1. מפרקים מוקשים

הבוקר התחיל מוקדם מאוד. בשש הילדים כבר דהרו הלוך ושוב בבית, ממטירים עלינו שאלות בקשר לטיסה לאילת, וחוקרים אותי שוב ושוב על המלון, על המצפה התת ימי, וכמובן על המראות שיראו מחלון המטוס. ארזתי להם תיקים עמוסי בגדים וצעצועים, מניח לאדי המפהק לשכנע אותם לאכול ארוחת בוקר. אדי לא ישן טוב, הלילה הוא שוב התעורר בגלל סיוט, כפי שקרה לו מידי פעם. היו תקופות שבהן הוא היה ישן בלי בעיות, והיו זמנים שהוא נהג להתעורר, מזיע ורועד. כשזה היה ממש גרוע הוא אפילו צעק מתוך שינה. מעולם לא סיפר לי על מה חלם ונזף בי בקוצר רוח כשחקרתי אותו.

"לא מספיק שאני מעיר אותך אתה צריך גם להשתעמם מתיאורי החלומות שלי, כבר עדיף להירדם עם נומבון." היה עונה בקוצר רוח. הלילה הזה היה גרוע במיוחד, הוא צעק בקול ונצמד אלי בחזקה במקום להדוף אותי ממנו כרגיל. אחר כך נזף בי, טוען שזו אשמתי שהתעוררתי כי אני נדבק אליו כמו תינוק, אבל אני אהבתי להיצמד אליו כשישנו, וגם הוא אהב להחזיק אותי בזמן השינה, משלב את רגליו בין רגלי, מעביר את כפות רגליו על שוקי, מגלגל קווצה משיערי בין אצבעותיו, ונרדם כשאברו לחוץ אל ישבני.

"עזוב, אני מזיע, אל תנשק אותי." רטן.

"אני אוהב אותך מזיע." עניתי וליקקתי אותו, מעביר את לשוני על העיקול החינני של צווארו וכתפו. אהבתי את ריחו וטעמו כשהזיע והוא ידע את זה.

"אם לא היית נדבק אלי ככה בלילה לא היית מתעורר כל פעם שאני זז." כעס עלי, מנסה להסוות בהתנהגות קשוחה את המבוכה שחש בגלל רגעי החולשה הלילית שלו.

"אני רוצה להיות אתך." טענתי, "בשביל מה אנחנו יחד? רק כדי לריב או להזדיין? לא נעים לך לחבק אותי כשאתה מתעורר מבוהל?"  

"אני לא מבוהל, זה סתם חלום אדיוטי." מחה אדי והתכרבל בזרועותיי, מניח את ראשו על חזי מפתל את אצבעותיו בתוך שערי. משום מה המגע בשערי הרגיע אותו. כשהסתפרתי הקפדתי להשאיר  קווצות ארוכות מספיק כדי שאדי יוכל לכרוך אותן על אצבעותיו.

"על מה חלמת?" חקרתי אותו בסקרנות. נכון שבדרך כלל חלומות של אנשים אחרים נורא משעממים, אבל הייתי משוכנע שאצל אדי זה אחרת.

"עזוב, סתם שטויות." רטן אדי. גופו היה עדיין מתוח והרגשתי שהוא רחוק מאוד מלשוב ולהירדם.

"אבל צעקת." התעקשתי. "חלמת על לבנון?" בטי סיפרה לי בסוד שלפעמים יש למקס סיוטים על המלחמה.

"מה פתאום לבנון?" ענה בקוצר רוח, "איך אפשר לחלום על לבנון בחום הזה?"

אדי מעולם לא סיפר לי מה בדיוק קרה לו בלבנון ואני לא חקרתי, אם כי יכולתי לברר זאת בקלות. הוא התגייס רק מחזור אחד לפני והיו לנו הרבה מכרים משותפים, אבל חשתי שצעד כזה יהיה בבחינת בגידה באמונו.

אדי כמובן לא היה מהסס לחקור את עברי מאחורי גבי, ובטח היה מתפלא אם הייתי מתרגז. לפי השקפתו הייתי שייך לו בגוף ובנפש לרבות חפצי, עברי ועתידי. במובן זה היינו שונים אחד מהשני ככל ששני בני אדם יכולים להיות. פרטיות וחשאיות חשובים לי מאוד, וכל ניסיון לחטט בחפצי או בעברי נראה לי כחילול הקודש, בעוד שאדי, שגדל בדירה קטנה ואינטימית, מוקף אחים צעירים שנכנסו לחדרו וחיטטו בלי מעצורים בחפציו, בכלל לא הבין מה הבעיה.

אדי היה בלבנון בחורף, בשבילו לבנון הייתה רק שלג וקור. הוא תיעב קור והיה מאותם אנשים שפרחו בחום ובאור וחטפו מצב רוח רע ברגע שהטמפרטורות ירדו מתחת לעשרים מעלות. פעם אמר לי שכשקר לו הוא חש שמוחו כאילו קופא ונעשה זחלני כמו שבלול ומחשבותיו נעשות איטיות ומטופשות.

חשבתי שהוא מגזים, אדי היה כל כך זריז במעשה במחשבה ובדיבור, לא יכולתי לדמיין אותו מתנהל באיטיות. "אז על מה חלמת?" שבתי להציק לו, ולהפתעתי הוא לא נזף בי שאשתוק ואצא לו מהורידים, אלא סיפר לי.

"חלמתי חלום אדיוטי." אמר לתוך צווארי. "בחלום עמדתי על גג של גורד שחקים, במרחק די קטן ממני היה עוד גג אחד, והייתי צריך לקפוץ מגורד שחקים אחד לשני. המרחק היה קטן, אולי מטר, אבל משום מה לא הצלחתי לעבור אותו ונפלתי לתהום שבין שני גורדי השחקים. לא התרסקתי על הקרקע כי התעוררתי בזמן הנפילה, מזל שהחזקת אותי." הוא נאנח, "אני חייב לברר את כל העסק הזה של הגיור." אמר בקול החלטי, "ואני חושב שיאן צריך לנסוע לאילת עם הוריך. לא טוב לו לשבת כאן ולילל. הם בטח ישמחו אם יהיה איתם עוד מבוגר אחד שיעזור להם עם הקטנים."

"אתה צודק." הסכמתי, "אבל איך נשכנע אותו?"

"את זה אני משאיר לך." פיהק אדי, "תפעיל עליו את קסמיך." הרגשתי איך גופו מתרפה בזרועותיי וכמה דקות אחר כך נרדמנו.

למחרת העלו הורי ביזמתם את הרעיון שיאן יבוא איתם, ועוד לפני שהספקתי להוסיף מילה יאן רץ לארוז. למרבה הפתעתי הוא לא סבל מהנגאובר, בניגוד לאיטן, שישב על הספה עטוף בשמיכה וגנח כל פעם שמישהו דיבר בקול גבוה יותר מלחש חרישי.

נפרדנו מהילדים ומהורי בחיבוקים ובנשיקות. כשנישקתי ליאן הוא נצמד אלי בכוח וביקש בלחש שאם גילי יתקשר שאמסור לו שהוא מחכה לו ושהוא לא כועס גם אם גילי נסע עם רקפת.

"יפה מאוד מצדך." אמרתי, "אבל אולי אתה צריך להיות יותר תקיף איתו ולא כזה סמרטוט. אתה לא רואה שהוא רומס אותך עם כל ההיסוסים שלו."

"גם אתה חיכית לאדי המון זמן." אמר יאן, "אני לוקח ממך דוגמה."

"אבל אדי אף פעם לא פחד להודות שהוא הומו." מחיתי, "אם הוא היה עושה לי כאלו תרגילים..." השתתקתי, מה אני נותן לו עצות, מה אני יודע בכלל?

