עוקבים

יום שישי, 15 בדצמבר 2017

משחקים של גדולים

הסרן התפרץ אחרי הריצה לחדרו, לבוש מכנסי ב' וגופייה צבאית מיוזעת. הוא צנח באנחה על הכסא היחיד שעמד בחדר וניסה להתיר את שרוכי נעליו הצבאיות. השרוכים הסתבכו והסרן קילל בזעם, הוריד את הגופייה שלו ומחה בה את מצחו המיוזע.
השיזוף הצבאי צייר על גופו הדק והשרירי - גוף של שחיין - גופייה בצבע לבן חלבי. שאר חלקי גופו היו שזופים קלות בצבע חום זהבהב. עורו היה חלק לגמרי משיער ופטמותיו היו ורודות כשל נערה.
"סמל!" צרח בקולי קולות, "בוא הנה מיד סמל!"
הסמל לא מיהר להיענות לפקודה, והניח לקצין שלו לצרוח את שמו כמה וכמה פעמים עד שטרח ופתח את דלת החדר והתייצב לפני מפקדו כשהוא נושא בידיו השחומות והגדולות שני בקבוקי מים מינראלים גדולים מכוסי אד של כפור.
"כן המפקד," אמר בקול איטי ושליו, "אני כאן."
"כמה זמן אני צריך לקרוא לך לדעתך, סמל?" התעצבן הקצין הצעיר, ופניו היפים, פני ילד כחול עיניים, התעוותו ברשעות.
"סליחה המפקד, אני מצטער, הלכתי להביא מים," ענה הסמל בקול רגוע.
הוא היה מבוגר מעט מהקצין שלו, נמוך וחסון ממנו. עורו כהה, עיניו צרות ושחורות, ובקולו העמוק התנגן מבטא אמריקאי קל. כמו הסמל גם הוא לבש מכנסי ב' וגופייה צבאית, ונעל נעלים צבאיות. שני הגברים הצעירים ענדו דסקיות צבאיות, ושערם היה מסופר בתספורת צבאית קצוצה. שערו של הסרן היה חום בהיר, כמעט בלונדיני, ואילו זה של הסמל היה שחור כזפת.
"מישהו ביקש ממך להביא מים?" סינן הסרן בקול מרושע, ולקח את הבקבוק מידו של הסמל, פתח אותו והחל ללגום בשקיקה.
"לא המפקד, אבל חשבתי ש..."
"סמל אתה בצבא עכשיו. פה לא חושבים, פה ממלאים פקודות. אני הקצין שלך ואתה רק תמלא את הפקודות שלי, ברור?" שאג הקצין בטון צבאי סמכותי, ופקק את הבקבוק בלי להציע לסמל שלו, שהיה צמא כמוהו, לשתות גם כן.
"כן המפקד. ברור המפקד. אני יכול לשתות המפקד?"
"לא, אתה יכול לרדת על הברכיים ולפתוח לי את הקשרים בשרוכים המזדיינים האלה."
"אבל אני צמא המפקד," ניסה הסמל לפתוח את הבקבוק השני שנותר אחוז בידו.
הסרן חטף ממנו את הבקבוק והשליך אותו על הרצפה בזעם. "השרוכים שלי סמל, ומיד!" הרעים בקול סמכותי.
הסמל הביט במבט עורג בבקבוק המלא שהתגלגל על הרצפה. "אבל המפקד," החל למחות, "אני נורא צמא."
סטירת לחי חזקה השתיקה אותו. הוא נחפז לכרוע על ברכיו וניסה, באצבעות רוטטות מעצבנות, להתיר את הקשרים בשרוכי הנעלים של מפקדו.
"אני לא מצליח המפקד," התלונן ונשא את פניו הכהים והנאים אל הקצין הצעיר שרבץ על הכסא בנוחיות, ראשו מופשל לאחור ורגליו שלוחות לו לפניו כאילו היה נופש על שפת הים. עוד סטירה חזקה נחתה על לחיו השנייה של הסמל, עכשיו דלקו שתי לחייו הכהות באודם ארגמני.
"תנסה עם השיניים דביל, ושלא תעיז לקרוע לי את השרוכים." התיז ודחף את נעלו המאובקת לפרצופו של הסמל האומלל.
אחרי מאבק קשה הצליח הסמל, שנעזר בשיניו ובציפורניו, להתיר את הקשרים בשרוכיו של הקצין הצעיר שלו שהביט בו באדישות מהולה בסלידה בלי שינסה לעזור לו, או להודות לו כשהצליח סוף סוף במשימתו.
"עכשיו תוריד לי את הנעלים והגרביים," הורה ודחף את רגלו הימנית לתוך פרצופו של הסמל המיוזע. שיער שחור מסולסל, לח מזיעה, הציץ מפתח הגופייה של הסמל. בתי שחיו השעירים הדיפו ריח זיעה גברית טרייה.
"אתה מזיע כמו קוף סמל," פסק הקצין הצעיר שגופו הבהיר נראה חלק וקריר כשיש. "תוריד את הגופייה שלך. היא מסריחה."
"כן המפקד. תודה המפקד. סליחה המפקד," מלמל הסמל, סמוק ממבוכה, ומיהר להפטר מגופייתו הדהויה שעיגולי זיעה הכתימו את בתי השחי שלה.
הוא השתופף על הרצפה, אפו כמעט נוגע במרצפות, והסיר בזהירות את נעליו וגרביו של המפקד שלו שהביט בו במבט ביקורתי, מעיר הערות מזלזלות לגבי כישוריו הפיזיים והמנטאליים. "לא מספיק שאתה טיפש ואיטי, אתה גם שעיר כמו קוף גרוזיני. תראה כמה שיער יש עליך, גועל נפש, בטח גם התחת שלך מכוסה שיער. בעוד כמה שנים תצמח לך פרווה גם על הגב," אמר בסלידה.
"כן המפקד," הסכים הסמל בהכנעה לא מוצדקת. חזהו היה אמנם שעיר מעט יותר מזה של המפקד שלו, אבל גבו היה חלק ושחום ולא הראה שום נטיה לצמח שיער.
בעודו יושב על הרצפה הושיט את ידו, נטל את הבקבוק שמפקדו שתה ממנו וניסה לשתות גם כן. הסרן העיף את הבקבוק מידו בבעיטה חדה ומרושעת.
"מי נתן לך רשות לגעת במים שלי סמל?" שאג.
"סליחה המפקד," נעמד סגל על ברכיו, משפיל מבט אל הרצפה, מלקק את שפתיו היבשות בלשונו. "אני צמא המפקד."
"צמא הא! אתה חושב שכאן אמריקה? שכל מי שצמא בא ושותה? אתה בצה"ל עכשיו! לא בבית אצל אמא," והוא נטל את הבקבוק הריק למחצה ושפך את המים על ראשו של הסמל, שהרים את פניו אל הזרם הקריר וניסה ללכוד בלשונו ובפיו מעט מהמים שנזלו על ראשו. "מישהו הרשה לך לשתות מהמים?" התרתח הקצין ובעט בו שוב.
"סליחה המפקד," גמגם הסמל האומלל והרטוב, "אני מבקש סליחה."
"תראה איזה בלגאן עשית?" נזף בו הקצין, "תראה את הנעליים שלי, רטובות לגמרי, תנקה אותן ואת הרצפה ותבדוק את הגרביים שלי."
"הגרביים שלך המפקד?" שאל הסמל בחוסר הבנה.
"תבדוק אם אפשר להשתמש בהן גם מחר, טמבל."
"לבדוק?" לא סרה הבעת הטמטום התוהה מפניו של הסמל, "איך המפקד?"
"תריח אותן כמובן, טמבל!" התרגז הסרן והוסיף בזעם, "בחיי שאתה הסמל הכי דפוק שהיה לי אי פעם. הייתי רוצה לדעת מי האידיוט שנתן לך דרגות."
הסמל לא הגיב על ההתקפה המרושעת. הוא רחרח ארוכות את הגרביים המסריחות, ועיווה את פניו, "מסריחות נורא המפקד, וגם הנעליים שלך מסריחות."
"ובגללך הן גם רטובות." הטיח הקצין, "תייבש אותן!" פקד.
הסמל ניסה למחות את טיפות המים מעל הנעלים בידו וחטף עוד סטירה מהדהדת. "תנקה אותן עם הלשון סמל. ואת הרצפה תנגב עם המכנסיים שלך."
"אבל המפקד..." ניסה הסמל למחות.
הסרן הצעיר אחז בכוח בעורפו וטלטל אותו, "שאני אבין סמל, אתה מסרב פקודה?" חקר ונימת האיום הממשי שבקולו השקט הייתה מפחידה יותר מצעקותיו.
"לא המפקד. סליחה המפקד." גמגם הסמל ומיהר ללקק בלשונו את טיפות המים מנעליו הצבאיות של מפקדו ואחר הניח אותן ליד הדלת, את הגרביים הניח לצידן.
