עוקבים

יום שבת, 20 בינואר 2018

ד. קצה חלום ודי

8. כל החיים עוד לפנינו
כל פעם הייתי מבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה, שיותר לא אלך לשם, וגם אם אלך אעשה את זה רק כדי להרהר במקסים ובפגישה הראשונה שלנו ולא אכנס שוב למכונית שתאט לצידי.
הבטחתי והתכוונתי לזה ובכל זאת כל פעם הייתי נכשל מחדש ושוב עושה את זה, ואחר כך ממהר להיפטר מהכסף ומבטיח לעצמי שלא עוד, די כבר, מספיק, כמה אפשר? זה חולני ומסוכן, ובטח יש דברים אחרים שאני יכול לעשות כדי לפרוק את משא החרמנות והבדידות שמעיק עלי.
אני יכול למשל ללכת לחדר כושר, למה לא? הרי אני כבר רשום שם, אז למה שלא אלך? נכון, אני עלול לפגוש שוב את איש השמפו, אבל מה בכך? גם אם אראה אותו שוב זה לא אומר ש...
הלכתי למכון הכושר ובפעם השנייה שהגעתי לשם ראיתי אותו שוב וכל כך נבהלתי עד שהשבתי לחיוך ולניד הראש הידידותי שלו בחיוך נוקשה ומיד הפניתי אליו את גבי וברחתי החוצה, וכך נהגתי כל פעם שראיתי אותו מחדש.
ביום הולדתי השלושים ואחת לא עמדתי בפיתוי והלכתי שוב למקום ההוא מאחורי הפאב שליד מלונית הבית הסגול. לא הייתי חייב ללכת דווקא לשם, יכולתי להתקשר למישהו מהעבודה וללכת איתו לשתות משהו – רכשתי לי שם מספר ידידים צעירים שהתייחסו אלי כאל דוד קשיש וחביב.
יכולתי להישאר בבית ולצייר – בבית החולים התחלתי לרשום רישומי נוף ופנים כחלק מהריפוי והמשכתי בכך גם בבית. הציור הרגיע אותי והשכיח את בדידותי.
יכולתי ללכת לקשקש עם ליזי, לקפוץ לביקור אצל אחי ואשתו ולהתפעל מההיריון היפה שלה, או סתם לשבת בבית ולבהות בטלוויזיה, אבל דחיתי את כל האפשרויות הללו ובמקום זה הזמנתי מונית (המכונית שלי הייתה במוסך) ונסעתי לפאב שליד מלונית הבית הסגול.
שוטטתי שם קצת, מנסה להיזכר איפה בדיוק עמדתי כשמקסים ניגש אלי, חושב שוב על דבריו של ד"ר קוגן שלטענתו לקשר שלי עם מקסים לא היה סיכוי מפני שאיזה עתיד צפוי לקשר שתחילתו בשקר ובזיוף, המשכו במין קנוי ובמגורים יחד מתוך אילוץ ולא מבחירה?
לפי דבריו האהבה שחשתי כלפי מקסים לא הייתה אמיתית ובכלל לא הכרתי אותו, והוא בטח שלא הכיר אותי.
הודיתי בענווה שהוא צודק, אבל מה לעשות שליבי כואב כל פעם שאני נזכר בפניו היפות, בחיוכו, בגומת החן שבלחיו ובקולו הלוחש לי מילות חיבה שלא הבנתי ברוסית.
בשיעורי הריפוי באמנות הייתי מצייר שוב ושוב את פניו וגופו, ואחר כך מתרגז על חוסר הכישרון שלי, קורע את הציורים ובוכה מתסכול, חולם עליו בלילה ומחפש את דמותו בכל גבר שפגשתי, וכמובן מתאכזב כל פעם מחדש.
ליזי, היחידה שהבינה לליבי, הצילה בקושי את אחד הציורים של מקסים שמצא חן בעיניה וכשחזרתי לגור בדירה מעליה נתנה לי את הציור הממוסגר וביקשה שהפעם אחוס עליו ולא אשמיד אותו.
נהגתי לבהות בו שעות, לתהות איפה מקסים עכשיו, לקוות שהוא בסדר ולפעמים גם לכעוס עליו, לקלל אותו ולהתחרט שנפגשנו.
אני מניח שד"ר קוגן צדק כשאמר שבכל סוף יש סיכוי להתחלה חדשה, שאין רע בלי טוב ולולא מקסים לעולם לא הייתי מגיע לטיפול נפשי ומתחיל בחיים חדשים. הכול היה נכון, אבל למה זה היה חייב להיות מכאיב כל כך?
השעה כבר הייתה מאוחרת, נעשה מעט קריר, עוד שעה ימלאו לי רשמית שלושים ואחת. מדוכדך התחלתי לפסוע לעבר הכביש הראשי, בסטודיו לעיצוב של אלברטו - שבו אני עובד כאחד המעצבים - אני נחשב לזקן תימהוני ובצדק, אני אמות בודד וערירי והיחיד שיבוא ללוויה שלי יהיה האחיין שלי שטרם נולד...
מכונית האטה לידי. הסבתי את פני ממנה, לא היה לי מצב רוח לזה, לא היום. "אהוד!" צעק הנהג, משרבב את ראשו מהחלון, "אהוד זילבר, זה אתה? לאן אתה הולך?"
מאחר ושמי הוא באמת אהוד זילבר לא הייתה לי ברירה אלא לעצור ולהביט בו, ולהפתעתי זה היה איש השמפו ששמו האמיתי היה יונתן, שמעתי מישהו קורא לו ככה במכון הכושר. מופתעים הבטנו זה בזה. יונתן נראה מודאג, אני הייתי נבוך.
"אתה בסדר?" הוא שאל, "אתה יודע איפה אתה?"
"אני בסדר." אמרתי, "תן גז."
"אבל אודי, אל תדבר שטויות, זה לא מקום להסתובב בו ברגל, לא בשעה הזו. יאללה, קפוץ פנימה, אני אתן לך טרמפ. איפה המכונית שלך?"
"במוסך. טיפול עשרת אלפים. הגעתי לפה במונית."
"למה? מה יש לך לחפש פה?"
"את יום אתמול כי עבר." השבתי בעוקצנות.
"מצחיק מאוד. אתה יודע מי מסתובב פה בלילות?"
"כן, בטח. אני לא אידיוט."
"אז מה אתה עושה פה? מחלטר כדי להשלים הכנסה?" הוא גיחך קצת לשמע הרעיון האבסורדי והמשיך לנדנד, "כנס לאוטו, זה לא מקום מתאים לטיול ברגל אודי."
"אני לא סתם מטייל, אני מסתובב פה מטעמי נוסטלגיה."
"נוסטלגיה למה?"
"לא עסקך. תוריד אותי פה, ליד תחנת הדלק. מכאן אני כבר אתפוס מונית."
"בשעה כזו? כל מה שתתפוס זה מציצה בחמישים שקל, וזה עוד במקרה הטוב."
"ובמקרה הרע?"
"תתפוס מישהו שירצה לקרוע לך את התחת ועוד יבקש תשלום על התענוג."
"בניגוד אליך שקרע לי את התחת חינם וברח?"
הוא עצר בשולי הכביש והביט בי במבט חמור. "חשבתי שאתה לא זוכר את מה שעשינו."
"נראה לך? מה אתה חושב, שאני מזדיין עם כל כך הרבה גברים?"
"אין לי מושג אודי, אני לא מכיר אותך. אני מצטער שנעלמתי מיד אחר כך. הייתה לי הרגשה שאתה רוצה להיות לבד ולמחרת כבר לא ראיתי אותך יותר. לא ידעתי לאן הלכת, חשבתי שהפסקת לבוא למכון בגללי, שאולי פגעתי בך, אבל עד כמה שאני זוכר רצית את זה בדיוק כמוני. לא הכרחתי אותך."
"לא, זה לא היה בגללך, ואתה צודק, לא הכרחת אותי."
"אז למה נעלמת פתאום?"
"זה סיפור ארוך."
"יש לי זמן." התניע יונתן את מכוניתו ושב להשתלב בתנועה, "בוא אליך הביתה ותספר לי."
הסכמתי. כל דבר היה טוב יותר מאשר לשבת לבד בין ארבע קירות, רק אני והתמונה של מקסים מביטה בי מהקיר, ולכן נתתי לו את כתובתי והנחתי לו להתלוות אלי.
