עוקבים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

1. משחק הקריאה

דימה

כשהייתי ילד בקרית ים ג' החבר הכי טוב שלי היה אדיסו מקונו האתיופי שכולם כינו אדי, את רוב הילדות העברתי במשחק כדור רגל, אדי היה החלוץ שלנו ואני הייתי השוער. ניצחנו את כל הקבוצות מקרית ים א` וב` ואפילו צילמו אותנו לעיתון, ומתחת לתמונה כתבו – ילדי העולים נהנים יחד מפעילות ספורטיבית.

כשלא שיחקנו כדור רגל התרחצנו בים ולפעמים, כשלא הייתה לנו ברירה, גם למדנו בבית הספר.

בהתחלה גרתי עם אבא וסבתא בדירה קטנה בקצה בלוק ארוך שנבנה בשנות השישים בשיטה טרומית. אדי גר באותו הבלוק, אבל בכניסה האמצעית. הרחוב שאני ואדי גרנו בו היה ממש על שפת הים וכל לילה הלכתי לישון לרחש גלי הים, אחרי שאימא עזבה רחש הים הרדים אותי כל לילה במקום אימא.

השכונה המוזנחת שלנו לא נראתה אף פעם יפה. הכול החליד והתפורר באוויר המלוח של הים, הקירות התקלפו, המדרכות היו בקועות ומתפוררות, ופחי האשפה החלודים עלו תמיד על גדותיהם. למרות כל מאמצי הגינון של המועצה הפרחים היחידים שפרחו אצלנו היו פרחי נר הלילה הצהובים שאבא קרא להם פרחי זבל כי הם פרחו בעיקר ליד פחי האשפה.

גרנו בסלמס, אבל לא היה לי אכפת. אבא לעומתי שנא את זה. הוא רצה שירד גשם בקיץ, ושלג בחורף, ושלכל האנשים יהיה אותו צבע.

"רק בלגן וברדק יש כאן עם כל השחורים האלו." היה רוטן ושותה וודקה. בשבילו, כל מי שלא היה משלנו היה שחור. ידעתי שעוד מעט יתיר את החגורה שלו וירצה להצליף בי ולכן הייתי בורח לאדי. בימים הראשונים הייתי אוכל את האוכל שלהם וחוזר הביתה לחטוף מאבא. אחר כך קבלתי שכל והייתי נשאר לישון אצלם. הם תמיד קבלו אותי יפה ואחרי כמה זמן הרגשתי כאילו אני אחד מהם.

בסוף לאבא נמאס, הוא פשוט הסתלק לו והשאיר אותי עם בבושקה. בהתחלה הוא עוד שלח כסף, קודם מחיפה, אחר כך מתל אביב, אחר כך ממוסקבה, ובסוף מאסטוניה, משם הגענו. בקיץ האחרון שלי בקרית ים, כשהייתי בן ארבע עשרה, הוא כבר לא שלח בכלל כסף. חיינו מאבטחת הכנסה ומביטוח לאומי, וגם מעזרה של שכנים, בעיקר אימא של אדי – אישה קטנה ורזה עם חיוך עייף וסבלני, שאף פעם לא שכחה לתת לי ליטוף כשהייתי ישן אצלם.

הכול השתנה בקיץ שבו מלאו לי ארבע עשרה. זה קרה באמצע החופש הגדול שבין חטיבת הביניים לתיכון. חזרנו מהים ואחרי שאכלנו צהרים הלכנו לשחק כדור רגל. זינקתי על הכדור שאדי ניסה להשחיל לשער שלי והפרצוף נמרח לי על האדמה. הראש שלי פגע באבן וירד לי המון דם. כולם צרחו והאחים של אדי, מתן ונדב התאומים בכו.

הם היו אז ממש קטנים, בני שלוש בקושי, אבל אדי, כמו תמיד, לא התרגש. הוא הוריד את החולצה שלו, וכרך אותה על הראש שלי. לא ראיתי כלום מרוב דם שנזל לי על העיניים. זה היה מפחיד, אבל רק קצת. הרגשתי את הידיים של אדי על הכתפיים שלי, ושמעתי את הקול שלו, רגוע ובוטח, "בואי ניקח אותו לאימא," הוא אמר לתמר אחותו הקטנה, "צריך לשים לו קרח על הפצע."

העיניים שלי היו עצומות ודבוקות מדם. הם הובילו אותי בזהירות, מחזיקים בי משני צדדי. בצד ימין הרגשתי את הידיים של אדי על הכתף והמרפק שלי. ידיים חזקות, חמות, יבשות, קצת מחוספסות. ידיים שנגעו בי מאות פעמים ומגען היה מוכר לי כמגע ידי שלי.

מהצד השני חשתי את הידיים של תמר, ידיים קטנות יותר, רכות, עדינות, רועדות קצת בתוך ידי. היא ליטפה לי את הכתף ביד אחת ולחצה חזק את היד השמאלית שלי בידה השנייה וכל הזמן אמרה לי, "אל תפחד, אל תדאג, אני אטפל בך."

אדי משך אותי קדימה ולא דיבר. רק תמר דיברה, וכשקרבה את ראשה לראשי, הרגשתי איך הצמות שלה נוגעות לי בפנים ומדגדגות לי את הלחיים.

אחר כך נכנסנו לדירה שלהם ואימא של אדי צעקה באמהרית, ומיד הושיבו אותי ורחצו אותי וניגבו אותי, ובסוף התברר שזה רק חתך לא רציני, בדיוק בקו בין השיער למצח. סבתא שהוזעקה אלי נישקה אותי ואמרה לי שעד החתונה זה יעבור והוסיפה שאיזה מזל שהעיניים שלי לא נפגעו והפעם נאלצתי להסכים מפני שאחרי שהדם נרחץ מפני, יכולתי לפתוח את העיניים ולראות את תמר.

נכון, ראיתי אותה המון פעמים במשך החודש הראשון של החופש הגדול, אבל רק היום ממש הסתכלתי עליה וגיליתי שהיא ממש יפה.

היה לה חזה יפה, ורגלים ארוכות ודקות, ופנים עגולות מקסימות. הכול בה מצא חן בעיני, העיניים השחורות והמלוכסנות, המצח הגבוה והמעוגל, השפתיים המלאות שדרכן הציצו שיניים לבנות והעור שלה – חום שוקולד חלק ומפתה, מתוח בצורה נפלאה מעל עצמות לחיים גבוהות וכתפיים חלקות, והרגלים… הסתכלתי על הרגלים שלה במכנסים הקצרים האדומים, חשבתי על מה שיש בין הירכיים המוארכות והחלקות האלו, ושוב עמד לי, כמו שקרה המון פעמים בזמן האחרון.

"תשתה, זה מתוק." אמר אדי ודחף לי ליד כוס של מיץ מנגו. הוא ידע שאני לא אוהב קולה רק מיץ לא מוגז. ככה זה כשאתה מכיר מישהו כל כך הרבה זמן, בלי לשים לב אתה לומד עליו המון דברים. אתה כבר מכיר את הריח שלו, יודע איך תרגיש כשהוא ישים את היד שלו על הכתף שלך, או על החזה, או על הבטן, או יותר למטה ואתה כבר יודע שיש דברים שאפשר להגיד לו ויש דברים שלא.

"תשתה, תשתה." אמרה לי תמר, ושמה יד דקה ורכה על המצח שלי. שתיתי לאט לאט, וכמו במשחק מצא את ההבדלים העברתי מבט בינה לבין אדי, שם לב בפעם הראשונה כמה הם דומים, לא זהים כמו התאומים מתן ונדב אלא דומים, וגם שונים.

תמר נמוכה יותר, הפנים שלה יותר עגולים והשיער שלה ארוך, אסוף בצמות מקושטות בחרוזים צבעוניים. אדי רחב יותר בכתפיים, הפנים שלו רזות יותר. העיניים והשפתיים המלאות זהות אצל שניהם, וגם העור השוקולדי החלק, מתוח ומבהיק מעל עצמות לחיים גבוהות וכתפיים עגולות וחלקות.

אחרי שכוס המיץ נגמרה תמר הורידה את היד שלה מהמצח שלי ואמרה שהנה שוב חזר לי הצבע לפנים ורק אני ידעתי שהפנים שלי אדומות בגלל הרגלים שלה ומה שמתחבא ביניהן, לא בגלל המיץ.

בבושקה לקחה אותי הביתה והשכיבה אותי במיטה. שכבתי בעיניים עצומות וחיכיתי לאדי, חושב על תמר ועל העור החלק שלה, ואיך החולצה שלה נמתחה בקפל ישר וענוג בין השדיים שלה. הייתי מת לראות את הפטמות שלה ו… "אתה חושב על תמר." אמר לי אדי וזרק עלי את ה`הוביט` שכמעט גמרנו לקרוא, נשאר רק הפרק האחרון. לא התפלאתי ולא ניסיתי להכחיש, אדי מסוגל לקרוא את המחשבות שלי, זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנפגשנו.

