ז. מה רבים הכיסופים

 13. חוזרים לשגרה

מאז נישואיו פנטז דור להשתחרר מעול משפחתו ולהיות שוב רווק חופשי, אבל ברגע שהצליח להגשים את הפנטזיה גילה לאכזבתו שליבו נשאר בבית ממנו הושלך. כמובן שהוא התגעגע לילדיו, אבל הופתע לגלות שהוא מתגעגע גם להילה, לנוכחות הנשית היציבה והרגועה שלה, לבישולים שלה, לחמימות גופה לצד גופו במיטה, לשותפות המובנת מאליה שלהם כשטיפלו יחד בילדים ובטרדות היום יום.

הוא התלונן תכופות בפני גידי על השגרה המשעממת של חייו, אבל גילה שאותה שגרה עצמה הייתה עוגן שייצב אותו, והניתוק ממנה הפחיד אותו וגרם לו לחוש כמו עלה נידף ברוח. הוא ניסה לשפוך את ליבו בפני גידי, אבל לשווא, בניגוד לאשתו לגידי לא הייתה סבלנות להקשיב לו, ולא היה לו ראש לשיחות נפש. הוא רצה לזיין ולחזור לאשתו שסבלה בתחילת הריונה מבחילות ומסחרחורות. מבחינתו העובדה שהניח לדור לגור בדירת סבתו יחד עם כלבו היה מספיק ודי, ודור חש עזוב ומיותר, ואכול דאגה לילדיו הקטנים.

"אנחנו חייבים לדבר." הודיעה לו הילה בטלפון אחרי כמה ימים של נתק מוחלט.

"בהחלט." הסכים דור, "אבל בבקשה ממך הילה, בואי נדבר באמת, בלי מריבות והאשמות."

"אה... אז אתה לא חושב שאתה אשם?" התפרצה הילה בזעם.

"בדיוק ההפך, אני יודע שאני אשם, ושלא הייתי בסדר. אין צורך לחזור ולדבר על זה יותר."

"לך אולי אין צורך, אבל לי יש."

"בסדר." נכנע דור, "נדבר על כל מה שאת רוצה, אבל קודם תספרי לי מה שלום הילדים, הם מתגעגעים אלי? כי אני חולה מרוב געגועים."

"גם הם." הסגירה הילה, ושמץ של רוך התגנב לקולה.

"אני מתגעגע גם אליך." העז דור להוסיף.

"גם אני." אמרה הילה בפשטות, "אני כועסת עליך נורא ופגועה מאוד, אבל גם מתגעגעת. אולי פשוט תבוא הביתה ונדבר?"

"ברצון, אני יכול להביא את ללי? גם הוא מתגעגע."

"בטח, הילדים לא מפסיקים לשאול עליו."

"אני בא, להתראות."

הם ישבו במטבח שלהם ודיברו בעוד הילדים משתעשעים עם ללי ששמח לחזור הביתה, לפינתו הפרטית המוכרת.

דור סיפר לאשתו על הלל, ונשבע שלא חשב שהוא ירצה שוב סקס עם גברים אחרי שהיחסים ביניהם הסתיימו.

"אני לא איזה הומו בארון שמתחתן עם אישה כי הוא מתבייש. התחתנתי אתך מאהבה, אני אוהב אותך גם היום, אבל... אני באמת מצטער הילה."

"אז למה ביקשת מכול המשפחה שלך שירמו אותי ולא יגלו לי על הקטע שלך עם גברים?"

"כי פחדתי לאבד אותך, ואגב, לא היו שום גברים חוץ ממנו."

"ומהגידי הזה שאתה איתו עכשיו." ציינה הילה במרירות, "ובטח היו גם אחרים."

"רק לסטוצים כשהייתי נורא חרמן. בסוף ההיריון הראשון שלך לא רצית סקס, ואיכשהו חשבתי שעם גברים זה נחשב פחות בגידה. אני יודע שלא הייתי בסדר אבל... אני מצטער מאוד, וגם על סוקי אני ממש ממש מצטער."

"סוקי המסכנה." פרצה הילה בבכי, "מי יודע איפה היא עכשיו." התייפחה. דור חיבק וניחם אותה, ובמשך כמה דקות הם חשו שוב קרובים מאוד, אבל כשהיא שאלה היה עליו להודות שלמרות שהוא אוהב אותה כמו תמיד הוא לא יכול להבטיח לה שהוא יתנזר מעכשיו מגברים.

"אז אתה אוהב את הגידי הזה?" ניסתה הילה להבין.

"כן."

"אבל כרגע אמרת שאתה אוהב אותי." הדפה אותו הילה מעליה, "אז מה, אתה אוהב את שנינו?"

"נכון, את אשתי ואימא של הילדים שלי, והאישה היחידה בחיי, אבל מידי פעם אני צריך גם גבר. כשהתחתנתי איתך חשבתי שאני אוכל לחיות בלי, אבל טעיתי, כיום אני מבין שאני לא יכול לוותר על סקס עם גברים."

"אני מבינה." קדרו פניה של הילה, "אז מה אתה מציע בעצם, שנמשיך לחיות יחד ושמידי פעם תבגוד בי עם הגידי הזה, או עם גבר אחר?"

"כן, אם כי אני מעדיף את גידי כמובן. סטוצים זה נחמד, אבל אני מעדיף בן זוג קבוע שיש לי אליו רגשות."

"אז למה שלא תלך לחיות איתו?" התפרצה הילה.

"כי הוא נשוי גם כן, ואבא לילדים, וגם הוא אוהב את אשתו."

"ואותך."

"אהה... כן, גם אותי כנראה." אמר דור בהיסוס קל, ואחר כך תיקן את עצמו, "אני לא בטוח שמה שהוא מרגיש כלפי זה מה שאת היית מגדירה כאהבה, אבל יש לו רגש כלפי."

"ואשתו יודעת?"

"אני די בטוח שלא אבל אני לא יודע, אנחנו לא מדברים עליה."

"ועלי אתם מדברים?"

"לא, בטח שלא. תראי... את יודעת איך זה גברים... אנחנו מעדיפים לעשות, לא לדבר."

"לעשות מה? מה בדיוק אתם עושים? אתה הגבר או האישה ביחסים שלכם?" העזה הילה לחטט.

דור הרגיש איך גופו סומר ממבוכה. "שנינו גברים כמובן ולכן... תראי, אני מעדיף לא לפרט." לחש, השתעל והשפיל את מבטו, "רוצה תה?" ניסה לשנות את הנושא.

"לא. מה שאני רוצה זה לדעת איך אתה היית מרגיש אם הייתי באה אליך בהצעה כזו, שנחיה יחד כמו זוג נשוי, ונגדל יחד ילדים, ונישן יחד, ואפילו נעשה מידי פעם סקס, אבל שמהצד יהיה לי מישהו אחר? היית מקבל את זה? סידור כזה נראה לך הגיוני? כי לי לא, ממש ממש לא. הסידור הזה נשמע לי מעוות ואפילו חולני."

"אני מבין." השפיל דור את מבטו, "את צודקת כמובן." הוסיף, "אבל למעשה יש אנשים שחיים ככה, חלקם בגלוי כשכולם יודעים הכל, וחלקם בסתר. ראיתי בערוץ דוקו תוכנית על זוג הומואים שהכניסו מישהי לקשר שלהם ו..."

"וזה כל כך יוצא דופן עד שעשו עליהם תוכנית טלוויזיה." קטעה הילה את דבריו, "אז תודה רבה לך, אבל אני, אם זה בסדר מבחינתך, מעדיפה חיים רגילים ומשעממים שלא יעניינו אף אחד, ואתה יודע מה? גם אם היית מבטיח לי להפסיק להיפגש עם הגידי הזה, ולהיות רק איתי מעכשיו ועד המוות, לא הייתי מסכימה, ולא בגלל שאתה בוגד, אלא בגלל שאני מרגישה שאתה לא אוהב אותי יותר."

"זה לא נכון." מחה דור קלושות, אם כי בעצם כבר לא היה באמת בטוח בכך.

"שקרן, אתה לא אוהב אותי והרגשתי את זה כבר די הרבה זמן. מיד אחרי שהקטן נולד הרגשתי שאין לך יותר רגש כלפי, בימים טובים אולי חיבבת אותי קצת, אבל זה הכל, רוב הזמן היית אדיש כלפי, וכל זמן שעשיתי את העבודה שלי כמו שצריך לא ממש עניינתי אותך. עמוק בלב ידעתי את זה, וכל הזמן ניסיתי להגיד לעצמי שאני טועה, וזה סתם הורמונים, או רגישות מטופשת..." היא קמה נסערת, והביטה בו בזעם, "לא הקשבתי לעצמי, הייתי טיפשה וביטלתי את עצמי, בזבזתי עליך חמש שנים ועכשיו אתה מציע לי להמשיך לחיות ככה, לחיות חיים קרים וריקים, בלי אהבה, בלי תשוקה ובלי חום? אני מעדיפה למות ולא להמשיך להיות נשואה לך."

דור תקע את מבטו ברצפה ושתק. היא צדקה והוא ידע זאת וחש שפל ועלוב כמו תולעת.

"מחר אני הולכת לעורך דין להתחיל את תהליכי הגירושים." הכריזה הילה, "אתה רוצה שנלך לאותו עורך דין כדי לחסוך זמן וכסף? או שאתה מתכוון לבזבז כספים שאין לנו רק כדי להתווכח איתי על הרכוש והילדים?"

"אין על מה להתווכח, הילדים הם של שנינו, ואני לא מתכוון להתגרש מהם או למנוע מהם משהו. אני רק מקווה שתתני לי לבקר אצלם בלי לעשות לי בעיות."

"אל תהיה טיפש, אתה בעל גרוע אבל אבא טוב ואני לא אלחם בך על חשבונם. צריך רק להחליט מה עושים עם הדירה."

"הדירה שלנו?" התפלא דור.

"הדירה שלך." הזכירה לו הילה, "קנית אותה עוד לפני שהתחתנו."

"את רוצה לעזוב את הדירה?" נדהם דור, "חשבתי שאת אוהבת אותה, שהיא אידיאלית לילדים."