ישבנו במטבח שלי על כוס תה ושוחחנו. "מסתבר שאחת הסיבות לזה ש... שקרה מה שקרה במקלחת זה שהייתי כנראה באמצע התמוטטות עצבים. אחרי שחזרתי הביתה רבתי עם החבר שלי, נסעתי לבית של אימא שלי וניסיתי להתאבד בכניסה."
"וואו!" נדהם יונתן, "איך, אם מותר לשאול?"
"כדורי שינה ששטפתי בוודקה. הבעיה היא שלא הבנתי שאני מנסה להתאבד. חשבתי ש... בוא נגיד רק שרציתי להפסיק לפחד כל כך, אבל התעלפתי ואז טאמינו מצא אותי."
"טאמינו? הנסיך מהאופרה 'חליל הקסם'?"
"לא. טאמינו הכלב של סבא שלי. אחר כך הזמינו אמבולנס ואשפזו אותי לאיזה חצי שנה, ואחר כך יצאתי שפוי קצת יותר, ובינתיים אימא וסבא מכרו את הבית, ואחי התחתן. אני תפרתי לאשתו את שמלת הכלה ורוברטו שהוא חבר של חבר שלה ראה את השמלה והציע לי עבודה בסטודיו לעיצוב שלו ו... אה, כן, קניתי את הדירה שגרתי בה עם מקסים, זה החבר שלי שנעלם מיד אחרי שאושפזתי, ואני עדיין מתגעגע אליו ובגלל זה הלכתי למקום ההוא ש... שנפגשנו בו הלילה."
יונתן ניער את ראשו וניסה להכניס סדר בכל הפרטים ששפכתי על ראשו בשטף אחד ארוך וחסר נשימה. "מה הקשר בין מקסים למקום של הזונות שמאחורי הבית הסגול?"
"שם נפגשנו בפעם הראשונה."
"אהה... מי היה הקליינט ומי הזונה?"
"אני סתם הסתובבתי שם כי רציתי זיון, והוא חשב שאני... שאני קולגה שלו ו... זה מסובך, בוא נדבר על משהו אחר."
"בסדר, אבל אני רוצה להבין דבר אחד, איך בחור שפגשת כשחיפשת זיון בתשלום נעשה חבר שלך?"
נאנחתי, "זה סיפור ארוך. אין לי כוח לדבר על זה יותר." לגמתי מהתה.
"טוב, תנוח קצת." קם יונתן ממקומו והחל לשוטט בדירה שלי, מתפעל מהעיצוב שלה, מהנוף שנשקף מחלונותיה, ואפילו מהספה החומה שפרשתי עליה שטיח צמר ססגוני שקניתי בכפר הדרוזי, מה ששיפר את מראיה מעט, לקלקל אותו הרי היה בלתי אפשרי.
בסוף הוא נתקע מול התמונה של מקסים. "בחור יפה מאוד ותמונה נהדרת." חיווה את דעתו, "מי צייר את זה?"
"אני. זה מקסים, ציירתי אותו מהזיכרון בשיעורי ריפוי באמנות."
יונתן הביט בי במבט מלא יראת כבוד. "בואנ'ה, אתה ממש אמן, חשבתי שאתה בעסקי השמט'ס, אבל הציור הזה הוא ממש... ממש... הוא מוצא חן בעיני."
"זה בגלל שמקסים הוא בחור יפה מאוד. אני צייר די בינוני."
"לא נכון. בחורים יפים יש כמו זבל, ורובם לא שווים כלום. או שהם טיפשים שחצנים, או זונות משתרללות, אבל הוא נראה כמו בן אדם."
"בטח שהוא בן אדם, מה אתה חושב, שהמצאתי אותו?" נעלבתי.
"אני מתכוון בן אדם במובן של מענטש, למרות שבמציאות ברור שהוא לא כזה."
"למה? כי הוא היה נער ליווי? זה לא אומר כלום."
"לא, לא בגלל זה, למרות שזה לא כבוד גדול למכור את התחת שלך בעד כסף, אלא בגלל שהוא הסתלק ברגע שאשפזו אותך."
"זה לא נכון, הוא אהב אותי מאוד, אתה לא יודע שום דבר עליו או עלי אז תשתוק, אתה לא מבין כלום." התרגזתי והתחלתי לבכות. 
"אתה צודק, אני מתנצל, אני באמת... סליחה אודי." אמר יונתן וכרך סביב כתפי יד חמה ומנחמת. התייפחתי בזרועותיו עד שנרגעתי ואחר כך הוא שאל לאן מובילות המדרגות הנחמדות האלו בסלון, טיפס בהן, הוקסם למראה הסטודיו הקטן שלי והתחיל לחטט באוסף הציורים והשרטוטים שהצטברו בו.
"למה אתה לא עושה תערוכה?" דרש, "התמונות האלו הן ממש... אני אוהב אותן." הוא לקח את אחת הטובות שבהן, שרטוט פחם של נער ערום שציירתי אחרי שראיתי את אחד הדוגמנים שהגיעו למדידות אופנת הקיץ מתפשט בחדר ההלבשה, ושאל בכמה אני מוכר אותה.
הבטתי בו המום, "מוכר? בכסף כאילו? אתה רוצה לשלם לי על הנייר הזה?"
"זה היה נייר עד שציירת עליו אודי, עכשיו זו יצירת אומנות ואני אוהב אותה."
"אז קח אותה, זה סתם..."
"תפסיק!" התרגז יונתן, "שלא תעז להגיד על שום דבר שיצרת שזה סתם. איך אתה יכול לקרוא לציור הנפלא הזה סתם?" הביט מתפעל בציור של סבא שציירתי לפני שבוע, "מי הדוגמן שלך?" תבע לדעת.
"סבא שלי ושם זה אחי, וזו רונית אשתו, אבל עכשיו היא בהריון ואין לה חשק לדגמן. אתה מתכוון לעבור על כל התמונות?"
"כן, בהחלט. אני מנסה להחליט איזה מהן כדאי לקחת לגלריית אחירון."
"אתה צוחק ממני יונתן? מה לך ולגלריית אחירון?"
"בעל הבית הוא חבר טוב שלי. אני מתפרנס ממכבסה של ניקוי יבש, אבל מה שאני באמת אוהב זו אמנות, ואת הציורים שלך אני אוהב במיוחד."
הבטתי בו בספקנות. הוא לא נראה טיפוס כל כך אמנותי. גבר ממוצע קומה, רבוע גזרה, רחב כתפיים, בעל ידיים גסות של פועל. לא יפה תואר, אבל עם הבעה ערנית ונמרצת ומבט פיקחי.
"טוב, אני פשוט לא מסוגל להחליט. כבר נורא מאוחר ואני עייף, אתה לא עייף אודי?"
"האמת שכן. אתה יודע שלפני..." הבטתי בשעוני, "חצי שעה מלאו לי שלושים ואחת. זהו, היום אני מתחיל רשמית להיות קשיש."
"שטויות." צחק יוני, "אני עוד מעט בן ארבעים ואני מרגיש שכל החיים עוד לפני. היה לך יום ארוך, זה הכול. מחר תרגיש יותר טוב. בוא נלך לישון."
"אתה רוצה לישון פה?" הופתעתי.
"בטח, איך אני יכול לעזוב אותך לבד ביום הולדת שלך?" הוא נישק את לחיי, "מזל טוב אודי."
למחרת בבוקר התעוררתי צמוד אליו, מרגיש מלא מרץ ונרגש. נכון, לא קרה שום דבר במיטה שלי, רק ישנו יחד, אבל לראשונה מזה זמן רב חשתי בבירור שכל החיים עוד לפני.
כמו תמיד כשיונתן התלהב ממשהו דברים התחילו לקרות מהר מאוד - אחירון (שהגלריה שלו משכה אליה אוהבי אמנות מכל הארץ והעולם) אהב את התמונות שלי, התייחס אלי ביראת כבוד שהביכה אותי קצת, אבל בהחלט תרמה להערכתי העצמית, והציע לי, להפתעתי, לעשות לי תערוכה על חשבונו.
המשכתי לעבוד בעסקי השמט'ס - כמו שקרא להם יונתן - גם כי קשה להתפרנס רק מאמנות וגם כי אני אוהב לעצב בגדים, (וחוץ מזה אלברטו היה רוצח אותי נפש ומתאבד אם הייתי משאיר אותו לבד עם ההזמנה הענקית שקיבלנו לחורף הבא), ובד בבד התחלתי להתפרסם כצייר צעיר ומבטיח.
