ד. חיובי

 

אחרי שקיבלתי את התשובה החיובית השמים נפלו עלי, "נפלתי מאיגרא רמה לבירתה עמיקתה." אמרתי לרופא הרוסי שהסתכל עלי כמו על משוגע ולא הבין על מה אני מדבר.

"זה ציטוט בארמית." הבהרתי לו, והוא הנהן כאילו הבין ושאל אם אני רוצה ואבן.

"לא צריך, זה בסדר, הכל בסדר." אמרתי, כופה על עצמי להירגע, ובמשך הימים הראשונים הצלחתי לשמור על מראית עין של קור רוח ושלוות נפש. קלטתי מה קרה לי רק אחרי שהתקשרתי לשותפים שלי לסקס וסיפרתי להם שאני חיובי.

התגובות שלהם שנעו בין רחמים על האסון שנפל עלי לפליאה על הכנות שלי שברו אותי, מוחי התערפל מרוב פחד ובמשך כמה ימים של חרדה ששום כדורי הרגעה לא יכלו לה הייתי משוכנע שהווירוס הזה שחדר לדמי הוא עונש מאלוהים על חטאי, התשובה הניצחת של אלוקים על שזנחתי אותו ואת משפחתי והתמכרתי למשכב זכור. כל המצוות והאיסורים שלמדתי בילדותי ובנעורי וניסיתי לשכוח אחרי שהתפקרתי חזרו להציף אותי ולהטריף את דעתי.

החזקתי מעמד בערך שבוע ואז קמתי בוקר אחד אחרי עוד ליל נדודי שינה והחלטתי שטוב מותי מחיי. אני לא יכול לסבול יותר ועדיף לי לעזוב את העולם הזה כל עוד אני עומד על הרגלים ומסוגל לתפקד. לא סיפרתי לאיש על החלטתי, לא רציתי לשמוע שוב את דברי הנחמה החלולים הללו - כיום איידס זה לא גזר דין מוות, יש לפני עוד חיים ארוכים וטובים, זו רק מחלה כרונית, כל זמן שתקפיד על משטר תרופות קפדני ובדיקות דם תקופתיות ותשים תמיד קונדום תוכל לחיות חיים רגילים.

לא רציתי לחיות עם מחלה כרונית, לא רציתי לקחת כדורים כל החיים, גמרתי אומר שעדיף למות מאשר לזיין רק עם קונדום לפחד כל הזמן שכולם יתרחקו ממני ברגע שיגלו שאני נשא. עדיף להיכנע ולשים סוף לכל הסיפור המגוחך הזה שנקרא החיים שלי חשבתי לעצמי, לקחתי את האופניים של נועה ורכבתי על המדרכה, אורב לרגע המתאים וברגע שעברה בכביש משאית הטיתי את ההגה ונכנסתי מתחת לגלגליה במטרה לסגור עניין בצורה מהירה ואלגנטית ככל האפשר.

לא הצלחתי, הבנתי את זה עוד לפני שפקחתי את העיניים. מיד כשהתעוררתי, כאוב וחבול ומטושטש מההרדמה ידעתי שאני עדיין חי. אמנם פצוע, ואולי נכה, ולפי הריח האנטיספטי שעלה באפי מאושפז בבית חולים, אבל חי! ולהפתעתי, במקום לחוש אכזבה הציפה אותי שמחה ענקית.

לא אמות כי אחיה צף בזיכרוני המסומם קטע מפסוק נשכח ותאוות חיים רעבתנית ניעורה בי במפתיע, מחלחלת בכל איברי המרוסקים, מחזקת אותי בתקופת ההחלמה האיטית והמייסרת, שומרת עלי שלא אתייאש שוב ולא אוותר על המתנה שהוענקה לי כשנולדתי. על כורחו אדם נולד ועל כורחו הוא נפטר מהעולם נזכרתי בשיעור עתיק שלמדתי בילדותי ונתקפתי חרטה על שניסיתי לדחוק את הקץ. בזמן ששכבתי במיטת בית החולים היה לי הרבה זמן להרהר על חיי, לחשוב על עברי ולתכנן את עתידי והבנתי  שעלי לראות בווירוס מתנה, אמנם מתנה מפחידה אבל מתנה שהייתה נחוצה לי מאוד. מאז שחזרתי בשאלה פרקתי כל עול, חייתי כמו בהמה ואלוהים, כמו אבא טוב, העניש אותי כדי להחזיר אותי למוטב, והוא הצליח בכך.

"אני לא אנסה לעשות את זה שוב." הבטחתי לפסיכיאטר, "זה היה משבר זמני, נשבע לך, גם אם החיים שלי יהיו בזבל הם עדיפים על מוות."

"החיים שלך לא יהיו בזבל." הבטיח לי הפסיכיאטר, והעובדת הסוציאלית הנחמדה סיפרה לי שמשבר זו הזדמנות לצמוח, ושכנסגרת דלת נפתח חלון וכל זמן שיש חיים יש תקווה. פעם הייתי צוחק מהקלישאות הללו ומבטל אותן בזלזול, אבל דווקא אחרי ניסיון ההתאבדות הכושל שלי נתקפתי רצון אדיר לחיות. בלעתי בצמא כל מילת עידוד יודע שקיבלתי עוד הזדמנות ואני חייב לנצל אותה במלואה - להתמודד עם תוצאות מעשי ולחיות מעכשיו חיים מלאי משמעות ותוכן ואם יעלה בידי גם לעזור לאחרים שנקלעו למשבר.  

"אל תדאג, אני אעזור לך." הבטיח לי אסי, אחרי שהשותפות שלי לדירה ביקשו שאסתלק, והזמין אותי לגור אצלו, אבל מי שטיפל בי רוב הזמן היה מייק, החבר של אמיר, האקס של אסי, שהוא כינה משום מה אודיגו.

שלושתם היו נהדרים אלי וגם אחרי שגיליתי את כל סבך התשוקות והרגשות שהם הסתירו מאחורי סבר הפנים היפות והדאגה לשלומי הייתי אסיר תודה להם.

"אתה והחבר שלך ואסי מוכיחים שיש דבר כזה קהילה, ושלא כל ההומואים הם סקס מניאקים אגואיסטים." אמרתי למייק כשהוא עזר לי לחזור למיטה אחרי שקילח אותי בזהירות, מקפיד לא להרטיב לי את הגבס.

"אתה חושב ככה?" הביט בי מייק במין חיוך מוזר, "באמת?" שאל במבטא האמריקאי החמוד שלו.

"כן." אמרתי, תוהה למה הוא מסתכל עלי ככה, והוא צחק ושאל אם לא כואב לי הגב מרוב שכיבה במיטה ואם אני לא רוצה עיסוי.

"רוצה, מאוד, אבל רק אם יש לך זמן."

"זמן זה כל מה שיש לי." אמר מייק וניסה לחייך, אבל העיניים שלו נשארו עצובות. פעם, לפני שנעשיתי חיובי, לא הייתי שם לב לדבר כזה, הייתי מרוכז רק בעצמי, אבל הסבל והצער שינו אותי, עשו אותי פחות אנוכי ויותר מודע לכאב של אחרים.

"מה קרה מייקי, למה אתה עצוב, דואג לאימא שלך? מתגעגע הביתה?"

"אימא בסדר, יש מי שיטפל בה, והבית שלי הוא פה, בישראל, אבל עצוב לי שאמיר לא אוהב אותי יותר."

"הוא כן אוהב אותך, למה אתה אומר שהוא לא אוהב אותך?"

"כי זו האמת, מאז שהוא חזר לארץ הוא ואסי... הוא חושב שאני לא רואה איך הם מסתכלים זה על זה, ואני יודע שהם לא רק מסתכלים... אנחנו חיים יחד באותה דירה אבל זה הכל, הוא כבר לא נוגע בי יותר, אומר שאין לו כוח ואין לו חשק, אבל אני בטוח שעם אסי יש לו כוח, הלוואי והוא היה אומר לי כבר שנגמר ולא גורר את זה עוד ועוד."

"זה שהוא לא אומר לך כלום מוכיח שהוא כן אוהב אותך, אולי לא כמו שאתה רוצה אבל אוהב."

"אוהב אותי ובוגד בי, ואני... אני שותק גם כי אין לי כוח לחפש דירה אחרת, וגם כי אני עדיין מקווה שבסוף הוא יבין שאני אוהב אותו ויחזור אלי, אתה חושב שזה יקרה תומר?" נשא אלי מייק מבט עצוב.

"לא, אני לא חושב ככה, אמיר ואסי, הם שייכים זה לזה, ואתה מייק, אל תדאג." הנחתי יד מנחמת על ברכו, "בסוף גם אתה תמצא את הנפש התאומה שלך."

"אני לא בטוח שאני מאמין בעסק הזה של נפש תאומה, וגם אם יש דבר כזה זה בטח לא תופס לגבי הומואים."

