על הרעיון שלפחות ילד אחד יהיה אקדמאי והציעו לו שלפחות בזמן הלימודים הוא ימשיך לגור אצלם וככה יוכל ללמוד אדריכלות בטכניון עם ראש שקט. ארי הסכים ברצון ואכן למד בחריצות, מתרץ את המחסור בחברה נשית בחייו במאמץ הגדול שהוא משקיע בלימודים. ובאמת עשה חיל בלימודים ואפילו נעשה בסוף מצטיין דיקאן. הוריו היו גאים מאוד בהצלחתו וטוב שכך כי השמחה על הבן האקדמאי המוצלח שלהם ריככה מעט את האכזבה והמבוכה שבה הם קיבלו את יציאתו מהארון. אולי הם היו פחות נבוכים ומאוכזבים אם ארי היה מתנהג כמו שצריך ומודיע להם כמו שמקובל שיש לו משהו לספר להם (מצד שני אולי לא, לך תדע?) אבל ארי חיכה עם העניין המנדנד הזה של יציאה מהארון יותר מידי ויום אחד אימו התפרצה ליחידת המגורים שלו לספר לו שיש להם שיטפון נוראי במטבח ושיקרא מהר לאינסטלטור ותפסה אותנו על חם במיטה.

עד אז ארי הציג אותי כיוני, החבר שלו מהצבא, שאימא שלו מכרה את הדירה שלהם ולכן הוא גר אצלי עד שיסתדר - מה שטכנית היה באמת נכון, הכרנו בצבא, אימא מכרה את הדירה שלנו כדי לעבור לדיור מוגן, וטרם שכרתי לנו דירה כי כל בעלי הדירות שפניתי אליהם עיקמו את פניהם למראה זוג גברים שגרים יחד – כל מה שארי סיפר לאימו היה אמת אבל לא כל האמת כמו שגילתה אימא של ארי ברגע אחד מביך במיוחד.

למרבה המזל היא הייתה כאמור אשת חיל ואחרי שניה של תדהמה היא אמרה בשקט "פרדון" וחזרה לדבר על השיטפון במטבח רק אחרי שסגרה את הדלת.

"הכל באשמתך ארי, אם היית יוצא מהארון בזמן זה לא היה קורה." נזפתי בו בלחש, העליתי על עצמי מכנסים קצרים וחולצת טריקו ישנה והלכתי לפתור את בעיית הצנרת במטבח של רוזה שביני לבין עצמי חשבתי עליה כחמותי כי למרות שמעולם לא התחתנתי עם ארי (וכנראה שגם לא אתחתן איתו בעתיד, זה לא הסגנון שלי ובטח לא שלו) הוא הגבר של חיי ואלוף נעורי הנצחי ועקב כך הוריו הם, בעיני לפחות, חמי וחמותי וראויים ליחס של כבוד וחיבה.

הבית של ההורים של ארי נבנה אי אז בשנות החמישים מחומרים די ירודים מפני שאלו היו שנות צנע ומחסור, הצנרת שלהם הייתה עתיקה ורעועה ובסופו של דבר נאלצנו להחליף את כולה בצנרת פלסטיק מודרנית, ועל הדרך גם שיפצנו את מערכת החשמל והחלפנו רעפים. כל השיפוץ הנחוץ מאוד הזה ארך כמה חודשים ואת רובו עשיתי במו ידי, נעזר רק בשני פועלים שסמכתי עליהם.

עד אז הוריו השלימו עם כך שהוא חי איתי ולמדו להכיר אותי ואפילו לחבב אותי. השיפוץ נגמר כמה ימים לפני חג השבועות ואז החלטנו, רוזה ואני, שנחגוג את סיום השיפוץ בארוחה חגיגית שנערוך מתחת לפרגולה היפה שהתקנתי בפטיו, שכמובן ריצפתי מחדש בעזרתו של הרצף הטוב ביותר בצפון - שמחון החרוץ והמוכשר.

רוזה עמדה על כך שאזמין גם את אימא שלי, הביעה צער מנומס על כך שאין לי אבא (הסתלק מהבית קצת אחרי שנולדתי ועד היום אין לאיש מושג היכן הוא) וחוץ ממנה הזמינה עוד קרובי משפחה, אחותה כמובן ועוד כמה בני דודים ודודות. כמו שידעתי בהתחלה אימא סירבה להזמנה, אבל לא אישה כרוזה תירתע, היא לקחה את הטלפון מידי ושקעה בשיחה ממושכת עם אימא, שיחה שהתחילה בעברית ועברה משם ליידיש, ופה ושם היו גם משפטים ברוסית. עוד בתחילת השיחה רוזה גירשה אותי החוצה ועד היום אני לא יודע על מה הן דיברו, אבל בסופו של דבר אימא הופיעה במלוא הדרה, נושאת עוגת גבינה ובקבוק יין, ואפילו נהנתה, אם כי מעולם לא הודתה בכך. כל מה שהצלחתי לחלץ ממנה היה שנו, מילא, אם כבר יצאתי פייגלה אז מזל שלפחות אני גר עם בחור נחמד ממשפחה טובה.

עם רוזה היא כבר הייתה יותר פטפטנית, ואפילו התגאתה בי מעט ואמרה שאיזה מזל שלפחות יצאתי דומה לצד שלה במשפחה, שיש לי ידיים טובות כמו שהיו לאבא שלה ז"ל ושאני בחור פרקטי בלי ג'וקים בראש, ולמרות שגדלתי בלי אבא לפחות למדתי משהו שאפשר להתפרנס ממנו בכבוד. ופה המקום לציין שאני מהנדס בניין אם כי רוב פרנסתי באה מעבודות של שיפוץ ובניית בתים.

נפגשתי לראשונה עם ארי בצבא, הוא היה בסוף הסדיר שלו בגבעתי, ואני ששירתי בהנדסה קרבית הייתי אז מילואימניק צעיר שעוד לא החליט מה לעשות כשיהיה גדול. נתתי לו טרמפ לבסיס ובדרך דיברנו קצת, וברור היה מיד שיש לנו עניין זה בזה. עוד בהתחלה ראיתי בו פוטנציאל לזוגיות, אבל ידעתי שהוא צעיר ממני והבנתי שהוא עדיין לא מיצה את הקטע של סטוצים והרפתקאות וכדאי להניח לו להבשיל קודם. אחר כך נפגשנו שוב בטכניון ומאז לא נפרדנו. הפעם הראשונה שלנו הייתה ביחידת הדיור של הוריו שאז טרם שופצה, ועוד לפני שנכנסנו למיטה אמרתי לו שהתכנון של הדירונת הזה ממש גרוע, ואם יזיזו את הקיר הזה לכאן, וישנו את מיקום דלת הכניסה ואולי גם יזיזו את המטבח אז...

ארי התווכח שאם הקיר יזוז אז כל הבית ייפול, ואני טענתי שלא נכון, וגם אם כן אפשר להשאיר רק את העמוד ואז... עד היום אני מחייך כשאני נזכר איך עמדנו רק בתחתונים ובגרביים, ובמקום לגעת זה בזה הסתכלנו על הקירות. אחרי כמה דקות נזכרנו לשם מה התכנסנו והלכנו למיטה, ומאז כל פעם שנפגשנו לא התעסקנו יותר בשיפוצים ובבנייה אלא אחד בשני.

עד שארי היה באמצע הלימודים שלו בערך הפגישות שלנו היו די נדירות והיה ברור שהן למטרת סקס בלבד, ואנחנו נפגשים גם עם אחרים, ואז, לאט לאט, כמעט מבלי משים, התחלנו להיפגש כמעט כל שבוע, ואחר כך כל שלושה ימים, ואז, אחרי שאימא מכרה את הדירה שלה ועברה לדיור מוגן ואני נשארתי חסר בית, הציע לי ארי שאבוא לגור אצלו.

"אני אשמח מאוד אבל מה יגידו ההורים שלך? הם לא יתפלאו שאני גר פה פתאום?"

"אני אגיד להם שזה זמני ואתה פה עד שתמצא דירה."

"אה... באמת? זה זמני? אני ואתה אני מתכוון?" נפגעתי והנחתי לו להבחין בזה.

"לא, בטח שלא." נבהל ארי וכרך סביבי ידיים חמות, "אני רוצה שנמשיך להיות יחד, אבל פה אי אפשר, ולכן עדיף שנעבור לדירה שכורה, רחוק מההורים."

"באמת? אתה מוכן לשלם שכר דירה רק כדי לא לצאת מהארון?" התפלאתי.

"כן, לא... טוב, אולי..." היסס ארי, "זאת אומרת, זו דירה ממש קטנה וחשבתי... אני לא יודע יוני, מה דעתך?

"אני אוהב את הדירה הזו, ואהבתי ששיפצת אותה כמו שהצעתי פעם, אם כי עכשיו אני מבין שאפשר להגדיל יותר את השירותים אם נוותר על המדרגות שעולות לבית של ההורים."

"וואלה?" השתומם ארי, "זה רעיון! אהבתי." התלהב, סוטה כבדרך אגב מעניין היציאה שלו מהארון.

"גם לצאת סוף סוף מהארון ולספר את האמת להוריך זה רעיון." ציננתי את התלהבותו.

ארי גמגם והתפתל והתלבט ובסוף החליט שהוא יצא מהארון רק אחרי שיסיים את פרויקט הגמר שלו, יקבל את התעודה ויעבור דירה.

"זה עניין של עוד שנה וחצי בערך, אתה חושב שהם יגיבו כל כך רע כשהם יגלו שאתה הומו?"

ארי הנהן, נבוך ומבויש, הודה שהוא בעצם לא יודע ושהוא פוחד ושאל אם אני יכול לחכות, וביקש שאהיה סבלני כי המצב אצל הוריו לא טוב לאחרונה, והבריאות של אבא שלו התרופפה מאוד השנה, והרופאים מדברים כבר על דיאליזה, והוא לא רוצה להעמיס עליהם עוד צרות. "זה נורא מפריע לך יוני?" אחז במתיחות בידי, מביט בי בעיניו הכחולות היפות במבט לח ולוהט שהצליח תמיד להסיח את דעתי.

אמרתי שזה בסדר, ולא נורא, וכמה ימים אחר כך אימא שלו נכנסה בלי לדפוק וארי יצא מהארון בלי להתאמץ.

***

תמיד תכננתי לשאול את רוזה אם היא באמת הופתעה ואם לא חשדה עוד קודם שארי לא מתעניין כל כך בבנות, אבל לצערי לא הספקתי. היא מתה במפתיע משאירה אותנו עם אביו שבשלב הזה היה כבר מרותק לבית, בילה את רוב הזמן בכורסה שלו ובקושי הצליח ללכת לשירותים, נשען על הליכון.

"מי יטפל ביוצו?" תהתה הדודה סילבי עוד בשבעה.

"אני," ענה ארי, "ויוני יעזור לי." הוסיף בביטחון שהתפוגג מיד כשהתברר לו שאביו ישן עם חיתול, ושצריך לרחוץ אותו כל בוקר כמו שרוחצים ילד קטן, ולהלביש אותו, ולהשגיח שיאכל, ובקיצור שיש סביבו אין סוף התעסקות וטרחה מתישה.

"אין לי מושג איך אימא החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים." נאנח ארי אחרי שאבא שלו, ששמו יצחק, אבל כולם קוראים לו יוצו, שוב העיר אותנו בלילה כי שוב היה לו חיתול מלא.

"אבל למה אתה לא הולך לשירותים כמו בן אדם?" צעק על אביו שהתכווץ במיטתו ושתק, נבוך ומבוהל.

"זה בסדר יוצו, אני אסדר הכל." נכמרו עליו רחמי, "תחזור לישון ארי." הוריתי לבן זוגי שלא הגיב טוב למחסור בשינה.

"אני ממש מצטער," גמגם יוצו, "ברח לי."

"לא נורא, בוא נעשה לך מקלחת ונחליף הכל." תמכתי בו, מוביל אותו בזהירות למקלחת, מושיב אותו על כיסא פלסטיק ושוטף אותו במים חמימים.

יוצו היה כבן שבעים וחמש, ונראה מבוגר יותר, הוא היה צנום ותשוש, ומאז שאשתו נפטרה במפתיע רזה עוד יותר, סבל מכאבי בטן והתלונן על כאבי ראש וגב.

"רוזה תכננה לקנות לי כיסא גלגלים מיוחד למקלחת." סיפר לי אחרי שהלבשתי לו פיג'מה נקיה וכיסיתי אותו, "וחשבנו לקחת עזרה בשבילי כי היא מאוד התעייפה בזמן האחרון, אפילו קיבלנו אישור לעובד זר מביטוח לאומי." גילה לי.

"זה רעיון ממש טוב, למה לא עשיתם את זה?"

"אני לא רציתי." הודה יוצו, ולמרבה מבוכתי ומבוכתו עלו דמעות בעיניו, "לא רציתי להכניס הביתה אדם זר, ותראה מה קרה, רוזה שלי מתה, הבן שלי שונא אותי, והחבר שלו צריך לנגב לי את התחת."

"ארי לא שונא אותך." מחיתי אם כי לאור התנהגותו הגועלית של ארי לא הייתי בטוח בזה לגמרי, "למה אתה חושב ככה? הוא היה קצת עצבני כי הערת אותו, אבל הוא לא שונא אותך."

יוצו משך בכתפיו ושתק, אבל היה לי ברור שלא הצלחתי לשכנע אותו. ליטפתי קלות את כתפו, איחלתי לו לילה טוב וחזרתי למיטה.

"אי אפשר לחיות ככה יותר." פסק ארי אחרי שכיביתי את האור, "אנחנו חייבים לעשות איתו משהו, להכניס אותו לבית אבות או משהו כזה."

"לפני שאימא שלך נפטרה היא ביררה בנוגע למישהו שיעזור לה לטפל באבא, ואפילו קיבלה מרשות ההגירה אישור להעסיק עובד זר." סיפרתי לו, מתעלם מרעיון בית האבות שנראה לי אכזרי מידי.

"באמת?" התעודד ארי, "זה רעיון ממש מעולה." אורו פניו, "למה הם לא הביאו באמת מישהו?"

"כי אבא שלך התנגד לזה שיגור אצלם אדם זר, עכשיו הוא מאשים את עצמו וחושב שבגלל שאימא לא קיבלה עזרה היא מתה, ושאתה שונא אותו."

"אוי, באמת, אני לא שונא אותו." התרגז ארי, "אבל אני לא יכול להפסיק לחיות ורק לטפל בו כל הזמן, אין לי מושג איך אימא עשתה את זה."

"טוב, לא תמיד הוא היה כל כך חולה, רק לאחרונה זה נעשה קשה כל כך, וחוץ מזה אימא שלך הייתה גיבורה."

"ואני סתם אפס שלא מסוגל לטפל באבא שלי." גינה ארי את עצמו.

"אל תגזים, אתה לא אפס אבל אתה קצת מפונק, זה נכון." הסכמתי ומשכתי אותו אלי, "למזלך אתה חמוד וכולם סולחים לך תמיד."

***

"מה דעתך ללכת לדיור מוגן כמו אימא של יוני?" הפתיע ארי אותי ואת אביו בארוחת הבוקר למחרת.

"לא!" נרתע יוצו מיד, "לא רוצה, אני רוצה להישאר בבית."

"אבל אבא, אתה לא רואה שזה בלתי אפשרי, כל הלילה אני ויוני רצים למעלה ולמטה, ובבוקר אנחנו גמורים. אנחנו צריכים ללכת לעבוד, ואי אפשר ככה."

"בסדר, אני מוכן שתביאו לי עובד זר, אבל בתנאי שתמשיכו לגור איתי." אמר יוצו.

"מאיפה אני אביא פתאום עובד זר?" התרגז ארי, "אתה יודע כמה זה מסובך וקשה?"

"אל תגזים, אימא כבר עשתה הכל, צריך רק להתקשר ולבקש שישלחו לנו מישהו, אבל אל תשאירו אותי איתו לבד." דרש יוצו, פתח את המגירה של הויטרינה שניצבה בסלון, מלאה בדמויות חרסינה מצועצעות שרוזה נהגה לאסוף, ושלף משם תיק גדוש מסמכים, "הנה, זה כל הניירת." הניח את התיק מולי.

עיינתי בכל המסמכים ונמלאתי התפעלות והערכה לרוזה. כל הניירת הנוגעת ליוצו הייתה שם, מחולקת למדורים נפרדים והכל מסודר יפה. מצאתי בקלות את כל הניירת הדרושה להבאת עובד סיעודי זר, כולל כתובות וטלפונים של סוכנויות שעסקו בכך, והאישור ממשרד ההגירה, שום דבר לא חסר.

כל אותו יום עסקתי בטלפונים למשרדים שעסקו ביבוא עובדים זרים, עונה על שאלות חטטניות בנוגע ליוצו. הפקידות שענו לי רצו לדעת בן כמה הוא, במה הוא חולה, מה משקלו ואיזה שפות הוא מדבר, האם יש לו חיתולים, והאם צריך להאכיל אותו, ומה עם כיסא גלגלים, הוא צריך אחד כזה?

זה היה מתיש ומעצבן, ולדעתי ארי היה צריך לעסוק בכך, הרי זה היה אבא שלו, אבל ארי כמו ארי, השתמט בקלילות מכל העניין הלא נעים הזה בטענה שהוא נורא עסוק, וגם ככה הוא נעדר בגלל השבעה למעלה משבוע מהעבודה, ומאחר והוא בתקופת ניסיון עכשיו הוא חייב להשקיע זמן ומאמץ בהשלמת הפרויקט שהטילו עליו, ובבקשה, יוני אתה כל כך הרבה יותר טוב בזה ממני.

