עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

37. איקאה ברוורס

יש לנו שני חברים טובים - נתי ויוני. הם זוג ותיק כמעט כמונו, נפגשו באיזה מסיבה שגם אני ואבי נכחנו בה והם טוענים עד היום שאני זה שהציג אותם זה לפני זה ולכן אני האחראי לשידוך המוצלח שלהם.

אני לא כל כך זוכר את המסיבה ההיא, מי יכול לזכור דבר שקרה לפני שלוש עשרה שנים? אבל מה אכפת לי לקבל קרדיט על השידוך? העיקר שהם ביחד והם מאושרים.

גם אבי אוהב אותם, אבל כשאנחנו לבד הוא קורא להם הזוג המוזר.

ההבדלים בין השנים בולטים לעין כל - נתי מבוגר מיוני בעשר שנים ואולי יותר, הוא נמוך שמנמן ומקריח, ואילו יוני גבוה, דק ועם ראש שופע תלתלים. יוני ספורטיבי ונמרץ ונתי הוא פדלאה שגונחת אחרי הליכה של עשר דקות.

הדבר היחידי שמשותף לשניהם אלו המשקפים ששניהם חובשים מגיל צעיר. אפילו שפת האם שלהם לא משותפת. יוני עלה מבריטניה ונתי מדבר אפילו כעת, שלושים שנים אחרי עלייתו לארץ, במבטא צרפתי, ובכל זאת הם יחד, מאוהבים מאוד, כל הזמן נוגעים זה בזה, מחייכים אחד לשני ומתגעגעים נורא כשהם נאלצים להיפרד עקב אילוצי העבודה של יוני שמרבה לטוס לחו"ל בגלל הקריירה שלו.

השבוע יוני חזר סוף סוף לארץ לתפקיד שהוא חיכה לו זמן רב ויותר לא יאלץ לנדוד במרחקים. מרוב שמחה על האיחוד שלהם הם הזמינו אותנו ועוד כמה חברים טובים לארוחת צהרים אצלם.

נתי, כמו כל צרפתי מלידה, הוא בשלן מעולה ואנין טעם, ואצלם תמיד אוכלים טוב וחוזרים עם תוספת של עוד כמה קילוגרם. אני לא מבין איך יוני הצליח לשמור על גזרה יפה כזו כשהוא חי עם בשלן מעולה כמו החבר שלו, אבל עובדה שהוא לא משמין למרות כל שנות האכילה מהמטעמים העשירים של נתי.

אחרי הארוחה העליזה נשארנו עוד קצת להתפעל מהדברים שהם קנו יחד בחופשה שלהם בפראג, ובעיקר מצאו חן בעיני המפות עם כלי האוכל התואמים שהם קנו באיקאה.

"אני חולה על איקאה." התלהב נתי שבכלל חולה על קניות, "הרגשתי שם ממש כמו בבית, בכלל לא הפריע לי שהם לא יודעים אנגלית. איקאה. איזה רעיון גאוני!" התלהב יוני ופניו העגלגלות קרנו מנחת.

כולם הנהנו בהסכמה ורק אני הבטתי קודר באבי שהביט בי חזרה במבט קפוא.

"מה, מה הבעיה?" נזעק נתי, "אתם לא אוהבים את איקאה?"

"אין לי מושג, הייתי שם רק פעם אחת חפוזה וברוורס." עניתי.

נתי פרץ בצחוק. "אתה בטוח שאתה מדבר על החנות? או שאולי..."

"על החנות, על החנות." אמרנו שנינו ביחד וניסינו לחייך, כי בכל זאת עברו מאז חמש או שש שנים, וכמה זמן אפשר להתרגז בגלל סיפור ישן כזה?

"נו, ספרו." התרווח נתי בכורסא ופשט את רגליו בהנאה, מוכן לעוד סיפור משעשע מעלילות אבי ועמי, הצמד הלא נגמר.

הבטנו זה בזה. "אתה תספר." פסק אבי ועדיין הבהבו במבטו עקבות זעף על התרגיל שעשיתי לו כשגררתי אותו לאיקאה.

