12. הימים הנוראים

במשפחתו של אבי נהוג שכל המשפחה מתאספת ביום השני של השנה החדשה לארוחת צהרים חגיגית - מנהג יפה לכל הדעות שאביו של אבי החל בו מיד כשעלה לארץ בשנות החמישים והוא נמשך עד היום, גם אחרי מותו.
בזמן הארוחה הם מעדכנים איש את רעהו בכל מה שקרה להם בשנה שעברה ומאחלים זה לזה שנה טובה ומוצלחת.
אני כמובן לא מוזמן וזה בסדר, אני לא מצטער ולא נעלב. זה מפגש משפחתי ומקומי לא יכירני שם. את ערב החג אנחנו עושים עם המשפחה האמיתית שלנו – אחותו תמי ודימה בעלה ועוד קומץ חברים טובים.
בבוקר היום השני של החג נפרדנו איש לדרכו, הוא נסע לדרום ולקח איתו את הילד כדי שיפגוש את אימו ואת החבר החדש שלה שבניגוד אלי כן הוזמן למפגש המשפחתי, ואני נסעתי לקיבוץ להורי.
הם כבר לא צעירים, אבל מאוד מאוד פעילים ועסוקים ומלאי מרץ. הם יודעים עלי כבר מזמן, מכירים את אבי ומחבבים אותו מאוד.
הכל גלוי ועל השולחן ובכל זאת... אני מתאמץ ליהנות ולא להרגיש ממורמר.
אנחנו אוכלים יחד ארוחת צהרים שאימי טרחה עליה מבעוד מועד, וכרגיל אצלה האוכל מוגש בטוב טעם ובכלים נאים תוך הקפדה על אסתטיקה, אבל הפעם משום מה הטעם של האוכל תפל משהו, חסר מלח.
אימא נבוכה, מתנצלת שבפקודת הרופא ובגלל בעיות לחץ דם היא ואבא...
אבא מבטל את דבריה בתנועת יד מזלזלת, רוצה להוסיף עוד מלח, אבל נכנע למבט החמור שהיא שולחת אליו ומוותר.
הם שואלים לתכניותיי אחרי האוכל ואני חש מבוכה. קשה לי להודות בפניהם שאני בודד היום, ושאין לי תכניות.
ככה זה אצלי - אם הוא איננו אני חש חסר מרץ, מיותר, נטול מעש.
קשה לי להודות בכך בפני הורי. אני לא רוצה לצער אותם ולכן אני ממציא פגישה עם חברים בשפת הים, וכדי שדברי לא יהיו שקר מוחלט אני סוטה מהדרך הביתה ונוסע לחוף החביב עלי - חוף דור.
החוף עמוס וצבעוני. סחרחרת של אנשים, ילדים, כלבים, אוהלים, צעקות, רעש ובשר חשוף מציפים את חושי. זה יותר מידי בשבילי. אני ממהר לברוח משם אל שמורת הטבע של חוף הבונים. עולה לגבעה החולית המשקיפה אל הים, עובר את אזור החפירות הארכיאולוגיות וממשיך הלאה, חוצה עוד מפרץ ועוד מפרצון.
גם שם אין לי שלווה. המפרצים הקטנים מנוקדים אוהלים ומכוניות, מאוכלסים במשפחות רעשניות שבאו לשהות בחוף בימי החג.
רק אני לבד, עובר בהמון הצוהל כמו רוח רפאים, ממשיך הלאה עד לשער החלוד של שמורת הטבע.
מעבר לגדר אין יותר אוהלים ואני פוסע בודד בשביל הכורכר הדוקרני, חוצה את הסלעים ועומד על קצה המצוק מביט בים הגועש בין הסלעים.
אחר כך אני ממשיך ללכת בין שיחי עדעד יבשים וחצבים פורחים עד הגיעי למפרץ עגול אחד, מושלם ביופיו הבתולי.