"פשוט תבלה יפה ותיזהר לא להישרף מהשמש." אמרתי, "נפתור את הבעיה של גילי כשתחזור."

אחרי שהם נסעו נשאר לנו רק איטן לדאוג לו. כשליאור הגיע הוא היה מוטל אומלל על הספה, מנסה להרגיע את מכאוביו עם כוס קפה חם. פתחתי לו את הדלת כשאני לבוש בגופיה והוא חייך אלי ברשעות ונגע בקצה אצבעו בחבורה שהותיר אדי על כתפי. "אני מקווה שזה לא בגלל החבר שלי." אמר בנבזות.

"לא." אמרתי, מסמיק. "אבל ההנגאובר של איטן הוא כן בגללך. מה קרה?"

"לא עניינך." התיז בחוצפה וחש אל איטן שסירב להביט בו.

"נו, בחייך טני." מלמל וחיבק את כתפו של חברו, "אל תלחץ עלי, זה ייקח קצת זמן."

"כמה זמן?" שאל איטן בקול אומלל, "נמאס לי כבר לחכות. אני שונא להיות לבד בסופי שבוע, ואני שונא שלא מזמינים אותי לאף אירוע משפחתי. אי אפשר ככה יותר." סיכם בקול חלוש וטמן את פניו בחזהו של ליאור.

"מה הבעיה שלך ליאור?" התערב אדי במריבה המשפחתית, "אתה לא קטין ואתה לא חי על חשבונם. אני בטוח שלפחות האחיות שלך כבר קלטו שלא סתם אתה לא מתחתן. אנחנו כבר בסוף המאה העשרים, אתה יודע?"

ליאור שלח לעברו מבט עוין, "ההורים שלי לא צעירים ולא בריאים. אימא שלי בכלל לא יודעת מה זה הומו. אני לא יכול לספר לה ככה סתם. אז פעם בחודש אני נוסע לאכול אצלם, אז מה? הוא תמיד עושה סיפור מכל דבר. שוב ערבבת וודקה ובירה טני? יכאב לך הראש כל היום, אתה כזה טמבל לפעמים." ליאור אסף איטן בזרועותיו והבטיח לו שוב שבקרוב, אולי כבר בחודש הבא, הוא יגלה הכל למשפחתו. איטן העמיד פנים שהוא מאמין לו והם נסעו לדרכם.

"אני לוקח את האופנוע הפעם." אמר אדי וחבש את הקסדה על ראשו, "אל תעבוד קשה מידי." הוא נישק את לחיי ונסע לדרכו, משאיר אותי לתהות מדוע שינה ממנהגו דווקא היום ונסע באופנוע במקום בפז'ו של המשתלה, שמר מילר נתן לנו להשתמש בה כאוות נפשנו.

אדי לא אהב את האופנוע וניסה כבר כמה חדשים לשכנע אותי למכור אותו. אולי הוא סוף סוף השתכנע מנימוקי ההגיוניים וקלט שהאופנוע הוא כלי רכב נוח ושימושי הרבה יותר ממכונית.

רק אחרי שכולם הסתלקו סוף סוף יכולתי להתרכז בצביעת המעקה. עמודוני המלט הקטנים שמהם הורכב המעקה נזקקו לסיוד כבר מזמן. הערכתי ששתי שכבות סיד ילבינו אותם שוב.

ישבתי על הרצפה לבוש רק מכנסים קצרים וגופיה קרועה וצבעתי בתשומת לב כל עמוד ועמוד. עד שאגיע לסוף השורה העמודים הראשונים יהיו יבשים ואוכל להתחיל לצבוע את השכבה השנייה. אם אהיה חרוץ וזריז אספיק לגמור לפני ששמש הצהרים תגיע למרפסת ותפריע לי לעבוד.

בינתיים שררה קרירות בוקר נעימה במרפסת ואני נהניתי להעביר את המברשת הטבולה בצבע לבן על פיתולי העמוד שצורתו כצורת בקבוק. גמרתי לסייד את כל העמודונים פעם אחת והחלטתי ללכת לשתות משהו קר לפני שאתחיל בשכבה השנייה. בדרך למטבח שמעתי את נביחתה של באפי - גורה מתוקה עם אוזניים שמוטות שמצאנו יום אחד משוטטת על מדרגות הכניסה - הילדים אמצו אותה למשפחה בלי לטרוח להתייעץ בנו, ואדי רטן כל הערב שהכל באשמתי כי אני מפנק אותם, ובגללי הם נעשו מפלצות קטנות ומגעילות. ברגע שהילדים נרדמו סוף סוף הוא לקח את באפי לחיקו ובילה שעה ארוכה בליטוף אוזניה הרכות ודגדוג בטנה הורודה.

הצצתי החוצה וגיליתי לתדהמתי את הנס, חמוש בכובע קש ובמשקפי שמש גדולים וכהים, עומד ומביט בדאגה בבאפי שניסתה לפתות אותו לשחק איתה כשהיא נובחת ומקפצת סביבו. יצאתי החוצה ואספתי אותה בזרועותיי, נוזף בה רכות שתפסיק להתנהג כמו טיפשה. הנס אזר אומץ וליטף בקצות אצבעותיו את ראשה העגלגל ואחר כך מיהר להימלט לתוך הבית. "אתה בסדר?" שאל והסיר את משקפיו, לוטש בי מבט כחול. "מה הצבע הלבן הזה על הפנים שלך?"

"זה סיד." חייכתי אליו חיוך מרגיע, "אני צובע את המעקה. מה שלומך?"

"אני בסדר גמור." השיב בפליאה, "השאלה היא מה שלומך אתה?" שאל, מביט על החבורה שעל כתפי בדאגה. איזה מזל שהוא לא היה יכול לראות את הסימנים על התחת שלי.

"הכל בסדר אצלי." הפטרתי באדישות ונתתי לו כוס מיץ. "אין לנו קולה. זה לא בריא לשיניים של הילדים." התנצלתי, עובר בשתיקה על מלחמת הצלב הפרטית שאדי ניהל כנגד הג'אנק פוד האמריקאי.

"מאז שהלכת לא הפסקתי לדאוג לך." אמר הנס ולגם בעדינות מהכוס. "כל הזמן חשבתי מה החבר שלך והבריון השחור שלו עלולים לעשות לך. כל כך דאגתי עד ששכחתי להביא איתי את הנייד ששכחת אצלי."

רק עכשיו קלטתי שהנס בלבל את היוצרות בין אדי לדימה. מיהרתי להבהיר לו שדווקא הבריון השחור הוא  החבר שלי, ואילו הבלונדיני הוא גיסו וידידי הטוב, וצחקתי למראה פליאתו.

צלצול הטלפון קטע את הסברי, בטי בקשה שאבוא עם אדי לארוחת צהרים והבטיחה לי הפתעה, מסרבת בכל תוקף לתת לי אפילו רמז. הסכמתי לבוא בשמחה בתנאי שאוכל להביא איתי את אורח. היא הסכימה במאור פנים בלי שטרחה לחקור מי האורח.

"אחרי הארוחה אצל בטי ניסע אליך וניקח את הנייד שלי." אמרתי, "בוא שב כאן." הובלתי אותו למרפסת, "אני רוצה לגמור לצבוע לפני שהשמש תגיע למרפסת."

הנס התיישב ובחן את תצלומי הילדים שנחו על השולחן, ממתינות שאסדר אותן באלבום. עוד אחת מהמשימות שהוטלו משום מה רק עלי. "הם מאוד חמודים." התפעל, "הם הילדים שלו? איפה אימא שלהם?"