"בערב, לפני שתתקלח, תכבס לי את הגרביים והגופייה. אני רוצה אותן מחר בבוקר יבשות ונקיות. מובן?"
"כן המפקד." לחש הסמל.
"ועכשיו תוריד את המכנסיים שלך ותנגב איתן את הרצפה." 
הסמל התפשט עד לתחתוניו הלבנים והחל זוחל על הרצפה לפני מפקדו, שנותר סרוח על הכסא, מנגב את המים שנשפכו בעזרת המכנס הצבאי שלו.
"איזה תחת שמן יש לך," העיר הקצין הצעיר בבוז וצבט באכזריות את העכוז העגלגל והשרירי שמילא יפה את תחתוני הכותנה הלבנים. "בוא הנה!" צעק פתאום, "זה לא התחתונים שלי שאתה לובש?"
"כן המפקד." הודה הסמל האומלל, "נגמרו לי התחתונים הנקיים ו... סליחה המפקד."
"מה סליחה?" צרח הסרן בזעם, "אתה כל הזמן אתה מבקש סליחה ואחרי שאני סולח אתה ממשיך לעשות שטויות, אפס שכמוך, סמל דמיקולו אחד! אתה רוצה שאני אדפוק לך תלונה סמל?"
הסמל בלע את רוקו בבהלה, "לא המפקד, בבקשה המפקד, אל תדפוק לי תלונה המפקד."
"בסדר, אני אתעלם ממה שעשית עכשיו ומהשלומיאליות הכללית שלך בתנאי שתלקק לי את הרגלים טוב טוב, בעיקר בין האצבעות." נענע הקצין את אצבעות רגליו הארוכות מול פרצופו של הסמל שישב על עכוזו הנתון בתחתונים הגנובים, בוהה בפניו של המפקד שלו.
"ללקק עם הלשון המפקד?" שאל בהבעה חולמנית.
"כן טיפש! אז מה חשבת? עם האוזניים? קדימה, תלקק!" דחף הקצין את רגלו לתוך פרצופו של הסמל, "תלקק יא אפס!"
הסמל גנח מעומק ליבו והחל מלקק במסירות את כף הרגל הצרה והעדינה בעלת האצבעות המוארכות.
"תמצוץ טוב כל אצבע, ותנקה עם הלשון בין האצבעות. אתה רשאי להפריד בין אצבע לאצבע בעזרת הידיים שלך." הנמיך מעט הסרן את טון קולו הנוזפני. "בוא הנה, תתקרב אלי קצת," תפס את אזנו של הסמל ומשך אותו אליו, מניח את כף הרגל הפנויה בחיקו של הסמל שגנח שוב, מצמיד אל חלציו את הרגל החשופה.
אחרי שגמר ללקק את הרגל הימנית עבר לשמאלית, מוצץ ומלקק בתאוותנות כל אצבע. על פניו הרחבים והנאים השתפכה הבעה חולמנית מרוחקת, והוא נראה כאילו היה מרחף אי שם בעולם רחוק וקסום. פניו של הקצין שלו לעומת זאת היו דרוכים ומכווצים כפניו של רץ הממתין ליריית הפתיחה.
אחרי מספר דקות של טיפול מסור ברגלי הסרן הזדעזע גופו של הסמל וגניחה קלה נפלטה ממעמקי חזהו, תווי פניו החזקים והגבריים נרעדו כאילו היו ברכה שמישהו הטיל לתוכה אבן, ומיד נרגעו שוב.
הקצין הצעיר שהביט בו בדריכות לא החמיץ את הרעד שחלף בפקודו. הוא תלש בגסות את רגלו מידו של הסמל ונעמד על רגליו. "אפ על הרגליים סמל!" פקד בזעם עצור.
הסמל נעמד מולו, ראשו מושפל בבושה וכתם גדול ורטוב מכתים את תחתוניו הלבנים.
"אני לא מאמין!" צרח הקצין, "גמרת בתוך התחתונים שלי! לא די שגנבת אותם גם טינפת אותם עם הזרע שלך?"
"סליחה המפקד. אני אכבס אותם המפקד," נחפז הסמל להוריד את תחתוניו, חושף ישבן מחוטב מכוסה פלומה עדינה של שיער.
"בטח שתכבס אותם יא מזדיין! חתיכת סוטה שכמוך! אתה מתחרמן על הרגלים שלי? מה אתה, הומו?"
"כן המפקד. אני... זה מה שאני המפקד." לחש הסמל, מרכין את ראשו עד שסנטרו הרבוע נגע כמעט בחזהו המקומר והשרירי.
הקצין ניגש אליו והניח את אגרופו הקפוץ מתחת לסנטרו של הסמל. "תסתכל לי בעיניים סמל ותגיד אחרי, אני הומו מזדיין בתחת שאוהב זיונים עם גברים."
עיני הסמל נמלאו דמעות, הן נתלו על ריסיו השחורים והצפופים אך לא זלגו. "אני... אני...," התחיל לגמגם באומללות.
הקצין תפס את פטמתו הגדולה והכהה של הסמל וצבט אותה בכוח בין אצבעותיו הדקות והחזקות. "תגיד את זה יא סוטה מגעיל."
"אני הומו מזדיין בתחת שאוהב זיונים עם גברים." פלט הסמל במהירות ופניו האדימו, דמעה אחת גלשה על פניו ונזלה לאורך לחיו השחומה עד שנעצרה בזיפי זקנו.
"ומה עוד?" המשיך הקצין לענות אותו במתיקות מרושעת, "מה עוד אתה אוהב?"
"אני אוהב אותך סרן. אני חולה עליך, על הרגלים שלך, על התחת שלך. אני חולם חלומות רטובים על הזין שלך," אמר הסמל בקול איטי וחולמני, ופניו עטו את ההבעה המרוחקת ההיא שהעלתה את חמתו של מפקדו.
הוא לפת גם את הפטמה השנייה, צובט אותה באכזריות, ומשך אליו את הסמל הנמוך ממנו עד שפניהם כמעט נגעו. "אתה אוהב אותי סמל? אתה אוהב את הקצין שלך? אתה חולה על הגוף שלי?" שאל חרש.
"כן המפקד." גנח הסמל, עומד בדום מתוח, ועוד דמעה אחת גלשה לאיטה לאורך לסתו החשוקה.
הקצין שרבב את לשונו ולכד את הדמעה המלוחה בלשונו. עיניהם נפגשו ושניהם נאנחו בבת אחת והתקרבו עוד קצת זה לזה, ואז עצם הסמל את עיניו והניד בראשו לשלילה.
הסרן נשך את שפתו התחתונה, המלאה והרכה, שהלמה יותר פה של נערה צעירה ולא של קצין קשוח, ומרט בכוח את פטמותיו של הסמל, מוריד אותו על ברכיו.
"סמל, אני מנסה לחנך אותך כבר הרבה זמן ושום דבר לא עוזר, הייתי רך מידי אתך, ויתרתי לך יותר מידי פעמים, עכשיו הגיע הזמן שלך לקבל עונש. הבנת? לטובתך אני עומד להעניש אותך."
"כן המפקד," לחש הסמל, מביט בהכנעה כלפי מעלה אל פניו הצרים והקשוחים של מפקדו.
הקצין הרפה מפטמותיו של הסמל ופקד עליו להביא מהארון את החגורה השחורה שלו וזוג תחתונים נקיים. "תביא את החוטיני האדומים," פקד.
הסמל ציית בזריזות והגיש למפקדו חגורת עור שחורה עם אבזם מתכת ותחתוני חוטיני אדומים.
"טוב מאוד סמל," שיבח הקצין את פקודו, "סוף סוף אתה עושה בדיוק מה שאומרים לך. אני רואה שאם השכל לא בא דרך הראש אז הוא בא דרך הרגליים, מה?"
"כן המפקד," הרכין הסמל את ראשו הגזוז בענווה.
"תלבש אותן," הגיש הקצין את התחתונים הפעוטים לסמל, "עלי הן קטנות, אבל חבילה קטנה כמו שלך תכנס לשם בקלות."
החבילה של הסמל לא הייתה קטנה לפי שום קנה מידה, אבל הוא לא הגיב על ההערה המזלזלת ולבש את התחתון הדקיק בלי למחות. בד התחרה האדום, שהבליט את צבע עורו השחום, לחץ על גופו, מועך את אבריו האינטימיים מלפנים ומפריד באכזריות את פלחי ישבנו המוצקים מאחור.
"תעמוד בדום מתוח סמל." פקד הקצין בחדות.
הסמל עצם לרגע את עיניו ואז שב ופקח אותן לרווחה מביט הישר בפני מפקדו. "כן המפקד. סליחה המפקד." התיז בטון צבאי חד, והתמתח לדום מושלם.
"אם לא היה לך כזה תחת שמן ומגעיל התחתונים היו נראים עליך יותר טוב. עם כל השערות האלו אתה נראה כמו בבון," אמר הקצין סוקר אותו בלגלוג. "אתה יודע של מי התחתונים האלה סמל?" הסמל הניד לאות לאו, ממשיך להביט הישר קדימה.
