במומו פוסל

נפרדתי מהילל בשלהי הקיץ, כמה ימים לפני ראש השנה. ברגע שתפסתי אותו מניח תפילין חתכתי ממנו חד וחלק ובלי שום זכות ערעור. יכולתי למזמז את העניין כמו שנהוג בארץ, להגיד שאחרי החגים וכל זה, אבל כל כך הזדעזעתי עד שהחלטתי להסתלק מיד ובלי לתת לעניין להיסחב יותר התחלתי לארוז.

"אני לא חושב שאנחנו מתאימים." הודעתי לו בעוד דוחס את בגדי למזוודה גדולה, "נמאס לי מההתלבטויות הדוסיות שלך, מההיסוסים ומהדיכאונות הסתווים שלך."

"זה לא דיכאון." אמר הילל בשקט וקרס על המיטה הזוגית שלנו, משעין את ראשו על ברכיו, מסתיר חצי מפניו בשקע מרפקו. הוא נראה כמו ערמה קטנה ואשמה של אומללות, לוטשת בי עיניים כהות וקודרות ושותקת, מקבלת עליה את הדין בלי מחאה.

"אז מה זה אם ככה? איך אתה מסביר את השיתוק הזה שנפל עליך, שלא לדבר על היובש בסקס? מרגע שהתחיל חודש אלול והנודניק הזה בבית כנסת הספרדי התחיל עם הסליחות שלו ועם אימוני השופר אין לי יותר עם מי לדבר, נמאס לי הילל, נמאס לי לגמרי."

"זו רק תקופה כזו, זו מין עונת מעבר שתעבור." לחש הילל, יותר לעצמו מאשר לי, והשפיל מבט אל כפות רגליו היחפות, העדינות והשחומות שהילכו עלי קסם מאז שהכרתי אותו. שנה שלמה ליטפתי, פינקתי ונישקתי אותן, הערצתי את העור החלק והעדין שלו, אהבתי והתפעלתי מכל קימור וכל קמט בגופו התמיר והחינני ועוד יותר מכך בנשמה הטהורה והתמימה ששכנה בתוכו.

מהרגע שנפגשנו הייתי מלא הערצה מהאומץ שלו לקום וללכת אחרי נטיותיו, לא לעשות שקר בנפשו ולסרב להמשיך לפסוע בדרך הסלולה שכבשו לו אחיו הבוגרים, לנטוש מאחוריו הורים אוהבים ומבוססים שליבם נשבר כשהוא סיפר להם שהוא מעולם לא יקים בית בישראל כי אין ביכולתו לאהוב אישה.

נפגשנו שנה קודם, מיד אחרי החגים, ועברנו יחד חורף נפלא ורומנטי, אוהבים, לומדים להכיר זה את זה, חשים שנועדנו אחד בשביל השני, חומקים מכל המעקשים שמציבים החיים בארץ לדתלשי"ם שלרוע מזלם הם גם הומואים.

בחנוכה אכלנו סופגניות, הדלקנו יחד נרות ובירכנו עליהם - אני בנוסח האשכנזי והוא התימני - ואחר כך יצאנו לחגוג את ראש השנה האזרחית בפאב, גאים בעצמנו על שהתגברנו על ייסורי המצפון, כאבי הלב והבושה שגרמנו למשפחותינו.

בט"ו בשבט נטענו עצים ביער הגאווה בצפון, ובפורים התחפשנו, רקדנו ושתינו עד אור הבוקר עם כל חברינו.

נתמכים זה בזה צלחנו בקלילות את כל החגים, כולל פסח האימתני שהפך לחג החירות האישי שלנו. חגגנו יחד סדר פסח אלטרנטיבי עם חברים מהקהילה ובחול המועד ירדנו לסיני להתענג על השקט, השלווה, הפרטיות וזה על זה. נכון, אני זללתי פיתות לתיאבון כמו האפיקורס הליטאי שאני, ואילו הוא הסתפק במצות ובפריכיות אורז כשרות לפסח וזה היה בסדר, קיבלנו אחד את השני ברוחב לב, מכבדים זה את אמונתו של זה.