אני עומד על גבעת כורכר קטנה, סביבי פורחות חבצלות חוף לבנות מדיפות ריח ענוג ומשקיף למטה על המראה הנהדר של קו החוף הנקי והמעוגל הנושק לחלקת מי התכלת.
ואז אני רואה אותם – הם צפים במים, ראשיהם סמוכים זה לזה, זרועותיהם שלובות.
גבו של הגבר מופנה אלי ומהמקום בו אני עומד אני לא בטוח אם הוא מחבק בזרועותיו אישה או גבר והאמת, אני מעדיף לא לדעת.
הם נעים בהרמוניה, מרוכזים אחד בשני, מתנודדים קצובות זה כנגד גופו של השני, או אולי השנייה? לא יודע.
על פי חוקי ההסתברות די בטוח שהנאהבים במים הם גבר ואישה, אבל מי יודע?
חש כמציצן אני מתמלא מבוכה ונסוג לאחור. מסלק את זוג הנאהבים משדה ראייתי אני יושב קצת בין החבצלות, מביט בים, בחול, בשמים, בחצבים הפורחים על הרכס החולי וחושב איך היו נראים חיי אם לא הייתי פוגש אותו, אם הייתי פוסע בתלם ועושה את מה שעשו כל שאר חברי – מתחתן, מקים משפחה וחי כמו כולם, ויודע שזה לא היה הולך. אני שוב שוגה באשליות, אם זה לא היה הוא זה היה מישהו אחר.
כל שנה אני עושה את אותו חשבון נפש וכל שנה אני מחליט מחדש שהדרך בה הלכתי היא העדיפה, בשבילי בכל אופן.
אחר כך אני יורד למטה, עובר בשביל צר בין הסלעים ופוגש קבוצה עליזה של כמה משפחות עם ילדים וכלבים שבאו לרחוץ במפרץ הבודד.
אני מקווה שזוג הנאהבים הספיק לצאת מהמים וממשיך ללכת בשביל צר בין ברכות דגים. רואה שלדגים, עגורים, ברווזים ומצטער שהילד לא איתי כדי לראות גם כן את כל היופי הזה, ופתאום קולט שאני נשרף מהשמש ושאני עייף וצמא, וכבר מאוחר ואני צריך לחזור.
כשאני חוזר הם כבר בבית. הילד כרגיל שתול מול המחשב, אוזניות על ראשו, מדבר עם חברים. הוא יושב על הכורסא שלו מול הטלוויזיה לוגם בירה ומביט בי במבט כועס.
"למה הלכת לבד לים? תראה איך נשרפת?" הוא חורך אותי במבט שחור וכועס.
"אני בסדר אבי. למה אתה כועס?"
"למה? למה?" הוא קם נרגז והודף אותי אל הקיר. "איך יכולת לעשות לי את זה עמי? לפרסם את הסיפור שלי? של הילדות שלי? של דברים שעשיתי כשהייתי ילד?"
קולו הולך ויורד עם כל שאלה עד שהוא הופך ללחישה - סימן בדוק לכעסו.
"תירגע, זה קרה לפני יותר משלושים שנה אבי, כבר חל על זה חוק ההתיישנות." אני מנסה להחזיר אותו לפרופורציות, אבל אין מצב. הוא רותח, הוא פגוע, והצעתי למחוק את הפרקים שפגעו בו כל כך מתקבלת בשלילה.
"מה הטעם? בין כה כולם כבר קראו את זה."
"בחייך, רק בחורה חרדית אחת קוראת את הבלוג שלי והיא לא גולשת בחג. אני אמחק את זה ו..."
"נכנסתי לסטטיסטיקה שלך עמי, כמעט מאה איש נכנסו לבלוג שלך אתמול."
"מה?" עכשיו תורי להתפוצץ מכעס. "מאיפה יש לך את הסיסמא שלי?" אני צורח.