כנראה שהייתי באמת טוב בזה, כי באמת התקשרו המון אנשים, וגם נשים, וחלק גם באו לראות את יוצו ואת הבית, אבל למרבה הצער אף אחד מהם לא התלהב במיוחד ואיש לא חזר אלינו.

"מה הבעיה? למה אף אחד לא רוצה לעבוד אצלנו?" חקרתי את דריה הסימפטית ששלחה אלי את רוב המטפלים הפוטנציאלים, "זה בגלל שאנחנו הומואים?" שאלתי, קצת בתוקפנות, כי עדיין הייתי פגוע מעניין הניסיון הכושל לשכור דירה.

"אצלכם אין שום בעיה," הרגיעה אותי דריה בחביבות, "אבא במצב לא רע, ולא שמן, והחדר של המטפל נחמד ומרווח, וגם אתם עושים רושם נחמד, ולאף אחד לא אכפת מי ישן עם מי, אבל הבעיה היא האזור שלכם."

"למה? אנחנו גרים במקום ממש יפה." התקוממתי, "שקט ונעים, ויש גינה נהדרת והמון חניה, הקריה שלנו מאוד יוקרתית, רק תנסי לקנות פה בית ותראי כמה ידרשו ממך."

"אני יודעת יוני, הבעיה היא שרוב העובדים שלנו אוהבים ערים גדולות, ואצלכם אמנם יפה אבל קצת חור נידח כזה, ואתם רק אזור שתיים, ומה לעשות שכולם רוצים לגור באזור אחד."

"אזור אחד זה גוש דן?" שאלתי.

"כן, רוב המטפלים באים מכפרים קטנים ולא מתלהבים מנוף, הם רוצים לגור במקום עם תנועה ומכוניות והרבה אנשים." הסבירה דריה ונאנחה, "בגלל זה עשו את האזורים האלה, שלא כולם יברחו לאזור אחד, מי שיש לו סיווג של אזור שתיים חייב לעבוד רק שם. אפשר לרדת באזור אבל לא לעלות, אבל אל תדאג, מחר אני אשלח לך את ניקולאי, הוא ממולדבה ומדבר גם רומנית וגם רוסית, ואחרי שלוש שנים בתל אביב נמאס לו מהחום שם, ולא אכפת לו לעבוד באזור שתיים."

"בגלל זה הוא עזב את המקום הקודם, בגלל החום?" חקרתי בחשדנות.

"לא, מה פתאום? הוא היה חייב לעזוב כי המטופל שלו נפטר לא עלינו." הרגיעה דריה, "קיבלתי אותו בכלל מסוכנות ברמת גן, ואל תדאג, הם נתנו לו המלצות מעולות. הוא די צעיר וחזק מאוד, ספורטאי כזה, ובחור מאוד סימפטי והוא גם יודע לבשל." הוסיפה, "אני אתקשר אליך מחר לתאם." הבטיחה ואמנם כבר למחרת קיבלתי ממנה טלפון, ניקולאי יצא מתחנת השלום בדרך אלינו ועלי לאסוף אותו ממרכזית המפרץ.

"איך אני אזהה אותו?" נבהלתי, "ואיך אני אדבר איתו? אני לא מדבר מילה רומנית או רוסית?"

"אני אביא אותו." הפתיע ארי לטובה, "מה מספר הנייד שלו?"

דריה קצת התפלאה לגלות שארי מדבר רומנית, ואחרי שצחקה מעט מהמבטא המשונה שלו נתנה לו את מספר הנייד של ניקולאי, ואיחלה לנו בהצלחה.

***

בזוגיות שלנו, של ארי ושלי, אני הייתי תמיד המבוגר יותר, הרציני יותר, האחראי יותר, זה שקובע ומחליט. ארי תמיד היה הצעיר יותר, הפחות מנוסה, החששן יותר ותמיד נשען עלי ונשא אלי עיניים, לכן די הופתעתי שהוא הציע לאסוף לבד את העובד הזר ממרכזית המפרץ. בדרך כלל הוא היסס לצאת עם רכב מהקריה הקטנה שלנו ותמיד טען שהוא פוחד לנהוג בצומת הצ'קפוסט, ומאז שבנו מעליה גשר והוסיפו לקניון לב המפרץ את מרכזית המפרץ כל הכבישים שם השתנו והוא תמיד היה מתבלבל ומסתבך.

"אתה בטוח שלא תעלה בטעות על הכביש לעיר במקום לחנייה של לב המפרץ?" פקפקתי.

"כן, אני בטוח." הזדקף ארי מלא קומתו (מטר שבעים וחמש ביום טוב) "וחוץ מזה אין לנו ברירה כי יש לך היום יציקת גג, וחוץ מזה אתה לא מדבר רומנית."

"זה נכון." היה עלי להודות, "טוב, אז אני חייב לזוז, שיהיה לך בהצלחה חמוד." נישקתי אותו על הלחי, והוספתי חיבוק קטן ונפנוף קל ליוצו שישב קודר מול הקפה של הבוקר, נדחקתי לוולוו העתיקה שקיבלתי מאימא ונסעתי לעבודה, משאיר לארי את הרנו החדש והמרווח שאימא שלו המסכנה ז"ל קנתה חצי שנה לפני מותה.

חזרתי אחרי חמש בערב, מאובק ועייף ורעב נורא, שואל את עצמי אם כדאי לקנות בדרך משהו לאכול או לבדוק קודם אם ארי זכר להזמין אוכל מבית האוכל, שם נהגנו להזמין כל כמה ימים אוכל מוכן מאחר וארי לא ידע לבשל, ואני תמיד הייתי עסוק ועייף מידי בשביל להתעסק בהכנת אוכל, וגם כשכן בישלתי התוצאה הייתה לעיתים קרובות בינונית למדי.

החלטתי לתת לארי קרדיט שהוא כן זכר להזמין אוכל, וגם אם לא, לא נורא, לא יזיק לי לדלג על ארוחה שתיים הרהרתי, מביט במורת רוח בכרסי העגלגלת. הפיתות והחומוס שסיפקו לי בנדיבות הפועלים הערביים שלי, דוחקים בי לאכול עוד ועוד, היו אמורות להספיק לי, אבל מה לעשות שבכל זאת הייתי רעב? מזל שאני בחור גבוה אחרת הייתי נראה כמו כדור.

ברגע שחניתי התפרץ ארי החוצה ואחריו הולך בחור אחד, רחב כתפיים וצר מותנים, עורו ושיערו בלונדיניים ועיניו כחולות.

"סוף סוף הגעת." קרא בקול, "תכיר, זה ניקו, אנחנו חייבים למהר לרמי לוי לעשות קניות, יש לך אוכל במטבח, ניקו בישל, אבל המקרר ריק וחייבים לעשות קניות, קדימה ניקו." אחז במרפקו של ניקו שנראה נבוך וקצת מבולבל.

"חכה רגע ארי, רמי לוי פתוח עד שמונה בערב, תן לי להגיד שלום קודם." חייכתי אל ניקו, גבר נאה וצעיר להפתיע, זקוף ושרירי כמו ספורטאי, והושטתי לו יד ללחיצה, "אני יוני." הצגתי את עצמי.

"שלום יוני." חייך אלי ניקו חיוך ביישני, "נעים מאוד." הוסיף, מדבר עברית במבטא שהיה ספק רוסי ספק רומני, והניח לארי להושיב אותו במכונית.

נכנסתי הביתה ונעצרתי על הסף, מופתע מהניקיון והסדר ששרר במטבח שעוד הבוקר היה מבולגן ודביק. הכיור היה ריק מכלים והבריק מניקיון, הכיריים היו מצוחצחים והשיש הבהיק.

"האוכל שלך במקרו." הודיע לי יוצו שישב, כרגיל בשעה זו, על כורסתו וצפה בטלוויזיה.

הצצתי לסלון, מגלה להפתעתי הנעימה שהוויטרינה שחלשה על הסלון נוגבה מאבק, השטיח עבר שאיבה נמרצת, והרצפה הנקייה הדיפה ריח נעים של סבון בניחוח לימון.

במקרו שנוגב משאריות אוכל חיכתה לי קופסת אוכל חמימה וריחנית עם אורז ושניצל טעימים מאוד. ישבתי על הספה ליד יוצו, אכלתי ישר מהקופסא וניסיתי לשאוב ממנו מידע על התוספת החדשה למשק הבית שלנו.

יוצו אף פעם לא היה דברן גדול, ועם הזמן דיבר פחות ופחות. אחרי שרוזה נפטרה הוא היה מסוגל לשתוק ימים שלמים, והיית צריך להציק לו כדי לגרום לו לדבר.

אחרי מאמצים נמרצים כל מה שהצלחתי לגלות זה שהבחור החדש חרוץ מאוד, מדבר רומנית משונה, אבל סבירה, מנקה כל הזמן ויודע לבשל טוב כמו רוזה.

"אז אתה מרוצה ממנו?" חקרתי.

יוצו משך בכתפיו ואמר שארי שמח מאוד ונתן לבחור החדש את הטלוויזיה שלו.

"איזה טלוויזיה?" הופתעתי, אבל יוצו רק משך בכתפיו ושתק. שמתי את הקופסא הריקה בכיור וירדתי לדירה שלנו, מגלה שהטלוויזיה שעמדה בסלון נעלמה.

התקלחתי וזרקתי את בגדי לכביסה, ועד שסיימתי ארי וניקו חזרו, עמוסים סלים מלאי אוכל.

"למה נתת לו את הטלוויזיה שלנו?" שאלתי את ארי, מוטרד מהתנהגותו התזזיתית. הוא אף פעם לא גילה עניין במשק הבית ופתאום הוא נעשה יעיל ופעיל, התרוצץ במטבח, סידר מוצרים בארונות ובמזווה, ממטיר על ניקו הוראות ברומנית במבטא ישראלי חצצי.

"כי יש לנו עוד אחת בחדר השינה, והוא לא יכול לראות טלוויזיה עם אבא, הוא לא מבין טוב עברית ולא מעניין אותו לראות חדשות, מקסימום נקנה עוד טלוויזיה, הן ממש זולות כיום, האוכל היה טעים לך?"

"כן, מאוד, אבל ארי הוא המטפל של אבא שלך, לא שלנו. הוא לא אמור לבשל בשבילנו."

"זה בסדר." הפתיע אותי ניקו, "אני לבשל לכולם, ככה יותר טוב."

"הוא מוכן גם לנקות ולכבס לנו." התלהב ארי.

"יפה מצידו, אבל הוא לא אימא שלך ארי, זה ממש לא התפקיד שלו, ולא יזיק לך אם תנקה אחריך ותפעיל לבד את מכונת הכביסה."

"אבל יוני..." התבכיין ארי, "כבר סיכמתי איתו הכל. אנחנו נאכל במטבח למעלה עם אבא, ונוסיף לו עוד כסף כדי שיטפל בניקיון גם אצלנו."

"ומה נעשה עם סמח?"

"סמח עושה ניקיון יסודי פעם בשבועיים, וניקו ינקה רק דברים קטנים, שיש וכאלה, די, אל תהיה כבד כזה." הפציר ארי, פניו סמוקים מהתרגשות, "וחוץ מזה דיברתי עם העובדת הסוציאלית של אבא והחלטנו שהוא ינסה ללכת למרכז יום לקשיש."

"אבל כבר דיברנו  על זה והוא אמר שהוא לא רוצה."

"אז עכשיו הוא שינה את דעתו, הוא ייסע לשם בהסעה ויחזור בצהריים לאכול בבית, משלמים לפי יום ואם הוא לא ירצה אז נוותר, אבל הוא חייב לצאת קצת מהבית ולראות אנשים, יהיה לו טוב שם, יש חוגים ופעילות ואפילו קצת התעמלות."

"אבל מה אם יברח לו פיפי? אתה יודע כמה קשה לו להגיע בזמן לשירותים."

"כן, חשבתי על זה, ולכן קניתי לו תחתונים חד פעמיים." הראה לי ארי שקית ענקית של תחתונים חד פעמיים, "ננסה, מה יכול להיות?"

***

"נו, אז מה דעתך עליו?" התרפק עלי ארי כשהגענו כבר סוף סוף למיטה.

"הוא נראה לי ממש צעיר ומאוד... מאוד שוודי כזה."

"שוודי?" התבדחה דעתו של ארי, "מה פתאום שוודי, בגלל שהוא בלונדיני?"

"כן, וגם כי הוא נראה... לא יודע, ספורטאי כזה."

"הוא באמת ספורטאי במקור, התעמלות קרקע ומכשירים, הוא כמעט הגיע לאולימפיאדה, אבל בסוף לא הצליח והוא גם לא כל כך צעיר כמו שהוא נראה, הוא כבר בן שלושים ושש."

"שלושים ושש זה די צעיר." הערתי, "אני אהיה בן שלושים בעוד חודשיים." הזכרתי לארי שעמד לחגוג את יום הולדתו העשרים ושמונה בעוד כמה חודשים.

"יש לו אישה, ילדים?" המשכתי לחקור.

"לא, הוא רווק, יש לו אימא ושלוש אחיות צעירות, והמון אחיינים, הוא שולח את הכסף לאימא שלו והיא נותנת חלק לאחיות, בעיקר לאחות הצעירה שיש לה ילד מבחור שברח לה ולא משלם לה כלום על הילד."

"אצילי מאוד מצידו." אמרתי, די בנבזות, ודחפתי יד למכנסי הפיג'מה של ארי שנרמז והעיף אותם מעליו בהתלהבות, ואפילו התנדב מרצונו החופשי למצוץ לי את הזין – דבר די נדיר אצלו לאחרונה.

הסקס היה ממש טוב, כמעט כמו שהיה פעם, לפני שרוזה נפטרה. כנראה שהחיים מתחילים לחזור למסלולם שיערתי בשביעות רצון, ונרדמתי עם חיוך על הפנים.

בבוקר ארי הפתיע וקם יחד איתי במקום לנמנם עוד קצת במיטה כמו שנהג בדרך כלל, ובעודו לובש מכנס קצר וחולצת טריקו ישנה שלי גילה לי שהוא וניקו יוצאים לריצת בוקר ושאל אם זה בסדר מבחינתי להשגיח על יוצו עד שהם יחזרו.

"מה, לא תשתה איתי קפה?" התאכזבתי קצת. שתיית קפה בוקר יחד, בדרך כלל עם איזה עוגייה, היה טקס קבוע אצלנו, הייתי מביא לארי את הקפה למיטה והיינו שותים יחד, הוא במיטה ואני יושב ליד שולחן המחשב שלי. היינו מאזינים לחדשות הבוקר ומשוחחים על תכניותינו לאותו יום, ופעם, כשעוד היינו סטודנטים צעירים, היינו גם מפנים לנו לפעמים חצי שעה מתוקה לזיון בוקר חביב, אבל מאז ששנינו הפכנו למבוגרים ורציניים שמביאים משכורת הביתה הנוהג הזה פסק כמעט לגמרי. רק בשבתות הרשינו לעצמנו להתפנק בסקס בוקר, וגם המנהג הנחמד הזה זה נגמר אחרי שרוזה נפטרה.

"אני אשתה אחרי הריצה, ניקו אומר שעדיף לרוץ על קיבה ריקה." חיטט ארי במגירת הגרביים, העלה על כפות רגליו הצרות והיפות גרבי ספורט לבנים עבים שרכשתי פעם במבצע ורץ החוצה. בזמן שהכנתי לי קפה הצצתי מהחלון של המטבח ועוד הספקתי לראות אותו ואת ניקו רצים לעבר הוואדי שהשתרע מתחת לבית. מדוכדך קצת מהתקף הפעלתנות הספורטיבית שגילה בן זוגי לקחתי את עצמי עם הקפה שלי לדירה של יוצו שנמנם עדיין במיטתו, ואחרי שחמסתי לעצמי פרוסת עוגת הבית מחבילה שעמדה סגורה על ארגז הלחם הצצתי בסקרנות לחדר שארי הקצה לעובד הזר. בזמנה של רוזה החדר נקרא החדר של הארי למרות שארי כבר מזמן לא השתמש בו. הייתה שם מיטת שלושה רבעים מעץ אורן בהיר, ארון קיר עם דלתות פורמייקה לבנות מעוטרות מדבקות צבעוניות של הנוער העובד שארי הדביק עוד כשהיה תלמיד תיכון, וכוננית מצופה פורמייקה צהובה שעליה עמדה הטלוויזיה שהבאתי בזמנו מדירתה של אימא.

שתי מזוודות שחוקות ובלויות עמדו בצד, אבל חוץ מזה החדר היה מסודר מאוד, השמיכה מתוחה יפה על המיטה, הכרית מונחת בדיוק באמצע, ואף בגד לא היה מושלך על הכיסא היחיד שעמד בחדר מול שולחן הכתיבה הקטן ששימש כשידת לילה.

"בוקר טוב!" צעק יוצו והקיש במקלו על הרצפה. סגרתי חיש את דלת החדר של ארי שנעשה חדרו של ניקו וחשתי אליו, "איפה הארי?" נזף יוצו, מביט בי בתרעומת, "ואיפה הבחור החדש?"

"קוראים לו ניקו." עזרתי ליוצו לקום, והולכתי אותו בזהירות לשירותים. הוא הצחין משתן וחשדתי שגם הספיק לחרבן בחיתול, מה שאומר שאצטרך לשטוף אותו, וזה אומר שאאחר להגיע לעבודה. אני רק מקווה שאחמד יזכור שדבר ראשון צריך להרטיב את הגג שיצקנו אתמול.