"למה לא? הומואים יכולים לאהוב בדיוק כמו סטרייטים, אל תתייאש, תראה שבסוף הכל יהיה טוב."

מייק הניד בראשו בייאוש ואמר שהוא אפס חסר אופי, ופחדן, והלוואי והיה לו אומץ להתעמת עם אמיר ולאלץ אותו לספר לו את האמת.

"אתה רוצה שאני אדבר איתו?" הצעתי.

"לא, בבקשה, אל תגיד לו כלום." נבהל מייק, "אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני... תבטיח לי שלא תגיד לו כלום, תשבע לי תומר."

נשבעתי לא להגיד כלום לאמיר, אבל לא בכוונה הפרתי את הבטחתי, זה קרה כי התעוררתי באמצע הלילה, מת להשתין, בעזרת ההליכון הורדתי את עצמי לכיסא הגלגלים – זה היה קשה, אבל הייתי חייב – והתגלגלתי לשירותים. לא יכולתי שלא לשמוע את הרחשים שעלו מחדר השינה של אסי, ובדרך חזרה לא התאפקתי והצצתי פנימה. הטלוויזיה דלקה בלי קול, שופכת אור כחול על גופם הערום של אסי ואמיר ששכבו על המיטה והתנשקו. המראה של שניהם, חבוקים, נוגעים אחד בשני בדרך כל כך אינטימית וסקסית... פעם ראשונה מאז שקיבלתי את התשובה החיובית הזין שלי נזכר שהוא יודע לעשות עוד משהו חוץ מלהשתין.

הייתי צריך להתחמק משם בזהירות, אבל קשה להיזהר כשאתה בכסא גלגלים, ועוד עם שתי רגליים מגובסות. סובבתי את הכיסא ואיכשהו נתקעתי בקיר ועשיתי רעש נוראי. השניים זינקו בבהלה מהמיטה, הדליקו את האור ובמקום לכעוס עלי שהצצתי להם, (מצטער, לא יכולתי להתאפק) התחילו להתנצל וביקשו שלא אגיד שום דבר למייק.

"אני לא אגיד, אין לי זכות, אבל מגיע למייק שתדברו איתו בגלוי, בעיקר אתה אמיר, לא הוגן מצידך לרמות אותו ככה, למה אתה לא מספר לו את האמת?"

"אולי כי הוא לא יודע מה האמת?" עקץ אסי את אמיר הנבוך.

"די אסי, אל תלחץ עלי." ביקש אמיר, "מה דחוף לך כל כך לשבור למייק את הלב?"

"ומה דחוף לך כל כך לתזז ביני לבינו? או שאולי אתה נהנה שחוץ ממני יש לך עוד אחד, צעיר יותר?"

"אסי, תפסיק לקנא, זה לא סקסי וזה עושה קמטים."

"לך תזדיין אודיגו!" נעלב אסי.

"יאללה, בוא." חייך אמיר ברוח טובה, והושיט לו יד.

"תעזוב אותי, לך למייק שלך." סירב אסי להתפייס, ודחף את אמיר מעליו.

"לא יכול, לא עומד לי איתו." התעקש אמיר לחבק את אסי.

"אז למה... פשוט תגיד לו ודי!"

"בסדר, נניח שאני אבוא מחר בבוקר למייק ואגיד לו שאני מצטער מאוד, אבל אני מעדיף אותך, וכן, אני יודע שהוא עזב הכל, ויתר על אמריקה ובא איתי לארץ, באמת חבל מאוד, אבל ככה זה בחיים, ואם לא אכפת לו אני רוצה שהוא יעוף לי מהדירה."

"למה לעוף? הוא יכול ללכת."

"ללכת לאן? אתה לא מבין שהוא בא לפה רק בגללי? אין לילד הזה אף אחד בארץ, הוא רק עולה חדש שבקושי מגמגם קצת עברית ולא יודע שום דבר מהחיים שלו."

"נו, באמת, תפסיק, עוד מעט אני אתחיל לבכות מרוב נקיפות מצפון. אפשר לחשוב שמייק תינוק, שכחת שהוא כבר בן שלושים, ממש לא ילד, יש לו עבודה והוא מסתדר יפה מאוד בעברית, הוא אפילו מדבר קצת רוסית, והוא בטח הבין כבר לבד שאתה לא אהבת חייו, וחוץ מזה הוא בין כה וכה נמצא פה רוב הזמן, אז מה דעתך שאני אעבור לדירה שלך, ומייק ירד עם כל הפקלאות שלו קומה אחת ויגור פה, במקומי, והכל יבוא על מקומו בשלום? אני חושב שזה פתרון מוצלח, מה דעתך תומר?"

"דעתי שזה פתרון נהדר, למה לקח לך כל כך הרבה זמן לחשוב עליו?"

"זו אשמתי." התערב אמיר, ופתאום פיהק, "אני הרוס מעייפות ילדים, בואו נלך לישון ומחר בבוקר..." הוא משך את אסי אליו, אמר לי לילה טוב, וכיבה את האור.

למחרת הם סיפרו לו סוף סוף, ידעתי שהוא יודע ברגע שהוא נכנס ושאל אם אני מוכן למקלחת שלי. פניו שהיו בדרך כלל קורנים ונעימי סבר היו הפעם קודרים, והחיוך שלו, התמים והילדותי, היה מאולץ.

"הם סיפרו לך."

הוא הנהן והתחמק ממבטי.

"אני מצטער מייקי אבל... תראה, דברים כאלה קורים לפעמים וסך הכל..."

"מה סך הכל? מה?" התפרץ מייק בזעם - פעם ראשונה שראיתי אותו כועס.

"אל תתרגז, בבקשה, אמיר מבוגר ממך באיזה עשרים שנה, והוא ואסי... אתה יודע שהם היו בקשר עוד קודם ו..."

"אני יודע שהייתי רק ריבאונד, אבל..." הוא התיישב על מיטתי ושחרר שטף מפתיע של קללות באנגלית שאת רובן לא הצלחתי להבין, ואולי טוב שכך. במיוחד חרה לו הרעיון שהוא יתחלף עם אסי בדירות. "מה הם חושבים? שהחיים שלי הם משחק כיסאות מוזיקאליים? שאני איזה פיון שאפשר להזיז מפה לשם? אני מעדיף לגור ברחוב ולא לראות יותר את הפרצופים המגעילים שלהם."

"לדעתי הם רק רצו לעזור לך מייק."

"לא צריך את הטובות שלהם, יותר טוב להיות הומלס!" התמרמר מייק.

"תראה, אני מבין למה נעלבת, יכול להיות שאתה צודק אבל נוצר מצב כזה ש... בקיצור, אני חושב שאתה צריך לחשוב עוד פעם על ההצעה של אסי." ניסיתי להכניס קצת בינה בקדקודו

"לא רוצה, לא מוכן לשחק במיטות מוזיקאליות."

"אל תכעס מייק, בבקשה, תבין, הם רק ניסו לעזור לך. אתה יודע כמה קשה לעבור דירה? ולמצוא דירה סבירה זה קשה עוד יותר."

"לא אכפת לי." ניסה מייק לעצור את דמעות העלבון, אגרף כף יד קטנה ורבועה, וחבט באגרופו על ארונית הלילה שלי.

לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב להידרדר עד לתחנונים. "מייקי בבקשה... אל תלך, מי יטפל בי אם לא תהיה פה? אף אחד לא יודע לעשות לי מקלחת ומסג' כמוך."

"שהחברים שלך יטפלו בך."

"הם לא באמת חברים שלי, את אמיר אני בקושי מכיר, ואסי הוא סתם יזיז שלי, אתה היחיד ש... בבקשה תישאר."

"אני היחיד שמה?" התרכך קולו של מייק והוא נשכב לצידי והשעין את ראשו על כתפי.

"היחיד שדואג לי באמת, אין לי טענות לאף אחד, אסי היה ממש בסדר כלפי, הרי הוא לא חייב לי כלום ובכל זאת הוא לקח אותי אליו וזה, אבל אני מרגיש שרק לך באמת אכפת ממני, לא הייתי עובר את התקופה האיומה הזו בלעדיך מייק. בעוד חודש יורידו לי את הגבס ואז אני אוכל להסתלק, אבל אולי תישאר פה עד אז?

מייק חשב קצת לפני שאמר בסדר, ואז שאל לאן אני מתכוון ללכת אחרי שאוכל לצעוד שוב על רגלי.

"לא יודע, דפקתי כהוגן את החיים שלי. מהעבודה התפטרתי מיד אחרי שקיבלתי תשובה שאני חיובי, ופספסתי לגמרי את הסמסטר הזה... אני חי עכשיו מחסכונות ומביטוח לאומי וגם זה ייגמר בקרוב..." נאנחתי מדוכא מהסיכום העצוב הזה של חיי ומייק כדרכו נחלץ מיד לעזרה ונחפז לעודד אותי ולתמוך בי.

