16. הרעיונות המוזרים שלו

פעם בכמה שבועות הוא נוסע לביקור אצל קרוביו במושב. בזמנו הוא התעקש שאבוא איתו, ואני הייתי כובש את אי הרצון שלי והולך איתו בצייתנות, מביך בנוכחותי את עצמי ואת קרוביו, ונושם לרווחה כשהביקור היה מסתיים סוף סוף והיינו יכולים ללכת הביתה.
לאט לאט התמעטו ביקורי, וכיום אני לא מצטרף אליו עוד.
את הוריו לא הכרתי, הלכו לעולמם לפני שנפגשנו. את אחותו וגיסו אני מכיר ואוהב מאוד והם אותי. הם גרים בקרבת מקום והם כל המשפחה שאני זקוק לה.
שאר בני משפחתו גרים בדרום. הם דתיים ושמרנים ומוצאים את מצבו – גבר נשוי שחי כבר שנים רבות בנפרד מאשתו המאושפזת - בלתי נסבל.
אבי בא מעדה מאוד שמרנית, דתית, מסוגרת (הוא הודי, יליד בומביי). בן דוד אחד שלו התחרד והוא רב ובניו לומדים בישיבה, שאר הקרובים דתיים פחות, אבל מסורתיים. דעתם אינה תופסת גבר שחי בלי אישה לצידו. גבר שחי עם גבר אחר? הם לא מסוגלים אפילו לחשוב על תועבה כזו בלי להזדעזע.
הכי פשוט היה לנתק את הקשרים איתם, אבל אבי לא מסוגל. אם לא ישמור קשר עם דודיו ואחייניו יחוש כאילו חילל את כבוד הוריו. כבוד למבוגרים ממנו טבוע בו חזק, והצורך לחלוק כבוד לזקני משפחתו חזק ממנו.
וכך, בשם אותו כבוד מפוקפק, הוא סובל כל כמה שבועות והולך לביקור המתועב ההוא, עונה מה שעונה לחקירות על שלומו ועל חייו נטולי האישה, מוסר דין וחשבון על הילד שבגלל הכבוד המשפחתי לא נמסר לאימוץ מיד כשנולד, כפי שהיה צריך לעשות, אלא התגלגל שנים מיד ליד, נמסר פעם להשגחת הדודה הזו, ופעם להשגחת הדוד האחר, עד שמשהו העלה רעיון להפקידו בידינו.
אני מקווה שהוא יישאר אצלנו עד שיהיה בוגר דיו לדאוג לעצמו.
שלוש-ארבע פעמים בשנה, בדרך כלל לפני החגים, אבי אוזר עוז והולך לבקר את אשתו. אין לי מושג איך היא נראית ומה בדיוק מצבה, אבל היא מאושפזת כבר שנים במוסד פרטי קטן ושקט. אין תקווה רבה שתוכל אי פעם לחיות מחוץ למוסד ההוא.
הוא חוזר מהביקורים הללו מאוחר בלילה, שפוף ועייף, ומבלה את שאר הלילה על הספה בחברת בקבוק עראק.
אני לא אוהב את זה, אבל שותק. אין טעם להציק לו או להוכיח אותו על השתייה. זו דרכו להתגבר על רגשות האשמה שהוא חש בגלל מחלת אשתו.
רגשות האשמה שלו חסרי כל ביסוס - הנטייה לדיכאון כרוני היא גנטית. הוא יודע זאת בדיוק כמוני, אבל ככה זה אצלו. אחרי הלידות היא לקתה בדיכאון והוא, שמעולם לא אהב אותה כשם שגבר צריך לאהוב אישה, חש אשמה.
אחרי כל פגישה איתה הוא משתכר. בבית יש לנו רק קצת יין ולפעמים בירה. אף פעם לא קניתי שתייה חזקה יותר ואין לי מושג מהיכן הוא משיג את העראק. הוא שותה בחשאיות, אנחנו אף פעם לא מדברים על זה. רק הבקבוק הריק בפח מעיד על מה שהתרחש בלילה.