הייתי בן שבע, תלמיד כתה א` מבוהל ונרגש, לא ידעתי כמעט עברית ורציתי לעשות פיפי. אבא היה עצבני עוד יותר ממני וגם הוא לא ידע עברית, הוא לחץ לי את היד נורא חזק, ופחדתי שאני אעשה פיפי על עצמי לפני שאמצא את השירותים.

פתאום אדי ניגש אלי, דחף לי כדור רגל חדש וצבעוני לתוך הבטן, ואמר, "אתה תהיה השוער, אבל קודם בוא נלך להשתין." ולקח אותי מאבא ישר לשירותים.

גם הוא היה תלמיד כתה א`. איך הוא ידע איפה השירותים בבית הספר ושאני רוצה לשחק כדור רגל ושאני צריך להשתין?

לא יודע, אבל הוא ידע, אדי תמיד ידע הכול לפני.

תפסתי את ה`הוביט` באוויר והתהפכתי על הגב, זז הצידה כדי לפנות לאדי מקום. הוא נשכב לצידי והקשיב, ואחרי כמה דפים התחלפנו בקריאה. וכרגיל, תוך כדי הקריאה שיחקנו במשחק הקריאה. המשחק פשוט מאוד, קודם כל אנחנו נועלים את דלת החדר שלי ואז אנחנו מכניסים את הידיים שלנו אחד לתוך מכנסי השני, ומלטפים זה לזה את הזין. מי שמצליח לקרוא בלי אף טעות, למרות ההפרעה, הוא המנצח, ומי שטועה משלם קנס.

כשאנחנו גומרים נגמרת גם הקריאה ואנחנו עושים הפסקה, ואז, או שעושים דבר אחר או שממשיכים שוב. תלוי במצב ובנסיבות, וגם בחשק של אדי.

בהתחלה גמרתי נורא מהר, הוא רק נגע בי והכול נגמר, אדי היה מכריח אותי להתאפק ולהתאפק עד שהוא היה מוכן, ורק אחרי שהתיז את הזרע שלו לתוך הידיים שלי הוא אפשר גם לי לגמור. אם הייתי גומר לפניו הוא היה כועס ומכריח אותי להמשיך ללטף אותו ולגעת בו בכל מקום, גם בביצים ובתחת, עד שהוא גמר. אחר כך הוא גילה שיש מקום מתחת לביצים, שאם לוחצים עליו אי אפשר לגמור, זה כואב, אבל כאב נעים.

"ככה נוכל להיות מתואמים." הוא אמר כשמחיתי שכואב לי.

"לתמר כבר יש המון שערות בין הרגלים," אמר, "וגם לך בעצם," הוסיף מהורהר. "אתה מבין מה ההבדל בין בנות לבנים דימה?"

לפעמים הוא מדבר אלי כאילו שאני מטומטם. "אתה טועה," אמרתי לו, מושך את המכנסים למטה כדי לאפשר לו גישה נוחה. "לא חשבתי על הרגלים של תמר."

אדי צחק, "שקרן." אמר, ונשך לי בעדינות את הכתף, בוחן את המצח הפצוע שלי.

"חשבתי על השדיים שלה," הודיתי, "היא לובשת חזייה?"

"רק בבית הספר." ענה אדי בקול עמום. היד שלי כבר הייתה בין הרגלים שלו והוא לא הצליח להתרכז בתמר. "תמשיך לקרוא." הורה לי וגנח חרש.

העברתי את האצבעות לכל אורכו של הזין שלו וקנאתי. למה הזין שלו גדול ועבה וארוך יותר משלי למרות שאני רחב וגדול יותר ממנו?

טעיתי כל הזמן ודילגתי על שורות. הפנים של תמר קפצו לי בין הדפים ולא יכולתי להתרכז. במשחק הקריאה שלנו אדי משמש גם שופט וגם שחקן. "חמש טעויות." תלש מידי את הספר, "יש לך כרטיס אדום." הכריז והעיף את מכנסיו על הרצפה.

הרכנתי את ראשי ולקחתי את הזין שלו בפי, העונש שלי על חמש טעויות. העונש של אדי הוא לשכב על הבטן, עם כרית מתחתיו, ולתת לי להכניס לו את הזין שלי בתחת. הוא עושה את הטעויות בכוונה, ושנינו יודעים את זה, אבל שותקים.

למה לי ולו אין עונש זהה? זה בגלל כלל העל שמכתיב את כל היחסים שלנו – חברים לא מכאיבים זה לזה. בהתחלה אדי ניסה לעשות לי מה שאני עשיתי לו, אבל הוא פשוט לא הצליח. זה כאב לי למרות שהוא שם משחה וניסה להיות מאוד זהיר.

"חברים לא מכאיבים." פסק אדי אחרי הניסיון השני ונישק אותי על הפה. אחר כך הוא גם שר לי שיר באמהרית עד שנרדמתי.

"הנה זה בא." הזהיר אותי, אבל לא התחשק לי להפסיק. רציתי להרגיש את הטעם שלו, מלוח קצת, חריף וקצת מר, ובכל זאת טעים. בלעתי הכול, וכמו שידעתי שיעשה הוא משך אותי אליו ונישק אותי על הפה עם לשון והכול. שכבתי שקט מאוד ונתתי לו לעשות את זה כשאני חושב על תמר.

"אתה חושב על אחותי," האשים אותי והכניס לי אגרוף חזק מאוד בבטן. "היא רק בת שתים עשרה טמבל." הוסיף באמהרית.

"אני לא יכול לשלוט במחשבות שלי אדי." אמרתי לו, מחזיק את הפנים שלו בשתי ידי, מביט בעיניו. שכבנו ככה ערומים, מצח למצח, חזה לחזה, בטן לבטן, וחיכינו לראות מי ישבר ראשון. כמו תמיד זה הייתי אני.

"אני אבקש מסבתא לשלוח אותי לפנימייה של תמר," אמרתי לאדי, "וככה אני אוכל להיות איתה כל השנה הבאה. אולי היא תסכים לשחק איתי במשחק הקריאה?"

לא שידעתי איך משחקים במשחק הזה עם בנות, לא ידעתי אם זה בכלל אפשרי, אבל הייתי צריך להסביר לאדי מה אני מרגיש ורציתי שיבין שהשתניתי.

הוא הבין. "אתה בן זונה מסריח!" אמר בזעם, והכניס לי ברך ישר בביצים. זה כאב נורא, עד שהצלחתי לנשום שוב ולהעמיד את עצמי על הרגלים, הוא כבר לא היה שם.

המכה שלו כאבה לי, אבל הדברים שאמר כאבו עוד יותר. אדי אף פעם לא דיבר אלי ככה. אם חברים לא מכאיבים זה לזה אז ברור היה שמעכשיו אנחנו כבר לא חברים.  

אחרי הפציעה שלי הכול השתנה. במקום לשחק כדור רגל, ללכת לים ולנצל את שעות אחר הצהרים החמות לשחק במשחק הקריאה עם אדי, התחלתי ללכת אחרי תמר.

אדי חיכה כמה ימים בתקווה שאירגע ואחזור לעצמי, אבל כשראה שזה לא קורה הוא התחיל לכעוס עלי ממש ברצינות וניסה לאלץ אותי לקרוא איתו, אבל אני סירבתי. הרגשתי שזהו, העסק הזה נגמר. "תשכח מתמר!" צעק עלי אדי, "אני כבר אדאג לזה שלא תיגע בה." כשאדי אמר שהוא ידאג שמשהו ייעשה הוא תמיד קיים את הבטחתו, אבל לא יכולתי לשכוח ממנה.

הרבה דברים הדאיגו אותי באותו קיץ. לא ידעתי איך להסביר לתמר מה אני מרגיש. לא יכולתי להתנפל עליה במכות, או למשוך אותה למשחק כדור רגל, לא יכולתי לשחק איתה במשחק הקריאה. והכי גרוע היה שלא הצלחתי לדבר כשהיא הייתה בסביבה. בקושי אמרתי שלום או בוקר טוב.

תמר הבינה את מצוקתי והניחה לי לעזור לה לתלות כביסה על חבלי הכביסה החלודים מאחורי מרפסת המטבח שלהם, או לסחוב את המצרכים מהמכולת. תמר תמיד עזרה לאימא שלה בעבודות הבית, וכשהיה לה מעט זמן פנוי לקחה את אחיה הקטנים לגן השעשועים ושם ישבה על הספסל וקראה ספרים בעוד הם מתרוצצים על החול, מתנדנדים בנדנדות, גולשים במגלשות וצורחים ללא הרף. הייתי יושב לידה, מעמיד פנים שאני קורא במעריב לנוער או באיזה ספר, ופשוט מביט בה, חסר אונים, אבל מאושר מנוכחותה.

