עוקבים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

דרוש שותף

סוף הרומן עם עידו היה מכוער מאוד. הוא בגד, אני בגדתי. היו שקרים ועלבונות, רגשות פגועים, צעקות וסקנדלים, ובסוף גם מאבק לא נעים על הדירה ששכרנו יחד, מאבק שאני ניצחתי בו כי אני מבוגר וחכם ממנו, וכנראה שגם רשע יותר כמו שהוא ציין במרירות לפני שארז והסתלק. לא הנחתי לו לראות את זה, אבל הפרידה ממנו כאבה לי מאוד. הפעם חשבתי שזה באמת זה. עם עידו ממש רציתי והשתדלתי שזה יעבוד. כשפגשתי אותו כבר לא הייתי ילד וקיוויתי שאחרי כל הכישלונות האחרים שלי הפעם אלמד לקח ואדע מה לא לעשות. לצערי שוב חזר אותו הסיפור שהיה גם עם האקסים הקודמים שלי. אחרי כמה חודשים של אושר ושמחה חזרו ההאשמות הרגילות, אתה שתלטן, אתה שחצן, אתה לא יודע לתת, אתה מצפה שהכול ילך לפי הראש שלך, אתה בלגניסט, אתה משאיר לי לעשות הכול בבית, נמאס לי לשרת אותך ולעשות הכול בשבילך בלי שתגיד אפילו תודה.
"אתה צריך משרת, לא בן זוג." הטיח בי עידו לפני שהלך, "וכדאי שתשלם לו טוב כי אתה כבר מתחיל להיות זקן מידי בשביל שמישהו יעשה את זה בהתנדבות." הוסיף בעוקצנות של הרגע האחרון ויצא בטריקת דלת שזעזעה את אמות הסיפים.
אחרי שהוא הלך הבטתי בראי וגיליתי שיש משהו במה שהוא אמר. בגיל שלושים וחמש התחלתי להיראות בגילי, וביום רע גם מבוגר יותר. מהראי נשקף אלי גבר שעיר ולא ממש רזה - נכון, כתפי היו עדיין רחבות והידיים נותרו שריריות, אבל בהחלט אי אפשר היה לכנות אותי חטוב - וגם הפרצוף שהביט בי במבט קודר לא השביע אותי נחת. פני נראו סמכותיות, כבדות ומבוגרות, פנים של גבר שנעוריו מאחוריו, אחד שכבר ראה דבר אחד או שניים בחיים ואי אפשר למכור לו יותר אשליות על אהבה לנצח.
אחרי כמה ימים של שינה באלכסון התחלתי לחשוב שאולי עידו צדק ואני באמת צריך להשיג לי עוזרת בית או משהו. איכשהו, מאז שעזבתי את בית הורי, תמיד היה בסביבה מישהו שדאג לטפל בי, לבשל לי, לאסוף אחרי את הבלגן שעשיתי ולנקות את הלכלוך שהצטבר סביבי. למזלי השכלתי להקיף את עצמי תמיד בשותפים לדירה ובבני זוג שעשו בשבילי את העבודה המאוסה הזו והנה, דווקא עכשיו, כשאני מרוויח מספיק כדי לחיות בלי שותף לדירה, אני טובע בבלגן ואין לי זמן, סבלנות ויכולת לעשות משהו בקשר לזה. אני מניח שזו אשמתי, אם הייתי באמת רוצה הייתי לומד להפעיל את מכונת הכביסה, המדיח ושואב האבק, ואפילו משתלט על האמנות המסובכת של החלפת כלי מיטה, גיהוץ, סידור בגדים בארון ושאר מלאכות מבאסות שתמיד הצלחתי להתחמק מהן, אבל אני לא רוצה. לא בא לי. אני שונא את זה. שמישהו אחר יטפל בשטויות הללו, אני טוב מידי לזה, זו הגישה הלא פוליטיקלי קורקט שלי למלאכת התחזוקה של הבית ובגילי אין סיכוי שאשתנה.
במקום זה הלכתי ופרסמתי מודעה – דרוש שותף לדירה גדולה ומאווררת, מחיר מופחת למי שייקח על עצמו את נטל הניקיון והבישול. עדיפות לגברים לא מעשנים.
באו הרבה, הרוב נשים שלא מצאו חן בעיני ואני לא בעיניהן. אחת אפילו נתנה לי נאום פמיניסטי קצר וחריף לפני שיצאה בזעף לדרכה.
הגברים שהגיעו חיפשו חדר ולפעמים גם סקס, אבל אף אחד מהם לא התכוון באמת לנקות את הבלגן שהלך והצטבר בדירה שלי. התחלתי להתייאש ולהרהר שאולי פשוט אעבור למלון דירות עם שירות חדרים, מה שיבלע את כל כספי כמובן, אבל יפטור אותי מערמות הכלים המטונפים והכביסה הלא נגמרת, ואז, בוקר אחד, רגע לפני שיצאתי לעבודה עם חולצה מקומטת כי לא הצלחתי להפעיל את המגהץ, הגיע בחור אחד, שמנמן וביישן, נמוך כזה, שחרחר עם עיניים כהות רכות וכפות ידיים קטנות וחרוצות, השיט את מבטו סביב, הנהן לעצמו מהורהר ואחר כך הישיר אלי מבט.
"אני יכול להרשות לעצמי לשלם רק מאה חמישים דולר לחודש." אמר בקול רך ומבויש.
"אם תצליח לנקות ולסדר את הדירה הזאת עד הערב החדר הזה שלך תמורת מאה דולר לחודש, ואם תעשה קניות ותבשל אוכל סביר, הקניות עלי."
"נראה לי הוגן." אמר הבחור, הושיט לי יד ואמר ששמו מיקי.
"אני שביט." לחצתי את הכף הקטנה והאיתנה, נתתי לו את המפתחות ומאתיים ₪ לקניות של חלב, לחם ושאר ירקות, ואמרתי שאני חייב ללכת לעבודה.
"אבל החולצה שלך מקומטת נורא." סקר אותי מיקי במבט ביקורתי. "איפה אתה עובד?"
"בחברת הייטק. בעבודה שלי לא אכפת להם איך אתה נראה, העיקר שתעשה את העבודה כמו שצריך."
"בכל זאת, אי אפשר לצאת ככה מהבית." התעקש מיקי, "איפה המגהץ שלך?"
"פה, אבל אני חושב שהוא מקולקל."
מיקי לקח את המגהץ, חיבר לחשמל, לחץ על כפתור, סיבב חוגה ודרש את החולצה שלי. פשטתי אותה בזריזות ותוך דקה קיבלתי אותה חזרה, מגוהצת למשעי.
"אחלה!" הופתעתי וחייכתי אליו. הוא הסמיק וחייך אלי חזרה ופתאום הבחנתי שיש לו ריסים סמיכים וארוכים, שיניים לבנות וסדורות והחיוך שלו ממש מתוק.
"במה אתה עובד מיקי?"
"אני טבח במסעדה מזרחית ולפעמים, כשיש לחץ, אני גם שוטף כלים ומלצר. היום קיבלתי יום חופש לחפש דירה, אבל ממחר אני צריך להיות בעבודה מוקדם בבוקר."
"ומתי אתה מסיים?"
"בערך בשתיים שלוש בצהריים. תלוי מה המצב."
"יופי, אז להתראות בערב מיקי."
"להתראות שביט, שיהיה לך יום נעים."
חזרתי בערב עייף, רעב, עצבני ודי בטוח שעשיתי שטות ושאמצא דירה מבולגנת, ואולי גם נטולת כמה חפצי ערך. טיפש שכמוני, למה לא לקחתי איתי את המצלמה והמחשב הנייד. פתחתי את הדלת ונעצרתי המום. אפילו בימים הראשונים שלנו יחד עידו לא הצליח לקרצף את הרצפות עד כדי כך, והמטבח מעולם לא הדיף ריחות טובים ומגרים כאלו.
"ערב טוב." האיר לי מיקי פנים, "אתה רוצה להתקלח לפני האוכל?"
"אה... מה יש לאכול?"
"מרק, ממולאים, אורז עם ירקות ולקינוח גלידה, או פירות. מה שתרצה."
רחצתי ידיים והתיישבתי ומיקי, סינר למותניו, התחיל להגיש לי מנה אחרי מנה.
האוכל היה טעים להפליא והשולחן מסודר כהלכה. בניגוד לעידו המפוזר הוא לא שכח מלח, מים, מיץ ומפיות, ולא הפסיק להתרוצץ סביבי כמו מלצר חרוץ.
"למה אתה לא יושב לאכול איתי מיקי?"
"אני לא כל כך רעב." אמר מיקי ובכל זאת התיישב מולי עם צלחת מרק והנעים לי את הארוחה בשיחה קלה, מספר לי על המריבה של הזוג מלמטה שרבו בקולי קולות מי יוציא את הכלב, ועל ראיון מצחיק ששמע ברדיו עם איזה שחקנית יפת עיניים ואטומת מוח, ועד כהנה וכהנה, רכילות קלה ומשעשעת.
אחרי האוכל הוא שלח אותי לעשות סיבוב בדירה כדי שאתרשם מעבודתו ובינתיים הוריד את הכלים מהשולחן, ניקה, סידר והפעיל את המדיח. כשחזרתי למטבח, כולי מתפעל ומתרשם, מצאתי אותו יושב ומביט בי במבט מתוח, ממולל מגבת לחה בידיו.
"לא נגעתי בשולחן המחשב שלך כי פחדתי לעשות לך בלגן." התחיל להתנצל, "ולא הספקתי לייבש את כל המגבות, אבל..."
"מיקי, אתה פשוט קוסם. אין לי מילים. תגיד לי שלא שכחת להדליק את הבויילר ואני שלך לנצח."
הוא הסמיק שוב, סומק אדמוני כהה, סקסי מאוד, ואמר שכמובן שהוא הדליק את הבוילר, והוא מקווה שהמקלחת נקייה מספיק ושהוא מצטער אבל את ארון המגבות הוא יסדר רק מחר כי היום הוא פשוט לא הספיק.
כמובן שהמקלחת הייתה מבהיקה מניקיון, וכשסיימתי להתקלח הוא הוציא מידי את המגב ואמר שאלך לנוח, הוא כבר יסדר הכול, זה בסדר.
הודיתי לו בחום ונפלתי הרוס על המיטה שלי שהפכה מקן פרוע של סדינים וציפות למיטה לדוגמא מדיפה ריח נעים של מרכך כביסה.
"הגב הורג אותי." גנחתי, "אני חייב אקמול או משהו."
מיקי הופיע עם כרית חמה מהסוג שמחממים במיקרוגל (ידעתי שיש לי אחת כזו בבית, אבל לאחרונה היא נעלמה בתוך הבלגן, איך הוא הצליח למצוא אותה?) ושאל איפה כואב לי.
"כאן. התהפכתי על הבטן, "בדיוק פה, איפה שהגב נגמר והתחת מתחיל."
הוא שם את הכרית על עורי החשוף, אמר לי להתהפך ולשכב עליה עם ברכיים כפופות, ושאל מה דעתי על מסג' בכפות הרגליים. "בדרך כלל הבעיות עם הגב מתחילות ברגלים." אמר, ועוד לפני שהספקתי להגיד – כן, תודה - כבר ישב בקצה המיטה והחל מעסה ביד בוטחת את כף רגלי.
"זה בסדר?" שאל בהיסוס, "אני לא מכאיב לך?"
"אתה גדול מהחיים מיקי." גנחתי בעונג, "עכשיו אני רק צריך מציצה ואני מסודר." התבדחתי כמובן, אבל הוא הבין את דברי כפשוטם,  הסיר את המגבת שכרכתי על מותני ורכן לעבר הזין שלי עם פה פתוח.
