14. נסיכה פולניה
לד"ר קוגן, הפסיכולוג שלי, הייתה תיאוריה –
נכנסתי לכלא בכוונה תחילה כי רציתי לשנות את חיי – כך הוא היגג באוזני אחרי הפגישה
השלישית שלנו. בפגישות הראשונות הוא רק שתק והקשיב לי מסביר לו למה אני לא צריך
בכלל פסיכולוג, ולמה הוא מבזבז את זמנו עלי.
רק אחרי שהבנתי שזה לא יעזור לי, אני תקוע איתו
שעה בשבוע התחלתי לדבר, וסך הכול נהניתי מכל העסק.
מי לא נהנה לקשקש רק על עצמו במשך שעה שלמה?
אין בן אדם כזה.
אהבתי להיות נושא השיחה, אבל התנגדתי
לרעיונות של ד"ר קוגן, "מה פתאום נכנסתי לכלא בכוונה? פחדתי מהכלא, אני
עדיין פוחד לפעמים, בעיקר כשמקס וביטון מתחילים לריב, או כשרספוטין משתכר ומתחיל
לקלל ברוסית ולהסתכל עלי במבט עקום כזה."
"גם אני פוחד קצת מהמבטים שלו." הודה
ד"ר קוגן, "אבל נראה שחוץ מזה לא רע לך, תראה איזה יופי אתה נראה, הכלא
עשה לך רק טוב." חייך אלי הפסיכולוג שלי, "ופה נשאלת השאלה, מה זה אומר
על החיים שהיו לך בחוץ?"
"שהם היו מחורבנים?"
"אבל אלו החיים שבחרת לחיות. הרי יכולת
לחיות חיים אחרים לגמרי, יכולת לעזוב את ההייטק, יכולת למצוא לך בן זוג גם מחוץ
לכלא? למה לא עשית את זה?"
"לא יודע." הודיתי.
"אולי תוכל להגיד לי ממה בעיקר פחדת
כשהכניסו אותך לכלא?"
שקעתי בהרהורים. האיש שהייתי כשנכנסתי לכלא נראה
רחוק ממני מאוד, כמעט כאילו היה אדם אחר. "פחדתי שיאנסו אותי." נזכרתי,
"הייתי בטוח שזה מה שיקרה, שיתנפלו עלי, דברים כאלו הרי קורים, כולם יודעים
את זה והאמת שזה כמעט קרה גם לי. אם נמרוד לא היה מציל אותי אז... לא יודע מה היה
קורה."
"איך אתה יכול להגיד שנמרוד הציל אותך? הוא
ואתה... אתם... הרי בסוף אתה כן ישן איתו."
התחלתי לצחוק. "אם אתה רוצה להגדיר את זה
ככה אז כן, וזה אפילו נכון במובן מסוים כי בסוף אנחנו גם ישנים."
ד"ר קוגן חיכה בסבלנות עד שאפסיק לצחוק
מההגדרה המהוגנת שלו למה שקורה ביני לבין נמרוד והמשיך להביט בי במבט בוחן,
"אתה לא חושב שזה מוזר שמצחיק אותך שפה אתה עושה בדיוק מה שפחדת ממנו כל כך
מחוץ לכלא?"
"כן, החיים מוזרים. מי היה חושב שאני ומקס
נהפוך בסוף לידידים למרות שביום הראשון שלי בכלא הוא הפחיד אותי נורא, ושאני, שכל
הזמן צעקתי שאני לא הומו, אתאהב בגבר דווקא?"
"אתה מנסה להגיד שאחרי שנכלאת בבית הסוהר
יצאת מהארון וגילית שאתה הומו?" דחק בי ד"ר קוגן, "הכלא כאילו
הוציא אותך לחופשי מהבחינה הזו?"
"אני לא יודע." שקעתי בהרהורים,
"זה נחשב שאני הומו אם אני נמשך ורוצה רק גבר אחד?"
"כן." פסק ד"ר קוגן.
"אבל הומואים מזיינים על ימין ועל שמאל,
בעיקר בכלא... הרי פה זה עולם של גברים, לא חסרות הזדמנויות. אפשר להשתולל כמה
שרוצים ורק אני..."
"אתה לא מנצל אותן כי אתה פוחד
מברקו?"
חייכתי, ד"ר קוגן דיבר שטויות כאלו לפעמים.