"טוב, כולכם יודעים שאבי שונא לעשות קניות של כלי בית, ובעיקר הוא שונא חנויות כאלו כמו איקאה." התחלתי בסיפור והעליתי חיוך עליז על פני, חיוך שרק אבי ידע שהוא מזויף, וככה עם חיוך מזויף המשכתי והפלגתי בסיפורי מתאר להם כמה רציתי לבקר בחנות הזו שאז הייתה אטרקציה חדשה בארץ, ואיך אבי נהם בזעף וסירב לבוא, ואיך תחמנתי אותו ואמרתי לו שאנחנו הולכים לטיול עם עוד חברים באזור נחל פולג.

באמת טיילנו בנחל פולג ואחרי הטיול הנחמד התנדבתי לנהוג חזרה, ובעוד אבי מנמנם לצידי עשיתי הטיה קטנה של ההגה ופתאום אבי התעורר וגילה שאנחנו באיקאה.

הוא רתח מכעס על התרמית התמימה שלי. אם היינו לבד הוא פשוט היה מסתלק ודי, אבל היינו עם עוד חברים שמאוד התלהבו מהסטייה לאיקאה ורצו בשמחה לחנות משאירים אותנו בחניה, עומדים ורבים ריב שעד היום נעשה לי רע להיזכר בו.

שפכנו אחד על השני כעסים וטענות ששמרנו בבטן שנים. מתעלמים מההמולה הצוהלת סביבנו ומהמון בית ישראל החוגג את בזבוז כספו עמדנו ורתחנו זה על זה בצורה הכי גרועה שיכולה להיות – במין שקט מאופק שרק הגביר את הכעס והמרירות.

בסוף התעייפנו ומאחר וכבר היינו שם אז נכנסנו, לא בגלל הקניות אלא בעיקר כי רצינו לשתות קפה במזנון.

אני לא בטוח מי עשה את הטעות ראשון, אבל איכשהו נכנסנו מהצד של הקופות ובלי להבין בכלל מה עשינו מצאנו את עצמנו הולכים במסלול הקניות של איקאה, עוברים במהירות עצבנית ממוצר למוצר, לא קונים ולא נהנים מכלום, ורק בסוף המסלול הבנו שעשינו אותו הפוך והתקדמנו לעבר הכניסה במקום להתרחק ממנה.

מאחר והיינו כל כך מרוגזים ועצבניים הרגשנו בזה רק כשיצאנו החוצה, בלי לקנות כמובן שום דבר. אני דווקא ניסיתי, אבל אבי הלך נורא מהר ורטן בחוסר סבלנות כל פעם שהתעכבתי להביט באחד מהדברים הנחמדים שמשכו את עיני.

תיארתי להם את כל האירוע בדייקנות, אבל תיבלתי אותו עם המון חוש הומור וכיסיתי על ההרגשה האמיתית שלי בבדיחות ובהתחכמויות. לשמע דברי אפשר היה לחשוב שזה התחיל כמעשה קונדס משעשע והסתיים בחיוכים עליזים בגלל הטעות מצחיקה שלנו, אבל פה בבלוג שלי אני מספר הכל כפי שהיה באמת.

זו הייתה חוויה מגעילה ומעצבנת שרק הועצמה בגלל הסביבה האסתטית והמוקפדת וההמון העליז שרחש מסביב.

עד היום אני לא מבין איך הצלחנו ללכת את כל המסלול הארוך הזה הפוך מכולם בלי להרגיש שאנחנו הולכים בניגוד לכיוון החיצים?

נתי ויוני ושאר החבר'ה הקשיבו בעניין לסיפור, צחקו בכל המקומות הנכונים ונהנו מאוד מהתיאור המשעשע שלי, ורק אבי ישב בצד והקשיב בפנים קפואות, לא מנסה בכלל להעמיד פנים שהוא משועשע, אבל בכל המהומה רק אני שמתי לב לזה.

אחר כך כולם הלכנו הביתה. אני ואבי יצאנו אחרונים. נתי חיבק אותי לפרידה חיבוק חזק ואמר לי בלחש שאיקאה עדיין עומדת על תלה ולמה שלא אקפוץ בהזדמנות יחד איתו לבדוק מה קורה שם?

"די כבר." התעצבן אבי, "לא מוכן לשמוע יותר על המקום המפונפן הזה עם השטויות המיותרות שמוכרים בו. בוא כבר עמי." משך אותי מתוך החיבוק של נתי שלא התייאש וליווה אותנו למכונית, מספר לנו בדרך שהוא לא מאמין שאנחנו יחד כבר מעל עשרים שנה, ושכשהוא מסתכל על כל הזוגות שהוא מכיר הוא ממש המום מזה שאנשים כל כך שונים אחד מהשני מצליחים להיות מאושרים יחד עשרים שנה.