"הסברתי לו בקיצור את מוצאם של הילדים והנס שתק ושקע בהרהורים. נורא רציתי לחקור אותו על מה שקרה באמת בדירה שלו בלילה הקודם, אבל התביישתי. הוא היה מנומס במין צורה אירופאית חביבה אך עם זאת מרוחקת. לא הייתי חצוף מספיק לדבר איתו על הבזקי הזיכרונות שלי.

"למה אתם לא מנסים ליצור קשר עם האבא החוקי שלהם?" שאל, בוחן במבט חומד את גופי. "אתם מטפלים בילדים שלו, לא מגיעים לכם דמי מזונות?"

"לא רוצים טובות ממנו. הוא עזב את דבי מיד אחרי הלידה ונעלם. מצידי שילך לעזאזל, אנחנו מרוויחים מספיק כדי לפרנס אותם." אמרתי בזעף.

"אני מבין." אמר הנס ונאנח כחותם את הנושא, ואז התיישב לצידי על הרצפה הקרירה. "נזכרת כבר מה קרה במסיבה?" שאל.

על זה נאמר – צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. "לא, והייתי שמח אם היית מספר לי."

הנס נד בראשו בכובד ראש, "במסיבה נכנסת למין מצב… מין פלשבק. התנהגת כאילו שאתה שוב במלחמה, הבהלת את כולם, ומריו ביקש שאני אטפל בך. לקחתי אותך איתי הביתה, נתתי לך עוגיות חשיש וקצת יין לבן ואז…" הוא נאנח, "עשינו יחד כל מיני דברים נעימים שהייתי שמח לעשות שוב." לחש בקול נמוך ורוטט והחל להעביר את אצבעו בעדינות על כתפי, יורד אט אט לאורך זרועי.

היה לו ריח מתוק ומגעו היה קליל ככנפי פרפרים, למרות רצוני הרגשתי איך עורי מצטמרר בעונג. "שמת לי קונדום?" שאלתי והתרחקתי ממנו, מתחיל לצבוע את העמוד האחרון.

"כן, בטח. אני בחור מאוד זהיר." הבטיח לי הנס בחיוך זוהר, ושב להתקרב אלי, "מאיפה קבלת את הסימן הזה על הכתף?" שאל, מחליק בעדינות על הסימן השחור סגול שאדי השאיר על עורי.

משכתי בכתפי, "מפה ומשם. תגיד הנס…"

הוא שוב התחיל בליטופים העדינים שלו, "כן, מה אתה רוצה לדעת?"

"אה, אני רוצה להבין משהו, אה..." התחלתי לגמגם. הוא ישב קרוב מידי ועכשיו כבר ליטף אותי בשתי ידיו, מחליק באצבעות עדינות על כל חלק חשוף בעורי, ובגלל הבגדים הקצרים שלבשתי עמדו לרשותו די הרבה חלקים כאלו. קמתי ממקומי והתחלתי בנסיגה לכיוון הפתח, "מה שרציתי לדעת זה למה נתת לי עוגייה עם חשיש?"

"למה לא?" חייך הנס במתיקות מלאכית, "היית מתוח. חשבתי שזה ירגיע אותך קצת."

"כן אבל…" הוא בהחלט היה קרוב מידי אלי, פולש למרחב הפרטי שלי, מגשש בידו אחר ידי ועיניו נתונות בעיני.

הרגשתי איך הדם מציף את פני, "אבל מה עמית?" לאט הנס חרש, פניו היו כה קרובים לפני עד שחשתי את הבל פיו מלטף את לחיי.

התחלתי להתרחק ממנו, נסוג לכיוון הסלון, "תראה הנס, אני לא מכיר אותך כל כך טוב ואני פשוט לא מבין למה... למה... מה שאני מנסה להבין זה…"

בעודי נאבק איך לנסח את שאלתי בצורה הכי פחות מעליבה אדי התגשם לפתע מאחורי גבי והתפרץ בגסות לשיחה. "מה שהחבר הביישן שלי רוצה לדעת זה למה היית צריך לסמם אותו לפני שזיינת אותו?"

"אדי!" הופתעתי מהופעתו הלא צפויה, "מאיפה צצת פתאום?" התנפלתי עליו בניסיון להשתיק את האשמה שחשתי. "אני והנס מנהלים שיחה פרטית."

אדי לא היה מוכן להינזף, הוא האמין בתוקף שההגנה הכי טובה היא ההתקפה ובמקום לענות לטש בי מבט עוין ותקף חזרה, "מאיפה אני צצתי? אני גר כאן. מאיפה הוא צץ? ומאיפה הגרלת את הבגדים המצ'וקמקים האלו? שמרת אותם מכיתה ג'? תראה איך אתה נראה? ומה זה הצבע הזה על הפרצוף שלך?" נעמד מולי, חוצץ בגופו ביני לבין הנס, רותח בכעס מאופק שכבר הכרתי היטב.

"תראה אותך? צורה לך." לפת את פני בכף ידו, מועך את סנטרי ולחיי כאילו הייתי ילד סרבן - קשה להאמין כמה כוח היה אצור בידיו המחוטבות והיפות - ידעתי שמוטב לי לשתוק, הסברים והתנצלויות לא הועילו כשהוא היה נתקף קנאה.

אדי היה נדיב, כמעט פזרן כשהיה מדובר ברכוש גשמי, אבל היה קנאי ורכושני להחריד כלפי אהוביו. כבר עכשיו צר היה לי על המסכן שירצה לחזר אחרי אחותו הקטנה. אפילו תמר נדרשה להסביר מדוע איחרה ולדווח לו על עיסוקיה אחרי העבודה.

היא ודימה קבלו את שתלטנותו בסלחנות, רואים בה אות לדאגה ולאהבה, רק  התאומים התמרדו, למרות שלגביהם הוא היה הרבה יותר ליברלי והסתפק בביקורת קפדנית של ציוניהם, טורח להכיר אישית את מוריהם וחבריהם.

הייתי בטוח שאחת הסיבות העיקריות להתנגדותו לאסוף אלינו את הילדים הייתה קנאתו בתשומת הלב שהרעפתי עליהם. העובדה שגם הוא אהב אותם בכל ליבו רק סיבכה את המצב עוד יותר. השראה פתאומית נחתה עלי. במקום להדוף אותו ממני הנחתי את כפות ידי על לחייו, ממסגר את פניו הסגלגלים בכפותי, מרכז את מבטי ישר בעיניו הכהות. "אני אוהב אותך אדיסו." אמרתי חרש באמהרית וקירבתי את מצחי אל מצחו. הלחץ של אצבעותיו על פני נחלש, הוא כרך את ידו הפנויה על כתפי,  הניח לפרצופי המעוך ונישק את מצחי. "גמרת לצבוע?" שאל חרש.

הנדתי לאות הן, לא מסוגל לדבר מחמת המתח. רק עכשיו תפסתי כמה נבהלתי מהופעתו הפתאומית. "הכנת משהו לאכול?" שאל בקול רגיל לגמרי, "כבר כמעט צהרים."

אדי עבר בקלות ממצב רוח אחד לשני, לי לעומת זאת לקח זמן רב להתאושש מההתמודדות עם כעסו, וזמן רב עוד יותר להירגע כשכבר הרשתי לעצמי לכעוס.

"בטי הזמינה אותנו לאכול אצלה. גם הנס מוזמן, אחר כך ניגש אליו לאסוף את הנייד שלי. הוא שכח להביא אותו. אולי רק אני אסע עם האופנוע ואתה תחכה לי אצל בטי?" הצעתי, בעודי שוטף את המברשת. "חכו כאן כמה דקות, אני הולך לתקן את הדליפה בברז ולהתקלח. בעוד חצי שעה נוכל לצאת."