"עזוב שטויות תומר, כל זה לא משנה כלום, אחרי שתבריא תמצא עבודה חדשה ותשלים את הלימודים, הכל יהיה בסדר, העיקר שאתה חי." הוא הציץ בי מודאג, "נכון?"

"כן, נכון, העיקר שאני חי, זה הכי חשוב, איך אני אבצע את זה זו שאלה אחרת, אני אצטרך לחשוב על משהו."

"קודם תבריא ואחר כך נראה, העיקר שתעמוד קודם על הרגלים, ועכשיו שב ותעזור לי לקחת אותך למקלחת."

"ואחר כך תעשה לי מסג'?"

"בכיף, יאללה, קום."

קמתי מחייך, השילוב של הסלנג הישראלי עם המבטא האמריקאי של מייק שעשע אותי כל פעם מחדש.

מעודד שיש מישהו שעדיין זקוק לו מייק קילח אותי בזהירות קפדנית, כמו תמיד, נתן לי לאכול, ואחר כך הלך לדירה של אמיר, אמר להם שנכון לעכשיו הוא מסכים להצעה שלהם, והתעקש לשלם לאסי הנבוך את שכר הדירה החל מתחילת השבוע, למרות שאסי אמר שזה בסדר, והוא יכול להתחיל מהחודש הבא.

מייק אמר שהוא לא יודע איפה הוא יהיה בחודש הבא ובכלל, הוא מעדיף לשלם את החובות שלו מיד, סיפר לי אמיר שבא לבקר אותי למחרת. לטענתו הוא קפץ אלי לביקור כדי לשאול מה שלומי ומה חדש אצלי, אבל היה לי ברור שהוא נכנס כדי לשאוב ממני מידע על מייק.

"הוא פגוע וכועס ומאוד נעלב." דיווחתי בדייקנות.

"ובצדק," הנהן אמיר, "אבל..."

"ניצלת אותו בתור ריבאונד, ואחר כך זרקת אותו." הוספתי בצדקנות.

אמיר נע בחוסר נוחות, הסכים שאני צודק, אבל, הזכיר לי, הוא אף פעם לא אמר למייק שהוא אוהב אותו, ותמיד הזהיר אותו שהם לא מתאימים והקשר שלהם הוא עניין זמני.

"ובכל זאת... תסכים איתי שאתה ואסי יצאתם מניאקים."

"נכון." הסכים אמיר, "אבל מה לעשות שלמרות שכיום מייק נראה הרבה יותר טוב מאשר בהתחלה, כשרק הכרתי אותו, פשוט לא עומד לי איתו?"

"די, מספיק." מחיתי, "יש דבר שנקרא יותר מידי אינפורמציה."

אמיר חייך בעצב והתנצל, והוסיף שגם אם זה מביך אותי כדאי שאזכור שתמיד צריך להקשיב לגוף, ואם הזין שלך לא מזדקף עם מישהו זה סימן שאותו מישהו הוא לא המישהו הנכון. "אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"כן, אני חושב שאני מבין..."

"נו, אז..." אמיר נעץ בי מבט חודר שגרם לי מבוכה, "שמת לב מה קורה לזין שלך ליד מייק, הרי הוא רוחץ אותך וזה..."

קימטתי את מצחי וניסיתי להבין על מה הוא מדבר, אבל לא, לא יכול להיות? הוא לא רציני, או שכן?

"על מה אתה מדבר אמיר?"

"על מה אתה חושב שאני מדבר?"

"לא יודע."

אמיר נאנח ומלמל משהו בינו לבין עצמו על הטיפשות של הדור הצעיר, "מייק בחור נחמד, נכון?"

"אהה..."

"והוא מתייחס אליך יפה, נכון? רק שתדע שמהרגע שהוא ראה אותך הוא שם לב אליך ואחרי ש... אה... שנפצעת הוא..."

"מה נפצעתי? ניסיתי להתאבד ונכשלתי אתה מתכוון." נכנסתי לדבריו.

"כן, נגיד ש... בכל אופן מאז שזה קרה מייק טיפל בך והקדיש לך זמן והיה מקסים אתך למרות שהוא לא חייב לך כלום, נכון?"

"כן, נכון, אבל זה רק כי הוא טיפוס כזה, בן אדם זהב שנולד לטפל ולתת, בדיוק הפוך מאסי החרמן והמניאק."

"אתה צודק." הסכים אמיר בלי לטרוח למחות על הלכלוך ששפכתי על אסי, "מייק באמת בסדר גמור, חוץ מהעסק הזה של הסקס ושל זה שהוא קצת צעיר מידי בשבילי."

"קצת?" לגלגתי, "מייק פרח, ואתה אמיר סתם ויאז'ה, אתה נראה טוב לגילך, זה נכון, אבל הוא יכול להיות הבן שלך. אתה טיפש שאתה מחליף אותו באסי."

"זה לא אני." חייך אמיר בלי להיעלב, "זה הזין שלי, אבל אתה צודק, לדעתי אתה מתאים לו הרבה יותר ממני."

"אני לא מאמין, אתה מנסה לשדך לי את הריבאונד שלך? זה מה שאתה מאחל לו, להיתקע עם נשא איידס."

"תומר, אל תדבר שטויות, יש בך הרבה יותר מזה, אתה בחור יפה ומתאים לו בגיל ואתם מסתדרים מצוין שמעתי אתכם צוחקים יחד, וזה, תאמין לי, חשוב יותר מסקס."

"תגיד לי אתה מפגר או מה? אני נשא, עוד לא קלטת את זה? אני לוקח כדורים כל בוקר וערב."

"נו, אז מה? יש המון אנשים שלוקחים כדורים, אני לוקח כבר כמה שנים כדורים נגד לחץ דם גבוה וכולסטרול, אז מה, זה אומר שאני לא שווה יותר?"

"לחץ דם גבוה לא מדבק כמו איידס."

"תפסיק להגיד כל הזמן איידס, אין לך איידס, איידס זו מחלה איומה אבל אתה בריא לגמרי. יש לך וירוס, לא נעים אבל לא נורא, כל זמן שתקפיד על תרופות הרמה שלו אצלך תהיה כל כך נמוכה עד שלא תוכל להדביק מישהו גם אם תרצה."

"אני יודע, אבל..."

"כולה וירוס, אז תפסיק להיות דיכאוני כזה, ושלא תעז להתאבד לי יותר, פעם אחת הספיקה לי." הרעים אמיר בקול סמכותי של מפקד, התנגדות לדבריו לא הייתה אופציה.

"בסדר." הבטחתי בהכנעה.

"תראה," ריכך אמיר את טון קולו והתיישב לצידי, "זה שאני מעדיף להזדיין עם אסי לא אומר שלא אכפת לי מהילד, הוא חמוד והוא נשמה טובה, ובגללי הוא עזב הכל ובא לארץ, אני חייב לו, ואני רוצה שיהיה לו טוב, ולדעתי אתה והוא... תנסו לפחות, מה אכפת לך?" הפציר.

"אמיר, באמת, לא מתאים לך להיות שדכן, תשאיר את זה לאטרף." החצפתי פנים.

"ולך לא מתאים להיות חכמולוג, תשאיר את זה ל... לא יודע למי, לסטנדאפיסטים, אתה מבטיח לי לנסות לפחות?"

"לא." טפחתי על הגבס שלי שמייק עיטר בלבבות ופרחים מצוירים, "תמצא מישהו אחר שיכול ללכת, ולזיין בלי קונדום. אגב, אסי קיבל כבר תשובה מהבדיקה השנייה?"

"לא, הוא עדיין בתקופת החלון, הוא יעשה אותה רק בעוד שלושה שבועות ועד אז גם אנחנו מזיינים עם גומי, דרך אגב, אתה פסיבי או אקטיבי?"

"זה לא עסקך." התרתחתי.

אמיר התעלם מכעסי ובחן אותי במבט מהורהר, מעביר עלי מבט מכף רגל ועד ראש. "ורסטילי עם נטייה לאקטיבי." פסק, "יופי, טוב מאוד, זה בדיוק מה שמייק צריך. אל תשכחו להזמין אותי לחתונה." צבט את לחיי כמו דוד טוב והסתלק, מחייך חיוך מרגיז.

הייתי כל כך עצבני בגלל השיחה ההזויה איתו עד שלקח לי כמה דקות לתפוס שעומד לי, ואני חרמן רצח.

למרות מחאותיו שהוא לא צריך עזרה, ושלא יעשו לו טובות, התעקשו אמיר ואסי לעזור למייק לארוז ולעבור דירה. לא היו לו רהיטים, ורוב חפציו כללו בגדים שהוא ארז במזוודות שהביא מאמריקה. אדום מרוב מאמץ ניסה מייק לשאת את כולן בכוחות עצמו, וסירב בתוקף להצעות עזרה. בלית ברירה הם פסעו בעקבותיו, נבוכים, אסי אוחז בתיק הלפטופ שמייק הביא איתו מארצות הברית, ואמיר נושא ארגז מלא בספריו.

