27. חלקה זוגית

לקראת הסוף היא כבר סבלה מאוד, אבל בכל זאת סחבה עוד ועוד, נאחזת בכוח בחיים, מייסרת את עצמה ואת המשפחה. בסוף, בעיתוי מדהים, היא הצליחה למות בדיוק שלושה ימים אחרי יום הולדתי הארבעים ושש.
"מה אתה מקטר?" אמר אבי בקנטרנות כשהתלוננתי על העיתוי הלא מוצלח שיסמיך את יום הולדתי ליורצאייט שלה, "המצב שלי הרבה יותר גרוע. רבין נרצח יומיים אחרי יום ההולדת השלושים ושש שלי, שלא לדבר שכל שנה, בדיוק ביום ההולדת שלי, מוחים בכל רחבי העולם הערבי על הצהרת בלפור."
"כן, אבל... זה לא בדיוק אותו דבר אבי. עם כל הכבוד לרבין ולבלפור פה מדובר על אשתך, לא על דמות ציבורית." הגשתי לו את הכיפה שלי, זו הטובה, מקטיפה כחולה עם רקמת זהב.

הוא חבש אותה על ראשי ואמר לי בפעם העשירית מאז שנודע לנו על מותה שאני כן בא ללוויה, ואני הסרתי את הכיפה ואמרתי בפעם האחת עשרה שלא.
התווכחנו ורבנו עד שהילדים הגיעו לאסוף אותנו. הם החליטו שהם רוצים שנגיע כולנו ביחד לבית הקברות.
"אני לא חושב שכדאי שאני אשתתף בלוויה הזו חמודה." נישקתי את לחייה העגלגלת והרכה של הילדה, "אחרי הכל אני לא בדיוק חלק מהמשפחה."
היא עיקמה את פיה המתוק במחאה ואמרה שלא יכול להיות שאני לא אבוא אתם. היא לא תעמוד בזה בלעדי.
"בבקשה, בבקשה עמי, תבוא." כרכה ידיים שחומות וריחניות על צווארי, בדיוק כמו שהייתה עושה מאז שהייתה בת חמש, תולה בי עיניים מתחננות.
לא יאומן, מאז עברו כבר למעלה מחמש עשרה שנים. כיום היא גבוהה כמעט כמוני ועדיין אני מוכן לעשות הכל כדי לגרום לה לחייך.
"כשאני מבקש משהו אתה מצפצף עלי, אבל מספיק שהיא עושה פרצוף ומיד אתה מתקפל." רטן אבי בדרך לבית הקברות.
הילד נאנח ושאל עד מתי אבי ימשיך להתלונן שאני מפנק אותם יותר מידי. מתי הוא יבין כבר שהם אנשים מבוגרים ועצמאיים.
"ואני חשבתי שרק בגללי הם רבים ככה." צפצף דני מהמושב האחורי, "הם כאלו אלפקות קשישות ומצחיקות." גילה לילדה שהתמוגגה בצחוק למרות שהייתה בדרך ללוויה.
"חשבתי שאסור לצחוק כשנוסעים לבית קברות." התפלא דני שזו הייתה הלוויה הראשונה שהוא עמד להשתתף בה. "את לא עצובה שאימא שלך מתה?"
היא הרצינה. "אני עצובה בגלל שהיו לה חיים כל כך קשים וחבל לי שהיא לא גידלה אותי, אבל אף פעם לא הכרתי אותה ממש, בשבילי היא אישה זרה."
"אז אם אבי ימות כן תהיי עצובה?" חקר הילד חסר הטקט הזה בקור רוח מקפיא.
"דני." גנחתי, "בחייך, די. לא שואלים שאלות כאלו."
"עזוב עמי, זה בסדר." הרגיעה אותי הילדה ופנתה לדני, "כן, אם אבי ימות אני אהיה מאוד עצובה."
"ואם עמי ימות?" המשיך דני בחקירה.
היא הרצינה, "חס וחלילה... אם עמי ימות אני אהיה מאוד מאוד עצובה, ואני אבכה המון כל הדרך ללוויה ו..."
