עוקבים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

11. משחק הקריאה

אתחיל בהסבר קצר. תמיד אנחנו חוגגים את החגים החשובים עם תמי - אחותו של אבי. היא נשואה לדימה, החבר הכי טוב שלו, שגדל איתו וקרוב אליו כמו אח. כל שנה אני מפציר בדימה לספר לי על הילדות שלהם יחד. איך אבי היה כילד ומה הם עשו יחד כשהיו ילדים. כל שנה דימה מבטיח שיספר ותמיד הוא מתחמק, אבל השנה יש לילד פרויקט שורשים בבית ספר ולפני ארוחת החג הוא עשה לדימה חקירה רצינית על הילדות שלו ושל אבי, ואחר כך, כשהילדים ותמי הלכו לישון אבי ודימה שתו הרבה וסוף סוף נפתחו קצת וסיפרו לי את הסיפור האמיתי על ילדותם. אני מביא את הסיפור מפיו של דימה כפי שהוא סיפר לי אותו מפני שבאותה תקופה - אמצע שנות השבעים - חייתי בקיבוץ הקטן שלי בעמק יזרעאל והתמודדתי עם בעיות שונות לגמרי מאלו שלהם. הנה סיפורו של דימה על הילדות שלו ושל אבי.  

חברים לא מכאיבים
כשהייתי ילד בקרית ים ג' החבר הכי טוב שלי היה אלברט ההודי שבארץ קראו לו אבי, את רוב הילדות העברתי במשחק כדור רגל, אבי היה החלוץ שלנו ואני הייתי השוער. ניצחנו את כל הקבוצות מקרית ים א` וב` ואפילו צילמו אותנו לעיתון, ומתחת לתמונה כתבו – ילדי העולים נהנים יחד מפעילות ספורטיבית.

כשלא שיחקנו כדור רגל התרחצנו בים ולפעמים, כשלא הייתה לנו ברירה, גם למדנו בבית הספר.

הרחוב שאני ואבי גרנו בו היה ממש על שפת הים וכל לילה הלכתי לישון לרחש גלי הים, אחרי שאימא עזבה רחש הים הרדים אותי כל לילה במקום אימא.

השכונה המוזנחת שלנו לא נראתה אף פעם יפה. הכול החליד והתפורר באוויר המלוח של הים, הקירות התקלפו, המדרכות היו בקועות ומתפוררת, ופחי האשפה החלודים עלו תמיד על גדותיהם. למרות כל מאמצי הגינון של המועצה הפרחים היחידים שפרחו אצלנו היו פרחי נר הלילה הצהובים שאבא קרא להם פרחי זבל כי הם פרחו בעיקר ליד פחי האשפה.

לי היה טוב בארץ, אבל לאבא לא. הוא שנא את כל מה שראה סביבו, הוא רצה שירד גשם בקיץ, ושלג בחורף, ושלכל האנשים יהיה אותו צבע.

"רק בלגן וברדק יש כאן עם כל השחורים האלו," היה רוטן ושותה וודקה. בשבילו, כל מי שלא היה משלנו היה שחור. ידעתי שעוד מעט יתיר את החגורה שלו וירצה להצליף בי ולכן הייתי בורח לאבי. בימים הראשונים הייתי אוכל את האוכל שלהם וחוזר הביתה לחטוף מאבא. אחר כך קבלתי שכל והייתי נשאר לישון אצלם. הם תמיד קבלו אותי יפה ואחרי כמה זמן הרגשתי כאילו אני אחד מהם.

בסוף לאבא נמאס, והוא הסתלק והשאיר אותי עם בבושקה. בהתחלה הוא עוד שלח כסף, קודם מחיפה, אחר כך מתל אביב, אחר כך ממוסקבה, ובסוף מאסטוניה, משם הגענו. בקיץ האחרון שלי בקרית ים, כשהייתי בן ארבע עשרה, הוא לא שלח יותר כסף. חיינו מאבטחת הכנסה ומביטוח לאומי, וגם מעזרה של השכנים, בעיקר אימא של אבי – אישה קטנה ורזה עם חיוך עייף וסבלני, שאף פעם לא שכחה לתת לי ליטוף כשהייתי ישן אצלם.