פניתי לעלות לקומה השנייה כשאדי אחז במרפקי והעלה תכנית חדשה, "בוא נארוז את עצמנו לנסיעה לתל אביב כבר עכשיו. נאכל אצל בטי, ניקח את הנייד שלך וניסע לתל אביב עוד הלילה." הציע. "קוליה טס היום לרודוס והדירה שלו כבר פנויה."

הרעיון מצא חן בעיני. "בסדר, נשאיר את באפי אצל בטי. תזרוק כל מה שעלול להתקלקל במטבח ותשאיר את הפח נקי, אני אארוז." אמרתי ודהרתי למעלה, משאיר את השניים לבד.

רק כשעמדתי מתחת לזרם המים, שוטף מעלי את הסיד והזיעה, עלה בדעתי שאדי שינה את התכניות שלנו כדי למנוע ממני לנסוע לבד עם הנס לדירתו. ירדתי למטה נקי וחפוף, סוחב איתי שני תיקים עם בגדים וציוד ומצאתי את אדי והנס יושבים ליד שולחן האוכל ואוכלים. הם אכלו פיתות עם חומוס, מתבלים אותן בזיתים ובעגבניות שרי. הנס נראה מדושן עונג ואכל, פשוטו כמשמעו, מכף ידו של אדי, שהפעיל עליו את קסמיו האישים במלוא המרץ.

הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה, גם איטן וקובי שהיו בהתחלה החברים שלי הפכו עם הזמן למעריצים של אדי. רק את בטי הוא לא הצליח להקסים, היא חיבבה את אדי למרות תחבולותיו ולא בגללן, וגם אמרה לו בפירוש שהיא רואה מה מסתתר מאחורי הכריזמה שלו. "אתה כזה מתוק אדיסו." אמרה לו בחביבות, "כל כך סקסי וחכם." החניפה לו במתק לשון, "לא הגיע הזמן שתבין שעמית בשבילי הוא כמו אח ותפסיק להתגנב מאחורינו כל פעם שאנחנו נפגשים."

"בסדר בטי." פרץ אדי בצחוק. "עשינו עסק." אמר בהשלמה, רק בטי הצליחה להשיג ממנו את מבוקשה בלי להסתבך במריבות, ולהצחיק אותו תוך כדי כך. אם רק היה לי חצי מהכישרון שלה להסתדר עם אדי החיים שלי היו קלים יותר.

בניגוד אליה הנס נשבה בלי התנגדות בקסמיו של אדי וכשפנינו לצאת שמתי לב שהוא הפסיק להביט בי במבט עורג והעדיף לבחון את פלחי ישבנו המוצקים של אדי שעיכסו מעדנות בג'ינס ההדוק שלו.

הייתי צריך להבחין בכך עוד קודם, אבל הייתי איטי באותו בוקר - אולי אדי הצבע עלו למוחי - רק כשיצאנו החוצה הבנתי שאדי הצליח להתגנב הביתה כל כך בשקט כי האופנוע שלי נעלם. "איפה האופנוע שלי אדי?" תבעתי לדעת.

אדי השפיל מבט לנעליו, דחף את ידיו לכיסיו, הוציא אותן, הביט בהן ושילבן על חזהו. "תראה עמית." אמר, "מה שקרה זה…"

"אל תספר סיפורים." התפרצתי, "מה עשית עם האופנוע והקסדה שלי?"

אדי שב לחטט בכיסיו, שלף לבסוף כמה דפים מקופלים והגיש לי אותם בשתיקה. זה היה זיכרון דברים על מכירת האופנוע שלי לאחד - מוריס אביטן, וצ'ק על סך חמש עשרה אלף ש"ח, כמעט אלפיים ש"ח יותר ממחיר המחירון. הקסדה היפה שלי ומעיל האופנועים השחור נכללו גם הם בעסקה.

"מכרת את האופנוע שלי!" צעקתי, "הלכת ומכרת אותו בלי להגיד לי. איך יכולת?"

אדי השפיל את מבטו לרגע ואחר כך התעשת ונעץ בי מבט ישיר. "כן. מאז שראיתי את התאונה ההיא בצומת ג'למי יש לי סיוטים. אני פוחד שתיהרג, מכרתי אותו וזהו."

"זה לא שווה כלום!" צעקתי וזרקתי את הדפים על הדשא, "האופנוע רשום על שמי ובלי חתימה שלי המכירה הזו לא חוקית."

הנס נחפז להרים את הדפים ולעיין בהם. "אבל אתה כן חתום על זיכרון הדברים." העיר בתום לב. "הנה כאן."

כל הדם עלה לי לראש. "אדי! זייפת את החתימה שלי." צרחתי.

"ברור. אחרת איך הייתי יכול למכור אותו?" השיב אדי בשלווה, נשמע כמו אדם הגיוני שמנסה להרגיע מטורף משתולל בלי לרדת לרמה שלו. אין לכם מושג כמה זה מעצבן, הגישה הזו, שמי שצועק בטח לא צודק.

נשמתי עמוק וניסיתי להירגע, "זה זיוף אדי. אסור לך לזייף חתימות של אנשים אפילו אם אתה ישן אתם." כבר לא היה לי כוח לצרוח יותר. חזרתי לדבר בשקט למרות שעדיין רתחתי מכעס.

"נו באמת עמית." נופף אדי את ידו באוויר בתנועת ביטול חיננית, "למה אתה תמיד נטפל לפרטים הטכניים? האופנוע הזה היה מסוכן אז נפטרתי ממנו. למה לעשות עניין מכל דבר?"

ככה זה היה אצלנו תמיד - ככל שאני הייתי מתעצבן יותר אדי היה נעשה רגוע יותר - מצליח לגרום לי להישמע כמו פסיכי חסר שליטה. "אוף." צרחתי ורקעתי ברגלי כמו ילד קטן. "אתה בלתי נסבל אדיסו. אני כל כך כועס עליך עד שאני…" ואז צלצל הטלפון בבית.

החלפתי מבט עם אדי וכמעט בלי לחשוב תפסתי את מפתחות הבית שהוא זרק לעברי. "נו, מהר." האיץ בי. כמו אידיוט צייתי לו, דהרתי הביתה והספקתי לטלפון ברגע האחרון. זו הייתה סיגי, פקידת המילואים המיתולוגית שלי שרצתה לדעת אם אני יכול לעשות לה טובה ענקית ולצאת לעשרה ימי מילואים ב - 20 ליולי. כן, היא יודעת שזה בעוד שבועיים, אבל ככה יהיו לי פחות ימי מילואים בפברואר והיא ממש צריכה סמל עם ניסיון קרבי עשיר כמו שלי, בחור צעיר ובכושר שיש לו ראש טוב ויכולת להתמודד עם שמירה במחסומים במקומות רגישים באזור ירושלים.

מיד הבנתי שהיא נתקעה בלי אנשים וניסתה למרוח אותי במחמאות כדי שאציל את המצב. חשבתי על פרצופו של אדי כשייוודע לו שהוא נשאר שבוע שלם בלעדי במשתלה, והסכמתי.

אני יודע, זה היה קצת נבזי מצידי לעשות לו את זה, אבל למכור את האופנוע שלי ולפטור את זיוף חתימתי כפרט טכני חסר ערך היה נבזי עוד יותר, וחוץ מזה יאן יעזור לו. וכל אותו הזמן אי שם, עמוק בתוכי, קול קטן צחק באושר - אדי חלם עלי, דאג לי, והיה מוכן להסתבך בזיוף כדי להגן עלי.

