עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

33. חרדת נטישה

שנינו שונאים פרידות. זה משהו שנספג בנו עוד מהילדות - בשבילו פרידות הן מוות ויתמות, בשבילי הן מדבר בדידות נטול אהבה וחום. לא צריך להיות מומחה גדול בנפש האדם כדי לקבוע ששנינו סובלים מחרדת נטישה. עם הזמן פיתחנו דרך משלנו להתמודד עם החרדה הזו כדי שנוכל להמשיך ולתפקד. כמובן שהדרך הטובה ביותר להתמודדות היא להיפרד מעט ככל האפשר, אבל לפעמים אחד מאתנו חייב לנסוע. הכי גרוע אלו נסיעות העסקים שלי. החברה שבה אני עובד קשורה לחברה בגרמניה וכייקה במוצאי אני דובר גרמנית והבוס שלי זקוק לי בנסיעות לשם. למרות חוסר רצוני אני לא יכול להגיד לו שאני מסרב לנסוע. אני מהנהן בהסכמה כשהוא נותן לי את הכרטיסים, מסתיר את המתיחות שמקשיחה את שרירי ומכבידה על נשימתי, מחייך ואפילו אומר תודה. אחר כך אני מתארגן לנסיעה בקפדנות - אוסף את כל המסמכים הדרושים ותוך כדי כך מתכנן איך ומתי אבשר לאבי ששוב אעדר מהבית לכמה ימים. הכי חשוב זה העיתוי - לא מוקדם מידי חלילה, אבל גם לגלות לו ברגע האחרון תהיה טעות חמורה. בתזמון מחושב בקפידה סיפרתי לו בארוחת הערב שאני עומד לנסוע מחר לגרמניה עם הבוס בענייני עבודה.

"אתה חייב לנסוע?" שאל בזעם עצור והניח את המזלג מידו.

"כן, הבוס צריך אותי ואני חייב לנסוע, וחוץ מזה בא לי לנוח ממך קצת." הוספתי בעזות מצח ספונטאנית שתכננתי היטב מראש.

כמו שקיוויתי הוא נעץ בי את המבט הזה - מבט פראי של פנתר אינדיאני. הבטתי בו חזרה במבט יציב, שומר על ארשת של שלווה שקיוויתי שהיא מסתירה את רעד הפחד המעורב בתשוקה שעבר בי מקצה קדקודי עד כפות רגלי.

מאז שנפגשנו ידעתי על הפנתר הזה שהוא מחביא בתוכו. רוב הזמן אני טורח להרגיע אותו ולפנק אותו כדי שיהיה שקט. אני לא מסוגל להתמודד אתו כל יום, אפילו פעם בשבוע לא הייתי מחזיק מעמד, אבל מידי פעם אני מניח לו להתפרץ. נכון, כשהיינו צעירים יותר זה קרה לעיתים יותר קרובות, בשנים האחרונות זה קורה רק בהזדמנויות מאוד מיוחדות שאני מתכנן בקפידה מראש.

באותן הזדמנויות נדירות - למשל נסיעה שלי מהבית - אני מתגרה בו, מרגיז אותו, ואז מפנה אליו את גבי בחוסר זהירות מחושב היטב. כשזה קורה אין לו אלוהים. הוא נעשה חסר מעצורים ואכזר, חרש למילות הביטחון שלנו הוא לא מניח לי עד שהוא בטוח לגמרי שהגעתי אל קצה יכולתי. כמו פנתר יפה, פראי, חזק וגמיש הוא תוקף אותי, מכאיב לי בלי רחמים, סוחף אותי מעבר לגבולות השגרה היום יומית הנוחה שלנו ולא מניח לי עד שאני חווה אורגזמה פנימית שהופכת את כל קרבי כאילו הייתי גרב ישנה. אחרי שזה נגמר אני נשמט חסר אונים בזרועותיו רק אז הוא מרשה לעצמו להתפרק בתוכי בגניחה עמוקה שכמו נובעת מעומק נשמתו. בבת אחת כל הזעם והפראות אוזלים מתוכו והוא נרגע ומתמלא פתאום חרטה. הפנתר הפראי הופך לחתלתול עדין שמלקק את החבלות שהשאיר על גופי בלשון חמה ומחוספסת, מתפלא למראה חיוך התודה שלי. אני יודע שעכשיו, אחרי ששבע הוא יחזור בשקט לנמנם בכלובו, כעת אני יכול לעזוב אותו בלי להרגיש יותר מידי אשם.