"מספיק ודי עם זה!" התרתח אבי, "אף אחד לא הולך למות פה, שתוק כבר דני!"
"רק שאלתי." נעלב דני, "מה אתה מתעצבן כל כך?"
"ככה! כי אני לא אוהב דיבורים כאלו."
"אבל גם אתה לא עצוב." אבחן דני בדייקנות, "ואם עמי ימות תהיה עצוב? תבכה?"
"עמי לא ימות לפני." פסק אבי בקול חמור, "יש לנו הסכם."
הוא הניח כף יד צרה וחזקה על הצד הפנימי הרגיש של ירכי, "אתה זוכר את ההסכם שלנו עמי?" לחץ בכוח על המקום הפגיע ההוא, סוחט ממני אנקה חנוקה.
"כן, אני זוכר." עניתי בשלווה, מקפיד לא להרשות לכאב להסתנן לקולי. לרווחתי הלחץ פחת מעט, אבל לא נפסק.
"אל תשכח עמיקם, שעל הקבר שלי אתה שם רק קומפליט נגרו." הזכיר לי אבי את מה שפעם היה בדיחה של שני צעירים עליזים שחשבו שהם יחיו לנצח.
"רק מה?" התפלא דני.
"קומפליט נגרו, דני, זה שם של שיש מאוד יקר שהצבע שלו שחור לגמרי. משתמשים בו רק למצבות." הבהיר הילד ששמע את הסיפור הזה כבר המון פעמים.
"אבי ועמי ראו את השיש הזה כשהלכו לקנות שיש חדש למטבח. הוא מצא חן בעיניהם מאוד, אבל המוכר הסביר להם שהשיש הזה משמש רק למצבות, ואז הם החליטו שמי שמת קודם מקבל מצבה משיש קומפליט נגרו." הסבירה הילדה שגם היא כבר שמעה את הסיפור הזה כמה מאות פעמים.
"קומפליט נגרו זה באיטלקית שחור מוחלט." הסברתי.
"כן, הבנתי." אמר דני, "אבל למה אבי רוצה למות הראשון?"
"כי הוא לא רוצה לדאוג לכל הסידורים עם החבר'ה קדישא." אמרו הילד והילדה ביחד וצחקו.
דני השתתק סוף סוף והרהר כמה דקות במידע החדש שסופק לו, ואז אמר, "לא נכון. הוא פשוט לא יכול לחיות בלי עמי, בגלל זה הוא רוצה למות קודם."
"נכון דני, אתה צודק לגמרי." אמר אבי חרש ושתיקה כבדה השתררה במכונית.
מזל שבדיוק אז הגענו וכולם יצאו, אחרת עוד הייתי מגלה להם שאני מתכנן להיטמן לצידו יום אחרי שאניח על קברו את המצבה מקומפליט נגרו.
בלוויה נכחו מספר רב עד להפתיע של אנשים. מעטים מהם הכירו את המנוחה שהייתה סגורה במוסד במשך שנים רבות, אבל הם באו בכל זאת מתוך כבוד לקרוביה. קרובי המשפחה של אבי בלטו בתוך הקהל המגוון בקומתם הנמוכה, צבעיהם הכהים ומראם האקזוטי. חלק מהנשים המבוגרות יותר אפילו לבשו שמלות סארי ארוכות.
מהרגע שיצאנו מהמכונית והתחלנו את הצעדה הארוכה והאיטית לעבר הקבר הטרי אבי התנתק ממני ופסע בראש התהלוכה, מוקף באחיותיה המתייפחות של אשתו שניצלו את ההזדמנות העצובה ושפכו דמעות כמים גם על החיים האומללים של אחותן הבכורה וגם על עצמן.
הילדים הלכו מאחוריו, שקטים ועצובים למראה, אבל יבשי עיניים ורגועים. אני השתרכתי מאחור, אוחז בידו של דני, אבל כשהגענו אל מקום הקבורה הסתערה עליו אימו שהגיעה באיחור וניתקה אותו ממני.