"אחד מאיתנו צריך לעזוב אותה." ציינה הילה בקרירות, "ומאחר וזו הדירה שלך..."

"לדעתי עדיף שאת והילדים תמשיכו לגור פה, חשוב לא לזעזע את החיים שלהם יותר מידי, אני אשכור דירה לא רחוק ואקפוץ כל כמה ימים לבקר אחרי הצהרים כדי שנמשיך לגדל אותם יחד."

"בסדר." הסכימה הילה, "ומה אם אני אמצא בן זוג חדש?"

"נעבור את הגשר כשנגיע אליו." הציע דור וקם, "כבר נורא מאוחר ויש לי כאב ראש נוראי, וגם הגרון שלי... עדיף שאני אלך."

"חכה, אני אכין לך תה ומשהו לאכול, ובינתיים תשכיב את הילדים." הציעה הילה.

בסופו של דבר, אחרי שהילדים נרדמו והתה נלגם, כבר היה נורא מאוחר, ללי נרדם בפינתו המרופדת, וגשם זלעפות החל לרדת בעוז.

"איזה גשם, אולי תישאר לישון פה?" הציעה הילה. דור הביט בחלון, ראה ברק רחוק, שמע רעם עמום והסכים. שלח מסרון לגידי שהוא נשאר הלילה עם הילדים, ועוד לפני שקיבל תשובה נרדם בחדר האורחים. 

דור והילה שכרו עורכת דין משותפת שהייתה גם מגשרת, ובעזרתה התגרשו בקלות ובזריזות. מיד אחר כך השלימה סבתא של גידי עם רוע הגזירה והסכימה לעבור סופית לבית אבות. היא הניחה לגידי לפנות את רהיטיה העתיקים מדירתה, ולהשכיר אותה לדור שהוצג בפניה כידיד שלו. במשך כשנתיים הסידור הזה עבד לא רע בכלל. דור המשיך לפגוש את ילדיו כמעט כל יום, נפגש עם גידי פעמים שלוש בשבוע, ומידי פעם הם אפילו ישנו יחד.

כולם הרגישו נוח והיו מרוצים, אפילו הוריו של דור השלימו עם גירושיו והמשיכו להיות בקשר טוב עם הילה. רק הידידות החמה בין דנה אחותו, להילה לא שבה לקדמותה. הן לא רבו, ואפילו לא החליפו מילים קשות, אבל הילה החלה לדבר עם דנה בקרירות והפסיקה לגלות בפניה את ליבה. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים להתקרב לגיסתה לשעבר קלטה דנה את הרמז והניחה לה.

שבוע אחרי יום הולדתו הראשון של בנו הצעיר של גידי נפטרה פתאום הסבתא, בעלת הדירה בה גר דור. עוד בזמן השבעה החלו גידי ובת דודתו לריב על הירושה. בת הדודה רצתה למכור את הדירה, ואילו גידי רצה להמשיך להשכיר אותה. בלהט הויכוח נפלט לבת הדודה שגידי לא רוצה למכור את הדירה של סבתא כדי שיוכל להמשיך להשכיר אותה במחיר נוח למאהב שלו, ולרוע המזל אשתו, ששהתה במטבח והכינה קפה לאורחים, שמעה את ההערה.

היא קפאה לרגע, נדהמת ומיד אחר כך התעשתה, הגישה למתאבלים קפה ועוגיות כשהיא שומרת על סבר פנים יפות, שתקה ולא גילתה אף ברמז ששמעה את הנאמר בסלון הוריו של גידי, שם ישבו כולם שבעה על סבתא, אבל מיד אחרי שחזרה הביתה נחפזה לפנות לבלש פרטי, ואחרי כמה ימים כבר ישבה במשרדו והביטה מזועזעת בתמונות שצילם הבלש דרך חלון הדירה הסמוכה לדירת הסבתא המנוחה. בתמונות נראה בעלה חבוק בזרועות גבר אחר - הדייר ששכר את דירתה של סבתא.

אשתו של גידי שמרה על קור רוחה גם נוכח התמונות המרשיעות. היא שילמה לבלש הפרטי, לקחה את התמונות וזימנה את בעלה לשיחה. גידי קיבל ממנה הצעה שאי אפשר לסרב לה - או שייוותר על המאהב שלו ויחזור להיות בעל נאמן, או שייוותר על הדירה שהייתה רשומה על שם אשתו - רעיון מבריק של הוריה שקנו אותה לזוג הצעיר כמתנת חתונה - ישלם דמי מזונות גבוהים לשלושת ילדיהם וייגרר מהארון קבל הוריו ושאר בני משפחתו. אשתו הבטיחה לו נאמנה שאם לא ייעתר לדרישתה כל מכריו, כולל לקוחותיו והקולגות שלו בעבודה, ידעו בדיוק מה הסיבה לגירושיו.

"אבל את הרי לא אוהבת אותי, אז מה אכפת לך מה אני עושה במיטה עם אחר?"

"אכפת לי כי אתה בעלי ואבא של הילדים שלי, ואני לא מוכנה שקרובי המשפחה הדפוקים שלך יצחקו עלי. איך בכלל נודע לה שאתה והוא..." היא חרקה בשיניה מרוב תיעוב, "איך יכולת להשפיל אותי ככה? אתה לא מתבייש? מילא לבגוד אבל עם גבר? אני רוצה שתעיף אותו מהדירה ותמכור אותה כמה שיותר מהר, ושתפסיק לבגוד בי עם גברים."

"אז עם נשים מותר לי? או שאולי החלטת להשתנות ולהפסיק להיות פריג'ידית?" הוכיח גידי שגם הוא ניחן בקור רוח ויודע להגיב ברשעות ארסית לא פחותה משל גרושתו לעתיד.

אשתו זעמה וסטרה לו, וגידי שידע מה עונשם של בעלים שמכים את נשותיהם התאפק, קמץ את אגרופיו, שלח אותה להזדיין, ארז מזוודה והסתלק מהבית.

הגירושים שלו היו הרבה פחות ידידותיים משל דור והילה, אבל בסופו של דבר, אחרי שמכר את דירתה של סבתא כדי לממן את שכר עורכי הדין, הוא נפרד מאשתו ועבר לגור עם דור בדירה קטנה ונחמדה בחיפה. הדירה הייתה בהדר, באזור עירוני צפוף ורווי חנויות ובתי קפה, מקום מתאים לגברים בודדים אבל לא הולם מגורים עם ילדים או כלבים. ללי התקשה להסתגל אליה, ומזל שהילה הסכימה שהוא יחזור לגור איתה ועם הילדים.

דור נסע לבקר את ילדיו בקריות פעמיים, ולפעמים אפילו שלוש פעמים בשבוע, ולא פעם שהה אצלם בסופי שבוע כדי לשחרר את הילה לביקור אצל בן זוגה החדש - אלמן נחמד שחי עם ילדיו בתל אביב.

הוא לא הופתע במיוחד כשגילה שגידי פתח פרופיל באטרף, והוא מנצל את העדרו מהבית כדי להזמין לדירתם גברים צעירים לזיונים חטופים. אחרי שחשב על זה מעט הבין שבמקום לעורר סצנות, ולהתחיל לחפש שוב דירה ובן זוג עדיף להעלים עין, להשלים שזה מה שיש, לפתוח גם כן פרופיל באטרף, ומידי פעם - כשגידי מבקר אצל ילדיו או עסוק בענייניו – להשתמש בו. מה עוד אפשר לעשות אחרי כמה שנים של חיים יחד? הרי צריך לרענן מידי פעם את השגרה ומה שגידי לא ידע לא יזיק לו.

המשך הסיפור של דור נמצא כאן

ו. מה רבים הכיסופים

11. בעיות לב

כמה ימים אחרי יום הולדתה הראשון של ביתה חלמה הילה, אשתו של דור, חלום ארוטי נפלא שגרם לה להתעורר בלב פועם בדופק מואץ. היא פנתה אל בעלה, התרפקה עליו ושלחה יד אל חלציו, אך להפתעתה ולעלבונה הוא התרחק ממנה, מלמל משהו על פיפי וצחצוח שיניים, ברח למקלחת, ואחר כך, במקום לחזור למיטה ולנצל את שעת הרצון הנדירה הזו הלך למטבח להכין קפה. בינתיים הילדים התעוררו וחלון ההזדמנויות הקטן, הסדק הפרטי הצר שנפער במפתיע במארג הצפוף והעמוס של יומם נסגר עד למחרת.

למחרת היא העירה את עצמה מיד כשהחלה לחלום שוב על גבר גבוה ושרירי שליטף את שדיה וטמן את פניו בין ירכיה, והעירה בעדינות את בעלה, והפעם לא סמכה על רמז עדין אלא דרשה בפה מלא, "בוא אלי, כבר המון זמן לא... נו, דורי, בוא."

"בסדר, אבל רק שנייה, אני אלך קודם לבדוק מה עם הילדה."

"לא." עצרה אותו הילה, "אל תלך, אתה תעיר אותה, בבקשה דור... כבר כמעט חצי שנה לא עשינו סקס, מה, אתה לא רוצה גם?" שלחה יד, גיששה בין רגליו והתאכזבה,

"מה הבעיה דור?"

"אין שום בעיה, אבל... אבל... תראי, אני לא מכונה, את מעירה אותי פתאום ו... גם את לא רצית המון זמן."

"אבל עכשיו אני כן רוצה. מה, אתה מעניש אותי כי פעם לא רציתי? הייתי אחרי לידה, שכחת?" עיניה התמלאו דמעות וקולה נחנק, "זה בגלל שעליתי במשקל, נכון?"

"אה... אני... תראי הילה..."

"אבל כבר התחלתי לרזות, מאז הלידה הורדתי כמעט חמש ק"ג."

"אני יודע חמודה, בבקשה, אל תבכי, אני מצטער נורא הילה, אבל..."

"אבא, אני רוצה שוקו!" צרח בנו הקטן שהתגנב ממיטתו וחש אל מיטת הוריו.

"ששש... תעיר את הקטנה." נזף בו דור, וכאילו שמעה אותו התיישבה הנסיכה שלו במיטתה ופרצה בבכי מר, והם הניחו בצד את הזוגיות הרמוסה שלהם, וחזרו להיות רק אבא ואימא, מרגיעים, מלטפים, מסדרים ומארגנים. 