"לקחתי אותן למזכרת מהחברה שלי," גיחך הקצין בשביעות רצון, "איזה כוסית שהיא, ראית אותה הסמל? היא לא כוסית?"
"כן המפקד. היא... היא...," הוא גמגם, "היא יפה מאוד החברה שלך," רטן והידק את לסתו בכוח כה רב עד ששיניו חרקו.
"אתה מקנא." צחק הקצין ולרגע היו פניו פתוחים ועליזים כפני ילד, "אתה נראה כמו שרמוטה מזדיינת עם התחתון הזה סמל, מתאים לך בדיוק."
הסמל שתק וקפץ בכוח אגרופים גדולים, מהדק אותם אל ירכיו, גופו מתוח בעמידת דום מושלמת שגרמה לתחתונים האדומים להראות גרוטסקיים עד גיחוך.
"לא ענית לי," סטר לו הקצין, ופניו שבו והזדעפו, "אתה מקנא בחברה הכוסית שלי?"
"כן המפקד. אני מקנא." הודה הסמל ביובש, מביט בנקודה עלומה קצת מעל לראשו של מפקדו.
"אין לך מה לקנא. אתה נראה בתחתונים האלה יותר טוב ממנה, ואתה בטח מוצץ יותר טוב ממנה. נכון?"
"אני לא יודע המפקד," סינן הסמל מבעד לשיניו ההדוקות.
"טוב," הצליף הקצין בחגורה שלו מול פניו של הסמל שנרתע כפסע ושב מיד לדום מושלם. "אני יודע שאתה מוצץ יותר טוב כי הכוסית הפלצנית הזו לא מוכנה בכלל למצוץ. משפיל אותה לעמוד מולי על הברכיים, הריח של הזין שלי מגעיל אותה, קשה לה לנשום כשאני מנסה לזיין לה את הפה. היא סתם כוס על שתיים, אפילו אצבע אחת אי אפשר לדחוף לה לתחת, לפריג'ידית הפמיניסטית הזו. אתה אוהב אצבעות בתחת שלך סמל?"
"תלוי של מי המפקד." אמר הסמל, ומשהו מהנוקשות בעמידתו ובהבעת פניו התרופף.
"מה של מי? שלי כמובן." הצליף הקצין בחגורה מעל לראשו. "התחת שלך סמל שייך לי. אתה כולך שייך לי. קאפיש?"
"כן המפקד. אני שייך לך," הסכים הסמל בחפץ לב, מביט במסירות בפניו היפים של מפקדו.
"טוב סמל, מספיק לקשקש, אתה צריך להיענש על השטויות שלך והעונש שלך הוא מכות בתחת מהחגורה הזו, אבל כדי שלא תגיד שאני לא מתחשב, אני נותן לך לבחור בין עשר הצלפות בקצה של החגורה בלי האבזם, או חמש הצלפות עם האבזם. מה אתה בוחר?"
הסמל שתק והמשיך להביט קדימה, מתעלם ממפקדו, שפניו החיוורים האדימו מעט ופיו הרך, פה של נערה, נפער מעט בהבעת ציפייה.
"קדימה סמל, מה אתה בוחר? אני מזהיר אותך, אם לא תדבר מיד תחטוף פעמיים. גם עם האבזם וגם בלי."
הסמל המשיך לבהות קדימה בשתיקה, מתעלם מהסרן. הקצין ספר חרש בליבו מאחת עד עשר ואז הסתער על הסמל שלו והטיח אותו על המיטה. "שכב על הבטן ותשים ידיים על העורף. תפשק רגלים," הורה בקשיחות, "וכדי שלא תגיד שאני סתם סדיסט," הוסיף בגיחוך מכוער, "אני מרשה לך להישאר עם תחתונים."
"תודה המפקד," ענה הסמל בהכנעה, אם כי לשניהם היה ברור שהתחתונים הפעוטים לא הגנו על שום דבר חוץ מהחריץ שבין העגבות השחומות והשעירות.
בלי מילת אזהרה נוספת הצליף הקצין סגל בקצה נטול האבזם של החגורה על עכוזו של הסמל, שגופו נרעד מחמת ההצלפה, אך אף הגה לא נפלט מפיו.
"אתה אמור לספור את ההצלפות סמל. לא ספרת, הפסדת. תספור!" צעק הקצין בזעם.
"כן המפקד. סליחה המפקד." אמר הסמל וקפץ את אגרופיו כשהמכה השנייה ניחתה על בשרו. "אחת," החל לספור בקול יציב, "שתים, שלוש," וכך הלך וספר עד עשר. "ועכשיו עם האבזם," הכריז הקצין והפך את החגורה. ידיו הזיעו והעור השחור היה מוכתם במקום שבו אחז בו. הוא ניגב את כפותיו על מכנסיו, משפשף אותן בזעף על הבד הגס.
"המפקד," האיץ בו הסמל, "יש עוד חמש עם אבזם."
"אני יודע סמל, אני יודע, אבל לפי פקודות הצבא אתה צריך לשתות לפני שנמשיך," הוא נטל את הבקבוק שנותר סגור וניסה לפתוח אותו בידיים רועדות. הסמל התרומם מהמיטה, נשען על מרפקו, נטל ממנו את הבקבוק, פתח אותו והחל לוגם בתאוותנות כשהוא שוכב על צידו, מסתיר את עכוזו הרצוע פסים אדומים כהים מעיני הקצין שהביט בו בפנים נטולי הבעה, נושך בכוח את שפתו התחתונה.
"הנה, קח," הושיט לו הסמל את שארית המים, "תשתה גם, ותפסיק לנשוך ככה את השפה שלך, היא תדמם."
"אז מה? שתדמם. מה אכפת לך? זו השפה שלי, לא שלך. אתה, יותר טוב שתדאג לתחת שלך שהולך לקבל עוד חמש הצלפות."
"המפקד, אני לא דואג. אני סומך עליך." שב הסמל לשכב על בטנו בפוזה הקודמת, ידיו על עורפו ורגליו פשוקות לרווחה. התחתונים חרצו בבשר מותניו וירכיו פסים לבנים, ואשכיו הגדולים והשעירים בצבצו משני עברי הבד האדום שמעך אותם באכזריות.
"הסמל, החלטתי להחליף את העונש שלך במשהו אחר," התפרץ פתאום הסרן ושמט מידו את החגורה שעמדה לנחות על בשרו החבול של הסמל.
"אי אפשר. אני צריך לקבל עוד חמש הצלפות עם אבזם. זה החוק סרן, ואתה יודע את זה. תפסיק לתחמן," הציץ בו הסמל מבעד לזרועותיו השלובות במורת רוח.
"אתה לא תגיד לי! אני הקצין ואני קובע את החוקים, ואם אני מעדיף שתמצוץ לי במקום להצליף בך אתה תציית לפקודות שלי," השליך הקצין את החגורה מידו וזינק על הסמל, תולש וקורע מגופו את התחתונים הצרים שעמדו להתפקע גם ככה מלחץ אברו הזקוף. הוא נשכב על הסמל שהספיק להתהפך על גבו כדי לקדם את המתקפה הלא צפויה והחל למצוץ בתאוותנות את הזין השחום והיפה שלו, מלטף בידיו העדינות והצרות את האשכים הגדולים, מעסה ברכות את סימני הלחץ שהותירו התחתונים בבשרו של הסמל.
"בוא, בוא הנה טמבל," אמר הסמל ברכות, מושך מעל לקצין שלו את מכנסיו ותחתוניו, מפשיל אותם במומחיות עד לקרסוליו של הסגן שמיהר ובעט מעליו את הבגדים הגסים. אברו הבהיר והאלגנטי היה זקוף רק למחצה, אבל מיהר להתאושש בתוך פיו השוקק של הסמל. הם טרפו זה את זה בהתלהבות נעורים, מוצצים ומלקקים ודוחפים אצבעות אחד בתוך פי הטבעת של השני.
"דייב, דיוויד, אני הולך לגמור," יבב הקצין הצעיר, והסמל לחץ באצבע מיומנת מתחת לאשכיו והורה לו לנשום עמוק ולהתאפק. הם קפאו ככה כמה דקות, ואז גנח הסמל בקול וניסה למשוך את חברו הצעיר מעליו. "נו, בוא, עוד לא עשינו את הקטע עם המקלחת והמברשת."
"אי אפשר לעשות את הקטע הזה כי קרעתי לך את התחתונים, שרמוטה. לא יכולתי לסבול יותר איך שהן לחצו לך על הביצים," אמר הסגן בקול רועד, "ואני שונא את המברשת. הידית הזו תמיד פוצעת אותך ואחר כך יורד לך דם. זה מפחיד אותי."
"בחייך, זה רק שריטות. דם זה מדליק. תוכל לשים לי טמפון אחר כך," פיתה אותו הסמל בקול חולמני וצחק כשהקצין הצעיר עיווה את פניו בגועל. "איכס, טמפון."