"יש עוד שני תיקים, אני אביא אותם בשבילך." אמר אסי ויצא מהדירה בחיפזון, מגלגל לפניו טרולי ענקית שקנה במיוחד לכבוד המעבר לדירתו של אמיר.

"לא צריך." התרגז מייק, וזרק תיק ענקי ומתפקע מסדינים וציפות על המיטה הזוגית שהשאיר לו אסי, "ואני לא רוצה את המיטה שלו." נהם לעבר אמיר.

"אבל מייקי, תהיה הגיוני, יש לי כבר שתי מיטות זוגיות בבית, אין לי מקום לעוד מיטה והמיטה הזו בכלל לא של אמיר, היא שייכת לדייר הקודם שגר פה."

"לא אכפת לי, אם הוא ישן עליה אני לא רוצה אותה. אני גם לא רוצה לישון בחדר שלו, ותגיד לו שיפסיק לדבר איתי, בעצם תפסיק גם אתה לדבר איתי, לך מפה כבר!" ניסה מייק לדחוף את אמיר החוצה אך לשווא, אמיר היה גבוה וכבד ממנו, ומייק לא היה חזק, וגם לא אסרטיבי דיו לזרוק אותו החוצה.

"די חמוד." עטף אמיר בזרועותיו את מייק הכועס נוהג בו כאילו היה ילד כעסן, וצחק כשמייק ניסה לבעוט בו. "מספיק, תהיה ילד טוב מייקי, אני יודע שאתה כועס עלינו, ואני מודה שאתה צודק, אבל אתה תתגבר על זה, כולנו נמשיך הלאה ויום אחד עוד תודה לי ששחררתי אותך."

מייק המתוסכל שכח את העברית שלו והתחיל לקלל את אמיר ואסי באנגלית, ואחר כך הסתגר במקלחת ולא יצא ממנה עד שהשניים סיימו להעביר את כל חפציו, והסתלקו עם חפציו של אסי.

"הם הלכו מייק, אתה יכול לצאת." דפקתי על הדלת.

הוא הגיח החוצה, פניו לוהטות ואפו אדום, "אני לא יכול לסבול את זה." התלונן, "אני שונא לראות אותם, הם מסתובבים פה כל הזמן וזה משגע אותי, הייתי צריך להסתלק מפה עוד כשכל זה התחיל."

"כל זה התחיל מזמן, עוד לפני שנפגשת עם אמיר." הזכרתי לו.

"אז מה, אני בכל זאת שונא לראות אותם יחד."

"אני מבין חמוד, אבל אני ממש צריך אותך מייק, "תראה אותי," מתחתי קדימה את רגלי המגובסות, " בגלל המצב הדפוק שלי אני לא יכול לעשות כמעט שום דבר לבד, אני ממש נכה... אני יודע שקשה לך, אבל אין לי אף אחד אחר שיעזור לי, רק אתה." הכרזתי, מביט בו במבט מתחנן.

לא אהבתי להתחנן לפניו שיישאר איתי, הרגשתי מושפל נורא, אבל זה עזר - מייק היה מהטיפוסים האלה שהיה זקוק למישהו שיצטרך אותו ויזדקק לטיפול שלו. מיד אחרי שהתוודיתי על הצורך שלי בו הוא הפסיק לחשוב על הבעיות שלו ומיהר להבטיח לי שלמרות ליבו השבור וגאוותו הפגועה הוא לא יבגוד בי, הוא יטפל בי ולא יעזוב אותי עד שאחזור לעמוד על רגלי. "ידעתי שאני יכול לסמוך עליך מייק, אתה אחלה בן אדם, שתדע שאני מאוד מעריך אותך וממש אסיר תודה לך." לחצתי בחום את ידו, והוא חייך, נבוך אבל מרוצה, הפסיק לכעוס על האקס שלו והתחיל לסדר את הדירה. 

"נו, איך עבר עליכם הלילה? מייק בסדר?" חקר אותי אמיר למחרת.

"מייק בסדר גמור אמיר, וגם אני, אבל כל אחד מאיתנו ישן במיטה שלו, ולמרות התוכניות האפלוליות שלך זה לא עומד להשתנות בעתיד."

"מאין לך? אולי בעוד כמה שבועות תשנו את דעתכם? הרי הוא רוחץ אותך, ועוזר לך להתלבש וזה... רואים עליכם שאתם מאוד קרובים זה לזה, ומייק באמת חמוד תומר, וגם... לא חשוב... אני לא אפרט, אבל אם רק תעשה קצת מאמץ תגלה לבד איזה מתוק הוא." ניסה אמיר להדיח אותי לדבר עברה.

"לא בא לי לעשות מאמץ, מייק ואני רק ידידים, וככה זה יישאר אמיר, תשלים עם זה ותפסיק להציק."

"אתה בטוח?" שאל אמיר, מאוכזב.

"לגמרי, אז די."

"טוב, אז די." השלים אמיר עם המציאות, "תרגיש טוב תומר ואם תצטרך עזרה במשהו אז אני ואסי תמיד פה, אל תתביישו לבקש."

"אחלה, ביי." 

לא אהבתי את הצורה בה הדירה הייתה מסודרת והצעתי למייק לנצל את סוף השבוע ולשנות את מיקום הרהיטים בדירה - להזיז את הספה בסלון ולהחליף חדרי שינה, שלנו. הוא הסכים ברצון למרות שהיה עליו להזיז את הרהיטים לבד. התגלגלתי לצידו והצעתי הצעות בעוד הוא גורר שידות, כסאות ושולחנות, דוחף מיטות ומזיז ספות. התקשיתי להחליט איך לסדר את חדר השינה החדש שלי ומייק הסבלני לא חסך מאמצים, התאמץ והזיע, אבל לא התלונן, והייתה לי הרגשה שהעבודה הגופנית הקשה הקלה על כאבי הלב שלו.

אחר כך הוא הכין לנו ארוחת ערב קלה והלך לישון, משאיר אותי מול הטלוויזיה. נרדמתי באמצע איזה סדרת פשע אמריקאית מטופשת והתעוררתי לפנות בוקר, מזיע ורועד אחרי ששוב חלמתי את החלום הנוראי הזה שרדף אותי מאז שקבעו לי תאריך להסרת הגבס. בביקורת שעשיתי לפני שבועיים הרופא גילה לי שינסרו מעלי את הגבס, ולמראה בהלתי הרגיע אותי שהמסור בטוח לחלוטין ולא יפגע בעורי, והמליץ לי להיכנס לאינטרנט ולבדוק איך בדיוק זה נעשה. כוונתו הייתה טובה, הוא חשב שהמידע ירגיע אותי ובאמת נרגעתי בקשר לעניין המסור ההוא אבל לרוע המזל קראתי קצת יותר מידי, פתאום נודע לי שגבס עלול להיות מסוכן ולגרום לנמק ולזיהומים, ומאז שנכנסתי לאתר רפואי שנועד להנאתם של כל מיני היפוכונדרים סבלתי מסיוטים איומים. חלמתי שמסירים מעלי את הגבס ומתחת מתגלות רגלי כשהם שחורות ומרקיבות, והרופא מבשר לי שעליו להסיר אותן ומיד כי אחרת הנמק יגיע לליבי ויהרוג אותי.

באתר המקולל ההוא היה כתוב בפירוש שנמק נגרם בגלל גבס הדוק מידי ושצריך לבדוק את האצבעות של כף הרגל ולוודא שהן לא מכחילות חלילה, וכמובן שיש להתריע על כאבים יוצאי דופן או לחץ מוגזם, ומאז בדקתי כל הזמן את המעט שהציץ מכפות רגלי המגובסות, מנענע כמיטב יכולתי את אצבעותיי הלכודות בגבס, חרד שכל גירוד או כאב קל שאני חש מבשר את התחלת הנמק המאיים.

בשעות הערות הצלחתי לשלוט בחרדות שלי שחלקן, אני מניח, נבעו מעודף זמן פנוי בצירוף שעמום קטלני מהשהות הממושכת במיטה, אבל בלילה הן התפרצו בצורת סיוטים איומים. זה היה ילדותי ומטופש, אבל לא יכולתי לשלוט בפחדי. כל ההחלטות האמיצות שהחלטתי על פתיחת דף חדש בחיים ונחישותי לחיות מעכשיו חיים טובים ומהוגנים שיש בהם תכלית, ואולי גם אהבה במקום רדיפת תענוגות ובילויים, וסקס עקר, נמוגו בלילה, כשהפחדים וחוסר הביטחון הגיחו מתת ההכרה שלי ועשו בי שמות.