כל הדרך לנשר ישבתי מאחור בפרצוף קפוא ולא אמרתי מילה. הנס ואדי שוחחו בנימוס במושב הקדמי של הפיאט של הנס, מתעלמים ממני כשם שאני התעלמתי מהם. בסתר ליבי הערצתי את שלוות נפשו של הנס ששמר על קור רוח ונימוסים טובים למרות המצב שנקלע אליו. קשה לי לחשוב על מצב מביך יותר מהיתקעות באמצע מריבה בין שני בני זוג שאתה לא מכיר היטב.

אני, במצב כזה, הייתי בטח נוזל על המושב מרוב אי נעימות, ואילו הנס ישב קריר ורגוע, אף שערה לא נפרעה בקוקו הבלונדי שלו, ונהג בזהירות ובנחת לפי הוראותיו של אדי. כשפנינו לרחוב הדקל, שם גרה משפחת פרידמן, אדי פתח את החגורה שלו וקפץ בזריזות מעל משענת המושב הישר עלי, משכיב אותי על המושב.

"מספיק כבר עם הברוגז הזה!" צעק ונישק אותי בכוח על פי כשהוא מדגדג את צלעותיי ביד אחת, ופורע את שערותיי בשנייה.

התחלתי לצחוק ונישקתי אותו חזרה. "אתה כזה דביל אדיסו." אמרתי, "מכרת את האופנוע ועכשיו אין לנו כלום חוץ מהפז'ו העתיק של מר מילר. מה נעשה?"

"נקנה את הקנגו של קוליה." ענה לי בקור רוח. "הכל כבר מסודר, מחר נהיה בעלי מכונית חדשה, תסמוך עלי."

"כן, בטח. ומאיפה תיקח כסף? ממה שקבלת על האופנוע אפשר לקנות רק שני גלגלים של קנגו."

אדי חייך ופרע את שערי, "ממש במקרה השתחררה לי תכנית חיסכון קטנה וחביבה שעוד אבא שלי זכרונו לברכה סגר בשבילי. אל תדאג, תן לי לדאוג לפרטים." חייך אלי בשחצנות והואיל בטובו להניח לי להתיישב.

"כבר ראיתי מה קורה כשאתה דואג לפרטים." רטנתי בזעף, אבל אדי הרגיש שהסערה חלפה ואני השלמתי עם אובדן אופנועי וצחק כשנישק את לחיי. 

"תעצור כאן!" צעק להנס שהמשיך לנהוג בשתיקה כשהוא שולח לעברנו מבטים סקרניים דרך הראי. הנס עצר ליד הלינקולן המפוארת שאבא של בטי נתן לה ולמקס, ולטש בה מבטים מלאי התפעלות.

אדי הניח לו לבחון בנחת את המכונית הקלאסית היפיפייה בעוד הוא מספר לו את סיפור המפלצת השחורה שניתנה לזוג כנדוניה מהרב מינץ. מקס התאהב בכל ליבו ברכב הגדול והכבד, ובטי - שרצתה למכור את הרכב הראוותני ולקנות משהו חסכוני והגיוני יותר - בטלה את רצונה מפני רצונו. סיפור המפלצת השחורה הפך כבר למיתוס בפי כל, שמעתי אותו מספיק פעמים ולכן עזבתי אותם ונחפזתי למטבח, סקרן לראות את ההפתעה של בטי, ואכן הופתעתי כהוגן - בטי קצצה את שערה.

"בטי, מה עשית!" צעקתי. בטי גידלה את שערה מאז שהיא ומקס הפכו לזוג. מקס אפילו הגדיל לעשות ועשה עם חאתם הסכם ג'נטלמני לא לעשות שום שינוי בתסרוקתה בלי אישור מפורש שלו.

למרות שצחקתי ממנה על כניעתה לרצונו של מקס בסתר ליבי אהבתי את שערה ארוך ושופע, וחשבתי שהתסרוקת הזו נשית ויפה לה מאוד, והנה, לפתע היא מופיע לפני עם שיער קצוץ. גם אדי פלט אנקת הפתעה והושיט את ידו בזהירות למשש את השיער הגזוז על עורפה. "איך שכנעת את חאתם לספר אותך ככה?" שאל בתדהמה.

"לא זו השאלה?" תיקן אדם, "אלא למה היא עשתה את מעשה הנבלה הזה?" וצחק צחוק פרוע, מתעלם מהנס שלטש מבטי התפעלות בגופו העירום למחצה. והיה על מה להסתכל, אדם היה דק גזרה, אבל שרירי, ועורו הזהוב היה חלק כמשי, או כך לכל הפחות טען מיקי שהוקסם מאדם ופיתה אותו, או שאולי היה זה אדם שפיתה את מיקי?

כך או כך זה לא נגמר טוב. אדי טען שהכל בגלל שמיקי בעצם היה מאוהב בבטי, ואדם היה רק תחליף. אולי, קטונתי מלהבין דברים כאלו. בטי חייכה ונישקה את שנינו, לחצה את ידו של הנס, ושילחה את כולם, חוץ ממני, מהמטבח שלה.

אחרי שהדלת נסגרה מאחורי גבו של אדם היא הסתערה עלי ונלחצה אל גופי בחיבוק נואש. "זו תספורת מחאה." הסבירה לי, "ניסיתי לעשות הכל כדי לשכנע את מקס לא ללכת למילואים באוגוסט, אבל הוא מתעקש כמו פרד. מרוב כעס הלכתי למספרה של חאתם כשהוא היה לבד ו…" היא התרחקה ממני מעט ובחנה את פני בעיון, "אתה נראה מוזר." אמרה בקול חשדני, "מה עשית?"

כל הכבוד לה. לא היה לה שמץ של מושג בעסקי סמים, או שתייה, אבל היא הכירה אותי טוב והיו לה חושים חדים. "לא חשוב בטי. הייתי לבד במסיבה ושתיתי יותר מידי. אני עוד קצת מטושטש, איך שכנעת את חאתם לספר אותך?"

"את רוב התספורת עשיתי לבדי. הוא לא הסכים לספר אותי ולכן גזרתי בעצמי את השיער." היא הרצינה והביטה בי, "הרעיון בא לי ממך, אחר כך חאתם תיקן את מה שקלקלתי וסידר לי תספורת. מקס הבין והשלים, מה פתאום הלכת לבד למסיבה?" שינתה את הנושא באמצע המשפט, כמנהגה תמיד.

"אדי נסע בלעדי לחתונה. זו הייתה מסיבת מחאה." עניתי ושנינו צחקנו ושוב התחבקנו. כל כך אהבתי לחבק אותה, להרגיש את הבטן הגדולה מלאת החיים נלחצת אלי ולהריח את הריח הנהדר שלה, שהשתנה מאז שהרתה, אבל עדיין נשאר נהדר.

כאילו היה מונחה על ידי ראדר משוכלל מקס נכנס למטבח והפריע לנו, כאילו במקרה, כמו שהיה עושה תמיד. אדי התגנב בעקבותיו כדי לספר לנו שראשית - חאתם חטף את הנס כדי לספר אותו, ושנית - הנס מכיר את אבא של מקס כי גם הוא עובד ברמב"ם, ושלישית - הנס הוא בכלל דוקטור דה פריז.

"הוא רופא?" נדהמתי, ושוב צץ בעיני רוחי מראה עכוזו הורוד והרך עם רצועות העור השחורות המהודקות עליו.

"לא רופא, אלא דוקטור לכימיה." אמר ויטלי, "הוא נחשב לחוקר מבריק בתחום הכימיה של המוח." הוסיף, "לא שזה מפריע לשני הבנדיטים הצעירים לסובב לו את הראש."

בעיני ויטלי כל מי שלא עבר את גיל ארבעים נחשב צעיר. ככה זה כנראה כשאתה בן חמישים.

