8. כל החיים עוד לפנינו
כל פעם הייתי מבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה, שיותר לא אלך לשם, וגם אם אלך אעשה את זה רק כדי להרהר במקסים ובפגישה הראשונה שלנו ולא אכנס שוב למכונית שתאט לצידי.
הבטחתי והתכוונתי לזה ובכל זאת כל פעם הייתי נכשל מחדש ושוב עושה את זה, ואחר כך ממהר להיפטר מהכסף ומבטיח לעצמי שלא עוד, די כבר, מספיק, כמה אפשר? זה חולני ומסוכן, ובטח יש דברים אחרים שאני יכול לעשות כדי לפרוק את משא החרמנות והבדידות שמעיק עלי.
אני יכול למשל ללכת לחדר כושר, למה לא? הרי אני כבר רשום שם, אז למה שלא אלך? נכון, אני עלול לפגוש שוב את איש השמפו, אבל מה בכך? גם אם אראה אותו שוב זה לא אומר ש...
הלכתי למכון הכושר ובפעם השנייה שהגעתי לשם ראיתי אותו שוב וכל כך נבהלתי עד שהשבתי לחיוך ולניד הראש הידידותי שלו בחיוך נוקשה ומיד הפניתי אליו את גבי וברחתי החוצה, וכך נהגתי כל פעם שראיתי אותו מחדש.
ביום הולדתי השלושים ואחת לא עמדתי בפיתוי והלכתי שוב למקום ההוא מאחורי הפאב שליד מלונית הבית הסגול. לא הייתי חייב ללכת דווקא לשם, יכולתי להתקשר למישהו מהעבודה וללכת איתו לשתות משהו – רכשתי לי שם מספר ידידים צעירים שהתייחסו אלי כאל דוד קשיש וחביב.
יכולתי להישאר בבית ולצייר – בבית החולים התחלתי לרשום רישומי נוף ופנים כחלק מהריפוי והמשכתי בכך גם בבית. הציור הרגיע אותי והשכיח את בדידותי.
יכולתי ללכת לקשקש עם ליזי, לקפוץ לביקור אצל אחי ואשתו ולהתפעל מההיריון היפה שלה, או סתם לשבת בבית ולבהות בטלוויזיה, אבל דחיתי את כל האפשרויות הללו ובמקום זה הזמנתי מונית (המכונית שלי הייתה במוסך) ונסעתי לפאב שליד מלונית הבית הסגול.
שוטטתי שם קצת, מנסה להיזכר איפה בדיוק עמדתי כשמקסים ניגש אלי, חושב שוב על דבריו של ד"ר קוגן שלטענתו לקשר שלי עם מקסים לא היה סיכוי מפני שאיזה עתיד צפוי לקשר שתחילתו בשקר ובזיוף, המשכו במין קנוי ובמגורים יחד מתוך אילוץ ולא מבחירה?
לפי דבריו האהבה שחשתי כלפי מקסים לא הייתה אמיתית ובכלל לא הכרתי אותו, והוא בטח שלא הכיר אותי.
הודיתי בענווה שהוא צודק, אבל מה לעשות שליבי כואב כל פעם שאני נזכר בפניו היפות, בחיוכו, בגומת החן שבלחיו ובקולו הלוחש לי מילות חיבה שלא הבנתי ברוסית.
בשיעורי הריפוי באמנות הייתי מצייר שוב ושוב את פניו וגופו, ואחר כך מתרגז על חוסר הכישרון שלי, קורע את הציורים ובוכה מתסכול, חולם עליו בלילה ומחפש את דמותו בכל גבר שפגשתי, וכמובן מתאכזב כל פעם מחדש.
ליזי, היחידה שהבינה לליבי, הצילה בקושי את אחד הציורים של מקסים שמצא חן בעיניה וכשחזרתי לגור בדירה מעליה נתנה לי את הציור הממוסגר וביקשה שהפעם אחוס עליו ולא אשמיד אותו.
נהגתי לבהות בו שעות, לתהות איפה מקסים עכשיו, לקוות שהוא בסדר ולפעמים גם לכעוס עליו, לקלל אותו ולהתחרט שנפגשנו.
אני מניח שד"ר קוגן צדק כשאמר שבכל סוף יש סיכוי להתחלה חדשה, שאין רע בלי טוב ולולא מקסים לעולם לא הייתי מגיע לטיפול נפשי ומתחיל בחיים חדשים. הכול היה נכון, אבל למה זה היה חייב להיות מכאיב כל כך?