הפעם הסיוט היה מציאותי ונורא במיוחד, ממש יכולתי להריח את בשרי הנרקב מתחת לגבס, וכשהרופא ניסר אותו מעלי בקול חריקה מבשר רעות התגלו מתחתיו רגלי, רזות ומצומקות וצבען שחור כחול מבחיל. צרחתי מאימה והתעוררתי, מגלה את מייק לצידי, מנער אותי בבהלה.

"זה בסדר, הכל בסדר, רק חלמתי חלום רע, זה הכל."

"על מה חלמת?"

"על כלום, שטויות, זה סתם."

"מה סתם? שמעתי אותך צועק, הרגלים שלי, ונדמה לי שביקשת שיצילו אותן."

"נו, כן, אני..." נבוך, סיפרתי לו על החלום שלי, וגם הוספתי פרשנות תוצרת בית, מנסה להסביר מאין לדעתי נבעו החלומות המטופשים האלה.

"לדעתי מה שבאמת מדאיג אותך זה לא הרגלים אלא העתיד." סיפק מייק תובנות משלו, והתיישב כבדרך אגב על מיטתי.

"אתה במקומי לא היית דואג? אין לי עבודה, הפסדתי סמסטר שלם, אין לי משפחה שתיתן לי גב, ואם זה לא מספיק יש לי איידס."

"זה לא איידס, לא מבין למה בישראל קוראים לנשאים חולי איידס? צריך למצוא איזה שם מתאים ל – hiv.

"עדיף שימצאו תרופה."

"גם זה יקרה, ולפחות היום יש את הקוקטייל, לפני פחות מעשרים שנה היית עלול למות מוות נורא."

"אני יודע." נאנחתי, "ובכל זאת... הייתי כזה טיפש מייק, כזה ילד דביל, והניסיון התאבדות הפתטי הזה..."

"העיקר שאתה חי עכשיו, ובקרוב תיפטר מהגבס ותחזור לעצמך. מה אתה מתכנן לעשות עם עצמך בעתיד?"

"למצוא עבודה חדשה, להשלים את הלימודים... כל הדברים הרגילים, ואתה מייק?"

"אני כבר סיימתי את הלימודים, ואני מרוצה מאוד מהעבודה שלי, כל מה שנשאר לי זה למצוא בן זוג שיאהב אותי באמת, ויחד נביא ילדים ונחייה באושר ובעושר."

"ילדים?" הופתעתי, "בשביל מה אתה צריך ילדים?"

"לא צריך, רוצה. מה, אתה לא רוצה?"

"האמת, לא."

"ואם תבוא איזה בחורה, נגיד לסבית, ותרצה להביא אתך ילד?"

"אף אחד לא תרצה איתי ילד, אני נשא, שכחת?"

"אהה... כן, אבל נניח שתכיר איזה בחור חמוד שיש לו ילד מלסבית, או מאחת שלא רוצה להתחתן, זה יפריע לך?"

"אני מניח שזה תלוי בבחור, אם הוא יהיה מספיק חמוד אז... למה אתה שואל מייק?"

"סתם, תגיד, לדעתך אני חמוד?"

"אתה הבחור הכי חמוד פה, זה בטוח." צחקתי.

הוא השיב לי חיוך מבויש וקם, "טוב, אז... יותר טוב שאני אחזור עכשיו למיטה שלי." אמר, והמשיך לעמוד לידי ולהביט בי.

"מה דעתך שתישאר לישון איתי הלילה." הצעתי, "רק לישון." הוספתי במהירות כדי שלא יחשוד שיש לי כוונות לא מכובדות.

"בסדר." נחפז מייק להשיב, והשתחל בזריזות מתחת לשמיכה, נשכב לצידי, אמר לילה טוב והפתיע אותי עם נשיקה זהירה על לחיי.

"לילה טוב." עניתי לו, "ותודה." הוספתי.

"בבקשה." אמר מייק בנימוס, הסתובב והפנה אלי את גבו, ונרדם.

***

"תראה איזה שמן נעשיתי." צבט מייק פיסה מעור בטנו ורכן לעברי שאראה.

"שטויות!" השבתי בקוצר רוח. לא הייתה לי סבלנות לתסביכים שלו, המשקל שלו לא השתנה כהוא זה מאז שנפגשנו אבל הוא היה משוכנע שהוא שמן נורא והיה מוטרד מאוד מגזרתו ואם לא די בכך לאחרונה בדק ללא הרף אם אין לו קמטים ואם הוא לא מקריח.

אולי הייתי צריך להיות סבלני יותר אבל כמה אפשר לשמוע חפירות על דיאטה וספורט ובגדים? אחרי כמעט ששה שבועות בגבס סבלנותי הייתה קצרה מאוד וערב אחד אחרי שהוא שוב השמיץ את אמיר ואסי איחל להם כל רע וניבא שהם ייפרדו בקרוב ויהיו אומללים עד שארית חייהם התפרצתי ואמרתי לו בנבזות שקנאה משמינה ועושה קמטים

מייק נפגע מאוד צעק עלי שאני כפוי טובה ומגעיל, ואמר שאם לא הייתי בגבס הוא היה זורק אותי החוצה.

"אל תאיים עלי!" צרחתי חזרה ולרגע הבטנו זה בזה, המומים מהמהירות בה הידרדרנו מיחסי חברות שכללו גם התכרבלות יחד כל לילה - בלי סקס, סתם חיבוקים - לכעס ולשנאה יוקדת.

אחר כך פרשנו איש לחדרו ואכלנו בשקט את הלב. לפני שהסתלק ראיתי שעיניו של מייק מלאות דמעות, וגם אני, למרות שאני לא נוהג לבכות, חשתי רצון לילל. הייתי מבויש מאוד מקוצר הרוח שלי כלפיו. הוא צדק, באמת הייתי כפוי טובה, הבן אדם נתן לי בית בתקופה קשה, טיפל בי וטרח סביבי, ואני מה? נכון, הוא היה קצת נודניק, יותר מקצת בעצם, אבל יכולתי לגלות כלפיו קצת יותר הבנה. גם בתנאים טובים יותר לא קל להיות עולה חדש, ומייק המסכן נפרד לא מזמן מבן זוג שהוא אהב מאוד, ואם לא די בכך הוא נאלץ לראות אותו כל יום עם הנוכחי שלו, מי לא היה נעשה חרד ומעורער בתנאים כאלה?

אחרי שקראתי את הפרק האחרון בבלוג של אסי ששמו נשאר עדיין 'הבנים על הבנים' אבל הכיל כעת רק סיפורים דביקים על התפתחות הקשר שלו עם אמיר שהוא כינה בעלי, משתפך באריכות בתיאורי הזוגיות המופלאה שלהם, הסעתי את כסא הגלגלים שלי למיטה והפלתי את עצמי עליה, מוותר בלית ברירה על מקלחת.

לרגע שקלתי אם לאונן כדי להרדים את עצמי ביתר יעילות, ואחר כך ויתרתי. הייתי מדוכדך מידי בגלל המריבה עם מייק והשתפכויותיו של אסי על האושר שהוא מצא עם בעלו לא הועילו כלל. בחיים לא יהיה לך בן זוג שיאהב אותך ככה סחתי לעצמי, גם אם יהיה לך מזל ותחזור ללכת כאחד האדם אחרי שתיפטר מהגבס (הרופא סירב להתחייב בנושא ואמר שהוא לא נביא ואי אפשר לדעת שום דבר עד שלא נעשה צילום בלי גבס) תמיד תהיה נשא, ומי רוצה להתעסק עם נשא? אפילו נשאים אחרים לא רוצים.

מייק דפק בדלת ונכנס אחרי שאישרתי לו שזה בסדר, הוא יכול להיכנס - הוא היה כזה אמריקאי מנומס לפעמים שבא לי לבעוט בו. "התקלחת?" שאל.

"לא מייק, אני לא יכול להתקלח לבד ואתה יודע את זה. למה אתה שואל?"

"רוצה להתרחץ? יש מים חמים."

"אני לא רוצה להטריח אותך."

"זו לא טרחה, הנה, תן לי יד." הוא משך אותי לישיבה, עזר לי לעבור לכסא הגלגלים, כרע ברך לפני ועטף את הגבס בניילונים המיועדים לכך, ואחר כך גלגל אותי למקלחת, הפשיט אותי ועזר לי להתרחץ, מתעלם בדיסקרטיות מהזקפה המביכה שלי.

עד שהוא החזיר אותי למיטה, לבוש בחולצת פיז'מה, נהגנו זה בזה בנימוס צונן ומוקפד, נמנעים מלהביט אחד בפניו של השני, ואז נשברתי וטפחתי על ישבנו, "יאללה אתך, תפסיק כבר להיות חמוץ כזה מייק, בוא תישן איתי, אני לא אוהב לישון לבד."