"פוחד ממנו? חס וחלילה. אף פעם לא פחדתי ממנו חוץ מפעם אחת כשהוא כעס נורא,
וזה היה בכלל בגלל מישהו אחר, לא בגללי, וחוץ מזה אחר כך הוא התנצל."
"איך הוא התנצל?"
"הוא אמר שהוא מתנצל וגם... לא חשוב."
הסמקתי קצת כשנזכרתי במציצה הראשונה ההיא בספרייה. "הוא היה נהדר, אני אוהב
אותו."
"אני מבין." אמר ד"ר קוגן ביובש
שזה בפסיכולוגית מדוברת - אתה בדרך הנכונה, אבל יש לך עוד הרבה עבודה לעשות על
עצמך ועל המודעות העצמית הכושלת שלך עד שתבין איזה דביל אתה עכשיו.
"אני באמת אוהב אותו ד"ר קוגן, הייתי
מתאהב בו גם מחוץ לכלא." התעקשתי להסביר.
"ברקו הוא גבר נאה מאוד." הסכים
ד"ר קוגן בחביבות, "אבל..."
"אבל מה?" התרגזתי, "בגלל שהוא
אסיר לא מגיע לו שיאהבו אותו, גם אני אסיר אם שכחת."
"ברור שגם לאסירים מגיע שיאהבו אותם. לכל
בן אדם יש זכות לחוות אהבה, אבל אל תשכח שהוא עבד במשך שנים בזנות, ולפי מה שסיפרת
לי הוא לא רואה בזה שום פסול גם כיום. זה לא מפריע לך?"
"כן, קצת, אבל אחרי שנשתחרר הכול יראה
אחרת."
"תגיד יורם, מה בדיוק אתה חושב שיקרה אחרי
שתשתחררו?"
"אני יוצא חודשיים לפניו אז אני זה שידאג
לשכור דירה ולמצוא עבודה ולהכין לנו בית. אני מתכוון להתחיל ללמוד הוראה כי החלטתי
להיות מורה." התחלתי לפרט בצורה בוגרת ואחראית איך אני מתכנן את העתיד שלי,
אבל אחר כך נסחפתי, "ביום שהוא יצא אני מתכוון לחכות לו בכניסה עם פרחים
ושוקולד ויין. הוא יצא ואנחנו נתנשק מול הכלא בלי לשים לב לאף אחד, מי שלא נאה לו
שלא יסתכל, ואחר כך ניסע הביתה ניכנס למיטה ונאהב אחד את השני ונהיה מאושרים כל
חיינו."
ד"ר קוגן נאנח ושתק, מניח לי להבין לבד עד
כמה ילדותי אני נשמע.
"טוב, אולי אני מפנטז בצורה קצת מוגזמת,
בטח יהיו גם קצת קשיים ו... אה, בסדר, נתנשק רק באוטו, בכל זאת לא נעים, אבל אני
רוצה אותו גם מחוץ לכלא. על זה אין ויכוח." פסקתי.
"טוב, נדבר על זה בפגישה הבאה." קם
ד"ר קוגן באנחה כדי ללוות אותי החוצה ונפרד ממני בלחיצת יד חמה, למרות זאת
הייתה לי הרגשה לא נעימה שהוא קצת מרחם עלי.
רצתי לארוחת צהרים, מגלה בשמחה שנמרוד הקדים
אותי וכבר הביא אוכל לשנינו. "מה אתה עושה ברקו?" קנטרתי אותו,
"אתה הורס לגמרי את התדמית שלך."
"לפחות הוא לא מתבכיין אצל פסיכולוג."
נהם מישה השמן שרכש בוז עמוק למדע הפסיכולוגיה.
"אני לא מתבכיין אצלו, אני מנסה לשכנע אותו
שאני לא צריך פסיכולוג." הסברתי.
"חמש פגישות ועדיין לא הצלחת להסביר לו את
זה?"
"מה לעשות? הוא קצת קשה תפיסה." צחקתי
והסתערתי על האוכל. הייתי רעב והייתי צריך להיות בעוד פחות מחצי שעה בכתה... חיי
נעשו עמוסים, הימים חלפו במהירות וגם בלילות הייתי עסוק מאוד.
"הזמן ממש בורח לי." התלוננתי בפני
נמרוד כשישבתי על המערכת שלי, מנסה לארגן אותה בצורה היעילה ביותר.
מאז שהתחלתי ללמד נפתחו כבר ארבעה כתות
מחשבים. לימדתי רק את הכתה המתקדמת. את הכתות למתחילים לימדו תלמידים
מצטיינים שלי שהפכו למורים. כמרכז כל הפרויקט הייתי חייב לנצל היטב כל רגע מזמני.