"נו טוב," נאנח, "בוא נתקלח ונלך לישון. מחר יש לי ספירת מלאי ולך יש שיעור בסטטיסטיקה, עדיף שתגיע אליו עם ראש צלול."
"אתה לא כועס עלי שלא השלמתי את הסשן?" התרפק שי על דייב, לוחץ את אברו הזקוף אל ירכו השרירית.
"לא, לא חמוד. התקדמת מאוד יפה. לא האמנתי שתגיע עד ההצלפות. היית ממש משכנע. אני מבין למה קשה לך עם הקטע של המכות. זה בגלל שאתה ואני... טוב, אולי זה יקל עליך אם נביא עוד בחור אחד שישתתף, אולי ניתן לו דרגת רב"ט?"
שי הזדקף ופניו האדימו בזעם. הצביטה שהעניק הפעם לפטמתו של הסמל הייתה אמיתית מאוד. "ואולי אני אחתוך לך את הביצים ותתחיל לשיר בסופרנו?" התיז בזעם.
"יופי," נאנח הסמל, "תמשיך ככה. עכשיו אתה מתנהג כמו קצין אמיתי. אם תמשיך ככה אני לא אצטרך יותר לחפש אדונים במועדון ההוא."
"חתיכת שרמוטה מזדיינת שכמוך," סטר לו הקצין, "את כלבה מזדיינת. תראי מה אני אעשה לך, כוסית מסריח.." הוא אחז את הסמל הגונח באשכיו וגרר אותו למקלחת, מטיח אותו בכוח בקיר, "רוצה להזדיין כלבה?" הצליף בסמל בחגורה, "תתחילי לספור יא מזדיינת," הוא העמיד את הסמל כנגד הקיר, רגליו פשוקות בחזקה, נהנה ממראה אשכיו השעירים שתלו בין הירכיים השריריות, והצליף בישבנו האדום עוד חמש פעמים, מקפיד שהאבזם יפגע כל פעם במקום אחר, וכל אותו הזמן חפן את אשכיו של הסמל בכפו להגן עליהם מפגיעתה של החגורה.
אחרי שהשלים בשלום את החלק שחשש ממנו ביותר ואבזם המתכת הכבד הושלך הצידה היה השאר משחק ילדים. הוא העמיד את הסמל על ברכיו, קרא לו כלבת פודל מיוחמת, שפשף את אברו הזקוף בפניו האהובות של דייב, שהתרוממו אליו בהכנעה מתמסרת, וסטר לו כל פעם שניסה לקחת את הזין שלו בפיו. רק אחרי שדחף את ידית העץ העגולה והעבה של המברשת לתוך פי הטבעת של הסמל שלו, שהורד לעת עתה לדרגת כלבת פודל מזדיינת, התיישב על הדום הפלסטיק הנמוך שהוכן מבעוד מועד, והניח לכלבה שלו למצוץ את אברו תוך שהוא מעניק לזין שלה שפשוף נמרץ בספוג מסובן.
הם גמרו יחד, צועקים מהנאה, ואז התקלחו, מסבנים זה את זה בעדינות. הוא היה מאושר שהכל נגמר ושהצליח לשלוף את הידית הארורה ההיא בלי לפצוע את דייב.
אחר כך הגיע החלק המוצלח ביותר של היום לדעתו של שי. הם שכבו יחד במיטה, מחובקים בתנוחת כפיות, ידיו החסונות של דייב עוטפות את גופו הדק יותר של הקצין היפה שלו. ירכו מכבידה על רגלו של הצעיר המותש, ודיברו על מה שקרה להם במשך היום. את הדיון בסשן האחרון שמרו לסוף.
"הייתי בסדר דייב?" שאל שי בביישנות, "היה לך טוב? אני אדון טוב?"
"אתה נהדר. גמרתי שלוש פעמים וכמעט שלא נפצעתי. אתה נעשה ממש טוב עם המברשת ההיא. אולי נקנה שוט מיוחד עם ידית דילדו בשביל הפעם הבאה," הרהר דייב בקול, מחליק את שפתיו על עורפו העדין של שי, הקצין המתוק ביותר בגולני.
"ומתי תיקח אותי למועדון?" המשיך שי לחקור בקול של ילד מנומנם.
"ממש בקרוב מאמי. אתה כבר כמעט מוכן. בפעם הבאה אני בטוח שתצליח לעבור את כל הסשן בלי להישבר אף פעם. המסיבה הבאה היא בסילבסטר, נלביש אותך במדים, אתה תראה נהדר," חייך לנפשו, מדמיין את חברו דק הגזרה במדים מצועצעים עם כובע מצחייה ושוט.
"ואתה לא תלך יותר אף פעם בלעדי, נכון?" התפנק שי בחמימות זרועותיו של דייב.
"לא חמוד. אני תמיד אקח אותך איתי. רק אתה האדון שלי. אני אף פעם לא אלך לבד," הבטיח דייב.
"ואם יהיו מסיבות עם חילופי אדונים ועבדים?" המשיך שי לחקור בקול של ילד שמסרב להירדם.
"למסיבות כאלו לא נלך בשום פנים ואופן," הבטיח דייב, "אנחנו שייכים רק זה לזה. אני הסמל שלך ואתה הקצין הפרטי שלי ורק שלי. היית נפלא היום. אני אוהב אותך שי."
"ואני אוהב אותך דייב. לילה טוב מתוק שלי."
"לילה טוב חמוד."

לישון באלכסון

הוא נורא לחוץ בגלל שבשבוע הבא הוא עובר לעבוד בתל אביב. כבר שבוע שלם הוא עושה חפיפה למחליף שלו ומנסה תוך כדי כך להספיק לעשות יותר מידי דברים בבת אחת, ואם לא די בכך הוא נורא מודאג בגלל המעבר למקום חדש שבו יהיה עליו לכבוש לו מחדש מקום ועמדה. כל הבלגן עם מעבר הדירה בתוספת הלחץ שהוא נתון בו בעבודה יצרו את המצב הבלתי נסבל הזה שאנחנו נתונים בו היום.
בצהרים הוא לא הספיק להתקשר אלי כמו תמיד ודיברנו רק בחמש בערב. הוא נשמע לי כל כך מתוח וקצר רוח... ידעתי שאני צריך להיות תומך, מבין, מרגיע ולא הצלחתי. אכזבתי אותו ואת עצמי, דיברתי בנוקשות ואחר כך הצטערתי. כל כך חשוב לו להעביר את התפקיד בצורה מסודרת ולהגיע מוכן למחלקה התל אביבית, וכל מה שאני יכול לעשות זה לקטר בגלל חרדת הנטישה המטופשת שלי.
הוא חזר רק אחרי שש, הרוס מעייפות, כל כך עייף עד שלא היה מסוגל לאכול. התקלח, נפל על המיטה ערום ומיד נרדם. אחר כך הוא התעורר, אכלנו משהו וניסינו מאוד להיות תרבותיים ומנומסים. הוא אפילו קם להוריד את הצלחות מהשולחן ושאל אם לשים במדיח.
"המדיח מלא כלים נקיים, אני אטפל בזה אחר כך. לך לנוח." אמרתי.
"אני חייב סיגריה." הוא התנצל. יצא החוצה, ישב על המעקה, עישן וליטף את הכלב המכוער של השכנים. הכנתי קפה לשנינו והוצאתי אליו. בגינה היה חשוך, נעשה קצת קריר, נשבה רוח קלילה והיה ממש נעים. "עוד מעט יש 'עובדה', רוצה לראות?" שאלתי. הוא עשה כן עם הראש, כיבה את הסיגריה ושאל אם אני שונא אותו.
"אל תדבר שטויות, בטח שלא."
"אתה יודע מתי הפעם האחרונה שעשינו סקס?"
חשבתי קצת. "לא זוכר בדיוק, בשבועות?"
"לא התכוונתי באמת שאתה חפרן ומעיק, דברתי מתוך כעס."
"אני יודע."
"מתי תסלח לי כבר נדב, אני לא יכול ככה יותר."
"סלחתי לך מזמן, די."
הוא סוקר את פני בספקנות. "לא נכון." הוא קובע בעצב, "בוא נלך לראות 'עובדה'."
אנחנו נשכבים על המיטה מול הטלוויזיה, מזדעזעים מהעוולות שקורות במדינה, מהעוני של הנכים, ומהמצב הנוראי של הקשישים חסרי הפנסיה.
אחר כך מנסים לצחוק מ'המפץ הגדול' אבל לא מצליחים. אנחנו כבדים מידי, עצובים מידי. המשקע של כל המילים הקשות שנאמרו מעיק עלינו, הדים של כעס מרחפים מעלינו. הוא לוקח את כף ידי בידו, משחק עם אצבעותיי, שואל איך היה בקבוצת התמיכה. אני אומר שבסדר, נדמה לי, ומושך אותו אלי.