מייק חייך חיוך חיוור, ונשכב לצידי, "מצטער." אמר.

"גם אני, אתה נורא כועס עלי?"

"לא, אני כועס על עצמי שהשמנתי ככה."

"מייק, די. אתה לא שמן, נשארת בדיוק אותו דבר, אם כבר אז רזית."

"לא נכון, אתה סתם אומר."

"אני לא סתם אומר, עובדה שאתה לובש בדיוק אותם בגדים שלבשת תמיד."

"כן, אבל..."

"פשוט תישקל ודי."

"לא מעז, אני שמן כל כך, וגם מקומט ומכוער."

"מייק, די כבר! לדבר אתך זה כמו לדבר עם הקיר, סתום ולך לישון."

הוא סתם, והתהפך על צידו. ידעתי שהוא ממתין שאחבק אותו כמו שעשיתי תמיד וכרכתי יד על מותניו. הוא נאנח בהקלה, אמר לי לילה טוב וניסה להירדם אך לשווא. השינה סירבה לרדת עליו והוא התהפך לפה ולשם, מתוח וחסר מנוחה, ולבסוף התיישב ופשט מעליו את חולצת הטי הלבנה שנהג ללבוש כפיז'מה.

"אני חרמן רצח." אמר בפשטות, והוסיף באנגלית שהוא מת לסקס, ומה דעתי?

"סקס איתי?" נדהמתי.

"כן, למה לא?"

"כי... כי אני נשא למשל?"

"יש לי קונדום."

"בכל זאת, לא עדיף שתמצא באינטרנט מישהו ש..."

"נגיד שמצאתי וזה אתה, נגיד ש..." הוא הביט בי, נבוך אבל עקשן, "הרי גם אתה חרמן, ראיתי במקלחת שאתה גם רוצה, מה, אני כל כך מגעיל אותך?"

"ממש לא, אבל... אל תשכח שאנחנו גם שותפים לדירה, אם יהיה סקס זה עלול להיות מביך מאוד מחר בבוקר."

"אני מוכן לקחת את הסיכון." הצהיר מייק, והסתער עלי, מנצל את הגבס שעטף את רגלי מקרסול ועד ברך, מעגן אותי למיטה וביצע בי את זממו.

המכות היבשות והחבלות שספגתי נרפאו זה מכבר, ולמרות המוגבלות הפיזית שלי הקפדתי לעמל את שרירי הידיים והבטן, מתרגל בדבקות כל יום. הריבועים בהם התהדרתי קודם לא נמחקו, להפך, עוד השתפרו. מלבד הגבס נראיתי לא רע בכלל ומייק היה שותף כנראה לדעתי כי הוא התנפל עלי בכפות ידיים לחות מהתרגשות, ממטיר עלי נשיקות, מלטף, נוגע, מועך, מלקק וכשלא מחיתי גם נושך קלילות. אחרי התדהמה הראשונית נדבקתי מההתרגשות שלו וזרמתי. הוא הלביש עלי קונדום שקוף, דקיק במיוחד, ונעמד על ארבע לצידי, מצץ לי בהתלהבות, ונאנק כששלחתי יד בין רגליו ונגעתי בזין שלו. היה לו זין בינוני בגדלו בהיר ונחמד כמוהו וכשהחלקתי אצבעות על אשכיו וסביב פי הטבעת שלו הוא החל לרעוד מרוב חרמנות.

"כן, כן, אל תפסיק." דרש, דוחק את הזקפה שלו לתוך כף ידי ומגביר את עוצמת המציצה. נעניתי לדרישתו ולא הפסקתי, וגם הוא לא. אוננתי לו בעוד הוא מוצץ לי עד ששנינו גמרנו, וסוף סוף נרגענו ונרדמנו בשקט. 

חששתי מהבוקר, אבל מייק הביא לי קפה ועוגיות כמו תמיד, ולא חשתי שום מבוכה כשהוא עזר לי כדרכו לשבת בכיסא, ולקח אותי להשתין. שלא כמו תמיד הוא נישק את לחיי לפני שהלך לעבודה, אבל חוץ ממחוות החיבה הזו הכל היה רגיל לגמרי.

אחרי שהוא הסתלק, חרשתי על המחשב כמו תמיד, קראתי ספר, ניסיתי לחזור מעט על מה שלמדתי בשנה שעברה וכמו תמיד זה שעמם אותי עד מוות. למה הלכתי ללמוד מנהל עסקים? את מי זה מעניין בכלל? בטח שלא אותי, איך החזקתי מעמד שנה וחצי במכללה עם החומר היבש והטרחני הזה?

כמו שנהג לעשות מידי פעם אמיר קפץ אלי לביקור לפני שיצא למכון הכושר, חייך ואמר לי שאני נראה ממש טוב היום, הבטיח שיעשה לכבודי מסיבה אחרי שאקום מכסא הגלגלים, וליטף את שערותיי לפני שיצא.

כמה דקות אחר כך נכנס מייק, נושא זר פרחים צבעוני. "איזה יופי." התפעלתי, "לכבודי?"  

הוא הסמיק. "לא, אני... סתם, היה איזה אחד שהסתובב ברחוב והציע את הזרים האחרונים שלו ממש בזול אז... מוצא חן בעיניך?"

"כן, מאוד. אתה רעב?"

"קצת, בא לך מרק?"

אכלנו קצת מרק שנשאר מאתמול, שוחחנו על העבודה שלו ועל כל מיני דברים מצחיקים שקרו לו בדרך הביתה, ראינו יחד חדשות, וכשהן הסתיימו ברחנו מריאליטי דלוח לאיזה סרט די מבולבל ואז הניח מייק יד על ברכי ושאל אם אני לא עייף.

"אה..." הבטתי בשעון, "כן, קצת, אולי, שנלך למיטה?"

הוא הנהן, מסמיק והציע שנתקלח קודם יחד.

לפני המקלחת מייק כיסה כרגיל את הגבס בשקיות ניילון, אבל הפעם הוא נכנס איתי ערום למקלחת, והתרחץ יחד איתי. הסתבנו והתמזמזנו ופעם ראשונה מאז שהוא מינה את עצמו אחראי על המקלחת שלי הגבס שלי נרטב קמעה, אבל לא נורא, היה כיף.

כל זמן שהייתי עם גבס החלטנו במעין הסכם שבשתיקה לא לדבר על רגשות, לשמור את מה שקורה בסתר חדר השינה שלנו בסוד וגם לוותר על חדירות למרות שמייק הודה בביישנות שהוא משתוקק מאוד להרגיש את הזין שלי בתוכו, אבל הוא מבין שזה יהיה מסובך עם הגבס.

הייתה לי הרגשה שאנחנו ממתינים בנשימה עצורה עד שהגבס הארור ינוסר מעלי ואז נראה. בימים הראשונים היינו כל כך עצורים ומאופקים עד שאפילו לא התנשקנו.

מייק העז לנשק אותי על הפה רק אחרי שהודיתי כלאחר יד שכן, אני פוחד ומתרגש, וחושש מאוד מהעתיד לקרות לי אחרי שאחזור לצעוד על רגלי.

"הכל יהיה בסדר." הבטיח לי ברגש, ונישק אותי, ואני השבתי לו נשיקה, ולראשונה מאז התחלנו לישון יחד עלה בדעתי שאולי... אולי מייק הוא יותר מסתם אחד ויש בקשר שלנו עוד משהו חוץ מחברות וסקס?

בלילה שלפני הנסיעה למחלקה האורטופדית - שם, בחדר הגבס, המתין לי המסור המאיים - לא הצלחתי לעצום עין. פחדתי מהסיוט הקבוע, פחדתי שלא אצליח להתעורר בזמן, פשוט פחדתי.

מייק נמנם לצידי, ידו בידי, מתעורר מידי פעם, מלטף ומעודד, מבטיח לי שהכל יהיה בסדר, ושוב נרדם.

כמה שעות אחר כך הוא היה יכול לחייך אלי ולהגיד לי - אמרתי לך.

"נכון, אמרת לי." הודיתי, ונשמתי לרווחה. הרגליים שהתגלו מתחת לגבס, היו חיוורות ורזות, אבל שלמות לגמרי, והוכרזו קבל עם ורנטגן כבריאות.

"השבר התאחה יפה מאוד." בישר לי הרופא, "ואם תסבול מכאבים בהמשך אפשר יהיה לנתח ולסלק את הפלטה ששמנו לך."

"תודה." לחשתי, לחצתי מאושר את כף ידו ונסעתי הביתה עם מייק שלקח לכבוד האירוע יום חופש. עליתי במו רגלי על המדרגות, נתמך במייק ובמעקה, אבל דורך על רגלי, פתחתי בעצמי את הדלת וגיליתי שאסי ואמיר הכינו לכבודי מסיבה קטנה. היה כיבוד, בלונים, בירות וברכת ברוך הבא נתלתה על הדלת.