"היי!" נבהלתי, "רגע, רק צחקתי. לא התכוונתי, זה בסדר, התקבלת כשותף, אתה לא צריך למצוץ לי בשביל זה."
"אבל אני רוצה." נדלקו שוב לחייו בגחלי אודם כהה שבערו מתחת לעורו השחום.
"אתה צוחק? אתה בכלל לא מכיר אותי, מה פתאום ש... "
דמעות החלו לזלוג מהעיניים הכהות, נתלות כמו יהלומים בקצות ריסיו הארוכים.
"סליחה שביט." הוא לחש וברח החוצה.
רדפתי אחריו. "נו, מה קורה אתך? למה אתה בוכה? מה הבעיה? זה בגללי? נעלבת? לא התכוונתי מיקי, אל תבכה בגלל שלומפר שמן כמוני. סתם צחקתי."
הוא ניגב את פניו הלחים בכף יד קטנה, מבטו מושפל. "אני מצטער שאני מציק כזה." לחש, "לא התכוונתי."
"אתה לא מציק, מה פתאום מציק? אתה ממש בסדר, אני פשוט..." בעוד אני מדבר הוא המשיך להביט למטה, השפלתי גם אני מבט ושנינו הבטנו בזין שלי שהתעלם מכל ההתרגשות והמשיך להזדקף בחוסר רגישות.
טוב, זה שהוא סתם שמוק זה לא דבר חדש.
"הוא כל כך יפה וגדול." לחש מיקי, הושיט יד, כמעט נגע, משך אותה חזרה וברח לחדר שלו.
לך תבין בני אדם!
חזרתי למיטה, נשכבתי על הכרית המחוממת שהיטיבה עם גבי הכואב ונרדמתי.
יומני היקר היום, אחרי כל כך הרבה אכזבות, כאבי לב, דמעות ששפכתי ותפילות שהתפללתי זה קרה. הלכתי לחפש חדר ומצאתי נסיך. הוא יפה, חזק וגבוה. גבר נדיב, טוב לב ועדין, אך גם תקיף. הוא כל מה שחלמתי עליו ואני מאושר כל כך עד שאני עומד להתפוצץ מרוב שמחה. כל היום עבדתי בשירותו, ניקיתי, סידרתי, בישלתי, הכנתי הכול לקראתו ונהניתי מכל רגע. כשהוא חזר וראה מה עשיתי הוא שמח מאוד, הודה לי, אכל כל מה שהכנתי, שיבח הכול והפתיע אותי בטוב ליבו כשביקש שאשב לאכול איתו. הוא אפילו היה נדיב מספיק לחייך ולהקשיב לפטפוטים הטיפשיים שלי. לצערי עשיתי טעות כשכיבסתי את המגבות בסוף. הן התייבשו מאוד לאט ולא הספקתי לסדר אותן כראוי בארון. התנצלתי כמובן ושמחתי לגלות שהנסיך שלי נדיב מספיק כדי לסלוח לי על משגים קטנים. לצערי עשיתי גם משגה גדול וניסיתי לגעת בו בלי לבקש רשות. אני מקווה שלא אביך אותך בחוסר צניעותי יומני  היקר, הבעיה היא שפשוט איבדתי את שיקול הדעת כשראיתי אותו ערום. הוא יפה כל כך, אני לא עומד בפניו. כל כך רציתי אותו עד שהתנפלתי עליו בצורה מאוד לא הולמת במקום להמתין להזמנה, כמו שהייתי אמור לעשות. אני אשם, זה ברור, אבל יש לו זין כל כך יפה... כל כך נבהלתי כשהבנתי ששגיתי... בכיתי. אכזבתי אותו וחששתי שהוא ימאס בי, אבל הוא, נסיך נדיב שכמותו, סלח לי מיד והניח לי לחזור לחדר שלי.
אני יושב בו כעת וכותב בך יומני, ומידי פעם מרים את מבטי ומסתכל סביב, לא מאמין שאני גר בחדר גדול ויפה כל כך. יש בו מיטה נוחה, ארון קיר מרווח, חלון גדול עם וילון והשירותים ממש ממול. איזה שינוי עצום לעומת הבית ממנו גורשתי בחרפה.
אני חש מאושר ובר מזל. אני לא ראוי לאושר גדול כל כך, אני יודע זאת, אבל אני מבטיח לך יומני להתאמץ בכל כוחי ולעשות הכול כדי לשרת כראוי את הנסיך שלי ולשמח אותו. 

כשאני עצבני אני סובל מכאבי גב, ואין דבר שמעצבן אותי יותר ממחסור בסקס. אני מאמין שבני אדם זקוקים לסקס סדיר בדיוק כשם שהם זקוקים לארוחות יום יומיות, לתרגול גופני ולאוויר צח. בשבילי סקס הוא צורך גופני ורגשי וכשאין לי די ממנו אני נעשה רגזן וגבי כואב. אחרי שעידו הסתלק נשבעתי שהפעם אני לא מסתבך יותר, בגילי הגיע הזמן להפנים שאין דבר כזה, זוגיות בין גברים. מעכשיו רק סקס נטו ובלי שום הבלים רומנטיים, אבל קודם אני זקוק למנוחה. אני אעשה הפסקה להתאוששות ממה שעבר עלי בחודשי הפרידה מעידו שגבו ממני מחיר כבד בעצבים ובמתח ואחר כך אתחיל מחדש והפעם בתבונה ובשום שכל.
אחרי שמיקי דאג לארגן את דירתי ולצחצח אותה כראוי החלטתי שההפסקה מסקס נגמרה, הגיע הזמן לצאת לציד. בסוף השבוע הזה אני לא אעבוד ביום שישי אלא אשאר בבית, אישן טוב כל היום, אנוח כמו שצריך ובערב... בערב אני אתחיל לצוד בג'ונגל הווירטואלי ואחנוך סוף סוף את הסדינים החדשים שהוריתי למיקי לקנות.
הוא כדרכו עשה מזה סיפור גדול ודרש הוראות מפורטות לגבי טיב, צבע ואיכות הסדינים והציפות, וכשאמרתי לו שאני סומך על שיקול דעתו ובטוח שטעמו טוב משלי הוא האדים כעגבנייה - מראה מרהיב עין שבידח את דעתי.
אמרתי לו שהוא חמוד מאוד כשהוא מסמיק ושאלתי בן כמה הוא.
הסומק בפניו העמיק עוד יותר כשהוא הודה שהוא בן עשרים ואחת, הוא סיפר שהשתחרר מהצבא לא מזמן ונאלץ לעזוב את בית הוריו כי הם הציקו לו להשתדך למישהי ולהתחיל להקים בית בישראל, רעיון שעורר בו חלחלה, ולכן ברח.
"אז הם יודעים שאתה מעדיף גברים?"
"יודעים, אבל מתעקשים לא לדעת." ניסה מיקי להסביר במבוכה, "הם חושבים שחתונה תרפא אותי."
"והם טועים? חתונה וילדים לא ירפאו אותך?"
"בשום פנים ואופן לא, וזה לא רק שאני מעדיף גברים זה גם... זה גם עוד דברים." אמר ותלה בי מבט להוט.
"מיקי, אתה מתוק והשותף הכי מקסים שהיה לי אי פעם, אבל אני בן שלושים וחמש ואתה רק ילד. אני אגיד את זה רק פעם אחת ואני מקווה שאני לא אצטרך לחזור על זה, אני מבוגר מידי בשבילך ואנחנו שותפים לדירה, עדיף שהקשר שלנו יהיה ידידותי בלבד, תאמין לי שאחרי שתתאהב בבחור צעיר ונחמד כמוך..."
שוב הופיעו הדמעות הללו בעיניו, מבהיקות על קצות ריסיו הארוכים.
"נו, מה? מה אמרתי? למה אתה שוב בוכה? מה עכשיו?"
הוא החניק קול התייפחות וברח לחדר שלו. הייתי הולך אחריו לברר מה הבעיה, אבל הייתי צריך לסיים עוד משהו קטן במחשב ולשלוח למשרד כדי שאוכל להיות חופשי עד ליום ראשון בערב. הנחתי לו והתחלתי לעבוד.
סיימתי את העבודה אחרי שעה מאומצת ושאלתי את מיקי שנותר מסוגר בחדרו מה דעתו על כוס תה.
הוא יצא מיד, רגוע כרגיל, ורץ למטבח. הלכתי אחריו, "התכוונתי שאני אכין לך מיקי. אתה משרת אותי כבר שבוע שלם, לא הגיע הזמן שגם אני אעשה משהו?"
הבעת אי הרצון, כמעט כעס שחלפה על פניו הדהימה אותי. עד כה הוא היה כל כך רגוע ונוח לרצות, שש לנקות, להכין, להגיש, לשטוף ולשרת אותי בחיוך.
לא הצלחתי להבין למה הוא לא שמח על הצעתי, אולי הוא נעלב? "אני אולי שלומפר ויש לי ידיים שמאליות, אבל אני עדיין יודע להכין כוס תה מיקי." חייכתי אליו בפייסנות.
פניו לבשו הבעת מצוקה. "אל תדבר ככה." הפציר בי בקול חרישי, "אני מבקש ממך שביט, אני רוצה להכין לך תה."
"טוב, אם זה מה שמשמח אותך אז בבקשה, תעשה לי תה, אבל רק בתנאי שתשתה איתי." נעתרתי לו והתמתחתי, גונח ומתלונן שגבי הורג אותי.
"הכרית המחממת תעזור?" שאל מיקי, מלא רצון טוב לעזור.
"אולי, בוא ננסה. תחמם אותה."
"ואולי גם מסג'?" זהרו אלי פניו העגלגלים.
"יכול להיות." חייכתי, שואל את עצמי מה בדיוק הילדון הזה רוצה ממני.
למרות שהוא לא אמר משהו מפורש חשתי במעין לחץ, עדין אך עקשני ומתמיד, שהופנה מכיוונו לעברי. הוא רצה ממני דבר מה, אבל לא היה לי שמץ של מושג מה ילד נחמד כזה יכול לרצות מאחד כמוני. הרי את החדר שהוא רצה הוא כבר קיבל, וגם שפע מחמאות ותודות על הבישולים והניקיון שלו, אז מה עוד? ולמה הוא כל הזמן בבית? הוא בחור צעיר, למה הוא לא יוצא לבלות, מביא בחורים לכאן, חי קצת?
"מה התכניות שלך לסוף השבוע? אתה יוצא? נפגש עם חברים? הולך לבילוי?"
מיקי הניד לאות לא והשפיל מבט ביישני.
"אני מתכנן לצאת לבלות קצת, אולי להביא לפה מישהו. בא לך להצטרף?"
"איזה מישהו?" הוא שאל, ושוב הסמיק.
"לא יודע, כל מי שירצה להזדיין איתי ברוך הבא." חייכתי אליו בשובבות, "רק עכשיו יצאתי ממערכת יחסים מהגיהינום, אני פנוי להצעות."
מיקי פתח את פיו, מוכן להגיד משהו, אבל פתאום המקרו צפצף, הוא נמלך בדעתו ופנה להתעסק עם הכרית, עוטף אותה במגבת כדי שלא תהיה חמה מידי.
נשכבתי על המיטה, מושך מעלי את מכנסי. מיקי נעמד לצידי, עזר לי להיפטר מהמכנסים, ביקש שארים מעט את האגן ודחף את הכרית החמימה מתחת לגבי, ואחר כך החל לפנק את כפות רגלי, מורח אותן בקרם ששלף מאי שם, מעסה אותן בעדינות תקיפה.
"הקרם הזה פשוט מדהים." אמרתי לו, "קריר כזה, ויש לו ריח נהדר, מאיפה השגת אותו?"
"מחנות טבעונית אחת." אמר מיקי והציץ לעבר הבליטה שיצר הזין שלי בתוך תחתוני.
"אני חרמן." הודיתי, "כבר שבועיים לא היה לי סקס. אם זה שעומד לי מביך אותך עדיף שתסתלק. בעצם, גם אם זה לא מביך אותך עדיף שתסתלק."
"למה?" שאל מיקי, נראה כאילו הוא עומד לפרוץ שוב בבכי, "מה לא טוב בי?"
"הסברתי לך כבר חמוד. נו, די, אל תבכה. זה לטובתך." הושטתי אליו את ידי בניסיון ללטף את כתפו, אבל הוא אחז בה, כרע על ברכיו לצד המיטה והחל לנשק אותה כאילו אני איזה מלך או אפיפיור.
"מיקי, מה אתה עושה?" נדהמתי והתיישבתי, מושך אלי את ידי בחזרה, "מה עובר עליך?"
הוא גנח כאילו הכאבתי לו וברח לחדרו.
הלכתי אחריו, נחוש לפתור את הבעיה הזו אחת ולתמיד. לא הייתי בחדר שלו מאז שהוא עבר לגור איתי, כפי שציפיתי החדר היה מסודר להפליא ונקי כמו חדר ניתוח. הוא שכב על מיטתו, פניו כבושות בכרית, ויבב חרש.
התיישבתי לצידו וליטפתי את גבו. "למה אתה בוכה מיקי? מה הבעיה?"
"אני מבקש סליחה." לחש מיקי חרש, "תסלח לי בבקשה."
"לסלוח לך? על מה? מה עשית?"
"אני מציק לך. אני מנסה להתאפק, באמת, אבל קשה לי כל כך, אני כל כך... אני כל כך רוצה."
"רוצה מה?" לא הבנתי, "מה אתה רוצה מיקי?"
הוא המשיך ליבב חרש בעוד אני בוחן את חדרו המסודר מידי, חדר שהיה יכול להיות חדרו של נזיר או של בתולה זקנה, לא של גבר צעיר שמתפוצץ מהורמונים. פתאום הבנתי, "אף פעם לא עשית סקס, זו הבעיה? אתה רוצה שאני אהיה הראשון שלך?"
הוא הסתובב והביט בי במבט לח, פיו רוטט, "כן, בבקשה." לחש.
"דווקא אני?" השתוממתי, משפיל מבט אל בטני שלא הייתה שטוחה ונטולת ריבועים, לא שהיו רואים אותם עם כל השערות האלו שכיסו אותי בשפע.
"בבקשה שביט." לחש מיקי, "אני כל כך רוצה... אני מתחנן..." ושוב הוא היה על ברכיו לפני, שולח יד רוטטת אל אברי שכמו שמוק חסר מוח נעמד מיד, מוכן ומזומן לפעילות.
טוב, מה יכול להיות, חשבתי, עדיף אני מאשר איזה גס רוח שיכאיב לו ואולי אפילו ידביק אותו במשהו. אחרי שהוא יטעם זין הוא יתחיל להשתרלל כהוגן, כמו שכל הצעירים עושים, אני לפחות מספיק מנוסה ללמד אותו מה צריך לעשות וממה להיזהר.
"קודם כל מיקי תזכור שתמיד ובכל תנאי צריך קונדום." אמרתי לו בחומרה.
הוא הנהן בלהיטות, מביט בי בתשומת לב מחניפה.
"תחזור אחרי מיקי, מה צריך תמיד?"
"קונדום, אבל..."
"בלי אבל. תשים תמיד קונדום."
"גם אם זה עם מישהו שאני מכיר טוב ומאוד מאוד אוהב ויודע שהוא רק איתי?"
"אצל הומואים אין דבר כזה אוהב, ובטח שאין נאמנות מיקי." הודעתי לו בסמכותיות, "קדימה, בוא נלך לחדר שלי ונלמד איך שמים קונדום כמו שצריך."
לימדתי אותו איך מגלגלים קונדום על איבר של גבר – השמוק שלי שמח מאוד לנדב את עצמו כדוגמן - ואחר כך משכתי מעליו את הבגדים. להפתעתי עורו היה חלק לגמרי משיער, רך ועדין כשל תינוק. בעיקר התלהבתי מהפטמות שלו שהיו גדולות, כהות ובולטות מעט, כמעט כמו פטמות של בחורה. זה היה מקסים בעיני - יש לי קצת פטיש לפטמות - לא יכולתי להתאפק, נשכבתי על הגוף הקטן, השמנמן והרך שלו, והתחלתי למצוץ את פטמותיו. הן היו רכות ומתוקות כל כך... בעוד אני יונק ולועס אותן הוא גנח ורעד מתחת לגופי, ולפני שהבנתי מה קורה גמר, מתיז זרע על בטני.
כדי לחסוך ממנו את המבוכה וממני את ההתנצלויות שלו הוריתי לו לסתום את הפה ולקחתי אותו למקלחת.
שטפתי שם את שנינו ולשמחתי - וקצת לקנאתי – למרות שגמר לפני כמה דקות הספיק מגע ידי המסובנת באברו כדי שהוא שוב יעמוד.
היה לו זין קטן וחמוד וישבן עגלגל וחלק לגמרי. להחדיר את אברי לתוך התחת הבתולי הזה הייתה מלאכה עדינה שחייבה הרבה סבלנות ואורך רוח. התחלתי עם אצבע, ואחר כך הוספתי את השנייה, משמן אותן בשפע קרם. רק אחרי שהוא ביקש והתחנן התחלתי לחדור לתוכו, בקושי הגעתי לאמצע הדרך - הייתי מאוד איטי וזהיר - כשהוא התחיל שוב לפרכס ולהתנשף. הפעם כבר הייתי זריז יותר, לפתי את הביצים שלו בידי, לחצתי חזק ופקדתי עליו להתאפק עד שאני ארשה לו לגמור.
לא האמנתי שהוא יצליח, אבל להפתעתי הוא החזיק מעמד עד שאני גמרתי ואחר כך שאל אם גם לו מותר עכשיו.
"בטח, חופשי." הרפיתי מאשכיו, ובטרם הספקתי למשוך את ידי הוא גמר עליה.
"אני נורא מצטער." גמגם במבוכה, "אני ממש נורא... אני אנקה את זה, רק רגע." הוא קם, ובמקום ללכת להביא נגבון או מגבת כרע על ברכיו וניקה את אצבעותיי בלשונו.
"משוגע קטן שכמוך." צחקתי ומשכתי אותו אלי. נישקתי אותו על פיו, מגלה מופתע שהוא לא יודע להתנשק.
"אתה ממש בתולה קטנה מיקי." צחקתי, ואת שאר הערב העברתי בנעימים, מלמד אותו להתנשק ולמצוץ זין.
אחר כך, עייף מאוד, נרדמתי, וכשהתעוררתי עם שחר הופתעתי לגלות שהוא לא לידי. "מיקי!" צעקתי, "לאן הלכת? איפה אתה?"
הוא צץ בחדרי, שערו פרוע, מבוהל מעט. "מה קרה?" שאל.
"לאן הלכת?" כעסתי.
"לחדר שלי." לחש מיקי, "לא רציתי להפריע לך." מבטו היה מושפל בצניעות, מתעלם בביישנות מזקפת הבוקר הענקית שלי.
אני מודה שנעלבתי קצת. "אתה לא אוהב לישון איתי מיקי, אני נוחר?"
"לא, מה פתאום? אני... אתה... אני מאוד אוהב... אני..." הוא גמגם, השתנק והסמיק, ולבסוף נאלם דום.
"בוא הנה ילד." פקדתי עליו, "בוא תראה לי אם אתה זוכר מה לימדתי אותך." תוך שנייה הוא היה במיטה, מוכן ומזומן לטעום מהזין שלי.
"מיקי!" הנחתי סטירה על ישבנו - לא יכולתי להתאפק, הוא היה כזה עגלגל ומזמין – "מה שכחת?"
מיקי התיישב, המום. "קונדום, אבל שביט, אני אף פעם לא... ואתה... אתה אמרת אתמול שנבדקת אחרי שעידו הלך והכל בסדר אז אולי אפשר... רק הפעם? אני כל כך רוצה."
חשבתי קצת והחלטתי שהוא צודק. "בסדר, אבל אני זה היוצא מהכלל מיקי, אצל אחרים אתה חייב קונדום, ברור?"
"כן." הבטיח מיקי וחזר למשימתו, אבל כשאני ניסיתי במקביל להכניס לפי את אברו הוא נרתע, מבוהל. "לא, מה אתה עושה? אתה לא יכול... תפסיק, אסור לך."
אני לא אוהב שמפריעים לי באמצע זיון. "בטח שאני יכול, רק תראה איך אני יכול." נשכבתי עליו בתנוחת שישים ותשע, לופת את עכוזו השמנמן בידי והראיתי לו שאני יכול.
הוא גמר לי מיד בפה, פרץ בבכי, ברח למקלחת וננעל שם.
איזה ילד משונה. בדרך כלל אני לא מת על טעם של זרע ושונא שגומרים לי בפה בלי אזהרה מראש, אבל לזה שלו היה טעם נעים ואחרי הכול הוא עוד היה מתלמד...
דפקתי בדלת ופקדתי עליו לפתוח אותה. הוא ציית מיד ונעמד מולי ערום, בוכה, כולו אומר חרטה והתנצלות.
"לך תשכב במיטה על הבטן ואל תוציא הגה מהפה." פקדתי עליו, נהנה לראות איך הוא מציית לי בלי ויכוחים. אני שונא ויכוחים, בעיקר בשעות המוקדמות של הבוקר.
כרעתי בין ירכיו, פישקתי את לחיי עכוזו וטעמתי את החור הקטן והמתוק שלו. הוא גנח, נאנח ויבב, נראה כאילו הוא נאבק בעצמו, מנסה להתנגד לעונג שהסבה לי לשונו, אבל מתקשה לעמוד בפניה.
"סתום ושכב בשקט מיקי או שתחטוף פליק בתחת." אמרתי, חצי בצחוק, בטוח שהוא יצית לי, כרגיל, אבל להפתעתי הוא הרים את ראשו והביט בי מעבר לכתפו. "אסור לך לעשות את זה." אמר, "זה לא בסדר שאתה עושה דבר כזה שביט."
"אמרתי לך לשתוק, לא?" התרגזתי וסטרתי על ישבנו פעמיים, סטירה לכל לחי, ואחר כך אמרתי לו שוב לסתום את הפה. אחזתי ליתר ביטחון באשכיו, לוחץ על צינור הזרע בבוהני, וחזרתי ללקק את התחת המתוק שלו. הוא ניסה לשתוק ולשכב בשקט, אבל לא הצליח, כל גופו רעד וכשחדרתי לתוכו והתיישבתי על המיטה, מושך אותו כך שישב משופד על הזין שלי, גבו נשען על חזי, הוא גמר מיד ביבבה.
זה היה כל כך מחרמן עד ששנייה אחר כך גם אני גמרתי והתמוטטתי על המיטה, אוחז בו, צמוד אלי.
"מעכשיו," הודעתי לו, "אתה לא בורח לי מהמיטה בלי רשות. ברור?"
"כן שביט." הוא אמר בצייתנות.
"ואתה לא גומר לי בפה בלי לבקש קודם רשות."
"כן שביט."
"ועכשיו בוא נישן קצת, אני הרוג."
"אני צריך ללכת לעבודה שביט, יום שישי זה יום לחוץ אצלנו."
"לעזאזל. נו, טוב, לך, אבל... לא משנה, לך, שלא יפטרו אותך."
"אני אחזור מוקדם ואכין לך ארוחת צהרים חגיגית."
"בגללך אני אשמין ילד ואף אחד לא ירצה אותי יותר."
"אני תמיד ארצה אותך." הוא הבטיח ונישק את כף ידי, פרש עלי שמיכה והלך.
יומני היקר
היום זה קרה סוף סוף. אני שלו גם בגוף וגם בנפש. כדי לא לגרום לך להסמיק לא אפרט בדיוק מה עשינו, אבל זו הייתה חוויה שמימית. אני כמובן בור ולא יודע שום דבר, אבל נסיכי האהוב והנדיב סלח לי על טיפשותי ולימד אותי איך לגרום לו עונג.
אני לא חושב שהוא מבין מה בדיוק אני חש כלפיו, ואני מרגיש אשמה שאני לא מספר לו עד כמה אני מעריץ אותו, זקוק לו, רוצה שישלוט על גופי ונשמתי. אין לו מושג איזה אושר גורמת לי העבודה בשירותו, הדאגה לצרכיו ולנוחותו. היינו יחד כל סוף השבוע ולאושרי הרב הוא אוהב לישון איתי... אני נהנה כל כך לשכב בזרועותיו עד שחבל לי להירדם. יום אחד אהיה אמיץ מספיק להסביר לו הכול אבל עדיין לא, אני עדיין לא מעז... הוא רואה בי רק צעיר חסר ניסיון שזקוק להדרכה ולא מבין שהוא אדון לבבי ושרק לו חיכיתי כל חיי. הייתי צריך להתאפק לא לבכות כשהוא אמר לי שעכשיו, אחרי שלמדתי ממנו איך לעשות סקס אני יכול ללכת לאחרים... הוא חושב שזה מה שאני רוצה לעשות ולא מבין שבשבילי הוא הראשון והאחרון. אני לא יודע איך להסביר לו דבר כזה ולכן אני שותק ובולע את הדמעות. אולי יום אחד יהיה לי אומץ להסביר לו הכול.
אני לא מאמין במונוגאמיה, זו כנראה אחת הסיבות לכך שאף מערכת יחסים שלי לא החזיקה מעמד זמן רב. אני לא רואה שום קשר בין האהבה שלי לבן זוגי הקבוע לבין הרצון שלי לגוון את חיי המין שלי. כשהייתי צעיר יותר רדפתי אחרי זיונים כמו צייד ונהניתי מהמרדף כמעט כמו מהזיון עצמו, אבל עם השנים התמתנתי, די לי במספר יזיזים ותיקים שמכירים אותי ואני אותם. לצערי הגברים שניסיתי לחיות איתם סירבו לקבל אותי כמו שאני וניסו לשנות אותי.
זה לא עבד - כזה אני ואין לי שום רצון להשתנות - הודעתי להם ונשארתי בלי בן זוג, אבל עם מבחר היזיזים שלי.
למיקי שיננתי שוב ושוב שאין מונוגאמיות בין גברים. "נאמנות היא רק העמדת פנים מנומסת." הודעתי לו. הוא הנהן בנימוס, אבל הייתה לי הרגשה שהוא לא בדיוק מאמין לי.
"ומה אם לא מתחשק לי להיות עם אף אחד חוץ ממך?" שאל בתמימות ילדותית.
"זה יעבור לך." צבטתי בלחיו, "וחוץ מזה, אני ואתה, אנחנו רק שותפים לדירה, ככה שאין פה בכלל בעיה."
מיקי השפיל מבט ונראה עצוב, אבל שתק. הערכתי את זה מאוד, יש הרבה גברים שגילם כפול משלו ושעדיין לא למדו לשתוק במקום הנכון. כנראה שזה כשרון שנולדים איתו.
שבועיים אחרי שהתחלנו לגור יחד גיליתי, מופתע, שבעצם אנחנו ישנים יחד כל לילה ואין כמעט יום שבו אנחנו לא מזדיינים במרץ ובעצם, למרות שאני מצהיר כל הזמן שהוא רק שותף שלי לדירה, שוב יש לי בן זוג.
היה עלי להודות הוא היה שותף נפלא. שקט, צייתן, נוח לרצות, בשלן מעולה, עקר בית בלתי נלאה ולא מתלונן. גם במיטה התענגתי עליו מאוד. הוא היה צעיר וגמיש, נעתר לכל שיגיונותיי,  מה עוד נשאר לי לעשות אם לא למהר ולבגוד בו? וזה בדיוק מה שעשיתי, אומר לעצמי שהרי אנחנו לא באמת בני זוג, וחוץ מזה, מה שהוא לא ידע לא יזיק לו. קבעתי פגישה במלון זול אחד עם אלכס - בחור נחמד וחרמן - ואחרי שסיימתי לעבוד השתוללתי איתו בין הסדינים במשך שעתיים וחזרתי הביתה עייף.
כמובן שאני לא חזיר גמור, הודעתי למיקי שהיום אני חוזר מאוחר ושלא יחכה לי עם האוכל. מיקי אמר - בסדר תבלה יפה – ובלי לחקור אותי סגר.
כשחזרתי הביתה מצאתי אותו מצונף בכורסת הטלוויזיה העתיקה שלי, מכורבל בחלוק הרחצה שלי, ריסיו לחים מדמעות.
"חזרת." התעופף אלי וחיבק אותי. הוא היה ערום מתחת לחלוק וגופו רעד, "פחדתי שלא תחזור יותר."
"אל תדבר שטויות ילד." נזפתי בו וחיבקתי אותו. "אני גר כאן, למה שאני לא אחזור?"
"לא יודע. פחדתי." אמר בקול ילדותי וכמנהגו תמיד דחף את אפו לשקע כתפי. מיד אחר כך חשתי איך גופו מתקשח בזרועותיי ולמרות שלא ניסה להפסיק את החיבוק היה ברור שמשהו השתנה.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום." הוא אמר, "לא קרה כלום."
"נו, תגיד. מה הבעיה מיקי?"
"אין בעיה. אמרת לי ש... אמרת שאתה כזה. אני פשוט..."
"תפסיק לגמגם ילד, תדבר ברור." נזפתי.
"אני מרגיש שהיית עם מישהו וזה קצת... זה..."
הרפיתי ממנו והוא נסוג ממני, אומלל, מבטו כבוש ברצפה. "אתה אוהב אותו?"
"את מי? את אלכס? בטח שלא, הוא סתם חבר ותיק ויש לו בן זוג, זה סתם סקס. תראה מיקי, אמרתי לך שאני כזה, תמיד הייתי, בגלל זה אין לי בן זוג, כי אני לא רוצה להסתבך עם כל השטות הזו של מונוגאמיה. אמרתי לך את זה, נכון?"
"כן, אמרת."
"אם זה מפריע לך אתה יכול להפסיק להיות איתי."
"לא, אני לא יכול."
"אז תזיין גם אתה מהצד, נלך מחר למועדון, יש מסיבת יום הולדת למכר שלי, אני אכיר לך המון בחורים ו..."
"לא. זאת אומרת כן. אני אשמח מאוד ללכת אתך לכל מקום שביט, אבל אני לא רוצה בחורים אחרים, רק אותך."
נאנחתי. "זה יעבור לך עם הזמן. תגיד, יש משהו לאכול?"
הוא הגיש לי ארוחה טעימה וישב לשוחח איתי בזמן שאכלתי, ואחר כך ניקה וסידר הכול בעוד אני מתקלח.
אחרי האוכל ישבנו לצפות יחד בטלוויזיה והלכנו לישון יחד. חששתי שהוא יפנה אלי גב ויתנהג בקרירות, אבל הוא התרפק עלי כרגיל ולא ניכר שום שינוי בהתנהגות האוהבת שלו כלפי.
יומני היקר ידעתי שזה יבוא. ציפיתי לזה. הכנתי את עצמי לכך. הוא כזה, הוא גבר ונסיך, וברור שרק אני, הקטן והטיפש, לא יספיק לו. זה כאב להריח על עורו גבר אחר, אבל עמדתי בזה, ומחר נלך למסיבה ואני אנסה להיות עם אחרים. זה עוד ניסיון שעלי לעמוד בו. אם זה מה שהוא רוצה אני אעשה את זה, ואני אשתדל להתנהג כראוי ולא לבייש אותו. 

המסיבה במועדון הייתה מסיבה רגילה לגמרי. מוזיקה רעשנית, בחורים שתויים ודלוקים מפזזים לכל עבר, מורידים חולצות, מסטולים וצרחנים. השירותים תפוסים תמיד בזוגות חרמנים, אנשים מקיאים בחוץ, כולם צורחים, קופצים ומתאמצים לשמוח. "נראה כמו גיהינום קטן, נכון?" חייכתי אל מיקי ההמום שנצמד אלי, מבוהל.
הוא הנהן בשתיקה, עיניו רחבות מפליאה וחשש. נתתי לו לשתות ושילחתי אותו לרחבת הריקודים. כל הקבועים נחפזו לבדוק את הבשר הטרי ולאט לאט הוא השתחרר, שתה עוד, התחיל לרקוד ובסוף הוריד את החולצה ואז זה קרה - הוא רקד שם, פלג גופו העליון חשוף, מניח לאחרים לגעת בו, בפטמות המתוקות שלו, בעורו החלק ואני התחרפנתי. "תסלח לי." הפסקתי את הלהג של חתן המסיבה שסיפר לי משהו ודהרתי לרחבת הריקודים. דחפתי הצידה את החרמנים המגעילים שניסו למזמז את הבחור שלי ומשכתי אותו החוצה. הוא היה שיכור ומבולבל, אך כשסטרתי לו על פניו ואמרתי לו בזעם לא מוצדק - אך מלא להט - שהוא מתנהג כמו שרמוטה מיוחמת ראיתי הבהוב של שמחה על פניו. בלי להיפרד מאיש דחפתי את מיקי למכונית ונסעתי הביתה. הוא שתק כל הדרך והמשיך לשתוק גם בבית כשהתנפלתי עליו, הפשטתי אותו, חבטתי בישבנו החשוף וזיינתי אותו בכוח.
אחר כך נרגעתי ואפילו התביישתי קצת. "אני לא רוצה שאף אחד אחר יגע בך." הסברתי, "אני יודע שאמרתי שגם אתה יכול, אבל אני לא רוצה לדעת מזה כלום."
"אז אתה רוצה שאני אלך לבד למסיבות?"
"לא, השתגעת? שלא תעז!"
"בסדר."
"אני יודע שזה לא הוגן, אבל מרגיז אותי נורא לדעת שגבר אחר נוגע בך. זה מעצבן אותי גם אם אני לא רואה את זה. אני רוצה שתהיה רק איתי מיקי, אני יודע שזה לא הוגן, אבל ככה אני מרגיש."
"טוב מאוד."
"מה טוב מאוד? זה לא מרגיז אותך?"
"לא, ממש לא."
"אני מצטער שהרבצתי לך."
"זה בסדר."
"אל תגיד כל הזמן שזה בסדר, זה לא, למה זה בסדר?"
"כי אני שלך וכל מה שאתה עושה איתי זה בסדר." ענה מיקי בשלווה בוטחת, לקח את כף ידי, נשק לה ונרדם, ידי על לוח ליבו.
יומני היקר המסיבה הייתה איומה אבל אחר כך... הוא אוהב אותי, הוא רוצה שאהיה רק שלו. אני מאושר.
"אני לא מבין את הילד הזה." התלוננתי לפני אלברט, ידידי הוותיק שהספיק לשכוח מה שאני עוד לא למדתי. "אני מכאיב לו והוא נהנה מזה, ראיתי אותו בודק את עצמו בראי, מלטף את הסימנים שעשיתי לו ומחייך, והוא עושה את זה כל פעם מחדש."