בהתחלה עוד הייתי מנסה להצטרף אליו, מנסה לפחות לישון איתו באותם לילות שתייה, אבל אחרי שהוא גירש אותי בזעף מספר פעמים, מסרב להניח לי להשתתף בטקס הפרטי הזה שהוא עורך אחרי כל ביקור אצלה, הבנתי את הרמז והנחתי לו.
אני מניח שגבר שמשתכר רק שלוש ארבע פעמים בשנה לא נחשב לאלכוהוליסט ואין טעם להציק לו. אם הוא עומד בביקורים הללו אני אעמוד בשינה בלעדיו.
כנראה שהפעם הביקור היה נורא יותר מהרגיל. קיבלתי טלפון בהול ממוזג של פאב מסוים באחת מערי השינה של תל אביב שאבי נמצא אצלם ומתנהג מוזר.
השעה הייתה כבר די מאוחרת, היה אמצע שבוע העבודה ומחר צריך לקום מוקדם, אבל אם הוא בצרות... צלצלתי לאחותו ואחר כך נשאתי את הילד הרדום לרכב.
דימה, גיסו של אבי, כבר חיכה לי בפתח ביתם. השארנו את הקטן, רדום ומפהק, בידי אחותו של אבי וחשנו לפאב ההוא. למרות שהכבישים היו ריקים זו לא הייתה נסיעה נעימה.
"כבר מזמן הוא לא עשה דבר כזה" אמר דימה במבטאו הרוסי הרך, "אני לא מבין למה הוא נסע לבקר אותה עכשיו. החגים השנה נופלים רק באמצע ספטמבר, מה עובר עליו?"
רק אז הבנתי שגם דימה יודע על מנהגו של אבי להשתכר אחרי כל ביקור אצל אשתו. אני לא יודע למה זה הפתיע אותי. הם גדלו יחד כמו אחים. בין שניהם אני נחשב לזר שזה מקרוב בא. למרבה המזל מהרגע הראשון שנפגשנו דימה חיבב אותי והבין את עוצמת האהבה והמסירות שלי לאבי. הוא מקבל אותי כבן משפחה ואני אסיר תודה לו על כך.
"אני לא מבין? איך הוא הגיע לשם בכלל?" אני תוהה.
"מלי גרה לא רחוק מהפאב ההוא." אומר דימה חרש, סוקר אותי מהצד במבט זהיר.
ליבי שוקע בקרבי, מלי היא אימו של הילד.
במשך שנים היא נעה ונדה בעולם. לפעמים היא בחו"ל, לפעמים בגמילה, לפעמים בבית סוהר, לפעמים מנסה לשקם את חייה עם גבר כלשהו שתמיד מתגלה כמנוול ששוב מדרדר אותה לסמים.
ידענו שלאחרונה היא הצליחה להתנקות מסמים בזמן ששהתה בכלא והיא חיה אצל דודתה. שנינו חושבים על אותו דבר - כל פעם שהיא נקייה מסמים היא רוצה לקחת אליה את הילד, ובכל פעם טיבו של הגבר שהיא חולקת איתו את מיטתה גורם למשפחה להטיל ווטו על הרעיון, אבל הפעם היא בלי גבר חדש ו... בטני שוקעת מפחד וידי מתחילות לרעוד. אני עוצר בצד הכביש ויוצא אל הלילה הלח והדביק.
דימה מבין ובלי מילים מתחלף איתי במקומות ונוהג במקומי עד לאזור תעשיה מוזנח בגוש דן, לצד שכונת עוני מתקלפת.
את אבי ומלי אנחנו מוצאים בפאב קטן ומטונף. הוא מסתובב חסר מנוחה הלוך ושוב, רוקד ומדבר אל עצמו, והיא יושבת על כסא גבוה, נשענת על הבר וצוחקת למראהו.