"למה הוא מתנהג ככה כשאתה נוסע?" שואל נועם בדרך לרכבת שאמורה להביא אותי בבטחה היישר לשדה התעופה. "אני שונא את זה. כשאתה איננו הוא לא אוכל כמו שצריך ושותה יותר מידי וכמעט שלא עולה לקומה העליונה. אתה יודע שעד שאתה חוזר הוא נשאר לישון בבגדים על הספה?"

"הוא לא אוהב את המיטה שלנו כשאני לא שם." אני מסביר.

נועם מעביר יד על השריטה שעל לחיי. "איך אתה סובל את הדברים האלו?" הוא שואל במורת רוח. אין טעם לשקר לו שזה סתם שריטה. הוא יודע. אין לי מושג מאיפה. אבל הוא יודע.

"זוגיות בין אנשים זה דבר מוזר. קשה להסביר אותו." אני אומר בזהירות, משתדל לא לשקר, אבל גם לא להיכנס ליותר מידי פרטים. הוא כבר לא ילד, אבל יש דברים שהם לא עניינו.

הוא נאנח. נועם מבין לגמרי את ההסתייגות שלי מדיבור על מה שקורה ביני לבין אבי. הוא מכיר היטב את חוסר הרצון הזה להניח אפילו לקרובים ביותר להציץ לפרטיות שלך, אולי זה גנטי, הנטייה הזו להסתגרות.

"אם הוא שונא את הנסיעות שלך למה אתה בכל זאת נוסע?" הוא שואל אחרי כמה דקות של שתיקה נינוחה, "אתה כל כך אוהב את גרמניה?"

"מה פתאום? שונא את המקום הזה, שונא את הצליל של השפה שלהם. תמיד יש לי שם חלומות איומים על השואה. אני חושב שנקי שם מידי, ומה שהכי גרוע זה שלצערי אני כל כך דומה מבחינה חיצונית לאנשים הללו שהם תמיד טועים וחושבים שאני אחד משלהם ופונים אלי בשפה הנתעבת שלהם."

"למה נתעבת?" הוא מתפלא, "הרי אתה מדבר גרמנית לא רעה?"

"כן, בגלל סבתא שלי שלא למדה עברית גם אחרי ארבעים שנה בארץ, אבל אני עדיין שונא את השפה הזו, ואת העם הזה, המסודר והנקי והמרובע מידי."

נועם מגחך. "אבל גם אתה בדיוק כזה, מסודר ומרובע ונקי."

"כן." אני מסכים, מנסה לרפות את לסתי ההדוקה ולחייך, "אני יודע. אני בדיוק כמותם. בגלל זה הבוס אוהב שאני בא אתו. אני מסתדר אתם מצוין, מבין אותם בלי בעיות. הם אוהבים אותי, אבל אני שונא אותם! אני מעדיף אנשים כמו אבי -בלגניסטים, לא מנומסים שתמיד מאחרים לכל מקום. מחייכים רק כשבא להם לחייך, ומתפרצים כשהם מתרגזים."

נועם שותק וחושב על דברי. אני כמעט יכול לחוש את הגלגלים במוחו המסודר נעים שלב אחר שלב בעוד הוא מעכל לאיטו את מה שאמרתי. "אני לא אוהב בלגן." הוא אומר לבסוף בשקט, "ואני שונא איחורים, ואני לא סובל את ההתנהגות המשונה של אלברט כשאתה לא נמצא. בפעם האחרונה שנסעת הוא ממש עבר כל גבול עם השתייה שלו. לא טוב שדני רואה את זה."

"אם הוא יגזים תקרא לגיס שלו, הוא ישתלט עליו בלי בעיות." אני נותן לו את מספר הטלפון הנייד של דימה, "ואל תדאג לדני, הוא כבר יודע שאבי משתגע קצת כשאני לא בבית, הוא רגיל אלינו."

"אני לא מבין איך אתה מסתדר עם בן אדם כל כך שונה ממך, אני אוהב אותו מאוד, אבל אני לא מבין, מה בכלל יש לך במשותף אתו?" מתפרץ נועם.

"חרדת נטישה." אני אומר, "זה מה שמשותף לשנינו, גם אני נעשה משונה כשהוא לא נמצא."

"לא שמתי לב שאתה משתגע כשהוא נוסע לכמה ימים." מוחה נועם, "להפך, אתה מנצל את הזמן שהוא איננו כדי לסדר הכל. כשהוא נוסע אתה תמיד עושה ניקיון יסודי בבית ו..." הוא משתתק, נדהם בעוד המשמעות של התנהגותי האובססיבית בעת העדרו של אבי מחלחלת לאט למוחו.

"בדיוק." אני מחייך למראה ההבנה המצטיירת לאט על פני, "אז כמו שאמרתי לך, זוגיות זה דבר משונה."



אין תגובות:

פרסום תגובה