ביטון המדריך שלנו היה עובר לפעמים, רואה אותנו יושבים יחד ומחייך. ביטון הזה, הכול היה באשמתו. הוא היה מרוקאי כמובן, רזה ושחום, עם עיני פחם מבריקות מתחת לגבות עבות, ושיער ארוך קשור בקוקו. סבתא קראה לו הציגיינער והוא באמת נראה קצת צועני.

הוא זה שהתחיל עם העסק הזה של משחק הקריאה, למרות שלא ידע על זה כלום, ואם היה יודע בטח היה נבהל ואולי כועס. יום אחד, לפני שנתיים, הוא צעק עלי ועל אדי שהנה אנחנו כבר בכתה האחרונה של בית הספר היסודי ובשנה הבאה נלך לחטיבת הביניים, ולמה אנחנו רק משחקים כל הזמן בכדור רגל ולא עושים שום דבר תרבותי כמו לקרוא ספרים?

אדי התחצף ואמר שאין לו ספרים בבית, וביטון, בלי להתבלבל, הפנה אותנו לספריה הציבורית ליד בנין המועצה. ככה נולד משחק הקריאה. אדי מיד התלהב מהספרייה, וקנה את לב הספרנית כשביקש שתמליץ לו על ספרים לילדים. ניסיתי להשתמט, אבל הוא החליט שנחליף ספר כל שבוע וככה נשתפר בעברית ובכתיב ובכלל.

בהתחלה לא אהבתי לקרוא ורק דפדפתי במקום להתאמץ ובאמת לקרוא, אבל את אדי אי אפשר לסדר. כשהוא הבין שאני מחפף הוא התעצבן והכריז על שעת קריאה אצלי בבית.

אבא כבר לא היה וסבתא עבדה כל היום כמטפלת בתינוקות, ולכן הדירה שלנו הייתה כמעט תמיד ריקה. בפעמים הראשונות אדי קרא כמה דפים בקול, ואז היה תורי, וחוזר חלילה. אחרי כמה שבועות הקריאה שלי באמת השתפרה, אבל נמאס לי לקרוא בקול רם, התחלתי להתמרד וככה התחיל המשחק. כל פעם שהייתי מנסה להסתלק אדי היה תופס אותי ומחזיק אותי בכוח כדי שלא אברח לו. את ההתחלה של פצפונת ואנטון למשל שמעתי כשהוא יושב לי על הגב ומעקם לי את היד לאחור, ומשם זה התפתח איכשהו, עד שהגיע לאן שהגיע.

אני מנסה לזכור את הפעם הראשונה ולא מבין למה, אחרי שנים של ידידות בין שני ילדים, שפחות או יותר גדלו יחד כמו אחים, פתאום, באמצע קריאת פצפונת ואנטון, אדי נתן לי את הספר ואמר, "בוא נראה איך תצליח לקרוא עכשיו בלי טעויות." והכניס את ידו החמה לתוך מכנסי. ברגע הראשון שתקתי מחמת ההלם, אחר כך שתקתי כי אדי אמר לי לשתוק ואני הייתי רגיל לעשות מה שהוא אמר. ככה זה היה תמיד אצלנו, הוא היה המוח ואני הכוח.

ידעתי שהוא חכם יותר ותמיד צייתי לו. גם הפעם, לפחות בהתחלה שמחתי לתת לו לקחת עלי פיקוד. זה היה נעים ומרגש נורא, ובגיל שתים עשרה וחצי חשבתי שאף אחד חוץ ממני ומאדי מעולם לא עשה דבר כזה. לפעמים, כמו שאומרת המורה דבורה, אני בודק את הגבולות שלי. בחופש הגדול הזה, כמה שבועות לפני משחק הכדור רגל הגורלי שפקח את עיני, הכרזתי שאני רוצה מנוחה מקריאה, מספיק שאני קורא את כותרות התרגום בטלוויזיה.

אדי כעס עלי, הוא כועס בצורה מאוד מיוחדת, לא מרביץ וצועק כמו אבא, לא צורח ובוכה כמו בבושקה, וגם לא הולך הלוך ושוב עם אגרופים קפוצים, כמו ביטון. הוא כועס בשקט, כעס שמתחיל בעיניים שלו וגודל לו מבפנים, אולי בתוך הבטן, מתרחב לו בתוך הגוף ואז מתפרץ, לפעמים באגרוף נדיר, ובדרך כלל בדיבור, שהוא גרוע יותר מאגרוף.

"אתה אסטוני מטומטם. כל החיים שלך תהיה פועל שחור ועני שסוחב מקררים על הגב." אמר לי בקול הכועס הזה שלו, קר וגועלי כמו סכין שורטת על זכוכית.

נשארתי עם פה פעור בלי תשובה, כמו תמיד כשמישהו שאני אוהב כועס עלי, ורק אז שמתי לב פתאום שאני ואדי כבר באותו גובה. תמיד הוא היה יותר נמוך ורזה ממני, ותמיד תכננתי שאם יהיה צורך אגן עליו מילדים גדולים. לא שנוצר אי פעם צורך שכזה, אף אחד, גדול או קטן, לא העיז מעולם לגעת באדי לרעה.

לא יודע למה - הוא היה כזה וזהו.

אדי זרק על המיטה את הספר שהבאנו – "ההוביט" של טולקין – ספר שמן עם מפות וציורים משונים בסופו, ופקד עלי לשכב על המיטה ולהתחיל לקרוא.

מובן שצייתי לו. עד גיל ארבע עשרה תמיד עשיתי מה שאדי אמר לי. בגלל שאדי לא מדבר הרבה אני זוכר כל מה שהוא אמר. בפעם הראשונה ששחקנו הוא אמר לי שאני לא חייב לעשות את זה והוא יישאר חבר שלי גם אם אני לא אשחק איתו במשחק הקריאה.

עניתי שאני יודע והמשכתי לקרוא וללטף אותו. ידעתי שנשאר חברים גם אם אני לא אסכים, אבל זה כבר לא יהיה אותו דבר. צדקתי, ברגע שרציתי להפסיק הכול התקלקל, אדי כבר לא רצה להיות חבר שלי יותר ולקח ממני את תמר.

למרות הכול לא כעסתי עליו. הייתי עצוב כמובן, והתגעגעתי נורא, אבל הכרתי אותו כל כך טוב, וידעתי שהוא מנסה לאמלל אותי כי הוא עצמו חש אומלל. ריחמתי עליו ועל עצמי, וחשבתי עליו הרבה, בעיקר כשליטפתי את עצמי בלילות, עושה לעצמי את כל הדברים שהוא לימד אותי, אבל מעולם לא שנאתי אותו, לא הייתי מסוגל.

בשבוע האחרון של אוגוסט רבנו בפעם האחרונה, הוא ניסה להכות אותי כי מצא אותי עומד עם תמר בין הסדינים התלויים לייבוש ואוחז בידה. לא היה לי מושג מה לעשות הלאה, רציתי לנשק אותה, אבל פחדתי שהיא תיבהל ואולי לא תרצה לראות אותי יותר.

אדי הסתער עלי בזעם וניסה להכות אותי. לא רציתי להרביץ לו, הצלחתי לעצור אותו בלי להכאיב לו ולהסתלק משם. תמר עמדה והביטה בנו בבהלה, מכסה את פיה בידה, דמעות הבריקו בעיניה והיא נראתה אומללה. החלטתי שמוטב ללכת ולהניח לאדי להירגע. לא ידעתי שיעבור עוד המון זמן עד ששוב אפגוש את תמר. שנים אחר כך עוד כאב לי הלב כשחשבתי על הנשיקה המוחמצת שלנו ועל פניה האומללות של תמר.

באותו ערב הלכתי לישון בלי ארוחה. סבתא שוב נשארה ללון בחיפה אצל משפחת סטרן, עולים מאמריקה שגרו בבית גדול בשכונת דניה. סבתא עבדה אצלם כעוזרת ולמחרת נידבה אותי לבוא לעבוד בגינה שלהם. הילד שלהם, דייב, ילד חמוד ממושקף בן עשר עם תלתלים שחורים ועיניים סקרניות, עמד לידי ושאל המון שאלות על מליון דברים, הביא לי שתייה וגלידה וניסה ללכת בשיווי משקל על הגדר.

מרוב עיסוקים – לדבר, לאכול, לעבוד, וגם לשמור עליו שלא ייפול – הפסקתי לחשוב על אדי ועל תמר. כשחזרנו הביתה היה כבר ערב ואז גיליתי שמשפחת אדיסו כבר לא גרה יותר בקרית ים. הם עברו דירה לבאר שבע אמרו לנו השכנים שלהם. האבא של אדי קיבל עבודה בבאר שבע והם עזבו.