למחרת נפגשו דור וגידי בדירת הסבתא, ודור סיפר לגידי על הסצנה הלא נעימה עם אשתו. "מאז שאני אתך לא היה לי סקס איתה, היא לא רצתה, ואני לא לחצתי, והנה, פתאום היא נזכרה, ועוד בחמש בבוקר." תינה את צרותיו בפני מאהבו.

"טוב, עם שני ילדים קטנים זו השעה הכי סבירה לסקס... מה הבעיה לתת לה מה שהיא רוצה?"

"לא עמד לי." הודה דור בבושת פנים.

"לא נעים, היא כעסה?"

"יותר גרוע, היא בכתה, שאלה אם זה בגלל שהיא השמינה... אל תשאל, עשתה לי סצנה שלמה." הוא התהפך ונשכב על צידו, נשען על מרפקו והביט בפרופיל הנאה של גידי, "אתה ואשתך... איך אתה מסתדר איתה?"

"מסתדר מצוין." השיב גידי, והייתה נימה מתכתית נחושה בקולו שרמזה לדור שהוא הגיע לאזור אסור, ועדיף שייסוג.

"גם אני מסתדר עם אשתי נהדר, עד היום לא היו שום בעיות, היא תמיד הייתה עייפה או שכאב לה הראש או משהו, ומאז שאנחנו יחד זה התאים גם לי... אני לא מבין מה עבר עליה פתאום, אני מקווה שהיא תירגע."

"ומה אם לא? מה תעשה אז?"

"לא יודע, אעצום את העיניים ואחשוב עליך." גיחך דור.

"או שתיקח ויאגרה."

"מאיפה אני אשיג ויאגרה?" התפלא דור.

"אני אביא לך." גידי גישש בארנקו ושלף רדיד אלומיניום שהכיל שני כדורים כחולים בצורת מעוין, "אין לך בעיות לב, מה?"

"האמת שכן." התבדח דור, "אבל אני סומך עליך שתשמור לי עליו." חייך אל גידי ומשך אותו אליו לחיבוק.

"דור... תקשיב..." ניסה גידי להרגיע, ואולי להזהיר, אבל דור מאס בדיבורים והשתיק אותו בנשיקה סוערת שהייתה הקדמה להתעלסות נמרצת, ואחר כך כבר היה מאוחר והם נאלצו להיפרד ולמהר איש לעבודתו.

עוד באותו ערב דור לקח את הכדור הכחול לפני שהלך לישון, ושעתיים אחר כך התעורר עם זקפה ופנה לאשתו שקיבלה את פניו בשמחה, מילא את חובתו כלפיה כבעלה ושניהם נרדמו מרוצים. בעצתו של גידי פנה דור לרופא המשפחה, סיפר בגמגום נבוך על בעיות זקפה, ואחרי שהרופא בדק את לחץ הדם שלו הוא קיבל מרשם לויאגרה ונשלח לעשות בדיקות דם שכולן היו תקינות כמובן.

ובכל זאת הילה לא הייתה מרוצה, בעלה נעתר לה כל פעם שיזמה סקס, ומידי פעם יזם בעצמו, אבל היא עדיין לא חשה נחשקת או אהובה. "הוא עושה כל מה שצריך, והוא אבא נהדר ושותף טוב לעסק הזה של גידול ילדים ופרנסה, אז למה אני מרגישה שמשהו חסר?" גילתה לגיסתה שהפכה לחברתה הקרובה ביותר.

"עסק, את מרגישה שהמשפחה שלך זה עסק?"

"סוג של..." נאנחה הילה, "ושלא תביני אותי לא נכון, אני אוהבת את הילדים אהבת נפש, וגם דור חושב קודם כל עליהם ועל טובתם, אבל מרוב דאגה לילדים ולפרנסה מה שהיה ביני לבינו נעלם איכשהו, אנחנו מתפקדים ביעילות של פועלים במפעל,  אבל אני לא מרגישה שהוא אוהב אותי כמו שאוהבים בת זוג."

"אולי אתם צריכים לצאת לחופשה יחד? לתת את הילדים לסבתא, ללכת לצימר ולתרגל קצת רומנטיקה זוגית?" הציעה דנה.

"דור לא יסכים, הוא כל כך מסור לעבודה, וחוץ מזה הוא לא יסכים לעזוב את הילדים, הוא אבא מאוד דאגן."

"אני אדבר איתו, את לכי ותזמיני מקום באיזה צימר רומנטי עם ג'קוזי. חכי, יש לי רשימה של המקומות הכי רומנטיים בגליל." הגישה לה דנה רשימה של צימרים שגזרה מהעיתון ושמרה משום מה.

הילה התקשרה ומצאה מקום שנראה לה, הזמינה מקום ואחר כך העמידה את דור בפני עובדה.

"אבל מה עם הילדים." מחה דור.

"דנה ואימא שלך ישמרו עליהם, בבקשה דור, שנים שלא יצאנו יחד לחופשה, וסוף סוף חזרתי למשקל הרגיל שלי. אני מתה לנסות את הבגד ים החדש שלי."

הייתה לה תשובה לכל ההסתייגויות שלו, ודור נאלץ להיכנע, וברגע שנותר לבד התקשר בדחיפות לגידי לבטל את הפגישה של יום שישי. "זה בסדר." הרגיע אותו גידי, "מובן שאשתך באה קודם."

לא נכון, זה לא מובן בכלל, אני לא אוהב אותה, אני אוהב אותך! רצה דור לצעוק, אבל נשך את שפתיו והתאפק, ארז את בגד הים והויאגרה שלו ונסע לחופשה רומנטית עם אשתו.

"הוא משתמש בויאגרה." גילתה הילה לדנה, "ארזתי בעצמי את הדברים שלנו לפני שחזרנו ומצאתי אצלו ויאגרה. למה שגבר צעיר כל כך יצטרך ויאגרה כדי לתפקד עם אשתו? צדקתי כשטענתי שהוא לא אוהב אותי באמת." התייפחה, נעלבת ופגועה.

דנה ניסתה לנחם אותה כמיטב יכולתה, ולהעלות השערות על חרדת ביצוע, וחשש לאכזב אותה, אבל הילה לא השתכנעה, האינטואיציה שלה אמרה לה שהיחסים בינה לבין בעלה אינם כשורה, והיא החליטה להתחיל לעקוב אחריו, ולחטט במחשב ובטלפון הסלולרי שלו. היא לא מצאה כלום כמובן, רק דברים שנוגעים לעבודתו, ותסכולה גבר, ואז, יום אחד יצאה מוקדם מהרגיל מהמשרד בו עבדה ונסעה לרחוב יותם כדי לבקר אצל רופא שיניים חדש שקיבלה עליו המלצות טובות. בעודה מחפשת את משרדו של הרופא ראתה לפתע את בעלה נכנס לבניין דירות מעבר לכביש, מקום שעד כמה שהיה ידוע לה לא היה לו שום סיבה לבקר בו. היא שכחה את רופא השיניים ואת התור שנקבע לה ורצה אחריו, וכשהציצה לכניסה בה נעלם בעלה עוד הספיקה לראות את הדלת בקומה השנייה משמאל נסגרת מאחוריו.

לרגע חשבה לעלות גם היא למעלה ולהיכנס ויהיה מה שיהיה, אבל הפחד מפני מה שתגלה שם עצר אותה. היא חזרה לרחוב מצאה את המרפאה, סבלה בגבורה כשהרופא ניקה את שיניה, ויצאה החוצה, ליבה כואב וראשה מסוחרר הרימה את מבטה לבחון שוב את שיכון הדירות בו ראתה קודם את בעלה, ולהפתעתה ראתה אותו יוצא מהכניסה אליה נכנס קודם כשהוא מלווה לא באישה אחרת אלא בגבר זר ששוחח איתו בערנות.

תחושת רווחה נפלאה פשטה באבריה של הילה, "דור!" צעקה ונחפזה לחצות את הכביש בריצה, "שלום דור." חייכה אליו, "מה שלומך? מה אתה עושה פה?" נישקה את לחיו, "היי, אני הילה, אשתו של דור." הציגה את עצמה בפני הזר שחייך אליה בחזרה בחביבות, "שלום הילה." אמר, "לא ידעתי שקבעת פגישה עם דור."

"לא קבענו, בכלל לא ידעתי שתהיו פה, הלכתי לרופא שיניים ופתאום... איזה מקריות! מה אתם עושים פה?"

"בדקתי את הדירה של סבתא של גידי." שלף דור הסבר זריז.

"כן, סבתא עברה לבית אבות ואנחנו שוקלים להשכיר את הדירה שלה, אבל צריך לשפץ אותה קצת קודם, ורציתי עצה ממהנדס בניין." הוסיף גידי, "אני מודה לך מאוד על העצות שלך דור, אני אדבר עם אחי ואז נחליט, ביי." נפרד מהם לשלום, נכנס למכוניתו ונסע לדרכו. 

"כמעט עשיתי מעצמי טיפשה גמורה." ספרה הילה לדנה למחרת, "הלכתי לרופא שיניים חדש, ופתאום ראיתי את דור נכנס לדירה ממול, וכמעט שחשבתי ש... איזה מזל שהתאפקתי ולא התפרצתי פנימה כמו איזה אישה היסטרית, פחדתי שהוא עם אישה אחרת ומסתבר שהוא היה שם עם מישהו שרצה להתייעץ איתו בקשר לשיפוץ הדירה של סבתא שלו."

"עם מישהו, איזה מישהו?" נדרכה דנה.

"איזה גידי אחד, בחור נחמד דווקא, דור מכיר אותו כי החברה שלו עובדת עם המשרד שלהם, והוא פשוט עשה לו טובה, ואני כבר חשבתי ש... אני והאינטואיציה שלי, איזה סתומה אני לפעמים."

"ומה עם הויאגרה, שאלת אותו למה הוא צריך אותה?"

"לא, החלטתי שאם הוא טורח כל כך להסתיר אותה עדיף לא לגלות לו שאני יודעת את הסוד הקטן שלו, הוא אמנם בעלי, אבל יש לו זכות לפרטיות."