"עושה מה? מתגרה בך?"
"בהחלט כן. הוא בכוונה מפלרטט עם כל מיני... סתם מכוערים שאני בטוח שהם לא הטעם שלו, והוא עושה את זה מול הפרצוף שלי כדי לעצבן אותי, וכשאני כועס ומתנפל עליו... טוב, לא חשוב."
"יש סקס אדיר, אבל אלים?" ניחש אלברט.
"אלים זה קצת מוגזם, אני לא בן אדם אלים, ואני נזהר עליו, הוא רק ילד, אני שוקל יותר ממנו וחזק יותר. תראה, זה לא שתמיד אני ככה, אבל לפעמים..."
"כן, אני יודע." הנהן אלברט בנחת, לא נראה מופתע כלל. "גם אצלנו זה ככה."
"אבל אתה ועמי... אתם מזדיינים גם עם אחרים, נכון?"
"בעיקר אני." גיחך אלברט שלמרות גילו נשאר דק גזרה ומלא מרץ וחרמנות, "ולפעמים אני מצליח לגרור גם את עמי."
"ולא מפריע לך לראות אותו עם מישהו אחר?"
"כיום כבר לא, פעם זה הטריד אותי יותר."
"אולי גם אני אגיע לזה פעם, אבל היום אני מתרגז רק מהמחשבה על גבר אחר שנוגע בו והמניאק הקטן מנצל את זה. אני לא מבין את עצמי, לא הרגשתי ככה עם אף אחד אחר, רק איתו זה ככה, אני מרגיש שהוא כאילו שייך לי."
אלברט צחק. "אתה לא צריך להרגיש רע בקשר לזה, הוא נהנה מהקנאה שלך, הוא צריך להרגיש שייך למישהו, יש אנשים כאלו."
"אבל היחסים שלנו הם לא בסדר, זה נורא לא הוגן לחיות ככה."
"הגינות תחפש בעסקים ובכביש, לא במיטה. אם תנסה להיות הוגן איתו תאמלל אותו. מיקי צריך מישהו שישלוט בו ולמזלך הוא בחר בך."
"כן, למזלי, למרות ש... אני דואג לפעמים בגלל האחריות הזו."
"אתה תתרגל לזה, הוא לא היה נשאר אתך אם לא היית נותן לו בדיוק מה שהוא צריך."
"זה מה שהוא צריך? גבר שמשאיר לו לעשות את כל עבודות הבית, מצפה שישרתו אותו על ימין ועל שמאל, שוכב עם אחרים ומתרגז עליו כשהוא מסתכל על אחרים."
"כן, זה בדיוק מה שהוא צריך." הסכים אלברט, "אז תגיד תודה ותיהנה."
אחרי שחזרתי מהשיחה עם אלברט ניסיתי לדבר עם מיקי על היחסים שלנו. לא הצלחתי. הוא התחמק, העמיד פני טיפש שלא מבין מה מדברים איתו, ובסוף שפך עלי, כאילו בטעות, כוס תה רותח, מה שגרם למהומה שלמה. הוא השתפך בהתנצלויות ואני הייתי חייב כמובן להתפשט ואחר כך הגענו למיטה ולא דיברנו שוב. ואז, כמה ימים אחר כך, התקשרו אלי פתאום לעבודה מבית חולים לשאול אם אני מכיר מישהו בשם מיכאל שטרן.
לקח לי רגע להבין שמדובר במיקי.
"כן." צעקתי, "הוא השותף שלי לדירה, מה קרה לו?"
הרופא נאנח ואמר בעייפות שמר שטרן הותקף וחטף מכות. יש לו זעזוע מוח קל וכדאי שאני אחזיר אותו הביתה כי הוא לא יכול לנסוע במצבו באוטובוס.
דהרתי לבית החולים ומצאתי שם את מיקי יושב על המיטה במיון, מכונס בתוך עצמו, פניו חבולים ומוכים, עיניו עצומות וידיו כרוכות סביב גופו כאילו קפא מקור.
התיישבתי לצידו והנחתי יד על שכמו. "מה קרה חמוד?"
הוא כבש את פניו בחזי והתחיל להתייפח. "כל כך פחדתי, לא יכולתי לעשות כלום, הם שרפו לנו את המסעדה ו... ו..." הוא רעד ולא הצליח להמשיך לדבר.
אחות הגיע ונתנה לו כדור הרגעה וכמה דקות אחר כך הוא נרדם.
הרופא קרא לי לחדרו והתחיל לחקור אותי בקשר למיקי. די מהר הודיתי שאנחנו גם בני זוג, לא רק שותפים, ושאני בעצם כל המשפחה שלו כי הוריו הדתיים זרקו אותו מהבית אחרי שהבינו למה הוא מסרב להינשא.
"הוא סובל מחבלות לא רציניות." הסביר הרופא, "גם זעזוע המוח לא מדאיג אותי, אבל בגלל האונס הוא נמצא במצב נפשי מאוד לא טוב וחייבים לתת לו תרופות בגלל שהאנסים לא השתמשו בקונדום ויש חשש לאיידס."
"אונס?" לחשתי וראשי הסתחרר, "הוא נאנס?"
"כן, אני מצטער." אמר הרופא בעדינות, "הוא לא רצה לדבר על זה וסירב למסור עדות לשוטרים, אבל ברור שהוא הותקף מינית לפחות על ידי שני גברים שלא השתמשו בקונדום. גם בעל הבית שלו חטף מכות."
"למה? מה... למה הם עשו את זה?"
"מסתבר שבעל המסעדה סירב לשלם דמי חסות ולכן שרפו לו את המסעדה והכו אותו. התקיפה של מיקי הייתה כנראה בונוס."
"המשטרה יודעת מי התוקפים?"
"כן, העדות של בעל המסעדה הייתה מפורטת מאוד. הם יתפסו ויענשו."
"ומיקי? מה יהיה איתו?"
"אנחנו לא יכולים לעשות יותר כלום בשבילו. תקפיד שהוא ייקח את התרופות עד הסוף ואם מצבו לא ישתפר כדאי שתפנו לייעוץ נפשי."
יומני היקר
קשה לי לכתוב על מה שקרה. אני לא אפרט, זה מכאיב מידי. אני מרגיש טמא, מחולל, לא ראוי. הוא כל כך טוב אלי, מטפל בי, דואג לי, מחבק אותי כל לילה, מפציר בי לא להאשים את עצמי... הוא לא מבין שאין לי יותר מקום לצידו. אני מלוכלך והרוס, שום דבר כבר לא יתקן אותי יותר... הנסיך שלי ראוי לטוב ביותר ואני כבר לא ראוי... אני הולך.
זה היה הרישום האחרון ביומן שלו. מצאתי אותו בחדרו אחרי שהוא ניסה להתאבד. למזלו חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל – דאגתי כי הוא לא ענה לטלפונים שלי - ומצאתי אותו מעולף, בקבוק כדורי שינה לצידו. הזעקתי אמבולנס שהחיש אותו למיון ובזמן ששטפו את קיבתו ישבתי בחדר ההמתנה ונשבעתי שאם הוא יישאר בחיים אני אשתנה. אני אפסיק להיות קנאי, לא אבגוד בו יותר, אעשה את חלקי בעבודות הבית ואתנהג איתו בעדינות ובהגינות, גם במיטה וגם מחוץ לה. אחרי שהרופאים הצילו את חייו שכחתי כמובן את כל הבטחותיי ובתקופה שבה מיקי היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית זיינתי מהצד והזנחתי שוב את הבית, אבל התמדתי לבקר אותו בנאמנות, עוקב בשמחה אחרי השינויים שחלו בו. בהתחלה הוא היה מדוכא מאוד, סירב לדבר איתי או להביט בי, אבל לאט לאט השתפר מצבו. אחרי כמה שבועות הוא התחיל לחייך אלי, חזר לשוחח איתי וחיבק אותי כשהייתי מגיע לביקור. יום אחד הוא הודיע לי שמיקי זה שם ילדותי ומהיום הוא מיכאל. "בסדר, שיהיה מיכאל." הסכמתי, "אבל למרות שאתה כבר לא מיקי אני מקווה שאני עדיין הנסיך שלך."
הוא האדים מכעס, נזף בי שקראתי ביומן שלו ואמר לי לשכוח מהשטויות הילדותיות האלו, אחרי שהוא יחזור הביתה הכול יהיה אחרת.
"למה כוונתך אחרת?" התמלאתי דאגה.
"כוונתי שיותר אני לא אשרת אותך."
"למה? אבל אהבת את זה, וגם אני."
"אז מה? אלו היו יחסים חולניים. אנשים לא אמורים להתנהג ככה בזוגיות. בבית חולים קיבלתי טיפול ועכשיו אני נורמאלי לגמרי. די עם כל השטויות האלו, אתה לא נסיך ואני לא משרת."
"הבנתי." אמרתי, אומר לעצמי שאני צריך לשמוח, אבל האמת שחשתי עצוב מאוד. "אז מי יטפל בי?" שאלתי.

"אף אחד. מהיום תטפל בעצמך." ענה לי מיקי בקוצר רוח ולרגע, רק לרגע קט, היה לי רושם שגם הוא מצטער, אבל יכול להיות שסתם היה נדמה לי. אחרי כמה חודשים הוא חזר הביתה ובאמת הכול אחר עכשיו. במקום מיקי החמוד שלי קיבלתי את מיכאל שמאמין בזוגיות מאוזנת, במונוגאמיה ובחלוקת עבודה שוויונית. מעכשיו אני עושה את חלקי בעבודות הבית, מקפיד מאוד שהוא לא יגלה שאני בוגד בו לפעמים עם איזה יזיז, ואם אני רוצה ליהנות מהבישול שלו אני צריך להבטיח שאחר כך אשטוף כלים ואעשה לו מסג'. רק לפעמים, במיטה, אם אני מאוד מאוד נחמד ומשתדל, הוא קורא לי הנסיך שלו, ואחר כך צוחק צחוק פרוע, "היית מת." הוא מוסיף, ונרדם בזרועותיי, מחייך.

ב. סוג של שליטה

ג. אחר צהרים זהוב
"זה בסדר, הרגשתי עוד לפניך שזה מגיע." אמר זיגי בקול מרגיע כשהודעתי לו שלצערי אני חייב לפרוש.
"זה בגלל הסוטה ההוא?" שאל בסקרנות אחרי שלגם כוס בירה.
"אל תקרא לו סוטה, שמו דייב."
"שיהיה דייב, מה הוא עשה לך?"
"לא עסקך."
זיגי הרים את גבותיו בפליאה, מביט בי במבט בוחן. "חבל, אף אחד לא מחזיק מעמד הרבה זמן בעסק הזה, אבל  יכולת לסחוב עוד שנה שנתיים. כמה יש לך עד גמר הלימודים? בחור שנראה כמוך, באמת חבל."
"זיגי, תעשה לי טובה ותשתוק."
במקום לשתוק הוא שתה עוד קצת והמשיך לחפור. "אז עכשיו תהיה איתו, עם הדייב הזה? בגלל זה אתה עוזב?"
"לא, אני עוזב בגללי, ולא הייתי צריך להתחיל עם זה בכלל. לא מתאים לי להיות זונה."
"אל תתנפל עלי! לא הכרחתי אותך ועשית כסף טוב."
"נכון, סליחה שאני כזה, אני פשוט... לא יודע."
"אני יודע, אתה פשוט מאוהב."
"לא נכון, אל תדבר שטויות."