אחרי הקדיש שהילד אמר בקול צלול וברור, שומר על שלוות נפש גם בתוך המון הנשים המתייפח שגעש סביבו, כולם הניחו אבנים על הקבר הטרי והחלו בצעדה מייגעת בשביל בוצי ומתפתל בין מצבות כדי לא לחזור באותו דרך בה הגענו.
פתאום איבדתי קשר עין אתם ומצאתי את עצמי לבד, פוסע לאט מאחורי שני גברים לא מוכרים שדנו בכובד ראש במגרעות ובחסרונות הקבורה הזוגית בקומות כנגד קבורה בכוכים.
תוך מספר דקות קלטתי שלא בטובתי מידע רב ומיותר על קבורה - למדתי שקבורה בכוכים אמנם חוסכת מקום רב, אבל עדיין לא למדו איך להיפטר מהצחנה של הגופות הנרקבות שאפשר להריחה היטב בבית הקברות בחיפה.
הם פסקו שקבורה זוגית בסגנון הישן כבר לא קיימת יותר בגלל מחסור בקרקע, ושהכי טוב זה קבורה זוגית בקומות כמו שעשו בקבר הנוכחי, ורק אז הבנתי שאשתו של אבי נקברה בחלקה זוגית ושעל גופתה הונחו פלטות בטון (עם מגרעות בצד כדי שגופתה תשמור על מגע עם הקרקע), כדי שעל הגופה שלה יקברו, אחרי מאה עשרים שנה, את בעלה, כלומר את אבי שלי.
ברגע שהגענו למגרש החנייה תפסתי את דימה, הגיס של אבי, קרוב המשפחה היחיד שלו שאני מכיר היטב ומחשיב לידידי. הוא התבלט בקומתו הגבוהה ובשערו הבהיר בין כל ההודים הנמוכים והכהים שסבבו אותו ונראה נבוך להפליא כשהתנפלתי עליו ושאלתי בתוקפנות מדוע היא נקברה בקבר זוגי.
"זה האחיות שלה רצו ככה, זה היה חשוב להן. מה זה משנה עמי? אל תעשה עניין מדבר כזה." ענה דימה בביטול, מנסה להתחמק ממבטי.
אבי הפסיק את הויכוח כשניגש אלי עם דני. מלי פסעה מאחוריהם, והפעם בלי אף גבר שיזדנב בעקבותיה.
"עמי." משך אותי אבי לעבר המכונית שלנו והניח יד מצווה על כתפי, דורש ממני תשומת לב מרוכזת, "תקשיב מה הולך להתבצע עכשיו."
הבטתי בפניו שנראו עייפות וסחופות, בקרע שקרע הרב בחולצתו, חולצת פלנל משובצת שקנינו מזמן באיזה חנות קטנה בלונדון, וניסיתי להתרכז בדבריו, ולהתעלם מהתחושה הרעה שהסתחררה בקיבתי.
"אני הולך לשבת שבעה בבית של אחותה, ודני יבוא איתי." אמר בקול חותך שרמז לי שהוא מצפה ממני להקשיב ולבצע את כל הוראותיו בלי ויכוחים. עלי הוטל לארוז בשביל דני ובשבילו בגדים ולהישאר לבד בבית עד תום השבעה, לטפל בכל ענייני הבית השוטפים, ופשוט להמתין בשקט עד שהם יחזרו.
"אבל מה עם הלימודים שלו?"
"אז הוא יפסיד כמה ימי לימודים, לא יקרה לו כלום." פסק אבי בקול קצר רוח, "תשלח את הדברים שלנו עם דימה ותפסיק להתווכח כל הזמן."
"אני לא מתווכח, אבל אני רוצה לדעת בקשר לקבר שלה, למה זו חלקה זוגית, אבי?"
"כי ככה הם רצו ואני לא יכול להתווכח אתם עמיקם, אל תקשה עלי גם אתה, עכשיו סע מכאן. אני אחזור הביתה בשבוע הבא."
"אבל מי ישגיח על דני? הוא בקושי מכיר שם מישהו, מה הוא יעשה שם לבד?"
"אימא שלו תהיה אתו, והוא יהיה בסדר. תפסיק לדאוג, תנוח קצת מאתנו."
"אני לא עייף מכם ואני לא רוצה לנוח." מחיתי.        

זה לא עזר, הוא פתח את הדלת, מצפה שאכנס לרכב ואסע, יודע שאציית לו גם הפעם. רגע לפני שנסעתי כמעט שנישקתי אותו לפרידה, אבל גם זה נמנע ממני. המבט הנוקשה בעיניו עצר אותי ביעילות רבה יותר ממחסום פיזי.
נסעתי משם עצוב, יודע שהוא צדק, לא היה לי מקום שם. לוויות, כמו חתונות, בריתות ושאר פולחנים דתיים של זוגיות הם לא בשביל המשפחה שלנו. היה עלי ללכת משם ומהר, וזה מה שעשיתי.
רק אחר כך כשהתעוררתי קפוא ומבוהל בגלל סיוט לילי נזכרתי פתאום בשיחה שהוא ניהל עם איזו דודה שהציקה לו בגלל הצורה בה ניהל את חייו.
היא שאלה אותו מה יהיה אתו וכמה זמן הוא יחיה בלי אישה, והוא אמר בקוצר רוח שהוא כבר נשוי ושלא ידברו אתו על חתונה כל זמן שאשתו חיה ונושמת.

זה היה מזמן, כשעוד היינו צעירים ומחלות ומוות מזקנה נדמו לנו כמו דבר שאף פעם לא יקרה לנו, והנה, אשתו כבר לא נושמת והוא שם אתם, ואני פה, לבד.

 ***

שלושה ימים ארוכים וקשים הייתי לגמרי לבד, רק אני ומחשבותיי העצובות. מזג האוויר לא שיתף פעולה עם מצב רוחי. דווקא כעת, כמו להכעיס, האביב פרץ בכל עוזו - חצוף אדמוני וריחני כמו שהוא יכול להיות רק כאן, בגבעות הגיר הרכות שמעל לעמק.
היה לי מצב רוח חורפי. רציתי ערפל וקור, עננים כבדים, דלף ואפרוריות שיהלמו את הבדידות והעצב שחשתי, ובמקומם קיבלתי שמים כחולים מעוטרים בענני קצפת לבנים ושמש חורפית רכה שהזהיבה את העשב הרך, וזרחה על פריחת אלוני התבור.
הרקפות, הכלניות והפרגים נחפזו לנצל את תקופת החסד הקצרה שלפני בוא הקיץ הארוך וכיסו במרבד צבעוני את כל שטחי הבור סביב ביתנו. כליל החורש התפרץ בכל יפעתו, מסמן כתמי וורוד עז על רקע הירוק הרענן של העצים שנפטרו בזריזות מהשלכת והתקשטו בעלים חדשים ונוצצים. אבקה צהובה נחה על כל משטח פנוי גורמת לי להתעטש ללא הרף ולייחל לגשם שישטוף את כל הפריחה המסחררת ריחנית משכרת הזו.
טיילתי שעות ברגל וגיליתי שקשה לי להישאר עצוב ונכה רוח לנוכח הטבע המשתולל בשפעת גוונים. ריחות הבושם המתוק צורב של ההדרים התערבב בריחו העדין של הלבנה הרפואי גורם לי להתרוממות רוח כמעט בעל כורחי. מחשבות מרדניות שמעולם לא עלו קודם לכן בדעתי טרדו אותי פתאום. אחרי שלושה ימים של שתיקה ובדידות התחלתי לדמיין אותם ממשיכים את חייהם בלעדי, מוצאים להם אימא ואישה חדשה שתשביע נחת את המשפחה המורחבת, מישהי שאפשר יהיה להציגה בגאווה בלי לחוש צורך להסביר כל פעם מחדש מה הפרצוף הלבן והלא הולם שלי עושה לצידם.
אולי הוא ומלי חזרו זה לזה הרהרתי הרי יש להם ילד משותף ואולי המשפחה שלו כבר שידכה לו אישה חדשה, גרושה, או אולי אלמנה? ושמא רווקה שמשום מה לא נישאה עדיין ותסכים להינשא לאלמן הטרי שנותר לבדו עם ילד?