עברו כבר כמה ימים מהפעם האחרונה, אבל אנחנו לא מתנפלים זה על זה כרגיל אלא מתנהגים בעדינות, בהססנות אפילו. "אני נורא אוהב אותך." הוא אומר אחר כך, "אני שונא לריב אתך נדב, בוא לא נריב יותר." לפני שאני מספיק להגיד לו שאי אפשר לחיות עם מישהו בלי לריב לפעמים הוא נרדם.
אני מתעורר לפנות בוקר ומגלה שנרדמתי לא מכוסה. קר לי. נצמד אליו, מתעטף בשמיכה, מתחמם ולא נרדם. המחשבות רצות רצות ולא עוזבות. מנסה לחשוב על הניקיון היסודי שאני אעשה מחר, בעצם כבר היום. מספיק עם הבטלנות. תריסים, רשתות, המדפים הכי גבוהים ואפילו הנברשת. הכל יצוחצח וימורק. ואת הווילונות אסלק לכל הרוחות. וגם את הטלוויזיה הישנה שעומדת בפינה עוד מהשנה שעברה.
הגיע הזמן לסדר את הבלגן בבית הזה. הזמן עובר והשינה לא באה. לאט לאט המחשבות בורחות אל מה שבאמת מציק - מהשבוע הבא הוא יהיה רחוק ממני, כשאתעורר קפוא לא יהיה למי להיצמד, לשאוב חמימות ונחמה. הזוגיות שלנו זקוקה למגע, לתחזוק יום יומי של קשר פיזי, לשגרה. כמה זמן יעבור עד שהיא תתפוגג, תתפורר, תתרוקן מתוכן? כמה זמן יחזיקו הזיכרונות והחיבה הישנה מול המציאות הריקה שלי והגדושה שלו?
הוא יפגוש אנשים חדשים, צעירים, מרגשים, שונים, ואני אשקע בספרים, במחשב, בהרגלים הישנים של רווק קשיש ובודד. בהתחלה הוא יתקשר כל הזמן, יבוא כמה שיותר, אבל עם הזמן הוא יתחיל לדלג על סופי שבוע כי יהיו לו עיסוקים אחרים, מלהיבים יותר מהבילוי לצידי. ככל שיחלוף הזמן השקרים הקטנים ילכו ויגדלו, עד שתיגמר השנה כבר נהיה שוב זרים.
הגב מתחיל לכאוב לי והבטן גם. הולך למקלחת, יושב על האסלה, מנסה להתרכז בעבודות שממתינות לי בבוקר, מעמיס עוד ועוד מטלות על עצמי כדי לא לחשוב, ופתאום מתחיל לשהק. הולך למטבח, אוכל יוגורט מתוק, מוציא החוצה את החתול שנרדם על הספה בסלון. בחוץ כבר מתחיל להאיר הבוקר. לוקח עוד סידלין נגד אלרגיה ויושב לדכא את עצמי מול המחשב. אני חושב שעם קצת מאמץ אני אספיק לנקות היום גם את התריס של המרפסת.
כל השבוע האחרון הייתי נורא נורא עסוק. לא תאמינו כמה דברים צריך לעשות כשעוברים דירה. היו אלף ואחד סידורים לסדר והמון החלטות להחליט – טפסים, מזוודות, ארגזים, חתימות - עניינים שונים ומשונים שכולם דרשו טיפול, התייחסות, הסברים, שיחות בטלפון או עמידה בתור.
ואם כבר מזיזים, מנערים ומשנים סדרי עולם צריך גם לנקות, ואם כבר מנקים אז פתאום רואים שמזמן לא עשינו את התריסים במרפסת, והחלונות בסלון לא נשטפו זה עידן ועידנים, ואולי כבר הגיע הזמן לכבס את הווילון ולפרק את הרשתות המאובקות הללו ולשטוף אותן?
מצאתי את עצמי עמל ויגע – מנקה, שוטף, סוחב ואורז - מתרוצץ ללא הרף, מוחק עוד ועוד משימות מדף המשימות שעל המקרר עד שביום שבת בצהרים הכל הסתיים.
כל הדרוש סידור סודר. כל המטען נארז, הוכן, קופל ונחתם. 
אביב קפץ להוריו לצהרים ואני ניגבתי ניגוב אחד אחרון את רצפת הסלון השטופה ואחר כך היטבתי את לבי בשאריות סלט מהבוקר וקינחתי בבורקסים מאתמול, התקלחתי מקלחת ארוכה ומרעננת ונרדמתי.
קמתי בדיוק בזמן לראות את `'האישה הטובה' והנה הוא חוזר ומצטרף אלי. הסדרה נגמרת, אנחנו יושבים עם קפה ועוגה, עוברים שוב על כל הרשימה, מוודאים שהכל מסודר ומוכן למחר. הוא מודה לי על כל העזרה שהושטתי לו ואומר שלא היה מצליח להסתדר בלעדי.
אני אומר שלא ידבר שטויות, ואם המצב היה הפוך הוא בטח היה עושה אותו דבר, ואז בפרץ מפתיע של כנות מרעננת הוא אומר, "השתגעת נדב, בחיים לא הייתי מסכים שתעבור לי פתאום דירה ולא חשוב מאיזה סיבה."
משפט אחד קטן ואמיתי וכל האיפוק והבגרות שהפגנתי מאז שהוא החליט לעבור לעבוד בתל אביב הולכים לעזאזל. "למה לא?" התפרצתי, "ומה אם גם אני הייתי מקבל עבודה רחוק מהבית, מה אז?"
"תפסיק לצעוק עלי נדבי. כבר מזמן הסכמנו שאנחנו שונים מאוד זה מזה, עובדה שאני לא הייתי מסכים ואתה כן מסכים."
יכולתי לריב עם העובדה הזו, להתווכח ולכעוס, יכולתי לנאום נאומים חוצבי להבות כל הלילה, אבל מה הטעם להתווכח עם עובדות?
"למה לא היית מסכים?" שאלתי בקול שקט.
"כי לא. כי זה הבית שלנו ואני רוצה שאתה תגור פה ותחכה לי, ולא שתתרוצץ לך בכל מיני מקומות."
"ולך מותר להתרוצץ?"
"אני לא סתם מסתובב, אני הולך לעבוד. הסברתי לך את זה."
"אתה לא תעבוד עשרים וארבע שעות ביממה אביב. אתה תעשה גם דברים אחרים, תפגוש אנשים אחרים, תלך לסרטים והצגות ומסיבות וטיולים. בעוד כמה חודשים תבנה לך חיים חדשים לגמרי שלי לא יהיה בהם שום חלק."
"אבל בסוף אני תמיד אחזור הביתה."
"או שכן או שלא."
"אני אחזור, זה רק סידור זמני."
אני מושך בכתפי. "נחיה ונראה."
פתאום הוא מתחרט על הכנות המופרזת שלו וחוזר על כל מה ששינן לי מאז שהחליט לעזוב – תל אביב לא רחוקה, הוא יבוא כל סוף שבוע, הבית שלו פה, איתי, אנחנו נדבר כל יום ולפעמים גם פעמיים ביום. הזמן יחלוף חיש קל, הכל יהיה בסדר.
"ואל תתחיל להיכנס לסרטים שאני אבגוד בך וכל זה כי זה לא יקרה." הוא אומר בתקיפות, מתיישב על ברכי ומנשק אותי.
"בסדר." אני אומר, מנשק אותו חזרה ושומר את המחשבות שלי לעצמי.
"וגם אתה נדב, שלא תתחיל להיות נחמד מידי לכל המזדנבים שלך (ביטוי חדש שהוא קלט מאי שם) אני מכיר אותם, הם יבואו לבכות לך בגלל השטויות שלהם, ועד שאתה תנגב להם את הדמעות הם ינסו להיכנס לך למכנסים."
אני מתחיל לצחוק מהרעיונות שלו ומבקש שידגים לי איך נכנסים לי למכנסים ובסוף אנחנו מפסיקים לדבר והולכים למיטה.
ולמחרת בבוקר, רגע לפני שהוא נכנס למכונית שתיקח אותו רחוק ממני הוא מסתובב, אוחז את פני בשני ידיו, לוחץ אותן חזק תוך שהוא קודח במבטו השחור היישר בעיני ואומר, כאילו ממשיך שיחה שניהלנו קודם, "לפחות תבטיח לי שלא תישן מחובק ככה עם אף אחד אחר."
"אני מבטיח, וגם אתה לא."
הוא מהנהן, נותן לי עוד נשיקה אחת והולך.
במהירות מפתיעה אני גולש שוב למנהגים של רווק. עכשיו כשאין לי שותף לשבת מולו בארוחת ערב, או לשתות אתו קפה של בוקר, אני לא מבשל (מלאכה השנואה עלי רק קצת פחות מהבעת מורת הרוח על פניו של אביב כששוב הוא צריך להסתפק בכריכים וחביתה במקום אוכל מבושל) ורק חוטף פה ושם משהו קר כשהרעב מציק. בלעדיו אני קורא הרבה יותר ספרים ובלוגים, נשאר ער עד שעה מאוחרת מאוד מול הטלוויזיה ומניח לבית להידרדר.