"מה שתגיד." סיים זיגי את הבירה שלו וקם, "תראה דודו, היינו חברים לפני הקטע הזה של מכון הליווי ואני מקווה שנישאר חברים גם אחר כך, או שמפריע לך להיות חבר של סרסור?" הוסיף במין חיוך עקמומי.
"בטח שלא, אל תהיה טיפש." חיבקתי אותו, אבל לא הכחשתי שהוא סרסור. 

חזרתי הביתה והתחלתי לעשות חשבונות. חסכתי לי סכום די נאה - בכל זאת אני הבן של אימא שלי - ואם אעזוב את הדירה היפה הזו ואלך לגור במקום פחות נחמד...
חבל, היה לי טוב פה, אבל כסף לא גדל על העצים וכדאי שאתחיל לחפש עבודה חדשה במקום לאכול את החסכונות שלי, וכל אותו זמן שעשיתי חשבונות ותכננתי את חיי החדשים ידעתי שאני עושה את זה רק כדי לא לחשוב עליו, על זה שהוא לא מתקשר למרות שהשארתי לו את הטלפון שלי לפני שהלכתי, וחזרתי ואמרתי לו שזהו, אני עוזב את מכון הליווי ואני לא מתכוון להיפגש איתו יותר בצורה הזו, במלון ותמורת כסף.
באותו לילה חלמתי על אבא. בחלום שלי הלכנו לטייל על שפת הים. הוא נראה צעיר כמו שהיה כשהייתי קטן, אבל אני הייתי בגילי היום.
"אתה חושב שאני אצליח להסתדר אבא?" שאלתי אותו והרגשתי מודאג מאוד.
אבא צחק ואמר לי להפסיק לדאוג כל כך, יהיה בסדר. הוא תמיד היה אומר את זה כששוב היו מפטרים אותו. את אימא זה עצבן נורא והיא הייתה צורחת עליו שהוא כלומניק ושכסף לא גדל על עצים.
הוא היה מתנצל ומנסה להצחיק אותה ולהרגיע אותה, מה שהיה מעצבן אותה עוד יותר, ואני הייתי בורח לחדר שלי, יושב שם עם הגב לדלת הסגורה ומכרסם ציפורניים.
"אבל עזבתי את העבודה שלי, ואני לומד שטויות לא פרקטיות. אתה יודע שכסף לא גדל על עצים."
"יהיה בסדר דודינק'ה." אמר אבא, "אני משגיח עליך, תפסיק לדאוג כל הזמן."
"עשיתי דברים לא כל כך יפים אבא, אתה לא כועס עלי?" שאלתי.
אבא נאנח ואמר שכל אחד עושה פה ושם דברים שהוא לא גאה בהם, זה לא נורא.
"אבל זה כן נורא, עבדתי במכון ליווי אבא, זה כן נורא" התרגזתי עליו, למה הוא תמיד סלחן כזה? למה הוא לא כועס עלי כמו גבר אמיתי? אני בטוח שאם אימא הייתה יודעת איפה עבדתי היא הייתה מעיפה לי סטירה.
"איזה מין אבא אתה?" צעקתי עליו.
אבא נראה מצטער ועצוב. "אני אוהב אותך דודינק'ה." אמר בקול חרישי ולאט לאט התפוגג, נעשה קלוש וחיוור יותר ויותר עד שפשוט התאייד, משאיר אותי לבד.
התעוררתי שטוף דמעות. אולי אני צריך להתחיל טיפול נפשי חשבתי לעצמי כשעמדתי במקלחת בארבע לפנות בוקר ובהיתי בפני הנפוחות מבכי. אני דפוק לגמרי, אני סוטה עוד יותר מזיגי, הוא לפחות עושה מה שהוא עושה תמורת כסף, ומה התירוץ שלי? ולמה אני כל כך בטוח שאני חייב לעזוב את העבודה שלי במכון? ומה הקשר של זה לדייב שבטח חושב שאני סתם איזה זונה שרוטה, וזה בתנאי שהוא בכלל חושב עלי, ולמה שיחשוב? גבר רציני כמוהו בטח שכח אותי מזמן, אני הייתי סתם צעצוע בשבילו, הוא בטח זרק את המספר שלי ושכח ממני לגמרי.
בשעה שבע התייאשתי מניסיונות השווא שלי להירדם והלכתי לשתות קפה. הייתי אמור להיות רעב, אבל חשתי בחילה. ראשי כאב וגרוני היה נפוח. אולי אני הולך להיות חולה? מה אני רוצה לשתות, קפה או תה?
בעודי מתלבט בין השניים צלצל פתאום הטלפון וזה היה דייב!
"מה שלומך דודי?" שאל בקול מודאג, "אתה נשמע צרוד, אתה חולה?"
"אני בסדר גמור." הכחשתי, ובאמת, ברגע ששמעתי את קולו הרגשתי הרבה יותר טוב. "אולי טיפה מקורר." הוספתי ליתר בטחון.
"באמת עזבת את העבודה במכון?"
"כן, אמרתי לך שאני אעזוב."
"טוב, היית מאוד נרגש ולפעמים במצב כזה אנשים אומרים דברים ואחר כך מתחרטים."
"לא. אמרתי שאני עוזב ועזבתי."
"האמת שחיפשתי אותך שם אתמול בלילה ואמרו לי שעזבת, אבל לא הייתי בטוח אם זה באמת או שאתה לא רוצה לראות אותי יותר." הודה דייב.
לרגע שתקתי, נדהם. הוא חיפש אותי, חשש שאני לא רוצה לפגוש אותו? פרץ של מרץ ושמחה אדירה הציף אותי. "אם לא הייתי רוצה לראות אותך הייתי נותן לך את הטלפון הפרטי שלי?"
"כן, אבל אתה יודע, היית נסער כל כך, חששתי שאולי אחר כך נרגעת ושינית את דעתך."
"הנה, שוב אתה מתייחס אלי כמו אל ילד קטן שלא יודע מה הוא רוצה, נתתי לך את הטלפון שלי כי רציתי שתתקשר. אני שמח שהתקשרת, מתי רואים אותך?"
"מתי שתרצה דודי. מצאת כבר עבודה אחרת?"
"לא. עדיין לא."
"יש לי הצעה בשבילך, אבל זה לא לטלפון. מתי יש לך זמן פנוי?"
"יש לי שתי הרצאות בבוקר ומהצהרים אני פנוי."
"או. קי. בוא ניפגש לצהרים במסעדת 'אריה הזהב' ואז נדבר."
"ואחר כך אולי נוכל..."
"נוכל מה?"
"אתה יודע."
הוא צחק. "לא בטוח שאחרי שנדבר אתה עוד תרצה."
"כן בטוח."
"טוב דודינק'ה, אם אתה אומר, להתראות ילד יפה."
"להתראות דייב." 

מסעדת 'אריה הזהב' הייתה נחמדה. העיצוב היה חביב, האוכל הריח טוב והגיי דאר שלי השתולל מנחת כי לאן שלא הבטתי ראיתי בחורים צעירים, יפים והומואים, אבל רק כשדייב נכנס פנימה, נראה נהדר בג'ינס פשוט וטריקו חלק בצבע כחול כהה שהלם אותו להפליא, התחלתי ליהנות באמת.
הוא לחץ את ידי ברשמיות מוזרה, איזן את המחווה הרשמית הזו בנשיקה על לחיי והתעקש שאוכל קודם צלחת מרק כי אני נראה חיוור ומותש.
"איזה פולנייה אתה." קנטרתי אותו, אבל אכלתי את המרק שהיה מצוין וחייכתי אל המלצר שהתרוצץ סביבנו, מענטז בישבן הקטן והחמוד שלו.
"הוא נראה לי מאוד מעוניין בך." אמר דייב אחרי שהמלצר הלך להביא את המנה השנייה.
"באמת? חבל מאוד. אני כבר תפוס." אמרתי ונתתי לו יד מתחת לשולחן.
דייב נאנח והתלונן שקשה לו להתרכז ככה, אבל לא משך את ידו מידי. "אל תתרכז, פשוט תגיד את זה כבר."
"עכשיו אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך."
דייב נראה נבוך וקצת גמגם והיה עלי להחניק דחף לחבק אותו ולהגיד לו שזה בסדר, שהוא יכול להגיד לי כל מה שהוא חושב, שלא יתבייש ממני. "נו, די, אל תהיה כזה. תגיד כבר."
"טוב, מאחר ואני מרגיש שעזבת את העבודה שלך בגללי אז... מה שרציתי להציע זה שאם אתה מעוניין, אז אולי אתה רוצה לעבוד אצלי?"
אני מודה - זה הפתיע אותי. "שאני אעבוד אצלך? בתור מה?"
"תראה, כשהרעיון הזה עלה לי בראש לא חשבתי שאתה... לא הבנתי בדיוק... אולי זה לא רעיון טוב. אם זה לא יראה לך או יעליב אותך אז .."
"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי ומעכתי בכוח את כף ידו שהייתה לפותה כל הזמן בידי.
"טוב, אז העניין הוא שרק לפני כמה שבועות עברתי מהדירה שלי לבית שירשתי מקרוב משפחה שנפטר לפני כמה זמן. זה בית יפה, אבל גדול. אני אוהב לגור שם ושווה לי לנסוע לעבודה יותר זמן רק כדי שאני אוכל לגור במקום הזה, אבל הבעיה היא שקשה לי לטפל בבית הזה לבד ו... אהה..."
"אתה צריך מין סוכנת בית כזו? פיליפינית שתנקה ותבשל ותעשה קניות? זו העבודה שרצית להציע לי?"
דייב נראה מוכה אשמה. "כן, חשבתי ש... זו לא עבודה באמת קשה ותקבל חדר משלך עם שירותים וכניסה נפרדת כחלק מהשכר ו... טוב, זה רעיון אידיוטי, בחור צעיר כמוך בטח ישתעמם במקום הנידח הזה בין כל העצים והציפורים, ויש גם גינה שצריך להשקות וכלב שצריך לטייל איתו, ואפילו לא שאלתי אותך אם אתה יודע לבשל. אתה יודע מה? תשכח מזה."
"אבל אני יודע לבשל, ואני אוהב כלבים, ואני אוהב עצים וציפורים ושקט, וחדר משלי עם שירותים וכניסה נפרדת נשמע נהדר. זו הצעה מעולה דייב, באמת."
"באמת? אתה לא כועס ולא נעלב?" זרח אלי דייב.
"ממש לא." זרחתי אליו חזרה.
המלצר הגיע עם המנה העיקרית, ראה איך אנחנו מחזיקים ידיים ובוהים זה בזה במבטים מוקסמים, חייך ושאל אם נרצה יין כדי להרים כוס לחיים.
דייב אמר שכן ובחר יין מאוד יקר שהיה באמת נהדר, ואחרי שגמרנו את כל האוכל וזללנו קינוח טעים להפליא נסענו לבית שלו. 
אני יודע שהוא עשה לי סיור בכל הבית והראה לי את יחידת הדיור הנפרדת שבה הייתי אמור לגור, ואני בטוח שהכל נראה לי נהדר ויפה, שקט וירוק ופורח בדיוק כמו שהוא תיאר לי, אבל כל מה שאני זוכר מהפעם הראשונה שבה הייתי בבית של דייב זה הוא ואני במיטה הגדולה שלו, ואיך שמש אחר הצהריים שלחה קרניים אלכסוניות דרך חרכי התריס וצבעה את עורו השזוף בצבע ברונזה, ואיך הוא אהב אותי לאט לאט, ואמר שהעור שלי לבן כמו שמנת ושאני מתוק כמו קערת תותים עם קצפת, ואיך צחקנו והיינו מאושרים יחד באותו אחר צהרים זהוב.