יונתן טען שלא כדאי למהר מידי, כל החיים עוד לפנינו ולכן לקחנו את העניינים לאט ובזהירות. דיברנו המון אחד עם השני, ניסינו להכיר זה את זה ככל האפשר ובמשך כמה ימים ארוכים לא היה סקס, רק חיבוקים, שיחות נפש ונשיקות צנועות. יונתן שמע ממני את כל הסיפור על מקסים ואפילו קרא את המכתב שלו. הוא אמר שכל הסיפור של המכות בגלל גניבת הסמים נשמע לו מוזר, אבל מצד שני מה הוא כבר מבין בנושאים כאלו? ואיחל למקסים כל טוב באשר הוא נמצא.
לבסוף מאסתי בדיבורים על העבר. התפשטתי, נכנסתי אליו למקלחת כשהוא התקלח ושאלתי אותו אם יש לו שמפו.
"נראה לך שאני צריך שמפו?" צחק יונתן ומשך אותי אליו... ואת השאר אשאיר לדמיון הקוראים.
אחרי כמה חודשי הכרות התחלנו לגור יחד בדירה שלי וגם אם רבנו לפעמים - בעיקר בגלל שטויות לא רציניות - היינו מאושרים מאוד יחד.
נכון, לא אהבתי אותו באותו הלהט בו אהבתי את מקסים, אבל אותו הכרתי טוב יותר, בטחתי בו וסמכתי עליו והוא עלי. היו לנו המון תוכניות לעתיד ולכן לא שוחחנו יותר על העבר, למי היה זמן לזה? הרי כל החיים היו לפנינו ולכן לא סיפרתי לו אף פעם שאני עדיין חולם על מקסים היפה, מסתכל על התמונה שלו ומתגעגע אליו בשקט.
יום אחד נכנסה הדוגמנית הבינלאומית המפורסמת ראמונה לסטודיו של רוברטו, מעוררת התרגשות עצומה בקרב פרחי המעצבים שכרכרו סביבה בהתפעלות ולא שמו לב למלווה שלה, בחור יפה תואר, חסון ושתקן, לבוש מעיל עור מהמם.
אפילו רוברטו התרגש ונישק את כף ידה הענוגה של הגברת, רק אני עמדתי בצד והבטתי במלווה שלה בעיניים קרועות לרווחה.
מקסים ניגש אלי חרש ומשך אותי לפינה, "מה שלומך אודי?" שאל בביישנות, "אתה נראה מצוין."
"גם אתה." אמרתי, "המעיל עור הזה מאוד הולם אותך."
"ראיתי עליך כתבה בעיתון ושכנעתי את ראמי שכדאי לה להזמין את השמלה לטקס הפנים של השנה אצל רוברטו."
"אני שמח מאוד, ורוברטו עוד יותר שמח, אבל אם רצית לראות אותי יכולת סתם לקפוץ לביקור, אני גר בדירה הישנה, קניתי אותה. אתה זוכר את הכתובת?"
"כן." חייך מקסים חיוך יפה ועצוב, "בטח שאני זוכר."
"אני לא גר שם לבד מקסים, יש לי חבר עכשיו."
"ואתה אוהב אותו?"
"כן, מאוד. הוא לא כל כך יפה כמוך, והוא מבוגר יותר ממני, אבל טוב לנו יחד. אתה צדקת שהיופי לא כל כך חשוב, לא בטווח הארוך."
מקסים הצטחק. "ידעתי שבסוף תבין. תשמע אודי, יש משהו שאני רוצה לספר לך, משהו שיושב לי על המצפון כבר הרבה זמן."
"בקשר למכות שקיבלת?"
"כן." הוא נאנח, "אני מצטער ששיקרתי לך, אבל פחדתי שלא תבין והיה קל יותר לשקר מאשר להסביר. העניין הוא ש... זאת אומרת... לא היו שום סמים, ראמי בחיים לא נגע בסמים, ובטח שלא היה מעז להסתבך עם פושעים, זו הייתה סתם המצאה."
"אז מי הרביץ לך?"
"ראמי."
"בחייך, הבחורה העדינה הזו הרביצה לך?"
"הבחורה העדינה הזו חזקה יותר ממה שהיא נראית, וחוץ מזה הוא ידע שאני לא אחזיר לו כי אני לא מסוגל ו... טוב, זהו. רבנו והוא החטיף לי מכות. המצאתי את הסיפור על פושעים וסמים כדי שתיקח אותי אליך."
"אבל למה רבתם?"
"בגללך ובגלל שלא רציתי שהוא ימשיך עם הטיפולים האלו, לא רציתי שהוא יהפוך לאישה. אהבתי אותו כמו שהוא, אבל הוא התעקש ואני התעקשתי. בגלל זה התחלתי להיפגש אתך, כדי שהוא יקנא..."
"חשבתי שאתה אוהב אותי." התמלאו עיני דמעות.
"בהתחלה אני באמת... היית נורא מתוק אודי, אבל אחרי שהתחלנו לגור יחד... אל תכעס, אני יודע שזו לא הייתה רק אשמתך, אבל שיגעת אותי לגמרי."
"אז חזרת לראמי?"
"כן, נורא התגעגענו זה לזה ובסוף היא ויתרה על הניתוח השני ונשארה עם... אתה יודע."
"אתה מתכוון שהיא עדיין משתינה בעמידה?"
"כן."
הסתכלנו זה בזה בשתיקה. הוא היה כל כך יפה לכל הרוחות, מזל שהספקתי לצייר אותו.
"יש עוד משהו." נזכר פתאום מקסים.
"מה עוד?"
"אני לא באמת יהודי. סליחה שאמרתי לך ש... לא ידעתי אם זה משנה לך או לא אז ליתר בטחון שיקרתי גם בקטע הזה. אני מצטער מאוד וסליחה שהסוף היה כל כך נוראי."
"אני סולח לך מקסים." נישקתי את הגומה בלחיו, "אחרי הכל כל סוף הוא הזדמנות להתחלה חדשה, אני רק לא מבין למה זה היה צריך לכאוב כל כך." 

ג. קצה חלום ודי

6. רוצה הביתה
"איפה כבר ראיתי את הספה הזו? היא נראית לי ממש מוכרת." קימט ירון את מצחו מול הספה שקנינו לפני כמה ימים.
"באמת? מוזר, זו ספה חדשה לגמרי." העיר מקסים והניח מגש עם קפה ועוגיות על השולחן בסלון, "אודי בחר אותה."
"בחרנו אותה יחד." תיקנתי אותו, "אתה לא זוכר? הסכמת איתי שזו הבחירה הכי טובה למרות שהספה הלבנה הייתה יפה יותר ואולי גם נוחה יותר הסכמת שספה לבנה זה לא פרקטי, והמחיר שלה היה ממש מוגזם."
"נכון." אמר מקסים בהשלמה, וברור היה אפילו לירון אחי ולרונית חברתו שבאו לביקור אצלנו שכל סיפור הספה נמאס עליו לגמרי. ידעתי שאני מציק ומעצבן, אבל לא הצלחתי להניח לנושא והמשכתי להסביר שהספה שקנינו – או. קי. אני קניתי כי למקסים לא היה כסף – היא חזקה, וחום זה צבע פרקטי מאוד, וגם אם היא לא ממש יפה ואפילו קצת מגושמת היא תחזיק לנצח.
העמדתי פנים שאני לא שומע את רונית שואלת בלחש את ירון מה טוב בזה שספה כל כך מכוערת תחזיק מעמד לנצח? והלכתי למטבח לבדוק שהכול בסדר.
מאז שעזבתי את בית סבתא והפכתי לבעל בית משלי ולאדם עצמאי שחי עם בן זוג כמו מבוגר אמיתי חשתי צורך לוודא כל פעם מחדש שהכול בסדר.
אתה בטוח שהגז סגור? שהמקרר לא נשאר פתוח? שהברז לא מטפטף? שכל האורות כבויים? שהחלונות סגורים? שהדלת נעולה? שאלה סבתא בתוך ראשי שוב ושוב.
מוזר איך לא הצלחתי להיפטר מהפולנייה המטורפת הזו למרות שהיא כבר מזמן הפכה מזון לתולעים.
ירון נכנס אחרי למטבח והניח יד על כתפי. "הכול בסדר אודי? אתה נראה קצת עצבני."
"אני בסדר." הבטחתי לו, "באמת שכן, האמת שהוקל לי מאוד. לא תיארתי לעצמי שתקבל את הצעד שעשיתי בצורה כל כך יפה."