"אל תדאג ויטלי." צחק אדי, "עמית כבר סובב לו את הראש כל כך חזק ששום דבר לא יעזור לקטינים המופרעים האלו, הדוקטור שלנו מעדיף בחורים עם עיניים כחולות."

ויטלי העווה את פניו באי נוחות. קשה לצפות מאדם בגילו, שגדל ברוסיה, להפנים את חוקי הפוליטקלי קורקט. הומואים הביכו אותו והוא לא היה די צבוע כדי להסתיר את רגשותיו בנידון, כמו שעושים רוב הגברים, (משום מה נשים מרגישות פחות אי נוחות בגלל הומואים). למרות שאני הומו הבנתי אותו לגמרי. "תפסיק לדבר שטויות." נזפתי בחבר החוצפן שלי ומיהרתי לשנות נושא, "בטי, מה אפשר לעשות כדי לעזור לך?"

בטי חייכה אלי בתודה ומיהרה לחלק לנו משימות, וכמה דקות אחר כך כבר ישבנו להתענג על המאכלים הנהדרים שהיא ואחותה הכינו.

הנס נהנה הנאה רבה מהביקור. הבית המה ילדים, אנשים, חתולים וכלבים. אני לא בטוח שהוא הבין בדיוק את כל התסבוכת המשפחתית שסבבה אותו, אבל ראיתי שהוא מביט בהתפעלות רבה סביבו ואוכל בתיאבון רב.

לשמחתי הרבה גם תהילה - אחותה התאומה של בטי - באה לארוחה, וכתמיד מצאתי עונג רב בהשוואה בין השתים. תהילה הייתה ממש בסוף ההיריון שלה ונראתה כפרי בשל שינשור עוד רגע מהעץ. נהניתי לראות איך בעלה משתדל באבירות לחסוך ממנה שמץ של מאמץ.

התעכבנו שם המון זמן, היה קשה לעזוב, בכל פינה התנהלו שיחות מרתקות. לבטי היו ספרים שעוד לא קראתי להראות לי (מתי היא מספיקה בכלל לקרוא?), וסיפורים חדשים לספר לי, וכמובן שרציתי לדבר עם לירז ואולג, וללטף את ללי המתוקה, ולקשקש קצת עם חאתם שחיבבתי מאוד, ולהחליף בדיחות עם הגנרל ועם ואניה, ולשתות עוד בירה עם מקס, ולהציק קצת לאדם החצוף, שלא יחשוב את עצמו יותר מידי, ומה עם הילל ושיר ששוב התפייסו ונראו כמו זוג יונים מאוהבות?

עזבנו רק בשש בערב. שבעים עד להתפקע, עליזים וטובי לבב. הנס ואדי כבר ישבו ברכב כשבטי קראה לי לעוד שנייה וחיבקה אותי חזק חזק, "אני יודעת שמקס חייב לעשות מילואים, אבל אני כל כך פוחדת." אמרה לתוך כתפי.

חבקתי אותה בחזרה ונזכרתי בחרטה שעוד לא סיפרתי לאדי שגם אני הולך למילואים. "הכל יהיה בסדר." ניסיתי לנחם אותה, נישקתי על קצה ראשה, הצצתי החוצה, וכשראיתי שהנס ואדי שקועים בשיחה והגנבתי נשיקה על לחייה. "אני אבוא לבקר אותך כשנחזור מתל אביב." הבטחתי, "אני אוהב אותך." הצהרתי ושוב התנשקנו.

אחר כך רצתי מהר לאוטו והתיישבתי מאחור, חוגר את עצמי תוך שאני מקפיד לא להביט באדי שישב ליד הנס בפרצוף קפוא ולטש מבט בנוף המאובק של נשר. רק כשהשתלבנו בתנועה לכיוון חיפה העזתי וגיליתי לאדי שאני הולך בסוף החודש לעשרה ימי מילואים. "זה רק שמירה במחסומים. שום דבר רציני." הרגעתי אותו, "כולה ירושלים והסביבה, לא משהו."

"סיפרת לבטי?" שאל אדי, ממשיך לא להביט בי. מאז נפגעו הוריו בפיגוע אדי החרים את ירושלים וסירב בתוקף לבקר שם. הצטערתי שפתחתי את הפה.

"לא יכולתי, היא כל כך בהריון וכל כך לחוצה בגלל מקס, העדפתי לא לגלות לה."

"לפחות אצלנו אין הריונות ובעיות." העיר אדי בחמצמצות, והסתובב לעברי, "למרות שאתה בטח היית שמח לקצת בעיות מהסוג הזה, לא הורדת את הידיים מהבטן של בטי."

לעזאזל, הוא בטח ראה איך נישקתי אותה, הנחתי יד על כתפו הנוקשה. "זה לא נכון אדי." התלוצצתי בניסיון להפיס את דעתו, "ליטפתי גם את הבטן של תהילה."

"מצחיק מאוד." סינן אדי בזעף, וניער את ידי מכתפו.

"אוף אתך! למה אתה כזה קוץ בתחת?" התפרצתי מפני שלא יכולתי לשאת יותר את הקנאה המיותרת שלו, היה לי מספיק ודי מזה.

"למי אתה קורא קוץ בתחת?" קפץ אדי ושוב הייתי מעוך על המושב מתחת לגופו.

הנס בטח חשב שההתנהגות שלו ילדותית, אבל הוא לא הבין שההתגוששות הילדותית הזאת הייתה הדרך שלו להתפייס איתי.

אין לי מושג למה נשים מתעקשות לפתור כל בעיה בדיבורים, דיבורים רק עצבנו אותנו ואילו מגע גופני, אפילו קשוח וקצת מכאיב, חסך לנו שיחות נפש טורדניות וזיבולי שכל מיותרים. בדרך התפייסנו ואדי הודה שהוא באמת קצת גועלי לפעמים, אם כי לעומת אדם מינץ הוא ממש חמוד. אני מניח שאם לא היינו במכונית נוסעת במחיצת אדם זר היינו רבים יותר במרץ, אבל בנסיבות הללו ויתרנו.

"ככה אתם פותרים את הויכוחים שלכם?" שאל הנס בצחוק אחרי שנרגענו.

"כן אנחנו… זו השיטה שלנו." הסמקתי קצת והנחתי לאדי לנשק אותי על פי.

"זה יותר טוב מאשר לצעוק ולהעליב אחד את השני." אמר אדי בחיוך וליטף את שערו הבהיר של הנס שנראה ממש יפה אחרי הטיפול של חאתם. "מתאים לך ככה." החמיא לו, ולמרות שהשאיר את ידו על ירכי בילה את שאר הנסיעה ברכילות עם הנס על כל מיני מכרים משותפים שלהם מתל אביב שלא הכרתי.

עלינו לדירה של הנס והפעם יכולתי לבחון בתשומת לב את הרהיטים היפים שלו וליהנות מהאלגנטיות השקטה של דירתו. גם אדי התרשם מאוד מהתפאורה סביבו, אבל שתק ולא אמר כלום, מניח לי להכביר מילות התפעלות.

מסתבר שתחביבו של הנס היה איסוף רהיטים עתיקים. הוא נהנה מאוד להסביר לנו את תולדותיו של כל אחד מהפריטים בדירתו. לכל חפץ היה סיפור מיוחד והנס טרח לפרטו לפנינו, הייתי מלא התפעלות. כפרס על התעניינותי הרבה טרח הנס והראה לי את מה שהיה אחד מאוצרותיו היקרים ביותר - תיבת נגינה בצורת שולחן עץ קטן, מגולף ומקושט בציורים עדינים - כשפתח את התיבה עלתה ממנה מנגינה מוכרת.