"כן, את צודקת." השיבה דנה, ולמרות שליבה ניבא לה רעות התאמצה לחייך אל גיסתה. 

כבר למחרת ניהל דור שתי שיחות שדכדכו אותו עד עפר - אחת עם גידי שהתקשר אליו שלא כדרכו למשרד, וביקש שיפגשו אחרי העבודה בבית הקפה הסמוך. "מה, היום, למה? מה קרה, הכל בסדר?"

"כן, אני רק... אני חושב שאנחנו צריכים לדבר דור." השיב גידי בקול חרישי, וליבו של דור נפל בקרבו.

"לדבר על מה, ואל תגיד לי שזה לא לטלפון, אני לא אחזיק מעמד עד חמש, תגיד לי עכשיו, הצורך הזה לדבר איתי פתאום, זה בגלל שנתקלנו אתמול באשתי?"

"כן, אני... טוב, זה לא רק זה, אבל כן, אני חושב שאנחנו צריכים לקחת פסק זמן דור."

"פסק זמן? זו הדרך העדינה שלך להגיד שנמאסתי עליך?"

"דור בבקשה, אל תכניס לי מילים לפה, אני רק חושב שאתה נקשר אלי יותר מידי ושזה לא בריא לאף אחד מאיתנו, ולכן עדיף ש..."

"לא, לא עדיף, אבל אם זה מה שאתה רוצה בבקשה, אני לא מכריח אף אחד להיות איתי." הפסיק אותו דור בגסות, טרק את השפופרת וברח לשירותים כדי לבכות שם בפרטיות.

היה עליו להמתין עוד דקות ארוכות עד שנרגע מעט וחזר למשרדו, וכמו להכעיס מיד כשחזר אנשים נכנסו והטרידו אותו שוב ושוב, כל אחד מהם רצה שיפתור בעיה זו או אחרת, וכולם שמו לב שפניו לא טובות, ועיניו אדומות, ולכולם הוא היה צריך להסביר שזה בסדר, הוא לא חולה, הוא רק סובל מאלרגיה.

דור חזר הביתה עם כאב ראש נורא, ולפני שהספיק להניח את תיקו התקשרה אחותו ודרשה לשוחח איתו, "מה הבעיה דנה, זה לא יכול לחכות?"

"לא, זה דחוף מאוד, אתה לבד עכשיו?"

"כן, אבל הילה תחזור עוד מעט עם הילדים והכלבים מהגן הציבורי, אז תדברי מהר."

"דור, הילה לא טיפשה, היא מרגישה שאתה כבר לא אוהב אותה, אני מניחה שגם בהתחלה לא אהבת אותה כמו שאהבת את הבחור הזה... לא משנה, אבל עובדה שהתחתנת אתה, ואם אתה חושב שהיא לא יודעת שאתה צריך ויאגרה כדי לתפקד אתה במיטה אתה באמת טיפש."

"הרבה גברים צריכים ויאגרה, זה לא אומר כלום."

"לה אולי, אבל אני מכירה אותך יותר טוב, וברגע שהיא ספרה לי על הבחור הזה שעשית לו טובה והלכת איתו לדירה של סבתא שלו הבנתי."

"מה הבנת? אני עייף והראש כואב לי, אין לי כוח לרמזים שלך דנה, אז תפסיקי עם זה."

"לא, אתה תפסיק, ואני לא רומזת כלום, אני אומרת לך בפירוש, הילה לא יודעת שאתה הומו, אבל כמו שאמרתי, היא לא טיפשה, ובסוף היא תבין, אז בבקשה, תזכור שיש לך ילדים קטנים ותפסיק עם זה."

"בסדר." אמר דור, סיים את השיחה עם אחותו, הכין ארוחת ערב לילדים, חביתה וסלט כמו תמיד, ואחרי שהם אכלו עזר להילה לרחוץ אותם ולהשכיב אותם לישון כמו שעשה תמיד, ואחר כך, בטענה שהוא זקוק לחילוץ עצמות יצא לטיול ערב עם ללי וסוקי, שחרר אותם בגינת הכלבים הסמוכה לביתו, ובעוד הם משתובבים על הדשא כבש את פניו בידיו ובכה עד שאזלו דמעותיו, ואז שב הביתה, ובמקום להפריע לאשתו שישנה במיטתם הזוגית הלך לישון לבדו על הספה.

 12. נ.ב. אני אוהב אותך

דור קרא פעם שיש צורך להתאבל חודש על כל שנה של זוגיות כדי להתגבר כהלכה על פרידה ולהתחיל מחדש. הוא היה עם גידי שנה וחצי ועל פי החשבון הזה היה עליו לשכוח את גידי אחרי שישה שבועות, אבל גם אחרי חודשיים הוא חש עדיין מדוכא ולא היה לו חשק לסקס עם אף אחד, לא גבר, לא אישה, ובמיוחד לא עם אשתו שהתחילה לדאוג בגלל מצבו הנפשי, והציעה שאולי הוא ילך לראות מישהו כי ברור שעובר עליו דבר רע.

דור סירב בתוקף וביקש שתניח לו לנפשו, והיא נפגעה מאוד ושפכה את ליבה בפני גיסתה. "הוא מדבר יפה יותר עם הכלב שלו מאשר איתי. אני מרגישה כל כך בודדה איתו, אנחנו כמו שני זרים שחולקים בית וילדים, ישנים יחד, אבל כל אחד חי את החיים שלו בנפרד. הזוגיות שלנו גוססת לי מול העיניים ואני לא מצליחה להעיר את בעלי, הוא מתעקש שהכל בסדר ורק נדמה לי, ומנסה לשכנע אותי שאני סתם נודניקית..." היא נאנחה בתסכול, "אם הוא היה מודה שיש בעיה היינו יכולים לעשות משהו, אולי ללכת לטיפול זוגי, אבל הוא פשוט מתעלם... רוצה שרק אניח לו לנפשו ואני פשוט משתגעת כבר."

"איך הוא עם הילדים?" חקרה דנה, מודאגת.

"בסדר גמור, בשבילם יש לו חיבוקים והוא מתנהג אתם ממש בסדר, יותר סבלני אפילו ממני, וגם עם הכלבים הוא מקסים, מלטף ודואג, ורק אלי... זה לא שהוא צועק או מעליב, הוא מתנהג אלי ממש בסדר, אבל במין ריחוק וקרירות נוראית כזו... אין טיפת חיבה, אין חום, אין אהבה, הוא מתנהג כלפי כאילו שאני שותפה עסקית שלו, ולא מבין למה זה כואב לי, ואני לא מצליחה בשום פנים ואופן להסביר לו כמה הוא פוגע בי..." היא הבליעה התייפחות, "אני ממש אובדת עצות." הודתה ומחתה דמעה.

דנה חיבקה את גיסתה, הסכימה איתה שעל דור עובר משהו קשה ולא ברור, ביקשה ממנה להיות סבלנית ומכילה, הבטיחה לשוחח עם אחיה, נפרדה ממנה לשלום בנשיקה והלכה להתייעץ עם בעלה, אולי לו יש איזה רעיון בנוגע למשבר בחיי הנישואים של אחיה.

בינתיים חזרה הילה הביתה ומצאה את בעלה ממתין לה בקוצר רוח. "הילדים אכולים ומקולחים." בישר לה, "ומחכים לך שתספרי להם סיפור לפני השינה, אני הולך עם הכלבים לטיול." אמר, והסתלק בחיפזון.

"אבל כבר טיילתי אתם אחרי הצהריים." קראה הילה אחריו, אבל בעלה חש החוצה ולא הקשיב, והילה נתקפה שוב בהרגשה שהוא עושה הכל כדי להתחמק מנוכחותה, נעלבה והתעצבה אל ליבה ואחר כך גם כעסה, אבל כבר לא היה על מי.

דור לקח את הכלבים לפארק החשוך למחצה שבשעה זו כבר היה כמעט ריק, ולפני שנכנס התיישב על ספסל של תחנת אוטובוס שפנס רחוב האיר אותה קלושות, קרא שוב את ההודעות שקיבל לסלולרי שלו, וחייך לעצמו בהנאה לפני שמחק אותן כפי שהבטיח. ההודעות היו מגידי שהפתיע ויצר איתו קשר אחרי כמעט חודשיים של שתיקה. הוא התנצל על היעלמותו, ביקש מדור שיסלח לו על התנהגותו המחפירה  והבטיח שאם דור יסכים להיפגש איתו הוא יסביר הכל.

בהתחלה הניח דור לאגו הפגוע שלו להוביל אותו וסירב, אבל גידי שב והפציר, התחנן והצהיר שהוא מוכן לעשות הכל ולהגיע לכל מקום ובכל שעה על פי נוחיותו של דור רק כדי לזכות לראותו שוב. אחרי יום שלם של חילופי מסרים ארוכים ומתחננים התרצה דור לבסוף וקבע איתו פגישה בפארק, באזור של גינת הכלבים.

תגיע אחרי שבע בערב, אני אבוא עם הכלבים, אבל אני לא אוכל להישאר יותר מידי זמן. הסתייג.

גידי לא נרתע, הסכים מיד ואף הודה לו במילים חמות, ובסוף ההודעה רשם - נ.ב. אני אוהב אותך.

ליבו של דור התרחב בקרבו מאושר, כמה זמן חיכה לשמוע את המילים הללו מגידי, היה כמעט שווה לסבול את הפרידה הממושכת כדי לזכות בכך.

אחרי שמחק את ההודעות המרשיעות נכנס דור לפארק, ופנה לאזור המיועד לכלבים, ועוד לפני ששחרר אותם במתחם המגודר ראה את גידי חש לקראתו. הם לחצו ידיים ואחר כך התחבקו קלות, מצטערים בסתר ליבם שהם במקום ציבורי ולא יכולים להתנשק ולהתגפף. אחר כך התיישבו על ספסל ושקעו בשיחה.

"רזית." אמר גידי, מביט ברוך בפניו של דור, "אתה בסדר?"

"עברה עלי תקופה קשה, אבל זה בסדר, אני אתגבר." השיב דור בקרירות, מסרב להסגיר חולשה, "ואגב, גם אתה נראה עייף מאוד." העביר את הכדור למגרש של היריב.