הסימנים הראשונים לכאוס כבר פה - מוריד בגדים מהחבל ומשאיר אותם בגיגית הכביסה במקום לקפל ולגהץ, מחפף בניקיון ומסתפק בטאטוא חפוז במקום להשקיע בספונג`ה, הולך לעבודה ומשאיר אחרי שיש דביק ומלא פירורים טרף לנמלים, לא מנגב את הדלפק במטבח אחרי האוכל וזו רק ההתחלה.
אני רק יומיים וחצי לבד, מה יהיה איתי בעוד שבועיים? אפסיק להתגלח ולהתרחץ? אפסיק להשתמש בכלי אוכל ואחיה על ג`אנק פוד שאשלה באצבעות משומנות משקיות? אשכח לדבר עם בני אדם ואסתפק בנהימות בלבד?
אז מה? הרי אני לבד, למי אכפת בכלל?
בלי הנוכחות הרעשנית, התובענית, האנרגטית שלו שאי אפשר להתעלם ממנה בשום פנים ואופן אני מרגיש כאילו הועברתי בבת אחת מחדר קטן וצפוף לאולם ריק ומרווח.
זה לא שאני לא מתגעגע אליו, אבל נכון לעכשיו השקט שהשתרר בבית נעים לי מאוד. חברת עצמי חביבה עלי מאוד והעלמות הלחץ שיוצרת קרבת עוד בן אדם, אהוב וקרוב ככל שיהיה, מעניקה לי תחושת חופש שלא חשתי כבר זמן רב.
אולי לא נועדתי לחיות בזוגיות?
מי אמר שכולם חייבים להצטופף זוגות זוגות כמו בתיבת נוח? מה רע בלגור לבד ולעשות רק מה שמתחשק לך, מתי שמתחשק לך, בלי עין צופיה על מנהגיך והליכותיך?
אתמול למשל הלכתי לישון באחת לפנות בוקר. עד חצות קראתי במיטה ספר מעניין מאוד – `מצב גבולי` של פייר אסולין - ספר צרפתי מתורגם לעברית מופלאה. אם הוא היה בבית אין מצב שהוא היה מניח לי להדליק אור ולשקוע בקריאה בשעות כאלו.
אחרי חצות התחיל איזה סרט צרפתי ששמעתי עליו מזמן ולא הזדמן לי לראותו עד היום - אישה נשואה מתלבטת בין בעלה למאהבת הלסבית שבסוף נכנסת להריון מהבעל ובאה לחיות עם בני הזוג. הכל מסתדר יפה כי הבעל בינתיים נדלק על איזה טיפוס ש... נשמע קצת טיפשי, אבל סך הכל אחלה סרט.
הוא בטח היה מציין שהסרט אווילי להחריד ולמי לעזאזל יש סבלנות לשמוע צרפתית בשעה כל כך מאוחרת ומכבה לי את הטלוויזיה בתואנה המוצדקת שבטח אהיה הרוג מעייפות מחר בבוקר, אז מה אם יש לי חופש מחר? חסרה עבודה בבית שצריך לעשותה?
לא, לא חסרה, אבל היום זה יום החופש שלי ואני לא מתכוון לעשות שום דבר חוץ מלהתבטל. רק כשהוא לא פה אני יכול להתבטל שעות על גבי שעות ולחשוב לי על סיפורים שאולי אכתוב, ואולי לא, וסתם להתקיים כמו חתול בלי צורך להצדיק את החלל שאני תופס בעולם. איזה תענוג.
כשהוא איתי אני לא יכול סתם למרוח את הזמן בלי לעשות כלום. הוא לא מבין שלקרוא ולגלוש וסתם להזות בהקיץ זה לא נחשב התבטלות, זה צורך נפשי, ושאם אני צריך להתווכח ולריב ולהתנצל על הזמן שאני מקדיש לפעילות הלא פרודוקטיבית הזו אני מתחיל להרגיש אשם ובטלן וכל הכיף בורח לי.
אחר כך כיביתי את האור והתמתחתי לי לכל אורך ורוחב המיטה, מרגיש מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול ונרדמתי.
בבוקר קמתי מוקדם מידי וכרגיל בבקרים היה לי טיפה קר כי השמיכה נפלה. מתוך הרגל גיששתי אחריו ולא מצאתי אותו. נהייתי עצוב וכשנזכרתי שיש לפני יום שלם של חופש ובדידות נעשיתי עצוב עוד יותר.
פתאום נזכרתי בלקח שלמדתי בחופש הגדול האחרון שלי בבית הספר היסודי. החלטתי שאני גדול מידי לקייטנה, אבל בגיל שלוש עשרה הייתי צעיר מידי לעבוד.
אחרי חודש ומשהו של חופש מוחלט התחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. אז גיליתי שחופש דומה לשוקולד - אם מקבלים יותר מידי ממנו מתחילים להרגיש קצת לא טוב.
בצהרים כבר התייאשתי מסתם לישון, ונמאס לי לבהות בחלל. לא הייתה לי יותר סבלנות לקרוא ולא הייתה לי השראה לכתוב, כול החברים היו בעבודה והרצפה הייתה מטונפת בצורה מגעילה, במיוחד במטבח... עוד מעט יהיו לי ג`וקים. בדיוק כשהתחלתי לנקות את הבלגן של היומיים האחרונים הוא התפרץ פתאום הביתה, מזיע ופרוע, והסתער עלי.
כל המרחב הענקי שנדדתי בו, בודד וחופשי בלעדיו, התכווץ בבת אחת והתהדק סביבי בחיבוק שמעך אותי בעדינות והחזיר אותי אל קרקע המציאות.
"מה אתה עושה פה? איך הגעת?"
"תפסתי טרמפ. יש לי רק שעתיים. אני מת להתקלח. התגעגעת אלי? תעזוב את המטאטא הזה, הלכלוך לא יברח." הוא מתפשט, מדבר, צוחק, מלטף אותי, שואל מיליון שאלות ותוך כדי כך גורר אותי למקלחת.
הזמן שעד לרגע זה נזל באיטיות התחיל פתאום לדהור בפראות. השעתיים שלו חלפו ביעף והנה הוא שוב לבוש, ממתין לחבר שיבוא לאסוף אותו, ממטיר עלי הוראות, נשיקות, שאלות, מספר שהעבודה כיפית, והאנשים נהדרים, בכלל לא תל אביביים פלצניים כמו שחשש ושהחבר`ה של ספיר נורא נחמדים ויש לנו הזמנה למסיבה ביום שישי. "לנו?" אני מחמיץ פנים.
"כן, לנו. אתה חייב לבוא, סיפרתי לכולם איזה חבר יפה יש לי ואם לא תגיע יחשבו שהמצאתי אותך."
"סיפרת לכולם?" אני נדהם.
"בחייך נדב, אל תהיה כבד כזה, בתל אביב אף אחד לא עושה עניין מזה שאתה הומו." הוא פולט בקלילות, ומיד עובר נושא ומספר לי כמה מוזר והזוי זה לגור עם בחורה (ספיר), ואיזה בלגן יש אצלה בדירה, כל הזמן חבר`ה באים והולכים, אף פעם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בבוקר גומר לך את החלב.
"אני רואה שאתה בכלל לא מתגעגע." אני מפסיק את שטף דיבורו.
"טיפש." הוא פוסק, מתיישב עלי, נלחץ אלי בכוח ואומר שהוא חושב שעוד מעט מישהי מהמחזרות של ספיר תתחיל לגור אצלה קבוע (היא רק צריכה להחליט מי מהן) וכשזה יקרה הוא מתכוון לנצל את ההצעה הנדיבה של אחד הקולגות שלו שנוסע כל בוקר מחיפה לתל אביב ומעוניין לצרף אליו נהג שיחליף אותו כשהוא מגיע עייף בבוקר. "מה הוא עושה בלילות שהוא כזה עייף בבוקר?" אני שואל בחשדנות, מדמיין לי איזה הולל שמנסה לפתות את החבר החמוד שלי.
"אשתו ילדה תאומים לפני חודש. מאז הלידה המסכן הזה לא זכה לישון לילה אחד רצוף." מצטחק אביב, ואז מישהו צופר לו בחוץ והוא נותן לי עוד חיבוק ונשיקה, אומר לי להפסיק לצחצח את הבית כל היום וללכת לכתוב או לישון או משהו כי אני נראה הרוס מעייפות והולך, משאיר אותי לבד בתוך מרחב ענקי של שקט מהדהד.

ילד טוב

בדרך הביתה נכנסתי לסופר לקנות חלב. מולי פסעה עקרת בית, דוחפת עגלה, לידה צעד בנה המתבגר - נער עגול פנים, עם פירסינג בגבה וג'ל בשער, עדיין נושא על עצמו קצת שומן ילדות מתחת לטריקו המעוצב. הוא כבר גבוה יותר מאימא, אבל בכל זאת הולך לצידה בצייתנות ועוזר לה עם הקניות כמו ילד טוב. 