הוא צוחק בלעג. "נו באמת, מה אתה חושב?"
אני מתנפל עליו בזעם וכמו תמיד הריב נגמר במיטה, אבל הפעם זה לא עוזר. שנינו פגועים מידי והסקס לא מצליח לרכך את העלבון.
כל אחד בטוח שהשני טעה, נהג בנבזות, חדר לפרטיות שלו בלי רשות. הסקס שנועד להביא להתפייסות הוא קר, מנוכר ולא מספק.
הילד דופק בדלת, שואל אם הוא יכול לצאת לחברים, ולהפתעתו מקבל בלי בעיות רשות ללכת למרות שעדיין לא אכל ארוחת ערב.
שנינו נשארים במיטה, שוכבים כל אחד בצד שלו, לא נוגעים, לא מביטים זה בזה, כועסים.
"הימים הנוראים התחילו, זה הזמן לבקש סליחה." אומר אבי פתאום.
"אני מבקש סליחה אבי." אני ממהר להיענות, "לא חשבתי שאתה קורא את הבלוג שלי, לא חשבתי ש..."
"שמה?" הוא תוקף בזעם, "שאכפת לי ממך? שאני שם לב למה שאתה מפרסם?"
הוא מתהפך ונשכב עלי, פניו סמוכות לשלי, מביט ישר בעיני. "מתחילת השנה אנחנו מתכסחים בגלל הכתיבה שלך עמי. נמאס לי! אני מציב לך אולטימאטום - או אני או הוא. מה אתה בוחר?"
אני מרגיש כאילו שפכו עלי מים קרים. "אתה מתכוון שאני... שאני... שאני אמחק את הבלוג שלי? שאתנתק מהאינטרנט? שאפסיק לכתוב? מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"תחשוב לבד." הוא מפטיר בקרירות ומסתלק ממני. הפעם תורו לפרוש לשינה בחדר האורחים.
הנה הגיעו הימים הנוראים.

***

מאז תקרית פרסום הקטעים על ילדותו לא ישנו יחד. לא עזר שהתנצלתי, שבקשתי סליחה ושלאות חרטה מחקתי את הבלוג.
אהבתי את הבלוג הזה, הוא סיכם את כל החיים שלי איתו ודווקא כשניסיתי למחוק אותו הייתה תקלה בשרת של האתר שסירב למחוק את הבלוג בבת אחת ולכן הייתי חייב למחוק אותו בהדרגה, קטע אחד אחר השני.
למחוק אותו פוסט אחר פוסט היה נורא. הרגשתי כמו אחד שחתך את הורידים וכעת הוא מסתכל על דמו הניגר ארצה אט אט בעודו ממתין למותו.
או. קיי. אולי אני מגזים עם ההשוואה הזו, זה היה רק בלוג אחד מיני רבים שמתפרסמים ונמחקים וחוץ מזה המקור נשאר אצלי, אבל בכל זאת... זה היה נורא ואיום בשבילי למחוק את עצמי באיטיות מייסרת כזו, ובסוף הוא בכל זאת לא התפייס והמשיך לכעוס ולישון בחדר האורחים.
לסביבה אנחנו משדרים עסקים כרגיל. מדברים על ענייני הבית, אוכלים יחד, אפילו מסתכלים אחד על השני מידי פעם, אבל בלי לגעת, בלי לחבק, בלי לנשק. מעכשיו אנחנו כמו שותפים לדירה ולא כמו בני זוג.
ככה הוא מביע את הכעס שלו ואני, כמו תמיד, משלים ושותק וממתין לאות ממנו.
והאות הגיע - יום לפני ערב יום כיפור הוא התקרר – בארוחת הבוקר הוא השתעל והתעטש והתלונן על כאב ראש – ובכל זאת סרב להודות שהוא חולה, מתעקש כמו פרד שהוא חייב, ממש מוכרח, ללכת לעבוד.