חזרתי הביתה והתבוננתי סביבי במבט ארוך ובוחן, מבט שמזמן לא נתתי בבית שלנו. הכורסא וההדום שלו מרופטים ושחוקים משימוש, הרהיטים הישנים שבסלון, הצבע על הקירות שכבר נזקק לחידוש, חדר השינה המיושן שלנו, פתאום מאסתי בכל, מאסתי בחיים שניהלתי לצידו ובצילו. החיים שלי, החיים שמרצוני הטוב הקדשתי לו במשך זמן רב כל כך נראו לי פתאום חסרי טעם, מבוזבזים, מיותרים.
בראי נשקף אלי גבר לא צעיר אמנם, אבל עדיין בכושר, עדיין מלא חיים. עדיין יש מעט עתיד לפני, עלי לנצל אותו מהר לפני שאהיה זקן עובר בטל הרהרתי, וכמעט שרצתי לארוז מזוודה כדי ללכת משם לחפש לי חיים חדשים כשלפתע צלצל הטלפון. זה היה דני, בוכה, מיואש, זקוק לי.
"אני בכלל לא יודע איפה אתה נמצא דני, וחוץ מזה אתה עם ההורים שלך עכשיו, ועם המשפחה שלך." התחלתי להטיף לו מוסר, "אני לא יכול סתם לבוא ולקחת אותך."
הוא הפסיק אותי בקוצר רוח. "בטח שאתה יכול! רע לי פה, אימא עסוקה כל הזמן ואלברט בכלל לא אבא שלי ואני רוצה הביתה! מתי תבוא לקחת אותי?" צרח בתסכול.

דימה לקח ממנו את השפופרת ואמר לי בקול בס שקט וסמכותי שהילד אומלל, אלברט יוצא לאט לאט מדעתו, וששניהם זקוקים לי.
"בוא מהר." דרש בתוקף, ונתן לי הוראות איך להגיע. ברגע שהחניתי את הרכב ליד הבית הילד התפרץ החוצה וזינק לזרועותיי, נצמד אלי בחוזקה.
"בוא ניסע מהר הביתה." דרש בלהיטות. הוא רזה, והיה מלוכלך ופרוע, והתרמיל שעל גבו נראה כבד מידי בשבילו.
"תכנס לאוטו. אני רק אגיד שלום לאבי." אמרתי.
השארתי אותו ברכב והלכתי לעבר הדלת. אבי ודימה הופיעו בפתח, ממתינים לי במרפסת הכניסה הקטנה שוורדים אדומים כהים פרחו סביבה.
"דני רוצה ללכת הביתה." אמרתי, מקפיד להביט ישירות בפניו ולדבר בשלווה. הוא נראה מוזר, לבוש בגדים שלא הכרתי, פניו מכוסות זיפי זקן מאפירים ושערו פרוע.
לבי הלם בחזקה למראהו. הדחף הראשוני שחשתי היה לחבק אותו להציע לו ניחומים ואהבה, אבל פחדתי שידחה אותי. משהו בו נראה לי שביר ומרוחק. חששתי לגעת בו למרות שעורי עקצץ מרוב רצון לחוש את מגעו.
"אתה רוצה לבוא גם כן? תוכל להמשיך את השבעה בבית, לא?"
הוא הניד בראשו בעייפות. "לא. אני צריך להישאר עד הסוף עמי, אתה מתגעגע אלי?"
"כן, מאוד."
הוא עצם את עיניו וידעתי שגם הוא מתגעגע.
"אני לא יכול לבקר אותך פה? אני אקפוץ מידי פעם, רק לכמה דקות?" הפצרתי, בולע את גאוותי.
הוא נד לאות לא, ומיד אחר כך הסתובב והלך, משאיר אותי עם דימה ועם זיכרון גבו מתרחק ממני לאט לתוך הבית החשוך.
"יש רק עוד ארבע ימים." אמר דימה, ונגע בעדינות בזרועי, "אתה לא יכול לחכות לו עוד קצת?"