"אני באמת עייף." הודה גידי, "וגם נורא מתגעגע אליך." הוסיף חרש ולכסן אל דור מבט מתחטא, "התגעגעת אלי דורי?"

דור ענה בתנועת ראש חטופה וניסה להמשיך להיראות קשוח ואדיש אבל הוא היה מאושר ונרגש מידי. שניהם נצמדו זה לזה ושתקו כמה שניות, מתאמצים להתעשת, עד שלבסוף גידי נשם נשימה עמוקה והתחיל להסביר, "אני נורא מצטער אם נפגעת, לא התכוונתי, אבל הייתי חייב לעשות פסק זמן בפגישות שלנו כי אשתי התחילה להציק שהיא רוצה עוד ילד, וכל זמן שהיינו יחד פשוט לא יכולתי לתפקד כמו שצריך... בדרך כלל זה לא מפריע לה, בעצם היא מעדיפה שאני לא אנדנד לה עם השטויות שלי, ככה היא קוראת לסקס, אבל אי אפשר לעשות ילד בלי השטויות האלה, וכל זמן שהייתי אתך פשוט לא הצלחתי להיות חרמן מספיק בשביל לספק את הסחורה, אתה מבין?"

"כן." הנהן דור, "חבל שלא הסברת לי הכל קודם."

"תכננתי לעשות את זה, אבל לא הספקתי כי פתאום אשתך צצה והתנפלה עלינו ואני פשוט... ירדתי מהפסים בגלל הפגישה הזאת, למרות שהיא נראית דווקא אישה נחמדה מאוד."

"היא באמת נחמדה, ואישה נהדרת, ובגללי היא סובלת. היא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלנו, אבל לא מבינה למה, ומה היא עשתה לא טוב, אני מרגיש שהיא הגיעה כבר כמעט לקצה החבל, ועוד מעט היא תתפרץ, והאמת, בצדק."

גידי נאנח, "היית צריך להתחתן עם מישהי קרה ששונאת סקס וצריכה אותך רק בשביל ילדים ופרנסה, כמוני."

"אחרי שהלל עזב אותי חשבתי שגמרתי עם הקטע של גברים, והתחתנתי עם הבחורה הראשונה שהסכימה, אם הייתי יודע שאני אפגוש אותך ושיהיו לי רגשות כלפיך אז..." הוא הסתובב והניח את ידו החמה על ברכו של גידי שנרעד ממגעו, "מה נעשה גידי?"

"לא יודע, אני רק יודע שהרגשתי נורא מאז שנפרדנו, אף פעם לא קרה לי דבר כזה, נורא סבלתי, והתגעגעתי אליך בצורה בלתי נסבלת, ואתה?"

"מה אתה חושב? אחרי שהחלטת שאתה רוצה פסק זמן עבר עלי גיהינום." התוודה דור.

הם הביטו זה בזה נרגשים ומאוהבים ולבסוף התגברה התשוקה על הזהירות והם קמו מהספסל, התחבאו מאחורי עץ אלון עבות, התחבקו והתנשקו, התגפפו ושלחו ידיים, וסיפרו זה לזה עד כמה הם אוהבים אחד את השני. רק אחרי חצי שעה הם נזכרו איפה הם נמצאים, אבל עד אז כבר היה מאוחר מידי - סוקי וללי נעלמו כלא היו.

שניהם נבהלו והחלו להתרוצץ ברחבי הגן החשוך, שורקים וקוראים לכלבים.

ללי נמצא מהר מאוד, משתעשע עם הממטרות שהופעלו בחושך כדי להשקות את ערוגות הצבעונים ששתלה העירייה ברוב חסדה כדי ליפות את הגן, אבל סוקי נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. אחרי התרוצצות מעייפת בכל פינות הגן כשהם שורקים וצועקים את שמה של סוקי התייאשו השניים והחליטו לשוב איש לביתו.

"סוקי בטח חזרה הביתה לבד." ניחם גידי את דור המזיע והעייף, הבטיח להתקשר מחר בבוקר ונסע לביתו, מניח לדור לחזור הביתה רק עם ללי הרטוב והמבוצץ.

דור חזר אחרי תשע בלילה וגילה שהילה נרדמה במיטתו של הילד שישן גם הוא, אוחז בכפו הקטנה בספר. גם התינוקת נמה במנוחה, ורק סוקי לא נראתה בשום מקום.

דור ניגב כמיטב יכולתו את כפותיו המטונפות של ללי, התקלח והלך לישון בתקווה שעד הבוקר סוקי הקטנה תשוב הביתה.

למחרת בבוקר העירה אותו הילה בבהלה גדולה, ושאלה לאן נעלמה סוקי?

"לא יודע." הודה דור, "היא ברחה מגינת הכלבים, חיפשתי בכל מקום, אבל לא הצלחתי למצוא אותה."

"אז פשוט חזרת הביתה והלכת לישון!" צעקה הילה בזעם, "ולמה הכלב שלך מטונף בבוץ?"

"זו לא אשמתו, בזמן שהתרוצצנו בפארק וחיפשנו אותה הממטרות התחילו פתאום להתיז עלינו מים. ידעת שהם משקים את הצבעונים בלילה?"

"מעניין את סבתא שלי! מה אכפת לי מהצבעונים הדפוקים האלה? איך יכולת לעשות את זה? איבדת את סוקי שלי!" צרחה הילה בכל כוחה, מעירה את הילדים שלא היו רגילים לשמוע את הוריהם רבים בקול רם כל כך ומרוב בהלה פרצו בבכי.

כל שגרת הבוקר השתבשה – הילה צעקה ובכתה, הילדים התרוצצו ערומים למחצה ובכו גם כן, ללי נבח ושרט את הדלת בניסיון לצאת החוצה, ודור ניסה להתנצל בפני אשתו ולהרגיע את הילדים, ורק הצליח להלחיץ אותם עוד יותר.

"די, שתוק כבר!" צעקה הילה בעצבים, "קח את הכלב המטונף שלך ולך לחפש את סוקי, ואל תחזור עד שתמצא אותה!"

"אבל מה אם... מה אם אני לא אצליח, מה אם היא נעלמה לתמיד?"

"לא יודעת, אבל בלי סוקי שלי אני לא מוכנה לסבול בבית אותך או את הכלב המגעיל שלך." 

"אבל באמת הילה, תהיי הגיונית." הפציר דור, מוכה אשמה, "ברור שאת כועסת עלי ודואגת לסוקי, אני לגמרי מבין, אבל מה זו אשמתו של ללי?"

"זו אשמת שניכם, עופו לי מהעיניים!" צרחה הילה, ונעצה מבט מצמית בללי שמרוב בהלה נלחץ את הדלת, יבב כמו גור, והשתין על עצמו.

"אוף! איזה כלב מגעיל, שניכם מגעילים, עופו כבר מפה!" שאגה הילה.

דור חטף מהקולב את הרצועה של ללי ונמלט איתו החוצה, משאיר על הסף שלולית שתן מסריחה, ומדרגות מלוכלכות בטביעות כפות רגלים כלביות מבוצצות.

למזלו הסלולרי שלו היה בכיס מכנסיו, ואחרי שהתקשר למשרד והודיע שיגיע מאוחר יותר הלך דור לחפש את סוקי האבודה. הוא חזר וסקר את הפארק, לא מצא אותה ולכן הלך לווטרינר העירוני והודיע על אובדנה, ואחרי שהתקשר בעצתו לעמותת צער בעלי חיים וביקש שיצרו איתו קשר אם סוקי האבודה תגיע אליהם, חזר הביתה. הילה והילדים כבר יצאו - הילדים לגן והילה לעבודה - ומיד אחרי שהאכיל את ללי ואכל בעצמו הכין דור מודעה נאה עם תמונתה של סוקי, הבטיח פרס נכבד למוצא הישר, ובדרך לעבודה צילם עשרות העתקים של המודעה, ואחר כך תלה אותם בכל רחבי הקריה.

ברגע שהגיע למשרד התקשר קודם כל לגידי ובישר לו בצער שסוקי לא נמצאה, קבע איתו פגישה אחר הצהרים בדירת סבתא, שתה כוס קפה ורק אחר כך אזר עוד והתקשר להילה.

הם שוחחו שיחה קצרה וקרה. דור התנצל שוב ושוב, סיפר מה עשה כדי למצוא את סוקי וביקש סליחה על אובדנה, והילה ענתה לו תשובות קצרות ומתנכרות, והתעלמה בקרירות מהתנצלויותיו הנרגשות.

אחרי חודש של חיפושים נמרצים הילה השלימה בצער עם היעלמותה של כלבתה האהובה, ואחרי שסירבה בתוקף לקחת כלבה אחרת הודיעה לבעלה שהיא דורשת שהוא ייפטר מכלבו.

"להיפטר מללי? למה? מה את רוצה שאני אעשה איתו?"

"לא אכפת לי, מצידי תרדים אותו, או סתם תזרוק אותו באיזה מקום, אבל אם לי אין כלבה, אז גם לך לא."

"אז קחי כלבה אחרת, בואי נלך לצער בעלי חיים ונאמץ כלבה חדשה, ליד הטכני של חיל אוויר יש סניף ענקי של צער בעלי חיים, תמורת חמש מאות ₪ נוכל לקחת איזה כלב שתרצי."

"לא רוצה עוד כלב." התעקשה הילה, "וזה כולל גם את היצור המטונף שלך."

"ללי לא יצור מטונף, תפסיקי עם זה הילה."

"הוא כן מטונף, בדיוק כמו הבעל בית שלו." רקעה הילה בכף רגל קטנה ועיקשת על הרצפה, מבהילה עד ללי שהתחיל לפחד ממנה פחד מוות וניסה כל הזמן להתחמק ממנה, מתחבא מתחת לספה כל פעם שהיא נכנסה הביתה.

"הילה, די. את מפחידה אותו, תפסיקי להתנהג כמו משוגעת ותרגיעי." סינן דור שכל המצב המטורף הזה נמאס עליו.

"לא רוצה, לא רוצה להרגיע ולא רוצה לחיות עם הכלב הזה יותר." עמדה הילה על דעתה.