"בוא נוריד לך את החיתול." אמרתי ליוצו, משתדל להסתיר ממנו את המרמור שחשתי, ולדבר אליו בחביבות. ריחמתי עליו מאוד והקפדתי לא לבייש אותו, הוא בטח הרגיש מספיק רע גם ככה.

לרווחתי שמעתי את דלת הכניסה נפתחת וניקו חש למקלחת, "סליחה שאיחרתי." התנשף והוסיף עוד ועוד מילים ברומנית בטון מתנצל, רומז לי לצאת החוצה, מה שעשיתי בשמחה, מתחכך תוך כדי כך בפלג גופו העליון השרירי, המחוטב והשזוף בצבע זהב מעורר תיאבון. החורף בקושי נגמר, איפה הוא הספיק להשתזף כל כך יפה?

את ארי גיליתי יושב על מדרגות הכניסה לבית, מתנשף גם כן, וגם הוא היה בלי חולצה, אבל לעומת ניקו ארי נראה כחוש וילדותי, ועורו היה בהחלט לבן מידי.

"אני מה זה לא בכושר." גנח והשתעל קצת, "רצתי בקושי עשר דקות ונגמרתי." התלונן וניגב את פניו בחולצה, "נורא חם היום." התלונן.

"אולי היית צריך לצאת קצת יותר מוקדם." הערתי.

"אולי," נאנח ארי, "אתה יודע שניקו רץ קודם חצי שעה, ואחר כך חזר לרוץ איתי, והוא בקושי מזיע ואני... אני חייב לחזור לכושר."

"וואלה? תזכיר לי מתי היית בכושר." הצטחקתי, כי עד כמה שהיה ידוע לי ארי היה מפורסם בעצלנותו, ותמיד העדיף לשבת במקום לעמוד, לשכב במקום לשבת, ולנסוע במכונית במקום ללכת ברגל.

"כשהייתי בצבא הייתי בכושר לא רע." נעלב ארי, "סיפרתי לך שהחבר הראשון שלי היה מד"ס והיינו עושים ריצות בוקר?"

"אתה מתכוון לבחור הזה שזרקת אחרי חודש? זה שהעדיף לרוץ במקום להזדיין? די ברור למה זה לא החזיק מעמד." הערתי בלגלוג, ולקחתי עוד פרוסת עוגה.

"אתה רשע וגועלי." נעלב ארי, "ורק שתדע שגם לך לא יזיק לרוץ קצת במקום לזלול עוגות."

"יכול להיות, אבל אני שונא ספורט, זה משעמם, ולאנשים בגילי זה גם מתחיל להיות מסוכן, אתה יודע כמה גברים חטפו התקף לב באמצע ריצה, כולל זה שהמציא בכלל את הספורט הזה?"

"ניקו יותר מבוגר ממך ותראה באיזה כושר נהדר הוא."

"טוב, ניקו תוצרת חוץ, אני סתם אני," משכתי בכתפי כאילו לא אכפת לי שארי משווה אותי לאליל הבלונדיני הזה, והתאפקתי לא להגיד לארי שאולי אני שמן ולא בכושר, אבל לפחות אני לא צריך להחליף חיתולים מסריחים כדי להתפרנס. אמרתי שלום ויום נעים, והסתלקתי בלי נשיקה ובלי חיבוק.

***

בהתחלה הייתי מרוצה, אפילו אסיר תודה. החיים הפכו נעימים וקלים יותר אחרי שניקו לקח על עצמו את הטיפול המעיק ביוצו. רק אחרי כמה שבועות התחלתי להבחין גם בחסרונות. לניקו לא היה רישיון ובקריה הנידחת שלנו אי אפשר להגיע לשום מקום בלי רכב, ככה שצריך היה תמיד לקחת אותו לכל מקום, וגם במונית אי אפשר היה לשלוח אותו לשום מקום כי הוא לא דיבר כמעט עברית, וגם אנגלית לא. מילא קניות, את זה עוד הבנתי, אבל להפתעתי הלא נעימה התברר שיש לו כל מיני בעיות רפואיות שחייבו ביקורים אצל רופאים, צילומי אולטרה סאונד ובדיקות דם.

"בתור בן אדם בריא שרץ כמה קילומטר כל בוקר הוא עושה המון בדיקות." התמרמרתי באזני ארי, "מה הבעיה איתו?"

"הייתה לו דלקת ריאות רצינית לפני חודשיים, הוא כנראה נדבק מהזקן שהוא טיפל בו אז, והוא חייב בדיקות דם בגלל שנתנו לו סטרואידים, וחוץ מזה עלה חשד שהוא נדבק בשחפת כי הוא היה המון בבית חולים עם המטופל הקודם שלו, זכרונו לברכה, ולידו שכב חולה שחפת ועלה חשד..."

"רק שלא ידביק גם אותנו." נבהלתי.

"אל תדבר שטויות, שחפת מדבקת רק אם משתעלים וארי לגמרי בריא, זה סתם בדיקות ליתר ביטחון."

"בסדר, אין בעיות." אמרתי למרות שחשבתי שזה די מוזר שכל בדיקה רפואית פשוטה של ניקו מחייבת נסיעה לחיפה ואורכת כל כך הרבה זמן.

"לקח לכם המון זמן לחזור." העזתי להעיר אחרי שנתקעתי עם יוצו מעל שלוש שעות כשהם נסעו לזבולון לעשות לניקו צילום חזה.

"טוב, עד שהגענו לזבולון ניצלתי את הזמן וקפצתי לקיריון לקנות כמה דברים." הסביר ארי שהיה גנדרן לא קטן ואהב לקנות בגדים, בעיקר חולצות ונעליים.

"ראיתי שקנית דברים גם לניקו."

"הלכנו לחנות של קרוקס כי לניקו אין כפכפים נורמאליים, וקנינו לו גם סנדלים ממש חמודים, וממש ליד הייתה חנות ספורט חדשה עם מבצעים ממש שווים של בגדי ספורט ונעלי התעמלות." חגג ארי.

לא היה לי נעים לשאול מי שילם על הקניות של ניקו ולכן שתקתי, ורק אמרתי לו להתחדש ובאתי על שכרי כשהוא צחקק בשמחה והתחיל לנשק אותי ולהפשיט אותי.

כמה ימים אחר כך הוא שאל אם יש מצב שאוכל לחזור היום מהעבודה יותר מוקדם.

"אני חושב שכן, למה?"

"כי ארי אף פעם לא ביקר בכינרת, אתה יודע שיש שם מלא אתרים קדושים לנוצרים והוא תמיד רצה לראות אותם, אז חשבתי שיהיה יפה שאני אקח אותו לטיול קטן בירדנית ובכפר נחום וכל הכנסיות האלה סביב הכינרת, ואם אני אדע שאתה בבית בצהרים, מאכיל את אבא, אז אני לא אצטרך להילחץ לחזור מהר."

לסרב לא נראה לי אופציה ולכן הסכמתי, אבל לא תיארתי לעצמי שהם יחזרו כל כך מאוחר. עד שהם חזרו יוצו כבר ישן אחרי שנתתי לו ארוחת ערב, החלפתי לו את התחתון החד פעמי, קילחתי אותו, חיתלתי והשכבתי לישון. ומה שהכי הרגיז אותי היה שארי לא היה זמין בנייד למרות שהתקשרתי המון פעמים.

"הנייד היה על שקט." הסביר ארי, "השתקתי אותו כשהיינו בכנסיה ואחר כך שכחתי לבטל את ההשתקה, מצטער, אבא עשה לך בעיות?"

"לא, אבל לא הבנתי מה לוקח לכם כל כך הרבה זמן, הוא שאל כל הזמן איפה אתם ולא ידעתי מה לענות, והייתי מודאג מאוד."

"אני באמת מצטער." הפטיר ארי כלאחר יד, ולא הבין למה אני מתרגז עליו.

"גם אתה לפעמים לא עונה לי ונעלם ליום שלם, ואני לא עושה לך הצגות כאלה." נזף בי.

"אני לא נעלם, אני עובד ולא תמיד יש קליטה במקומות שאני נמצא בהם, או שיש רעש נוראי ולא שומעים את הצלצול. למה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור?"

"היינו בכמה מקומות מאוד מעניינים, ואחר כך נסענו לנצרת לאכול במסעדה מזרחית, היה ממש כיף, ניקו ממש נהנה, אתה יודע שהוא אף פעם לא היה בירושלים?"

"יש טיולים מאורגנים לדוברי רוסית, תישלח אותו, שייהנה לו בכיף."

"מה, בלעדינו?"

"כן, מה הוא צריך אותנו בין כל המקומות הקדושים של הנוצרים?"

"אבל גם אני אוהב לטייל."

"ממתי? חשבתי שמה שאתה אוהב זה לעשות קניות ולאכול במסעדות."

"גם, אבל גם לטייל בכל מיני מקומות מעניינים זה כיף."

"אז למה אף פעם לא יצאנו לטיול במקומות מעניינים? בגלל שאני לא בלונדיני חטוב? או בגלל שאני לא מדבר רומנית ורוסית?" התמרמרתי.

"די יוני, תפסיק להיות קנאי כזה, אני בסך הכל רוצה לשמח קצת בן אדם שתקוע ימים שלמים בבית עם קשיש שמרטיב בתחתונים, ובקושי מדבר. מגיע לו לצאת מידי פעם לבלות." התרגז עלי ארי ונזף בי שאני קנאי וקטנוני ולא מבין כמה קשה להיות עובד זר שתקוע כל הזמן בבית.

"בסדר, בסדר," ויתרתי, מרגיש נזוף מצד אחד, אבל עדיין מקופח וממורמר מצד שני,

"אולי בפעם הבאה ניסע כולנו יחד וניקח גם את יוצו, גם לו מגיע לבלות קצת מחוץ לבית."

ארי הסכים בעיקרון שגם ליוצו מגיע לטייל אבל בתנאי שזה יהיה טיול קצר ולא מעייף, ובאמת שכרנו כיסא גלגלים מתקפל מיד שרה, ולקחנו אותו לטייל בכנסיית המולד בנצרת. איכשהו יצא שאני ויוצו התגלגלנו לאט ברחבי הכנסייה בעוד ארי וניקו מתרוצצים מסביב, סוקרים את הרחבה החיצונית ואת החפירות הארכיאולוגיות שנחפרו מחוץ לכנסיה, ומשאירים אותנו להתייבש מתחת לכל מיני תמונות של קדושים נוצריים שלא עניינו לא אותי ולא את יוצו. אחר כך נסענו ברחבי נצרת מחפשים איזה מסעדה נחמדה, אבל יוצו התחיל להתלונן שהוא עייף מאוד, ויש לו בחילה ובסוף חזרנו הביתה בלי לאכול בחוץ.

ארי קיבל את עצתי ורשם את ניקו לטיול מאורגן בירושלים, אבל הטיול היה לדוברי רומנית והוא התלהב כל כך מתכנית הטיול עד שרשם גם עצמו, ושוב מצאתי את עצמי מטפל ביוצו מהצהריים עד הלילה. הפעם ארי הקפיד להתקשר אלי כל שעתיים בערך ולשלוח לי תמונות של כל מיני כנסיות ונופים שצילם בדרך, ואני התאפקתי כמיטב יכולתי לא להתמרמר על תאוות הטיולים המופרזת שלו בתקווה שעם הזמן הוא ימצה את העניין ויירגע.

לצערי התבדיתי, למרות שארצנו קטנה היא משופעת באתרים קדושים ומרתקים וניקו, בליוויו המסור של ארי, טייל לאורך ולרוחב כל אחד מהם, ועד למצדה הגיע.

עיני לא הייתה צרה בו ומצידי הוא היה יכול לטייל כאוות נפשו, אבל למה החבר שלי היה חייב לטייל איתו, ולמה תמיד אני היה זה שנשאר לטפל בינתיים ביוצו?

כל פעם שניסיתי למחות על חוסר הצדק הזה בפני ארי הוא היה מתרגז נורא וכועס עלי, מאשים אותי בקטנוניות, בצרות עין ובקנאה ונוזף בי על התאכזרותי לעובד הזר המסכן שלנו שעובד כל היום כל כך קשה.

"כמו שלך יש יום חופש אחד בשבוע גם לו מגיע." הוכיח אותי ארי, ועל זה לא הייתה לי תשובה חוץ מכך שבימי החופש שלו ארי מקבל תוספת משכורת ככה שדי משתלם לו לעבוד גם בסוף שבוע אבל מאחר וחששתי להישמע קטנוני ואכזר סתמתי את הפה.

רק אחרי כמה חודשים קלטתי פתאום שיורד לנו המון כסף בכרטיס האשראי, עוד לא עברנו את גבול האשראי המותר, אבל ירד לנו הרבה יותר כסף מהרגיל, ואחרי שבדקתי את החשבון דרך האפליקציה שפתחתי גיליתי שכל בילוי כזה של ארי וניקו עולה המון כסף. ארי הרשה לעצמו בנדיבות רבה להזמין את ניקו לאכול במסעדות יקרות, וגם כשהם היו נוסעים סתם לקניות שבועיות הוא לא הסתפק במצרכים מקובלים מרמי לוי או משופרסל וקנה בנוסף גם מעדנים מפנקים שבדרך כלל לא נגענו בהם. לתדהמתי גיליתי שהוא קנה בכל מיני חנויות של רוסים ומצאתי בחשבון שנשכח בסל הקניות שארי רכש בכסף רב מיני בשרים ויינות, גבינות ודגים מעושנים וכיוצא באלה מטעמים לא כשרים בעליל שעלו הון.

"מזל שאתה וניקו עושים ספורט כל יום, אחרת הייתם משמינים כהוגן מכל האוכל הזה." הערתי בעוקצנות לארי שכמובן שוב נעלב והתרגז, ואמר שזה שניקו עובד זר לא אומר שצריך לחסוך עליו ולא לתת לו לאכול אוכל טעים שהוא אוהב.

"נדיב מאוד מצידך לקנות לו אוכל טעים ולפנק אותו בטיולים ובמסעדות, אבל שמת לב כמה כסף ירד החודש מהאשראי שלנו? עוד חודש כזה ונכנס למשיכת יתר ארי."

"אם יש משהו שאני שונא זה קמצנים." אמר ארי בתיעוב, ונעץ בי מבט זועם.

"גם אני לא אוהב קמצנים ארי, אבל נצלנים אני אוהב עוד פחות, ואני רוצה להזכיר לך שאני עובד קשה מאוד בשביל הכסף הזה, ואני לא מבין למה כל כך הרבה ממנו הולך על הבילויים שלך ושל החבר שלך שמטיילים ונהנים בלי חשבון כשאני יושב כמו טיפש בבית, עושה את העבודה שלו ועוד משלם לו עליה."

"זה רק יום אחד בשבוע." התגונן ארי, וסוף סוף הואיל בטובו להיראות מעט מבויש.

"לא נכון, זה בדרך כלל יומיים, ולפעמים גם שלושה, כי יום אחד אתם מטיילים ויום אחד עושים קניות ויום אחד נוסעים לבדיקות וסידורים ואני לא יודע מה עוד."

"זה לא מדויק, ואתה ממש מגזים." האדימו פניו היפים של ארי, ועיניו התמלאו דמעות.

"אני חושב שמי שמגזים זה אתה ארי, ותרשה לי להזכיר לך שבשבוע הבא אני מתחיל פרויקט חדש ומדובר בבית שאני מפקח על הבניה שלו מאפס, וזה אומר שלפחות חודש לא יהיה לי זמן לעשות את העבודה של ניקו, אז תביא את זה בחשבון."

ארי התרגז מאוד, ורק אחר כך הבנתי שהתזכורת שלי פגעה בתכניות שלו לנסוע לשלושה ימים למלון בים המלח, והזכיר לי בטון מאוד מכוער שאני גר בבית של הוריו כבר כמעט ארבע שנים ומעולם לא שילמתי לו שכר דירה, וזה ממש מגעיל מצידי לעשות לו עכשיו חשבון על כסף, ושגם הוא מרוויח לא רע, אמנם פחות ממני, אבל לא רע בכלל, וזכותו לבזבז את הכסף שלו כאוות נפשו.

אני מודה, נשארתי בלי מילים, וההערה שלו על שכר דירה גרמה לי פשוט להיאלם דום. כשהתחלתי לחיות עם ארי בבית של הוריו שאלתי אותו אם הוריו ירצו שכר דירה, והוא ביטל מיד את הרעיון, צוחק ממני, וכשניסיתי להתעקש הוא אפילו קצת נעלב, ומאחר וחשבתי שבין כה וכה עוד מעט נעבור משם ונשכור לנו דירה משלנו לא התווכחתי, אבל אחר כך רוזה ויוצו גילו שאנחנו בני זוג, ואחר כך רוזה מתה ונעשה ברור מאליו שאנחנו גרים עם יוצו.

אחרי שארי התחיל לעבוד הוא הכניס את משכורתו לחשבון הבנק שלי שהפך להיות החשבון שלנו, והניח לי לנהל את כל עניינינו הכספיים, ועל הדרך לטפל גם בחשבון של יוצו שכמו בנו לא התמצא כל כך בכספים כי רוזה תמיד טיפלה בכל. ליוצו הייתה פנסיה לא רעה כנכה צהל, והוא קיבל בנוסף כסף מביטוח לאומי שכיסה חלק ממשכורתו של ניקו, והשאר בא מקצבת הפנסיה והנכות שלו. סך הכל היו לו מעט הוצאות. את הארנונה על הבית שילמתי דרך הוראת קבע שארגנה רוזה מהחשבון שלו, ואת החשמל והמים שילמתי מהחשבון המשותף שלי ושל ארי. מאחר ורוזה לא האמינה בכרטיסי אשראי הגיע גם הכסף לקניות של אוכל וכל השאר מהחשבון שלי ושל ארי, ועד שארי נתקף תאוות טיולים מעולם לא חסר לנו כסף למרות שהמשכורת של ארי הייתה די צנועה. הוא היה שכיר בחברת אדריכלות גדולה ועבד במשרה חלקית, לפעמים גם מהבית, וכשהיה עומס עבודה מידי פעם הוא עבד יותר שעות. אני לעומתו הייתי מה שנקרא פרילאנסר ועבדתי על פרויקטים שונים, לפעמים דרך חברות בניה, לפעמים הייתי עצמאי. היו תקופות שהייתי עמוס מאוד ותקופות אחרות רגועות יותר וסך הכל הסתדרנו לא רע בכלל, ופתאום, בגלל ההערה הנבזית והקטנונית של ארי כל השלד הכספי האיתן והיציב עליו בניתי את חיי המשותפים איתו התערער ועמדתי בפני חורבן זוגי וכלכלי.

במקום לענות לו הסתובבתי וירדתי לחדר השינה שלנו, שלפתי מפינת חדר הארונות את המזוודה הישנה שלי ונעמדתי מול מדפי הבגדים שלנו שוקל מה כדאי לי להכניס למזוודה הריקה שהנחתי על המיטה מאחורי, ומה שיותר חשוב, לאן בדיוק אלך אחרי שאמלא אותה בבגדים? ותוך כדי כך העפתי מבט בראי שהיה תלוי על הדלת ונתקפתי דיכאון. אף פעם לא הייתי יפיוף חטוב כמו ארי, תמיד הייתי בחור ממוצע למדי, גבוה יחסית אבל שעיר, ושחום עור - אימא אמרה תמיד שיש לי את הצבע של אבא - ולאחרונה גם מלא מידי. לפחות שערי לא הקריח כמו שקורה הרבה פעמים לגברים בארץ. אם אני רוצה לחזור לשוק הבשר אני אצטרך להוריד איזה עשר קילו והגיע הזמן שאסתפר וארענן את המלתחה שלי או שאצטרך לישון באלכסון בהנחה שאמצא איזה מיטה פנויה להניח עליה את גופי. אולי כדאי שאלך לאיזה מלון זול או שפשוט אשן במכונית? כך או כך היה לי ברור שאחרי ההערה הנבזית שלו אני לא יכול לישון יותר עם ארי.

הפניתי את גבי לראי והתחלתי להוריד מהמדפים ג'ינסים וחולצות טריקו ואז ארי התפרץ פנימה, תלש מידי את הבגדים ופרץ בבכי נוראי, "אני מצטער יוני, בבקשה, בבקשה, אל תלך, אל תעזוב אותי." הפציר בי וניסה לשווא לחבק אותי.

"די, תפסיק להיות היסטרי." הושבתי אותו על המיטה לצד המזוודה, נבוך ומלא סלידה מהתנהגותו הרגשנית.

ארי בכה עוד יותר חזק והתחנן שאסלח לו, מפציר בי לא להשליך את כל מה שבנינו יחד בגלל הערה מטופשת אחת שלו.

"זו לא הערה מטופשת אחת ארי, זה כל ההתנהגות שלך, מאז שהמולדבי היפיוף הזה הגיע אתה מתנהג כמו איזה שוגר דדי שלו ו... עזוב, די, נמאס לי, מבאס אותי לדבר על זה."

"אבל לא עשינו כלום, רק טיילתי איתו, לא עשינו שום דבר." מחה ארי.

"כן, לא עשיתם כלום חוץ מלהיות אחד בתחת של השני כל הזמן, ולא שאני מאשים אותך, הוא יפה מאוד, וכנראה שהוא נותן לך מה שאני לא יכול."

"הוא לא נותן לי כלום, ובהתחלה בכלל לא ידעתי שהוא הומו." ייבב ארי.

"ועכשיו אתה כן יודע? איך? הזדיינתם? איך הוא במיטה? הוא פס או אק? איך הכלי שלו? גדול? הוא חתוך?"

השאלות הנבזיות שלי כל כך הרגיזו והעליבו את ארי עד שהוא הדף את המזוודה על הרצפה והתנפל עלי, מנסה להכות אותי באגרופים עדינים, ולבעוט בי למרות שהיה יחף.

"די, תפסיק." גערתי בו וניסיתי לרסן אותו בלי להכאיב לו יותר מידי, ואז נכנס לחדר ניקו, לבוש מכנסים קצרים וגופייה לבנה, נתקע ביני לארי הפריד בינינו בידיו החזקות שהיו שריריות מאוד, וקיבורותיהם מעוטרות בקעקועים דמוי צמידים. הוא אחז ביד אחת בכתפו של ארי, ואת ידו השנייה הניח על חזי והתחיל לדבר מהר ברומנית, מביט בפני בדריכות, ואחרי כמה משפטים נרגשים ניער קלות את ארי שהתעשת והתחיל לתרגם את דבריו.

"ניקו אומר שהוא מבקש מאוד שלא תלך, שהוא מתנצל מעומק הלב ומבקש סליחה, ואומר שאני לא ידעתי כלום, והכל היה באשמתו."

"איזה כל? מה היה באשמתו? הוא הכריח אותך לצאת איתו לטיולים ולבזבז המון כסף על שטויות?"

"לא, לא." מחה ניקו שלהפתעתי הבין את דברי, ושוב פרץ בשטף מהיר ברומנית, שטף מילים שמהם הבנתי רק את המילה HIV.

***

"מה, מה הוא אמר?" נרעשתי ואפילו נבהלתי קצת, להשתרמט קצת מהצד זה דבר אחד, לא נעים אבל לא נורא, אבל להידבק באיידס בגלל חרמנות זה דבר אחר לגמרי.

"לניקו יש איידס? הוא הדביק אותך?" נבהלתי.

"לא! בטח שלא, דביל." התרגז ארי, "אנחנו עוד לא יודעים אם הוא נדבק, בגלל זה הוא עושה בדיקות, אבל גם אם חס וחלילה יש לו איידס הוא לא הדביק אף אחד."

"אתה בטוח?" פקפקתי, כי... למה באמת היה לי כל כך קשה להאמין בנאמנותו של ארי? אולי כי אם לי הייתה הזדמנות אז... הפוסל במומו פוסל נזכרתי פתאום בקטע שכוח למחצה משיעורי התושב"ע העתיקים שהרביץ בנו אביי הזכור לטוב, איך באמת קראו למסכן הזה שנאלץ ללמד תורה שבעל פה לחבורה של תלמידי תיכון פרועים? אולי אימא תזכור.

"תקשיב," הדף אותי ארי באסרטיביות מפתיעה לכורסה שעמדה לצד הטלוויזיה, כורסה נאה מאוד, אבל לא נוחה לישיבה שהשתמשנו בה בעיקר כקולב לבגדים, "שתוק שנייה ותקשיב, ניקו הסתבך קצת עם מישהו, נשא איידס מניאק אחד שרימה אותו ו... לא חשוב, זה סיפור מסובך, אחרי שהמטופל האחרון שלו נפטר הוא חיפש מטופל חדש והיה בלחץ כי היה לו קשה למצוא מישהו סביר, ובינתיים הוא עשה קצת שטויות... עכשיו הוא חזר לעצמו, ורק ליתר ביטחון הוא רוצה להיבדק כדי להיות בטוח... הבעיה היא שאצל עובדים זרים זה די מסובך, כל הקטע הרפואי, יש להם ביטוח רפואי, אבל הוא די מוגבל ו..."

"למה לא סיפרת לי כלום?"

"כי ניקו פחד ולא רצה שתדע, והבטחתי לו... טעיתי, אני מודה, אבל גם אם חלילה הוא נדבק אז אין לך מה לדאוג כי לא עשינו שום דבר, ובעצם די קשה להידבק באיידס, בשחפת הרבה יותר קל להידבק."

"אז הסיפור עם השחפת הוא אמיתי?"

"כן, בטח." ארי נעלב, "לא שיקרתי לך יוני, אולי לא סיפרתי את כל האמת, אבל לא שיקרתי, ואני ממש מצטער אם נפגעת, ואתה סתם מקנא כי אין לך שום סיבה ו... ו..." הוא התיישב על המיטה לצידו של ניקו שבהה בשנינו בתוגה, "אני אוהב רק אותך יוני, בבקשה, אל תעזוב אותי." סיכם, כבש את פניו בברכיו ושתק.

"טוב, בסדר, הבנתי." נבוך מהצהרת האהבה שלו עברתי בזריזות לפסים מעשיים. "אז מתי נדע אם ניקו נדבק באיידס?"

"הוא עשה את הבדיקה הראשונה לפני שבועיים וקיבל תשובה שלילית, אבל בעוד חודש וחצי הוא צריך לעשות עוד בדיקה, ורק אז נדע, ובשבוע הבא נקבל תשובה על השחפת, היה ממש מסובך לסדר את כל הבדיקות האלה, והייתי צריך לעשות הכל לבד כי..." התחיל ארי להתפאר בהצלחתו להתמודד עם מכשולי הבירוקרטיה שתמיד הפחידה אותו ואז נזכר למה היה עליו לעשות זאת לבד, בלי עזרתי, ושוב נבהל, "אתה נורא כועס עלי יוני?" הביט בי במבט מתחנן שהביך אותי.

"אה... לא, כבר לא, אבל חבל שלא סיפרת לי הכל מהתחלה."

"אתה צודק, אבל ניקו נורא פחד שתזרוק אותו, והבטחתי לו ו..."

"אני אשם." התערב ניקו בעברית המשונה שלו, "רכן לעברי ונגע בזהירות בברכי, "סליחה מאוד יוני." אמר והסמיק, נראה אשם ומתחרט ויחד עם זאת סקסי בצורה פשוט פושעת.

"בסדר, בסדר, די כבר. אני מקווה שלא נדבקת ניקו." פניתי אליו ישירות, תוהה מה מדברי הוא מבין, "וגם אם כן חס וחלילה..."

"חס וחלילה." חזר ניקו אחרי, ולתדהמתי הצטלב.

"אה... גם אם כן, אז לא נורא, כיום לא מתים מאיידס, יש תרופות ואפשר לחיות עד מאה ועשרים גם עם איידס, אתה מבין מה אני אומר?"

ניקו הנהן, וארי מיהר להסביר, "אם לא מדברים מהר הוא מבין הכל, הוא רק מתבייש לדבר." חייך בחיבה אל ניקו שהשיב לו חיוך חיוור, "ואה... אתה צודק שקצת נסחפתי עם עניין הטיולים, ניקו היה רק תירוץ, אבל תבין יוני, אני תקוע כבר שנים מול מחשב, מאז הצבא אני בקושי יוצא מהבית, קודם למדתי ואחר כך עבדתי, פתאום גיליתי איזה כיף זה להיות בחוץ, בלי בוס או מורה ולוח זמנים וקליינטים שכל הזמן מתקשרים ומציקים." הוא קם והתחיל לפסוע הלוך ושוב, נלהב להסביר את עצמו, "אתה עובד רוב הזמן מחוץ לבית, אז אתה לא מבין, אבל אתה יודע כמה זמן ומאמצים השקעתי בלימודים, ומיד אחריהם התחלתי לעבוד, המון שנים אני תקוע באיזה משרד ומסתכל על מחשב, ופתאום הבנתי שאני לא אוהב את זה."

"אז אולי היית צריך ללמוד משהו אחר? אולי להיות מדריך טיולים או מבקר מסעדות?" עקצתי אותו מוסיף חיוך כדי שיבין שאני כבר לא כועס.

"לא," הפתיע אותי ארי שלקח ברצינות את דברי, "מדריך טיולים זה בסדר, אחלה עבודה, אבל האמת שמה שאני באמת רוצה להיות זה ארכיאולוג."

ארכיאולוג? מצאתי את עצמי מחליף מבט משתומם עם ניקו שהקשיב רוב קשב לנאומו של ארי, "אני מקווה שאתה מבין שלהיות ארכיאולוג זו עבודה די קשה, רוב הזמן אתה חופר באדמה ומתעסק בכל מיני חרסים וכאלה... לדעתי זו עבודה לא קלה, והרבה פעמים די מייאשת וחוץ מזה צריך ללמוד אותה, אז מה, תפסיק לעבוד ותלך שוב ללמוד שלוש שנים או כמה שזה לא יהיה?"

"לא יודע, עוד לא ביררתי, אבל אני יכול ללמוד ולעבוד, הרבה עושים את זה." התחיל ארי להתווכח, ואז נקש יוצו במקלו על הרצפה והתחיל לצעוק שהוא רעב, ומתי אוכלים ארוחת ערב בבית הזה? והוסיף עוד גערות ברומנית. לשמע קולו ניקו זינק החוצה, קורא לעברו שהוא תיכף בא, ושנינו נשארנו לבד עם המזוודה הריקה שלי מוטלת על הרצפה, וסביבה מפוזרים בגדים מקומטים.

"תראה איזה בלגן." החזרתי את המזוודה למקום והתחלתי לאסוף את הבגדים, מנער ומקפל ומחזיר לארון.

"עזוב כבר." תלש ארי מידי את חולצת הטריקו שעסקתי בקיפולה, "אף אחד לא מת מקצת בלגן, תעזוב את זה ותדבר איתי."

"על מה אתה רוצה לדבר? לא דיברנו מספיק?"

"לא. ממש לא." התעצבן ארי, הדף אותי אל המיטה וברגע שהתיישבתי עליה הוא זינק והתיישב עלי, לוכד אותי בין ברכיו, "אני רוצה לדבר עלינו, עלי ועליך."

הבטתי בו, מופתע, "מה יש לדבר עלינו? אל תגיד לי שהחלטת לעשות לי, פתאום, באמצע החיים, שיחת יחסינו לאן."

"כן, זה בדיוק מה שהחלטתי לעשות, יחסינו לאן יוני?" הניח ארי את כפות ידיו הצרות והעדינות על כתפי וקירב את מצחו למצחי.

"אני לא מבין על מה אתה מדבר?" השתוממתי, "מה הבעיה?"

"הבעיה היא שאתה חושב שאני אלך להזדיין מאחורי הגב שלך, והבעיה היא שאמרתי לך איזה מאה פעמים היום שאני אוהב אותך ואתה התעלמת לגמרי, ומה שיותר בעיה זה שאתה תמיד עושה את זה, אתה תמיד מתעלם ממה שאני מספר לך על הרגשות שלי, מתי בפעם האחרונה אמרת לי שאתה אוהב אותי?"

"אהה... לא זוכר. ארי, באמת, מה עובר עליך?"

"מהפך, זה מה שעובר עלי, התנגשות עם המציאות. אתה יודע שאף פעם לא אמרת לי דבר כזה?"

"מה, באמת? אתה בטוח?"

"כן, אתה חלש מאוד בהצהרות אהבה יוני, ואף פעם לא הצקתי לך כי תמיד חשבתי שמה שקובע זה מה שעושים, לא מה שאומרים, ופתאום הבנתי..." לאכזבתי הוא ירד מעלי והתיישב בכורסה מולי, "באמת חשבת שאני מזדיין עם ניקו?"

"אה... תראה... אני... מה עוד יכולתי לחשוב? וחוץ מזה גם אתה קנאי, אתה זוכר איזה סצנה עשית לי כשישנתי אצל אחמד?"

"לא עשיתי סצנה, רק הערתי לך ש..." הוא נפגע כל כך עד שעיניו שוב התמלאו דמעות, "אתה כל הזמן סיפרת כמה הוא פיקח וחרוץ ומסור, וכמה אתה סומך עליו, ואיך הוא אירח אותך יפה בבית של הוריו, ואחרי שראיתי איזה בחור יפה וסקסי הוא..."

"מי, אחמד סקסי?" פרצתי בצחוק כי באמת, אחמד, מנהל העבודה המסור והחרוץ שלי היה גבר שעיר, מלא גוף, רחב כתפיים, גבוה ושחום וסטרייט עד לשד עצמותיו, "הוא נשוי ויש לו כבר ארבעה ילדים, ואם הוא לא היה פוחד מאימא של אשתו הוא היה בטח מתחתן עם עוד אישה אחת, בחייך, מה סקסי בדוב הזה?" צחקתי.

"בעיני הוא סקסי." נעלב ארי, "אני אוהב גברים גדולים וכהים, למה אתה חושב שנדלקתי עליך?"

המועקה שהכבידה על ליבי מרגע שניקו נכנס לחיי, מועקה שלא הייתי מודע אליה עד שנעלמה, התפוגגה באחת, "שאני אבין ארי, אתה קורא לי שמן?" משכתי אותו אלי והטלתי אותו על המיטה, ומיד נשכבתי עליו, מועך אותו תחתי.

"שתוק כבר, טיפש אחד! אני קורא לך גבר דביל ואטום ולא רומנטי ו..." חסמתי את פיו בנשיקה והוא שיתף פעולה ברצון ומשם זרמנו יחד לסקס מעולה כמו שמזמן לא היה לנו.

רק למחרת בבוקר, כששתינו את הקפה בנחת, נזכר ארי בעניין הטיול לים המלח והתוודה, נבוך קצת, שהזמין מקום לשבוע הבא לסיור בקאסר אל יהוד שמהווה אתר טבילה של נוצרים, והסיור כולל גם לינה בבית הארחה על שפת ים המלח.

"בסדר, נשמע נחמד, אבל מה יהיה עם יוצו? מהשבוע הבא אני אחזור רק בערב, מי יהיה איתו כל היום?"

"מה דעתך שנדבר עם מרים השכנה? אתה זוכר אותה, זו שסידרת לה טפטפות בגינה? אני וניקו נכין הכל בשביל אבא, אוכל וכל מה שצריך, היא רק תצטרך לשבת איתו אחרי שהוא יחזור הביתה מהמרכז לקשיש, לתת לו לאכול ולעזור לו מידי פעם להגיע לשירותים. אבא מכיר אותה כבר שנים והיה חבר טוב של בעלה המנוח."

"טוב, רעיון מצוין ארי, אתה תדבר איתה?"

"כן, אל תדאג, אני אפילו אציע לה תשלום שהיא בטח לא תרצה."

"קרוב לוודאי שהיא תבקש בתמורה שאני אתקן לה משהו בבית." שיערתי וצדקתי. תיקנתי למרים ברז דולף במקלחת, סידרתי את הניאגרה שעשתה בעיות וקיבלתי בתמורה צנצנת ריבה תוצרת בית, ונשיקה על הלחי.

ארי וניקו חזרו מרוצים מאוד מהטיול, וארי סיפר לי איך ניקו טבל עם כל עולי הרגל במי הירדן, התפלל אתם ואחר כך גם קנה את הכותונת הלבנה שלבש בזמן הטבילה ורכש גם צלבים ובקבוקים עם מי ירדן כדי לשלוח למשפחה שלו. צלב אחד קטן ועדין הוא השאיר לעצמו וענד אותו מתחת לחולצה, וכשהערתי פעם אחת, במהלך שיחה תמימה תוך צפייה בחדשות בדוסים ששוב עשו מהומות בגלל איזה שטות שאין אלוהים, ושכל הדתיים הם חבורת שטופי מוח פרימיטיביים הוא הזדעזע והצטלב בזריזות.

***

ככל שהתקרב מועד הבדיקה השנייה ניקו נעשה שקט ומסוגר יותר ובבקרים של ימי ראשון הוא התחיל לבקר בכנסיה פראבוסלבית אחת בחיפה, יוצא מיד אחרי שיוצו נסע עם ההסעה של מרכז היום לקשיש, וחוזר עוד לפניו.

ארי עשה ברורים ואחרי שהתלבט מאוד בין מכללות החליט לבסוף לקחת כמה קורסים בארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה ובמקביל נרשם לעבוד בהתנדבות בחפירות בבית שערים, חפירות שיתחילו רק באוגוסט. בעבודה שלו יצאו לחופש מרוכז של שבועיים באוגוסט והוא החליט שאת החופש הוא יקדיש לעבודה מעשית בארכיאולוגיה ובינתיים שקד במרץ על לימוד ההתיישבות הכלכוליתית בארץ ישראל וצפה בדבקות בסדרת הטלוויזיה המצוינת 'והעולם היה תוהו ובוהו' מתרגש לגלות שם כמה מהמרצים שלו באוניברסיטה, "סדרה מעולה, מאוד מרתקת, חבל שאתה לא מצליח להישאר ער." נזף בי כששוב נרדמתי באמצע אחד הפרקים הנורא ארוכים של הסדרה המרתקת והמלומדת הזו. כדי לפצות אותו על חוסר העניין שלי בארכיאולוגיה שלצערי שעממה אותי למוות הסכמתי להקדיש שבת אחת לטיול למוזיאון ולאתר החפירות הנהדר שבקיבוץ איילת השחר. ארזנו צידנית מלאה כל טוב ואת כיסא הגלגלים של יוצו ונסענו כולנו לאיילת השחר ושם נפגשנו עם רינת אחותו של ארי שבאה עם בעלה הילדים והכלב הנחמד שלהם כדי לפגוש את אבא שלה ואת אחיה הצעיר ולדון איתו בתכניות שלה לסדר פסח המתרגש ובא עלינו לטובה.

חיצונית רינת דמתה מאוד לרוזה עליה השלום, אבל למרות שניסיתי לא הצלחתי לחבב אותה כמו שחיבבתי את אימא שלה, אולי כי הרגשתי שמאז שהיא ובעלה התחזקו בדת ונעשו דתיים עוד יותר מאשר פעם היא מסתייגת ממני. גם ניקו לא נשא חן בעיניה בעיקר אחרי שעיניה החדות הבחינו בצלב הקטן שלו. ניקו דווקא הפתיע לטובה, היה מנומס ועשה ככל יכולתו להיות מועיל ויעיל, ולמרות מגבלותיו בעברית הצליח להתחבב על הילדים ששיחקו איתו כדור רגל ותופסת, והתלהבו מאוד מהשניצלים שלו, ורקסי, הכלב שלהם, פשוט התאהב בו.

לעומתם רינת מצאה בו רק פגמים, רטנה שהוא צעיר מידי, ומה זה הכתובות קעקע האלה על הידיים שלו, ולמה אנחנו נותנים לנוצרי הזה לבשל במטבח של אימא שלה ז"ל שתמיד הקפידה על אוכל כשר?

"מה יש לך נגדו? הוא מבשל מעולה ומאז שהוא מטפל באבא המצב שלו ממש השתפר, אז מה אם הוא לא יהודי? הוא בחור טוב ואת סתם מציקה." התווכח איתה ארי, "ומה זה הסמרטוט הזה על הראש שלך?"

"זה כיסוי ראש שכל אישה נשואה צריכה לחבוש, ושתדע כבר עכשיו שאני לא מוכנה לחגוג איתו סדר פסח." זעפה רינת, והיטיבה את הטורבן הצבעוני המכונה בובו שהיא חבשה על שערה מטעמי צניעות.

היא אחזה בזרועו של ארי והתחילה לטייל איתו, מתרחקת מהספסל עליו ישבתי עם יורם בעלה מול שרידי סעודת הפיקניק שלנו. על המדשאה ממול שיחק ניקו עם הילדים בכדור, רקסי רץ אחרי הכדור והפריע, ויוצו ישב על כיסא הגלגלים שלו וצפה במחזה בחיוך קל. נכדיו שמחו מאוד את ליבו, ורק בגלל המפגש אתם הוא הסכים לעשות את המאמץ ולטייל אתנו.

היא דיברה ודיברה, מנענעת את ידיה בהתרגשות, בעוד ארי מזעיף את פניו ותוקע מבט סרבני באדמה.

"היא מנסה לשכנע אותו לבוא אלינו לחג בלי המטפל הזר שלכם וגם בלעדיך." הסביר יורם.

"בלעדי? מה יש לה נגדי?" הופתעתי.

יורם משך בכתפיו בחוסר אונים, והיטיב את הכיפה הסרוגה שעל ראשו, "מפריע לה שאתם חיים יחד, היא חושבת שאחיה צריך ללכת לטיפול ולנסות להיות נורמאלי." הסביר, נבוך.

"אני מבין." אמרתי אחרי שתיקה ארוכה מידי, והתחלתי לאסוף את הצלחות החד פעמיות לשקית הזבל.

"יש לנו רב חדש בישוב שרינת מאוד מחזיקה ממנו, הוא חושב שצריך לחתן לסביות והומואים ולעזור להם להקים בית יהודי כשר, יש אצלנו בחורה לסבית אחת שרינת רוצה לשדך לאריה, היא תכננה להזמין אותו לחג ולהפגיש אותם, אתה חושב שהוא יסכים?"

"לא." פסקתי בקצרה, מתאפק לא להגיד לו שזה רעיון אידיוטי שרק יזיק לכולם, ושאין מצב שארי ייגרר לשטות הזו.

"אני רואה שאתה לא מתלהב מהרעיון."

"אני שונא אותו, גם כי ארי הוא הבן זוג שלי ואני לא רוצה שהוא יעזוב אותי, וגם כי זה פשוט רעיון מטופש ומזיק, אי אפשר לשנות הומואים או לסביות ולהפוך אותם לסטרייטים, מספיק כבר להציק להם עם זה, למה שלא תלכו להציק לרוצחים, ולגנבים ולאנסים? דווקא אלינו אתם נטפלים."

יורם נאנח ושתק, מביט באשתו שהתיישבה על ספסל לצד אביה, חיבקה את כתפו ושאלה אותו אם הוא ירצה לחגוג את פסח אתה ועם הילדים?

לא שמעתי את תשובתו של יוצו, אבל תיארתי לעצמי שהוא סירב, הוא שנא לישון מחוץ לבית, וכל שינוי בסדר היום הרגיל שלו הלחיץ אותו. אחרי שנואשה מארי ומיוצו הפנתה רינת את מאמציה אלי וניסתה במתק לשון לשכנע אותי לארח אותה ואת בעלה והילדים לסדר פסח. "נבוא יום קודם כדי להכין הכל, אתם לא תצטרכו לבשל כלום, אני גם אביא איתי חברה שלי שתעזור לי עם אבא והילדים, וככה גם תוכלו להוציא את העובד הזר שלכם לחופש של כמה ימים, ואה... אני גם אודה לכם מאוד אם אתה וארי לא תישנו יחד בזמן שנהיה שם עם הילדים כי... טוב, אתה בטח מבין שזה לא מתאים."

הבטתי בפניה הנעימות והחייכניות והתאפקתי לא לקלל, "לא אני לא מבין."

"נו, באמת יונתן, מה יש פה להבין? יש לי שני ילדים קטנים ותמימים ואני לא רוצה שהם יחשפו ל... אתה בטח מבין לבד."

"עדיף שאני לא אגיד מה אני מבין." סיננתי וקמתי, "אני חושב שמיציתי את הטיול הזה." לקחתי את הצידנית והלכתי לרכב, מתעלם ממה שקורה מאחורי גבי.

***

הם לקחו את הזמן שלהם להיפרד ובינתיים הספקתי לסדר את הצידנית בתא המטען ולבדוק שמן ומים, מקפיד להשאיר את ראשי תקוע במנוע של הרכב עד שרינת בעלה וילדיה הסתלקו גוררים אחריהם את רקסי שהתקשה להיפרד מניקו.

אני נהגתי, ארי ישב לצידי וניקו ישב מאחור עם יוצו. שתקתי בזעף מתרכז בנהיגה וכל השאר שתקו גם כן עד שיוצו העייף מכל ההתרגשות נרדם על כתפו של ניקו.

"אני מצטער שרינת עצבנה אותך." פתח ארי אחרי שהיה בטוח שאביו ישן, "אבל..."

"ואותך היא לא עצבנה?" התפרצתי בזעם לדבריו, "אתה יודע מה היא אמרה?"

"כן, אני יודע." שמר ארי על שלוותו, "ואני ממש לא אוהב את זה, אבל..."

"שום אבל." התרגזתי, "מספיק כבר עם האבל הזה, נמאס לי מכל הדוסים ההומופובים האלה, וגם את פסח אני שונא."

ארי נאנח, אבל עוד לפני שהספיק להגיד משהו פצה ניקו את פיו ואמר בביישנות נוגעת ללב שיוצו מאוד אוהב את הנכדים שלו ורוצה מאוד שהם יבואו לבקר אצלו בחג, ושוב השתררה דממה במכונית כי מה כבר יכולתי להגיד? התרכזתי בהשתלבות בכביש הראשי ושתקתי.

אחרי שחצינו את קרית שמונה פצה ארי שוב את פיו ואמר שזה הפסח הראשון של אבא בלי אימא, ויהיה לו קל יותר לחגוג אותו עם רינת והילדים.

"הם בטח ימשיכו לקרוא בהגדה גם אחרי האוכל." שיערתי בתיעוב, "ויסחבו את הסיפור הזה שעות על גבי שעות." התחלחלתי.

"קרוב לוודאי." הסכים ארי באנחה. עד שאימו נפטרה חגגנו את הפסח בגרסה הקלילה יותר, קראנו קצת, צחקנו הרבה, שרנו פה ושם, ובעיקר שתינו יין ואחרי האוכל הדלקנו טלוויזיה והמשכנו בחיינו כרגיל, בלי לדאוג יותר מידי מבעיות של חמץ וכשרות וכל הסיפור המעיק הזה.

רוזה ויוצו היו מסורתיים מתונים מאוד ולא עשו מהדת סיפור גדול. רוזה נהגה להדליק נרות כל יום שישי ולצום עם יוצו ביום כיפור, אבל לא הקפידה יותר מזה. האוכל אצלם היה כשר, אבל הם לא נמנעו מלאכול במסעדות לא כשרות ואהבו מאוד לאכול מה שיוצו כינה בבדיחות הדעת פרה נמוכה, אם כי נמנעו מלהכניס אותה הביתה. הם נסעו בשבתות, הדליקו אור אבל נהגו לאכול ארוחה חגיגית בשישי בערב, ולברך בשבת שלום. הם לא היו אפיקורסים לתיאבון, אבל גם לא עשו סיפור גדול מהדת.

למה רינת שגדלה כמו ארי בבית חילוני נעשתה פתאום אדוקה? לא ברור, אולי בגלל ההשפעה של בעלה שהיה דתי סרוג מתון למדי ובטח היה מתמתן עוד יותר אם הם היו גרים במקום חילוני, אבל משום מה הם החליטו לגור בישוב קהילתי מעורב. חילונים ודתיים גרו יחד, וכמו תמיד במקרים הללו החילונים נכנעו וויתרו תמיד לדתיים, ובמקרה של רינת פשוט הצטרפו אליהם.

"יורם סיפר לי שיש להם רב חדש ומאוד כריזמטי שהשפיע על אחותך, היא זוממת לשדך אותך לאיזה לסבית דתייה מסכנה כדי שתקימו בית כשר בישראל." גיליתי לארי שחייך במבוכה והניד את ידו בביטול, "זה יעבור לה." ניסה להרגיע אותי ושאל מה אני מתכוון לעשות בחג.

"לאכול פיתות וקרואסונים." נהמתי בכעס, מתעלם מצחוקו.

"תראה יוני, אם לא היה אבא הייתי מנפנף אותה בלי בעיות, אבל היא לא תביא את הילדים אלינו לחג אם אנחנו נישן יחד, ואת ניקו היא בכלל לא מוכנה לקבל, ולכן חשבתי שאולי כדאי שתצאו יחד לאיזה טיול ותבלו מחוץ לבית כדי שאבא ייהנה מסדר פסח עם המשפחה בלי מתחים ומריבות, או ש..." נחפז להוסיף, "תלך לחגוג עם אימא שלך בדיור המוגן, או שתישאר, אבל תישן על הספה או משהו."

"לא רוצה לישון על הספה, ואצל אימא שלי אין מקום לארח אף אחד, ודרך אגב ארי, ערב חג זה ביום חמישי, והחג ביום שישי, ואחר כך שבת, ככה שהם יתקעו אצלך מיום רביעי עד מוצאי שבת, ורק אלוהים יודע איפה כולם ישנו."

"רינת ויורם ישנו אצלי בחדר." התערב ניקו, "והילדים יישנו בדירה למטה עם הארי."

"ולאן אתה תלך?" הבטתי בו דרך המראה, משתומם מהשלווה בה קיבל את גירושו מהבית.

"לא יודע, אני אבקר חברים בתל אביב או משהו." השיב ניקו, "ואתה?"

משכתי בכתפי, "לא יודע, אולי לאיזה צימר או משהו?"

"בחג הכל תפוס, וגם אם תמצא מקום זה יהיה ממש יקר, זה ממש אידיוטי שתצטרך להסתלק דווקא בחג, למה שלא תישאר בבית? אם מפריע לך לישון על הספה אז אני אשן עליה." התערב ארי.

"לא! אם אני לא יכול לישון אתך כי זה מפריע לאחותך אז אני כבר לא מרגיש שזה הבית שלי." התעקשתי.

"אוף, די כבר יוני, תפסיק להיות עקשן כזה." התבכיין ארי, "זה רק כמה לילות, למה אתה עושה מזה סיפור?"

"כי זה לא הוגן, כי זו חוצפה מצד אחותך, וכי מרגיז אותי שאתה נכנע לה."

"הסברתי לך למה." ניסה ארי לגעת בברכי בליטוף מהוסס.

הדפתי את ידו מעלי, "תעזוב אותי!" נהמתי.

ארי נעלב, הפנה את פניו לחלון ושתק. ניקו ניסה להתערב ואמר משהו ברומנית, ארי ענה לו תשובה קצרה ונוקשה, כנראה ביקש ממנו לא להתערב, ומרגע זה ועד שהגענו הביתה איש לא הוציא מילה מפיו.

עוד באותו ערב התקשרה נורית, בת דודתי, לאחל לי חג שמח, ולהשוויץ בפני שסוף סוף היא אזרה אומץ והשנה היא ובעלה נוסעים לבוקרשט ולא יהיו בארץ בחג.

נורית היא הדבר הכי קרוב לאחות שיש לי בעולם. היא מבוגרת ממני בכמה שנים, בחורה מקסימה, חכמה ויפה ונשואה לבחור מדהים שהוא לא רק חתיך, אלא גם הייטקיסט עשיר. היא מנסה כבר כמה שנים להיכנס להיריון, ולא מצליחה, והשנה היא החליטה לקחת חופש מהכל ולברוח לבלות את הפסח בחו"ל. חבל שגם אני לא חשבתי על זה. "ומה אימא שלך אומרת על ההשתמטות שלך?" חקרתי.

"היא מתלוננת כמו תמיד, אבל לדעתי, בשקט בלב, היא מרוצה שיש לה תירוץ להיות בפסח בקיבוץ אצל הדודה, לא שהיא תודה בזה בחיים." הצטחקה נורית, ושאלה מה שלומי חוץ מזה, ולמה אני נשמע עצבני.

"חשבת להתחיל לעבוד בתור מכונת אמת נוריתקה?" חייכתי, "תעשי הון, ואני נשמע עצבני כי אני באמת עצבני." התוודיתי וסיפרתי לה גם למה.