למחרת סבתא רצתה שאשאר בבית כי העיניים שלי היו נפוחות ואדומות והיא חשבה שאני חולה. לא יכולתי להגיד לה שבכיתי כל הלילה מרוב געגועים ואמרתי לה שאני בסדר זו רק אלרגיה, ושוב עבדתי יום שלם בגינה עם דייב, מנכש עשבים, שומר עליו ועונה לשאלות. עבדתי בגינה שלהם עד סוף החופש הגדול. ובסוף החופש הם הציעו לנו לבוא לגור אצלם בקומת הקרקע של הווילה שלהם. הם רצו שסבתא ואני נגור אצלם ונטפל בבית ובילדים. סבתא אמרה להם שהכול תלוי בי. הסתכלתי על הדירה שהם רצו לתת לנו והסכמתי בתנאי שאוכל ללכת ללמוד בבית הספר, ואעבוד רק אחרי הצהרים. המבוגרים אהבו את התשובה שלי, הם צחקו וג'ק חיבק אותי. "בטח. בית ספר זה חשוב." הוא אמר בשמחה,

גם סבתא שמחה שאני מסכים, והכי שמח דייב, שהתחיל לקפוץ בכיסא שלו מרוב שמחה. כבר אז ידעתי מתי לשתוק ולא סיפרתי שאני מסכים לגור אצלם רק בגלל שאדי ותמר עזבו, והלב שלי נשבר כל פעם שראיתי את הדלת הסגורה של הדירה שלהם.

במשך ארבע השנים שבאו אחר כך הייתי עסוק מאוד, ודי מרוצה מחיי. רק לפעמים, כשהייתי מתעורר מחלומות על תמר ואדי, הייתי מרגיש עצוב ומבולבל, ולפעמים גם רטוב. תמיד חלמתי על שניהם יחד, ולמרות שעבר המון זמן לא הפסקתי להתגעגע.

התפקיד הרשמי שלי היה טיפול בגינה, אבל בעצם הייתי השומר והמלווה של דייב. בבוקר הייתי מלוה אותו לבית הספר, ואוסף אותו בצהרים הביתה. הייתי עושה איתו שיעורים, ומשגיח עליו ועל החברים שהיו באים לבקר אותו.

למדתי לשחק כדור סל וכדור בסיס, האנגלית שלי השתפרה מאוד, וגם העברית. עזרתי לדייב עם לימודי החשבון שלו, והוא היה קורא איתי ספרים בעברית, אבל מעולם לא שחקתי יותר במשחק הקריאה, לא איתו ולא עם אף אחד אחר.

בכתה י"א וי"ב כבר יצאתי עם בנות פה ושם, אבל הן נראו לי חיוורות וחסרות טעם בהשוואה לתמר.

מידי פעם הייתי הולך לבקר בשכונה הישנה בקרית ים, לברר אם אדי ותמר ביקרו שם או התקשרו, אבל עם הזמן כל האנשים שהכרתי עזבו ובאו חדשים, ואני הפסקתי לבקר בבלוק הישן שלנו אבל מעולם לא שכחתי את אדי ואת תמר.

עמית

שמעתי סיפורים של אנשים מהקהילה שלנו על איך ומתי הם גילו שהם הומואים. רובם הבינו את זה כבר בגיל ההתבגרות.

"אף אחד לא קם יום אחד ומגלה פתאום שהוא הומו." אמר מיקי וכולם הסכימו איתו.

הנהנתי בראשי ולא סיפרתי לאיש שאצלי זה קרה בדיוק ככה. עד שראיתי את אדי העדפתי להתעלם מהחלומות, חלומות שבהתחלה היו מעורפלים וחסרי מובן, ואחר כך היו מפורשים וברורים, ובסופם הייתי מתעורר רטוב מזרע ומזיעה. יצרתי לעצמי תדמית של חביב נשים ושובר לבבות וכולם, חוץ מבטי החכמה, האמינו בשקר הזה. הייתי צריך להבין למה אני חולם על טל ועל שיפמן ולא על האחיות שלהם, אבל לא, הייתי כל כך שטוף מוח מהחינוך המצ'ואיסטי של הקיבוץ עד שהדחקתי הכול ואילצתי את עצמי להסתכל על שדיים וישבנים של בנות, למרות שהתעניינתי יותר בבנים שסבבו אותן.

"אתה משחק אותה אדיש והן מתות על זה." היה שיפמן החרמן מתלהב, ומזיל ריר למראה עוד טמבלית אחת שנופפה לעומתו את הציצים שלה.

לא, לא שחקתי אותה אדיש, באמת הייתי אדיש. כלומר, חלקן לא היו כל כך גרועות, בעיקר הביישניות והצנועות כמו בטי שהעדיפה לקרוא ספרים ומעולם לא חשפה את גופה העגלגל והנחמד בבגדים צמודים. אבל כמה בנות כמו בטי קיימות בעולם? מעטות מאוד.

רוב הבנות שהכרתי שעממו אותי, לא ניסיתי לחזר אחריהן, ודווקא בגלל אדישותי הן היו מתאהבות בי, ורוצות אותי, ועד שהתאהבתי באדי לא הבנתי מה עבר עליהן. כל זה השתנה יום אחד כשצפיתי באדי מתקלח במקלחת צבאית מסריחה, בבסיס נידח אחד, אי שם בדרום הארץ.

רק אז הבנתי את הרמזים שקבלתי לגבי זהותי האמיתית, רמזים שהתחילו בערך בתקופת הבר מצווה שלי, והאדם שהייתי פעם התפוגג כלא היה.

שמו המלא של אדי הוא אדיסו מקונו. הוא אתיופי, בחור רזה ושרירי, שתקן ורגוע. מתי התחלתי לשים לב אליו? אני עצמי לא בטוח.

אולי כשראיתי אותו משחק כדור רגל עם שאר החיילים מהצעירה. הוא היה טוב מאוד. יבגני וסשה ניסו לסדר אותו וצעקו הוראות ברוסית אחד לשני והוא ענה להם ברוסית וצחק כשהבקיע גול. הצחוק הנהדר והמתגלגל שלו הדביק את כולם, אפילו גזאשוילי, הגרוזיני הדיכאוני שלנו, חייך קצת.

הוא היה חייל טוב. היה לו כושר פראי והוא אף פעם לא התלונן. במסעות הוא עזר לחלשים יותר, ומעולם לא טעה בניווט. האפוד שלו היה משופצר להפליא, הנשק מבריק ונקי, ואיש לא תפס אותו ישן בשמירה. הוא היה כל מה שגולני דרשה מחייל להיות, אבל לא בגלל זה שמתי לב אליו אלא בגלל הדרך בה גופו הדק והנהדר הבריק במים, בולט בצבעו הכהה בין הגברים הורדרדים והמשעממים שעמדו סביבו. ליד אדי כולנו נראינו חיוורים וחסרי אופי, אפילו החיילים האתיופים האחרים שהיו בצעירה החווירו לידו.

עמדתי בפתח המקלחת והסתכלתי עליו, הוא חפף את הראש ושר באמהרית, כנראה שזה היה שיר מצחיק כי שאר האתיופים צחקו. התביישתי נורא. הרשיתי לעצמי להעיף רק רבע מבט על הזין שלו, ומיד הרמתי את העיניים, כל כך התבלבלתי שאפילו לא הספקתי לראות אם הוא נימול או לא.

לא הייתה לי בעצם שום סיבה להיכנס למקלחת של הצעירה. יכולתי לתת להם את סדר השמירה אחרי המקלחת, אבל… עכשיו כבר הצטערתי על זה. עמד לי כל כך שבקושי יכולתי לדבר ברור. בטח הייתי אדום נורא. אני תמיד מסמיק כשאני מתרגש, מזל שהמקלחת הייתה מלאה אדים ואף אחד לא הרגיש.

הכנסתי את אדי לתורנות בעמדה הצפונית. זו העמדה הכי מבודדת שלנו והיא נחשבת לעמדה הכי קשה, יש מקום רק לשומר אחד ואסור לשבת. עשיתי את זה בכוונה, והייתי בטוח שאני נורא פיקח, אבל כשהגעתי אליו, בערך חצי שעה אחרי שהתורנות שלו התחילה, הוא חייך אלי חיוך עליז והסתכל לי ישר בעיניים כאילו הוא רואה דרכי הכול. מיד ידעתי שכל התמרונים המסורבלים שלי היו שקופים לו לחלוטין.

"ערב טוב." אמר בנחת, "תסלח לי בבקשה, אבל אף פעם לא הבנתי אם אני צריך לקרוא לך הסרס"פ או דגני, או שאולי מותר לי לקרוא לך כבר עמית?"

"עמית זה בסדר גמור. איך אתה מרגיש? אתה לא עייף?"

"לא, להיכנס למצב שמירה זה עניין מנטאלי, זה מה שלמדתי מפרידמן, המ"כ שלי בקורס חבלה."

