48. הבעיה הערבית

"הנה תחתום." הושיט לי הילד, דף שנשלח מבית הספר שלו ובו פירוט של הפעילות המתוכננת בשבוע הבא - טיול בנצרת, התרשמות מהאווירה המיוחדת של הכריסמס, הסברים על חג המולד ואחר כך ביקור אצל אמיר - התלמיד הערבי היחיד בבית הספר.

אני חותם ומשבח את התכנית המרתקת, את רוחב האופקים של בית הספר שמפגיש את הילדים עם הפסיפס האתני המגוון בארצנו, וחולק שבח מיוחד להוריו של אמיר שמוכנים לארח אצלם בבית כיתה שלמה של ילדים בגיל ההתבגרות.

"אתה יכול לחתום, אבל אני ורוב החברים שלי לא נלך לבקר בבית של הערבי." הוא מצהיר במרדנות ועוטה על פניו הבעה עיקשת שמוכרת לי זה מכבר.

"אתם תלכו לטיול, ותבקרו בבית של אמיר, ותתנהגו כמו שצריך ותגידו תודה אחר כך!" הרעמתי עליו בקולי.

אין זו דרכי להטיל מרות על אף אחד, בטח שלא על הילד. אני מנסה לחנך אותו בדרכי נועם, אבל כבר מהיום הראשון לבואו של אמיר לבית הספר התחיל הילד לשחרר משפטים שגרמו לי להצטמרר.

"הערבי הזה," טען בזעם, "מה הביאו אותו לפה? לא רוצה ללמוד אתו! לא רוצה לשבת לידו, לא רוצה להיות חבר שלו, שונא אותו, לא סובל את הערבי הזה."

כמובן שקודם ניסיתי בטוב. הכברתי מילים בסגנון העדות הליברליות על סובלנות למיעוטים, על התנהגות שאינה יאה, עשיתי השוואות מאלפות בין מצבם של הערבים כמיעוט בארץ לזה של המיעוט היהודי בחו"ל, התאמצתי מאוד לעורר בילד אמפתיה למצבו של אמיר - ערבי יחידי בבית ספר שכולו יהודים, וחזרתי והסברתי שאמיר בטח מרגיש נורא בגלל האינתיפאדה שכל התלמידים בכתה עורכים נגדו.

שום דבר לא עזר, והשיא היה כשהילד סירב למסור את השיעורים לאמיר שנעדר מהלימודים עקב מחלה, וטרק לו את הטלפון בפנים.

למחרת פרצה ביניהם מריבה בבית הספר. היו מכות והמורות נאלצו להתערב ולהזעיק אותי. אבי התנער מכל העסק והניח לי לגשת ולפתור לבד את הבעיה.

זו הייתה פגישה איומה. כבר מזמן לא חשתי כל כך נבוך ואשם.

המעללים של הילד וההתנהגות הגועלית שלו כלפי אמיר גרמו לי בושה איומה. כל חינוכי ודרך מחשבתי התקוממו כנגד ההתנהגות שלו שלא מצאתי לה תירוצים ושהרגיזה אותי עוד יותר מאשר את המורות שלו.

המורות של הילד - נשים חביבות וסבלניות, שמאלניות מסורות שכל חפצן הוא שלום עולמי, הבנה וסובלנות בין כל תושבי כדור הארץ, הביטו בי במבטים מאשימים.

הן כל כך רצו לשלב את ילד ערבי בין הילדים היהודים והנה הילד מתעקש לקלקל את האידיליה ועוד מרביץ מכות.

פתאום היה עלי להצטדק שאני לא כזה, שלא ככה חינכתי אותו, שאצלנו בבית הוא לא שמע דיבורים כאלו, שיש לנו חברים ערבים ושאנחנו לא גזענים.

"חשבתי שאני נשרף מבושה." סיפרתי אחר כך לאבי, "אני לא מבין מאיפה הוא קלט דברים כאלו, מאיפה זה בא לו? אצלנו בבית הוא בטח לא שמע את ההשקפות הגזעניות האלו נגד ערבים."

"הוא מושפע מעוד דברים חוץ ממה שהוא שומע בבית, יש גם את הילדים בבית הספר, ויש טלוויזיה, ומחשב, וחברים בחוץ, בגילו הוא כבר לא צמוד לסינר שלך." ניסה אבי לנחם אותי וכל מה שהצליח זה להרגיז אותי ולהעליב אותי - אני לא לובש סינר, וגם אם הייתי לובש לא הייתי מצמיד אליו אף ילד.