"איזה צעד, שיצאת סוף סוף מהבית או שיצאת מהארון?"
"גם וגם."
ירון גיחך. "בחייך, אני לא אידיוט. ידעתי שאתה הומו כבר שנים. טוב שיצאת מתחת לסינור של אימא."
"מה דעתך על מקסים?"
"בחור יפה, הוא נראה לי קצת ביישן. אני שואל את עצמי כמה זמן הוא יחזיק מעמד אתך."
"למה שלא יחזיק?" התנפלתי עליו, "מה רע לו אצלי? אני מתייחס אליו כמו אל נסיך למרות שהוא הגיע אלי רק עם הבגדים שעליו וגם הם היו קרועים. בלעדי הוא היה מסתובב ברחוב כמו הומלס."
"או. קי. אני מבין." אמר ירון לאיטו, סוקר את פני בעיניים מצומצמות כאילו הביט בי דרך משקפת. אבא נהג לעשות את זה כשאימא הייתה מציקה לו נזכרתי פתאום, תוהה איך הזיכרון הרחוק הזה צץ לו פתאום במוחי. הרי אבא הסתלק כשהייתי בן שש בערך.
"מה אתה מבין בדיוק?" זעפתי והתחלתי לסדר את הכוסות בארון לפי גובהן – הגבוהות מאחור והנמוכות מקדימה – בדיוק כפי שסבתא נהגה לעשות.
"שנהיית סוג של גרסא גברית לחוצה של סבתא."
"אני לא לחוץ!" צעקתי, "אבל זה נורא קשה ירון, זה ממש קשה להיות עצמאי ולדאוג לבד להכל. אין לך מושג עד כמה זה קשה."
"אבל אתה לא לבד, ויש לי מושג כי אני גר כבר כמה שנים מחוץ לבית. זה קשה רק אם אתה עושה סיפור מכל שטות."
"אני לא עושה סיפור מכל שטות, אני פשוט אוהב שהכול מסודר כמו שצריך."
"וכמו שצריך זה כמו שסבתא סידרה הכול. תראה את המטבח הזה, הכול בדיוק כמו שהיה אצלה, הכוסות בצד ימין, הצלחות משמאל, הסירים בצד אחד והמחבתות בצד השני, ואתה בטח מתעקש לא לקנות מדיח כי הוא מבזבז המון חשמל ולא מנקה מספיק טוב, נכון?"
"הוא באמת לא מנקה מספיק טוב." התרתחתי.
מקסים נכנס למטבח חרש, "הכול בסדר?" שאל.
"כן." ענינו אני וירון פה אחד.
מקסים העביר מבט ביני לבינו, חייך בהיסוס וניסה להאמין לנו.
"ירון." קראה רונית, "אתה יכול לבוא לפה הנה רגע?" ירון יצא ומקסים ניגש אלי וחיבק אותי בחזקה למרות שרבנו לפני שירון ורונית הגיעו ואני אסרתי עליו לגעת בי, צעקתי עליו שאני כועס עליו, וגם הטחתי בזעם שאני מתחרט שאנחנו גרים יחד.
הסיבה למריבה הייתה מטופשת לגמרי, התעקשתי שצריך לנגב את הרצפה ולשפשף שוב את האסלה, ולא סתם בפנטסטיק אלא בכלור.
סבתא בזה לכל חומרי הניקיון המודרניים שהדיפו ריחות טובים מידי לדעתה והאמינה רק בכלור ובליזול. כשהבאתי יום אחד בטעות ג'ל כלור בריח לימון היא שלחה אותי חזרה לחנות והתעקשה שאחזיר את השטות היקרה הזו ואקנה כלור רגיל עם ריח אמיתי של כלור.
למקסים לא היה אכפת לנקות שוב את האסלה, אבל הוא העיר שלא נעים לו להיפגש עם אחי ובת זוגו כשהוא מדיף ריח של כלור, מה שגרר אחריו הטפת מוסר עצבנית במיוחד שלי.
"אני אוהב אותך, אני באמת אוהב אותך." אמרתי לו אחר כך, אחרי שהאורחים שלנו נסעו לדרכם והבית שוב היה נקי ושטוף, הכלים היבשים מסודרים כמו שצריך בארון, והכיור מקורצף בכלור אמיתי עם ריח של כלור.
"אני יודע אודי, גם אני אוהב אותך." אמר מקסים ונאנח.
"לא מפריע לך שאני מתעצבן עליך לפעמים?"
הוא נאנח שוב. "כן קצת, לפני שגרנו יחד היית יותר נחמד."
"אז אתה רוצה שניפרד?" התנפלתי עליו, "אתה חושב שתצליח להחזיק את הדירה הזו לבד?"
"לא, בטח שלא."
"חתמתי על חוזה, אתה יודע, אי אפשר סתם להחליט שנמאס לנו ולהסתלק, וחוץ מזה לאן תלך?" התעלמתי מדבריו והמשכתי לדהור קדימה לפי התסריט הדמיוני שלי.
מקסים התיישב וכבש את פניו בכפות ידיו. "לא יודע. אני כבר אסתדר."
"בטח תחזור למכור את התחת שלך ברחוב." הטחתי בו בזעף וסובבתי אליו את גבי.
"לא, אני לא אחזור לזה יותר." אמר מקסים בנחת, בלי להיעלב, "עשיתי את זה חמש שנים ונמאס לי מזה לגמרי, וחוץ מזה, עדיף שאני אשמור על פרופיל נמוך, אם אני אחזור לרחוב החברים של ראמי שוב יציקו לי."
"אז אתה סובל אותי כי אתה פוחד מהם?"
"אני לא סובל, אבל לפעמים אתה... אתה קשה."
"אני לא רוצה להיות כזה, אבל... אני לחוץ נורא לפעמים, אולי כי אני לא רגיל להיות לבד."
"אתה לא לבד אודי, אני אתך."
"כי אין לך ברירה אחרת, לא כי אתה באמת רוצה."
"זה לא נכון אודי, יש לי ברירה, תמיד יש ברירה."
"באמת? איזה?" התעצבנתי. מוזר איך בויכוחים שלנו כמה שהוא היה רגוע יותר ככה אני איבדתי שליטה מהר יותר.
"אני יכול לנסוע לאילת, לעבוד שם במלון. אני יכול לבקש מהטורקי שייתן לי לישון בסופר. הוא דווקא ישמח לקבל שומר תמורת מקום לינה."
"איפה תישן שם, במחסן?"
"ישנתי כבר במקומות יותר גרועים."
התחלתי לבכות. הקול שלו נשמע כל כך כנוע ועייף, והכל באשמתי, בגלל שלא יכולתי משום מה להירגע ולאהוב אותו בפשטות כמו שהוא אהב אותי.
"אל תבכה חמוד, למה אתה בוכה? מה קרה?"
"עצוב לי, אל תלך."
"אני לא הולך לשום מקום." הוא הסתובב וחיבק אותי, "בוא נישן. אמרתי לך שמחר אני שוב צריך לעבוד לילה?"
"כן, אני שונא לישון לבד."
"אני באמת מצטער אודי, אבל הטורקי הבטיח שאם העסקים ימשיכו להיות טובים הוא יביא עוד עובד ויהיו לי פחות משמרות."
"הלוואי. אתה בטוח שאתה לא כועס עלי?"
"לפעמים אני כועס, אבל אני יודע שאתה לא מתכוון."
"נכון, לילה טוב מקסי."
"לילה טוב אודי."
"אני בטוח שהוא בוגד בי." אמרתי לליזי שבועיים אחר כך.
"נו, באמת. מתי יש לו בכלל זמן? הוא עובד כמו חמור בסופר וכשהוא בא הביתה הוא לומד לבגרות ובמעט הזמן שנשאר לו אתה מעביד אותו בניקיון ומנדנד לו כל הזמן."
"אני לא כזה נוראי ליזי."
"אתה כן. אם הייתי חיה אתך הייתי בטח גומרת בבית סוהר, מרצה מאסר עולם על רצח, מצד שני, לאור ההתנהגות שלך בטח הייתי מקבלת הקלה בעונש נוכח הנסיבות המקלות ומרצה רק עבודות שירות."
"אני פשוט לא מאמין שאנחנו יחד ליזי, תראי כמה שהוא יפה ותראי אותי."