השעה כבר הייתה מאוחרת, נעשה מעט קריר, עוד שעה ימלאו לי רשמית שלושים ואחת. מדוכדך התחלתי לפסוע לעבר הכביש הראשי, בסטודיו לעיצוב של אלברטו - שבו אני עובד כאחד המעצבים - אני נחשב לזקן תימהוני ובצדק, אני אמות בודד וערירי והיחיד שיבוא ללוויה שלי יהיה האחיין שלי שטרם נולד...
מכונית האטה לידי. הסבתי את פני ממנה, לא היה לי מצב רוח לזה, לא היום. "אהוד!" צעק הנהג, משרבב את ראשו מהחלון, "אהוד זילבר, זה אתה? לאן אתה הולך?"
מאחר ושמי הוא באמת אהוד זילבר לא הייתה לי ברירה אלא לעצור ולהביט בו, ולהפתעתי זה היה איש השמפו ששמו האמיתי היה יונתן, שמעתי מישהו קורא לו ככה במכון הכושר. מופתעים הבטנו זה בזה. יונתן נראה מודאג, אני הייתי נבוך.
"אתה בסדר?" הוא שאל, "אתה יודע איפה אתה?"
"אני בסדר." אמרתי, "תן גז."
"אבל אודי, אל תדבר שטויות, זה לא מקום להסתובב בו ברגל, לא בשעה הזו. יאללה, קפוץ פנימה, אני אתן לך טרמפ. איפה המכונית שלך?"
"במוסך. טיפול עשרת אלפים. הגעתי לפה במונית."
"למה? מה יש לך לחפש פה?"
"את יום אתמול כי עבר." השבתי בעוקצנות.
"מצחיק מאוד. אתה יודע מי מסתובב פה בלילות?"
"כן, בטח. אני לא אידיוט."
"אז מה אתה עושה פה? מחלטר כדי להשלים הכנסה?" הוא גיחך קצת לשמע הרעיון האבסורדי והמשיך לנדנד, "כנס לאוטו, זה לא מקום מתאים לטיול ברגל אודי."
"אני לא סתם מטייל, אני מסתובב פה מטעמי נוסטלגיה."
"נוסטלגיה למה?"
"לא עסקך. תוריד אותי פה, ליד תחנת הדלק. מכאן אני כבר אתפוס מונית."
"בשעה כזו? כל מה שתתפוס זה מציצה בחמישים שקל, וזה עוד במקרה הטוב."
"ובמקרה הרע?"
"תתפוס מישהו שירצה לקרוע לך את התחת ועוד יבקש תשלום על התענוג."
"בניגוד אליך שקרע לי את התחת חינם וברח?"
הוא עצר בשולי הכביש והביט בי במבט חמור. "חשבתי שאתה לא זוכר את מה שעשינו."
"נראה לך? מה אתה חושב, שאני מזדיין עם כל כך הרבה גברים?"
"אין לי מושג אודי, אני לא מכיר אותך. אני מצטער שנעלמתי מיד אחר כך. הייתה לי הרגשה שאתה רוצה להיות לבד ולמחרת כבר לא ראיתי אותך יותר. לא ידעתי לאן הלכת, חשבתי שהפסקת לבוא למכון בגללי, שאולי פגעתי בך, אבל עד כמה שאני זוכר רצית את זה בדיוק כמוני. לא הכרחתי אותך."
"לא, זה לא היה בגללך, ואתה צודק, לא הכרחת אותי."
"אז למה נעלמת פתאום?"
"זה סיפור ארוך."
"יש לי זמן." התניע יונתן את מכוניתו ושב להשתלב בתנועה, "בוא אליך הביתה ותספר לי."
הסכמתי. כל דבר היה טוב יותר מאשר לשבת לבד בין ארבע קירות, רק אני והתמונה של מקסים מביטה בי מהקיר, ולכן נתתי לו את כתובתי והנחתי לו להתלוות אלי.
ישבנו במטבח שלי על כוס תה ושוחחנו. "מסתבר שאחת הסיבות לזה ש... שקרה מה שקרה במקלחת זה שהייתי כנראה באמצע התמוטטות עצבים. אחרי שחזרתי הביתה רבתי עם החבר שלי, נסעתי לבית של אימא שלי וניסיתי להתאבד בכניסה."
"וואו!" נדהם יונתן, "איך, אם מותר לשאול?"
"כדורי שינה ששטפתי בוודקה. הבעיה היא שלא הבנתי שאני מנסה להתאבד. חשבתי ש... בוא נגיד רק שרציתי להפסיק לפחד כל כך, אבל התעלפתי ואז טאמינו מצא אותי."
"טאמינו? הנסיך מהאופרה 'חליל הקסם'?"
