הם תפסו אותי על חם בלי שום אפשרות לברוח - הילד רציני וכבד ראש כמו שאפשר להיות
רק בגיל שתים עשרה ואילו אבי יושב מאחוריו, מגחך אליי מעל לראשו גיחוך דק של לעג
שרק אני מבחין בו. "נו עמי, אז איך יודעים אם אוהבים?" חוזר הילד לחקור,
מתעלם מהסומק שמלהיט את פניי.
"מאיפה הבאת את השאלה הזאת?" אני מנסה להתחמק, מביט באבי, מנסה לשדר לו
- הצילו!
"מהראש שלי. אני פשוט רוצה לדעת איזו הרגשה זאת." ממשיך הילד להתעקש.
חיוכו של אבי מתרחב, הוא לא מתכונן לעזור לי, זה בטוח. "כן עמי, אולי תסביר
לילד מה בדיוק מרגישים כשאוהבים?" הוא מביט הישר בעיניי והגיחוך הדק ההוא
מרצד ברשעות על פניו. למרות מזג האוויר הנוח אני מתחיל להזיע קצת.
"ילד, לא הסבירו לכם הכול בבית ספר?" אני מנסה ניסיון התחמקות נואש אחרון.
"אין לכם שיעורים לחינוך מיני או משהו? אני יכול לתת לך ספרים."
"לא צריך ספרים. הכול באינטרנט, וחוץ מזה אצלנו בבית ספר יש חינוך מיני רק
לבנות, אבל שמעתי הכול."
"איך שמעת? התחפשת לבת?" מגחך אבי.
"האחות זרקה את הבנים החוצה ודיברה עם הבנות על וסת והכול, אבל אני והחברים
שלי הצצנו מהחלון. היה משעמם. בין כה כבר ידעתי הכול מקודם." הוא אומר
בביטחון מופלא. "אני מבין איך הכול עובד, אני רק לא מבין איך יודעים."
"תשאל אותו." אני ממשיך להתחמק, "הוא האבא שלך, לא?"
"שאלתי, הוא אמר לי שהכי טוב זה לשאול אותך." מפנה הילד את ראשו אל אבי
שמעלים כהרף עין את גיחוכו ומביט בי במבט חינוכי תמים. ברגע שאני חוזר הביתה אני
גומר עליו, אני מבטיח לעצמי, ונועץ בו מבט רצחני שמשעשע אותו.
של מי היה הרעיון הדבילי הזה לטייל כאן? ועוד לשוט בקיאק? בסדר. זה היה הרעיון
שלי, אבל מי חשב לעצמו שהם יתקילו אותי ככה באמצע טיול תמים?
"למה לשאול אותי?" אני מתלונן.
"נראה לי שאתה הבן אדם הכי מתאים לענות לשאלה הזאת." אומר אבי בקול רווי
תום, ורק אני רואה איך הוא נהנה מהמבוכה שלי.
"אני?" עולה קולי בהתמרמרות.
"כן. מי אם לא אתה? אתה לא זוכר איך הרגשת כשנפגשנו?"
"זה קרה מזמן, לפני יותר מעשרים שנים, כבר שכחתי."
"אז אתה לא מרגיש ככה יותר? אתה לא אוהב את אבי כמו פעם?" שואל הילד
בתמימות.
אני מחייך, מנסה להפוך הכול לבדיחה. "לפעמים כן ולפעמים לא. לפעמים אני אפילו
שונא אותו." אני אומר בתקווה שהם יניחו לי סוף סוף, אבל שניהם ממשיכים להביט
בי בדריכות, ממתינים להמשך. רק רציתי לבלות קצת בחופש, לצאת טיפה מהבית ולנשום
אויר ותראו איך נלכדתי. "תראה ילד, כל אחד מרגיש אחרת כשהוא מתאהב, זה שונה
מאחד לשני. כשזה יקרה לך כבר תדע, אל תדאג כל כך." אני מנסה להמשיך ולהתחמק.
"אבי אומר שזה קצת כמו להשתגע." ממשיך הילד להציק.
"כן. זה נכון. אתה כאילו יוצא מהפוקוס. כל מה שהיה חשוב פעם כבר לא חשוב
יותר, כל העולם שלך נעשה אחר. הצבעים חזקים יותר, הטעם שונה, זה כאילו שמישהו שיחק
בכפתור של הצבעים והטעמים והריחות של העולם שלך והגביר לך את הווליום. הכול חזק
יותר פתאום. אתה מבין שעד אז לא ממש חיית ורק עכשיו..." קולי גווע במבוכה
למראה פניהם המוקסמות.
"רק עכשיו מה?" שואל אבי רכות, רוכן קצת
לעברי.
"אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני הרגשתי כאילו הורדתי מעליי שריון עבה
וכבד שסחבתי על עצמי כל החיים. ברגע שראיתי אותך הוא נעלם והשאיר אותי חשוף
לגמרי." אני מנסה שוב להסביר ויודע שכל מה שאמרתי הוא אמת, אבל לא כל האמת.
את כל האמת קשה לי להסביר אפילו לעצמי ובטח שלא להם.
ואז אלוהים מוכיח לי שהוא אוהב גם שמוצניקים כמוני שבכלל לא מאמינים בקיומו, ותוקע
את הקיאק לתוך הגדה הבוצית. מעצמת הזעזוע הילד כמעט נופל למים. שנינו ממהרים
ומושכים אותו בבגדיו פנימה. כולנו צוחקים, מניפים את המשוטים, דוחפים ומושכים
ועובדים קשה כדי להתחמק מהסלעים ולהגיע לסוף המסלול.