הכול השתנה בקיץ שבו מלאו לי ארבע עשרה. זה קרה באמצע החופש הגדול שבין חטיבת הביניים לתיכון. חזרנו מהים ואחרי שאכלנו צהרים הלכנו לשחק כדור רגל. זינקתי על הכדור שאבי ניסה להשחיל לשער שלי והפרצוף נמרח לי על האדמה. הראש שלי פגע באבן וירד לי המון דם. כולם צרחו והאחים של אבי, מתן ונדב התאומים בכו.

הם היו אז ממש קטנים, בני שלוש בקושי, אבל אבי, כמו תמיד, לא התרגש. הוא הוריד את החולצה שלו, וכרך אותה על הראש שלי. לא ראיתי כלום מרוב דם שנזל לי על העיניים. זה היה מפחיד, אבל רק קצת. הרגשתי את הידיים של אבי על הכתפיים שלי, ושמעתי את הקול שלו, רגוע ובוטח, "בואי ניקח אותו לאימא," הוא אמר לתמר, אחותו הקטנה, "צריך לשים לו קרח על הפצע."

העיניים שלי היו עצומות ודבוקות מדם. הם הובילו אותי בזהירות, מחזיקים בי משני צדדי. בצד ימין הרגשתי את הידיים של אבי על הכתף והמרפק שלי. ידיים חזקות, חמות, יבשות, קצת מחוספסות. ידיים שנגעו בי מאות פעמים ומגען היה מוכר לי כמגע ידי שלי.

מהצד השני חשתי את הידיים של תמר, ידיים קטנות יותר, רכות, עדינות, רועדות קצת בתוך ידי. היא ליטפה לי את הכתף ביד אחת ולחצה חזק את היד השמאלית שלי בידה השנייה וכל הזמן אמרה לי, "אל תפחד, הכול יהיה בסדר, אני שומרת עליך."

אבי משך אותי קדימה ולא דיבר. רק תמר דיברה, וכשקרבה את ראשה לראשי, הרגשתי איך הצמות שלה נוגעות לי בפנים ומדגדגות לי את הלחיים.

אחר כך נכנסנו לדירה שלהם ואימא של אבי צעקה בהינדית, ומיד הושיבו אותי ורחצו אותי וניגבו אותי, ובסוף התברר שזה רק חתך לא רציני, בדיוק בקו בין השיער למצח. סבתא שהוזעקה נישקה אותי ואמרה לי שעד החתונה זה יעבור והוסיפה שאיזה מזל שהעיניים שלי לא נפגעו והפעם נאלצתי להסכים מפני שאחרי שהדם נרחץ מפני, יכולתי לפתוח את העיניים ולראות את תמר.

נכון, ראיתי אותה המון פעמים במשך החודש הראשון של החופש הגדול, אבל רק היום ממש הסתכלתי עליה וגיליתי שהיא ממש יפה.

היה לה חזה יפה, ורגלים ארוכות ודקות, ופנים עגולות מקסימות. הכול בה מצא חן בעיני, העיניים השחורות והמלוכסנות, המצח הגבוה והמעוגל, השפתיים המלאות שדרכן הציצו שיניים לבנות והעור שלה – חום שוקולד חלק ומפתה, מתוח בצורה נפלאה מעל עצמות לחיים גבוהות וכתפיים חלקות, והרגלים… הסתכלתי על הרגלים שלה במכנסים הקצרים האדומים, חשבתי על מה שיש בין הירכיים המוארכות והחלקות האלו, ושוב עמד לי, כמו שקרה המון פעמים בזמן האחרון.

"תשתה, זה מתוק." דחף לידי כוס של מיץ מנגו. הוא ידע שאני לא אוהב קולה, רק מיץ לא מוגז. ככה זה כשאתה מכיר מישהו כל כך הרבה זמן, בלי לשים לב אתה לומד עליו המון דברים. אתה כבר מכיר את הריח שלו, יודע איך תרגיש כשהוא ישים את היד שלו על הכתף שלך, או על החזה, או על הבטן, או יותר למטה ואתה כבר יודע שיש דברים שאפשר להגיד לו ויש דברים שלא.

"תשתה, תשתה," אמרה לי תמר, ושמה יד דקה ורכה על המצח שלי. שתיתי לאט לאט, וכמו במשחק מצא את ההבדלים העברתי מבט בינה לבין אבי, שם לב בפעם הראשונה כמה הם דומים, לא זהים כמו התאומים מתן ונדב אלא דומים, וגם שונים.