"לא. טאמינו הכלב של סבא שלי. אחר כך הזמינו אמבולנס ואשפזו אותי לאיזה חצי שנה, ואחר כך יצאתי שפוי קצת יותר, ובינתיים אימא וסבא מכרו את הבית, ואחי התחתן. אני תפרתי לאשתו את שמלת הכלה ורוברטו שהוא חבר של חבר שלה ראה את השמלה והציע לי עבודה בסטודיו לעיצוב שלו ו... אה, כן, קניתי את הדירה שגרתי בה עם מקסים, זה החבר שלי שנעלם מיד אחרי שאושפזתי, ואני עדיין מתגעגע אליו ובגלל זה הלכתי למקום ההוא ש... שנפגשנו בו הלילה."
יונתן ניער את ראשו וניסה להכניס סדר בכל הפרטים ששפכתי על ראשו בשטף אחד ארוך וחסר נשימה. "מה הקשר בין מקסים למקום של הזונות שמאחורי הבית הסגול?"
"שם נפגשנו בפעם הראשונה."
"אהה... מי היה הקליינט ומי הזונה?"
"אני סתם הסתובבתי שם כי רציתי זיון, והוא חשב שאני... שאני קולגה שלו ו... זה מסובך, בוא נדבר על משהו אחר."
"בסדר, אבל אני רוצה להבין דבר אחד, איך בחור שפגשת כשחיפשת זיון בתשלום נעשה חבר שלך?"
נאנחתי, "זה סיפור ארוך. אין לי כוח לדבר על זה יותר." לגמתי מהתה.
"טוב, תנוח קצת." קם יונתן ממקומו והחל לשוטט בדירה שלי, מתפעל מהעיצוב שלה, מהנוף שנשקף מחלונותיה, ואפילו מהספה החומה שפרשתי עליה שטיח צמר ססגוני שקניתי בכפר הדרוזי, מה ששיפר את מראיה מעט, לקלקל אותו הרי היה בלתי אפשרי.
בסוף הוא נתקע מול התמונה של מקסים. "בחור יפה מאוד ותמונה נהדרת." חיווה את דעתו, "מי צייר את זה?"
"אני. זה מקסים, ציירתי אותו מהזיכרון בשיעורי ריפוי באמנות."
יונתן הביט בי במבט מלא יראת כבוד. "בואנ'ה, אתה ממש אמן, חשבתי שאתה בעסקי השמט'ס, אבל הציור הזה הוא ממש... ממש... הוא מוצא חן בעיני."
"זה בגלל שמקסים הוא בחור יפה מאוד. אני צייר די בינוני."
"לא נכון. בחורים יפים יש כמו זבל, ורובם לא שווים כלום. או שהם טיפשים שחצנים, או זונות משתרללות, אבל הוא נראה כמו בן אדם."
"בטח שהוא בן אדם, מה אתה חושב, שהמצאתי אותו?" נעלבתי.
"אני מתכוון בן אדם במובן של מענטש, למרות שבמציאות ברור שהוא לא כזה."
"למה? כי הוא היה נער ליווי? זה לא אומר כלום."
"לא, לא בגלל זה, למרות שזה לא כבוד גדול למכור את התחת שלך בעד כסף, אלא בגלל שהוא הסתלק ברגע שאשפזו אותך."
"זה לא נכון, הוא אהב אותי מאוד, אתה לא יודע שום דבר עליו או עלי אז תשתוק, אתה לא מבין כלום." התרגזתי והתחלתי לבכות.
"אתה צודק, אני מתנצל, אני באמת... סליחה אודי." אמר יונתן וכרך סביב כתפי יד חמה ומנחמת. התייפחתי בזרועותיו עד שנרגעתי ואחר כך הוא שאל לאן מובילות המדרגות הנחמדות האלו בסלון, טיפס בהן, הוקסם למראה הסטודיו הקטן שלי והתחיל לחטט באוסף הציורים והשרטוטים שהצטברו בו.
"למה אתה לא עושה תערוכה?" דרש, "התמונות האלו הן ממש... אני אוהב אותן." הוא לקח את אחת הטובות שבהן, שרטוט פחם של נער ערום שציירתי אחרי שראיתי את אחד הדוגמנים שהגיעו למדידות אופנת הקיץ מתפשט בחדר ההלבשה, ושאל בכמה אני מוכר אותה.
הבטתי בו המום, "מוכר? בכסף כאילו? אתה רוצה לשלם לי על הנייר הזה?"
"זה היה נייר עד שציירת עליו אודי, עכשיו זו יצירת אומנות ואני אוהב אותה."
"אז קח אותה, זה סתם..."