"זה באמת מרגיז, ומה שהכי מעצבן זה שאי אפשר לכעוס על ארי כי הוא דואג לאבא שלו, ואפילו על אחותו אי אפשר לכעוס כי היא דתייה ואין לה ברירה."

"יש לה ברירה, אבל אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו כי אני חייב למצוא מהר מקום להיות בו בחג."

"זה בסדר, מצאת. אנחנו יוצאים מחר בלילה וחוזרים רק במימונה, ועד אז אתה מוזמן לשהות אצלי בבית, ובתמורה תבטיח להאכיל את החתולים ולהשקות את הגינה."

"אחלה. תודה נורית, הצלת אותי."

"בכיף, ועכשיו לך ותתפייס עם ארי המסכן שנקרע בינך ובין המשפחה שלו ואוכל את הלב."

"אני חייב? את לא חושבת שמגיע לו קצת לסבול?"

"לא, לא מגיע לו, הוא מתוק ואתה אוהב אותו, ותמסור לו חג שמח ממני."

מצאתי את ארי עומד קודר, מקפל כביסה נקייה על המיטה שלנו ומתאמץ לא לבכות.

"נורית מוסרת לך חג שמח, היא ובעלה נוסעים לבוקרשט לחג והיא מזמינה אותי ואת ניקו לגור אצלה בינתיים."

"גם היא חושבת שאני אפס עלוב שנכנע לדרישות המפגרות של אחותו הדוסית?"

"לא, היא חושבת שאתה בן טוב ומתחשב. נו, די, תפסיק ליילל, אף אחד לא חושב שאתה אפס עלוב ארי." חיבקתי אותו והבטחתי לו שיהיה בסדר.

"אני אבלה נהדר בווילה של נורית, אתה יודע שיש להם בריכת שחייה? תגיד לניקו שגם הוא מוזמן לבוא איתי אם מתחשק לו."

ניקו יצא מחדר השינה של יוצו, מביט תוך כדי כך במסך הסמרטפון שלו.

"נו, החבר שלך ענה לך?" שאל ארי, לתדהמתי נוכחתי לדעת שאני מבין מה הוא אמר למרות שהוא דיבר רומנית. יכול להיות שאני לומד רומנית בלי כוונה?

ניקו הניד בראשו לאות לאו, ונראה מדוכדך.

"תגיד לו שהוא מוזמן לבוא איתי, נורית גרה באיזה מושב ליד כפר סבא, זה ממש קרוב לתל אביב, אם הוא ירצה לנסוע לשם באיזה שלב אני אקפיץ אותו."

ארי הנהן והעביר את המידע לניקו, ושוב הבנתי כמעט כל מילה, מוזר שאני מבין את הרומנית של ארי אבל לא את זו של ניקו שהנהן גם כן ואפילו חייך קצת, "תודה יוני," אמר, "נעשה כיף חיים, נכון?" הוסיף, אבל עיניו נותרו עצובות

***

בבוקר יום רביעי ארזנו בגדים ואספנו לצידנית את כל האוכל הלא כשר שהיה במקרר כדי לא לפגוע ברגשותיהם העדינים של אורחינו. מיד אחרי שהמזון הלא כשר נעלם בתוך תא המטען הופיעו רינת עם בעלה, הילדים והכלב ואיתם הגיעה דבי - בחורה צעירה ושמנמנה בעלת מבטא אמריקאי שהתהדרה בשמלה צנועה ומכוערת להפליא.

ניקו לקח את רינת לחדר של יוצו, הסביר לה איך לטפל ביוצו, איפה נמצא כל דבר, מה הוא אוכל ומה הוא שותה בכל ארוחה. רינת שהבינה גם כן רומנית הנהנה בעצבנות ורשמה לעצמה רשימות. הבחנתי שהיא נראית מתוחה ולחוצה ותיארתי לעצמי שהיא מתחילה להתחרט על כל העסק. לא יפה מצידי אבל ממש לא ריחמתי עליה, היא רקחה את כל הדייסה הזו, שתאכל אותה לבד.

"יוני." היא תפסה אותי בדרכי לרכב, נושא מזוודה, "אני באמת מצטערת שאתה הולך, לא רציתי לגרש אותך, בסך הכל ביקשתי ש..."

"שאני שוב אכנס לארון, לא תודה, לא מוכן, זה לא מתאים לי." השבתי בקול בוטה, מקווה שהיא תלך לענייניה ותעזוב אותי כבר.

"אתה לא מבין, זה לא שיש לי משהו נגדך, זה רק..."

"די, עזבי כבר, לא בא לי לדבר על זה." קטעתי בעודו באיבו את הנאום שהיא בטח הכינה עוד בבית.

"בסדר, אני מבינה." התחילה רינת לפנות חזרה לעבר הבית, ואז הסבה את ראשה חזרה, "תודה על הכלב." הוסיפה והסתלקה.

כלב? איזה כלב? תהיתי, על מה היא מדברת שאלתי את עצמי.

ארי הופיע עם ניקו שתיק גדול היה תלוי על שכמו, "שכחתי לספר לך על רקסי," אמר בעצבנות, "רינת החליטה למסור אותו לצער בעלי חיים כי הרב שלה אמר..."

"לא מעניין אותי מה הוא אמר, הדפוק הזה." הפסקתי אותו בגסות, "אם היא לא רוצה את רקסי אנחנו ניקח אותו."

פניו של ארי הוארו בחיוך גדול, "זה בדיוק מה שאמרתי לה, וגם ניקו מסכים, הוא אוהב כלבים."

"ואבא שלך, מה דעתו? גם הוא מסכים?"

"לא יודע, אני אשאל אותו."

"אז מה? היא פשוט תיסע מפה אחרי החג ותשאיר את רקסי אצלנו, אבל הילדים שלה אוהבים אותו, מה הם יחשבו? ואגב, אם היא חושבת שהילדים שלה לא קולטים שאנחנו יחד היא באמת סתומה."

ארי נאנח, "לא נדבר על זה עכשיו יוני," הוא חיבק אותי, "תבלה יפה, ואל תשכח אותי." נישק את לחיי והסתלק.

***

נורית סיפרה לי שהיא ובעלה שיפצו את הווילה שלהם והוסיפו בריכת שחייה, אבל רק כשהגעתי לשם קלטתי למה השיפוץ היה ממושך כל כך, וכנראה שגם יקר, אם כי היא מעולם לא התלוננה על כך, ובכלל, מאז שנישאה נורית הפסיקה לדאוג בגלל כסף.

ביקרתי אצלה מיד אחרי שהם רכשו את הווילה שלהם, וגיליתי בית ישן וקטן שנבנה בשנות החמישים ונראה כמו קובייה חסרת אופי עם גג רעפים מעליו. חלקת האדמה שהוא עמד עליה נראתה כמו מגרש גרוטאות. מסביב היו פזורים פגרים מחלידים של מכוניות, מכונות כביסה, מקררים וצינורות מתכת עקומים.

די היה בבדיקה שטחית לגלות שאין לבית הישן יסודות עמוקים מספיק, ושהקירות מתחילים להיסדק. ייעצתי לנורית ולניר, בעלה, לבנות את הבית מחדש, ולוודא שיש לו יסודות עמוקים עם הרבה ברזל, ואני מקווה שהם שמעו לעצתי כי הווילה הכפרית הדו קומתית הנאה בסגנון פרובנס שקידמה את פנינו בהחלט היה זקוקה ליסודות רציניים. ברור היה שבמקום הושקע כסף רב, ולמרבה המזל היה מעורב בתכנון גם טעם מעולה, מן הסתם של נורית. כמובן שכל הגרוטאות המחלידות נעלמו ולא היה זכר לקוצים ששגשגו סביבן, הבית המרשים היה מוקף גן פורח שעטף אותו בטבעיות נעימה והבליט את יופיו.

התרשמתי עמוקות, ולמראה פניו של ניקו היה ברור שגם הוא מתפעל. את פנינו קידמה עוזרת בית מסבירת פנים בשם אמל שדיברה עברית מעולה במבטא ערבי קל. היא הראתה לנו את החדרים שלנו - כל אחד קיבל חדר נאה ומרווח - את המטבח ואת הפטיו הגובל בבריכת השחייה, והפצירה בנו לאכול כאוות נפשנו מהתבשילים שגדשו את המקרר הענקי. אחר כך הסבירה לנו איך להאכיל את שני החתולים הפרסיים היפים שהביטו בנו באדישות מהולה בזלזול, איחלה לנו בילוי נעים והסתלקה.

"זה כמו הלום." נעמד ניקו במרכז הפטיו, פרש את זרועותיו והסתחרר סביב סביב, מחייך חיוך ענקי.

"כמו מה?" שאלתי.

"הלום, לא ככה אומרים את זה? כשישנים בלילה ו..."

"אה, חלום." הבנתי, "כן ניקו, זה באמת כמו חלום, וכדאי שננצל אותו כי זה הולך להיגמר עוד מעט." פשטתי את חולצתי ואחריה הגיעו המכנסיים והנעלים וקפצתי לבריכה בתחתוני.

המים היו נורא קרים, כחולים וצלולים ומרעננים אבל קפואים. להפתעתי ניקו שקפץ ישר אחרי גם הוא בתחתוניו הושפע פחות מקור המים ושחה בהנאה הלוך ושוב, מרוצה מאוד. הוא היטיב לשחות והחליף כל הזמן את סגנון השחייה שלו, פעם חזה ופעם פרפר, פעם גב ופעם חתירה. יש מצב שהוא משוויץ קצת בפני?

***

"לא קר לך ניקו?" שאלתי ודידיתי החוצה, חש משותק למחצה מהקור.

הוא צחק ואמר שלא, ואז צרצר הטלפון שלו שהוא הניח בזהירות על כיסא ליד הבריכה, קרוב מספיק לשמוע אותו, אבל לא יותר מידי קרוב כדי שלא יירטב. ניקו זינק באתלטיות מעוררת קנאה מהמים וחש אליו, אבל הרים אותו רק אחרי שניגב את ידיו כדי לא להרטיב אותו חלילה.

פתאום קלטתי שלמרות שניקו נראה כמו כוסון בלונדיני יפה תואר וקל דעת הוא ממש לא התנהג ככה. ההפך, היה בכל הליכותיו משהו זקן, קפדני, מדויק וזהיר. הוא היה עצור מאוד ומחושב, והקפיד לעשות כל דבר בזהירות ובצורה מושלמת. רק כששיחק עם האחיינים של ארי ועם הכלב שלהם הוא הרשה לעצמו להיות קצת יותר ספונטני ומשוחרר. אחרי שבחן את מסך הנייד שלו הוא השמיע קריאת שמחה רמה, קיפץ בעליזות סביב הכיסא במין ריקוד מאולתר חינני וחייך אלי חיוך רחב. "נו איידס." הודיע לי והושיט לי את הנייד שלו שעל מסכו הופיע מסרון מקופת חולים כללית שבו היה כתוב בפירוש באנגלית שבדיקת ה HIV של ניקולאי בוריסוביץ יצאה שלילית.

"יופי, נהדר, מזל טוב." בירכתי אותו בשמחה, ומיד התקשרתי לארי לבשר לו את הבשורה המשמחת. למרות שגם הוא שמח לשמוע שניקו בריא קולו נשמע עגום מעט.

"מה קרה, אתה בסדר? אתה נשמע קצת עצבני."

"הכל בסדר חוץ ממה שלא בסדר." רטן ארי.

"אני מבין שההכנות לחג נמצאות בעיצומן, איך הבחורה שרוצים לשדך לך? אפשר להגיד לך כבר מזל טוב?"

"מצחיק מאוד יוני." סינן ארי בחמיצות.

"נו, די, מה עובר עליך? צוחקים אתך קצת ואתה ישר... אתה יכול לדבר חופשי?"

"לא כל כך, וגם אין לי זמן, אני צריך ללכת לשטוף את הפטיו."

"למה? הוא נקי לגמרי."

"לא לדעת אחותי." הוא עבר ללחישה, נשמע ממורמר ולחוץ, "לדעתה הכל אצלנו מטונף ומגעיל וצריך להכשיר את כל הבית מחדש."

"מזל שלקחנו אתנו את האוכל מטיב טעם, אחרת היא בטח הייתה שורפת את המקרר." גיחכתי, "טוב, אני חייב ללכת, אנחנו ממש רעבים אחרי השחייה בבריכה, וניקו גמר להכין ארוחת ערב ומחכה לי, אז שיהיה לכם חג שמח וכשר ארי, וד"ש ליוצו."

ארי קילל ברומנית עסיסית וסגר, ואני הלכתי לאכול, די מרוצה מעצמי. לא השתתפתי בצערו וחשבתי שמגיע לו לסבול, זה ילמד אותו לעמוד על שלו ולא להיכנע שוב לנשים ולדוסים מטורללים.

אכלנו ממבחר הבשרים והגבינות הלא כשרים והטעימים, ושטפנו אותם ביין אדום, ואחר כך החלטנו ללכת לנמנם קצת. התנומה התמשכה מעל ומעבר וכשהתעוררתי הלום שינה השעה הייתה כבר כמעט שמונה בלילה. מה שהעיר אותי היה קול בכי חנוק, אבל נוקב מאוד, שנשמע מחדרו של ניקו.

דפקתי על דלת החדר וקראתי לו, אבל הוא המשיך ליבב ולא ענה לי. מודאג קצת פתחתי את הדלת ודחפתי את ראשי פנימה, "ניקו, מה קורה? אתה מרגיש לא טוב?" שאלתי.

הוא שכב על המיטה מכורבל בתנוחה עוברית והטלפון שלו מוטל לצידו. החדר היה חשוך ובקושי ראיתי את פניו, "מה קרה ניקו?" שאלתי והתיישבתי לצידו על המיטה, "אתה חולה? כואב לך משהו?"

במקום לענות ניקו הגיש לי את הטלפון שלו, מראה לי הודעת ווטסאפ כתובה ברוסית. הבטתי חסר אונים באותיות הקיריליות הזרות ואחר כך בפניו שטופי הדמעות, "אני מצטער, אבל אני לא מבין מה קרה."

"הוא הלך, הוא לא רוצה אותי יותר." אמר ניקו וכבש את פניו בכרית.

ליטפתי את כתפו הערומה, הוא לבש רק מכנסיים קצרים ועורו החלק היה קריר וקטיפתי מתחת לידי. "אל תבכה, יהיה בסדר." ניסיתי לנחם אותו, מרגיש מגושם וחסר תועלת. ניקו ענה לי בנאום נרגש בשפה לא ברורה, אולי רוסית, אולי מולדאבית. יש בכלל שפה כזו?

המשכתי ללטף קלות את גבו והוספתי עוד כמה קלישאות נחמה חבוטות, שלא נורא, והעיקר הבריאות, וגברים הם כמו אוטובוסים, אחד הולך יבוא אחר, וכיוצא בזה קשקושים שאני מאוד מקווה שניקו לא הבין.

מצד שני אולי הוא כן הבין, ולכן הלך למקרר והוציא בקבוק וודקה מהמקפיא, שתה שתי כוסיות, אחת אחרי השנייה וגיחך כשסירבתי לשתות גם כן. אני בקושי מסתדר עם בירה, ווודקה זה פשוט יותר מידי בשבילי.

אחרי ששתה משהו בו השתנה, הוא נעשה משוחרר יותר והחלטי יותר, כמעט פזיז. "תחנה מרכזית, תל אביב, מכיר?" פנה אלי פתאום.

"כן... בערך... למה?"

"אני רוצה נוסע תחנה מרכזית תל אביב, אפשר?"

"אה... מה, עכשיו?"

ניקו הנהן.

"טוב, בסדר, קדימה, תתלבש, אני אקח אותך."

שמתי ווייז ונסענו. השעה הייתה כמעט תשע בלילה, התנועה הייתה דלילה והגענו די מהר. ברגע שהמבנה הענקי והמכוער של התחנה המרכזית הופיע לפנינו ניקו ביקש ממני לעצור ויצא מהרכב.

"רגע," עצרתי אותו, "איך תחזור? יש לך את המספר שלי? תן לי את הנייד שלך."

הוא הושיט לי את הנייד שלו, והניח לי להכניס לאנשי הקשר שלו את המספר שלי. במחשבה שנייה שלחתי לעצמי את ההודעה המסתורית שהוא קיבל בווטסאפ והחזרתי לניקו את הנייד. "תתקשר אלי כשתרצה לחזור." ביקשתי.

הוא הנהן, אמר תודה והסתלק.

חזרתי הביתה מוטרד. ידעתי שניקו מכיר היטב את תל אביב, ושיש לו שם מכרים ואחרי הכל הוא היה בן אדם בוגר ולא ילד, ובכל זאת הייתי מודאג וחששתי לו. הוא היה במצב רוח מוזר כל כך, ואולי גם שיכור, חבל שלא התקשרתי קודם לארי להתייעץ איתו. עד שהגעתי הביתה השעה הייתה כבר כמעט עשר בלילה. לא היה טעם להתקשר בשעה כזו לארי ולהעיר אותו, אבל סשה, אחד האקסים שלי שנשאר גם חבר, עובד היום כברמן והוא בטח ער עכשיו, ואולי הוא יעזור לי להבין מה עובר על ניקו. התקשרתי אליו וכמובן שהוא היה ער ושמח מאוד לשמוע ממני. אחרי חילופי ברכות, התעדכנות הכרחית (הוא שוב רווק), ואיחולי חג שמח שאלתי אותו אם הוא יכול לתרגם לי ווטסאפ ברוסית שקיבל מכר שלי.

"מכר?" התחדד קולו של סשה בחשדנות, "ארי יודע על זה?"