"אתה מספר לי? אני בקושי רואה אותך, אתה כל
הזמן רץ לפה ולשם. פתאום כולם מכירים אותך וכולם רוצים להיות חברים שלך."
התלונן נמרוד, "מזל שאתה בא לפעמים לישון איתי."
"מבחינתי לישון אתך זה החלק הכי מוצלח של
היום, אני מחכה לו בקוצר רוח." הבטחתי לו, "גם אתה מחכה לזה?"
"לאיזה זה אתה מתכוון בדיוק?" הצטחק
נמרוד והחליק יד חמימה לתוך מכנסי.
"לזה הזה." צחקתי ונישקתי אותו, ואחר
כך נשכבתי עליו, מאושר עד להתפקע, "אני אוהב אותך המון ברקו." לחשתי
באוזנו.
"דיבורים זה חינם שפירא. בוא תוכיח לי את
זה במעשים." חייך נמרוד.
"אתה לא אמור להגיד את זה נמרוד, אתה אמור
להגיד שגם אתה אוהב אותי." מחיתי.
הוא צחק חרש, אמר לי שאני מתנהג כמו נסיכה
פולניה שתלטנית, ויותר לא דברנו, היינו עסוקים מידי. אחר כך התרפקנו זה על זה,
מנומנמים, מוכנים להירדם, ובכל זאת שוב ניסיתי לדבר איתו על העתיד, וגם הפעם הוא
התחמק בעדינות כמו שהתחמק שוב ושוב מלהגיד לי שהוא אוהב אותי.
"למה הוא לא אומר לי אף פעם שהוא אוהב
אותי?" התלוננתי לפני עלי שהפך לאיש סודי ולידידי הקרוב ביותר.
"יש גברים שקשה להם להגיד דבר כזה."
ניסה עלי להרגיע אותי, "מה זה משנה מה הוא אומר? מה שחשוב זה המעשים, לא
הדיבורים. רואים עליו שהוא אוהב אותך."
"גם על העתיד הוא לא רוצה לדבר, אני רוצה
שנהיה יחד אחרי שנשתחרר, אבל הוא לא מוכן לדבר על זה."
"כי זה עדיין מוקדם מידי, לא טוב להקדים את
המאוחר."
"מה אתה ויורי..."
הוא הניח יד על פי. "לא, אל תגיד כלום. זה
רק יביא לנו עין רעה."
"עלי, באמת, איך בחור משכיל כמוך יכול
להאמין בעין רעה?"
"אני לא מאמין, אבל עדיף להיות זהיר."
"אתה רוצה שתמשיכו להיות יחד אחרי
השחרור?"
"בטח. אני אוהב אותו."
"ואשתך?"
"נתגרש. הסברתי לה והיא מבינה. הוא יחכה לי
עד שאני אשתחרר ואחר כך ניסע יחד לאירופה, יורי מתגעגע לארץ עם שלג. אני רק פוחד
איך הוא יסתדר לבד עד שאני אצא."
"זה רק חצי שנה, זה כלום, אני אשגיח
עליו." הבטחתי, "יהיה בסדר."
הייתי כל כך מאושר בחודשים ההם, מאוהב, עובד
בעבודה שהלהיבה אותי ומלאה אותי סיפוק, עסוק בתכניות ורודות לעתיד. הדבר היחיד
שהטריד אותי מעט היה עורך הדין הנחמד שלי, אסף טנא שהתמיד לבקר אותי ואפילו הלך
לבקר כמה פעמים את אימא וטרח לפגוש גם את אחי.
הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להגיש ערעור על
חומרת העונש שקיבלתי, ותמיד היה מביא לי שוקולד וספרים, ומקפיד לחבק אותי בכל
הזדמנות שנקרתה לו.
"הוא התנחל לך בחיים." רטן נמרוד
כשחזרתי עוד פעם מפגישה איתו, עמוס בשקיות מלאות כל טוב. את הספרים קראתי ונתתי
לספרייה ואת השוקולד החלבי חילקתי לחברים. רק את המריר שמרתי לי ולנמרוד. שנינו
העדפנו שוקולד מריר ושנינו חשבנו שכמה שהשוקולד מריר יותר ככה הוא יותר טעים
- העדפה משותפת ששימחה אותי שמחה גדולה - מטופש מאוד, אני יודע, אבל האהבה הפכה
אותי לטיפש רומנטי דביק, ולא היה שום דבר שיכולתי או רציתי לעשות נגד זה.