"תפסיק!" התרגז יונתן, "שלא תעז להגיד על שום דבר שיצרת שזה סתם. איך אתה יכול לקרוא לציור הנפלא הזה סתם?" הביט מתפעל בציור של סבא שציירתי לפני שבוע, "מי הדוגמן שלך?" תבע לדעת.
"סבא שלי ושם זה אחי, וזו רונית אשתו, אבל עכשיו היא בהריון ואין לה חשק לדגמן. אתה מתכוון לעבור על כל התמונות?"
"כן, בהחלט. אני מנסה להחליט איזה מהן כדאי לקחת לגלריית אחירון."
"אתה צוחק ממני יונתן? מה לך ולגלריית אחירון?"
"בעל הבית הוא חבר טוב שלי. אני מתפרנס ממכבסה של ניקוי יבש, אבל מה שאני באמת אוהב זו אמנות, ואת הציורים שלך אני אוהב במיוחד."
הבטתי בו בספקנות. הוא לא נראה טיפוס כל כך אמנותי. גבר ממוצע קומה, רבוע גזרה, רחב כתפיים, בעל ידיים גסות של פועל. לא יפה תואר, אבל עם הבעה ערנית ונמרצת ומבט פיקחי.
"טוב, אני פשוט לא מסוגל להחליט. כבר נורא מאוחר ואני עייף, אתה לא עייף אודי?"
"האמת שכן. אתה יודע שלפני..." הבטתי בשעוני, "חצי שעה מלאו לי שלושים ואחת. זהו, היום אני מתחיל רשמית להיות קשיש."
"שטויות." צחק יוני, "אני עוד מעט בן ארבעים ואני מרגיש שכל החיים עוד לפני. היה לך יום ארוך, זה הכול. מחר תרגיש יותר טוב. בוא נלך לישון."
"אתה רוצה לישון פה?" הופתעתי.
"בטח, איך אני יכול לעזוב אותך לבד ביום הולדת שלך?" הוא נישק את לחיי, "מזל טוב אודי."
למחרת בבוקר התעוררתי צמוד אליו, מרגיש מלא מרץ ונרגש. נכון, לא קרה שום דבר במיטה שלי, רק ישנו יחד, אבל לראשונה מזה זמן רב חשתי בבירור שכל החיים עוד לפני.
כמו תמיד כשיונתן התלהב ממשהו דברים התחילו לקרות מהר מאוד - אחירון (שהגלריה שלו משכה אליה אוהבי אמנות מכל הארץ והעולם) אהב את התמונות שלי, התייחס אלי ביראת כבוד שהביכה אותי קצת, אבל בהחלט תרמה להערכתי העצמית, והציע לי, להפתעתי, לעשות לי תערוכה על חשבונו.
המשכתי לעבוד בעסקי השמט'ס - כמו שקרא להם יונתן - גם כי קשה להתפרנס רק מאמנות וגם כי אני אוהב לעצב בגדים, (וחוץ מזה אלברטו היה רוצח אותי נפש ומתאבד אם הייתי משאיר אותו לבד עם ההזמנה הענקית שקיבלנו לחורף הבא), ובד בבד התחלתי להתפרסם כצייר צעיר ומבטיח.
יונתן טען שלא כדאי למהר מידי, כל החיים עוד לפנינו ולכן לקחנו את העניינים לאט ובזהירות. דיברנו המון אחד עם השני, ניסינו להכיר זה את זה ככל האפשר ובמשך כמה ימים ארוכים לא היה סקס, רק חיבוקים, שיחות נפש ונשיקות צנועות. יונתן שמע ממני את כל הסיפור על מקסים ואפילו קרא את המכתב שלו. הוא אמר שכל הסיפור של המכות בגלל גניבת הסמים נשמע לו מוזר, אבל מצד שני מה הוא כבר מבין בנושאים כאלו? ואיחל למקסים כל טוב באשר הוא נמצא.
לבסוף מאסתי בדיבורים על העבר. התפשטתי, נכנסתי אליו למקלחת כשהוא התקלח ושאלתי אותו אם יש לו שמפו.
"נראה לך שאני צריך שמפו?" צחק יונתן ומשך אותי אליו... ואת השאר אשאיר לדמיון הקוראים.
אחרי כמה חודשי הכרות התחלנו לגור יחד בדירה שלי וגם אם רבנו לפעמים - בעיקר בגלל שטויות לא רציניות - היינו מאושרים מאוד יחד.