"אתה מפגע תברואתי." נזפתי בו, "אתה מפזר וירוסים על כל צעד ושעל. צריך לשים אותך בהסגר בגלל העקשנות שלך להסתובב עם התקררות כזו. הנה, קח עוד חבילת טישו ותישאר בבית, אני אכין לך תה עם לימון ודבש."
הוא לקח את הטישו הנוסף, שתה תה עם לימון ודבש והלך לעבודה להדביק את כל הקולגות והתלמידים בישי המזל שלו.
בלילה התעוררתי לשמע שיעוליו שעלו מהסלון. ירדתי ומצאתי אותו יושב על הספה, עטוף בשמיכת פיקה, רועד כמו הומלס מסכן.
התיישבתי לצידו וכרכתי יד על שכמו. הוא הצטנף בין זרועותיי גונח באומללות.
"אני מרגיש לא טוב עמי." בישר לי, "יש לי חום נורא גבוה." גנח בקול של נוטה למות.
נגעתי במצחו הלח. אולי 37.5 חשבתי, אבל בקול אמרתי, "כן, אתה ממש בוער מחום, מסכן שלי, כולך רועד." מה שהיה נכון. אצלו כל מעלה מעל ל - 37.0 זה המון.
אנחנו הפוכים לגמרי - הוא נורא רגיש לקור ואילו אני פורח כשהטמפרטורות יורדות מתחת לעשרים מעלות.
בחורף הוא מתכרבל סביב התנור ומתלונן שמוחו התכווץ, ששריריו קפאו ושהוא לא מסוגל לחשוב ולתפקד מרוב קור. ככל שהשמש יוקדת חזק יותר הוא מתמלא יותר מרץ ושמחת חיים בעוד אני נובל מחום.
לקחתי אותו למיטה שלנו והוא התכווץ בין השמיכות בלי מחאה, מניח לי לטפל בו עם תה ואקמול ולכסניות למציצה.
"אתה כל כך חם ונעים," נמרח על גופי, "נורא התגעגעתי אליך. רק בגללך נעשיתי חולה. למה נתת לי לישון לבד?"
"זה לא היה רעיון שלי אבי." הזכרתי לו, מנסה להתעלם מהזין שלי שאחרי כמה ימים של בדידות זקף ראש סקרני וחיפש פעילות.
"נורא כעסתי עליך." העניק אבי ליטוף ידידותי לזין החנפן שלי שנדחק אליו כמו איזה כלבלב בודד שמחפש בעל בית.
"אבל ביקשתי סליחה ומחקתי את הבלוג." הזכרתי לו בעודי מנסה לשמור על כבודי ולהרחיק ממנו את השובב הזה שבין רגלי שהתעלם ממני ושב להתחכך בעוז בבטנו של אבי.
"אני יודע ואני סולח לך." לכד אבי את הסורר בין ירכיים שריריות וחלקות, דוחף את הזין שלו לתוך בטני. "למה מחקת הכל? למה לא רק את הסיפור ההוא עלי ועל דימה?"
"כי רציתי... חשבתי..." קו המחשבה שלי משתבש וכושר הדיבור שלי נחלש ככל שהזין שלי מזדקף ונעשה חצוף ותובעני יותר.
"מה חשבת?" החל אבי מנשק את כתפי וחזי, ידיו מפשקות בזהירות את לחיי עכוזי, מגששות אחרי הפתח החביב עליו.
"לא זוכר. אתה לא חולה? איך יש לך כוח ל..."
"אני רק מצונן קצת, אבל הזין שלי בסדר גמור. הנה, תרגיש." הניח את כף ידי על המוט החלקלק והפועם, וצחק כשצללתי בין רגליו ולכדתי את הזין שלו בפי.
הצחוק הפך לשיעול, אבל הוא סירב להניח לי להרים את ראשי והתעקש שאמשיך.