הוא שיכור כפי שלא ראיתיו מעולם - חסר שליטה, מתנודד כה וכה, מגמגם במקום לדבר. שערו השחור שמוט על מצחו בחוסר סדר, בגדיו פרועים, כפתורי חולצתו פרומים למחצה, אלו שכן מכופתרים לא נמצאים בלולאות המתאימות. רוכסן מכנסיו פתוח.
דימה מניח יד גדולה על חזי והודף אותי לאחור, מצווה עלי להיכנס לרכב ולהתניע.
"אבל..." אני מוחה.
"עמי אני אוהב אותך מאוד, אבל תאמין לי, יותר טוב ככה." אומר דימה בקול שקט אך תקיף. אני מציית וחוזר לרכב.
כמה דקות אחר כך הוא חוזר עם אבי, מוטל על כתפו החסונה. מלי רצה אחריהם, ספק צוחקת ספק נרגזת. עקביה הגבוהים מתעקמים על כל צעד, היא מקללת וצוחקת, ומיד אחר כך מתרגזת וצועקת.
דימה מתעלם ממנה. בלי יותר מידי גינונים הוא משליך את אבי למושב האחורי, מתיישב לצידי ופוקד עלי, "סע!"
אני לוחץ על הגז ובורח משם מהר ככל האפשר. היא נשארת מאחור, רצה קצת אחרי הרכב ואחר כך נעלמת. בזיכרוני נשארות רק עיניה הכהות, היפות, הדומות כל כך לעיניו של הילד.
"זין היא תקבל את הילד!" אומר דימה כשאנחנו יוצאים סוף סוף מהעיר המקוללת ההיא ושמים פעמינו צפונה.
דימה הוא גבר בהיר, שרירי, יותר רחב מגבוה. פניו גדולים ורבועים, לסתו בולטת בעקשנות, ועיניו כחולות וצרות. הוא גדל אצל סבתו. יחסו לנשים עדין ומלא כבוד. את אשתו ובנותיו הוא נושא על כפיים, גם עם בניו הוא מתנהג ברכות. מעולם לא שמעתי אותו מתבטא בגסות כזו כלפי אישה.
"פרצוף של חוליגאן, גוף של מרים משקולות, אבל לב של חתלתול." אומרת עליו אשתו וצוחקת.
"אתה חושב שהיא תהיה בסדר?" אני שואל בחשש.
"זאתי בחיים לא תהיה בסדר. דפוקה נולדה ודפוקה תמות." הוא אומר בקול זועם, "עשתה דבר אחד טוב בחיים שלה וילדה את הבן שלה, וגם את זה היא מנסה לחרבן."
"אני לא מבין למה אבי צריך לשתות בגללה?" אני מתפלא, מנסה לנהוג ולהביט אל המושב האחורי בעת ובעונה אחת.
לבסוף אני מתחלף שוב עם דימה ויושב לצידו של אבי שישן כעת, ראשו על ברכי, מהדק את ידי אל חזהו בכוח מפתיע.
דימה מושך בכתפיו בתשובה לשאלתי ואני יודע באותה הוודאות שאני יודע שמחר אהיה עייף ועצבני בעבודה שהוא יודע למה האיום של מלי לקחת את הילד גרם לאבי לשתות ושהוא לא יגלה לי כלום.
עשרים שנה עברו ועדיין אני החדש בשלישיה הזו, זה שלא מספרים לו כלום.
רק למחרת בבוקר כשאנחנו מתעוררים חבוקים במיטה שלנו אני מעז לשאול את אבי מה קרה אתמול בלילה.
"נדבר אחר כך," הוא מחכך את לחיו הדוקרת בגבי, "אתה תאחר לעבודה."
"אז פעם אחת אני אאחר," אני אומר בקוצר רוח. "תדבר איתי אבי, אני רוצה לדעת מה קורה."
"כמו תמיד היא רוצה את הילד," הוא אומר, מהדק את ידיו סביבי, "והפעם היא אמרה שהיא לבד ושהיא נקייה, אז הזמנתי אותה לפאב לבדוק עד כמה היא באמת נקייה."