תמר נמוכה יותר, הפנים שלה יותר עגולים והשיער שלה ארוך, אסוף בצמות מקושטות בחרוזים צבעוניים. אבי רחב יותר בכתפיים, הפנים שלו רזות יותר. העיניים והשפתיים המלאות זהות אצל שניהם, וגם העור השוקולדי החלק, מתוח ומבהיק מעל עצמות לחיים גבוהות וכתפיים עגולות וחלקות.

אחרי שכוס המיץ נגמרה תמר הורידה את היד שלה מהמצח שלי ואמרה שהנה שוב חזר לי הצבע לפנים ורק אני ידעתי שהפנים שלי אדומות בגלל הרגלים שלה ומה שמתחבא ביניהן, לא בגלל המיץ.

בבושקה לקחה אותי הביתה והשכיבה אותי במיטה. שכבתי בעיניים עצומות וחיכיתי לאבי, חושב על תמר ועל העור החלק שלה, ואיך החולצה שלה נמתחה בקפל ישר וענוג בין שדיה. הייתי מת לראות את הפטמות שלה ו… "אתה חושב על תמר." אמר לי אבי וזרק עלי את ה`הוביט` שכמעט גמרנו לקרוא, נשאר רק הפרק האחרון. לא ניסיתי להכחיש, אבי היה מסוגל לקרוא את המחשבות שלי, זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנפגשנו.

הייתי אז כמעט בן שבע, תלמיד כתה א` מבוהל ונרגש, ידעתי מעט מאוד עברית ורציתי לעשות פיפי. אבא שגם הוא לא ידע עברית היה עצבני עוד יותר ממני, הוא לחץ לי את היד נורא חזק, ופחדתי שאני אעשה פיפי על עצמי לפני שאמצא את השירותים.

פתאום אבי ניגש אלי, דחף לי כדור רגל חדש וצבעוני לתוך הבטן, ואמר, "אתה תהיה השוער, אבל קודם בוא נלך להשתין." ולקח אותי מאבא ישר לשירותים.

גם הוא היה תלמיד כתה א`. איך הוא ידע איפה השירותים בבית הספר ושאני רוצה לשחק כדור רגל ושאני צריך להשתין?

לא יודע, אבל הוא ידע, אבי תמיד ידע הכול לפני.

תפסתי את ה`הוביט` באוויר והתהפכתי על הגב, זז הצידה כדי לפנות לאבי מקום. הוא נשכב לצידי והקשיב, ואחרי כמה דפים התחלפנו בקריאה, וכרגיל, תוך כדי הקריאה, שיחקנו במשחק הקריאה. המשחק פשוט מאוד, קודם כל אנחנו נועלים את דלת החדר שלי ואז אנחנו מכניסים את הידיים שלנו אחד לתוך מכנסי השני, ומלטפים זה לזה את הזין. מי שמצליח לקרוא בלי אף טעות, למרות ההפרעה, הוא המנצח, ומי שטועה משלם קנס.

כשאנחנו גומרים נגמרת גם הקריאה ואנחנו עושים הפסקה, ואז, או שעושים דבר אחר או שממשיכים שוב. תלוי במצב ובנסיבות, וגם בחשק של אבי.

בהתחלה גמרתי נורא מהר, הוא רק נגע בי והכול נגמר, אבי היה מכריח אותי להתאפק ולהתאפק עד שהוא היה מוכן, ורק אחרי שהתיז את הזרע שלו לתוך הידיים שלי הוא אפשר גם לי לגמור. אם הייתי גומר לפניו הוא היה כועס ומכריח אותי להמשיך ללטף אותו ולגעת בו בכל מקום, גם בביצים ובתחת, עד שהוא גמר. אחר כך הוא גילה שיש מקום מתחת לביצים, שאם לוחצים עליו אי אפשר לגמור, זה כואב, אבל כאב נעים.

"ככה נוכל להיות מתואמים," הוא אמר כשמחיתי שכואב לי.

"לתמר כבר יש המון שערות בין הרגלים," אמר "וגם לך בעצם," הוסיף מהורהר. "אתה מבין מה ההבדל בין בנות לבנים דימה?"

לפעמים הוא מדבר אלי כאילו שאני מטומטם. "אתה טועה," אמרתי לו, מושך את המכנסים למטה כדי לאפשר לו גישה נוחה. "לא חשבתי על הרגלים של תמר."

אבי צחק "שקרן," אמר, ונשך לי בעדינות את הכתף, בוחן את המצח הפצוע שלי.