"אוף, די כבר להציק. כמה פעמים צריך להגיד לך שאתה נראה בסדר גמור? האמת שמאז שהתחלת ללכת לחדר כושר אתה נראה ממש נהדר אודי, בטח מתחילים אתך כל הזמן."
"לא כל הזמן, אבל כן, מידי פעם. אל תגידי למקסים שאמרתי את זה."
"למה? אתה פוחד שהוא יקנא? הוא לא טיפוס קנאי."
"כן, אני יודע. בכלל לא אכפת לו שאחרים רוצים אותי. אני בטוח שאם הוא ימצא אותי במיטה עם גבר אחר הוא בכלל לא יתרגש, אולי אפילו ירצה להצטרף."
ליזי נאנחה. לאחרונה כל מי שדיברתי איתו הרבה להיאנח. "אתה יודע אודי, בהתחלה, כשרק התחלתם לגור פה, נורא שמחתי, חשבתי שיהיה ממש כיף שאתה תהיה שכן שלי, לא תיארתי לעצמי שאתה יכול להיות שכן כזה מעצבן."
"אל תגזימי, אז צעקתי קצת על המנקה הרוסייה, אז מה? אני צדקתי, בהתחלה היא רק מרחה את הלכלוך בחדר המדרגות."
"צעקת המון וגם קיללת, ומה שהיה הכי גרוע זה שעשית את זה בחמש בבוקר."
"לא נורא, תראי כמה יפה היא מנקה עכשיו."
"כי היא פוחדת ממך פחד מוות. בפעם האחרונה שבאת לפה היא בדיוק באה לקבל ממני את הכסף שלה. ברגע שהיא שמעה אותך היא ברחה והתחבאה בשירותים."
"באמת? מה פתאום התחבאה? מה היא חשבה שאני אעשה לה, ארביץ לה?"
"לא יודעת, אבל פעם היית בן אדם יותר נחמד אודי."
"זה היה פעם, כשהייתי ילד. בינתיים גיליתי שמי שנחמד לאנשים דופקים אותו ומסדרים אותו. סבתא תמיד אמרה שצריך להיות קשה עם אנשים, להראות להם שאתה לא פראייר שלהם."
"מי זה להם?"
"כולם. כל אלו שרוצים ממך כסף, כולם מנסים לדפוק אותך. אם לא תשגיח הם ישדדו אותך."
"זה מה שסבתא שלך לימדה אותך?"
"היא צדקה ליזי, אולי היא הייתה קצת פסיכית, אבל סך הכול, בעיקרון היא צדקה."
"לא, היא לא צדקה. חבל שאימא שלך נתנה לה לחנך אותך." אמרה ליזי בעצב והגישה לי כוס תה.
להפתעתי מכון הכושר לא היה כל כך נוראי כמו שחששתי. הוא עלה כמובן מאוד ביוקר ואף פעם לא היה נקי מספיק - מעולם לא נגעתי שם באף מכשיר בלי לנקות אותו קודם בנגבון לח, וכמובן שלא התקלחתי שם מעולם יחף ולא השתמשתי במגבות של המכון, מי יודע מי נגע בהן קודם? - אבל סך הכול זה היה מקום די נחמד ובזכותו באמת נראיתי טוב יותר אפילו אם זה אני שמעיד על עצמי.
הצעתי גם למקסים לבוא, אבל הוא אמר שהוא עייף מידי מהעבודה בסופר ובמשלוחים ושנמאס לו להתעסק בצורה שלו. את מעט הזמן הפנוי שלו הוא השקיע בלימודים, נחוש לעבור את בחינות הבגרות בתנ"ך ובספרות ולשפר את ציוניו בלשון.
רוב הזמן הוא היה עסוק עוד יותר ממני ודי מהר גיליתי שברגע שגרים עם מישהו אין כל כך הרבה סקס כמו בהתחלה, מה שדי אכזב אותי, אם כי היה עלי להודות שפעמים רבות הייתי זה אני שהרס את האווירה בהצקות ובנדנודים במקום להניח לו לנשק אותי ולאהוב אותי כשסוף סוף היינו נפגשים.
מעניין אם גם סבתא הייתה כזו בצעירותה, ואם זו הסיבה לכך שסבא פיתח שמיעה סלקטיבית והעדיף להתחבא מאחורי העיתון ולשקוע בהקשבה לאופרות במקום לשוחח איתה?
אחרי שעה של אימונים פניתי, מזיע כולי, למקלחת. התביישתי לטייל ערום בחדר ההלבשה ולכן התפשטתי מהר עד לתחתוני שאותם הסרתי רק במקלחת עצמה, חבוי מאחורי דלת זכוכית אטומה.
"יש לך אולי שמפו?" הציץ לתוך המקלחת שלי גבר אחד, לא ממש צעיר, אבל שרירי מאוד, בעל ראש מגולח, עיניים צוחקות וחיוך בוטח.
"אהה, כן, הנה." הגשתי לו את השמפו, מסמיק ממבוכה. הוא החזיק את בקבוק הפלסטיק והמשיך להביט בי, מחייך. הרגשתי את עיניו מטיילות על גופי, מתמקדות בחלצי, ואת הזין שלי מתרומם בסקרנות לעברו. זה היה מביך, מרגש, מחרמן, מפחיד ומסעיר כאחת.
"נראה לך שאני באמת צריך שמפו?" גיחך אלי, ולפני שהספקתי לענות - כאילו שיש תשובה הולמת לשאלה כזו - הוא היה בפנים, צמוד אלי, אברו העבה מאוד מגשש אחרי פתח ישבני, ידו הגדולה לופתת בכוח את אשכי.
מיד אחר כך הוא חדר לתוכי ואני נעניתי לו בלי היסוס ובלי להביע שום התנגדות. אין לי הסבר לזה, מה שקרה ביני לבינו היה משהו פראי ומנותק מהמציאות היום יומית שלי, רגע של תאווה וחרמנות חסרות שליטה. באותו רגע מוזר שום דבר ואף אחד לא היה מצליח למנוע ממני לפשק את רגלי, לרכון קדימה בעודי נאחז בברז ולהגיש ברצון ובשמחה את ישבני לזר שעשה בו כבתוך שלו.
המצפון שלי, ההכרה שלי, האישיות שלי, כולם נעלמו ברגע שהוא התחיל לזיין אותי, התפוגגו בין האדים המהבילים. אחרי כמה דקות של סערת חושים מיוזעת גמרתי בכפו הקשה והחזקה של הזר ומיד נתקפתי חרטה ובהלה. "השתמשת בקונדום?" לחשתי, ממשיך לעמוד בגבי אליו, ממתין שיגמור לשטוף את עצמו וילך כבר.
"כן, בטח. אל תדאג חמוד, היית גדול, להתראות בקרוב." צבט בכוח את עכוזי ונעלם, משאיר קונדום משומש על הרצפה.
חזרתי הביתה מבולבל ועייף, תוהה למה אני לא מוכה רגשות אשם. איזה מין בן אדם חסר מוסר אני תהיתי, וסרתי לסופר של הטורקי כדי להביא הביתה חלב לקפה של הבוקר ולהגיד שלום למקסים שעבד במשמרת לילה.
מקסים עמד ליד הקופה ודיבר בנייד שלו. ברגע שראה אותי נכנס הוא נבהל, הפסיק לדבר וסגר מהר את המכשיר הקטן. עינינו נפגשו לשנייה ואז הוא הסיט את מבטו, ומיד החלטתי שגם הוא בוגד בי. ניגשתי אליו, רותח מכעס. "עם מי דיברת? למה סגרת ברגע שראית אותי?"
"סתם, עם חבר. אל תתעצבן אודי."
"אתה מזיין מהצד מקסים?"
"מה פתאום? למה אתה מדבר שטויות?"
"כי בי אתה כבר לא כל כך מתעניין לאחרונה, לא שאכפת לי, יש אחרים שכן רוצים אותי."
פניו נאטמו. "אני בטוח שיש."
"אני רוצה לדעת עם מי דיברת."
"אתה לא מכיר אותו, אבל זה לא מה שאתה חושב אודי, לך, תיקח חלב ותחזור הביתה. נדבר אחר כך."
"אני רוצה לדבר עכשיו." התרגזתי, מתעלם משתי קונות שבהו בנו בסקרנות.
"זה לא מתאים פה, לך בבקשה."
לקחתי את החלב, זרקתי את הכסף על הדלפק ובלי להיפרד ממנו הלכתי לבכות שוב לליזי שהוא בוגד בי.