"לא יודע, אני מאוד עייף." עניתי תשובה חסרת פשר.
הוא הניע את ראשו בהבנה, מביט בי בצער, "בבקשה עמיקם, תעשה מאמץ בשבילו." אמר בלחש.
"אני עושה מאמצים בשבילו כבר מעל עשרים שנה דימה. נמאס לי להישאר תמיד בחוץ כמו משרת, התעייפתי מזה."
"אחרי שהוא יחזור הכל יהיה שונה, אני מבטיח לך." אמר ונגע בהפצרה אילמת בזרועי.
"מאין לך? אתה לא יכול להבטיח לי דבר כזה, רק הוא יכול." אמרתי, חש לפתע נרגז וחסר סבלנות. שוב הם שניהם ביחד ואני עומד כעני בפתח. דימה זר בדיוק כמוני, אבל הוא זוכה להיכנס ולהיות עם המשפחה כי הוא נשוי לאחותו של אבי ורק אני תמיד נשאר בחוץ, נמאס לי.

"למה אני לא יכול לפחות להיכנס לביקור? אני חי איתו כל כך הרבה שנים, גידלתי את הילדים שלה, זה לא הוגן." התעקשתי בצורה מאוד לא אופיינית לי.
"תראה עמי, זה לא פשוט..." אמר דימה ברוך, וניסה ללטף אל לחיי.
"עזוב, לא חשוב, בלי טובות. לא צריך אתכם!" הדפתי את כפו החמה והמנחמת מעלי והלכתי משם, אפוף בריח המתוק של הורדים שפרחו לאורך המשעול. "אנחנו לא צריכים אותם." אמרתי לדני שהמתין לי במתיחות במכונית, "אנחנו נסתדר לבד, נכון?"
"כן, בטח, אנחנו לא צריכים אף אחד." קרא דני בעליצות, נושא אלי באמון את פניו הקטנים וחייך חיוך מתגרה וחצוף שדמה כל כך לחיוך של אבי עד שליבי כמעט נשבר. חייכתי אליו חזרה, וכל הדרך הביתה שרנו שירים עליזים עם הרדיו והתפעלנו מיפי הפריחה, מתעלמים מהגעגועים ומתעקשים להתאים את מצב רוחנו לאביב החצוף שבחוץ.
***

למחרת חזר הילד מבית הספר עם דף מודפס, אחד מהדפים הללו שתמיד מבשרים רעות. הפעם זה היה גרוע מתמיד. טיול לילי לגליל - א"ש לילה שבסופו נצפה בזריחה מצוקי הארבל – הצהיר הדף בעליזות. מצידו השני הייתה רשימה אימתנית של דברים שיש להביא וכתוספת רשמה המורה בכתב ידה העגלגל רשימת מאכלים שיש להביא לטיול.
בדרך כלל הייתי שולח את אבי לייצג את ההורה. דני רשום על שמו בתעודת הזהות, וגם בלעדיה כל אחד רואה מיד שהם שייכים לאותו שבט. אני בולט בזרותי בין שני האינדיאנים שלי, ומעדיף לא להופיע בנסיבות העלולות לעורר שאלות מביכות.
"ההורים חייבים לבוא?" שאלתי את דני שהנהן בתוקף ותלה בי עיניים מודאגות.
"אם חייבים אז חייבים." השלמתי עם רוע הגזירה.
עשיתי קניות והכנות, ארזתי הכל כנדרש, ובשעה היעודה התייצבתי בין המוני אמהות ומעט אבות, מלווים בילדים נרגשים ויצאתי לקראת הזריחה מעל מצוקי הארבל. בסוף כולם הסכימו שסך הכל היה נחמד מאוד, והעיקר שהכל עבר בשלום. השמש זרחה בדיוק בזמן, מצוקי הארבל היו תלולים ושגיבי הוד כתמיד, והעיקר - איש לא שאל שאלות מביכות כשאמרתי שלאבי יש עיסוקים אחרים ולכן אני מחליף אותו. חזרנו הביתה עייפים, מלוכלכים ומרוצים מאוד. הילד הלך להתקלח ואני התחלתי לפרוק את התרמיל, ופתאום גיליתי את המזוודה הקטנה שלו מונחת בתחתית המדרגות.