"עוד לא, ותפסיק להיות שלילי כזה, זה העובד הזר שלנו שמטפל באבא שלו ו... זה סיפור ממש מסובך סשה."

"אני מבין, אבל לתרגם הודעה של מישהו זה לא רק מסובך זה גם קריפי, למה שלא תשאל אותו מה כתוב שם?"

"כי הוא בקושי מדבר עברית, וחוץ מזה הוא הסתלק לאיפשהו בתל אביב, ואני דואג לו ו... נו, די סשה, תעשה טובה, זה חשוב."

כנראה שנשמעתי לחוץ מספיק כדי שסשה ישתכנע שאני פועל מכוונות טובות, ואחרי שהוציא ממני את כל הסיפור על פסח, ושרק בהתפעלות כששמע איפה אני עכשיו ונאנח כששמע את הסיבה, הוא הסכים שאשלח לו את הווטסאפ וביקש גם, אם אפשר, תמונה של ניקו.

שלחתי לו את ההודעה בצירוף תמונה נאה של ניקו עומד בבגד ים על שפת הבריכה, מחייך באושר כי סוף סוף הוסר מעליו איום האיידס. בזמן שהמתנתי לתרגום נסחפתי בזיכרוני לתקופה בה הייתי בן זוגו של סשה הפיקח ויפה התואר. נפגשנו בטכניון ותמיד הסתדרנו טוב יותר כחברים מאשר כבני זוג. סשה היה מבוגר ממני בכמה שנים, בחור נאה מאוד עם בלורית שער שחור מבריק ועיניים כחולות כהות יפות מאוד. הוא היה גאון מחשבים בהתהוות, דיבר עברית מצוינת בלי שם מבטא למרות שעלה לישראל כילד בן עשר, והיה לא רק מתמטיקאי מוכשר אלא גם ניגן בפסנתר ואהב מאוד ג'ז. התפעלתי ממנו והערצתי את תבונתו ואת בקיאותו בהליכות העולם, אבל מצד שני הרגשתי לצידו כמו בן כפר נבער ומגושם. היה לי ברור שהוא לא בליגה שלי, הוא היה פשוט יותר מידי בשבילי, ואולי בגלל זה הסקס היה תמיד גרוע ולא השתפר למרות מאמצי שנינו. מזל שבמקביל פגשתי את ארי שאיתו הסתדרתי מיד ולצידו חשתי נוח ונעים מכל הבחינות. סשה ואני מעולם לא ניהלנו פרידה מסודרת, אחרי כמה שבועות של פגישות נעימות שהסתיימו בחרא סקס פשוט הפסקנו להיפגש, ואחר כך הוא נסע לניו יורק לגור עם איזה נגן ג'ז שהצליח שם מאוד. הוא חזר לארץ אחרי שכבר סיימתי את הלימודים והתחלתי לגור עם ארי, ופעם אפילו נפגשנו באיזה דייט מרובע די כושל כי בן הזוג שסשה הביא היה כנראה שיכור, או מסטול, והתנהג בצורה מוזרה, צחקק כל הזמן ולא ממש תיקשר איתנו. מאז רוב הקשר שלנו היה דרך פייסבוק. למרות כל כישרונותיו הרבים איכשהו סשה לא הצליח להתמקד בנושא אחד, וכל הזמן דילג מעניין לעניין. עבד קצת בהייטק, וקצת בלימוד מתמטיקה, ופה ושם עבד כנגן פסנתר בברים, ועל הדרך חילטר כדי. ג'י. וכברמן לעת מצוא, ולמרות שכבר היה בן שלושים ומשהו עדיין לא החליט מה יעשה כשיהיה גדול. בעודי מנסה להיזכר למה הסקס עם סשה היה כל כך גרוע הוא התקשר ואחרי שאמר שניקו נראה ממש מעולה בתמונה, וקשה לו להאמין שהוא כבר בן שלושים ושש הוא תירגם לי את ההודעה שהוא הגדיר כסתמית בצורה מעליבה.

"הטיפוס הזה ששלח אותה כותב לעובד הזר שלך שהוא מודה לו על השנים היפות שלהם ביחד, והוא מאושר לדעת שהוא לא נדבק, ומצטער על כל העסק, ואפילו מודה שהרוב היה באשמתו, אבל זה לא משנה כלום כי הוא החליט שהסיפור שלהם נגמר, והוא מאחל לניקו הצלחה בהמשך דרכו, ומקווה שהם יישארו ידידים, שלום וביי."

"זה מה שהוא כתב? שהוא מודה שהכל היה באשמתו? למה הוא מתכוון לדעתך?"

"לא יודע בדיוק, אבל אני מנחש שהוא אחראי לזה שניקו חשש מהידבקות באיידס, אולי הוא סחף אותו לאיזה אורגיה עם מישהו שהיה נשא או משהו כזה? לא יודע, צריך לשאול את ניקו."

"לא נראה לי שיהיה לי אומץ לשאול, וחוץ מזה זה לא עסקי."

"גם זה נכון." הסכים סשה ברוח טובה, ושאל אם ניקו חזר כבר.

"לא, וגם לא התקשר, אני מתחיל להתחרט שהסעתי אותו."

"טוב, נקווה שהוא יחזור באיזה שלב, הייתי קופץ לבקר אותך יוני, אבל אני בירושלים עכשיו ככה שזה לא יקרה בזמן הקרוב, שיהיה לך בהצלחה עם החבר שלך והמשפחה שלו." הוסיף סשה בנימוס ונפרד ממני לשלום.

***

ניקו התקשר אלי רק למחרת בבוקר וביקש שאסביר לנהג המונית איך מגיעים בדיוק לווילה של נורית. הסברתי לנהג ורבע שעה אחר כך הוא ירד מהמונית ונכנס הביתה, נראה עייף ומרוט ועצוב מאוד.

"רעב?" שאלתי, מביט בו בדאגה.

הוא הניד לאות לא, "מקלחת ולישון." אמר בקצרה, ואחרי שהתרחץ נכנס למיטה, סגר את הדלת ולא שמעתי ממנו מילה עד שש בערב.

בינתיים ביליתי לבדי ודי נהניתי מהשקט. קראתי בעיתוני החג, ישנתי המון ואפילו הכנתי ארוחת ערב די סבירה - סלט ושקשוקה עם גבינה ונקניק, ובין לבין שוחחתי עם ארי שנשמע מדוכדך מאוד, ודיבר במשפטים קצרים וסתומים, ורק בהודעות ווטסאפ הרשה לעצמו להתבטא חופשי ולהתלונן שרינת וילדיה מציקים לו ומקימים מהומה ענקית, ומבלגנים את הבית, ודבי מסתובבת בבית עם פרצוף תשעה באב ומדכאת אותו, ויוצו לא מפסיק לשאול מתי ניקו חוזר כבר. "חבל שהסכמתי שתלכו מהבית." כתב לי והוסיף פרצוף עצוב שדמעות ניתזות מעיניו.

הוא נשמע כל כך מסכן עד שהפסקתי לכעוס על הגלייתי מהבית והתחלתי לרחם עליו.

בערב ניקו התעורר סוף סוף והתיישב לאכול איתי ארוחת ערב. מתעלם באומץ מכך שזה ערב פסח חיממתי פיתות ודחסתי סלט ושקשוקה לתוכן, להשלמת התמונה שטפתי הכל בבירה, וניקו שתה איתי, אבל תיבל את הבירה שלו בוודקה.

אחרי האוכל מצאנו לנו בטלוויזיה סרט מתח רצוף מכות ומרדפי מכוניות, והשתרענו על הספות הנוחות לצפות בו. באמצע הסרט נרדמתי והתעוררתי רק לקראת סופו מגלה לחרדתי שניקו כלל לא צופה בסרט אלא יושב עם גבו למסך ומתייפח שוב.

כיביתי את הטלוויזיה והתיישבתי לידו, כורך יד על כתפו, "למה אתה בוכה ניקו?" שאלתי ומיד התחרטתי על שאלתי המטופשת, אבל היא כבר נשאלה ואי אפשר היה לבטל אותה.

"כי אני זקן וטיפש, ומכוער ועני." השיב ניקו בפשטות, "אני לא שווה, אני אפס." הצהיר בעצב, ומחט את אפו בטישו, "לילה טוב יוני." אמר ופנה לחדרו.

"ניקו זה פשוט לא נכון, אתה בחור ממש יפה ושווה, ובכלל לא טיפש ולא אפס. תפסיק לדבר ככה, גם אם מישהו לא רוצה אותך יותר זה לא אומר כלום. לדעתי אתה ממש בסדר." הצהרתי וליטפתי את כתפו בניסיון תמים לעודד אותו.

"גם אתה ממש בסדר לדעתי." ענה ניקו, ולתדהמתי הצמיד את פיו לפי ונישק אותי נשיקה ארוכה ומתוקה. כבר שנים שלא נושקתי ככה, במתיקות ובהתמסרות כזו, אנשים שחיים יחד כמה שנים מפסיקים משום מה להתנשק, ואולי בגלל זה, במקום לדחוף אותו מעלי ולשאול אותו מה הוא עושה לעזאזל, החזרתי לו נשיקה, והלכתי איתו ברצון ובשמחה לחדרו, וביליתי איתו שם כל הלילה.

***

אף פעם לא שמעתי את ארי כל כך אובד עצות ואומלל, "אז מה אם השבת עוד לא יצאה? ממתי אכפת לך מדברים כאלה? אני חייב שתחזור עכשיו ומיד, וגם אבא צריך דחוף את ניקו, ולא אכפת לי מה רינת הדפוקה הזו תגיד, מצידי שתלך לבכות לרבי שלה."

"אבל מה קרה? מה בוער?" ניסיתי להבין, מבחין בזווית העין בניקו שקם מהשטיח עליו ביצע זה עתה סדרה של תרגילי כושר מעוררי קנאה, נחפז לחדרו ומתחיל לארוז.

"הכל בוער," התרגז ארי, "קודם דבי הסתלקה, ואחר כך הילדים גילו שרקסי נשאר אצלנו והתחרפנו, ואבא נפל מהכיסא שלו כשניסיתי לקלח אותו כי יורם לא הסכים לעזור לי, ורינת, הטיפשה הזו..."

"רגע, רגע, מה זאת אומרת דבי הסתלקה? איך? לאן? מה פתאום הסתלקה?"

"מאין לי לדעת לאן? הבוקר חברה שלה הופיעה פתאום על אופנוע שחור ענקי, והיא רצה אליה, קפצה על המושב האחורי של האופנוע והסתלקה לה."

"אבל היום שבת, חשבתי שהיא דתייה."

"היא דתייה, אבל היא גם לסבית, וכנראה שהיא הבינה שהיא יותר לסבית מדתייה."

"הבנתי, מה עם יוצו? הצלחת להרים אותו אחרי שהוא נפל?"

"כן, אבל הוא חטף מכה בברך וכואב לו. אני לא מסתדר טוב בלעדיכם יוני, בבקשה תחזור."

בעוד הוא מדבר ניקו סיים לארוז את חפציו, הניח את התיק שלו ליד הדלת, עבר לחדר שלי והתחיל לארוז את בגדי וחפצי. "בסדר ארי," נאנחתי, "רק נתארגן, נגיד לשכנה שמעכשיו היא צריכה להאכיל את החתולים ונצא, רוצה לדבר עם ניקו?"

"לא, מה שאני רוצה זה לדעת למה אתה נשמע כאילו שלא ממש בא לך לחזור אלי?"

"אולי כי ממש לא בא לי להיפגש שוב עם אחותך?"

"אל תדאג, היא שינתה את התוכניות שלה והם יוצאים מפה ברגע שהשבת יוצאת, אם תגיעו בעוד שעתיים בערך... תוכל לסבול אותה עוד שלוש, ארבע שעות?"

"כן, בטח. נו, די כבר, תפסיק להיות מבואס כזה, הכל יהיה בסדר."

"כן, ממש בסדר, הכל יהיה בסדר חוץ מזה שאתה שונא אותי ובחיים לא תסלח לי." הצהיר ארי בטון טרגי שמשום מה הצחיק אותי.

"נו, די להיות כזה דראמה קווין, אני לא שונא אותך, ואין על מה לסלוח, תרגיע, הלילה כבר נישן שוב יחד ועד המימונה נשכח מכל הסיפור הזה."

"ואתה עוד אוהב אותי קצת?" התחנחן ארי.

"אוהב אותך מלא, וכשאני אגיע הביתה אני גם אוכיח לך את זה." הבטחתי, וזה בדיוק מה שעשיתי. ברגע שהמכונית של רינת ויורם עם הילדים הבוכים בגלל הפרידה מרקסי נעלמה לקחתי את ארי לחדר השינה שלנו, והוכחתי לו שאני עדיין אוהב אותו, מוחק בעזרת האהבה הטובה, הביתית והנוחה שלנו את זיכרון הלילה הפראי והמטורף שלי עם ניקו.

גם ניקו כאילו מחק מזיכרונו את מה שקרה ביני לבינו, והתייחס אלי באדיבות ידידותית בדיוק כמו קודם, וחזר להיות מנומס, יעיל, חביב, אבל מרוחק, וכל תשומת ליבו הייתה מופנית ליוצו שיצא חבול ואומלל מליל הסדר הזה.

לצערו של ארי, למרות ההקרבה שעשינו כדי שאביו יוכל לחגוג את ליל הסדר עם נכדיו, יוצו כלל לא נהנה מהחג. הילדים השתעממו די מהר, ונעשו פראיים וצעקניים, וכל סדרי הבית הופרעו והשתבשו בגלל רינת שעשתה הכל בדרכה שלה, והצליחה רק לעצבן אותו. יורם בעלה לא העז להתנגד בגלוי לשינויים שהיא הנהיגה בחייהם בגלל ההתחזקות הדתית שלה, ובמקום מרד גלוי ברודנות של אשתו התנהג במין פאסיב אגרסיב מרגיז, לא נקף אצבע לעזור ורק ישב בצד ורטן, מה שכמובן הוסיף לבלגן.

"אם הוא היה מתנהג כמו גבר ומפסיק את השיגעונות שלה כולם היו מאושרים יותר." התמרמר ארי כשסיפר לי מה קרה כשלא היינו. "ואחרי שדבי קמה וברחה פתאום הכל התחרבש לגמרי ו... לא חשוב, העיקר שחזרתם ואתה לא שונא אותי."

"למה אתה כל הזמן פוחד שאני אשנא אותך?" התפלאתי, "נכון, עשית שטות, אבל הייתה לך כוונה טובה, וסך הכל לא נגרם שום נזק." עודדתי אותו ואת עצמי, מרוצה שחיינו חזרו לעצמם ושהשגרה הנעימה שלנו נמשכת. לרגע חלף בי הרהור שאולי הייתי צריך להתוודות על מה שקרה ביני לניקו אבל למה לי? רק כדי לנקות את מצפוני שהאמת, נקף מעט מאוד, ונרגע אחרי שאמרתי לו שיפסיק להיות נודניק, ומה שארי לא יודע לא יזיק לו, ולא צריך לעשות סיפור מליל זיונים אחד, אמנם פרוע ומסעיר, אבל בהחלט חד פעמי שעדיף שאיש לא ידע עליו דבר.

***

שבוע אחרי המימונה התקשרה אלי נורית מאושרת ושמחה, ואחרי שהודתה לי על הטיפול בחתולים ועל שהשארנו את מטבחה נקי עוד יותר מכפי שהיה קודם (הגזמה פראית אבל מילא), סיפרה לי בחדווה שהיא בהריון. "דווקא בחופש, כשהפסקנו לחשוב על הריון ותינוק וסתם נהנינו זה קרה, ממש לא בכוונה." התרוננה בשמחה והייתה גאה מאוד לבשר לי שיש לה תאומים.

בירכתי אותה מכל הלב ועם חיוך על פני נגשתי לפתוח את הדלת, מתפלא למה רקסי שבדרך כלל היה שרוע אדיש על הפטיו נובח בכזאת התלהבות. מסתבר שהוא נבח נביחות שמחה למראה הבעלים שלו לשעבר – יורם, הגיס של ארי.

"באתי להחזיר את רקסי הביתה." בישר לי בחיוך, וליטף בחיבה את הכלב ששמח שמחה עצומה על בואו, מתעלם ממני למרות שטרחתי לטייל איתו כל ערב. אולי אם הייתי לוקח אותו לריצה בבקרים כמו שעשה ניקו (מאז פסח ארי הצטרף אליו לריצת הבוקר רק פעם פעמיים בשבוע, ואת רוב הבקרים בילה איתי במיטה) הוא היה מגלה לי יותר חיבה.

"אתה בטוח?" שאלתי, "רינת לא תתנגד?"

"לא, ובכלל, רינת נרגעה קצת אחרי שהרבי שלה עף מהבית ומהמצפה."

"מה זאת אומרת עף?" השתוממתי.

יורם גיחך בלי לנסות אפילו להסתיר את שביעות רצונו, "מסתבר שכבוד הרב שהומואים וגויים באים לו לא טוב ניהל רומן עם בחור אחד, נוצרי שחי בקיבוץ לידינו. ברגע שאשתו עלתה על זה היא עשתה סקנדל נוראי בבית הכנסת, והוא עף מהבית. שמעתי שהוא והחבר שלו הסתלקו להם לאילת, ועל זה אני אומר רק דבר אחד, הפוסל במומו פוסל. ושתדע שזה קרה ממש בזמן כי אחרי הפסח הנוראי שרינת סידרה לנו היינו קרובים מאוד להתגרש, הסיפור הזה סידר לה את הראש, והיא חזרה לעצמה ונרגעה, והסכימה להחזיר את רקסי הביתה."

"נהדר." שמחתי והזמנתי אותו להישאר ולאכול איתנו ארוחת ערב. הוא הסכים ברצון ומיד אחרי שניקו וארי חזרו מהקניות ישבנו לאכול, ויורם חזר וסיפר את הסיפור על הרב והמאהב שלו, מצחיק מאוד את יוצו שמיהר ותרגם הכל לניקו.

יוצו שחשש שניקו יתגעגע לרקסי הציע שנלך לאמץ כלב חדש בצער בעלי חיים. הוא עמד על כך שגם הוא יבוא אתנו לבחור את הכלב החדש, והוא היה זה שהתלהב מאוד מלברדור צעיר, בלונדיני ונחמד, ושכנע אותנו לאמץ אותו. כנראה ששם הוא נדבק בשפעת, וכמה ימים אחרי שהכלב החדש, שיוצו קרא לו בלונדי, הגיע אלינו הוא חלה מאוד וחומו עלה בצורה מדאיגה. לקחנו אותו לרופא שאשפז אותו מיד בבית החולים, ואחרי כמה ימים הוא נפטר בשנתו והוא בן שבעים ושש שנים בלבד.

***

אחרי הלוויה ארי, רינת ויוסי, אחיו הגדול, ישבו שבעה אצלנו בבית, ודיברו על העתיד ועל מה יקרה עכשיו. יוצו השאיר צוואה שבה הוריש את כל רכושו לשלושת ילדיו, שווה בשווה. עיקר הרכוש שלו היה כמובן הבית בו חיינו, ויוסי הצהיר מיד שאין מצב שהוא חוזר לגור בארץ, ובטח לא בקריות, ולכן הוא רוצה את החלק שלו בירושה בכסף הבהיר, והוסיף בנדיבות ששום דבר לא בוער ואין צורך למהר, הוא יכול לחכות עד שהבית יימכר.

רינת אמרה שלה דווקא ממש בוער לעזוב את המצפה הנידח הזה שחוץ מנוף ודוסים עקשנים אין בו כלום, והיא הייתה שמחה מאוד לחזור לגור בבית בו גדלה בתנאי שגם יורם מסכים כמובן. יורם אישר שהוא מסכים, ושאל כמה הבית הזה שווה בכלל. ביקשתי רשות להתערב והערתי שלמרות שאני לא שמאי מוסמך יש לי קצת הבנה בנושא נדל"ן ולדעתי הבית הזה שווה בערך מיליון וחצי שקל.

"תראה מה זה? הבית שלנו במצפה הרבה יותר גדול וחדש, ובכל זאת אפשר לקבל עליו רק מיליון." השתוממה רינת.

"זה כי בנדל"ן המיקום הוא הדבר הכי חשוב." סיברתי את אזניה.

"זאת אומרת שאם נמכור את הבית שלנו לשוסטק יהיה לנו מספיק לשלם לאחים שלך את החלק שלהם?" הביט יורם באשתו שהסכימה איתו, והוסיפה שאם אני וארי נרצה להמשיך לגור בדירה למטה זה גם בסדר גמור מבחינתה, ובמקום לשלם לארי היא תבנה תוספת לבית כי, היא ליטפה את בטנה המתעגלת, בעוד חצי שנה תהיה להם עוד ילדה, ובלי הדירה למטה לא יהיה מקום לכולם, "אני ממש לא מבינה איך אבא ואימא גידלו פה שלושה ילדים." הוסיפה בפליאה.

"עובדה שגידלו, וגידלו לא רע בכלל." הצטחק יוסי, והוסיף שאם היא תוסיף עוד חדר לבית לא תהיה לה יותר גינה.

"כן, זה נכון." הסכימה רינת, "אז מה אתם אומרים?" פנתה אלי ואל ארי. 

החלפתי מבט חטוף עם ארי ובלי להגיד מילה ידענו שנינו שלא, אין לנו שום חשק לגור עם רינת וילדיה מלאי המרץ והרעשניים, אבל מטעמי נימוס ושלום בית ארי העדיף לא להגיד לה את האמת, "אנחנו מעדיפים לקחת את הכסף ולקנות לעצמנו דירה במקום קרוב יותר לעבודה שלי, נמאס לי לנסוע שעות בפקקים כל יום." אמר ארי בלי לגלות לאחותו שהוא מגיע למשרד בקושי פעמיים בשבוע, ואף פעם לא בשעות העומס, ככה שהוא כמעט שלא עומד בפקקים.

ובעוד אנחנו דנים בעסקי ירושות ונדל"ן הופיע פתאום סשה האקס החביב שלי בפתח הבית. הוא לחץ בכובד ראש את ידי ואת ידו של ארי, הצהיר על השתתפות בצערנו וחייך אל ניקו שצץ בסלון עם מגש עמוס שתייה ועוגיות.

אחרי כמה דקות של שיחת נימוסין סשה קם לצאת, וביקש בלחש שאצטרף אליו. "הוא פשוט מדהים הניקולאי הזה," אמר ברגע שיצאנו החוצה, "איך הוצאת אותו מכוער כל כך בתמונות?" גער בי.

"מה מכוער? אבל כשראית את התמונה שלו אמרת שהוא ממש שווה."

"כן, אבל במציאות הוא עוד יותר מדהים, תגיד, מה קורה איתו עכשיו?"

"בינתיים כלום, הוא חייב למצוא מטופל חדש או לחזור למולדבה. השבוע אין לנו כל כך זמן להתעסק עם זה, אבל אחרי השבעה נתלבש על הנושא ברצינות ונמצא לו..."

"עצור! אין צורך, כבר מצאתי. יש לי חבר ותיק, רק בן ארבעים ומשהו, נכה צה"ל שהמטפל שלו חזר הביתה והוא מחפש מישהו חדש."

"איפה הוא גר?"

"בחיפה, בשכונת דניה, וילה מקסימה עם נוף מדהים לים." סשה נע בחוסר נוחות ונראה טיפה נבוך, "האמת שהוא סוג של אקס שלי, ועד שאני אמצא דירה אני שוכר אצלו את יחידת הדיור ועוזר לו קצת, אבל זה ממש קשה ודי התעייפתי מזה. מה דעתך שאני אקח את ניקו אליו ונראה אם יש מצב?"

"מבחינתי זה ממש בסדר, אבל נראה מה ניקו יגיד."

חזרתי פנימה וקראתי לניקו, הצגתי בפניו את סשה וחזרתי הביתה, מניח להם להסתדר לבד. למרבה השמחה הם מצאו מיד שפה משותפת ונסעו יחד לחיפה. ניקו חזר מחייך והודיע לנו שמיד בתום השבעה הוא מתחיל לעבוד אצל המטופל החדש שלו.

"אני די בטוח שניקו וסשה... נראה לי שהם מסתדרים ממש טוב יחד." גילה לי ארי שעזר לניקו להעביר את חפציו לביתו החדש. "וילה ממש יפה, לא גדולה אבל נוחה מאוד ועם גינה נהדרת, מתאימה מאוד לכלב כמו בלונדי." סח לי, כאילו לפי תומו, אבל מיד הבנתי שיש דברים בגו.

"אני לא מאמין, נתת לו את בלונדי."

"כן, הוא נקשר אליו מאוד, והאמת היא שלנו אין כל כך זמן וראש לטפל בכלב, אנחנו צריכים להתחיל לחפש לנו בית משלנו. ראיתי שיש למכירה בית דו משפחתי ממש מתאים בקרית אתא, בא לך ללכת לראות אותו?"

הבית בקרית אתא היה באמת נחמד, ובדיוק מה שחיפשנו, ועם הכסף שחסכנו והחלק של ארי בירושה, וכמובן בתוספת משכנתא היה על מה לדבר.

"אחרי שנשפץ קצת את הבית ונגדר את הגינה נוכל גם אנחנו לאמץ כלב." הצעתי לארי שחייך והנהן בשמחה, ואז, מיד אחרי שחשבתי שהכל הסתדר לנו, וכל אחד מצא את מקומו וחי באושר עם בן זוגו נפלה עלינו פתאום הפתעה מרעישה.

כמה ימים לפני שעזבנו את הבית של יוצו ורוזה, בעוד אנחנו אורזים את חפצינו, צלצל פתאום הנייד של ארי, ומאחר ואני עמדתי יותר קרוב אליו עניתי במקומו ולהפתעתי מצאתי את עצמי משוחח עם דבי ששאלה בנימוס מה שלומי, ומה שלום ארי, ומה חדש אצל יוצו?

"יוצו נפטר לפני חצי שנה," עניתי בקרירות, "ואנחנו בסדר גמור, אורזים ובעוד יומיים אנחנו עוברים מפה, ורינת עם המשפחה שלה יגורו פה במקומנו, ואיך אצלך? מה שלומך?"

"אני בסדר גמור," התרוננה דבי, "אפשר לדבר עם ארי? יש לי משהו לספר לו."

"ארי עומד עכשיו על סולם ומנסה לפרק אהיל, אולי תמסרי לי מה שיש לך להגיד לו?" "בסדר, למה לא? תגיד לו שנולד לנו בשעה טובה בן, ובשבוע הבא תהיה הברית, ואם הוא מעוניין להגיע הוא מוזמן."

"בן? נולד לך ולארי בן?" נדהמתי, בהתחלה חשבתי שאני לא שומע טוב, ואחרי שהיא חזרה ואשרה לי שכן, שמעתי טוב, עשיתי חשבון זריז ונאלצתי להודות שאם התינוק שלה נולד עכשיו זאת אומרת שהיא נכנסה להיריון באמצע אפריל, כלומר היא הרתה בפסח, כשהיא הייתה אצלנו, אבל איך...

ארי חטף מידי את הטלפון ושעט החוצה, ורק אחרי שסגר את הדלת התחיל לדבר. דרך החלון ראיתי אותו פוסע הלוך ושוב על חלקת הדשא הקטנה, מדבר בהתרגשות ובכעס, מנופף בידיו, ספק נרגז ספק מבוהל, והבנתי שכן, זו לא טעות ולא מתיחה מרושעת, הוא זה שהכניס להיריון את דבי, ורוב הסיכויים שזה קרה פחות או יותר בזמן שאני וניקו התהוללנו יחד באותו לילה שאני מעדיף לשכוח.

ארי חזר פנימה וצנח, מותש ואשם, על ארגז קרטון מלא ספרים שעמד באמצע מה שהיה פעם הסלון שלנו.

הבטנו זה בזה בשתיקה וכל אחד ציפה שהשני יתחיל. "נו," נשברתי ראשון, "אז מתי הברית?"

"בשבוע הבא, ביום שלישי כנראה, והן רוצות לעשות את זה בבית הכנסת של בית החולים, הן מתכוונות לקרוא לו שי."

"שם נחמד, הן זו דבי והחברה האופנוענית שלה?"

"כן, שמה סמנתה, היא קוראת לה סמי." הנהן ארי ואחר כך נשא אלי מבט אומלל, "אני לא יודע איך זה קרה, אחרי הסדר רחצנו יחד כלים, ותוך כדי כך גם שתינו את היין שנשאר, ודיברנו. היא התחילה להסביר לי כמה קשה לה כי היא כן מאמינה באלוהים, אבל היא מאוהבת נורא בסמי הזאת, ובכל זאת היא רוצה ילדים ומשפחה, וזה מאוד מסובך ומורכב, ונורא קשה לה עם עצמה ועם ההורים שלה, ואני ניסיתי להיות נחמד ומבין והסברתי לה שאני אוהב מאוד את החבר שלי, ואין מצב... ואז היא אמרה שיש לה סחרחורת מהיין והיא חייבת לשכב קצת. לקחתי אותה לחדר שלנו רק כדי שהיא תוכל לנוח קצת והמשכנו לדבר, ואחר כך... איכשהו... היא בכתה קצת, ואני ליטפתי לה קצת את הראש ואז... זו הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה ואני נשבע לך שגם האחרונה יוני, בבקשה, אל תכעס עלי, בחיים לא חשבתי שאני ... ש..." הוא התחיל להתייפח, וכמו תמיד ביקש שאסלח לו, ושלא אשנא אותו. אני מניח שזה היה הזמן המתאים לספר לו מה בדיוק עשיתי עם ניקו כשהוא הכניס את דבי להיריון, אבל במחשבה שנייה אולי לא.

 

אפילוג

אחרי שארי היה בטוח שאני לא כועס ולא שונא אותו כי הוא בגד בי, ושאין סכנה שניפרד הוא הרים טלפון לדבי, ואחרי שנזף בה רכות שהסתירה ממנו את הריונה דחק בה להזמין אותו לבקר אותה.

"אז מה אם הברית רק ביום שלישי? היום רק יום חמישי, אני חייב לחכות כל כך הרבה זמן עד שאני אראה את הבן שלי? אני מת לראות אותו ויוני שואל מה את צריכה ומה להביא מתנה, מה חיתולים? חיתולים זו לא מתנה, אני רוצה להביא משהו רציני, אל תגידי זה בסדר ולא צריך, אין דבר כזה, תינוקות תמיד צריכים דברים, יש לך כיסא לאוטו? ומה עם נדנדת עריסה? עגלה? מיטה? לול? אולי עריסה? למה את צוחקת? אני לגמרי רציני, טוב, הנה יוני."

"תגיד לי, מה עובר על החבר שלך?" שאלה מישהי משועשעת שגם לה היה מבטא אמריקאי, אבל שונה מזה של דבי.

"את לא דבי, נכון? את סמנתה, ארי פשוט נורא מתרגש, וממש שמח, ורוצה לעזור ולהיות אבא של התינוק, אני מקווה שזה בסדר."

"כן, בטח, זה ממש בסדר, אנחנו פשוט... דבי הייתה בטוחה שהוא יתרגז נורא ויגיד שהיא גנבה לו זרע, ושאין לה הוכחה שהוא האבא, ושתעזוב אותו בשקט."

"זה לא יקרה, אין מצב, הוא ממש מתרגש ושמח, תגידי את לא כועסת שהוא ודבי... את יודעת?"

"כן, בהתחלה זה ממש הכעיס אותי, אבל דבי הסבירה שהיא הייתה מאוד אומללה וקצת שיכורה, ואל תשכח שהיה לי הרבה זמן להתגבר על זה, ומה אתך, אתה לא כועס?"

"אה... כן, קצת, אבל את יודעת, אצל גברים זה קצת אחרת ו... אה... תגידי, איפה אתן גרות? אפשר לבוא לבקר?"

"כן, בשמחה." היא נתנה לי את הכתובת שלה שלא כל כך מצאה חן בעיני - לדעתי הרחוב העלוב הזה בהדר ממש לא מתאים לגדל בו ילד - אבל התאפקתי ולא אמרתי לה כלום, ורק הבטחתי שנביא חיתולים, ושלא נקנה כל מיני בובות ענקיות שסתם תופסות מקום, ובמקום בובת דובי ענקית אילצתי את ארי להסתפק בתיק חיתולים גדול ונוח שמילאנו חיתולים לתינוק שרק נולד.

הדירה שלהן הייתה באמת חור מסכן וקטן שהתהדר בתואר הדבילי - דירת סטודיו.

"לפני שאתה אומר משהו על הדירה," הזהירה סמי, "אני רוצה שתדע שהחוזה כמעט נגמר לנו, ואנחנו מחפשות דירה מחוץ לעיר."

"יש בית נחמד מאוד בקרית אתא שרק מחכה לכן, יש חצר וגינה והוא בא עם שני ביביסיטרים ממש חמודים והכי טוב, לגמרי בחינם."

"מצטערת, לזה אני לא יכולה להסכים. זאת אומרת, אני אשמח לגור אתכם עד שנמצא משהו מתאים, אבל אני רוצה לשלם שכר דירה."

"הולך, כמה את משלמת על המקום הזה? תני לי חצי ועשינו עסק." הושטתי לה יד והיא לחצה אותה אחרי היסוס קל, והגישה טישו לדבי שפרצה בבכי. רק אז הבנתי כמה הן היו לחוצות, יומיים אחרי הברית הן היו אמורות לעזוב את הדירה שלהן או להוסיף עוד אלף ₪ שלא היו להן, תוספת לשכר הדירה.

עד הברית היה לנו שבוע ממש לחוץ, ומזל שסשה וניקו נחלצו לעזרתנו ועזרו לנו עם מעברי הדירה. הם סירבו להשתתף בברית, אבל הגיעו בשמחה למסיבת חנוכת הבית שעשינו אחר כך ורק אחרי שגמרנו עם כל הבלגן של ההתארגנות בבית, ושל הברית (אני מודה, לא העזתי להסתכל על מעשי המוהל) הודתה סמי שהיא לחצה על דבי להתקשר לארי כי פתאום קלטה עד כמה המצב שלהן נואש. היא אפילו מכרה את האופנוע שלה כדי שיהיה להן כסף.

הברית הייתה נחמדה וצנועה מאוד, היו רק כמה חברות של דבי וסמי, כולן לסביות ורובן דתלשיו"ת. חוץ מהמוהל היינו הגברים היחידים שם. פיצינו על זה בגדול ביום ההולדת השני של שי שהיה גם היום בו גילינו לכל מכרנו ובני משפחתנו שסמי לא סתם עלתה במשקל אלא היא בהריון, והפעם אני האבא. הלכנו לגינקולוג פרטי שביצע בה הפריה, ואחרי הניסיון השני זה הצליח למרבה השמחה.

עד אז הן כבר עברו לבית משלהן שהיה ממש מול הבית שלנו, ואפילו רינת נהנתה מיום ההולדת ובילתה נפלא למרות שכמעט כל המוזמנים היו להטבי"ם, וחלקם אפילו לא היו יהודים.