"חשבתי על השדיים שלה," הודיתי "היא לובשת חזייה?"

"רק בבית הספר," ענה אבי בקול עמום. היד שלי כבר הייתה בין הרגלים שלו והוא לא הצליח להתרכז בתמר. "תמשיך לקרוא," הורה לי וגנח חרש.

העברתי את האצבעות לכל אורכו של הזין שלו וקנאתי. למה הזין שלו גדול ועבה וארוך יותר משלי למרות שאני רחב וגדול יותר ממנו?

טעיתי כל הזמן ודילגתי על שורות. הפנים של תמר קפצו לי בין הדפים ולא יכולתי להתרכז. במשחק הקריאה שלנו אבי משמש גם שופט וגם שחקן. "חמש טעויות." תלש מידי את הספר, "יש לך כרטיס אדום." הכריז והעיף את מכנסיו על הרצפה.

הרכנתי את ראשי ולקחתי את הזין שלו בפי, העונש שלי על חמש טעויות. העונש של אבי הוא לשכב על הבטן, עם כרית מתחתיו, ולתת לי להכניס לו את הזין שלי בתחת שלו. הוא עושה את הטעויות בכוונה, ושנינו יודעים את זה, אבל שותקים.

למה לי ולו אין עונש זהה? זה בגלל כלל העל שמכתיב את כל היחסים שלנו – חברים לא מכאיבים!  

בהתחלה אבי ניסה לעשות לי מה שאני עשיתי לו, אבל הוא פשוט לא הצליח. זה כאב לי למרות שהוא שם משחה וניסה להיות מאוד זהיר.

"חברים לא מכאיבים." פסק אבי אחרי הניסיון השני ונישק אותי על הפה. אחר כך הוא גם שר לי שיר בהינדית עד שנרדמתי.

"הנה זה בא," הזהיר אותי, אבל לא התחשק לי להפסיק. רציתי להרגיש את הטעם שלו, מלוח קצת, חריף וקצת מר, ובכל זאת טעים. בלעתי הכול, וכמו שידעתי שיעשה הוא משך אותי אליו ונישק אותי על הפה עם לשון והכול. שכבתי שקט מאוד ונתתי לו לעשות את זה כשאני חושב על תמר.

"אתה חושב על אחותי," האשים אותי והכניס לי אגרוף חזק מאוד בבטן. "היא רק בת שתים עשרה טמבל," הוסיף בהינדית. 

"אני לא יכול לשלוט במחשבות שלי אבי." אמרתי לו, מחזיק את הפנים שלו בשתי ידי, מביט בעיניו. שכבנו ככה ערומים, מצח למצח, חזה לחזה, בטן לבטן, וחיכינו לראות מי ישבר ראשון. כמו תמיד זה הייתי אני.

"אני אבקש מסבתא לשלוח אותי לפנימייה של תמר," אמרתי לאבי, "וככה אני אוכל להיות איתה כל השנה הבאה. אולי היא תסכים לשחק איתי במשחק הקריאה?"

לא שידעתי איך משחקים במשחק הזה עם בנות, לא ידעתי אם זה בכלל אפשרי, אבל הייתי צריך להסביר לאבי מה אני מרגיש ורציתי שיבין שהשתניתי.

הוא הבין. "אתה בן זונה מסריח!" אמר בזעם, והכניס לי ברך ישר בביצים. זה כאב נורא, עד שהצלחתי לנשום שוב ולהעמיד את עצמי על הרגלים, הוא כבר לא היה שם.

המכה שלו כאבה לי, אבל הדברים שאמר כאבו עוד יותר. אבי אף פעם לא דיבר אלי ככה. אם חברים לא מכאיבים זה לזה אז ברור היה שמעכשיו אנחנו כבר לא חברים.   

סוף המשחק

אחרי הפציעה שלי הכול השתנה. במקום לשחק כדור רגל, ללכת לים ולנצל את שעות אחר הצהרים החמות לשחק במשחק הקריאה עם אבי, התחלתי ללכת אחרי תמר.

אבי חיכה כמה ימים בתקווה שאירגע ואחזור לעצמי, אבל כשראה שזה לא קורה הוא התחיל לכעוס עלי ממש ברצינות וניסה לאלץ אותי לקרוא איתו, אבל אני סירבתי. הרגשתי שזהו, העסק הזה נגמר.