הם מחאו לכבודי כפיים ונישקו אותי, הרמנו כוס לחיים, ואז הכריז אמיר שהוא ואסי פורשים כדי להניח לנו לחגוג בפרטיות, קם לצאת ובדרך קרץ למייק ששוב האדים כמו ילדונת.

"למה אתה מתכוון?" היתמם.

"מה אתה חושב?" גיחך אמיר, מרוצה כמו אבא גאה, וסוף סוף מייק התפייס והחזיר לאקס שלו חיוך, ואפילו הסכים ללחוץ יד לאסי.

"סוף טוב הכל טוב, מעכשיו הכל יהיה בסדר." ניבאתי וחיבקתי את מייק שהשיב לי חיבוק, ושאל אם אולי נוכל עכשיו להתנסות בחדירה, "רק אם אתה רוצה, לא חייבים." מיהר להרגיע אותי.

"בטח שאני רוצה." נעניתי לו בשמחה, גם כי באמת רציתי, וגם כי חשתי כלפיו אסירות תודה ורצון לגמול לו על כל הטרחה שטרח סביבי.

אז מה אם אתה לא מאוהב בו? אמרתי לעצמי אחר כך, אחרי שהוא אמר לי בלחש זהיר שהוא אוהב אותי, וזרח משמחה כשעניתי לו שגם אני. אהבה זה דבר כל כך חמקמק, ובהחלט מוערך יותר מידי, לא מספיק שאני מחבב אותו, ובוטח בו, ושאנחנו חברים טובים, וגם הסקס מעולה? מה עוד אני צריך? פרפרים בבטן?

בשביל מה זה טוב? לא טוב בשביל כלום, איזהו המאושר? השמח בחלקו הזכרתי לעצמי, ולכן מה שיש לי עכשיו זה מספיק לגמרי, הודעתי לעצמי, חיבקתי אותו חזק, נישקתי את עורפו הרך ונרדמתי, נחוש להיות מאושר.

 ***

"ספריה? איזה עבודה יש בספריה?" תמהתי כשאמיר סיפר לי שמחפשים עובדים זמניים בספריה של המכללה.

"לא יודע בדיוק, מחשוב הארכיון שלהם או משהו, תברר, מה כבר יש לך להפסיד?"

הלכתי ונכבשתי. התחלתי בעבודות פשוטות ולאט לאט החלו להטיל עלי יותר אחריות, ללמד אותי יותר ולסמוך עלי יותר, ולבסוף הציעו לי להיות עובד קבוע בתנאי שאלך ללמוד להיות ספרנות. הם אפילו הסכימו לממן לי חלקית את הלימודים.

"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות?" שאל מייק, "להיות ספרן? להיות תקוע כל היום בספריה נשמע לי נורא משעמם."

"אתה טועה לגמרי, זה מעניין מאוד, וחוץ מזה היום כבר קוראים לזה להיות מידען, וזה מה שאני רוצה להיות, מידענות זה הרבה יותר טוב מתעשייה וניהול."

"אז קדימה, לך על זה." חייך מייק חיוך חיוור שהיה צל של החיוך שהיה מחייך פעם, כשרק הכרתי אותו.

"מה קרה מייקי? אתה נראה קצת עצוב בזמן האחרון."

"לא קרה כלום." סובב אלי מייק את גבו וסירב להמשיך בשיחה, אבל גם בלי לדבר איתו יכולתי להרגיש שמשהו לא טוב עובר עליו. היו כמובן עליות וירידות, ועדיין היו תקופות טובות יותר, אבל הן הלכו והתמעטו, וככל שאני נעשיתי עסוק ופעיל יותר הוא נעשה מסוגר ומדוכדך יותר.

בין העבודה ללימודים הייתי צריך לעשות גם פיזיותרפיה, והיו גם הפגישות השבועיות שלי עם הפסיכולוגית... היה לי מעט מאוד זמן פנוי בשבילו, וגם כשהייתי מגיע סוף סוף הביתה הוא בדרך כלל ישן, או היה שקוע במחשב, ועם הזמן דיברנו פחות ופחות וגם הסקס הלך והתמעט...

"ככה זה אצל כל הזוגות." ניסה אמיר לנחם אותי, "גם אני ואסי... הוא אפילו כתב על זה בבלוג שלו, מה, לא קראת?"

"היה עדכון בבנים על הבנים? לא שמתי לב, בזמן האחרון יש לי בקושי זמן לנשום, אני נורא נורא עסוק." התנצלתי, "השנה אני מנסה לפצות את עצמי על כל הזמן שבזבזתי בשכיבה במיטה, כשיסתיימו המבחנים יהיה לי יותר זמן."

אמיר הנהן, ואמר לי לא לדאוג, הלימודים שלי חשובים יותר, ובהצלחה במבחנים.

רק אחרי כמה ימים, בתום מבחן הסמסטר האחרון, היה לי זמן לעיין בבלוג של אסי ולהתעדכן בחדשות מחייו. נדהמתי לגלות שהזוגיות הדביקה והמאושרת שלו עם אמיר הידרדרה לאחרונה לזוגיות פתוחה, לא לפני שעברה שלב קצר אך סוער של סקס בשלישיות.

"אסי ואמיר עושים שלישיות והם גם פתחו את היחסים שלהם." בישרתי נרעש למייק.

הוא הנהן. "כן, אני יודע, הכל בגלל קובי."

"מי זה קובי?" התפלאתי.

"קובי זה הבחור ששכר את הדירה של אמיר כשהוא היה איתי בבוסטון."

"איך אתה יודע?"

הוא כבש את מבטו בכוס התה שלו, "אני יודע."

"אבל... מאיפה הוא צץ פתאום, איפה הוא היה עד עכשיו?"

"באילת, עבד במלונאות, אבל לאחרונה הוא חזר, הוא גר לא רחוק מפה ו... הוא מאוד בעניין של שלישיות, רוצה גם?"

"מה, לעשות שלישיה? השתגעת?"

"למה? הרי איתי לא בא לך יותר להזדיין, ואני לא מתפלא, אני כזה שמן ומגעיל, אבל אולי איתו... הוא די נחמד אם לא אכפת לך שהוא נמוך ושעיר."

"עזוב אותי מקובי, אני חי אתך, למה שאני ואתה לא..." ניסיתי לחבק אותו, והוא דחה אותי, וחזר להתלונן שהוא שמן ומגעיל.

"אתה לא, די כבר מייק. מה קרה לך, אתה לא אוהב אותי יותר?" התחנחנתי, תקוף רגשות אשמה כי באמת הזנחתי אותו לאחרונה, לא היה לי אף אחד אחר, אבל הייתי כל כך עסוק...

"אני אוהב אותך מאוד, ובגלל זה אני לא יכול... תעזוב אותי."

"לא רוצה." גררתי אותו למיטה כמעט בכוח, ואחרי הרבה תחנונים הצלחתי לשכנע אותו להתפשט ולהתנשק איתי, אבל כשניסיתי לעשות קצת יותר מזה הוא סירב, טען שהוא לא מסוגל, ואפילו בכה קצת.

בפגישה הבאה עם הפסיכולוגית דיברנו על מייק במקום עלי. האשמתי את עצמי שהזנחתי אותו, ושלא הראיתי לו די אהבה וחיבה.

היא אמרה שגם אם זה נכון זה לא מסביר את ההתנהגות של מייק.

"אז למה את חושבת שהוא נעשה כזה?"

"אני לא מכירה אותו, אבל לפי התיאורים שלך הוא בדיכאון." סברה הפסיכולוגית שלי שהייתה אישה נבונה ואמפטית, ומאוד גי פרנדלי, ושאלה אם אוכל להביא את מייק אליה לפגישה.

"ומה יהיה איתי?" נזכרתי שאני פה המטופל.

"האמת תומר שתכננתי להתחיל לסיים את הטיפול שלך, אני מרגישה שאתה כבר לא זקוק לי יותר. היה לך משבר, אבל התגברת עליו, וכיום לדעתי אתה מאוזן ובריא לגמרי."

"בטח יותר ממייק, אני באמת לא מבין, כשהייתי חולה הוא היה כל כך בסדר, חזק ותומך ויציב כמו סלע, ודווקא עכשיו כשהתאוששתי ואני בסדר הוא פתאום על הפנים, נורא חבל."

"יש אנשים שפורחים דווקא במצבי משבר. אולי גם מייק כזה? אולי הוא שקע בדיכאון כי הוא מרגיש שעכשיו אתה כבר לא צריך אותו?"

"לא יודע, אולי, אני אנסה לשכנע אותו להגיע אליך."

אחרי הרבה הפצרות ונדנודים מייק עשה טובה והגיע לפסיכולוגית שלי, ואפילו נפגש אתה מספר פעמים, אבל סירב לספר לי מה היא אמרה לו, וכששאלתי אותה בשיחת הסיכום שעשינו לטיפול שלי, היא זקפה בי מבט חמור ואמרה שאסור לה לדבר על החולים שלה.