אחר כך הושבתי אותו, דחפתי שתי כריות בין גבו למשענת המיטה כדי שיוכל להסב בנוחיות והתיישבתי עליו.
נשענתי לאחור על חזהו ופיציתי את עצמי על כל לילות הבדידות שגזר עלי. למרבה המבוכה גמרתי מהר מידי ופרצתי בבכי.
הוא כרך את ידיו סביבי בכוח, הפיל את שנינו על המיטה וגמר בתוכי בעודנו שוכבים על צידנו כרוכים זה בזה, ואחר כך נגס בעדינות את כתפי והפציר בי להפסיק לילל. לא נורא שגמרתי לפניו, זה קורה.
"אני לא בוכה בגלל זה אלא בגלל הבלוג שלי. הרגשתי שאני הורג את עצמי כשמחקתי אותו." יבבתי.
"אז למה לא מחקת אותו בבת אחת? למה עשית את זה כל כך לאט?"
"כי הייתה תקלה באתר ולא יכולתי..." שוב נחנקתי מדמעות.
"טוב, בסדר," אמר אבי ונאנח, "אז תחזיר אותו ודי, רק אל תבכה ככה, מספיק."
"לא רוצה להחזיר אותו! מה אני, יו יו?"
"אז לפחות תחזיר את הסיפורים, חבל על הקוראות הנחמדות שלך."
"לא רוצה. כבר שלחתי אותם לאתר הסיפורים, הם יתפרסמו שם."
"אז תפרסם סיפורים אחרים." איבד אבי את סבלנותו, "תעשה מה שאתה רוצה, רק תעזוב את העבר הדפוק שלי בשקט, לא צריך לעשות סיפורים מהחטאים שלי."
"איזה חטאים עשית? אהבת את דימה? זה לא היה פשע."
"בחייך, אנחנו לא סתם התנשקנו והחזקנו ידיים, אנחנו..." הוא נאנח, "זה היה רע. הוא בכלל לא רצה את זה."
"אבי, דימה בריון. כבר בגיל ארבע עשרה הוא שקל עשרים קילוגרם יותר ממך. אם הוא לא היה רוצה לא היית יכול להכריח אותו."
"כן, אבל..."
"במה זה הזיק לו? הוא בסדר גמור, חי טוב, מאושר, עדיין החבר הכי טוב שלך, והוא אוהב אותך כאילו שהיית אח שלו. אין לך שום סיבה להרגיש אשם."
"אני לא מרגיש אשם." הזדעף אבי.
שתקתי והמשכתי ללטף את גבו החלק והשחום, פורט באצבעותיי על הבליטות העדינות של חוט השדרה שלו.
"בסדר," נכנע אבי לבסוף, "אולי אני מרגיש קצת אשם, אבל מצד שני..."
"מצד שני הייתם רק ילדים והוא לא סבל ממה שעשיתם למרות שהחליט בסוף לחיות עם אישה שהיא במקרה גם אחותך שדומה לך מאוד. הענשת את עצמך מספיק כשישנת לבד כמה ימים, ולתוספת גם חלית. זה לא מספיק עונשים אבי? אולי די כבר."
"אתה לא מבין שום דבר." הוא ממהר להפריך את פרשנותי לאירועי הימים האחרונים. "לא ישנתי לבד כדי להעניש את עצמי אלא אותך, וחוץ מזה לא חליתי בכוונה, מישהו בעבודה הדביק אותי וחוץ מזה..."
הוא משתתק כשאני מתחיל לנשק את פניו, מגשש בשפתי אחרי פיו.
"תעזוב טמבל, אל תנשק אותי! אני אדביק אותך." הוא מוחה.
"לא אכפת לי." לכדתי את פיו בפי.
הוא נכנע אחרי מאבק סמלי קצר והניח לי לנשק לו. ישנו צמודים כל הלילה והתעוררנו מחייכים.
תמו הימים הנוראים.