"תשכח מתמר!" צעק עלי אבי "אני כבר אדאג לזה שלא תיגע בה!"

האמנתי לו, אבי תמיד  קיים את הבטחותיו, אבל בכל זאת לא יכולתי לשכוח ממנה.

הרבה דברים הדאיגו אותי באותו קיץ. לא ידעתי איך להסביר לתמר מה אני מרגיש. לא יכולתי להתנפל עליה במכות, או למשוך אותה למשחק כדור רגל, לא יכולתי לשחק איתה במשחק הקריאה. והכי גרוע היה שלא הצלחתי לדבר כשהיא הייתה בסביבה. בקושי אמרתי שלום או בוקר טוב.

תמר הבינה את מצוקתי והניחה לי לעזור לה לתלות כביסה על חבלי הכביסה החלודים מאחורי מרפסת המטבח שלהם, או לסחוב את המצרכים מהמכולת. תמר תמיד עזרה לאימא שלה בעבודות הבית, וכשהיה לה מעט זמן פנוי לקחה את אחיה הקטנים לגן השעשועים ושם ישבה על הספסל וקראה ספרים בעוד הם מתרוצצים על החול, מתנדנדים בנדנדות, גולשים במגלשות וצורחים ללא הרף. הייתי יושב לידה, מעמיד פנים שאני קורא במעריב לנוער או באיזה ספר, ופשוט מביט בה, חסר אונים, אבל מאושר מנוכחותה.

ביטון המדריך שלנו היה עובר לפעמים, רואה אותנו יושבים יחד ומחייך. ביטון הזה, הכול היה באשמתו. הוא היה מרוקאי רזה ושחום, עם עיני פחם מבריקות מתחת לגבות עבות, ושיער ארוך קשור בקוקו. סבתא קראה לו הציגיינער והוא באמת נראה קצת צועני.

הוא זה שהתחיל עם העסק הזה של משחק הקריאה - יום אחד, לפני שנתיים, הוא צעק עלי ועל אבי שהנה אנחנו כבר בכתה האחרונה של בית הספר היסודי ובשנה הבאה נלך לחטיבת הביניים, ולמה אנחנו רק משחקים כל הזמן בכדור רגל ולא עושים שום דבר תרבותי כמו לקרוא ספרים?

אבי התחצף ואמר שאין לו ספרים בבית, וביטון, בלי להתבלבל, הפנה אותנו לספריה הציבורית ליד בנין המועצה. ככה נולד משחק הקריאה.

אבי מיד התלהב מהספרייה, וקנה את לב הספרנית כשביקש שתמליץ לו על ספרים לילדים. ניסיתי להשתמט, אבל הוא החליט שנחליף ספר כל שבוע וככה נשתפר בעברית ובכתיב ובכלל.

בהתחלה לא אהבתי לקרוא ורק דפדפתי במקום להתאמץ ובאמת לקרוא, אבל את אבי אי אפשר לסדר. כשהוא הבין שאני מחפף הוא התעצבן והכריז על שעת קריאה אצלי בבית.

אבא כבר לא היה וסבתא עבדה כל היום כמטפלת בתינוקות, ולכן הדירה שלנו הייתה תמיד ריקה. בפעמים הראשונות אבי קרא כמה דפים בקול, ואז היה תורי, וחוזר חלילה.

אחרי כמה שבועות הקריאה שלי באמת השתפרה, אבל נמאס לי לקרוא בקול רם, התחלתי להתמרד וככה התחיל המשחק. כל פעם שהייתי מנסה להסתלק אבי היה תופס אותי ומחזיק אותי בכוח כדי שלא אברח לו. את ההתחלה של פצפונת ואנטון למשל שמעתי כשהוא יושב לי על הגב ומעקם לי את היד לאחור, ומשם זה התפתח איכשהו, עד שהגיע לאן שהגיע.

אני מנסה לזכור את הפעם הראשונה ולא מבין למה, אחרי שנים של ידידות בין שני ילדים, שפחות או יותר גדלו יחד כמו אחים, פתאום, באמצע קריאת פצפונת ואנטון, אבי נתן לי את הספר ואמר, "בוא נראה איך תצליח לקרוא עכשיו בלי טעויות." והכניס את ידו החמה לתוך מכנסי.

ברגע הראשון שתקתי מחמת ההלם, והמשכתי לשתוק כי ככה אבי אמר, והייתי רגיל לעשות כל מה שהוא אומר. ככה זה היה אצלנו - הוא היה המוח ואני הכוח.