"בגלל שהוא דיבר עם מישהו בטלפון?" קצרה רוחה של ליזי.
"ולא רצה להגיד לי עם מי, ונבהל נורא כשתפסתי אותו על חם."
"מה על חם? הוא סך הכל דיבר."
"בטח קבע פגישה עם ההוא, אני לא אתפלא שהוא שוב מוכר את עצמו בשביל כסף."
"אם הוא עושה את זה רק בשביל כסף אז זו לא נחשבת בגידה, נכון?" ניסתה ליזי להתחכם.
נעצתי בה מבט זועם. "זה לא מצחיק ליזי."
"לא, זה ממש לא מצחיק. זה אפילו עצוב לראות איך אתה עושה הכול כדי להרוס את הקשר המשמעותי היחיד שיש לך עם גבר."
"אל תדברי שטויות ליזי, אני לא רוצה להרוס כלום, אבל אני חייב להיזהר, אל תשכחי מה הוא עשה לפני שהוא הכיר אותי ולמה הוא בא לגור איתי, לא כי הוא החליט מיוזמתו להפסיק עם הזנות אלא כי הוא חטף מכות ונבהל. עכשיו הוא תפס תחת והחליט להגדיל את ההכנסות שלו מהצד, חשב שאני טיפש ולא ארגיש."
ליזי נאנחה ונענעה בעצב בראשה. "אתה משוגע, לך, תראה מישהו, רופא נפש או פסיכולוג או מישהו, תטפל בשיגעון שלך לפני שלמקסים ימאס ממך והוא יעזוב אותך, ועכשיו עוף מפה, החבר שלי מגיע עוד מעט ואתה הורס לי את המצב רוח."
הלכתי הביתה וניסיתי להירדם. לא הצלחתי, לאחרונה התקשיתי בכך משום מה והתחלתי לקחת כדורי שינה. גם באותו לילה לקחתי אחד. נרדמתי לבסוף עד שסיוט מבהיל שבו סבתא, אימא ואורון התקוטטו סביב גופתי המרוסקת העיר אותי.
התעוררתי בוכה וככה מצא אותי מקסים, יושב על המיטה, מתנדנד קדימה ואחורה, מתייפח כמו ילד מבוהל.
"אני לא יכול יותר." בכיתי בזרועותיו, "אני רוצה הביתה, לאימא."
"בסדר." אמר מקסים אחרי כמה שניות של שתיקה, "אם זה מה שאתה רוצה באמת, אז בסדר."
"ומה יהיה אתך? מה יהיה עם החוזה של הדירה?"
"אני אמשיך לגור פה, אל תדאג."
"ואיך תשלם שכר דירה?"
"השיחה שהרגיזה אותך כל כך? היא הייתה מחבר ותיק שלי שיצא רק עכשיו מגמילה. הוא מחפש חדר להשכרה, אמרתי לו שאני אברר בשבילו. אם אתה באמת רוצה להסתלק אודי אני אכניס אותו במקומך."
"ומאיפה יהיה לו כסף לשלם שכר דירה?"
"הוא יעבוד קצת איתי אצל הטורקי ואת השאר הוא ייקח מהחבר שלו שהכניס אותו לגמילה. אל תדאג, שוגי תמיד יודע להסתדר ולהשיג כסף."
"שוגי?"
"כן, ככה קוראים לו. הוא בחור נחמד."
"והוא לא יכריח אותך לרחוץ את האסלה עם כלור מסריח."
"נכון." הצטחק מקסים, ופתאום פיהק. "סליחה אודי, אבל אני נורא עייף. מתי אתה רוצה ללכת?"
"אני לא רוצה ללכת, אני חייב. אני אוכל להיפגש אתך גם אחרי שאני אחזור הביתה?"
"אם תרצה, למה לא?"
השלווה שבה קיבל את עזיבתי הרגיזה אותי. "וכמה זה יעלה לי? תעשה הנחה לקליינט קבוע או שתיקח מחיר רגיל?"
מקסים קמץ את אגרופיו והביט בהם בשתיקה, ואז הרים אלי מבט רושף. "אולי תשתוק כבר אודי? פעם אחת בחייך אולי תוכל לסתום את הפה שלך? פשוט תשתוק ודי."
ואז התעטף בשמיכה, מפנה אלי את גבו ושתק בעקשנות, מתעלם ממני עד שיצאתי משם בלי ברכת פרידה נושא את מזוודותיי בדרך חזרה הביתה.
שמור     בטל
7. אמרתי לך
אמרתי לך! צעקה סבתא בתוך ראשי כל הדרך הביתה – כועסת, נוזפת, מתריעה - אמרתי לך! חזרה ואמרה בלי לנסות להסתיר את השמחה לאיד שלה, אמרתי לך שזה לא ילך, שמסוכן בחוץ, שהעולם מלא אנשים רעים שרוצים רק להזיק לך ולנצל אותך. מתי תבין שאתה יכול לסמוך רק על המשפחה שלך?
אני יודע שזה נשמע כאילו יצאתי מדעתי אבל לא באמת חשבתי שסבתא קמה לתחייה והיא נמצאת איתי במכונית. ידעתי בבירור שהיא נפטרה כבר לפני עשר שנים, ובכל זאת היא לא הפסיקה לדבר איתי, להאיץ בי למהר הביתה, שם אהיה מוגן ובטוח.
השעה הייתה כבר כמעט חצות כשפניתי בצומת הצריף לעבר הקריה. למזלי, בשעה המאוחרת הזו כמעט שלא הייתה תנועה על הכביש כי ככל שהתקרבתי הביתה כל הקווים שהיו אמורים להיות חדים וברורים נזלו מול עיני והנוף סביבי נעשה מטושטש כאילו התחיל לרדת גשם.
הפעלתי את הוישרים, אבל זה לא עזר, רק כשהחניתי את המכונית מול הבית הבנתי שדמעותיי מטשטשות את ראייתי.
מילא הדמעות, איתן יכולתי להתמודד, מה שבאמת שיתק אותי היה הפחד. פחדתי פחד מוות וידעתי, ידיעה חסרת כל הגיון וביסוס, אבל משכנעת מאין כמוה שברגע שאכנס לתוך הבית אמות. לא הצלחתי להשתלט על עצמי, ככל שהתקרבתי לדלת כך הלך פחדי והתגבר.
"נו, תיכנס כבר." האיצה בי סבתא, "כמה זמן זה לוקח לך?"
"אני פוחד נורא להיכנס פנימה." הסברתי.
"אין ממה לפחד, בחוץ מסוכן יותר."
"את בטוחה?"
"אמרתי לך כבר אלף פעמים, בחוץ מסוכן יותר מאשר בפנים, תיכנס כבר הביתה." קצרה רוחה של סבתא. הצלחתי להגיע עד סף הדלת ושם קרסתי בין שתי המזוודות שלי והתיישבתי על המדרגה בפתח הבית. הזעתי ורעדתי, חש שאני עומד על סף איבוד שפיות הדעת, נקרע בין הקולות שרעמו בתוכי, ולמרות הבטחותיה של סבתא לא יכולתי להפסיק לפחד.
היה ברור שאני זקוק לעזרה וידעתי מאין היא תבוא, מתוך המזוודה שלי, שם הטמנתי את בקבוק הוודקה של מקסים שנהג לשתות לעיתים כוסית אחת או שתיים, בעיקר עם ליזי, ולפעמים, כשהמצב ביני לבינו היה נעשה מתוח ללא נשוא, גם לבד.
זה לא שאני אוהב לשתות, למעשה אני די סולד מאלכוהול, מה שרציתי באמת היה לקחת כמה כדורי שינה שירדימו אותי ואת הבלגן שהתחולל בתוכי. את הוודקה שתיתי רק כדי לשטוף את הכדורים במורד גרוני. כן, אני יודע שיש אנשים שפשוט בולעים כדורים סתם ככה על יבש, אבל אני זקוק לנוזל שישטוף אותם. אם היו לי מים או מיץ ברור שהייתי משתמש בהם ולא באלכוהול, אבל כל מה שהיה ברשותי היה אלכוהול ולכן לגמתי ממנו בזהירות, לוקח כדור אחרי כדור, אחרי כדור, אחרי...
התעוררתי בבית חולים. גרוני דואב בגלל שטיפת הקיבה שעברתי. בפי עמד טעם נורא ואיום, ראשי כאב מאוד והדבר היחיד שניחם אותי הייתה כפו המנחמת של אבא שאחזה בידי. שמחתי לראות את פניו אחרי שלא התראינו מאז האזכרה האחרונה של סבתא.