חג השבועות היה טעים, שמח וחביב, והקיץ שבא אחריו היה לוהט ומאושר. חגגנו בלי הפסקה עם חברים במסיבות חוף, בשתייה ובריקודים. זה היה הקיץ הטוב ביותר בחיי מאז שהבנתי, קצת לפני שחגגתי בר מצווה, שנידונתי לעבור על האיסור של משכב זכר עד יומי האחרון.

בזמנו הגילוי הזה היה הלם לא קטן, אבל השלמתי עם הגזירה כי למרות החיבה שלי למשנה ולפלפולי גמרא אף פעם לא הייתי באמת דתי. גדלתי במשפחה דתית מסורתית, למדתי בבית ספר דתי, ואם הייתי מתאמץ הייתי יכול ללמוד בישיבה ולהשיג פטור מהצבא, אבל מעולם לא הצלחתי להאמין באמונה שלמה באלוהים. תמיד היה לי ספק קטן בקיומו, ספק שהלך והתגבר ככל שבגרתי ואיבדתי את תמימותי.

גדלתי בעולם הדתי ויכולתי להשתלב בקלות בחברה דתית, אבל הספקנות הזו, חוסר האמונה והתיעוב כלפי כל דבר שאי אפשר להסבירו בהגיון גרמו לי להפוך לאפיקורס, ואפילו אפיקורס לתיאבון.

הילל היה שונה ממני. למרות שבאנו מרקע דומה - אם כי הוא היה ממוצא ספרדי ואני אשכנזי - הוא מעולם לא הפסיק להאמין באמונה שלמה באלוהים והתייסר קשות בגלל שעבר על המצווה של איסור משכב זכר. הוא אהב את אלוהים ושאף להיות יהודי טוב והידיעה שלא יוכל להקים בית יהודי כשר גרמה לו סבל.

"אבל אתה כן יכול להתחתן." ניסיתי לנחם אותו, "וגם להביא ילדים, אתה רק צריך לא לספר מה אתה באמת אוהב ו..."

"די אלעד!" צעק הילל ופניו האפירו, "איך אתה יכול לחשוב בכלל על דבר נורא כזה? איך אני יכול להישבע לשקר מתחת לחופה ולקדש אישה כדת משה וישראל בפני רב בלי להתכוון לזה באמת?"

"יש הרבה שעושים את זה."

"אני לא." פסק הילל בעקשנות.

"טוב, אז לא. יש המון מצוות, לא נורא אם לא תקיים חלק מהן. אף אחד חוץ מצדיקים לא מקיימים את כל המצוות ובכל זאת כולנו יהודים."

"אצלך הכול פשוט כל כך." רטן הילל, פגוע, "לפעמים אני חושב שגם אם לא היית הומו היית נעשה אפיקורס."

"אתה צודק, בדיוק כמו שאתה מתעקש להיות דוס למרות שאתה הומו." אמרתי בבת צחוק שהרגיזה אותו עד דמעות.

הויכוחים האלו על דת ואמונה התחילו אצלנו וירטואלית בפורום של הומואים דתיים. ככה נפגשנו לראשונה, קודם רבנו זה עם זה בכתב במשך כמה שבועות, סוחפים את כל הפורום המנומנם מעט לויכוח סוער, אבל ברגע שההיכרות שלנו הפסיקה להיות וירטואלית הסכסוכים שלנו התמתנו וכמעט ששכחו.

מהרגע שהבטנו אחד בשני החיבה והכבוד שרכשנו זה לזה הפכו לאהבה סוערת ומלאת תשוקה שמיתנה את להט הויכוח. אני הייתי הראשון שלו, הגבר הראשון שהוא ישן איתו, גר איתו, אהב בגוף ובנפש, ולמרות שהייתי בוגר ומנוסה ממנו אהבתי אותו בכל ליבי ואיך אפשר לריב על ענייניים אידיאולוגים כשאתה בוער מתשוקה ומאהבה?

הילל כבש את ליבי מהיום הראשון, הלהט שבו, ההתלהבות, החום והשמחה התמימה שבה הוא הסתער על החיים קסמו לי מאוד, בעוד שהוא התפעל מקור רוחי, משלוותי ומההיגיון הרגוע שבו מיתנתי את סערות הנפש שלו.

השלמנו זה את זה. הוא היה צעיר, רזה, מתלהב, פזיז לפעמים, ואני איטי ורחב גרם, מתון, שקט, בוגר ושקול יותר.

היה לנו טוב יחד עד שתרועת שופר דקה וחודרת פילחה את אוויר הבוקר הסתווי של חודש אלול והזכירה לנו שהשנה הישנה עומדת להסתיים ויום הדין עומד להגיע.

ככל שראש השנה הלך וקרב הילל נעשה מסוגר יותר, עצוב יותר, מדוכא יותר. הוא הפסיק לגעת בי, התחמק מהחיבוקים שלי, בכה מתוך שנתו, נסוג ממני לתוך עצמו, ובוקר אחד כשהתעוררתי הוא לא היה לצידי במיטה.

הלכתי לחפש אותו וגיליתי אותו עומד בסלון, פניו למזרח, עטוף בטלית והתפילין שלו כרוכים על זרועו ומצחו.

חזרתי לחדר השינה והתחלתי לחשוב מה אני עושה. היה לי ברור שככה אי אפשר להמשיך, הפתרון שמצאתי היה לוותר עלינו ולעזוב. "אני לא יכול להמשיך ככה הילל." הסברתי לו, "אני לא מאשים אותך, אתה כזה ואני לא. אני חייב להיפרד ממך לפני שנתחיל לשנוא אחד את השני."

"אני אף פעם לא אשנא אותך." אמר הילל והרים אלי שתי עיניים בוערות, נוצצות מדמעות שהוא התאפק לא להזיל. "אני לא יכול לשנוא אותך גם כשאתה עומד מולי ומשקר לי בפרצוף."

"אני משקר?" נעלבתי, "לא נכון. למה אתה אומר דבר כזה?"

"כי זו האמת. אתה לא עוזב בגללי אלעד, אתה עוזב בגללך."

"מה בגללי? מי התחיל שוב להניח תפילין, מי מסתובב עם פרצוף של תשעה באב ולא מסכים יותר לסקס? אני או אתה?"

"אני." הרכין הילל ראש ומולל בעצבנות את השמיכה, "אני יודע שזה מעצבן אותך אלעד, אבל אני לא יכול אחרת. עוד מעט ראש השנה ואחר כך הימים הנוראים ואני פשוט... קשה לי אלעד, אלו ימים של חשבון נפש לעם ישראל ואני עדיין יהודי ו... לא היית מתרגז עלי ובורח אם לא היית בדיוק כמוני."

"איך כמוך? שכחת שאני אפיקורס? אני בדיוק ההפך ממך וכל היום כיפור הזה לא מזיז לי בכלל. אני מתכנן ארוחת שחיתות בערב יום כיפור ולמחרת בילוי בים." התרסתי.

הילל עצם את עיניו ונאנח. פניו לבשו את הגוון האפרפר הזה שהעיד על אומללות ולרגע התחשק לי להשליך את המזוודה ופשוט לחבק אותו, לנחם אותו להגיד לו שאני מבין, שאני יודע למה הוא כזה ושזה בסדר, אני אוהב אותו בכל מקרה, אבל הייתי גאה מכדי לוותר על העקרונות שלי שבזמנו נדמו לי חשובים כל כך ולכן המשכתי לעמוד מולו עם המזוודה בידי, מוכן ומזומן ללכת לדרכי.

הילל פקח את עיניו, הן נראו גדולות מידי בפניו שרזו לאחרונה, והביט בי במבט ששבר את ליבי. "אז אתה הולך?" שאל.

"כן, אני חייב. אני לא יכול ככה, אתה בטח מבין."

"כן אלעד, אני מבין, הפוסל במומו פוסל, בגלל זה אתה הולך."

"איזה שטויות!" התרגזתי, "אי אפשר לדבר אתך בהיגיון, שלום הילל, תשמור על עצמך." והלכתי ממנו, צודק והגיוני כמו כל אפיקורס לתיאבון.

***

שלוש שנים לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו. שמרתי ממנו מרחק, אבל לא שכחתי אותו. מידי פעם טרחתי לחקור מכרים משותפים בנוגע אליו, שואל בזהירות מה שלומו מה חדש אצלו, שומע בצער שהוא ניסה לחזור בתשובה והצטרף לישיבה, שפנה לעזרת ארגון 'עצת נפש' כדי להתגבר על הנטייה שלו, שכמעט והתחתן, אבל התחרט ברגע האחרון, ואחר כך שנעלם ואיש לא יודע מה איתו.

"בטח התחרד ועכשיו הוא נשוי, ואולי הוא כבר אבא." הצטחק חבר משותף שלנו שהכיר אותנו אז, כשהיינו מאושרים יחד. "ומה אתך אלעד?"

"בסדר, הכול בסדר איתי." אמרתי בתוקף, "אתה לא רואה שאני בסדר?"

"לא. האמת שלא, אתה נראה עצוב."

"שטויות, פשוט לא שתיתי מספיק, עוד כמה דקות אני אהיה מסודר." הבטחתי לו וקיימתי. שתיתי ועישנתי, והתמכרתי למוזיקה, מאבד את עצמי בין גופות מפזזים וערומים, מחייך כמו כולם, נראה שמח ומצליח, אבל עמוק בלב המשכתי להתגעגע אל הילל ולתהות מה עלה בגורלו.

ואז, בשלהי הקיץ, כששוב נשמעה תרועת שופר וקריאת סליחות הדהדה באוויר השחר הצונן שמעתי שהילל חזר ושוב ראו אותו פה ושם.

"יש לו מישהו?" שאלתי בלהיטות.

"קשה לדעת, כל הזמן הוא מסתובב עם מישהו, פעם זה, פעם אחר, אבל... לא יודע."

"מה אתה לא יודע?"

"מדובר בבחורים ממש צעירים. לא נראה לי סביר שהילל... לא יודע מה קורה איתו, למה שלא תלך אליו ותברר?"

"מי? אני? בחייך, שלוש שנים לא ראינו זה את זה, נפרדנו די בכעס. הוא בטח שונא אותי."

בן שיחי הביט בי בפקפוק, "לא חושב. הילל לא טיפוס שנוטר טינה, וגם אם כן הרי עוד מעט יום כיפור, יש לך הזדמנות לבקש ממנו סליחה."

"עזוב, בחייך, מה אני, דתי? מה לי וליום כיפור?" דחיתי את הרעיון, אבל הוא דבק בי כספחת, וככל שהתרבו סימני החג בחלל העולם ככה הוא הציק לי יותר.

יום אחד, אחרי ששוב דחיתי בסופר את ההצעה לקנות דבש במבצע ועקפתי בדרכי החוצה דוכן עמוס עציצים ואריזות שי לחג, החלטתי לקום ולעשות מעשה, ללכת לבקר את הילל ולבקש ממנו סליחה, או לסלוח לו, לא חשוב מה, רק שאוכל לראות שוב את פניו השחומות ולצלול לעיניו השחורות, היפות.

היו לי הכתובת שלו ומספר הטלפון וכמעט שטלפנתי, אבל ברגע האחרון איבדתי את אומץ ליבי ופשוט נסעתי אליו.

הגעתי לפנות ערב, יום אחד לפני ערב החג, עצבני ומתוח בצורה מגוחכת, ומאוד מאוד נרגש דפקתי על הדלת.

"רק רגע." צעק קול מוכר מבפנים, הדלת נפתחה ושוב עמדנו זה מול זה, מביטים אחד בשני.

"אלעד." הוא אמר לבסוף והושיט לי יד.

"הילל." לחצתי אותה ביד אחת, ואחר כך הוספתי את ידי השנייה, מועך את כפו הדקה בין אצבעותיי, גומע את מראה פניו שבגרו מעט מאז שנפרדנו, צולל שוב לתוך עיניו הכהות שעדיין היו מעוטרות בריסים שחורים עבותים.

"לא השתנית בכלל אלעד." הוא אמר וצירף את ידו הפנויה לזו שהייתה אחוזה בידי, מלטף את האצבעות שאחזו בו בחזקה, מתקרב אלי עוד יותר, ופתאום היינו חבוקים, מתנשקים, מלטפים אחד את השני, מנסים להגיד משהו מבעד לדמעות שחנקו את שנינו.

"הילל, מי זה? עם מי אתה מדבר?" הקפיץ אותי קולו של בחור צעיר ומתולתל שהציץ לעברנו מהחדר הסמוך. נחפזתי להוריד מעל הילל את הידיים ולהתרחק ממנו, נוזף בעצמי על טיפשותי. מה חשבת לעצמך, שלוש שנים זה הרבה מאוד זמן.

הילל חייך כאילו קרא את מחשבותיי, אחז בזרועי בחזקה ומשך אותי אחריו לתוך דירתו. "בוא, תיכנס אלעד, תכיר את חגי. הוא גר אצלי בינתיים, עד שנמצא איזה סידור בשבילו."

"אתם... זאת אומרת, אתם יחד?"

"לא, בטח שלא. הוא רק בן שבע עשרה, עדיין ילד. הוא עזב את הישיבה, אבל הוא לא יכול לחזור להורים. עד שהוא יחליט מה יהיה איתו הוא כאן, איתי."

"אנחנו רק גרים יחד, כל אחד ישן בחדר אחר." הוסיף חגי בנוקשות, הסמיק וברח למטבח.

"הוא קצת ביישן." הסביר הילל, "אני כל כך שמח לראות אותך אלעד, יש לך מישהו?"

"לא, אני לבד. מאז שאנחנו לא יחד אני לא... חוץ ממך אף אחד... ואתה?"

"לבד. בקיץ כמעט שהתחתנתי, אבל ברגע האחרון... זה לא היה הוגן כלפיה אז ברחתי ו..."

"אתה עדיין דתי?"

"כן, ואתה עדיין אפיקורס?"

"כן, אבל..."

"אבל מה?"

"באתי לבקש סליחה הילל, אתה סולח לי?"

"על מה?" השתומם הילל.

"שעזבתי אותך."

"אני אסלח לך שעזבת רק אם אתה תסלח לי שנתתי לך ללכת." חייך הילל לתוך עיני.

"בטח שאני סולח לך, הרי לא יכולת להחזיק אותי בכוח."

"יכולתי לנסות, ויתרתי מהר מידי, לא הבנתי... הייתי שקוע כל כך בעצמי, במה שהרגשתי, לא קלטתי שאני עושה לך עוול."

"לא, זה אני שלא הבין ולא קלט. כל כך התגעגעתי אליך הילל, לא הצלחתי לאהוב אף אחד חוץ ממך, אתה עדיין אוהב אותי?"

"אף פעם לא הפסקתי." הוא נופל לזרועותיי, מכסה את פני בנשיקות. הוא לא השתנה עדיין הוא בוכה וצוחק בבת אחת, לוהט ומתלהב, שמח ועצוב, חסר כל היגיון, בלתי ניתן לשליטה, היחיד שיכול לגרום לי אושר.

אנחנו מסתגרים בחדר השינה, אוהבים זה את זה עוד ועוד, מאושרים כל כך, לא יכולים להפסיק להתנשק, להתחבק ולדבר.

אני מספר על הלימודים שסיימתי סוף סוף, הטיולים שעשיתי, ההרפתקאות שעברתי בחו"ל, הניסיון שלי לשכוח, לרמוס ולהעלים את העבר שלי כיהודי וישראלי, להפוך לאיש העולם הגדול, חסר דת ולאום, ניסיון שלא הצליח.

"לא מצאתי את המקום שלי בחו"ל. חזרתי לארץ ואני שוב גר כאן, מבקר אצל ההורים כל יום שישי עם כיפה סרוגה על הראש, ואחר כך מוריד אותה והולך לבלות, מחפש אהבה, אבל עושה סטוצים. חי עם רגל פה ורגל שם, וכל הזמן מתגעגע אליך הילל, ומה איתך?"

"ניסיתי להפסיק להיות הומו, חזרתי בתשובה, הלכתי לסמינר של עצת נפש, למדתי בישיבה, חיפשתי שידוך, כמעט שהקמתי בית בישראל, אבל ברגע האחרון הבנתי שאני עומד לעשות טעות איומה וברחתי, ועכשיו אני שוב פה, עובד, לומד, מנסה לחדש את הקשר עם המשפחה ולגרום להם לקבל אותי למרות שאני לא יכול להפסיק להיות הומו, ממשיך להתגעגע לאלוהים ומקווה שהוא יסלח לי שיש מצוות שאני לא יכול לקיים. אתה עדיין חושב שהוא לא קיים אלעד?"

"בוא נגיד שעד שהוא לא יביא הוכחות מאוד משכנעות לקיומו אני מרשה לעצמי להטיל בו ספק."

"אבל אלעד..." מוחה הילל, נסער, "אם רק תסתכל סביבך ותראה את היקום אז תבין ש..."

"מה לי וליקום, אני מסתפק בך. כבר אמרתי לך שאתה הבחור הכי יפה בעולם?"

"טיפש אחד, מתי הסתכלת בראי לאחרונה." צוחק הילל, ושוב אנחנו מתנשקים ומתחבקים, אוהבים ומתפלאים איך יכולנו לחיות אחד בלי השני זמן רב כל כך.

"מה פתאום הילד הזה גר אצלך?" אני נזכר.

"הוא ברח מהישיבה אחרי שתפסו אותו מסתכל על חוברות עם תמונות של גברים ערומים. הוא מבולבל, לא יודע לאן לפנות, לא בטוח שהוא עדיין דתי. יש ארגון כזה שעוזרים לבחורים במצב שלו והם ביקשו את עזרתי. הוא לא הראשון שאני מארח. מאז שעזבתי את הישיבה אני נותן בית זמני לבחורים במצב שלו, עדיף שהוא יהיה אצלי ולא יתגלגל ברחוב."

"ומה קורה עם הבחורים האלו, חוזרים לישיבה ולדת, או מתפקרים כמוני?"

"חלק ככה וחלק ככה. כל אחד והסיפור שלו, הרוב נמצאים באמצע, מתלבטים

כמונו, סובלים, בעיקר בחגים, לא מוצאים את המקום שלהם בעולם."

"כמונו?"

"כן, כמונו." הוא נשכב עלי, מחזיק אותי חזק, מטביע נשיקה על שפתי, "יותר אתה לא הולך אלעד, אני לא מסכים שניפרד שוב."

"לא." אני אומר, "לא ניפרד שוב הילל, אף פעם לא, אבל בוא נישן קצת כי אני הרוג מעייפות."

"כן." מסכים הילל, "גם אני חייב ללכת לישון, מחר אני קם מוקדם להניח תפילין." הוא מציץ בי בחשש, "אני לא עושה את זה כל הזמן, אבל אתה יודע איך אני לפני יום כיפור."

"כן, אני יודע. זה בסדר."

"באמת?"

"כן, באמת."

"ורק שתדע אלעד, אני מתכוון לצום ביום כיפור."

"בסדר, גם אני אצום לאות סולידריות, ואתה מוזמן לבוא איתי למסיבת סוכות אלטרנטיבית בסוכה הורודה."

הוא מצטנף בזרועותיי, צוחק. "אני אבוא, מבטיח, אני אוהב אותך אלעד למרות שאתה אפיקורס לתיאבון."

"יופי, גם אני אוהב אותך הילל למרות שאתה... לא יודע מה אתה, לא חשוב, אני אוהב אותך בכל מקרה."