מאחר ולא הצלחתי לשכנע את הילד בטובות להיות חבר של אמיר פקדתי עליו שלכל הפחות יפסיק לריב אתו, והודעתי לו חד משמעית שעל כל תלונה על ההתנהגות שלו כלפי אמיר הוא ייענש בחומרה.

האיום שלי הצחיק אותו ואבי היה צריך להתערב ולהודיע לו בקול חמור שכל מריבה שלו עם אמיר תגרור אחריה השעיה של שבוע מהמחשב.

זה לא גרם לו לאהוב את אמיר, אבל לכל הפחות התלונות על מריבות פסקו לזמן מה, והנה עכשיו באה ההזמנה הזו ושיבשה שוב את הסטטוס קוו שבין הילד לבעיה הערבית.

"לא רוצה ללכת לבית של הערבי הזה!" צרח הילד במלוא קולו וכתמי ארגמן כהה פרחו מתחת לעור השחום המתוח על עצמות לחייו.

"אתה תלך לבית שלו, ותתנהג כמו בן אדם תרבותי ומחונך, פשיסט קטן שכמוך!" צרח עליו אבי בחזרה וגם עצמות הלחיים שלו הוכתמו באותו אודם שחום יפיפה.

הילד פרץ בבכי וברח לחדרו של נועם - מקום המפלט שלו מקשיי החיים.

ישבנו במטבח והשתוממנו למה דווקא הילד שתמיד גילה חיבה ונדיבות כלפי כל העולם, כולל כלבים וחתולים, והיה סבלני ואוהב אפילו אל תינוקות צרחניים, נעשה גזען צר אופק דווקא כשמדובר בילד ערבי.

נועם יצא מחדרו והתיישב מולנו. "ניסיתם לשאול אותו למה הוא לא אוהב את אמיר?" שאל.

"הוא לא אוהב אותו כי הוא ערבי, הוא אמר את זה לפחות מאה פעמים." אמרתי, ושוב התביישתי בדעות המגונות של הילד והתפלאתי מאיפה הוא למד לדבר בצורה כל כך לא פוליטקלי קורקט.

"לא נכון!" הציצו פניו המוכתמות בדמעות של הילד מעבר לדלת, "אני לא סובל את אמיר כי הוא גועלי, הוא תמיד מתחנף למורות ומלשין על כולם. הוא מרמה תמיד בכל משחק, ומתבכיין שלא אוהבים אותו כי הוא ערבי, וכשלא רואים הוא גם צובט ומקלל."

אם הייתי דמות בקומיקס הייתה נורה נדלקת מעל לראשי.

"אז אתה לא סובל אותו בגלל שהוא אמיר, לא בגלל שהוא ערבי?"

"זה מה שאני מנסה להגיד לך כל הזמן." התייפח דני שכבר היה עייף בשעה הזו, ובאמת כבר הגיע הזמן שילך לישון, "ואתה כל הזמן כועס עלי שאני לא חבר שלו, למה אני צריך להיות חבר של ילד מגעיל רק בגלל שהוא ערבי? גם בבית ספר כל המורות מציקות לנו להיות נחמדים לאמיר כי הוא ערבי, אבל הוא גועלי, אני לא אוהב אותו."

"בסדר, בסדר." לקחתי אותו בזרועותיי, "אל תבכה, מספיק. עכשיו קדימה, למיטה."

"אז נכון שאני לא צריך ללכת לבקר אצל אמיר בבית?" שאל הילד למחרת לפני שהלך לבית הספר.

"בטח שאתה צריך." אמר אבי בתקיפות, "אתה תתנהג אתו בנימוס גם אם אתה לא אוהב אותו, ותלך לביקור אצלו בבית, ותהיה ילד נחמד ומנומס כמו שלימדנו אותך."

"אבל אני לא אוהב..."

"מספיק עם זה דני." התערבתי גם אני, "אמיר אולי גועלי, ואי אפשר להיות חבר שלו, אבל אפשר להפסיק להציק לו, וכדאי לנסות להבין מה גרם לו להתנהג ככה."

"אני יודע למה הוא מתנהג ככה, זה בגלל שהוא ערבי מגעיל!" התפרץ הילד.

"די כבר עם זה!" צרחנו שנינו בבת אחת, "לך כבר לבית ספר ותזכור שעל כל תלונה עליך אתה מושעה לשבוע מהמחשב."