"אתה מתכוון למקסים פרידמן, הנאצי."

"כן. הוא קרע אותנו כהוגן, אבל הוא בחור טוב." בטח, בחור טוב שהכינוי שלו הוא נאצי, אבל מה לי ולפרידמן? העדפתי להתרכז באדי.

"אה... מאיפה אתה בארץ אדי?"

"משום מקום במיוחד. גרתי בכל הארץ, אבל עכשיו המשפחה שלי בנהריה."

הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו – האימא נהרגה בשנה שעברה בפיגוע בירושלים, האבא נשאר נכה, ואחותו הצעירה מטפלת לבדה בתאומים בני שמונה ובתינוקת בת שנתיים – זה היה סיפור די נורא, אבל אדי סיפר אותו בפשטות, בלי רחמים עצמיים ובלי התבכיינות. "יש לך חברה?" שאלתי כאילו אני רק מפקד שמתעניין בחייל שלו.

"לא. אני לא בעניין של נשים." אמר אדי וצחק חרש, חושף שינים לבנות מושלמות.

"למה בדיוק אתה מתכוון?" שאלתי, והלב שלי קיפץ והשתולל בחזי.

אדי הפשיל את ראשו לאחור וצחק בקול. היה לו צחוק יפה ורענן, צחוק בטוח מאוד וסקסי. "אני מתכוון לזה שאני מעדיף בחורים." אמר בנינוחות מעוררת קנאה. "ואתה?"

"אני… אני..." התחלתי לגמגם, "אתה צריך להיות זהיר יותר כשאתה מדבר עם אנשים על דברים כאלה." פלטתי לבסוף בטיפשות,

"אבל לא אתך, נכון? ראיתי איך אתה בודק אותי במקלחת."

הוא היה כל כך רגוע ומשועשע, הרגשתי כמו ילד קטן לידו. "אין לי מושג למה אתה מתכוון." לחשתי בקול לא משכנע.

"בסדר," אמר אדי, "אז לא." וסובב את ראשו ממני באדישות, מוחק אותי מתודעתו.

מדהים איך הוא הצליח להכאיב לי כל כך בתנועה קטנה אחת. "אדי בבקשה," לחשתי בקול מתחנן.

הוא שב להביט בי במין אדישות מרוחקת, "אין לי סבלנות למשחקים," אמר בקור. "זאת התנהגות של נקבות. רוצה, אבל מפחדת. אומרת לא, אבל מתכוונת לכן. יש גברים שזה מדליק אותם, אבל אני ואתה, אנחנו לא צריכים את זה."

הוא הסיר את הקפל"ד מראשו והניח אותו על הקרקע. "בוא הנה." ציווה עלי.

התחלתי לנוע לעברו כאילו הופנטתי, ראשי ריק לגמרי ממחשבות.

הוא הושיט יד לעצור אותי. "בלי הקפל"ד והאפוד." פקד.

פשטתי את האפוד והקפל"ד, ושמטתי אותם על הקרקע, מתעלם לגמרי מכך שאני עובר בכך על איסור מפורש. אדי הניח יד על עורפי וקירב את פני לפניו, לרגע הבטנו זה בזה ואז הוא נישק אותי, נשיקה חזקה ונהדרת ישר על הפה. הנשיקה הראשונה שלנו. הפעם הראשונה שנישקתי גבר – רק עכשיו קלטתי למה עושים כזה עניין מנשיקות.

נשארנו חבוקים זמן מה, ואדי פתח את מכנסי, החליק יד חמימה וחכמה לתוך תחתוני ומישש אותי בעדינות. כשניסיתי לגעת בו גם כן הוא עצר אותי. "לא עמית. לא כאן. נלך לחורשה אחרי המשמרת."

"תן לי רק לגעת." התחננתי, אף פעם לא התחננתי ככה לפני איש. להטתי כולי מרוב חשק לגעת בו. רעדתי כאחוז קדחת, מעולם לא הייתי כל כך נרגש ומגורה. נדמה היה לי שכל הדם בגופי התרכז בזין שלי. צנחתי על ברכי והצמדתי את פני אל הבליטה הנוקשה בקדמת מכנסיו, מגשש אחרי כפתורי המכנסים שלו.

"עמית אל תתנהג כמו ילד, קום. שים את הקפל"ד והאפוד ותתרחק ממני." פקד עלי אדי בקול קר ותקיף.

רועד כולי עשיתי כדבריו ורק אז נזכרתי מה הדרגה שלו מה שלי והתחלתי לכעוס, הייתי ותיק יותר ממנו, ובעל דרגה גבוהה יותר. איך הוא מעז לתת לי פקודות ולקרוא לי ילד שאלתי בזעם.

הוא צחק, "בצבא יש לך דרגה גבוה יותר, אבל בחיים האמיתיים אתה רק ילדון מתוק ותמים." אמר בחיבה.

במקום לכעוס נפלתי על צווארו והתחלתי לנשק אותו. טועם את הפנים שלו, מלקק את השקע המקסים בין עצמות הבריח שלו, דוחף ידיים מתחת לאפוד שלו כדי למשש את גבו, מגלה בשמחה כמה אני נהנה לחכך את פני בשערו ולשאוף את ריחו המריר והנעים.

"די, די, אתה מתנהג כמו נקבה היסטרית דגני." הוא הרחיק אותי מעליו בעדינות. "אני מסיים בארבע לפנות בוקר. חכה לי עם שמיכה בחורשה ליד האיקליפטוס העקום. אני אביא קונדומים, אני מקווה שנשאר לי עוד מהסוג המשומן. ועכשיו לך מכאן, אתה מפריע לי וזה מסוכן."

כבר ברבע לארבע חיכיתי לו מתחת לאיקליפטוס. החורשה הייתה מחוץ לתחום, רק הותיקים היו מעזים ללכת לשם, בעיקר כדי לעשן חשיש. איך אדי ידע על האיקליפטוס העקום? לא ידעתי ולא העזתי לשאול. במקום זה העסקתי את עצמי בסילוק בדלי הסיגריות שהיו פזורים בין העלים היבשים, מקלל בשקט את אושמן וביסמוט שלא ניקו אחרי מסיבת העישון האחרונה שלהם. אם מצ"ח יגלו את שאריות המריחואנה ששני הדפוקים האלה השאירו כל הרובאית תהיה בצרות.

הוא הגיע באיחור של חמש קטנות, הולך לאיטו ומדבר בנייד שלו. שמעתי הכול, מישהו בשם ויקטור ניסה לשכנע אותו להגיע ביום שישי, ואדי הסביר שעליו להיות עם אחותו והילדים, ושיבוא רק במוצאי שבת. ויקטור ניסה ללחוץ, אבל אדי הדף אותו בקלילות. כל השיחה נוהלה באנגלית, וזו של אדי הייתה טובה להפתיע ולמרבה הפלא עם שמץ של מבטא בריטי. הוא נפרד מויקטור בברכת לילה טוב ואחר כך הוסיף כבדרך אגב, "כן, גם אני." וידעתי בביטחון מוחלט שזו תשובה לאני אוהב אותך של אותו ויקטור מסתורי ולמרות שלא ידעתי מי הוא, ומעולם, עד לרגע זה, לא שמעתי את שמו, שנאתי אותו שנאת מוות.

אדי סגר את הפלאפון והביט בי בחיוך קל. "אני רואה שהחלפת למשהו נוח לכבודי." אמר בקול מבודח.

לבשתי מכנסי התעמלות קצרים וטריקו והייתי מגולח ומקולח, אבל כל מצב הרוח הטוב שלי נעלם בגלל מה ששמעתי. אדי התיישב לצידי. "הוא רק ידיד שנותן לי עבודה מידי פעם," הסביר, "הוא מין ציפור לילה כזה, לכן אנחנו מדברים רק בשעות מאוחרות."

זה לא עניין אותי, רציתי לדעת רק דבר אחד, "אתה אוהב אותו?"

אדי התחיל לפשוט את חולצתו, פותח כפתור אחר כפתור כשהוא מביט בעיני. "כן, בטח שאני אוהב אותו. הוא דואג לי, מנסה תמיד לדחוף לי עוד כסף, שואל מה שלומי ואם אני אוכל טוב. אין לו ילדים, אני מין תחליף בן בשבילו. ועכשיו תן לי חיוך נחמד ותשים לי קונדום."

לא העזתי להמשיך לחקור, פתחתי את המכנסים שלו, מגלה בשמחה זין ענק, שחור ישר ועבה, שרטט בתוך כפי כמו נחש כועס. אדי דחף אותי מעליו כשרציתי לטעום את הנחש השחור והכריח אותי לשים לו קודם קונדום, ורק אז הדריך אותי בעדינות איך לגעת בו ואיך לגרום לו עונג.