"מתי נפגשתם בפעם הראשונה?" שואל הילד בדרך הביתה.
"לפני איזה עשרים שנה. זה קרה בערך בעונה הזאת, קצת אחרי החגים." אומר
אבי כלאחר יד ומפהק.
"נפגשנו ב – 7.10.80 בהסעות לבסיס." אני אומר בפסקנות.
"למה אתם לא יכולים לענות אותה תשובה אפילו לשאלה פשוטה כזאת?" נאנח
הילד, "ואתם אמורים להיות ההורים שלי? כדאי שתכינו כבר עכשיו כסף לטיפול הנפשי
שלי."
"זה בסדר, התחלנו לחסוך בשביל זה כבר מהיום הראשון שלך אצלנו." צוחק אבי
ומלטף את ירכיי בסתר.
הוא ממשיך ללטף אותי גם אחר כך, במיטה, אחרי שאנחנו ממשיכים את חגיגת יום השנה
שלנו בפרטיות.
"אז איך בדיוק הרגשת כשרק נפגשנו?" הוא רציני לגמרי עכשיו.
"רציתי להיות שייך לך." אני מנסה להסביר, "רציתי להרגיש אותך,
רציתי שתהיה בתוכי, שתכנס לי מתחת לעור, שתמעך אותי."
"יש לך מושג כמה הפחדת אותי אז?" הוא אומר, "מהרגע שנפגשנו הרגשתי
שאני נסחף למשהו שאני לא מבין בכלל."
"גם אני לא ידעתי למה אני נסחף." אני מודה.
הוא נאנח בנוסטלגיה. "עמיקם, אתה זוכר איך היית מתרגז כשהייתי מלטף אותך
בעדינות? היית דוחף אותי ומקלל אותי כדי שאני אתעצבן. אתה זוכר?"
"כן, אני זוכר הכול, אלברט."
"היית מכריח אותי להרביץ לך כדי שתפסיק לנשוך אותי, אתה זוכר? חשבתי שאתה
משוגע."
"כנראה שנעשיתי קצת פסיכי כשהבנתי שאני הומו שמאוהב בך."
"עכשיו אני יודע איזה תיק כבד זה היה בשביל הילד שהיית בתקופה ההיא, אבל אז
הפחדת אותי עד מוות." הוא מודה.
אף פעם לא שוחחנו ככה. שיחות נפש זה לא הסגנון שלנו. אולי הגיע הזמן, אחרי כל
השנים ששתקנו כן לדבר על זה? "פחדתי בעצמי ממה שהרגשתי. לא הבנתי מה קרה לי. בגלל זה ברחתי
לחו"ל." אני מתנצל. אבי מושך בכתפיו ומסב את מבטו ממני, אבל אני מרגיש
שאני חייב להמשיך להסביר.
"יכול להיות שאם לא הייתי עוזב לא היית חוזר בתשובה ומתחתן?" אני שואל
שאלה שהעיקה עליי שנים רבות מידי.
"אולי, אבל זה לא היה רק בגלל זה." אומר אבי בחוסר נוחות. הוא מתפתל
במיטה, מתעסק עם הכרית והשמיכה, מנסה להשתמט מלהביט בי.
"חזרתי בתשובה אחרי שאבא נפטר. זה לא היה רק בגללך, עמי."
השיחה על התקופה ההיא בחייו שנואה עליו ובדרך כלל אני לא לוחץ, אבל אם הגענו עד
הלום... אני מחליט להמשיך לדבר.
"אבל ללכת ולהתחתן עם הבחורה הזאת שהייתה בהריון מגבר אחר? למה עשית את הדבר
המשוגע הזה?"
"לא יודע. כנראה שזה היה הגורל שלי, להיות אבא של הילדים שלה."
"אולי הגורל שלך זה להיתקע עם משוגעים?" אני אומר, ספק ברצינות ספק
בצחוק.
"יכול להיות." מצטחק אבי, "אבל לפחות אצלך השיגעון היה זמני, והיא
מסכנה..." הוא משתתק ופניו לובשים ארשת אשמה. לא משנה מה אני אגיד, לנצח אבי
ירגיש אשם במצבה למרות שכולם יודעים שהשיגעון במשפחה שלה הוא תורשתי, ושהיא יצאה
מדעתה בגלל הלידות ולא בגלל שהוא מעדיף גברים. לרגע קט שנינו שותקים, חושבים עליה
ומרחמים עליה בשקט.
"אף פעם לא הבנתי למה אתה צריך שאני אכאיב לך." חוזר אבי לנושא הקודם,
"אני לא מבין את זה עד היום, ומה שיותר גרוע לא הבנתי למה אני נהנה להשפיט
אותך ככה. הרגשתי שאתה גורר אותי לעולם שאני לא מבין, שאתה משנה אותי. למרות שהיית
יפה כל כך וחזק ובטוח בעצמך רצית שאני אגיד לך מה לעשות. זה היה מפחיד."
"אני מבטיח לך שלא הייתי חזק, ובטח שלא הייתי בטוח בעצמי. לא היה לי מושג מה
אני עושה. גם היום אני לא בטוח שאני יודע מה אני עושה."
אבי מגחך בחוסר אימון. "אתה, עמי? בטח שאתה יודע מה אתה עושה. מי אם לא
אתה?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה