עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

40. רגע של פחד

אתמול רבנו. זה היה סתם ריב קטן וטיפשי שקורה לעיתים בין בני זוג. בתשע וחצי בלילה החזרתי את הילד מחבר. הוא חזר בזמן שנעדרתי וחטף קריזה - בשבוע שעבר הוא נתן לילד עונש לא לצאת לחברים בגלל שהוא חזר נורא מאוחר ודאגנו לו מאוד, ואיך זה שפתאום הוא היה אצל חבר? הילד מצידו טען שהוא הבין שהעונש כבר נגמר כי הוא קיבל רשות ללכת לשחק כדור רגל. "כדור רגל כן, אבל לא ללכת משם לחבר!"  צרח אבי והביט בי במבט מאשים. "הכל בגלל שאתה עסוק כל הזמן באינטרנט והילד שם זין על מה שאני אומר." התרגז.

אמרתי להגנתי שזו סתם אי הבנה קטנה ואולי די כבר כי השעה מאוחרת וכולנו עייפים. דברתי כלאחר יד ותוך כדי כך סידרתי את העיתונים ולא כל כך התייחסתי לכעס שלי. אני לא אוהב את כל השיטה הזו של עונשים וחשבונות מה מותר ומה אסור, ובכלל, לא רציתי להיכנס לויכוחים בגלל דבר כל כך קטנוני.

לעומתי הוא היה נסער, מלא אנרגיות של זעם וכעס שלא יכולתי לעמוד בפניהם בשעה כל כך מאוחרת. הייתי פשוט עייף ורציתי רק ללכת לנוח. מתעלם מזעמו בקשתי שדי כבר, שיעזוב את זה ומספיק, אבל הוא לא היה מסוגל לוותר. הוא התרגז עוד יותר וצעק שכל הבית מתפרק בגללי, שאין משמעת, שהכל מתפורר, שכל אחד עושה כרצונו, ומה קורה פה בכלל, והוא לא מוכן לחיות ככה, והתחיל ללבוש שוב את הבגדים שפשט כשהגיע הביתה.

"אני הולך מפה!" צעק, אדום כולו מרוב כעס. "אני לא מוכן לחיות ככה! הכל נגמר!" אמר בקול החלטי והתחיל לכפתר את חולצתו, הבעת עקשנות על פניו. 

בבת אחת הרגשתי זרם חם-קר שוטף את כולי, מחליש את שרירי, מרעיד אותי מכף רגל ועד ראש. מה שהרגשתי ברגע הזה היה פחד מוות. פחדתי כאילו הוא כיוון לראשי אקדח. זה היה משפיל נורא, הפחד הזה ששיתק אותי, שהחליש את שרירי וגרם לברכי לרעוד. פתאום, בלי שום הכנה מראש עמדתי לפני חיים בלעדיו וזה הרגיש כמו מוות.  

כלפי חוץ המשכתי לדבר בשקט, בלי להתרגש. לא עשיתי עניין למרות שברכי רעדו מרוב בהלה. אמרתי לו שזו הייתה סתם אי הבנה, שלא קרה כלום, שיפסיק לעשות דראמות. ברברתי סתם, לא זוכר כבר מה אמרתי, אבל כנראה שזה היה הדבר הנכון להגיד. האווירה נרגעה, הוא התקרר, הילד הלך לישון ואחר כך גם אנחנו הלכנו למיטה.  

התכוננו לשינה כמו תמיד ותוך כדי דיברנו כרגיל. הוא ניסה לפתח שיחה על ענייני היום כאילו לא קרה כלום ואני עשיתי מאמץ להגיב כרגיל. האיום שלו ללכת מהבית כאילו התפוגג ונעלם, אבל רק כאילו. היה לי רושם שיש מין עודף נימוס בטון הדיבור שלו כלפי, אבל אולי אני טועה והוא סתם התנהג כרגיל? לא יודע, לא ניסיתי לברר.   בבוקר שאלתי לאן הוא התכוון ללכת והוא אמר לי, למלון. הנהנתי בשתיקה והמשכתי לתפקד כרגיל - ארוחת בוקר, סידורים, קניות, ניקיונות. הוא יצא מהבית לסידורים שלו ואני נשארתי לטפל בכל הדברים שהם תחת אחריותי. לפני שהוא הלך דיברנו מה נעשה בשבת - אולי טיול? אולי נשאר לנוח בבית? הזמינו אותנו לארוחת צהרים, אבל עוד לא החלטנו אם נלך. נראה אם ירד גשם ויש המון ניירות שצריך לתייק. לא חסרים עיסוקים, לכאורה סתם עוד יום שישי רגיל, אבל הזיכרון של הרגע המפחיד הזה כל הזמן חוזר אלי, דוקר אותי, מענה אותי, מטריד אותי. אין לי טענות אליו. הוא כזה. הוא רתחן, הוא שתלטן, הוא לא תמיד אדם נחמד, הוא רוצה שהכל יתנהל כרצונו ולעיתים, כשהוא עייף, הוא יוצא מכליו בצורה מפחידה. אני כבר מכיר אותו ויודע איך הוא, וגם אם הוא היה מסתלק מהבית ללילה אחד הוא בטח היה חוזר והכל היה בא על מקומו בשלום, וגם אם לא, גם אם היינו נפרדים, אז מה? לא מתים מדבר כזה. אנשים נפרדים כל יום והעולם עדיין ממשיך לעמוד על תילו. אז למה הרגשתי באותו רגע שאם הוא ילך אני אמות ? ולמה אני מעניק לו את הכוח הזה עלי ולמה אני לא יכול לספר לו מה אני מרגיש? למה אחר כך המשכתי כרגיל כאילו לא קרה כלום וכאילו לא הרגשתי לרגע אחד קטן ומבהיל שהאדמה נשמטת מתחת לרגלי? איזה מין חיים יש לי? איזה מין בן אדם אני? למה אני חי ככה? לא מגיע לי משהו אחר? למה אני עושה את זה לעצמי? למה יש רגעים איומים כאלו בחיים שלי? אצל כולם זה ככה? למה אני צריך לשלם מחיר כבד כל כך על הזוגיות שלנו?

המון שאלות ואין אף תשובה. אני חושב וחושב, אבל לא יודע מה לענות, ובינתיים צריך לגמור לשטוף, צריך להכין אוכל לצהרים,  צריך להמשיך לחיות למרות הכל כי יש ילדים ובית והעולם ממשיך להסתובב, ורק הרגע הזה חוזר להטריד אותי כל פעם מחדש ותשובות אין לי.



אין תגובות:

פרסום תגובה