"את לא צריכה ניר טואלט?" שאל אותה, מחווה בידו בתנועה חיננית לעבר פירמידה של ניירות הטואלט.
קלטתי את תנועתו רק בזווית העין ובכל זאת, רק על פי הטון של משפט השאלה הקטן והתמים הזה, בתוספת התנועה המסוימת הזו בפרק היד כבר ידעתי עליו הכול, ידעתי מה בדיוק הוא חולם בחלומותיו הלחים לפני שהוא מגרד את עצמו מהמיטה ונגרר על כורחו לעוד יום משמים בבית הספר וכמה הוא חושש ומצפה ליום בו יפסיק להיות תלמיד ויתחיל לגור מחוץ לבית.
ידעתי בדיוק איך יתחילו חייו כגבר - איך הוא ירגיש נבוך ומפוחד בפעמים הראשונות שהוא יטייל בלילה בגן, או יכנס לצ'אט באתר לגברים בלבד ויחפש מישהו נחמד שידריך אותו ולא יכאיב לו. ידעתי כמה הוא ידאג ויתחרט כשיעמוד בתור לבדיקת האיידס הראשונה. ידעתי כמה הוא יתבייש בפעם הראשונה שהוא יעשה את זה בשירותים ציבוריים, או בקולנוע, ואולי בחושך מאחורי שיח? וידעתי שבסוף הוא יתפתה ללכת לדירה של מישהו מבוגר מספיק להיות אבא שלו, וכמה הוא יתבלבל וייבהל בפעם הראשונה כשיציעו לו כסף ואיך הוא ירגיש כשיסרב, או שלא?
ניחשתי את השירות הצבאי המקוצר שיהיה לו - נקווה שהקב"ן יהיה נחמד אליו - ואת הדירה התל אביבית שהוא יצטופף בה עם כמה שותפות צייצניות שלא ילכו אף פעם לקנות נעליים או שמלה בלעדיו, ויבכו יחד איתו אחרי שהמהמם ההוא לא יתקשר, ויהיו החברות הכי טובות שלו עד שהוא יעבור לגור עם החבר המיתולוגי - ההוא שישבור לו ראשון את הלב.
אני יודע שבסוף הוא יספר לאימא שלו את האמת, והיא תצטער, אבל לא ממש תופתע, ובליבה תתגעגע לימים בהם היא יכלה להגיד לעצמה שהוא פשוט ילד טוב שאוהב לעזור לאימא וזה בסדר גמור, זה בטח עדיף על כל הערסים החוצפנים האלה שהוא לומד אתם.
היא תמשיך לאהוב אותו ולהתגעגע אליו גם אחרי שהיא תדע שחתונה וכלה ונכדים כבר לא יהיו לה מהילד הזה, ותיבהל כל פעם מחדש כשתראה כמה הוא רזה מאז שעזב את הבית.
לפני שהוא יחזור מהביקור הקבוע שלו אצלה בחזרה לעיר הגדולה, שרק בה הוא מוכן לחיות, היא תגיד לו בחוש של אימא אוהבת שיפסיק לעשות דיאטה, ותפציר בו לשמור על עצמו, ולמרות שהיא אף פעם לא תדע איך בדיוק נראות הסכנות שאורבות לו שם הלב שלה לא ינבא לה טובות.
הכל אני כבר יודע עליו, ומקווה שאולי אני טועה והוא סתם ילד טוב של אימא.
 

צועק במיטה

אוהד
אני, כשאני נהנה מסקס אני צועק. כמה שאני מרעיש יותר סימן שאני נהנה יותר. בפעם הראשונה בר לא ידע את זה וקצת נבהל, אבל אחרי שהסברתי לו הוא צחק ועשה כמיטב יכולתו לגרום לי לצעוק חזק יותר, ובתחום הזה היו לו יכולות רבות.
נכון שבתחומים אחרים היו לו המון חסרונות, אבל במיטה הוא גרם לי לצעוק חזק, וזו הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיד לו שזה לא מתאים וכדאי שניפרד.
הלב כאב לי נורא כשאמרתי לו את זה וידעתי שגם לו כאב, אבל לא הייתה ברירה, לא יכולתי להמשיך לחיות איתו למרות שהוא גרם לי להיות רעשני ומאושר במיטה, ולמרות שהיה לי נעים לישון איתו ולקום איתו, ולבשל איתו, אפילו ניקוי הדירה הפך למשימה נעימה כשהוא היה איתי.
"אז למה אתה רוצה להיפרד ממנו, אידיוט?" כעסה גילי - אשת סודי וידידת נפשי שהייתה קרובה לי יותר מאחות.
"את יודעת למה."
"הסיבות שלך מפגרות. רק בן אדם שטחי וסנוב כמוך ייפרד ממישהו כי הוא מרוויח פחות ממנו וכי הוא לא משכיל מספיק לטעמו."
"גילי, הוא לא סתם מרוויח פחות ממני, הוא מלצרון קטן שחי מטיפים והוא לא סתם פחות משכיל ממני, הבחור לא גמר תיכון, במונחים של היום הוא כמעט אנאלפבית."
"שטויות, הוא קורא המון." מחתה גילי, "והוא כזה מתוק, כולם אוהבים אותו, הוא מקבל המון טיפים."
"גילי, אני מהנדס מחשבים מדופלם עם משכורת טובה ותואר שני בפילוסופיה ובר, למרות שיש לו חיוך מתוק, תחת מקסים, כשרון טבעי לעשיית מסג'ים, אופי חמוד ו...."
"נו, תגיע לעיקר." אבדה גילי את סבלנותה.
"למרות כל היתרונות הללו הוא עזב את התיכון באמצע כתה יוד."
"הוא צעיר ופיקח, אני בטוחה שאם הוא ירצה הוא ישלים את הלימודים." 
"אבל הוא לא רוצה, טוב לו לחיות ככה. הצעתי לממן לו את הלימודים והוא סירב. לא מתאים לו ללמוד בכיתה, זה משעמם אותו, הוא שונא מבחנים, הוא אוהב יותר את המסעדה ואת הלקוחות שלו. מה יש לי לחפש עם אחד כזה?"
גילי הביטה בי במבט מוזר, "מה יש לך לחפש בכלל עם בן זוג?"
"רקע משותף, שפה משותפת, רצוי גם מוצא משותף, או לפחות השכלה דומה, תחומי עניין משותפים."
"אולי תתחתן עם עצמך, בטח תהיו מאושרים מאוד יחד." התפרצה גילי בקוצר רוח.
"תפסיקי לדבר שטויות." כעסתי עליה, "העובדה היא שבסופו של דבר אחרי הסקס הנהדר איתו, המסג'ים המופלאים שלו, האוכל הפיצוצי (פיצוצי זה ביטוי שלמדתי ממנו) שהוא מבשל לי, וכל הכיף שיש לי איתו, בסוף אין לנו על מה לדבר."
"אחרי סקס ואוכל וצחוק וכיף ומסג' יש לך עוד כוח לדבר? על מה אתה רוצה לדבר?" תהתה גילי ופתאום קפצה ושינתה נושא, "וזה מזכיר לי! אתה יודע שבר מדבר ספרדית? הוא הלך איתי אתמול לקנות שמלה לחתונה של אחותי מישהי, עולה חדשה, פנתה אליו בספרדית והוא הבין הכול וענה לה."
"מאיפה הוא למד ספרדית?" התפלאתי, מפני שבר ציין לא אחת שהוא שונא ללמוד.
"מטלנובלות שהוא היה רואה עם אחותו הגדולה כשהיא שכבה במיטה בשמירת הריון."
"נו, את רואה? לזה אני מתכוון, הבחור מבזבז את הזמן שלו על טלנובלות מטופשות. מה יש לי לדבר עם אחד כזה? עם שגיא לעומת זאת..."
"אהה שגיא, הסטודנט הנצחי, מזלו שהוריו מספיק עשירים לממן לו שמונה שנות לימוד באוניברסיטה. הוא גמר כבר את התואר באמנות יפנית של ימי הביניים?"
"לא, הוא החליט לנוח מזה ולעבור ללמוד סינית עתיקה."
"וזה יהיה כבר החוג החמישי, או השישי שהוא נרשם אליו?"
"אל תהיה גועלית כזאת גילי, שגיא עדיין מחפש את התחום שלו בחיים, אבל כשאני מזכיר את היידגר או את יונג הוא יודע על מי אני מדבר והוא לא מפהק בסרטים אם אין בהם אקשן, וגם הוא, כמוני, חושב שברוקבק הוא סרט מופלא. את יודעת מה בר אמר על הסרט הזה?"
"שיש בו יותר מידי כבשים ונוף ומעט מידי סקס."
"איך את יודעת?"