נכון, לא אהבתי אותו באותו הלהט בו אהבתי את מקסים, אבל אותו הכרתי טוב יותר, בטחתי בו וסמכתי עליו והוא עלי. היו לנו המון תוכניות לעתיד ולכן לא שוחחנו יותר על העבר, למי היה זמן לזה? הרי כל החיים היו לפנינו ולכן לא סיפרתי לו אף פעם שאני עדיין חולם על מקסים היפה, מסתכל על התמונה שלו ומתגעגע אליו בשקט.
יום אחד נכנסה הדוגמנית הבינלאומית המפורסמת ראמונה לסטודיו של רוברטו, מעוררת התרגשות עצומה בקרב פרחי המעצבים שכרכרו סביבה בהתפעלות ולא שמו לב למלווה שלה, בחור יפה תואר, חסון ושתקן, לבוש מעיל עור מהמם.
אפילו רוברטו התרגש ונישק את כף ידה הענוגה של הגברת, רק אני עמדתי בצד והבטתי במלווה שלה בעיניים קרועות לרווחה.
מקסים ניגש אלי חרש ומשך אותי לפינה, "מה שלומך אודי?" שאל בביישנות, "אתה נראה מצוין."
"גם אתה." אמרתי, "המעיל עור הזה מאוד הולם אותך."
"ראיתי עליך כתבה בעיתון ושכנעתי את ראמי שכדאי לה להזמין את השמלה לטקס הפנים של השנה אצל רוברטו."
"אני שמח מאוד, ורוברטו עוד יותר שמח, אבל אם רצית לראות אותי יכולת סתם לקפוץ לביקור, אני גר בדירה הישנה, קניתי אותה. אתה זוכר את הכתובת?"
"כן." חייך מקסים חיוך יפה ועצוב, "בטח שאני זוכר."
"אני לא גר שם לבד מקסים, יש לי חבר עכשיו."
"ואתה אוהב אותו?"
"כן, מאוד. הוא לא כל כך יפה כמוך, והוא מבוגר יותר ממני, אבל טוב לנו יחד. אתה צדקת שהיופי לא כל כך חשוב, לא בטווח הארוך."
מקסים הצטחק. "ידעתי שבסוף תבין. תשמע אודי, יש משהו שאני רוצה לספר לך, משהו שיושב לי על המצפון כבר הרבה זמן."
"בקשר למכות שקיבלת?"
"כן." הוא נאנח, "אני מצטער ששיקרתי לך, אבל פחדתי שלא תבין והיה קל יותר לשקר מאשר להסביר. העניין הוא ש... זאת אומרת... לא היו שום סמים, ראמי בחיים לא נגע בסמים, ובטח שלא היה מעז להסתבך עם פושעים, זו הייתה סתם המצאה."
"אז מי הרביץ לך?"
"ראמי."
"בחייך, הבחורה העדינה הזו הרביצה לך?"
"הבחורה העדינה הזו חזקה יותר ממה שהיא נראית, וחוץ מזה הוא ידע שאני לא אחזיר לו כי אני לא מסוגל ו... טוב, זהו. רבנו והוא החטיף לי מכות. המצאתי את הסיפור על פושעים וסמים כדי שתיקח אותי אליך."
"אבל למה רבתם?"
"בגללך ובגלל שלא רציתי שהוא ימשיך עם הטיפולים האלו, לא רציתי שהוא יהפוך לאישה. אהבתי אותו כמו שהוא, אבל הוא התעקש ואני התעקשתי. בגלל זה התחלתי להיפגש אתך, כדי שהוא יקנא..."
"חשבתי שאתה אוהב אותי." התמלאו עיני דמעות.
"בהתחלה אני באמת... היית נורא מתוק אודי, אבל אחרי שהתחלנו לגור יחד... אל תכעס, אני יודע שזו לא הייתה רק אשמתך, אבל שיגעת אותי לגמרי."
"אז חזרת לראמי?"
"כן, נורא התגעגענו זה לזה ובסוף היא ויתרה על הניתוח השני ונשארה עם... אתה יודע."
"אתה מתכוון שהיא עדיין משתינה בעמידה?"
"כן."
הסתכלנו זה בזה בשתיקה. הוא היה כל כך יפה לכל הרוחות, מזל שהספקתי לצייר אותו.
"יש עוד משהו." נזכר פתאום מקסים.
"מה עוד?"
"אני לא באמת יהודי. סליחה שאמרתי לך ש... לא ידעתי אם זה משנה לך או לא אז ליתר בטחון שיקרתי גם בקטע הזה. אני מצטער מאוד וסליחה שהסוף היה כל כך נוראי."
"אני סולח לך מקסים." נישקתי את הגומה בלחיו, "אחרי הכל כל סוף הוא הזדמנות להתחלה חדשה, אני רק לא מבין למה זה היה צריך לכאוב כל כך."