"אבל הוא החבר שלי, אני הבאתי אותו אליך."

"זה לא משנה כלום, שיחות בין פסיכולוג ומטופל הן חסויות." פסקה הפסיכולוגית והעיפה אותי מהחדר. מרוב עלבון הלכתי ופתחתי לי פרופיל חדש באטרף, אמנם ציינתי שם שאני בזוגיות מונוגאמית ולא סטוציונר ולחצתי על סימן כוס הקפה, שידעו שאני שם רק בשביל לשוחח אבל טרחתי להכניס לפרופיל שלי תמונה שלי בגופייה הדוקה, למה לא? שפכתי המון זיעה בחדר הכושר, אז למה לא לתת לאחרים ליהנות ממה שהבן זוג שלי מתעלם בעקשנות.

אחרי כחודשיים של שיחות נראה היה שמצבו של מייק משתפר קצת, אבל לא זכיתי ליהנות מהשיפור כי פתאום אביו לקה בשבץ ואושפז.

מייק טס מיד לארצות הברית, ולפני שנסע אמר לי שהוא לא יודע כמה זמן יעדר, ובזמן שהוא לא נמצא אני רשאי להרגיש כמו רווק.

"מה, אתה פותח את היחסים שלנו?" התפלאתי.

"אם כל אחד מאיתנו נמצא ביבשת אחרת זה לא נחשב יחסים פתוחים." התחכם מייק, ואפילו חייך, נראה לרגע כמו מייק הישן והעליז של פעם.

"אל תדבר שטויות." התעצבנתי, אולי כי ידעתי שמיד אחרי שאחזור הביתה אחליף את סימן כוס הקפה לפרפר. לא משנה אני עדיין אשאר בסטטוס של תפוס.

"אני אגיד מה שאני רוצה, ואתה תעשה מה שאתה רוצה." נישק מייק את לחיי, ונכנס למונית שלקחה אותו לשדה התעופה, משאיר אותי לבד עם הפרופיל שלי באטרף.

גם אמיר וגם אסי שהמשיכו לגור יחד, ולפעמים אפילו ישנו יחד, טענו, כל אחד לחוד, שמייק צדק, ואם כל אחד מבני הזוג נמצא ביבשת אחרת מותר.

"נו, טוב, בטח שתגידו את זה. לפי הבלוג שלך אסי מבחינתכם מותר גם אם שני בני זוג נמצאים באותה ארץ, ואפילו באותה דירה." עקצתי אותם, והתעקשתי שאני לא כזה, למרות שאני והפרופיל שלי ידענו שזה לא לגמרי מדויק. נכון חוץ משיחות שלא הובילו לשום דבר לא עשיתי כלום אבל זה רק כי הייתי נורא עסוק וכי התעקשתי לגלות שאני נשא וזה הרתיע את רוב הפונים.

"אתה תומך כל כך גדול במונוגאמיה בגלל שאתה אוהב אותו, או בגלל שאתה עסוק בלימודים ובעבודה?" תהה אמיר בלגלוג קל.

"לדעתי הוא מונוגאמי בגלל שהוא נשא, אין לו חשק להתאמץ ולמצוא מישהו שזה לא מפריע לו." העלה אסי השערה נבזית.

"לך תזדיין." נעלבתי מאוד, והסתלקתי, ובמשך כמה ימים החמצתי פנים אל אסי ושנאתי אותו.

בסוף הוא תפס אותי ערב אחד כשחזרתי עייף מהעבודה, הגיש לי עציץ חרס קטן ועטוף יפה, ביקש סליחה ומחילה, והודה שהיה מגעיל, אבל זו לא אשמתו אלא אשמת אטרף.

"מה פתאום אטרף?"

"אם היית מסתובב שם היית יודע שלאחרונה כולם מדברים אחד עם השני בצורה מגעילה ולא מתחשבת, זה מדבק כנראה."

"אני לא מבין מה יש לך לעשות באטרף?" הערתי בצביעות, "למה שלא תמחק את הפרופיל שלך ותנסה לשקם את הקשר עם אמיר?"

"אבל אם אני אמחק את הפרופיל שלי גם הבלוג יעלם."

"אז שיעלם, מה חשוב יותר, אמיר או הבלוג?"

"אני אחשוב על זה." אמר אסי, "מה שלום מייק?"

"בסדר, אבל אבא שלו מאוד חולה. אני לא חושב שהוא יצא כבר מבית חולים."

אסי העווה את פניו באהדה, ואמר שגם אמיר עשה איזה בדיקה, והוא ממתין לתשובה.

"איזה בדיקה?"

"משהו עם הפרוסטטה, ביופסיה או משהו."

"מה פתאום?"

"לא יודע בדיוק. הוא קיבל תוצאה לא טובה בבדיקת דם והרופא שלח אותו לעשות ביופסיה. זה בטח שום דבר."

זה לא היה שום דבר. בזמן שמייק ישב שבעה על אבא שלו שנפטר בבית החולים, הודיע הרופא לאמיר שהוא חייב לעשות ניתוח כי יש לו סרטן ערמונית.

סיפרתי למייק על הניתוח של אמיר, והוא קיצר את שהותו בבית אימו וחזר לארץ כדי להספיק ללוות את אמיר לבית החולים.

"אתה היית צריך להיות שם גם." נזפתי באסי.

"שונא בתי חולים, הם עושים לי בחילה, וחוץ מזה הוא ישן בזמן הניתוח, בשביל מה הוא צריך אותי שם?"

"אבל אסי... בכל זאת... הוא הבן זוג שלך, אתה לא אוהב אותו?"

"עזוב אותי." התנער אסי, "אני אטפל בו כשהוא ישתחרר מבית החולים."

אמיר השתחרר די מהר וחזר הביתה עם קטטר ותפרים בבטן ויומיים אחר כך טס לו אסי לטיול משפחתי בספרד עם גרושתו והילדים. בזמן שאסי היה עסוק בחיזוק הקשרים המשפחתיים הרופפים שלו עם ילדיו מייק טיפל באמיר, דאג שייקח תרופות ויעשה בדיקות. גם אחרי שאסי חזר מהטיול הוא היה עסוק מכדי לטפל בבן זוגו, הוא הועלה בדרגה, קיבל תפקיד אחראי מאוד ורוב הזמן שהה מחוץ לבית. מייק המשיך לגור אצל אמיר, שלאחרונה גם הסוכר שלו עלה מאוד, וחייב אותו לשמור על דיאטה דלת סוכר. מייק קנה לו לחם מיוחד, בישל לו ארוחות דלות סוכר ויצא איתו להליכות ממושכות ברגל כדי לשפר את בריאותו, הם אפילו ישנו באותה מיטה.

"זה לא אומר כלום." הסביר לי מייק, "כי בגלל הניתוח והסכרת אמיר לא מתפקד כל כך בתחום הסקס."

"אז מה, הוא יהיה אימפוטנט מעכשיו." נבהלתי.

"לא יודע, נראה, צריך לחכות ולראות אם הוא ישתפר בעתיד."

"אני לא חושב שלאסי יש סבלנות לחכות."

"לא, אין לו." הסכים מייק, ושאל אם לי יש.

"לחכות למה? לא נראה לי שאתה מעוניין בי יותר מייק." אמרתי בפירוש את מה שהיה ברור כבר מזמן לכולנו.

"אני תמיד אהיה חבר שלך." הבטיח מייק, "אבל אמיר צריך אותי ואתה... נדמה לי שאתה יודע לדאוג לעצמך לבד לא רע. הבחור הזה שהסתלק הבוקר מהדירה... ראיתי אותו כשירדתי לזרוק זבל, הוא ממש חמוד, איפה מצאת אותו?"

"באטרף. נכנסתי רק כדי לקרוא את הבלוג של אסי ובמקרה ראיתי שהוא השאיר לי עקבות בפרופיל ושלחתי לו הודעה, הוא גר לא רחוק והוא היה מעוניין אז...." הבטתי בחשש קל במייק שחייך אלי בעידוד.

"תעשה חיים, ואל תשכח קונדום." נישק את לחיי, ושמח וטוב לב הסתלק לטפל באמיר.

"אני לא אשכח." הבטחתי, ובערב, מיד אחרי שקראתי עוד פרק ב'בנים על הבנים' שפירט את עלילותיו של אסי בחופשה בברצלונה, שיניתי את הפרפר בפרופיל שלי ללב, הצהרתי שאני לא תפוס יותר, וליתר ביטחון הכנסתי תמונה שלי בתחתונים בלבד, היה לי חבל להסתיר את הריבועים היפים שלי, כל כך יפים שבטח יפצו על העובדה שאני מתעקש על קונדום.