"כן, אנחנו ממש הזוג המוזר." אמר אבי, "אבל הכל בזכות עמי, לי לא מגיע קרדיט על ההישג הזה." חזרנו הביתה בשתיקה.

"זה היה מצחיק נורא, איך שסיפרת את הסיפור על החפוז ברוורס שעשינו באיקאה." אמר אבי כשכבר היינו במיטה. "כמעט הצטערתי שזה לא היה ככה באמת. זה מה שאתה עושה גם בסיפורים שלך? עושה תיקון לאמת?"

"לפעמים." אמרתי, "לפעמים זה אפילו עוזר." הוספתי.

אבי כרך את זרועותיו סביבי, "אתה חושב שנתי נעלב שמשכתי אותך ממנו ככה?"

"לא יודע, לא חושב. הוא כבר מכיר אותך הרבה שנים אבי."

"אני יודע שהוא לא מסתכל על אף אחד מאז שהוא עם יוני, אבל אני שונא שאחרים נוגעים בך עמי."

"כן, בסדר. אני יודע." אני אומר ולא מזכיר שגם אני שונא שאחרים נוגעים בו, אבל בחיים אני לא אתנהג כמוהו.

הוא שונה ממני, והוא זה לא אני. את זה כבר אמרתי וכתבתי מספיק פעמים.

אנחנו שוכבים זה לצד זה ולא מצליחים לישון, המחשבות מסתובבות לי בראש כמו גלגל. כל הדברים המכוערים שהטחנו זה בזה אז חוזרים להטריד אותי. לצידי אבי מתהפך מצד לצד בחוסר מנוחה.

"זו הייתה חתיכת מריבה מגעילה." הוא אומר פתאום, "בכלל לא התכוונתי לרוב מה שאמרתי ואני יודע שגם אתה לא."

דמעות מציפות את עיני. הדברים שהוא אמר עלי אז... מה שהוא חושב עלי, על ההתנהגות שלי... על הקשר שלנו ... הם חוזרים לבעת אותי עד היום.

"אני לא זוכר שום דבר ממה שאמרתי." אני מודה, "רק שנורא כעסתי עליך ומאוד רציתי ליהנות כמו כולם ולא הבנתי למה אתה עקשן כזה ולא יכול לוותר לי קצת."

"איך התפייסנו בסוף?" שואל אבי במקום לענות לי.

"לא התפייסנו, פשוט המשכנו הלאה וקברנו את הסיפור הזה." אני עונה.

"והנה הוא שוב יצא לרדוף אותנו כמו רוח רפאים." אומר אבי מהורהר.  

אנחנו נאנחים יחד ואבי מהדק את בטנו אל גבי ומניח את ידו על מתני. "אתה באמת חושב שאני רשע ומגעיל שמוציא עליך את רגשי הנחיתות והתסכול שלי?"

"אולי, לפעמים, אבל זה בסדר." אני מלטף את ידו המונחת על בטני.

"ואתה חושב שאני נודניק חסר חוט שדרה שנדבק אליך כי הוא פוחד לחיות בצורה עצמאית?" שאלתי.

"חס וחלילה." נבהל אבי, "מאיפה הבאת את השטויות הללו? אתה בדיוק ההפך מנודניק, ומי שנדבק אליך זה אני לא אתה. לא רק שגידלת שלושה ילדים אתה מטפל גם בי נהדר, ואתה הבן אדם הכי נחמד ומקסים ויפה ו..."

הוא הופך אותי אליו, מנשק את פני ומוחה את דמעותיי בשפתיו. "אז מה דעתך על איזה חפוז ברוורס?" הוא מתלוצץ ומיד צוחק, "סתם, סתם אמרתי את זה. התכוונתי להגיד מה דעתך שבשבת נקפוץ ונעשה הפעם את איקאה כמו שצריך, לאט ובכיוון הנכון?"

"דעתי שבסדר. ואני מתכוון בסדר לשתי ההצעות." אני אומר ומושיט לעברו את ידי. 

אין תגובות:

פרסום תגובה