ידעתי שהוא חכם יותר ותמיד צייתי לו. גם הפעם, לפחות בהתחלה שמחתי לתת לו לקחת עלי פיקוד. זה היה נעים ומרגש נורא, ובגיל שתים עשרה וחצי חשבתי שאף אחד, חוץ ממני ומאבי, לא עשה דבר כזה.

לפעמים, כמו שאומרת המורה דבורה, אני בודק את הגבולות שלי. בחופש הגדול הזה, כמה שבועות לפני משחק הכדור רגל הגורלי שפקח את עיני, הכרזתי שאני רוצה מנוחה מקריאה, מספיק שאני קורא את כותרות התרגום בטלוויזיה.

אבי כעס עלי, הוא כועס בצורה מאוד מיוחדת, לא מרביץ וצועק כמו אבא, לא צורח ובוכה כמו בבושקה, וגם לא הולך הלוך ושוב עם אגרופים קפוצים, כמו ביטון. הוא כועס בשקט, כעס שמתחיל בעיניים וגדל  מבפנים, מתרחב בתוך הגוף ואז מתפרץ, לפעמים באגרוף, אבל בדרך כלל בדיבורים שכואבים יותר ממכה.

"אתה אסטוני מטומטם! כל החיים שלך תהיה פועל שחור ועני שסוחב מקררים על הגב." אמר לי בקול קר, גועלי כמו סכין שורטת על זכוכית.

כמו תמיד כשמישהו שאני אוהב כועס עלי, נשארתי עם פה פעור, בלי תשובה, ורק אז שמתי לב פתאום שאני ואבי כבר באותו גובה. תמיד הוא היה יותר נמוך ורזה ממני, ותמיד תכננתי שאם יהיה צורך אני אגן עליו מילדים גדולים. לא שנוצר אי פעם צורך שכזה, לא יודע למה אבל אף אחד, גדול או קטן, לא העלה מעולם בדעתו לפגוע באבי.

אבי זרק על המיטה את הספר שהבאנו – "ההוביט" של טולקין – ספר שמן עם מפות וציורים משונים בסופו, ופקד עלי לשכב על המיטה ולהתחיל לקרוא.

מובן שצייתי לו. עד גיל ארבע עשרה תמיד עשיתי מה שאבי אמר לי. עוד בפעם הראשונה ששחקנו הוא אמר לי שאני לא חייב, הוא יישאר חבר שלי גם אם אני לא אשחק איתו במשחק הקריאה והאמנתי לו. ידעתי שנשאר חברים גם אם אני לא אסכים, אבל זה כבר לא יהיה אותו דבר וצדקתי, ברגע שרציתי להפסיק הכול התקלקל, אבי כבר לא רצה להיות חבר שלי יותר ולקח ממני את תמר.

למרות הכול לא כעסתי עליו. הייתי עצוב כמובן, והתגעגעתי נורא, אבל הכרתי אותו כל כך טוב, ידעתי שהוא מנסה לאמלל אותי כי גם הוא חש אומלל. ריחמתי עליו ועל עצמי, וחשבתי עליו הרבה, בעיקר כשליטפתי את עצמי בלילות, עושה לעצמי את כל הדברים שהוא לימד אותי, אבל מעולם לא שנאתי אותו, לא הייתי מסוגל.

בשבוע האחרון של אוגוסט רבנו בפעם האחרונה, הוא ניסה להכות אותי כי מצא אותי עומד עם תמר בין הסדינים התלויים לייבוש ואוחז בידה. לא היה לי מושג מה לעשות הלאה, רציתי לנשק אותה, אבל פחדתי שהיא תיבהל ואולי לא תרצה לראות אותי יותר.

אבי הסתער עלי בזעם וניסה להכות אותי. תמר עמדה והביטה בנו בבהלה, מכסה את פיה בידה, דמעות הבריקו בעיניה והיא נראתה אומללה. החלטתי שמוטב ללכת ולהניח לאבי להירגע. הצלחתי לעצור אותו בלי להכאיב לו והסתלקתי משם. לא ידעתי שיעבור עוד המון זמן עד שאפגוש שוב את תמר. שנים אחר כך עוד כאב לי הלב כשחשבתי על הנשיקה המוחמצת שלנו ועל פניה האומללות.