"כי זה מה שאומר עליו כל בן אדם נורמאלי שלא מתפלצן על סרטים צרפתיים."
"שגיא לא פלצן, הוא באמת נהנה לראות סרטים צרפתיים קלאסיים בשחור לבן, והוא גם קרא את הנובלה שלפיה עשו את הר ברוקבק, הוא סיפר לי את זה אתמול ואחר כך היה לנו דיון מרתק על המוטיבים ההומו לסביים בספרים של אני פרו ועל המשמעות הסמלית של שמות גיבורי הסיפורים שלה."
"אז בגלל זה יש לגיבורי הסיפורים שלה שמות כאלו משונים, באמת התפלאתי, טוב, לא חשוב, העיקר שיש לה סיפורים מעניינים עם אהבה ורומנטיקה והומואים." חייכה גילי חיוך יפה שחיפה על השטחיות של ההערה שלה.
בר אמנם ידע מי זו אני פרו, אבל אמר שהוא מעדיף לקרוא בלוגים באינטרנט מאשר פילוסופיה או ספרות השוואתית. לא היה בכלל טעם לדבר איתו על משמעות סמלית של שמות."
"אבל הוא גורם לך לצעוק במיטה והוא מותק כזה." נאנחה גילי.
"כן, עכשיו כשהוא בחור צעיר הוא מותק, אבל מה יהיה בעוד עשר שנים? הוא יהיה עוד לוזר בן שלושים פלוס שחי מטיפים ואני אצטרך לממן אותו כל פעם שנרצה לעשות משהו יקר יותר מלצאת לסרט."
"אהה! אז זו הבעיה שלך? המצב הכספי שלו, ואני חשבתי שאתה מודאג בגלל היידגר ויונג."
"מי סנוב עכשיו?" כעסתי, "בסדר, אני מודה, מפריע לי שהוא תפרן ושאין לו אמביציה להגיע ליותר מאשר אחראי משמרת ראשי, מילא ההשכלה שלו, על פילוסופיה אני יכול לדבר עם חברים, אבל בר הוא כזה ... כזה... הוא סתם לוזר, הוא בחיים לא יגיע למשהו, אני אתקדם וארוויח כל שנה יותר והוא יישאר מלצר, עכשיו את מבינה?"
"כן, אני מבינה, אתה מתבייש בו כי הוא לא עשיר, ולא מצליח, ולא שאפתן, וזה חשוב בעיניך יותר מזה שהוא חמוד ופיקח, ומבשל טוב, וקולט שפות מהאוויר, ומה שהכי חשוב, הוא גורם לך לצעוק במיטה."
"אוף, תשתקי! את לא מבינה כלום!" צעקתי עליה והלכתי הביתה לפגוש את בר ומהר, לפני שהוא שם עלי את הידיים החכמות שלו שגרמו לי לגנוח ולצעוק מרוב אושר, אמרתי לו שזה לא זה, שאנחנו לא מתאימים, שאני והוא נמצאים במקומות אחרים בחיים ועדיף שניפרד.
"כן, אתה צודק." אמר בר, ופניו שבדרך כלל היו שחומים וקורנים נעשו אפורים ונפולים.
אחר כך שנינו נעשינו נורא עצובים ואיבדנו את החשק לאכול את האוכל הטעים שהוא הכין לי, ולמרות שכבר הזמנו כרטיסים לספיידרמן שלוש ויתרנו על הסרט כי לא היה לנו חשק.
"אולי שגיא ירצה ללכת אתך." אמר בר, לחץ את ידי ברשמיות משונה והלך.
צלצלתי לשגיא והזמנתי אותו ללכת איתי ולא התפלאתי כשהוא עיקם את פרצופו כששמע שיש לי כרטיסים לספיידרמן.
"זה סתם סרט אמריקאי מפגר." קבע בקוצר רוח, והסכים ללכת בתנאי שננסה להחליף את הכרטיסים למשהו פחות דבילי.
די בקלות החלפנו את הכרטיסים של ספיידרמן למשהו, לא זוכר מה, משהו עם הרבה נופים ושתיקות. ישנתי כל הסרט, אבל שגיא אמר שהוא היה מעולה. אחר כך הלכנו לאכול סושי - בר שנא סושי, והשתכרתי מיין אורז - בר העדיף בירה, ובסוף הגענו למיטה.
היה בסדר, לא צעקתי, אבל היה בסדר. אולי עדיף ככה כי שגיא בחור מאוד מאופק ושונא בלגן וצעקות.
בשבוע הבא נלך לראות אופרה, או בלט, ואם אחרי ההופעה אני אשתכר מספיק נלך שוב למיטה. אולי, עם הזמן, זה ישתפר קצת. לפחות יש לנו על מה לדבר אחרי שהסקס נגמר. לצעוק במיטה ולקבל מסג'ים ולצחוק משטויות זה לא הכול בחיים.
כבר החלטנו שבקיץ ניסע יחד ליוון הקלאסית עם החברה הגיאוגרפית, נראה המון עתיקות ונשמע הסברים מלומדים על השפעתה של הקלאסיקה היוונית על תרבות המערב, בערב נשתה אוזו ואולי בלילה בחו"ל...
יוון הקלאסית שווה הרבה יותר מהסוף שבוע באילת שהיה לי עם בר. אני רציתי לנסוע לכרתים, אבל לבר לא היה תקציב לכרטיס לחו"ל והוא סירב לקחת ממני כסף ואמר שמה זה משנה לאן נוסעים, הרי מה שחשוב זה שאנחנו יחד. בזה הוא דווקא צדק, מלונות עושים משהו לשנינו, חזרתי צרוד לגמרי ובכלל לא השתזפתי.
עם שגיא אני בטח אשתזף כהוגן ולא אהיה צרוד אף פעם מרוב צעקות וצחוקים טיפשיים, מצד שני אני בטוח שההורים שלי ימותו עליו כי הוא אוהב אופרות ומוזיקה קלאסית ויש לו שלושה תארים ועוד שני חצאי תואר ועוד אחד בדרך, וההורים שלו מסודרים ואמידים ו...

בר
"אז זהו, זה נגמר." הסיקה רותם, אחותו של בר, את המסקנה המתבקשת ממראה פניו הנפולים.
"כן, היום הוא זרק אותי. יכול להיות שמה ששבר אותו היה הכרטיסים לספיידרמן שלוש?"
"אבל אמרת שהוא נהנה מספיידרמן שניים."
"נהנה, אבל התבייש. כנראה שמספר שלוש היה יותר מידי בשבילו."
"הוא אידיוט בר, מה יש לך להצטער עליו?"
"את לא תביני, נכון, הוא היה דביל לפעמים, אבל... לא חשוב."
"אני לא תינוקת, אני לא אתעלף אם תגיד שהיה לכם טוב במיטה."
בר מסמיק. "רותם! מספיק, עזבי."
"מה עם הכרטיסים של הסרט?"
"השארתי לו, שילך עם שגיא."
"לפי מה שסיפרת לי על שגיא הוא לא יסכים להשפיל את עצמו ולראות סרט ספיידרמן."
"אז שיחליפו את הכרטיסים, מה אכפת לי?"
"עובדה שאכפת לך. אתה טיפש כזה, מה היה נורא כל כך אם היית מספר לו שאתה עובד בתור מלצר ברשת המסעדות של אבא כדי ללמוד את המקצוע מהיסוד, מה כבר היה קורה?"
"כבר הסברתי לך, מה שהיה קורה זה שאף פעם לא הייתי יודע אם הוא אוהב אותי בגללי או בגלל הכסף של המשפחה שלנו."
"אני לא חושבת שכסף חשוב עד כדי כך לאוהד, לפי דעתי הפריע לו יותר זה שאין לך השכלה מסודרת. אני לא מבינה למה עשית סוד כזה גדול מזה שהוצאת תעודת בגרות כבר בכיתה יוד, ואתה עושה תואר שני באוניברסיטה הפתוחה כי אין לך סבלנות לשבת על התחת באוניברסיטה רגילה."
"לא סיפרתי לו כי לא רציתי להשוויץ בזה שאני מחונן, ושאני ממשפחה עשירה, ושיש לי מספיק כסף בקרן הנאמנות שסבא השאיר לי בשביל לקנות את כל החברת הייטק הדפוקה הזו שהוא כל כך גאה שהתקבל לעבוד בה. רציתי שהוא יאהב אותי בזכות עצמי."
"אבל הוא אוהב אותך, ראיתי אתכם יחד ואני אומרת לך שהוא אוהב אותך."
"הוא לא אוהב אותי מספיק, אחרת הוא לא היה מעיף אותי והולך לסרט עם שגיא." אמר בר נוגות ופרש לחדרו.


הוא שכב ער כל אותו לילה מנגב את הדמעות שזלגו מעיניו למרות רצונו, שואל את עצמו אם גם שגיא יצליח לגרום לאוהד לצעוק במיטה ולצחוק משטויות? ולמי הוא יבשל מהיום אוכל טעים ויעשה מסג'ים?