"זה 'האביב' מתוך 'ארבע העונות' של ויואלדי." הופתעתי. זה לא שאני מוזיקאלי כל כך, אבל בטי נהגה להקשיב למוזיקה קלאסית בקול המוזיקה כשהכנו שיעורים יחד, ומשהו מזה דבק בי.

הנס חייך אלי באישור וליטף את לחיי בשביעות רצון ואילו אדי העווה את פרצופו לעומתי ופיהק בהגזמה למשמע המוזיקה הנהדרת. למרות שהיה לו חוש קצב נהדר ושמיעה מוזיקאלית מושלמת הוא השתעמם משמיעת מוזיקה קלאסית, וכשהייתי מקשיב לפעמים לקול המוזיקה, בעיקר כשרציתי להתרכז בקריאה או בכתיבה, הוא היה מסתלק מהחדר כשהוא רוטן מתחת לאפו טרוניות על מוזיקה של לוויות של אשכנזים. אולי, אם בילדותו היו משמיעים לו מוזיקה קלאסית הוא היה מתרגל להעריך סוג כזה של מוזיקה, אבל למרבה הצער האזנה לקונצרטים הוא לא מנהג נפוץ בשיכונים של קרית ים ג'.

הנס קלט בחושיו החדים שאדי מרגיש לא נוח. "בוא לראות את הויטראז' שהבאתי מצרפת." הציע לאדי, "זה העתק מוצלח של ויטראז' צרפתי מהמאה החמש עשרה." הוא גרר את אדי לחדר השינה, מניח לי להמשיך וליהנות מתיבת הנגינה היפיפייה. כשהמכסה המעוטר הורם התרוממו מהשולחן שני רקדנים זעירים לבושים בבגדי בלט, ורקדו בחן לצלילי המוזיקה. עדי הייתה אוהבת מאוד את התלבושת של הרקדנית. המוזיקה נגמרה ואני סגרתי בעדינות את המכסה והלכתי לחפש את אדי והנס ולתת עוד מבט בחדר השינה המעוטר מלאכים. נכנסתי ומצאתי את אדי יושב על המיטה מחופת האפיריון, נשען על מרפקיו ובוהה כלפי מעלה בבד הרקום שתלה בקפלים חינניים מארבעה העמודים המגולפים שבקצות המיטה. מכנסיו היו משולשלים עד לקרסוליו, חושפים את רגליו הארוכות והשריריות. הנס כרע על ברכיו בין רגליו של אדי ומצץ בהתלהבות את הזין שלו.

לשמע הגניחה שנפלטה מפי אדי פקח את עיניו, הביט בי בחיוך ניצחון וניער את כתפו של הנס. הנס הרים את ראשו, ראה אותי, נרתע בבהלה וצנח בקול חבטה על ישבנו. אם זה היה קורה למישהו אחר בטח הייתי צוחק, אבל זה קרה לי. במקום לצחוק נמלטתי מהדירה המוארת אל האפלולית של גרם המדרגות הרחב, ולמרות שעיני היו מסונוורות מדמעות רצתי במהירות במורד המדרגות, נתמך במעקה המתכת המתעקל כדי לא להחליק על ציפוי השיש השחוק שלהן. כשהגעתי לכניסה נעצרתי, תכננתי להסתלק משם בריצה כדי לעשות אלוהים יודע מה, אבל במקום זה מצאתי את עצמי מתיישב על הסף, ידי משולבות על ברכי הכפופות, תומכות בראשי הכואב.

בחוץ היה עדיין חם והשמש השוקעת שלחה קרניים מלוכסנות היישר לעיני הדומעות. ישבתי בשקט, מניח לעיני להתרגל לאור החזק של אחר הצהרים הקיצי וניסיתי לחשוב בהיגיון על מצבי, הארנק שלי היה בתיק שנשאר ברכב של הנס, לא היה לי כסף או מסמכים וגם לא היה לי מושג לאן ללכת ומה לעשות עם עצמי.

למרבה הפלא לא התרגזתי ולא כעסתי, ידעתי בדיוק למה אדי פיתה את הנס ולא האשמתי אף אחד מהם, חבל רק שזה כאב כל כך. זיכרון חיוכו המתגרה של אדי לחץ על חזי, גורם לי לקשיי נשימה. לא הצלחתי לחשוב כמו שצריך, השמש עיוורה אותי ובחוץ היה כל כך חם, פתאום הייתי צמא נורא, בירה קרה הייתה מתקבלת בברכה חשבתי לעצמי, אני צריך להשיג את הארנק שלי ו…

אדי הניח יד חמה על כתפי, נשען עלי בקלילות והתיישב לצידי. "אני מקווה שאתה לא לוקח את הקטע עם הנס יותר מדי ברצינות." אמר בקלילות, מקפיד לא להישמע חלילה כמתנצל, "זה היה סתם כזה… הויואלדי הזה שלכם עצבן אותי…"

"זה בזכות בטי, כשהיינו לומדים יחד לבגרות היא כל הזמן שמה קול המוזיקה וככה הויואלדי הזה נתקע לי בראש." הסברתי.

"אתה לא צריך להתנצל." בישר לי אדי בנדיבות, "אני סתם אתיופי חסר השכלה שמפצה על הקנאה ורגשי הנחיתות שלו בהתנהגות מינית מופקרת." הפתיע אותי באבחנה מדויקת של הסיבה להתנהגותו.

"בסדר אדי." פלטתי ככפוי שד, בלי לדעת מה בסדר ולמה אני עדיין מדבר איתו.

"אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" חקר באדיבות.

על כורחי התפעלתי מקור רוחו ומצאתי את עצמי עונה לו באותה רוח. "הייתי שמח לשתות משהו קר." הודיתי, "אתה חושב שלהנס יש בירה?"

אדי צחק חרש, "אי אפשר לדעת, אני אף פעם לא יודע למה לצפות מהפארנג'ים האלה, הם מסתורין בשבילי. ראית כמה מלאכים היו בחדר השינה שלו?"

נאנחתי. "כן, שמתי לב אדי." מועקה כבדה ירדה עלי, לוחצת על גופי, מכבידה על שרירי, משתקת את לשוני. הייתה לי הרגשה טורדנית שאי אפשר להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר וצריך לדון במה שקרה, אבל לא ידעתי מה להגיד. הייתי צריך לכעוס, להתמרמר, לצעוק, אבל דכדוך מתיש סחט ממני את כל כוחי. בכל זאת ניסיתי, כמיטב יכולתי הדלה, לדבר על זה. "אתה רוצה שאני אקח את הדברים שלי ואסתלק? הבית צריך כמובן להישאר שלך, וגם הילדים… אני אדבר אתם, אולי כדאי שאני אמשיך להיפגש איתם עוד זמן מה, ננתק את הקשר בהדרגה ככה שהם לא יפגעו." ברברתי בלי למסור לעצמי דין וחשבון מה בדיוק אני אומר, תוהה ביני לביני אם אני עדיין מסומם. קראתי איפשהו שחשיש נשמר ברקמות השומן בגוף עשרים וארבע שעות אחרי העישון. "אז מה דעתך אדי?" שאלתי והבטתי בו, מרגיש מין שלווה מטורפת מקפיאה את גופי. כנראה שהראש שלי לא היה מוברג כהלכה.

"דעתי שלא." אמר בפשטות. "זאת אומרת, כן לבירה, אבל לא לזה שניפרד, אני צריך אותך."

המעטה הרגוע שעטף אותי התרסק. בבת אחת התחברתי לרגשות שלי וגיליתי שאני כועס. "בשביל מה? כדי שאני אסתובב עם פרצוף חמוץ ואעשה לך נקיפות מצפון כל פעם שאתה רוצה ליהנות קצת? אני יודע שאתה לא מסוגל להיות מונוגאמי אדי ואני… לא חשוב."