"זה הכלב שלי הילה, הוא היה שלי עוד לפני שהכרתי אותך, כשהתחתנת איתי קיבלת את שנינו בחבילה אחת, בדיוק כמו שאני קיבלתי אותך עם סוקי."

"כן, עד שאיבדת לי אותה."

"כמה פעמים אני יכול להתנצל על זה? אין לי מושג מה קרה לה, ואני מוכן לעשות הכל כדי שהיא תחזור, אבל לא הוגן להעניש את ללי בגלל שהכלבה הטיפשה שלך ברחה ונעלמה."

"סוקי הייתה חכמה פי אלף יותר מהבהמה שלך." נעלבה הילה, והחלה לבכות, "הוא רק כלב, והוא מפריע לי, למה שלא תיפטר ממנו כמו שאני מבקשת?"

"כי לא. אני וללי זה עסקת חבילה, אם הוא הולך גם אני הולך."

"יופי, אז לכו." השיבה הילה שעיניה יבשו פתאום, וקומתה הזדקפה, "עופו לי מהחיים וברוך שפטרנו!" הכריזה, ובכך, מבלי שבעצם התכוונה לכך, שמה קץ לנישואיה עם דור.

דור ארז בזריזות תיק קטן, יצא מהבית עם ללי והתקשר לגידי שהציע לו מיד לגור  בדירת סבתא ששהתה עדיין בבית אבות, מסרבת בכל תוקף למכור, או לפחות להשכיר את דירתה.

מובן שכל קרובי המשפחה שלהם התערבו וניסו לפייס ולשכנע את השנים לשקם את נישואיהם. הוריו של דור היו מוכנים לממן להם טיפול זוגי, ודנה אחותו קיימה מרתון שיחות נפש עם הילה במטרה לשכנע אותה לוותר לדור, ולהחזיר אותו הביתה עם ללי, אבל בסופו של דבר התברר שמרוב מאמצים והשתדלויות הם רק הזיקו וקלקלו. כמה ימים אחרי הפרידה הילה והילדים התארחו בבית הוריו של דור שרצו לבלות סוף שבוע עם הנכדים, ומבלי משים קלטה כמה משפטים שהם החליפו ביניהם ביידיש, בטוחים שהיא לא יודעת את השפה. הם טעו, היא הבינה מספיק כדי לדעת שכשהם אומרים פייגעל'ה הם לא מתכוונים לציפור אלא לבעלה, ופתאום התחילה להבין כל מיני דברים שלא הבינה קודם. הילה המתינה עד שחזרה הביתה והרימה טלפון לדנה שנשברה וסיפרה לה את האמת. הילה הפגועה ניתקה אתה מיד את הידידות ופנתה לעורך דין לענייני גירושין, ומשם הדרך למדרגות הרבנות הייתה קצרה. 

ה. מה רבים הכיסופים

9. ברלין

עברו כמה שבועות שקטים, הם כמעט ואיחו את הקרע שנפער ביניהם, ואז שבה המריבה והתלקחה בשנית כי תהילה הזמינה את אחיה למסיבת הנישואים שלה בברלין, מדגישה שזו הזמנה ליחיד, ובן זוגו לא רצוי.

הלל שמעולם לא היה בחו"ל הסכים בשמחה, מעליב את דור עד עמקי נשמתו.

"אני לא הייתי מתנהג ככה, אם היו מזמינים רק אותי, בלעדיך, הייתי מוותר."

"אבל זו אחותי התאומה, והיא צריכה אותי שם."

"בשביל מה, כדי שתחזיק לה את הנר? קיבלתי רושם שעד עכשיו היא הסתדרה יפה מאוד בלעדיך."

"אני קרוב המשפחה היחיד שנמצא אתה בקשר, ועכשיו כשהיא בהיריון... בבקשה דור, אל תכעס עלי, אתה לא רואה שאני קרוע."

"לא, אני רואה שאתה נורא שמח לטוס לחו"ל על חשבונו של הטיפוס הזה שבגד באשתו עם אחותך."

"זה לא הוגן מצידך, הוא אוהב אותה, לא את אשתו. מה, אם היא הייתה מזמינה אותך לא היית בא?"

"לא, וגם אם הייתי בא הייתי משלם על הכרטיס שלי בעצמי."

"יפה מאוד מצידך, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לממן טיסה לאירופה, ואני מתגעגע לתהילה ורוצה לשמוח בשמחתה."

"גם אם זה יקרה בלעדי?"

"אני מצטער, אבל ככה יצא, זה רק שבוע, גם אתה עזבת אותי והלכת למילואים לשבועיים." ציין הלל.

"מה אתה משווה בכלל? טוב, עזוב, לא משנה, תיסע בכיף ותיהנה לך, מה אכפת לי."

"באמת לא אכפת לך?" נפגע הלל.

"אכפת לי מאוד, אבל מה זה עוזר לי?"

"ותיקח אותי לשדה התעופה?" ניסה הלל לחבק אותו.

דור סירב להתרכך, "אבל אתה טס בארבע לפנות בוקר, בשביל מה יש רכבת? אין טעם ששנינו לא נישן כל הלילה. אני אביא אותך לתחנה ואעזור לך עם המזוודה."

"אני מודה לך." אמר הלל בקרירות, והפך אליו את גבו, "מאוד יפה מצידך לטרוח." הוסיף ביובש והלך לארוז.

בזמן שהותו של הלל בגרמניה שוחחו הוא ודור כל בוקר בסקייפ. בהתחלה השיחות היו ממושכות ונעימות, רצופות ביטויי חיבה והבעות געגועים, אבל אחרי כמה ימים הן התחילו להתקצר, ופה ושם דילג הלל על שיחה. הוא התחמק מלהסביר למה בדיוק הוא מאריך את שהותו בברלין לעוד שבוע, ואחר כך לעוד כמה ימים שאותם, כך טען, הקדיש לסיור מקצועי במסעדות המשובחות של ברלין. יומיים לפני מועד שובו המיועד של הלל לארץ הוא נעלם פתאום ולא היה זמין בסקייפ או בנייד. דור התחיל להיות מודאג, ואובד עצות התייעץ בבנצי שפגש ממש במקרה, מטייל עם כלב חום קטן וקופצני בגן הציבורי מתחת לדירתו.

"מה אתה עושה פה?" התפלא דור, ורכן ללטף את הכלב, "איזה כפות רגליים ענקיות יש לכלב הזה." העיר בפיזור נפש

"הוא גור." הסביר בנצי, "לברדור מעורב, לקחתי אותו מצער בעלי חיים לפני חודש, נכון שהוא חמוד?"

"חמוד מאוד." הסכים דור.

"אני קורא לו טופי, גם בגלל הצבע וגם בגלל שהוא מתוק." גילה בנצי שנראה הרבה יותר שמח ונמרץ מכפי שנראה בליל הסדר האחרון, "בעוד כמה חודשים הוא יכפיל את הגודל שלו, והכפות רגליים שלו כבר לא יראו גדולות מידי."

"אחלה." הנהן דור, "תגיד, מה עושים אם מישהו נוסע לחו"ל ונעלם פתאום?"

"תלוי לאיזה חו"ל."

"לגרמניה."

"רק גרמניה? לא נורא, זה חו"ל מסודר, פחדתי שאתה מדבר על איזה חור באסיה או בהודו, תתקשר לשגרירות ישראל בגרמניה, הם בטח ידעו מה לעשות. מי בדיוק נעלם לך?"

"הלל, החבר שלי. זוכר אותו? נפגשתם בסדר פסח אצל הורי."

"בטח, בחור יפה, עיניים כחולות, שער שחור, חמוד כזה, למה אתה פה והוא בגרמניה?"

"הוא נסע לחתונה של אחותו בברלין, שבועיים דיברנו כמעט כל יום בסקייפ, אבל ביומיים האחרונים אני לא יכול להשיג אותו."

"ברלין, מה?" קימט בנצי את מצחו, "לדעתי כדאי שתחכה עוד יום יומיים לפני שתזעיק את השגרירות."

"אבל... למה?"

"כי הוא צעיר ויפה, וברלין... טוב, ברלין זו ברלין, העיר הזו מפוצצת מהומואים שבאים אליה מכל אירופה. יכול להיות שהוא עסוק כל כך עד שאין לו זמן להתקשר אליך."

פניו של דור האדימו מעלבון וזעם, "לך תזדיין בנצי." הטיח בזעף, הדף מעליו את טופי שניסה לרחרח את מפשעתו, והסתלק בכעס הביתה.

גם בלילה ההוא חלם דור חלומות מטרידים ומבולבלים ששכח מיד כשהתעורר, וזינק אל המחשב בתקווה שאולי הבוקר... אבל לא, גם הבוקר הלל לא התקשר ולא השאיר לו הודעה. דור הלך לעבודה סר וזעף, לא הצליח להתרכז בשום דבר ובזבז את זמנו במשך כמה שעות עד שנמאס לו, הודיע שהוא מרגיש לא טוב והסתלק הביתה במטרה להתקשר לשגרירות, אבל לא היה צורך בכך כי בשובו מצא את הדלת פתוחה ואת הלל עומד בחדר השינה שלהם וממלא מזוודה ענקית בבגדיו.

"דור, חזרת נורא מוקדם." נרתע הלל, ונראה נבוך אך נחוש.

"מה אתה עושה?" שאל דור, מרגיש איך כל הדם אוזל מפניו, ואחוז חולשה פתאומית נשען על הקיר, "למה... מה... מה אתה עושה הלל?"

הלל עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה ומיוסרת, "אני אורז." הכריז, פקח את עיניו ונעץ מבט מתנצל בפניו הלבנות מזעזוע של דור, "קיוויתי להספיק להתקפל לפני שתחזור מהעבודה." הודה חרש, "אני באמת מצטער דור, אבל זה נגמר."

"מה נגמר, אנחנו?"

הלל הנהן.

"אבל למה, אתה לא אוהב אותי יותר?"

"כן, בטח שכן, אבל... תראה, זה לא כל כך פשוט דור... אני... יש כל מיני אהבות וזה... זה מסובך."

"מה מסובך? אני לא מבין הלל, תסביר לי מה קורה, למה לא יכולתי להשיג אותך כבר יומיים? ולמה חזרת בלי להגיד, ומה אתה הולך לעשות עכשיו? מה קרה?"