דהרתי למעלה ומצאתי אותו שוכב בבגדיו על המיטה שלנו, אוחז בידו את השעון שלי ששכחתי מרוב חיפזון על השולחן במטבח. ידו הייתה קפוצה סביב רצועת השעון שלי, ושבילים של דמעות הכתימו את לחייו. עיניו היו עצומות בחזקה ורק ריסיו הכהים רטטו קלות, מטילים צללים עדינים על סהרוני העור הדק והמתוח מתחת לעיניו.
התיישבתי לצידו על המיטה והנחתי יד על כתפו. פס דק של אור הציץ מבין ריסיו כשפתח למחצה את עיניו להציץ בי, הופיע ונעלם. לקחתי את השעון מידו הקפוצה וענדתי אותו על פרק ידי. "מרוב לחץ שאני לא אספיק להכין הכל לטיול שכחתי את השעון בבית." הסברתי, והעברתי אצבע על זיפי הזקן שגידל על פניו בזמן השבעה. "רזית קצת." הערתי כבדרך אגב, מלטף בעדינות את עצם הלחי שלו שבלטה יותר מהרגיל.
הוא פקח סוף סוף את עיניו והביט בי באומללות. "הלכתם לטיול באמצע הלילה?" שאל במעין טרוניה ילדותית.
"כן, וועד הכיתה ארגן א"ש לילה."
"ובסוף הטיול ראינו את הזריחה מעל הארבל." צעק דני מהמקלחת, "היה כיף!" שאג וזינק על המיטה. "חזרת." קבע וקיפץ קצת על אבי שחיבק אותו, מציץ בי מעל לכתפו הערומה של הילד.
"כן, אבי חזר, ואתה הולך ישר למיטה דני. אני אעיר אותך אחרי הצהרים. תוכל ללכת לסרט אם לא תהיה עייף, בסדר?"
"תיקח אותי למיטה על הידיים?" התפנק דני והטיל את עצמו עלי. גופו הדק היה כבד עד להפתיע בזרועותיי. "אתה מתחיל להיות גדול מידי בשבילי." רטנתי, מניח אותו במיטה ומושך עליו את השמיכה.
הוא חייך. "אני כבר בגובה מטר וחצי." גילה לי, "ועד הצבא אני אהיה יותר גבוה מאבי, נכון?"
"רק אם תאכל כל מה שנותנים לך ותלך לישון בזמן." עניתי, נדהם לשמוע את קולה של אימא שלי בוקע מגרוני.
הוא חייך וליטף את ידי שהטיבה את השמיכה שלו. "נכון שאתה שמח שאבי חזר?" שאל, מציץ בי מזווית עיניו.
"כן, אני מאוד שמח." הודיתי, "אבל היה לנו כיף גם בלעדיו, נכון?" הילד חייך, התחיל להניד לאות הן ונרדם באמצע. חזרתי לחדר השינה ומצאתי את אבי עומד בתחתוניו ונאבק בכפתורי חולצתו - חולצה זרה שלא הכרתי.
עזרתי לו להוריד אותה ולקחתי אותו למקלחת.

מותש וכנוע בצורה מוזרה הוא ביקש שאגלח אותו, וישב בצייתנות על כסא הפלסטיק האדום, מתמסר לטיפולי. גילחתי את זקנו, משועשע מכתמי השיבה הלבנים שהכתימו אותו, ואחר כך לקחתי אותו למקלחת וסיבנתי אותו ביסודיות. כשהגעתי אל שיפולי בטנו הוא פקח את עיניו והביט בי ברצינות. "אני רוצה שתזיין אותי." אמר בפשטות.
"אתה בטוח?" הופתעתי. הוא הנהן, נישק אותי נשיקה עדינה על פי והסתובב בגבו אלי, משעין את מצחו על הקיר, מצמיד אלי את עכוזו החלק. פתאום נזכרתי שכבר שבוע שלם לא זיינתי, אפילו ביד לא עשיתי מרוב דיכאון. הפלתי את הספוג מידי ואחזתי במותניו.