"אתה מקנא?" חקרתי את נמרוד,
"רוצה שאני אפסיק לפגוש אותו? רק תגיד נמרוד, אתה יודע שאני אעשה הכול
בשבילך." אמרתי בלהט, ובאמת התכוונתי לזה, אהבתי לעשות למענו דברים והייתי
מתוסכל מכך שהוא ביקש ממני מעט כל כך.
"אין לי זכות להגיד לך לא לפגוש את עורך
הדין שלך, בטח לא אחד שמתלבש יפה כל כך למענך ומביא לך שוקולד כזה טעים." צחק
נמרוד בלי לטרוח להפגין שמץ של קנאה, "אבל כן, יש משהו שאני רוצה שתעשה בתנאי
שיבוא לך."
"בטח שיבוא לי." התלהבתי, "רק
תגיד מה."
"בלילה." הבטיח לי נמרוד, ומיד ידעתי
שזה משהו שקשור לסקס והתחרמנתי למפרע, אבל כשהלילה הגיע והוא אמר לי מה הוא רוצה
התחלתי לרעוד.
"אבל למה? למה אתה רוצה שאני אעשה דבר
כזה?"
"כי לפעמים גם לי בא, והרי חוץ מזה
עשינו פחות או יותר הכול."
"עשינו הכול חוץ מזה שאתה תגיד לי סוף סוף
שאתה אוהב אותי." הערתי בחמיצות.
"אם לא הייתי אוהב אותך הייתי מבקש שתזיין
אותי?"
נגד הטיעון המוחץ הזה לא היה לי מה לענות, ולכן
התגברתי - בקלות רבה עד להפתיע - על הרתיעה הראשונית שלי מהרעיון, ועשיתי את זה,
אם כי התעקשתי לענג אותו קודם עם לשוני.
"אם לא תפסיק עכשיו אני אגמור לפני שאתה תתחיל."
הוא הזהיר אותי אחרי ששקעתי במלאכה, נהנה ממנה עד מאוד. ליתר ביטחון עמדתי על
כך שהוא ישכב בזמן מעשה על גבו כך שאוכל להביט בפניו ולדעת אם אני מכאיב לו.
נמרוד נענה לכל בקשותי ברצון, אבל אחר כך העיר
ביובש שסתם הייתי מודאג כי לא קל להכאיב לזונה ותיקה כמוהו. ההערה הקטנה והמכאיבה
הזו גרמה לי לאזור די אומץ כדי לשאול אותו אם הוא מתכוון להמשיך להתעסק בזנות גם
אחרי שהוא יצא מהכלא.
"אין לי מושג מה יהיה מחר בבוקר, איך אני
יכול לענות על דבר כזה?" התחמק נמרוד כדרכו מדיון על העתיד.
"מחר בבוקר השמש תזרח ואנחנו נלך לאכול
ארוחת בוקר, ובטח תהיה שוב חביתה או טונה, והתירוץ שלך הוא סתם התחמקות, אי אפשר
לחיות בלי לעשות תכניות לעתיד." איבדתי את סבלנותי.
"אתה מתכנן מספיק בשביל שנינו. שמעתי שאתה
מתכנן לגור עם יורי עד שעלי יצא וייקח אותו לחו"ל. אתה מתכוון לזיין אותו?
הוא חמוד אם הטעם שלך הוא בחורים בהירים ושמנמנים."
הכנסתי לו אגרוף סמלי – טוב, הייתי עייף -
ואמרתי לו שהוא אידיוט, אני אוהב רק אותו והוא הגבר היחיד בעולם שאני מעדיף.
"אתה לא מגזים קצת עם המונוגאמיות הזו
שפירא? תשתחרר קצת."
"למה אתה מתכוון תשתחרר?" נזעקתי.
"אני מתכוון ש... נו, די, תפסיק לעשות
פרצוף כזה. אי אפשר אתך, אתה כזה נסיכה פולנייה, אין לי מושג איך הסתבכתי עם אחד
כמוך. נו, די, די חמוד... בסדר, אל תשתחרר, תהיה אסיר, זה בסדר."
"זה לא בסדר, אתה כזה גבר טיפש, אני שונא
אותך." התייפחתי, מתוסכל מחוסר היכולת שלו להבין אותי.