קולו נשמע ציני ומריר כל כך, וכשאני מסתובב להביט בפניו הוא מחביא אותן בחזי, מסרב להביט בעיני.
"שכבת איתה?" אני שואל חרש.
הוא מהנהן. "זיינתי אותה בשירותים, והפעם לא שכחתי קונדום."
"אז הילד שלך?"
הוא מושך בכתפיו, מתפתל בזרועותיי, מנסה לקום, אבל אני אוחז בו בחזקה, מצמיד אותו למיטה ומתעקש. "הילד שלך אבי?"
"לא יודע. איך אפשר לדעת אצל אחת כזו?" הוא פולט בזעם ובורח למקלחת.
"נקייה היא לא." הוא אומר, ומביט במבט זועם בראי. עיניו האדומות וזיפי זקנו משווים לו מראה של רשע.
"אתה לא מתכוון לעשות סיפור מזיון עלוב אחד עם נקבה?" הוא שואל ומחפש את מבטי בראי. אני נקרע בין זעם, בחילה ותיעוב כלפי שנינו, ושותק.
"הייתי חייב לעשות את זה," הוא ממשיך לדבר בקול נוקשה, "אם היא הייתה לוקחת לנו את הילד..."
"למה לקחת אותה לשתות? אם רק היית נותן לה סיכוי אולי היא לא הייתה מדרדרת שוב?" אני מצליח לפלוט בקושי, מתעקש לא להביט בפניו, אחוז בושה נוראית מעורבת בהקלה מזוויעה.
"לא על חשבון הילד שלנו!" הוא אומר וחובט באגרופו על השיש, "וחוץ מזה, עמי, הרי בלי הילד..."
"מה בלי הילד?"
הוא מסתובב ומביט בי במבט מוזר. "הרי אם היא תיקח אותו, אתה ואני... אני יודע שאתה נשאר איתי רק בגללו." הוא פולט במהירות ומיד מסתובב ומכסה בחיפזון את פרצופו בקצף גילוח.

הרעיונות המוזרים שיש לו לפעמים. "אבי אתה ממש דביל." אני אומר אחרי כמה שניות של שתיקה נדהמת, "ואתה תחתוך את עצמך אם לא תזהר. בוא הנה, שב פה."
אני מושיב אותו על הכסא ויושב מולו על האסלה, לוקח ממנו את התער ומגלח אותו בזהירות.
"אז אתה לא נשאר איתי רק בגלל הילד?" הוא שואל אחרי שהתגלחת מסתיימת.
"בטח שלא! טיפש אחד!"
"אתה סתם אומר את זה, אבל אם הוא לא היה אתנו אז..."
"אם אתה לא מאמין חכה עד שהוא יתגייס ותראה שאני לא הולך לשום מקום."
"טוב, נחיה ונראה." הוא מחייך, חיוך קלוש אמנם, אבל חיוך.
"חיבוק?" הוא מושיט אלי את ידיו. אני נכנס אל בין זרועותיו ומאמץ אותו אלי.
"אתה כועס?" הוא לוחש חרש באזני.
אני מניד לאות לא. איך אני יכול לכעוס עליו? מהרגע שנפגשנו הוא כל עולמי. עשרים שנים עברו מאז והוא עדיין לא מבין זאת.

"מה יהיה איתה?"      
הוא מושך כתפיים. "בטח תלך שוב לגמילה."
למחרת מתקשרת העובדת הסוציאלית שלה. מלי בגמילה, והפעם מסרה את שמו של אבי כאבי בנה. הוא מתבקש להביא אליה את הילד לביקור.
אבי מביט בי, אני מהנהן לאות הן.
"אז אני יכולה לרשום אותך כאבי הילד?" מתעקשת העובדת הסוציאלית, צעירונת בעלת מבטא אמריקאי. "אפשר לסדר בדיקת רקמות אם תרצה."
"לא צריך. אני האבא." אומר אבי ומביט בי, אני מהנהן ומגלה לרווחתי שסוף סוף אני יכול להביט חזרה בעיניו בלי להרגיש בושה.