הלל נאנח, "אני חוזר לגרמניה."

"למה, מה יש לך שם?"

"יש את תהילה כמובן, וחוץ מזה..." הוא השפיל מבט לסוודר שקיפל, "פגשתי מישהו... אני רוצה להיות איתו, והוא גר שם, אז..."

"ומה עם הלימודים שלך?"

"אני אשלים מה שאני צריך בגרמניה, כבר יש לי עבודה במסעדה ממש שווה ו... עזוב דור, הפרטים הטכניים לא חשובים, אני עוזב, תשלים עם המצב, זה נגמר ודי."

כמה ימים אחרי שהלל הסתלק נפגשו שוב דור ובנצי בגן הציבורי הסמוך לדירתו של דור.

"שלום טופי." ליטף דור את הכלבלב, "מה שלומך טופי חמוד? מה אתה מאכיל אותו בנצי, הוא גדל על שמרים."

"אמרתי לך, בעוד כמה חודשים הוא יהיה ממש ענקי." ליטף בנצי בגאווה את ראשו הזהבהב של הכלבלב, "תגיד, מה קרה בסוף עם החבר שלך? נמצאה האבדה?"

"כן, בסוף מצאתי אותו, אבל אתה צדקת, הוא היה עסוק כי... בקיצור, נפרדנו, והוא חזר לברלין."

"מצטער לשמוע." הפטיר בנצי באדישות, "אבל ככה זה אצל הומואים, כמה זמן הייתם יחד?"

"חצי שנה בערך."

"בשנות הומואים זה די הרבה, לא נורא, אתה בחור צעיר ויפה, בקרוב תמצא אחר." ניסה בנצי, בדרכו המגושמת מעט, לנחם את מכרו הצעיר.

עיניו של דור התמלאו דמעות, "לא רוצה, היה לי מספיק מכל העניין הזה של אהבה ושל גברים."

"אני כל כך מבין אותך." נאנח בנצי שחש בדיוק כמוהו לא פעם ולא פעמיים.

"לא, אתה לא. לפני הלל בכלל לא ידעתי שאני הומו, חבל שבכלל נפגשתי איתו, היה לי טוב יותר להיות רק עם נשים."

"אם ככה בטח תסכים איתי שגם נשים יכולות להוציא לך את המיץ, ניסיתי גם זה וגם זה והחלטתי שהכי טוב זה כלבים." הכריז בנצי.

"אולי אתה צודק." נאנח דור, הם המשיכו לשוחח ולטייל, סיפרו זה לזה את סיפורי החיים שלהם, ניחמו זה את זה, ועם הזמן ואחרי עוד מספר פגישות, הפכו לידידים.

בנצי ראה בדאגה שדור לא מצליח להתאושש מהפרידה והמליץ לו לאמץ כלב שיעניק לו אהבה חסרת תנאים ויעזור לו להתגבר על הדיכאון שתקף אותו. אחרי שחשב על הרעיון במשך כמה ימים אימץ דור כלב לברדור צעיר ושחור, מלא מרץ ושמחת חיים שהוא כינה ללי.

הכלב הקל עליו את צער הפרידה, שעשע אותו בתעלוליו, העניק לו שפע חום ואהבה, ומה שחשוב יותר - לא הניח לדור לשקוע בדיכאון. בזכות ללי היה עליו לצאת כל יום לטיול בגן הציבורי, לנשום אוויר צח ולפגוש עוד אנשים מלבד אלה שעבד אתם, ובזכותו הוא החל לשוחח עם הילה השמנמונת והחמודה שטיילה בגן עם סוקי - הכלבה הקטנה והצפצפנית שלה.

הילה סיפרה אחר כך שהיא התאהבה בדור ממבט ראשון, גם דור חיבב אותה מאוד ונהנה להיות איתה. הוא הצליח לחבב אפילו את סוקי העצבנית והמפונקת, ועם הזמן גם ללי התרגל אל השתיים. כשהם נישאו, שנה אחרי שנפגשו לראשונה, סוקי וללי היו כבר חברים טובים.

בנצי הסכים ברצון לשמור על הכלבים שלהם כשהם יצאו לירח דבש בקפריסין, ואחרי התלבטות מהירה בינו לבין מצפונו הסכים גם – שנה אחרי הנישואים - לספק לדור אליבי כשהוא היה מבלה מידי פעם עם יזיז זה או אחר, ואפילו נתן לו, כשלא היה פתרון אחר, את מפתח דירתו.

נכון שבגידה זה עניין מכוער, והילה באמת חמודה ואוהבת, אבל מה לעשות שאת סוג הסקס שבעלה הצעיר והמסור זקוק לו פעם בשבועיים שלושה היא לא מסוגלת לספק? עם גברים זה הרי לא ממש בגידה, ומה שהיא לא תדע לא יזיק לה, שלא לדבר שעכשיו, כשהיא אם לתינוק, בקושי יש לה זמן או חשק לסקס. לא עדיף שדור יפרוק את החרמנות שלו על גברים ולא על נשים אחרות? העיקר שיהיה שלום בית, והם יגדלו את הילדים שלהם בבית יציב וחם, ובכלל כמה נוח שיש לו חבר מבין עניין שגר לידו, ויכול לטפל בטופי כשהוא עסוק עם גבר זה או אחר, מי יודע, אולי יום אחד גם הוא יקים עוד בית בישראל עם אישה נחמדה ולא חשדנית יותר מידי שכמהה לבעל ואוהבת כלבים? אם זה עובד בשביל דור אז למה לא בשבילו, הוא הרי היה בעל לא רע בכלל עד שהשתגע, יצא מהארון והרס את משפחתו במו ידיו, מזל שלפחות טופי אוהב אותו בלי תנאים.

10. סידור נוח

"הילה לא יודעת על הלל, ואין לה מושג על הקטע ההומואי שהיה לי בחיים, ובינתיים אני מעדיף לא לספר לה." הזהיר דור את בני משפחתו יום לפני שהציג בפניהם לראשונה את החברה החדשה שלו.

כל אחד מהם הגיב בצורה אופיינית לו - אביו הזעיף פנים ואמר לו שלא יהיה טיפש, אין לו שום כוונה לספר לחברה החדשה שלו שום דבר שיגעיל אותה, והוא מקווה שגם דור יסתום את הפה בנוגע לפאדיחה ההיא. אימו נעלבה ושאלה אם הוא חושב שהיא כזאת רכלנית שתלך ותספר עליו דברים לא יפים לבחורה שאולי יש סיכוי שתעשה ממנו סוף סוף בן אדם?

אחותו חייכה בלעג ואמרה שאם הוא מתכוון לחזור לארון זה בסדר גמור מבחינתה, הומו אחד במשפחה זה מספיק ודי, ורק תמיר, גיסו, הנהן ואמר בחביבות, "בסדר גמור, מה שתגיד דור, רוצה לשתות איתי בירה על המרפסת?"

דור אמר שכן, והם הניחו לנשים ולילדים להשתלט על הסלון ופרשו למרפסת, שתו בירה ישר מהבקבוק ושתקו שתיקה נינוחה של מכרים וותיקים. אחרי שהבקבוקים התרוקנו ותמיר סיים לעשן את הסיגריה הבודדת שהרשה לעצמו אחרי ארוחה הוא שאל את דור בקול חרישי אם הוא רציני עם הבחורה החדשה ההיא?

"כן, די, היא בדיוק מה שחיפשתי, נחמדה, אוהבת כלבים, ורוצה להתחתן ולהיות אימא."

"ואתה?"

"אני כבר בן שלושים, נראה לי שהגיע הזמן להתחתן ולהביא ילדים, אני לא רוצה להיות אבא קשיש שאין לו כוח לרוץ אחרי הילד."

"אני מבין, תגיד, אתה לא חושב שזכותה לדעת על העניין הזה שהיה לך עם גברים?"

"איזה גברים? היה רק אחד, וגם זה נגמר מהר מאוד."

"אז לא תספר לה? אתה חושב שזה הוגן?"

"תרגיע תמיר, בסוף אני אספר לה, אני רק מחכה לרגע המתאים."

"אחלה, רק תיזהר לא לחכות יותר מידי זמן."

"אל תדאג, יהיה בסדר." אמר דור בביטחון, ובאותו ערב אביבי חמים על המרפסת של תמיר הוא התכוון לכל מילה שאמר, ובאמת חשב שבקרוב, בעוד שבועיים שלושה, חודש גג, הוא יתוודה בפני הילה על ההרפתקה הקטנה שלו עם הלל, ידגיש שזה קרה רק פעם אחת - והרי גם היא הסכימה שצריך לנסות כל דבר לפחות פעם אחת - ולא ישכח לציין שעכשיו, אחרי שניסה גם וגם הוא יודע שהוא בהחלט מעדיף נשים, ובעיקר אותה... צריך רק לבחור את הרגע המתאים וזה יעבור בשלום.

בסופו של דבר הרגע המתאים לא הגיע, תמיד היו דברים אחרים, דחופים יותר. קודם אבא שלה קיבל התקף לב, קל אמנם אבל בכל זאת... ואחר כך לאימא שלה היו בעיות עם כיס המרה והיא הלכה לניתוח שהפחיד מאוד את כולם, ואחר כך, עוד לפני שאימא שלה השתחררה הביתה, המחזור החודשי של הילה איחר ושניהם נבהלו נורא שאולי היא בהיריון...

גם אחרי שהתברר שזו אזעקת שווא הילה נותרה נסערת ולחוצה והתחילה לדבר על פרידה, ורק המחשבה על חיפוש חברה חדשה, והתחלת כל התהליך של הכרות ובניית יחסים מחדש הלחיץ את דור כל כך עד שבצעד נואש הוא הלך והציע לה נישואים, ולפני שהבין מה ואיך הוא כבר עמד בבית דפוס והתלבט איזה פונט לבחור להזמנה לחתונה, ומשם הובהל לטעימות של מנות, הילה התעקשה על מפל שוקולד...  ואחר כך היה נורא דחוף להחליט על צבע המפיות והפרחים שחייבים להיות תואמים לכיסוי הכיסאות... רק מתחת לחופה דור הבין לאשורו מה זה בדיוק כיסוי לכיסאות, אם כי מעולם לא הבין למה לכל הרוחות הכיסאות זקוקים לכיסוי משונה כזה ועוד עם סרט ופרפר מאחור...