"אודי." עיניו של אבא היו אדומות ופניו הנפולים לא היו מגולחים, "למה עשית את זה חמוד, למה ניסית להתאבד?"
המחאות שלי שלא ניסיתי להתאבד, שהרעיון המופרך הזה מעולם לא עלה במוחי לא שכנעו איש. הסברי על הוודקה שנועדה רק לשטוף את כדורי השינה במורד גרוני נשמעו כמו תירוצים מטופשים מאחר שלא הצלחתי לספק הסבר הולם – לא להם ולא לעצמי - למה לקחתי איתי את הוודקה של מקסים ולא סתם מים, או נניח קולה, ולמה הייתי צריך לקחת חבילה שלמה של כדורי שינה במקום להסתפק באחד או שניים?
זו הסיבה שבגללה הסיקו כולם שהתכוונתי להתאבד בפתח הבית כמין אקט של מחאה, או זעקה לעזרה, או השד יודע מה.
בימים הראשונים עוד ניסיתי להתווכח ולשכנע, אבל בסוף נואשתי מזה. שיחשבו מה שהם רוצים, למי אכפת? רק שיניחו לי להסתלק משם.
בסוף באמת נתנו לי ללכת, אבל רק אחרי ששהיתי במחלקה הפסיכיאטרית במשך כמה חודשים ארוכים שאותם ביליתי בעיקר בדיבורים עם קבוצת התמיכה ועם הפסיכולוג שלי. זה היה קשה ומעייף, אבל בסוף שחררו אותי ואפילו נתנו לי מסמך המעיד שאני בריא כעת, ושמה שעברתי היה אפיזודה חולפת, מעין התמוטטות עצבים, או משבר פסיכוטי, או משהו כזה, וכיום אני שוב אזרח בריא ומועיל בחברה.
בזמן ששהיתי במיון, ממתין עד שאחלים מספיק כדי להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית, התבררו לי לאט לאט העובדות לאשורן. אחרי הכדור החמש עשרה בערך איבדתי את הכרתי, ואם הייתי נשאר שם עד הבוקר בטח הייתי מת, אבל למרבה המזל טאמינו -הכלב הקטן שסבא אימץ כמה שנים אחרי מותה של סבתא - גילה אותי שוכב מעולף והקים מהומה גדולה, מעיר את סבא ואימא משנתם.
איזה מזל שסבא לא הורשה להכניס את טאמינו הקטן והפיקח הביתה לישון איתו כפי שרצה והכלבלב ישן במלונה מאחורי הבית ואיזה מזל שהוא הבין שאני לא סתם משחק אלא זקוק לעזרה ואיזה מזל ששנתו של סבא קלה לאחרונה והוא התעורר לשמע היבבות של טאמינו.
אבא מחה דמעות מעיניו כשסיפר לי את השתלשלות האירועים והפציר בי להסכים לאשפוז מרצון כי הרי ברור שניסיון ההתאבדות שלי, גם אם לא היה מודע, הוא זעקה לעזרה, ושמשהו אצלי מאוד לא בסדר.
את אותו הפזמון שמעתי גם מאימא ומסבא, מירון ומאבא, ואפילו מליזי שמסרה לי בפנים עגומות מכתב ממקסים.
"למה הוא לא בא לראות אותי, מה יעזור לי מכתב?" התרגזתי.
"הוא מרגיש שזה קרה באשמתו, שהוא לא ראה כמה המצב שלך קשה, ושאם הוא לא היה נותן לך ללכת לא היית מנסה להתאבד."
"כמה פעמים צריך להגיד לך שלא ניסיתי להתאבד?" כעסתי ופתחתי את המכתב.
הוא היה ארוך, מלא התנצלויות ובקשות סליחה ששברו את ליבי. לתימהוני מקסים האשים את עצמו שלא ידע לגרום לי אושר, שלא הצליח לאהוב אותי כמו שצריך ושהרס את היחסים ביני לבינו, וזה מה שהוא כתב לי  –
אמרתי לך שאני רקוב מבפנים אודי, הזהרתי אותך ובכל זאת לקחת אותי לבית שלך ואהבת אותי. גם אני אוהב אותך, אבל כנראה שאני לא יודע איך לעשות את זה כמו שצריך. אני רק מקווה שיום אחד תצליח לסלוח לי שדחפתי אותך להתאבדות.
אף פעם לא העזתי לספר לך, אבל החבר של אימא שלי, זה שהיא חיה איתו כעת ברוסיה, היה הגבר הראשון שלי. הייתי רק בן שלוש עשרה כשהוא התחיל להתעסק איתי ולימד אותי לעשות סקס עם גברים. כשאימא גילתה את זה היא כעסה עלי מאוד והאשימה אותי שפיתיתי את הגבר שלה. הייתה מריבה נוראית בבית וסבתא אמרה לאימא שהיא מטורפת, ושאם היא לא תסתלק משם עם החוליגאן שלה היא תלך להתלונן עליו במשטרה והוא ישב בבית סוהר על אונס. בגלל זה הם ברחו לרוסיה. כל זמן שסבתא חיה ניסיתי, בשבילה, להיות בסדר, להביא לה נחת ולשכוח מה שקרה, אבל אחרי שהיא מתה כבר לא יכולתי יותר.
הלכתי מכות בצבא עם מישהו, איזה דביל אחד שניסה לגעת בי במקלחת ועשיתי נפקדות. אחר כך ישבתי בכלא ושם הכרתי את ראמי שלימד אותי איך להרוויח כסף מהגוף שלי.
תמיד חשבתי שככה החיים שלי יגמרו, שאני תמיד אהיה זונה ושלא מגיע לי יותר, אבל אז פגשתי אותך...
כל כך רציתי שזה יצליח, שנהיה יחד כל החיים ושהאהבה שלנו תמחק את העבר הרקוב שלי, אבל לצערי לא הצלחתי, הרוע שלי היה חזק יותר מהטוב שלך.
ליזי אומרת שניצלת, שאתה בסדר ושבקרוב ישחררו אותך. אני פוחד מאוד שתנסה לחזור אלי וששוב יקרה משהו רע, ולכן אני הולך. אל תדאג לדירה, דיברתי עם בעל הבית והוא מסכים ששוגי, הידיד שלי שסיפרתי לך עליו, יעבור לגור שם במקומנו. הטורקי קצת כעס עלי שאני מסתלק ככה, אבל מצאתי לו מישהו שיחליף אותי והכל בסדר. אני אוהב אותך מאוד אודי ומאחל לך כל טוב והמון אושר ומקווה שתשכח אותי ותמצא מישהו טוב יותר ממני, מישהו שיעשה אותך שמח.

 ידידך לנצח,
 מקסים.

בכיתי כשקראתי את המכתב של מקסים וגם ליזי התייפחה כאילו ליבה נשבר בקרבה. אחר כך, בעודי ממשיך לבכות, אכול רגשות אשמה וחרטה, היא הפסיקה לילל והתחילה להתרגז, קיללה את כל הגברים בכלל ואותנו בפרט ואמרה שאם לא היינו חבורת מפגרים כאלו והיינו מדברים אחד עם השני במקום לריב העולם היה נראה טוב יותר. אני מניח שהיא צודקת, אבל בשבילי ובשביל מקסים זה כבר היה מאוחר מידי.
השהות במחלקה הפסיכיאטרית לא הייתה תענוג גדול - האוכל לא היה טעים, החברה הייתה מעיקה, המיטות קשות ולא נוחות והספרייה שהעמידו לרשות החולים דלה ומשעממת - אבל לא בגלל זה שנאתי להיות שם אלא בגלל העבודה הקשה שהייתי חייב לעשות על עצמי. נדרשתי לחפור בתוכי, להעלות זיכרונות, להגיע למסקנות, לנסות להבין מה גרם לי להיות מי שאני, והכי קשה, להניח מאחורי את הטיפוס העלוב שהייתי ולהשתנות לאדם אחר, אני משופר ומועיל יותר לעצמי ולחברה.
זו הייתה עבודה קשה יותר מלחפור בורות בשדה, ופעמים רבות, אחרי שהבנתי איך האהבה המעוותת של סבתא, הפחדים שלה והניסיון שלה להגן עלינו מהסכנות שבדמיונה צילק אותי ואת אימא, הרס את ילדותי, נעורי וחלק נכבד מבגרותי, מצאתי את עצמי מדוכא, מיואש, כועס, בוכה, זועם ושוב נופל לדיכאון נורא.