האיסור שאסרתי על עצמי עוד ברובאית להפגין קנאה עדיין עמד בתוקפו. כמו בכל פעם שידעתי שאדי בוגד בי הזכרתי לעצמי שגם אני הרשיתי לעצמי פה ושם לזיין מהצד, ושכמו שאני שונא שאדי מציק לי בסצנות קנאה גם הוא בטח לא אוהב את זה יותר מידי. בקיצור, החלטתי שגם ככה כבר אמרתי יותר מידי וסתמתי.

לאדי זה לא הפריע, הוא הבין הכל, חיבק אותי ומשך אותי פנימה לאפלולית הקרירה של חדר המדרגות. "אני לא יכול להכריח אותך להישאר." אמר, "אבל אני מאוד מבקש שלא תלך. אני זקוק לך עמית, אתה העוגן שלי, בלעדיך אני נסחף ועושה שטויות."

העוויתי את פרצופי בעלבון, "אתה משווה אותי לחתיכת ברזל חלודה שתלויה עליך בשרשרת ברזל? באמת, תודה רבה על המחמאה. תזכיר לי לשים אפוד מגן לפני שתתחיל להעליב אותי ברצינות."

"אל תהיה כסיל." אמר אדי בחיבה. "עוגן הוא חפץ שימושי בעל צורה סימטרית מקסימה, ובלעדיו גם הספינה הכי מפוארת בעולם תיסחף לים ותטבע." הוא עצר, הסתובב ואחז את פני בכפות ידיו החמות. "אל תלך ממני בגלל שטות כזו, אני בעצם כן מונוגאמי רק שלא… זאת אומרת…" הוא עצם את עיניו שזהרו באפלולית ואז שב ופקח אותן וחייך אלי את חיוכו החם והמקסים, "בקטע הזה של נאמנות מינית אני כמו יהודי מסורתי, דתי אבל לא אדוק. אתה מבין למה אני מתכוון?"

כן, הבנתי בדיוק למה הוא התכוון. "אני מבין אדי." אמרתי, יותר לא יהיו דיבורים על עזיבה, נישקתי אותו והנחתי לנושא.

מצאנו את הנס יושב על הרצפה מול תיבת הנגינה הפתוחה, מקשיב לויואלדי ובוכה. כשנכנסנו יחד הוא נרתע לאחור, קצת מופתע וקצת מבוהל. ראיתי את עיניו מתרחבות, פניו הורדרדות הלבינו ואחר כך האדימו. אולי הוא חשש שבאנו להכות אותו, או לשדוד אותו. כשאתה חי לבד ומביא גברים זרים לדירה שלך אתה עלול להיפגע קשות, בעיקר אם אתה נמשך לגברים צעירים ושרירים. מאיפה הוא יכול היה לדעת שלא ננסה לפגוע בו?

"זה רק אנחנו הנס." אמרתי והושטתי לו יד, הוא נאחז בה ונעמד לצידי. פניו שוב היו לבנים ורק שני כתמי סומק עזים הכתימו את לחייו.

"אני מצטער נורא." אמר, "לא ידעתי… לא הבנתי… לא רציתי לפגוע בך עמית, אבל זה פשוט קרה. דברנו על מה שקרה אתמול בלילה ופתאום…"

העפתי מבט אל אדי שעמד בפתח החדר, נשען ברישול מקסים וחסר אכפתיות על המשקוף. שום פתאום ושום נעלים, הוא תכנן הכל, פיתה את הנס, הפעיל עליו את קסמיו, ובטיימינג מופלא תזמן הכל ככה שאני אכנס לחדר בדיוק ברגע המתאים.

"הנס." ליטפתי את לחיו הסמוקה (אני מתלונן שאני מסמיק? הוא היה אדום כמו עגבנייה), "זה בסדר גמור, אתה לא אשם, בוא נעזוב את זה."

הנס שתק מבולבל והעביר מבטים ממני לאדי, היה לי רושם שמרוב לחץ הוא לא קולט מה אמרתי. "יש לך משהו קר לשתות?" בקשתי, "אולי בירה? אני נורא צמא."

הנס מיהר והביא בירה קרה וכוסות זכוכית גבוהות עם מדבקות של כל מיני סוגי בירה.

שתינו בשתיקה, נהנים מהטעם המריר והקר, ולרגע קט היינו רק שלושה גברים צמאים ביום קיץ חם, נהנים לרוות את הצימאון שלנו במשקה משובח ולשכוח את כל פקעת התשוקות, קנאות, תקוות ופחדים, שרחשו במוחותינו. צריך לעשות פסק זמן כזה פעם אחת ביום, אחרת כולנו נמות מהתקף לב עוד לפני גיל חמישים חשבתי כשסיימתי את הכוס שלי. חיכיתי שגם הנס יסיים ורק אז שאלתי אותו אם הוא לא חושש להזמין אנשים זרים לדירה היפה שלו.

הנס חייך במבוכה, "אני יודע, זה עלול להיות קצת מסוכן, אבל…" הוא שוב האדים, "זה חלק מהריגוש, אני אוהב את זה ככה, להיות כל פעם עם גבר זר בלי לדעת מה יקרה."

"זה טיפשי וחסר אחריות." נזפתי בו, "למה אתה לוקח סיכונים כאלו?" הבטתי באדי, מצפה לתמיכה, אבל הוא רק חייך והרים לעברי את גבותיו.

הנס משך בכתפיו. "רוב האנשים שאני פוגש נחמדים." אמר בהתנצלות, "אם רוצים ליהנות באמת צריך לקחת סיכונים אמיתיים." הוסיף. ראיתי ששום דבר שאגיד לא ישפיע עליו, רק אם הוא יפגע ברצינות הוא יתחיל לפחד. "אז למה סיממת אותי?" שיניתי נושא, עובר לטון תוקפני.

אדי הניח יד על כתפי, "תירגע עמית, היית מתוח ועצבני והוא רצה שתירגע. נכון הנס?"

הנס העביר את לשונו על שפתיו, עיניו נצצו ופניו להטו. "בחור כמוך." אמר ונגע בידי, "אחד שנראה כמוך, כל כך צעיר ויפה, איזה סיכוי יש לי עם אחד כמוך? כל הזמן רק דברת על אדי, ידעתי שרצית אותו לא אותי אז…" הוא נאנח והתנשם, מרוגש, מביט בי כאילו היינו לבד במיטה. "תסתכל עלי." דרש, "לא צעיר, לא יפה, לא שרירי." 

הוא נאנח שוב והוציא שקית עם עלי מריחואנה וחבילת ניירות לגלגול סיגריות. "בואו נרגע קצת." אמר והתחיל לגלגל לנו סיגריות עבות וריחניות.

זה נגמר כמו שאדי תכנן עוד קודם, שלושתנו במיטה הגדולה עם האפיריון הרקום מעל לראשנו. זו הייתה הדרך שלו להתמודד עם הבגידות שלי, לעשות סקס עם הגבר שפיתה אותי, ורצוי כשאני נמצא שם גם כן - אחרת מה הטעם?

אדי הקפיד גם הפעם לשאול אותי אם אני באמת רוצה, מפשיט אותי ונוגע בי תוך כדי כך בצורה שלא השאירה לי הרבה ברירות. "אתה תהנה עמיתוש." הבטיח לי, "רק תשכב בשקט ותעצום עיניים, אני כבר אדאג לך."

וכך היה, לא טרחתי לפקוח את עיני, שכבתי על גבי, מניח להם לעשות בי כרצונם. לא סבלתי, אפילו נהניתי, אבל הקפדתי להשאיר את עיני עצומות כל הזמן.