הוא נגע בי כפי שאף אחד לא עשה לפניו, גורם לי להתעלף כמעט מרוב הנאה. אחר כך השכיב אותי על גבי, הניח את רגלי על כתפיו והכניס לתוכי את הזין הנהדר שלו, נע לאט לאט בתוכי, מנשק אותי, מטריף אותי מהנאה בידיו ובשפתיו. גמרתי מהר מידי והוא גמר דקה אחרי, נאנק חרש באזני.

הייתי כל כך מאושר וגאה שהצלחתי לגרום לו עונג, מעולם לא הרגשתי ככה עם אף בחורה. אחר כך שכבנו חבוקים ואני, כמו נקבה מאוהבת, ניסיתי לנחש מה אדי חושב.

"אני אוהב אותך." לא יכולתי להתאפק.

הוא נשך את תנוך אוזני, "כמו שכל דבר בחיים עובר גם זה יעבור לך." הפטיר בקלילות והתנתק ממני כדי להתלבש.

"נוכל להיפגש גם מחוץ לבסיס?" שאלתי.

הוא חייך וליטף את לחיי, הלב שלי קפץ מהתרגשות בגלל המחווה הקטנה והאינטימית הזו. "נראה, אני צריך לברר, אבל אף פעם אל תבוא אלי הביתה, אבא שלי… אני לא רוצה שהוא ידע."

"אדי," נצמדתי אליו, "סבתא שלי נפטרה לא מזמן והדירה שלה בתל אביב עומדת ריקה. אם תרצה נוכל…"

אדי נישק אותי. "אני רוצה, אבל אתה יודע איך זה, אל תלחץ עלי ילד."

וככה זה היה מאז, אני רוצה ולוחץ ליותר זמן ויחס ממנו, והוא מתחמק בעדינות, מחבק ביד אחת ודוחה בשנייה. זיהיתי את כל התכסיסים שלו, עשיתי את זה להמון בחורות שניסו להידבק אלי, וכעת הבנתי איך הן הרגישו.

נפגשנו לעיתים רחוקות בחורשה, ולפעמים החלפנו נשיקות מהירות בזמן השמירה, ובשאר הזמן היו רק מבטים, ואולי נגיעה קלה, כאילו בדרך אגב. זכור לטוב התרגיל הלילי שבו ישבנו וחיכינו שעות בחושך ובקור. בחסות החשכה הצלחתי להיצמד אליו, מלטף את הצד הפנימי של ירכיו, דוחף אצבעות מבעד לאפוד שלו כדי לגעת בעור החלק של בטנו, מגורה עד לשיגעון מריחו וממגעו העדין בידי ובגבי, גומר בשקט מוחלט בתוך התחתונים שלי, כשרק אדי מרגיש ברעד שזעזע אותי מכף רגל ועד ראש.

גם כשהוא היה פנוי לא היה לו תמיד זמן בשבילי, היו לו המון עיסוקים חוץ מהמשפחה שלו. רבתי איתו ובתמורה הוא כעס עלי וסירב לדבר איתי או אפילו להתבונן בי במשך כמה ימים. אחרי שמצאתי את עצמי יושב על המיטה, מביט בנשקי וחושב על התאבדות, החלטתי שאני מפסיק עם המריבות ומקבל אותו כמו שהוא. הבנתי שאם אני לא רוצה לאבד אותו עדיף שלא אשאל ולא אנסה לחקור יותר. לא שלא המשכתי לקנא כמו משוגע, אבל יותר לא אמרתי כלום.

הייתי בטוח שאני מתפקד כמו שצריך בתחום הצבאי, אבל שי, שישב איתי על הסיר עוד בגנון, הרגיש שאני מתנהג בצורה מוזרה. יכול להיות שגם אחרים הרגישו, אבל רק לשי היה מספיק אומץ ואכפתיות לשאול מה עובר עלי. אמרתי שיש לי צרות רומנטיות ושאני לא רוצה לדבר על זה.

שי עזב את הקנה של האר. פי. ג'י. שעסק בניקויו והביט בי במבט חודר, "אני נורא מצטער על זה עמית," אמר בעדינות, "אני רק מבקש ממך שלא תסתכל ככה על הנשק שלך. אף אחד לא שווה שתמות בגללו."

רק אחרי כמה שעות תפסתי שהוא לא אמר אף אחת, אלא אף אחד. אולי זו פחדנות מצידי, אבל העדפתי לא לשאול מה בדיוק הוא יודע. אחרי חרם של כמעט שבוע תפסתי אותו בעמדה הצפונית. כרגיל הוא לא ניקר ואפילו לא ישב. עמד דרוך כאילו הוא במסדר. "המפקד, מה שלומך?" קריר ורגוע כמו מלפפון.

"רע מאוד," עניתי, מחקה את נימת קולו. "אני שוקל התאבדות בזמן הקרוב."

הוא צחק לי בפנים, "תפסיק להיות דרמטי כזה." לגלג, וידעתי שאם לא אעשה ממש עכשיו משהו תקיף וגברי אהפוך בעיניו באמת לנקבה היסטרית.

העפתי את הקפל"ד שלו על הרצפה והסתערתי עליו. התיישבתי עליו, מושך מעליו את מכנסיו ביד אחת, מחזיק את ידיו מעל ראשו בידי השנייה, ורק אז הבחנתי שהוא צוחק. כל הכעס שחשתי התנדף בבת אחד. ירדתי מעליו ונשכבתי לצידו. הוא צחק ואני התאפקתי לא לבכות. "בוא הנה טיפשון מתוק שכמוך," אמר בעדינות ונישק אותי. "שולם?" שאל. הנהנתי, פוחד שאפרוץ בבכי אם אדבר.

הוא שב ונישק אותי. "החבר שלך, שי, חושד." אמר, "הוא עלול להגיד משהו בקיבוץ?"

"לא. הוא לא יגיד כלום, וחוץ מזה אני לא אחזור לקיבוץ."

"אתה מתכוון לצאת מהארון?" תהה אדי. נדהמתי מהבגרות והתבונה שראיתי בפניו הנאים. הוא צדק, לעומתו הייתי ילד.

"כן. אני חושב שכן," עניתי בהיסוס, "אני שונא את כל השקרים וההתגנבויות האלו."

אדי נאנח וקם, מושך אותי אחריו. "אתה לא חייב," אמר בכובד ראש. "אני מניח שאתה מסוגל לתפקד עם אישה. תמצא מישהי שלא מתה על סקס, יש די הרבה כאלו, ותוכל לנהל חיים די רגילים. זה הרבה יותר קל מאשר להיות הומו."

הנדתי לאות לאו, "אבל אני כן הומו, איך אני יכול לחיות אחרת?" עניתי בתמימות, לא מבין שאני נשמע כמו ילד קטן. בראשי העתיד כבר היה מסודר, אני ואדי נגמור את הצבא ואחר כך נחיה יחד ונאהב זה את זה כל חיינו. לא פחדתי משום קשיים ובעיות כל זמן שהוא היה שלי.

אדי חייך וליטף את לחיי בתנועה שגרמה לי תמיד להרגיש שאני נמס מרוב אהבה. לא העזתי להגיד כלום, רק הבטתי בו וניסיתי להתאפק לא להתנפל עליו בנשיקות.

"תעשה לי טובה ואל תתאבד לפני שנבלה יחד בתל אביב." אמר לפני ששילח אותי לדרכי. באותו לילה נרדמתי מחייך. 

דימה

התגייסתי לגולני וגיליתי שאני אוהב את הצבא. אהבתי את החברות, את הקשיים הפיזיים, את המשמעת, את השירים הדביליים שהיינו שרים, את המסעות הרגליים והניווטים ואפילו את המאג שהייתי צמוד אליו מסוף הטירונות אהבתי.

אחרי שנה בצבא, כשכבר הייתי רב"ט עם וותק של חצי שנה בלבנון, נשלחתי לשרת בדרום ברובאית. אחרי שהנחתי את הצ'ימידאן שלי באוהל ויצאתי החוצה ראיתי פתאום את אדי. הוא עמד וניקה את הנשק שלו ולידו עמד הסרס"פ – בחור יפה בעל עור לבן, עיניים כחולות כהות ובלורית שיער שחור כפחם שנפלה בחן על מצחו. 

אדי הסתכל עלי ואני עליו, ושנינו זיהינו מיד אחד את השני. אדי נשאר כמו שזכרתי אותו, דק ושרירי, כיפת שיער מתולתל קצוץ מבליטה את החיטוב היפה של גלגלתו, עיניים שחורות מתלכסנות מעל עצמות לחיים גבוהות, ועור שוקולד מבריק.

"אתה מכיר אותו?" שאל הסרס"פ את אדי והביט בי במבט עוין.

"כן." אמר אדי קצרות, והושיט לי יד ארוכת אצבעות, חמה ויבשה ומעט מחוספסת – יד מוכרת שהופיעה רבות בחלומותיי. "זה דימיטרי לרנר. פעם היינו חברים, כאילו?" נרמז סימן שאלה קטן בקצה תשובתו.