באותו ערב הלכתי לישון בלי ארוחה. סבתא שוב נשארה ללון בחיפה אצל משפחת סטרן, עולים מאמריקה שגרו בבית גדול בשכונת דניה. סבתא עבדה אצלם כעוזרת ולמחרת נידבה אותי לבוא לעבוד בגינה שלהם. הילד שלהם, דייב, ילד חמוד ממושקף בן עשר עם תלתלים שחורים ועיניים סקרניות, עמד לידי ושאל המון שאלות על מליון דברים, הביא לי שתייה וגלידה וניסה ללכת בשיווי משקל על הגדר.

מרוב עיסוקים – לדבר, לאכול, לעבוד, וגם לשמור עליו שלא ייפול – הפסקתי לחשוב על אבי ועל תמר. כשחזרנו הביתה היה כבר ערב ורק אז גיליתי שמשפחת פנקר לא גרה יותר בקרית ים. האבא של אבי קיבל עבודה בבאר שבע והם עזבו.

למחרת סבתא רצתה שאשאר בבית כי העיניים שלי היו נפוחות ואדומות והיא חשבה שאני חולה. לא יכולתי להגיד לה שבכיתי כל הלילה מרוב געגועים ואמרתי לה שאני בסדר זו רק אלרגיה, ושוב עבדתי יום שלם בגינה עם דייב, מנכש עשבים, שומר עליו ועונה לשאלות. עבדתי בגינה שלהם עד סוף החופש הגדול. ובסוף החופש הם הציעו לנו לבוא לגור אצלם בקומת הקרקע של הווילה שלהם. הם רצו שנטפל להם בבית בגינה ובילדים. סבתא אמרה שהכול תלוי בי. הסתכלתי על הדירה שהם רצו לתת לנו והסכמתי בתנאי שאוכל ללכת ללמוד בבית הספר, ואעבוד רק אחרי הצהרים. המבוגרים אהבו את התשובה שלי, הם צחקו וג'ק חיבק אותי. "בטח! בית ספר זה חשוב." הוא אמר בשמחה,

גם סבתא שמחה שאני מסכים, והכי שמח דייב, שהתחיל לקפוץ בכיסא שלו מרוב שמחה. כבר אז ידעתי מתי לשתוק ולא סיפרתי שאני מסכים לגור אצלם רק בגלל שאבי ותמר עזבו, והלב שלי נשבר כל פעם שראיתי את הדלת הסגורה של הדירה שלהם.

במשך ארבע השנים שבאו אחר כך הייתי עסוק מאוד, ודי מרוצה מחיי. רק לפעמים, כשהייתי מתעורר מחלומות על תמר ואבי, הייתי מרגיש עצוב ומבולבל, ולפעמים גם רטוב. תמיד חלמתי על שניהם יחד, ולמרות שעבר המון זמן לא הפסקתי להתגעגע.

התפקיד הרשמי שלי היה טיפול בגינה, אבל בעצם הייתי השומר והמלווה של דייב. בבוקר הייתי מלוה אותו לבית הספר, ואוסף אותו בצהרים הביתה. הייתי עושה איתו שיעורים, ומשגיח עליו ועל החברים שהיו באים לבקר אותו.

למדתי לשחק כדור סל וכדור בסיס, האנגלית שלי השתפרה מאוד, וגם העברית. עזרתי לדייב עם לימודי החשבון שלו, והוא היה קורא איתי ספרים בעברית, אבל מעולם לא שחקתי יותר במשחק הקריאה, לא איתו ולא עם אף אחד אחר.

בכתה י"א וי"ב כבר יצאתי עם בנות פה ושם, אבל הן נראו לי חיוורות וחסרות טעם בהשוואה לתמר.

מידי פעם הייתי הולך לבקר בשכונה הישנה בקרית ים, לברר אם אבי ותמר ביקרו שם או התקשרו, אבל עם הזמן כל האנשים שהכרתי עזבו ובאו חדשים, ואני הפסקתי לבקר בבלוק הישן שלנו אבל מעולם לא שכחתי את אבי ואת תמר.

***

הרבה שנים חלפו מאז שאבי ודימה היו ילדים בסלמס של קרית ים על שפת הים התיכון, ולדעתי הגיע הזמן שהסיפור שלהם יסופר. למרות שהוא לא תמיד יפה ולא כל כך מוסרי הוא מלמד הרבה על האופי של אבי ואיך הוא נעשה למה שהוא היום.

אין תגובות:

פרסום תגובה