ד. ככה אני אוהב את זה
החודשים הראשונים היו נהדרים, פשוט נהדרים. אהבתי כל רגע, מעולם לא חשתי כל כך טוב. הייתי נאהב ואהבתי, זה היה פשוט עד כדי כך. מפליא כמה מעט צריך כדי להיות מאושר. באותם חודשים שאלתי את עצמי למה כולם לא עושים כמוני ומפסיקים להיות אומללים כל כך?
הרי מה יכול להיות פשוט מזה? לאהוב מישהו, לטפל בו ובתמורה לתת לו לטפל בך ולאהוב אותך? כמובן שאף אחד לא יכול להיות נהדר כמו דייב הייתי חושב באושר כשהוא היה נרדם לצידי, ידיו כרוכות סביבי, אבל לכל סיר יש מכסה, למה בני אדם לא יכולים להפסיק להחמיץ פנים ולהתלונן כל הזמן על בדידות ואומללות ובמקום פשוט לאהוב זה את זה? מה כל כך מסובך בזה?
בחודשים הראשונים שלנו יחד הכול נראה פשוט, קל ונפלא. עשיתי כל מה שדייב רצה, האושר שלו היה האושר שלי, זה הכול.
דייב אהב משחקי שליטה ואני נהניתי לתת לו לשלוט בי, קודם במיטה ואחר כך גם בבית ומחוץ לבית, ובכלל.
הוא לא רצה שאפגש עם חברים מתקופת המכון שלי וזה היה ברור, מי צריך אותם בכלל? כל ההומואים המשתרמטים האלו?
הוא רצה שאתפוס מרחק מאימא שלי שרק מדכאת אותי ומבקרת אותי ללא הרף? בכיף! בין כה וכה היא סתם פולניה מעצבנת.
הוא רצה שלא אמשיך ללמוד כי מה כבר אפשר לעשות עם תואר בהיסטוריה ובפילוסופיה? לא עדיף שאלמד לבשל בצורה מקצועית ואקדיש את עצמי לטיפוח הגינה והבית? בטח שכן, ובכלל, כבר נמאס לי לנסוע כל הזמן לאוניברסיטה ולבלות שם בהרצאות משעממות, עדיף להקדיש את הזמן לטיפוח הבית.
אבל ראשית דבר דייב רצה שאפטר מהאופנוע המסוכן שלי, המסכן הקטן, הוא פשוט נורא דאג לי ואופנוע הוא באמת כלי לא בטיחותי. עדיף שאלך ברגל או אמתין עד שיהיה לו זמן להסיע אותי, ומה בכלל יש לי לחפש מחוץ לבית? בבית יש לי הכול.
ככל שחלף הזמן נשארתי יותר ויותר בבית, מקדיש כל דקה מזמני לדייב, לצרכים שלו ולרצונות שלו.
כשאני מספר על זה כעת זה נשמע לא טוב, אבל האמת שהייתי מאושר מאוד. הבית שלו היה נוח ונעים, וגיליתי בעצמי כישרונות מפתיעים של עקרת בית. שאבתי סיפוק עצום מבישול, ניקיון, סידור, עיצוב וטיפוח. אפילו הלכתי לקורס שזירת פרחים, הגבר היחיד בקבוצה של עקרות בית בגיל העמידה שפינקו אותי בחיבה אימהית.
וכמובן היה הסקס, הסקס המטריף, המשוגע, הנפלא, המיוחד שלי עם דייב.
מובן שמעולם לא ישנתי בחדר הנפרד שהוא הועיד לי, ישנו יחד בחדר השינה הגדול שלו שאני הקפדתי לצחצח ולאוורר כל בוקר.
חוץ ממיטה ענקית, נוחה להפליא, היו בחדר מסך פלזמה גדול עם רמקולים משוכללים ומבחר ענקי של סרטי פורנו שהיו מחולקים לפי נושאים. מבחינתי הם היו מיותרים לגמרי, אבל דייב אהב לצפות בהם ואני עשיתי מאמץ לאהוב כל מה שהוא אוהב.
"אני רוצה ללמד אותך להתמסר לי לגמרי." הוא הסביר לי, "תן לי להיות המחנך שלך כדי ששנינו נוכל ליהנות יותר."
ואני נתתי, כמובן שנתתי. הענקתי לו את עצמי ברצון, בהתמסרות, התחננתי שייתן לי לתת לו ללמד אותי, לחנך אותי, ולהעניש אותי כשהיה בכך צורך,
ותתפלאו, העונש הכי גרוע מבחינתי היה כשהוא לא רצה לקחת.
כשהוא הפך אלי את גבו, התעלם ממני, אז באמת סבלתי, אבל כל זמן שהוא נגע בי, גם כשזה היה כדי לסטור לי, או לרסן אותי, או להכאיב לי, הייתי מאושר.
אז מה אם גופי היה מכוסה סימנים כחולים שהסגילו לאט לאט, ואחר כך הפכו ירקרקים, ואז צהובים, ולבסוף נעלמו. אלו היו סימני אהבה שהוא הותיר בגופי, אותות למסירות שלי אליו, מדליות שהוא העניק לי כפרס על אהבתי חסרת הגבולות.
בפעמים המעטות שבהן ראיתי את אימי היא הייתה מרימה גבות מופתעות למראה הכתמים הכהים על פרקי ידי, או על צווארי, אבל מעולם לא שאלה מפורשות מה טיבן, רק ציינה שבעלי עור בהיר כשלי נחבלים בקלות רבה מאוד וצריכים להיזהר יותר.
זיגי שהתעקש לפגוש אותי למרות התחמקויותיי היה פחות דיסקרטי. הוא הרים בלי רשות את שולי חולצתי (דייב לא יאהב את זה, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשהוא עשה את זה) ושרק בפתיעה למראה החבורות על עורי.
"אתה יודע איך זה ג'ינג'ים." משכתי למטה את בד החולצה והתרחקתי ממנו. דייב שנא שאנשים אחרים נגעו בי.
"כן, אני יודע, אבל בכל זאת... אולי כדאי שהוא ישיג לו שק אגרוף ויניח לך?"
"אל תהיה טיפש, אנחנו... אני... זה בכלל לא ככה."
"אז הוא לא מכה אותך?"
"בטח שלא. הוא אוהב אותי ואני אוהב אותו."
"הוא לא יכול לאהוב אותך קצת יותר בעדינות? אפשר רק עם ידיים, לא צריך עם שוט וחגורה."
"קודם כל הוא בכלל לא... אנחנו לא עושים כאלו דברים, ובכלל, מי אתה שתדבר על שוטים וחגורות מאסטר זיגמונד? (זה היה השם המקצועי של זיגי. היה לו אפילו אתר עם תמונות שלו בבגדי עור, מניף שוט על עבד מכווץ מפחד).
"בסדר, בסדר, אבל זה לא אותו דבר דודו, החבר'ה שם לא גרים איתי ולא חוטפים ממני על בסיס קבוע."
"אני לא חוטף כלום. אתה לא מבין."
אז תסביר לי בבקשה מאיפה הסימנים האלו? למה לא רואים אותך יותר? למה הפסקת את הלימודים? למה אין לך יותר טלפון סלולרי ואיפה האופנוע שלך?
"אני לא אוהב טלפונים ניידים, ובין כה אני רוב הזמן בבית, ואופנוע זה דבר מסוכן מאוד."
"אבל אהבת אותו."
"את דייב אני אוהב יותר."
"אוהב אותו כל כך עד שאתה מוכן לחטוף ממנו מכות?"
"זה לא מכות זה... זה... קשה להסביר. אני אוהב את זה ככה."
זיגי נאנח וניסה לפתות אותי לצאת איתו לטיול בעיר, אבל דייב היה אמור לחזור עוד מעט. רציתי להגיש לו אוכל חם וידעתי שהוא לא אוהב שיש לי אורחים ו... התחלתי להביט בשעון ולהילחץ, וזיגי הבין את הרמז והלך.
אחרי שהוא הסתלק נכנסתי למקלחת הגדולה שלנו ונעמדתי ערום מול הראי. חוץ מהחבורות על עורי נראיתי כרגיל. אמנם דייב אסר עלי בתוקף להתקרב למכון הכושר המלא חרמנים מגעילים שרק מחכים להציץ במקלחת לבחור יפה כמוך, אבל היו לנו בבית אופני כושר, הליכון ומשקלות, ואני הקפדתי לשמור על עצמי בכושר. הדבר היחיד שהשתנה בי היו שערותיי. דייב אסר עלי להסתפר ושערי היה ארוך ומתולתל כשל נערה. קשרתי אותו בסרט על עורפי והייתי מתיר אותו במיטה כדי שדייב יוכל להשתעשע בו.
הוא אהב לאחוז את שערותיי באגרופו כשהייתי כורע על ברכי לפניו ומוצץ את אברו, ובכל פעם שלא השבעתי את רצונו היה מושך קלות בשערותיי כדי להחזיר אותי למוטב.
זיגי היה בטח מתפלא אם היה רואה שאין ברשותנו שום שוטים, אזיקים, חבלים וכיוצא בזה אביזרי מין. לדייב לא היה צורך בכך, היה לו אותי, אוהב מתמסר, להוט בכל מאודי להשביע רצון, והיו לו ידיו החזקות, ובשעת הצורך גם שיניו, מרפקיו ברכיו, ופעם אחת, כשהפרתי את פקודתו המפורשת ועשיתי ביד כי לא יכולתי יותר להתאפק, גם מברשת שער רכה שהותירה על עכוזי סימני דקירה משונים שצרבו כמה ימים אחר כך, מזכירים לי שויתרתי על הזכות להגיע לאורגזמה מתי שהתחשק לי והענקתי אותה לדייב, מנחת אהבה.
הוא אהב לשלוט ביכולת שלי להגיע לסיפוק וידע בדיוק איפה ללחוץ כדי שלא אוכל לגמור. לפעמים היה עובר שבוע בין פעם אחת לשנייה ובכל פעם שהיה לי חלום רטוב הייתי נענש, מה שהיה מגרה אותי עוד יותר ו... נראה היה שמעולם לא אצא מהמעגל הזה של שכר ועונש, ותמיד יהיו לו סיבות לצבוט, לנשוך ולהכאיב לגופי שלאט לאט הפסיק להיות שלי והפך להיות רכושו.
אני לא יודע כמה זמן שלטונו של דייב עלי היה נמשך, אולי עד עצם היום הזה, אבל לפתע הופיע לביקור ג'וני - אחד האקסים של דייב -והכל התהפך בבת אחת. 

ה. שליטה עצמית
דייב המעיט לספר על עצמו. הוא העדיף לשמוע עלי, ואני סיפרתי לו הכול, מתענג על הקשב שלו, נהנה לשפוך את ליבי לפניו, מעניק לו שליטה גם על עברי ועל נשמתי.
ידעתי כמובן שהיו לו אהובים אחרים לפני שפגש אותי, וידעתי שהוא היה פעם מאוד מאוד מאוהב בגבר מבוגר ממנו שעזב אותו בשביל מאהב צעיר ממנו. האקס המיתולוגי שבר את ליבו וכשהוא סיפר לי עליו היה ברור שליבו עדיין סדוק מעט בגללו.
באותו רגע הייתי מוכן לחתוך את ליבי מקרבי ולהעניק לו אותו כדי לנחם אותו, אבל דייב הסתפק בכך שהניח לי לנשק וללקק את כפות רגליו בעוד הוא מלטף את ישבני, מחדיר לתוכו את אצבעותיו ומועך את אשכי כדי למנוע ממני לגמור.
ג'וני לא היה אותו אקס מיתולוגי, הוא היה סתם חבר שהיה במשך זמן מה בן זוג, והיה מעט מבוגר ממני, אבל בהיר עור כמוני, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות שהביטו בי במבט בוחן ולא החמיצו כלום.