התשובה נדחקה מפי מהר, בלי מחשבה. "כן בטח, אנחנו חברים מהילדות." אמרתי, "מה שלום תמר והמשפחה שלך? איך אימא שלך והתאומים?"

אדי השפיל את עיניו והתחיל לכעוס בשקט. ראיתי איך הכעס מתחיל בעיניו ומתפשט לאט בכל הגוף והתכוננתי למכה שתבוא. "אימא מתה בפיגוע בירושלים, במחנה יהודה, ואבא נפצע קשה והוא נכה עכשיו." אמר בקול קר, מסתכל לי ישר בעיניים.

הייתי צריך להחזיק חזק את הרובה שלי כדי לא ליפול. הרגשתי איך כל העולם מסתובב לי מול העיניים. "ותמר והילדים?" שאלתי בקול חלש בעוד דגני הסרס"פ אוחז במרפקי, מושיב אותי על קובית בטון ונותן לי פחית קולה ששלף מכיס האפוד שלו. אחזתי בה, אבל רעדתי כל כך עד שלא הצלחתי לפתוח אותה אפילו אם הייתי רוצה לשתות קולה.

אדי לקח ממני את הפחית וישב לצידי, מניח יד על כתפי, "תביא לו מיץ לא מוגז עמית." פקד על הסרס"פ. "הוא לא אוהב קולה."

בלי למחות או להתפלא שרב"ט פשוט נותן לו פקודות דגני ציית ורץ לשק"ם. הנחתי את ראשי על כתפו של אדי, הרחתי את הריח המוכר שלו, החריף והמר, ושתקתי.

"אבא ואימא נסעו לבקר בירושלים לפני שנה ולמזלנו השאירו את שאר הילדים בבית," אמר לי אדי בקול שקט, מדבר ישר לתוך אוזני. "אבא יושב עכשיו בכסא גלגלים, ותמר מצליחה איכשהו גם ללמוד וגם לטפל בו ובבנים, ויש עוד תינוקת ששמה רות שנולדה אחרי שעזבת."

"אני עזבתי?" דחפתי אותו מעלי. "אני? אתם אלה שנעלמתם לי... אתה זה ש…"

הוא שם יד על פי, "שקט." פקד. "שיחקת עם עוד מישהו במשחק הקריאה?" שאל בקול חרישי, הנדתי לאות לא.

דגני חזר והושיט לי מיץ מנגו קר בפחית. "זה לא מוגז." אמר, מביט בי במבט חשדני.

"יופי, תודה רבה המפקד." אמרתי, נזכר פתאום מי אני ואיפה אני נמצא. "אני מודה לך מאוד. סליחה שאני ככה, בדרך כלל אני לא מבולבל כזה."

דגני הניד את ראשו, ממשיך להביט בי בעיניים כחולות כהות, מצומצמות בחשדנות.

"איפה אתה גר עכשיו?" שאלתי את אדי.

אדי משך בכתפיו ולא ענה, היה ברור שהוא לא מתכוון להקל עלי למצוא את תמר. "הוא גר בנהרייה." גילה לי דגני, "ואתה מחיפה, לא?" הנהנתי בתשובה, אבל העיניים שלי היו על אדי.

"חבל שלא יכולתי להיות בלוויה של אימא שלך." אמרתי. נזכרתי איך היא נהגה ללטף לי את הראש ולהגיד לי לילה טוב כשהייתי בורח לישון אצלם כשאבא היה משתכר, והיו לי דמעות בעיניים. "אהבתי אותה." הוספתי באמהרית.

"אני יודע דימיצ'קה," אמר אדי ברוסית, ונגע בלחיי באצבע שחומה, ארוכה ודקה. הסתכלנו אחד על השני ולרגע חזרנו להיות ילדים. מאחורי הרגשתי את עיניו של דגני דוקרות לי בגב.

"כמה זמן אתם מכירים אחד את השני?" הוא שאל בקול קצת חנוק והשתעל כאילו משהו נתקע לו בגרון.

"מכתה א'," עניתי, "אבל לא ראינו אחד את השני כבר המון שנים."

"אני מבין." הניד דגני את ראשו וניסה להיות חביב, אבל היה ברור שהוא לא סובל אותי ולא אוהב את הקשר שלי עם אדי. למרבה המזל סוויסה בא לקרוא לי לשמירה ויכולתי להסתלק משם.

בראיון האישי שלי עם מפקד הפלוגה הצלחתי לברר איפה בדיוק בנהרייה אדי גר, ולא התפלאתי לדעת שהוא שוב גר ליד הים, כמוני גם אדי אהב את הים.

לא ניסיתי לדבר איתו יותר וגם הוא שמר מרחק ממני ורק לפעמים חייך אלי מרחוק מין חיוך פרטי קטן, כמו שחייך לפני שהיינו מתחילים את משחק הקריאה, אבל הוא תמיד היה בחברת אנשים אחרים – בדרך כלל דגני הסרס"פ שנדבק אליו כל הזמן – כך שלא יכולנו לדבר בפרטיות.

לכן לא הצלחתי לספר לאדי שאני מתכוון לפגוש את תמר, ואחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שבעצם אין שום סיבה שאספר לו. מהרגע שידעתי איפה היא גרה לא היה אכפת לי יותר מכלום, רציתי לראות את תמר, ואם זה אומר שאדי שוב יכעס עלי, אז שיהיה, לא אכפת לי. 

עמית

באותו סוף שבוע נסענו יחד לתל אביב. סבתא גרה ברחוב צדדי קטן בבלוק דירות ישן ומטופח וחשבתי שאחרי שננוח שם קצת נצא לאיזה מועדון, או סרט, או משהו, אבל זה לא קרה, לא בפעם הראשונה וגם לא אחר כך.

משום מה מעולם לא הצלחנו להתנתק מהדירה של סבתא אנה שהייתה לנו כמין גן עדן פרטי קטן וסודי ולצאת החוצה אל העיר הגדולה וההומה אנשים. כל הריהוט בדירה הקטנה אמר מכובדות וכבדות בורגנית של התקופה שלפני המלחמה הגדולה, אבל הדברים שעשינו שם... אף בורגני ראוי לשמו לא העלה אף פעם בדעתו לחלל בצורה כזו את הרהיטים הממורקים והכהים הללו.

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה, עלינו במדרגות רחבות ואפלוליות עד לדלת הכהה שעדיין היה כתוב עליה  - אנה ושמואל בורג – עמדתי עם המפתח בידי, מהסס משום מה. כבר שנים שלא הייתי כאן, לפחות מאז שמלאו לי עשר שנים. סבא וסבתא העדיפו לבוא לבקר אצלנו בקיבוץ במקום להביא ילד שובב ונמרץ שישתולל אצלם בדירה המצוחצחת שלהם. בינתיים אדי תפס פיקוד, לקח את המפתח, פתח את המנעול הסרבני ונכנס ואני בעקבותיו.

זה היה כאילו נפלנו לעולם אחר, בחוץ פעמה העיר – חמה ולחה, בוהקת באור אחר צהרים מסנוור, אבל בפנים הסתנן אור קלוש דרך תריסי עץ מוגפים, מאיר רהיטי עץ כבדים ומגושמים מדיפי ריח נפטלין, גורם לנו לחוש כאילו אנחנו באירופה של המאה התשע עשרה.

אדי צנח על הכורסא הכבדה של סבא שעמדה בסלון, ונעץ בי מבט. "עמוד." פקד עלי, "אל תזוז. תן לי להסתכל עליך."

הנחתי את הצ'ימידאן שלי לצד זה שלו ועמדתי בצייתנות, מביט איך הוא פושט את חולצתו והגופייה שלו ופותח את מכנסיו. "תפתח את המכנסיים." הורה לי, "ותוריד אותם למטה, וגם את התחתונים. ועכשיו בוא אלי."

קרסולי היו מסובכים וקשורים בבגדים. פסעתי לעברו במין גרירת רגלים משפילה, חש כאסיר. הלכתי לאט, מביט בעיניו, זה היה כל כך מגרה ומסעיר, עד שהגעתי אליו הזין שלי כבר עמד בדום מתוח.

הוא פשט את רגליו קדימה ופקד עלי להוריד לו את הנעלים ולא לגעת בו עד שירשה לי. הריגוש של עמידה על הברכיים לפניו, חולץ את נעליו המטונפות, חש את אברו גדל במחבוא תחתוניו, מתלבט כחיה כלואה מול פני המושפלים, היה עצום. נאבקתי עם השרוכים מתאפק לא להתנפל עליו.

עד שנפטרתי מהנעלים הצבאיות הארורות שלו כמעט שגמרתי על עצמי. הוא הניח לי למשוך מעליו את המכנסים והתחתונים ולפני שהספקתי לגעת בזין שלו עצר אותי והסתובב, מפנה אלי את ישבנו השרירי. "אם תלקק אותי ממש טוב, אולי ארשה לך לזין אותי." הבטיח.