"לפחות זה מוכיח שאתה לא באמת הומו." התבדח בנצי כשדור סיפר לו על מה באמת חשב מתחת לחופה בעוד הרב משמיע בדיחות תפלות ואימו מוחה דמעות.

הוא התנהל בתוך ערפל מוזר שטשטש אותו ומנע ממנו לחשוב בבהירות לאורך כל הטקס, ורק אחרי ששבר את הכוס וכולם צעקו מזל טוב התפזר הערפל ודור קלט שהוא גבר נשוי עכשיו, והבין פתאום שמרגע זה נגזר עליו להתנזר לעולמי עולמים מסקס עם גבר, ושאם באמת יעשה מה שהוא אמור לעשות לעולם לא יחווה יותר אינטימיות פיזית עם אף אחד חוץ מהילה שעמדה לצידו, קורנת בשמלה לבנה, רכה ונשית מאוד, חיוך על פניה ודמעות בעיניה, וליבו נפל בקרבו.

הילה אמנם לא הייתה בהיריון כשעמדה איתו מתחת לחופה והזילה דמעות שהיו, כמו שהיא טענה בתקיפות - דמעות אושר, אבל היא הרתה עוד לפני שהם חגגו חצי שנת נישואים, ולקראת השליש השלישי של הריונה כשל כוח סבלו של דור והכיסופים לסקס עם גברים גברו עליו. הוא החל לבגוד בה עם גברים שצד לו פה ושם, בעיקר באטרף - שדה הציד הנצחי של ההומו הארץ ישראלי המצוי.

בהתחלה חש ייסורי מצפון, התלבט וניסה להתגבר על ייצרו, אבל עם הזמן התרגל ומצא לו תירוצים שהקלו עליו – הוא אמנם בוגד, אבל לא עם נשים, וזה מה שבאמת חשוב. הוא אוהב את הילה בכל ליבו, היא האישה היחידה בחייו, והעונג המיני שהוא מוצא עם גברים אחרים לא חשוב יותר מסתם אוננות מול סרט פורנו, וסך הכל הוא מנסה להקל עליה, ובמקום לבוא ולהתיש אותה בתביעות לסקס כשהיא עוד עייפה ותשושה מהלידה ומההנקה הוא מוצא לו פורקן בחוץ, וככה הוא פנוי יותר לעזור ולתמוך בה, ובכלל, מה שהיא לא יודעת לא יפגע בה...

דור היה באמת אב למופת, סבלני, חביב ורגיש, ושש תמיד להשתתף בכל המטלות המייגעות של ההורות. הוא החליף חיתולים, האכיל וניגב, הלך בלי היסוס לטיפת חלב ולרופא, הביא והחזיר מהגנון, וכשהילה הרתה שוב אחרי שלילד הראשון מלאו שנתיים - היריון לא מתוכנן שקרה בחופשת סוף שבוע בצימר בצפון, מתנת נישואים של הוריו והורי אשתו - הוא תמך בהחלטתה לשמור את ההיריון, הבטיח לעזור ככל הניתן וקיים את ההבטחה.

אחרי תשעה ירחי לידה לא קלים נולדה תינוקת - הנסיכה הקטנה שלו שמלאה את ליבו רוך ואהבה גדולים כל כך עד שמחק את הפרופיל שלו באטרף, ובמשך למעלה מחודש התנזר לגמרי מגברים וניסה להסתפק רק בהילה.

למרות כוונותיו הטובות זה לא הלך, היא העלתה במשקל אחרי ההיריון השני, הייתה עייפה ונרגנת, היו לה תפרים כואבים ואפס סבלנות לבעלה שפתאום, אחרי חמש שנות נישואים רגועים נעשה חרמן פתאום, ולא מניח לה לישון דווקא כעת, כשהיא כל כך זקוקה למנוחה.

מאוכזב וכועס פנה דור לבנצי ידידו לתנות בפניו את צרותיו. "להילה אין כוח וסבלנות אלי ואני חרמן אש, רוצה סקס, אבל לא רוצה לחזור לרדוף אחרי אטרפונים, נמאס לי מכל הגברברים הלא רציניים האלה, אין לי כבר כוח לזה, אני כבר בן שלושים וחמש, אבא לשניים ומוכן ומזומן להיות בעל נאמן, אבל איך אפשר עם אישה כזאת? אף פעם אין לה חשק או כוח, והאמת, גם לי אין כבר כל כך חשק אליה, היא רק בת שלושים וארבע ונראית כמו אימא שלה."

"היא אחרי לידה, תן לה זמן להתאושש ולחזור לעצמה."

"ומה אני אמור לעשות בינתיים, ביד?"

"למה לא? גם זה פיתרון." חייך בנצי בסלחנות.

"פיתרון עלוב, אם כבר אני מעדיף לעשות ביד לגבר אחר." איבד דור את סבלנותו.

"אבל אמרת שנמאס לך מגברים?"

"לא מגברים, מאטרפונים שרוטים ולא יציבים. אני חושב שאני צריך למצוא לי מישהו רציני, איזה גבר שנמצא במצב שלי, נשוי ואבא שחשובה לו המשפחה, אבל רוצה גברים מהצד... מה דעתך?"

"רעיון מצוין, קשר קבוע ויציב עם בן אדם אחד עדיף בהחלט על הבלגנים שהיו לך עד עכשיו." הסכים בנצי.

"הבלגנים שלי? ומה עם הבלגנים שלך?"

"שייכים לעבר." קרן בנצי באושר, וגילה לדור המופתע, שלא חשב שהיום הזה יגיע אי פעם, שידידו, גבר שחגג יום הולדת חמישים לפני שנה, מצא סוף סוף אהבה ויש לו זוגיות פורחת, ולא חלילה עם אחד הפרחחים הצעירים שהוא חמד תמיד, אלא עם גבר בגיל העמידה, מבוגר אפילו יותר ממנו.

"חשבתי שאתה אוהב אותם צעירים, רזים ושחומים?" השתומם דור.

"גם אני חשבתי ככה, אבל טעיתי. אלכס מבוגר ממני בשלוש שנים, וגם הוא גרוש עם ילדים, למעשה הוא כבר כמעט סבא, ובהתחלה סתם היה לי נחמד לקשקש איתו במסנג'ר, אבל אז נפגשנו, והיה לנו נעים לדבר ולבלות יחד, ומשם הגענו למיטה והשאר הוא היסטוריה." הראה בנצי לדור את תמונתו של אלכס שהתברר כגבר רגיל למראה בגיל העמידה - עיניים כחולות טובות נחבאות מאחורי משקפיים, קו שיער נסוג, כרס קטנה, פנים עגלגלות וחיוך חביב.

"הוא נראה בן אדם נחמד מאוד, אבל... אבל..." דור הביט בבנצי בתימהון וחיפש מילים לא מעליבות לבטא את השתאותו.

"אתה בטח שואל את עצמך מה יש לי לחפש עם דוד כזה?" גיחך בנצי.

"כן, בערך."

בנצי המשיך לחייך, "אני יודע שהוא נראה קצת ויאז'ה, גם אני הרי... טוב, זה לא חשוב, מה שבאמת חשוב זה שטוב לי איתו, שהבטן שלי מתאימה בדיוק לשקע שיש לו בגב, שאנחנו צוחקים מאותם דברים, ויש לנו אותו טעם כמעט בכל דבר. פשוט נוח לנו יחד, וזה באמת מה שחשוב, הבנת?"

"אהה... כן, בערך." השיב דור שנזכר פתאום בהלל, וליבו התחמץ מצער וגעגועים, "אני חושב שכן."

הוא חזר הביתה, עזר להילה לרחוץ את הקטנים ולהשכיב אותם לישון, הבטיח לטפל בכיור המלא כלים מלוכלכים, לתלות כביסה ולשטוף את הסלון, ושלח גם אותה למיטה.

היא נרדמה מיד, ואחרי שדור סיים את כל משימותיו הוא התפנה לחזור לאטרף, אבל הפעם כתב בפירוש שהוא מחפש מישהו במצב שלו - נשוי ובעל משפחה שרוצה להישאר נשוי, ואחרי שצלח כמה הודעות מרגיזות ולא מתאימות, ושלח כמה טרדנים צעירים או מבוגרים מידי לרשימה השחורה, הוא קיבל הודעה ממישהו מבוגר ממנו בשנתיים שגר לא רחוק וקרא לעצמו גידי.

הם התחילו להתכתב, ודי מהר התברר לשניהם שהם מכירים מהחיים האזרחיים, כמו שקרא לזה גידי בבדיחות הדעת, ושהחברה שבה עובד דור עושה עסקים עם החברה של גידי המתמחה בבניית קירות ונישות מגבס, ולמעשה יצא להם להיפגש פה ושם באתרי בניה.

"בחיים לא הייתי מאמין עליך, ואני אומר את זה כמחמאה." שלח דור מסר לגידי שהשיב בסמיילי, והחזיר לו במחמאה דומה.

יומיים אחר כך הם נפגשו בדירה הישנה של סבתו של גידי שהלכה לבית אבות כדי לבדוק אם זה מתאים, ובינתיים הניחה את דירתה הקטנה והמטופחת בקרית אתא ריקה. הם שוחחו, השקו יחד את העציצים, שתו קפה, ואחר כך הלכו למיטה.

הם נהנו כל כך יחד עד שחזרו על כל העניין שוב למחרת ואחר כך שוב ושוב. כמה חודשים אחר כך כשבנצי עזב את דירתו ועבר לגור עם אלכס שלו, גם דור וגידי הפכו לזוג, סודי אמנם, אבל זוג יציב ומאושר. שניהם היו מרוצים מאוד מהסידור הנוח שגיבשו לעצמם, חשו בני מזל שמצאו אחד את השני, והיו מוכנים להמשיך בסידור הנוח הזה לתמיד, או לפחות עד שישתנו התנאים והם אמנם השתנו ומהר יותר מכפי שהם תיארו לעצמם.