הגשתי לשניים ארוחת ערב שבישלתי לבד, מקבל בחיוך צנוע את מחמאותיו של דייב שקרא לי עקרת הבית הקטנה שלו וצבט בחיבה את ישבני.
אחרי האוכל הנחתי לשנים לשבת לבד ולשוחח והלכתי להציע לג'וני את המיטה בחדר האורחים שהיה צריך להיות פעם החדר שלי. סיימתי ועמדתי לצאת משם כשדייב נכנס לחדר והדף אותי אל המיטה.
"לא חמוד. אתה נשאר לישון פה הלילה." אמר בנועם.
הבטתי בו פעור פה. "אבל..."
"אני וג'וני צריכים קצת זמן לעצמנו ולא יזיק לך להיות קצת לבד."
"אבל אני לא רוצה להיות לבד." מחיתי, נדהם.
"תהיה ילד טוב דודינקה, תישאר פה בלי ויכוחים ובתור פרס אני מרשה לך לעשות הלילה ביד כמה שבא לך. איך זה?"
לפני שהספקתי לענות הוא יצא, סוגר חרש את הדלת מאחוריו.
הדחף הראשון שלי היה לזנק החוצה, לצעוק, להרביץ ולצרוח, אבל מה היה הטעם בכך? הלילה הוא לא היה צריך אותי אלא את ג'וני, הוא לא רצה שאפריע ואני הייתי רגיל לעשות כרצונו ולכן נשארתי בחדר האורחים שהייתה לו כניסה נפרדת ושירותים פרטיים ואפילו הצלחתי לישון קצת, אם כי לא ניצלתי את הרשות שניתנה לי ולא עשיתי ביד אפילו פעם אחת.
בגלל השינה הטרופה שהתעניתי בה התעוררתי מאחור מהרגיל ודייב כבר לא היה בבית. "יצא לעבודה." אמר ג'וני והגיש לי כוס קפה.
"אני מצטער." אמר במבוכה כשהבחין שעיני אדומות מבכי, "לא הבנתי שאתה והוא... הוא אמר שאתה תבין."
"אבל אני לא מבין." אמרתי, הנחתי את הכוס על ארונית הלילה ופרצתי שוב בבכי.
ג'וני נע בחוסר נוחות. "תראה, זה לא ש... לא קרה מי יודע מה, סתם דיברנו, העלנו זיכרונות. אני כבר לא מעניין אותו כמו פעם, כשהייתי צעיר כמוך."
הפסקתי לבכות והבטתי בו בעיון. הוא היה גבר נאה מאוד, בן שלושים ומשהו, מאוד מטופח, עם עיניים כחולות וחיוך חמוד. "כמה זמן היית איתו ג'וני?"
"בערך שנה, אבל בבקשה, שמי יונתן. החברים שלי קוראים לי יוני, רק דייב מתעקש לקרוא לי ג'וני."
"ולמה עזבת אותו?"
"לא עזבתי מרצוני, הוא מצא בחור צעיר יותר וביקש שאסתלק. בהתחלה חשבתי שהלב שלי ישבר מצער. רק אחרי כמה חודשים הבנתי שהוא עשה לי טובה כשהוציא אותי לחופשי."
הוא הסיט את שולי חולצת הפיג'מה שלי והניד בראשו, "כן, כמו שתיארתי לעצמי. זה הולך ונעשה גרוע יותר מבחור לבחור. יום אחד הוא עוד יזיק למישהו ברצינות וזה ייגמר רע."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי בזעף ומשכתי מידיו את שולי החולצה, מתעטף בה בקפידה.
יוני סקר אותי מהורהר. "אתה עוד עובד או שהוא החליט שעדיף שתהיה נעול בבית?"
"אתה לא מבין."
"ומה עם רכב, וטלפון נייד, וחברים, ומשפחה? יש לך כאלו או שהוא ניתק אותך מכולם?"
שתקתי, נבוך.
"זה לא שהוא איזה מפלצת, הוא באמת אוהב אותך, עד כמה שהוא מסוגל, אבל בשבילו אהבה זה סוג של שליטה. אחרי שהוא חונק את מי שהוא אוהב ומחסל כל שמץ של רצון חופשי אצלו הוא עובר לבא בתור. אם אתה רוצה שהוא ימשיך להתעניין בך כדאי שתפסיק להיות כזה ילד טוב ותתחיל למרוד בו או שהוא יחליף אותך במישהו אחר."
"אתה מדבר שטויות." התפרצתי.
יוני חייך. "אפילו אתה לא מאמין בזה. טוב, כדאי שאני אלך לפני שאני באמת אתפתה להצעה שלו."
"איזה הצעה?"
הוא הגיש לי פתק בכתב ידו של דייב, כתוב על ניר המכתבים שלו.

תטפל יפה בג'וני ילד, תן לו כל מה שהוא רוצה, ואני מתכוון להכול.
בערב נתחשבן גם על זה.
דייב

"כמובן שגם אם לא נעשה כלום הוא יחטיף לך, ואתה תתחרמן מזה, והוא לא ירשה לך לגמור ויטריף אותך. כשהוא ירחם עליך וירשה לך תהיה כל כך אסיר תודה עד שלא תקלוט בכלל עד כמה כל הסיפור הזה חולני." אמר יוני בעצב והלך, משאיר אותי עם מחשבותיי ועם הפתק של דייב. קמתי, הלכתי לחדר השינה והתלבשתי, ואחר כך בדקתי את המיטה. הסדינים היו קמוטים ומישהו הוציא חלק מהדיסקים עם הסרטים שפחות אהבתי, אלו שהבחורים בהם היו צעירים מידי לטעמי והזיונים נראו כמו עונשים ולא כמו סקס. התחלתי לסדר את החדר כמו שנהגתי לעשות כל בוקר ופתאום קלטתי שאני שוב מכרסם את ציפורניי.
פתאום הרגשתי עייף מאוד וחשתי מועקה נוראית שלחצה על חזי. הייתי זקוק לאוויר צח. יצאתי משם, פתחתי את דלת הכניסה, התיישבתי על המדרגות ונחתי קצת, מביט על הגינה היפה שטיפחתי בחודשים האחרונים. הייתי כל כך עייף, כל כך נטול מרץ, כל כך אומלל. הייתי צריך מישהו להישען עליו עד שאתעשת ואאזור כוח.
נכנסתי חזרה, הרמתי טלפון לאימא ואמרתי לה שאני בצרות ואני מבקש שתבוא לקחת אותי. היא לא שאלה הרבה שאלות, רק ביררה מה הכתובת המדויקת ושאלה אם יש לי מזוודות משלי או כדאי שהיא תביא מהבית.
"תביאי מזוודה אחת. זה מספיק. אין לי הרבה בגדים." אמרתי.
"אבל דוד, יש פה המון בגדים." נדהמה אימא כשפתחה את הארון הגדוש בבגדים שדייב קנה לי בנדיבות פזרנית. בגדים שהיו כמובן לטעמו ולא לטעמי.
"הם לא שלי." אמרתי בתוקף והכנסתי למזוודה רק את הבגדים שהבאתי איתי. כשיצאנו החוצה, אני נושא את המזוודה ואימא פוסעת לצידי, אוחזת במעיל העור שקניתי בזמנו יחד עם האופנוע ושמרתי לי למזכרת, הופיע דייב.
"דודי." הוא אמר ופניו התקמטו בהבעת צער ועלבון, "מה אתה עושה?"
"מה נראה לך שהוא עושה? הוא מסתלק!" התנפלה עליו אימא בזעם.
"אימא, בבקשה, חכי לי באוטו." ביקשתי והנחתי יד על כתפה, מפתיע את שנינו, לא נגעתי בה מאז שהייתי ילד קטן וגם אז עשיתי זאת רק כשאבא לא היה, תמיד העדפתי להתרפק עליו ולא עליה.
היא צייתה לי, אבל המשיכה להשגיח עלי דרך חלון המכונית, נראית כאילו היא מתאפקת לא לזנק על דייב ולתת לו מנה הגונה.
"לא ידעתי שהקשר עם אימא שלך כל כך הדוק." אמר דייב, מלכסן לעברה מבט זהיר.
"הומואים והאימהות שלהם, זה תמיד קטע מסובך." אמרתי בקלילות.
"כל דבר שקשור להומואים תמיד קצת יותר מסובך." העיר דייב.
"כן, נכון. כל דבר חוץ מזיונים." הסכמתי והחזרתי לו את הפתק שלו.
"בגלל זה אתה עוזב?" קרע דייב את הפתק לשניים, "בחייך דודינק'ה, אל תעשה סיפור משטות כזו, אל תעזוב אותי בבקשה, אני אוהב אותך."
"אני יודע, בגלל זה אני עוזב. אני לא יכול יותר עם האהבה שלך, היא גורמת לי לכרסם שוב ציפורניים."
"יכול להיות שלחצתי עליך יותר מידי," המשיך דייב להתעקש, "אבל היה לנו טוב יחד, נכון? אל תלך דודי, אני באמת אוהב אותך. מי עוד יטפל בך כמוני?"
"אף אחד אם זה תלוי בי." נישקתי קלות על לחיו, "ואני מציע לך שתנסה בפעם הבאה בחור שחום. על עור כהה רואים פחות את הסימנים. שלום דייב."
אימא נהגה בשתיקה כל הדרך לדירה שלה והניחה לי לשכב בחדרי הישן ולבכות כמה ימים עד שנרגעתי.
אחרי שהצלחתי לשבת ולאכול אתה ארוחת בוקר בלי לברוח למקלחת ולהתייפח כי היא השתמשה באותו סוג גבינה שהיה חביב על דייב היא שאלה אותי מה אני מתכוון לעשות בשארית חיי.
"לא יודע." הודיתי, "אולי כדאי שאני אתקשר לזיגי?"
"תתקשר למי שאתה רוצה." אמרה אימא, "אבל אם שוב תלך לעבוד אצל הזיגי הזה שלך..." היא השתתקה וחשבה קצת, ואז הניחה את כף ידה על שלי, "אל תלך לעבוד שם יותר דודי, למענך, למעני וגם לזכר אבא שלך ז"ל שהיה מת מבושה אם היה יודע על העבודה הזו."
"אז מה את מציעה שאני אעשה?"
"תהיה בן אדם. תמצא עבודה, תסיים את הלימודים, תסתדר בחיים, כמו כולם."
"חשבתי שאת שונאת את הלימודים שלי."
"נכון, אף פעם לא אהבתי היסטוריה, ותמיד חשבתי שפילוסופיה זה סתם קשקוש של גברים עם עודף זמן, אבל אם זה מה שמעניין אותך אז בבקשה."
בעזרתה הכספית של אימא שניתנה לי בנדיבות מפתיעה (והייתי עוזרת לך גם קודם, אם רק היית מבקש, בשביל מי אתה חושב שאני ואבא שלך ז"ל חסכנו כל החיים? הרי לא ניקח את הכסף לקבר) שכרתי דירה קטנה, קניתי אופנוע משומש וחזרתי לחיים רגילים, ואפילו נפגשתי פה ושם עם זיגי שהתאהב בבחור צעיר ומתוק שהודיע לו בפסקנות שאו הוא, או השטויות האלו של מאסטר זיגמונד, ואם זיגי רוצה חיי מין סדירים שיפטר מהר מכל השוטים ובגדי העור והשרשראות המטופשות האלו.
זיגי ציית בשמחה והוא חי חיי אושר ושלווה עם החבר שלו שקורא לו מאמי וקושקוש ומאלץ אותו לשטוף כלים ולבשל. אם זיגי הצליח למצוא זוגיות אולי זה יקרה גם לי יום אחד?