רועד מאושר כבשתי את פני בין פלחי עכוזו, בתמורה הוא הניח לי, אחרי ששמתי קונדום, להיכנס לתוכו. זו הייתה הפעם הראשונה שזיינתי גבר, וידעתי מאז שמעולם לא ארצה יותר לעשות סקס עם אישה.

ככה אהבנו לעשות את זה – קודם הוא היה משפיל אותי וגורם לי להראות מגוחך – ואז היה מעניק לי את העונג הזה, הנדיר והמיוחד כל כך של התחת היפה וההדוק שלו. בדרך כלל הוא היה מעלי. לא התלוננתי אף פעם למרות שהיה לו זין ענק ורק אחרי כחודש של כאב ומאמצים הצלחתי לקלוט את כולו בתוכי.

אדי היה מאוד עדין איתי, לא התלונן על המגושמות שלי ולימד אותי בסבלנות מה לעשות. העדינות הפיזית שלו התנגשה בצורה מבלבלת בדיבורו הקשוח. הוא לא אמר לי אפילו פעם אחת שהוא אוהב אותי, ומעולם לא התנצל כשהיה מסתלק לאיזה מקום. היה עלי לקבל אותו כמו שהוא או לוותר עליו בכלל. 

דימה

ביום שישי חזרתי הביתה אחרי הצהרים, ומיד אחרי שהתקלחתי לקחתי את האופנוע של ג'ק, ששוב היה בחו"ל, התנצלתי לפני מרשה וסבתא שאני מוכרח ללכת לבקר חבר ותיק, ונסעתי לכתובת של משפחת מקונו.

הבית היה קטן ומתקלף עם גג רעפים דהוי. מטפס פרוע כיסה את המרפסת האחורית והגדר החיה הייתה זקוקה לגיזום. עצרתי את האופנוע המטרטר ליד השער החלוד שתלה על ציר אחד ונכנסתי. היא ישבה עם אבא שלה בגינה המוזנחת וקראה את עיתון השבת. אבא של אדי נמנם על כיסא הגלגלים שלו, ראשו צונח על חזהו שנעשה רזה ושקוע.

תמר נעמדה והביטה בי בעיניים גדולות ומלוכסנות מעל עצמות לחיים גבוהות.

העור שלה עדיין היה בצבע שוקולד עשיר ומבריק, מתוח על עצמות לחיים גבוהות. הפנים שלה כבר לא היו כל כך עגולים, אבל עדיין מתוקים מאוד. היא צעדה לקראתי, מביטה ישר בעיני, ונעצרה רק כשעמדנו ממש קרובים. היא הייתה בת שש עשרה עכשיו, גבוהה ומלאה יותר מכפי שזכרתי, אבל עדיין נמוכה ממני בחצי ראש. מתחת לחצאית שלבשה ראיתי רגלים ארוכות ושחומות וירכיים דקות חלקות ומבריקות. "דימיצ'קה," אמרה בקול שקט וחם, מסתכלת היישר בעיניי, "כמה גדלת? מה שלום בבושקה?"

רק עכשיו תפסתי כמה הייתי מתוח. כל כך פחדתי שהיא לא תכיר אותי, או יותר גרוע, כן תכיר אותי, ותישאר אדישה, אבל היא חייכה והניחה לי לנשק את כפות ידיה, שנותרו רכות ויפות, ורודות מבפנים ושחומות בחוץ, ולקחה אותי לתוך הבית.

"עזבנו בגלל שאדי לחץ על אבא לעבור לבאר שבע." סיפרה והגישה לי קפה ועוגה. לקחתי את ידה בידי ולחצתי אותה אל פני.

"זה היה בגללי?" שאלתי. היא חייכה ובמקום לענות הגישה לי את היד השנייה. משכתי אותה אלי וכיסיתי בנשיקות את פניה וכתפיה. עדיין לא העזתי לנשק את שפתיה.

תמר המשיכה לדבר, "הוא מאוד התגעגע אליך. היו לו הרבה חברים וחברות, אבל אף אחד לא ישן אצלנו כמוך, ועם אף אחד הוא לא קרא ביחד ספרים."

היא לקחה את הכוס מידי, הניחה אותה על השולחן והתיישבה על ברכי, משעינה את ראשה על כתפי. מרגיש כאילו מצאתי משהו יקר שאבדתי מזמן אזרתי אומץ ונישקתי אותה על השפתיים. הנשיקה לתמר גרמה לי לחוש בפעם הראשונה בחיי כמו גבר אמיתי. איך יכולתי לחיות כל כך הרבה זמן בלעדיה?

"תמרה אני רוצה שככה נהיה כל החיים." אמרתי לה, והתחלתי לפתוח את כפתורי חולצתה. היינו רגועים לגמרי, לא היו כל ההתנשפויות והמבוכות שמרגישים בדרך כלל במצבים כאלו. מהרגע הראשון שהיא נתנה לי את ידה ברור היה שאנחנו שייכים זה לזו. כל החיים היו לפנינו כדי לחשוב מתי נעשה מה, ובאיזה צורה נבנה את החיים שלנו יחד. אולי יש כאלו שיחשבו שזה משעמם להרגיש ככה, אבל אני הייתי מאושר וידעתי שגם תמר מרגישה ככה.

היא חייכה כשפתחתי את חזייתה, "אני רוצה לשרת בצבא לפני שנתחתן." אמרה בשלווה, בעוד אני מלטף את שדיה הנהדרים בידי ובשפתי.

"כל מה שתרצי," אמרתי, "אני מבטיח." ואז התינוקת רות התעוררה ובכתה, והתאומים נכנסו עם אבא שלהם מהחצר, רעבים ומזיעים.

רק מאוחר בלילה, כשכולם נרדמו שבעים ועייפים, העברתי את הקטנה ממיטתה בחדר של תמר אל הספה בסלון, ואהבתי את תמר כל הלילה. היא הייתה בתולה ובהתחלה קצת התביישה וקצת פחדה, אבל אחרי הפעם הראשונה הכול היה נהדר. בבוקר הרגשנו בנוח כאילו אנחנו נשואים כבר שנים.

היא ליוותה אותי לאופנוע למחרת בבוקר, שבה ומזכירה לי שעלי לדבר עם אדי. "אבא לא מתפקד כמעט ולכן אדי הוא בעצם ראש המשפחה." גילתה לי בהפסקות שעשינו בין התעלסות אחת לשנייה. "בזמן האחרון הוא בא מעט מאוד הביתה, בטח יש לו מישהי בחיפה, עד עכשיו אני… אני לא..." היא הסמיקה, "עד עכשיו לא יצאתי עם בחורים. הייתי רק בבית, ובלימודים, אם אדי לא יסכים שנהיה יחד…" היא שוב נראתה אומללה ואני מיהרתי לחבק אותה. מצידי אדי היה יכול להתפוצץ, תמר היא האישה שלי והוא לא יוכל לעשות כלום בקשר לזה, חשבתי, אבל תמר הרגישה אחרת.

"הוא ראש המשפחה דימה," חזרה ואמרה. "חשוב לי שהוא יקבל אותך, שהוא ייתן את ההסכמה שלו שאתה… אתה…"

"הארוס שלך?" ניסיתי להגדיר את מעמדי וחיבקתי אותה.

"כן, אתה הארוס שלי." היא הסכימה, ונישקה אותי בכוח. הייתי כל כך מאושר שריחפתי כל הדרך חזרה לחיפה.

בערב חזרתי אליה בתקווה שאפגוש את אדי, אבל הוא לא בא הביתה. לא היה לי אכפת. אפגוש אותו בבסיס, חשבתי, וביליתי עם תמר והילדים, מנסה לעזור לה וגם להתיידד עם אבא שלה, שבאמת, מסכן, ריחף קצת ובקושי הבין מה קורה איתו.

ישנתי אצלה שוב, וכשלא עשינו אהבה דברנו. ספרתי לה הכול – על אימא שברחה עם סרסור זונות, ואבא שעזב, והעבודה שלי אצל משפחת סטרן. דברתי על הכול, רק לא על משחק הקריאה שלי ושל אדי, זה נשאר הסוד הקטן והמלוכלך שלי.

כבר הייתי בוגר מספיק כדי להבין מה בדיוק עשינו, אני ואדי, וידעתי שאין לזה משמעות רצינית. הרבה בחורים משתעשעים בגיל ההתבגרות בדברים כאלה. אצלי זה נגמר ברגע שגיליתי את השדיים של תמר והרגשתי את הידיים הרכות שלה על גופי. הייתי בטוח שגם אדי כבר שכח מהשעשועים הילדותיים האלו והוא קוצר הצלחות אצל בחורות.

אין תגובות:

פרסום תגובה