אחרי כמה חודשי חפירות התחלתי לדבר עם הורי, עם אחי ועם סבא. שוחחנו על סבתא, נזכרנו בה כפי שהייתה באמת, וסבא סיפר לנו את המעט שידע על ילדותה בשואה ועל הנערה שהיא הייתה כשהם נפגשו.
"אבל למה הסכמת לסבול את ההתנהגות המופרעת שלה?" חקרתי אותו כשבא לבקר אותי, "לא ראית שהיא הורסת לכולנו את החיים בגלל הפחדים שלה?"
"כן, ובכל זאת אהבתי אותה וריחמתי עליה מאוד. הורי הספיקו לברוח לארץ לפני המלחמה והרגשתי אשם שהיא סבלה כל כך הרבה בזמן שאני ביליתי בנעימים בארץ ישראל החמה והמוגנת. היא רעבה ללחם וסבלה מקור ואני השתזפתי על שפת הים ואכלתי תפוזים ושמנת של תנובה. הבנתי שהיא ממררת לנו את החיים כי היא אוהבת אותנו ומנסה להגן עלינו."
"היית צריך לקחת אותה לטיפול נפשי, אבל היה לך נוח יותר לשתוק ולהתמכר לאופרות ולקריאת עיתונים." התרגזתי עליו, ואחר כך התנפלתי על אבא והאשמתי אותו שהפקיר אותי אצל סבתא ואימא ולא שמר איתי על קשר כמו שעשה עם ירון.
אבא הזכיר לי שהוא עשה מאמצים גדולים להמשיך לפגוש אותי גם אחרי שעזב את הבית, ושאני סירבתי וצרחתי כמו משוגע כל פעם שהוא ניסה לקחת אותי אליו לביקור.
לקח לי זמן רב להתגבר על הכעס ולהפסיק להאשים את כולם בבעיות שלי. בעזרת הפסיכולוג הסבלני והנבון שלי, ד"ר קוגן רך הדיבור, הצלחתי לשים את העבר מאחורי ולהפסיק לדוש בו, לחדול מהאשמות ולסלוח להורי, לסבתא, לסבא ואפילו לעצמי.
העבודה הקשה עם ד"ר קוגן - החפרן הבלתי נלאה - גרמה לי להבין איך החלק באישיותי שהזדהה עם סבתא גרם לי להרוס את הזוגיות שלי עם מקסים וגרר אותי לבגוד בו עם איש השמפו במקלחת של מכון הכושר, ולמה, מיד אחר כך, ברחתי הביתה וקיבלתי התקף חרדה כשהגעתי לשם.
אני יכול להרצות שעות על הדחפים השונים בתוכי, על ההרס העצמי שנובע מחוסר הקבלה שלי את ההומואיות שלי, ועל החלק הבריא שבי שנלחם בחלק החולה ונאבק על זכותו לחיות בזוגיות בריאה, ועל הדרך שבה האישיות הדפוקה שלי התחברה לרגשות הנחיתות של מקסים שלמרות כל יתרונותיו הבולטים ויופיו הגופני חש לא ראוי - רקוב כמו שהוא קרא לזה - בגלל ההתעללות המינית שעבר כנער, שזו קרוב לוודאי הסיבה לכך שהוא עסק בזנות ולמה, בגלל העבר הדפוק של שנינו, לא הצלחנו למצוא אושר יחד ו... מספיק, די עם זה!
אפשר להעביר שנים על גבי שנים בניתוחים פסיכולוגיים ממושכים, יש אנשים שעושים את זה במקום לחיות, ואפשר להשלים עם העבר, לשים אותו מאחוריך ולחיות עם הפנים לעתיד, וזה מה שהחלטתי לעשות, להמשיך לחיות כמיטב יכולתי ולנסות להיות מאושר למרות נתוני הפתיחה העלובים שלי.
לפני שהשתחררתי מבית החולים יצאתי לחופשת הסתגלות ואז התחלתי להבין שלא רק אצלי, אלא גם במשפחתי חלו שינויים.
בזמן שאימא באה לבקר אותי בבית החולים היא פגשה גבר שבא לבקר את אחותו הלוקה בדיכאון. הם התחילו לדבר ועם הזמן התיידדו, התאהבו והחליטו לחיות יחד.
"לא סיפרתי לך כלום עד שהרגשתי שאתה כבר מספיק חזק." אמרה בביישנות, "אבל שנינו כבר לא צעירים, הוא אלמן כבר המון שנים ואני גרושה. שנינו מאוד בודדים ו..."
"אז מה, הוא יבוא לגור אצלנו בבית?" נחרדתי.
"לא, מה פתאום? הוא גר בחיפה בבית משלו והוא רוצה שאני אבוא לגור איתו. אנחנו לא נתחתן, בגילנו זה לא מתאים, נעשה הסכם אצל עורך דין, זה מספיק."
"אבל למה שלא תתחתנו?" מחה סבא, "אם אני ושרל'ה מעמידים חופה אז למה שצעירים כמוכם..."
"מי זו שרל'ה?" התערבתי בשיחה.
"ידידה ותיקה שלי ושל סבתא שלך ז"ל. היא ובעלה היו פעם חברים שלנו. לפני כמה חודשים נפגשתי איתה כשטיילתי עם טאמינו ומאז אנחנו יחד. גם היא אלמנה כבר המון שנים, אנחנו עוברים יחד לדיור מוגן."
"ומי יגור פה?" הבטתי סביבי בבהלה, מרגיש כמו ילד ששכחו אותו בבית.
כולם הביטו זה בזה במבוכה עד שרונית שנישאה לירון כשהייתי מאושפז - קיבלתי חופשה מיוחדת כדי להשתתף בהכנות לחתונה ובמו ידי תפרתי לכלה את השמלה שזכתה למחמאות רבות – אזרה עוד וסיפרה לי שהבית נמכר לקבלן שיבנה עליו דופלקס של דירות יוקרה. הכסף מהעסקה הזו התחלק שווה בשווה בין כולנו ופתאום ממובטל (התפטרתי מהעבודה אחרי שאושפזתי) חסר פרוטה מצאתי את עצמי אדם אמיד יחסית.
בשנה שאחרי שחרורי מבית החולים הייתי עסוק מאוד בארגון חיי מחדש. למדתי עיצוב אופנה במכללת ערב, עבדתי כמעצב בבית אופנה שמנהלו ראה את השמלה של רונית והתרשם מכישרוני, ולמרבה שמחתי הצלחתי לשכנע את בעל הדירה שבה גרתי עם מקסים למכור לי את הדירה שלו. את החדרון על הגג הפכתי לסטודיו קטן ושם נהגתי לעבוד על העיצובים שלי, לחלום על מקסים, להתגעגע אליו ולתהות לאן נעלם.
"מתי תמצא גבר חדש?" נזפה בי ליזי, "כמה זמן תחשוב עליו? הוא הלך. די, הסיפור איתו נגמר."
משכתי בכתפי בחוסר אונים. "לקח לי חמש שנים להתגבר על אורון הסטרייט שבקושי ידע שאני קיים. בטח ייקח לי עשר שנים להתגבר על מקסים שאהב אותי."
"אבל מה אתה עושה בקשר לסקס?" התפלאה ליזי.
"נו, די כבר, יא סוטה. לא שואלים פולנייה שאלות כאלו." הסמקתי והיא צחקה והניחה לנושא. אפילו לליזי לא יכולתי לספר שלפעמים, כשהבדידות חונקת אותי, אני הולך לשוטט סביב מלונית הבית הסגול, יושב קצת בפאב הסמוך שכמעט כל לקוחותיו הם גברים ואחר כך מטייל בסבך הסמטאות החשוכות המשתרע מאחוריו, מחפש את מקסים, או לכל הפחות מישהו שיזכיר לי אותו. מעולם לא הצלחתי למצוא אותו, או מישהו שיהווה לו תחליף הולם.
לפעמים, מרוב ייאוש ועייפות, אני נכנס למכונית עם מישהו שפונה אלי – תתפלאו, אבל יש גם כאלו – ואת הכסף שאני מקבל מהם אני נותן לקבצן הראשון שנטפל אלי בצומת בדרך חזרה הביתה.
כן אני יודע זה חולני ומעט מסוכן אבל זו הדרך היחידה שלי לגעת בקצה חלום האהבה שהיה כמעט שלי לפני שנגוז לתמיד.