הוא נאנח רכות ונשען עלי, "חיכיתי לזה כל השבוע," אמר, "אפילו ביד לא הצלחתי לעשות שם."
"כן, אני יודע, גם אני לא." אמרתי חרש, וחדרתי לתוכו לאט לאט. יותר לא דיברנו, רק הגניחות שלנו שהתערבבו זו בזו נשמעו בחדר.
כשלא יכולתי להתאפק עוד גמרתי בצעקה חרישית והוא גמר מיד אחרי. אחר כך שכבנו במיטה שלנו, מכורבלים זה בזה מתחת לשמיכה ודיברנו. "באתי לבית ריק. רק השעון שלך נשאר על השולחן וחשבתי..."
"אם הייתי יודע שתבוא היום הייתי משאיר לך פתק. איך זה שחזרת היום?"
"הם התחילו לדבר על העתיד ולהציע לי כל מיני שידוכים, ואחר כך רבתי עם הבן דוד שלי, לא יכולתי יותר לסבול אז ברחתי."
"מה היה לך לריב אתו פתאום?" השתוממתי.
הוא נאנח. "מצאתי אותו ואת מלי... הם התחבאו במזווה ו..." הוא שוב נאנח. "אני יודע שאתה בטוח שדני שלי, אבל זה לא נכון. הוא שלו, רק שהוא נשוי ו... עזוב לא חשוב."
"הוא רוצה את דני לעצמו?" נבהלתי.
"אתה צוחק? יש לו חמישה משלו ואשתו שוב בהריון. עוד ילד זה הדבר האחרון שהוא רוצה."
"אז למה בכית?"

"חשבתי שעזבת כי אתה כועס עלי."
"באמת כעסתי, אני עוד כועס קצת. למה לא הרשית לי להיכנס?"
הוא אחז בפני בכפות ידיו הארוכות והיפות, "מרוב בושה, התביישתי שתראה אותם עמי."
"למה? מה יש לך להתבייש בהם?"
הוא נאנח. "אתה לא מבין, הם כאלו... כאלו פרימיטיביים. בשבילם אני עוד אלברט. הם הראו לי תמונות של בחורות יהודיות מבומביי כדי שאבחר לי כלה, היית מאמין?"
"ראית מישהי שמצאה חן בעיניך?"
הוא צחק. "שתוק כבר טמבל." ואז הביט בי מודאג, "עכשיו אתה מבין?"
"כן, בערך. בגלל זה לא סיפרת לי בהתחלה שבבית עדיין קוראים לך אלברט?"
"כן, אתה עוד כועס עלי עמי?"
"כן, קצת."
"אבל נשארת."
"כן, אתה מכיר אותי, אני תמיד נשאר."
"אני שמח שאתה פה."
"גם אני שמח להיות פה. אתה יודע שהשם השני שלי זה אריך."
"אריך?" הוא פרץ בצחוק, "למה לא סיפרת לי אף פעם?"
"כי זה שם טיפשי, נתנו לי אותו לזכר סבא שלי שנפטר עוד לפני המלחמה."
"כן, גם אלברט זה על שם סבא שנפטר קצת לפני שנולדתי. אם לא היית חוזר הייתי מת מעצב עמי, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיך."
"שטויות, בטח שהיית מסתדר. היית מביא לך כלה מבומביי ו... אי! תפסיק, אינדיאני אחד!" אני צוחק ותופס את ידו המדגדגת אותי ומנשק אותה.
הוא מניח את ראשו על כתפי ואני מתחפר תחתיו, חש מאושר מכף רגל ועד ראש, אפילו בהונות רגלי מעקצצות מרוב שמחה. איך יכולתי להתקיים כמעט שבוע בלעדיו?
"לילה טוב אלברט." אני לוחש.
"לילה טוב אריך." הוא עונה לי, ומגחך כשאני צובט אותו, "בסדר עמי," הוא מתקן, "לא חשוב השם, העיקר שאתה כאן."