"אני יודע. גם אני שונא אותך." חייך
נמרוד ונישק את עורפי, די לקשקש, בוא נישן קצת." פייס אותי רכות ונרדם, ידיו
כרוכות סביבי.
אחר כך שכבתי ער עוד שעה ארוכה, מנסה להבין למה
רק הוא והוא בלבד בא בחשבון מבחינתי, והאם העובדה שעצם המחשבה על מגע בגבר אחר
מעוררת בי חלחלה הופכת אותי לאסיר שלו?
15. פעם זונה תמיד זונה
ואז, בבת אחת, הכול התהפך ונעשה איום
ומפחיד. זה התחיל בסתם מהדורת חדשות שצפינו בה בחדר הטלוויזיה עם שאר האסירים.
המהדורה התחילה עם החדשות הרגילות - כל
מיני שטויות פוליטיות, מי אמר מה למי ולמה, נאומים מלאי שקרים של נבחרי העם וכיוצא
בזה - ואז בישר הקריין יפה התסרוקת על ידיעה מחדשות הפלילים, "איוואן פטרוב
המכונה איוואן האיום, המיליונר ממוצא רוסי שאף אחד לא יודע ממה בדיוק הוא עשה את
הונו - כף ידו של נמרוד התהדקה על ברכי במתח וגופו נדרך - זומן הבוקר לתחנת המשטרה
לחקירה, פרטים יבואו בהמשך."
אחר כך באו עוד חדשות - רעידת אדמה בקצה
אחד של העולם, שיטפונות בקצה השני והרצאה מלומדת על התחממות כדור הארץ שהיא כנראה הסיבה
לאסונות המתרחשים לאחרונה בכל רחבי כדור הארץ - אבל אף אחד כבר לא התייחס לזה,
כולם דיברו רק על איוואן האיום שהנה, סוף סוף המשטרה הצליחה לשים עליו יד. החבורה
של ברקו - מישה השמן, רספוטין, מקס ועוד כמה שנהגתי לשבת ולאכול אתם, אבל לא
היטבתי להכירם - קמו כאיש אחד והלכו להתלחש בפינה. נגררתי אחריהם, מנסה להבין על
מה הם מדברים, אבל השיחה ברוסית קולחת הייתה מהירה מידי בשבילי.
"על מה הם מדברים?" שאלתי בדאגה
את יורי שמשך בכתפיו וחייך בעצב, "סתם מדברים."
"אבל על מה? מה הולך לקרות עכשיו
יורי?"
"הולך להיות רע." אמר יורי
והסתלק לחדר. הלכתי אחריו ואחרי שעה הגיע גם נמרוד, נשכב לצידי משך מידי את הספר
שקראתי והתחיל לריב איתי.
"אתה חייב להתקשר מיד לעורך דין שלך
ולבקש שיעשה הכול כדי להוציא אותך מהר מהכלא." פקד עלי בקול חמור.
"לא רוצה. למה, מה קורה?"
"בינתיים עוד לא קרה כלום, אבל דברים
רעים הולכים לקרות. אני לא רוצה שתהיה פה כשזה יתחיל."
"אני לא מתכוון לעזוב אותך נמרוד, אל
תדבר שטויות."
נמרוד התרגז מאוד - דבר שקרה לו לעיתים
רחוקות - תפס אותי בכתפי וטלטל אותי בגסות. "תפסיק להתנהג כמו ילדה טיפשה, זה
לא משחק, זה רציני. יהיו קרבות ומכות והם ינצחו כי אנחנו מעטים מידי. בגלל שאתה
נדבק לי כל הזמן לתחת כולם יודעים שאתה ואני יחד וזה אומר שגם אתה תחטוף."
"אני נדבק לך לתחת?" נעלבתי.
"שפירא, זה לא הזמן לזה, באמת, תפסיק
להיות תינוק. כולם יודעים שאני ואתה... נו, שאנחנו יחד. אני פוחד עליך, למה אתה לא
מבין את זה?"
"גם אני פוחד עליך, למה אתה לא מבין
את זה? אין מצב שאני בורח ועוזב אותך לבד."
"אני לא אהיה לבד, מקס ישמור עלי."
"גם אני רוצה לשמור עליך."
הוא צחק ואמר שאני מדבר שטויות, ואני
בכיתי וביקשתי שלא יגרש אותי.
"אני לא מגרש אותך, אני רק רוצה
שתהיה מוגן. אני לא אוכל להתרכז אם אני אדאג כל הזמן מה קורה אתך."
"אבל גם אני אדאג כל הזמן מה קורה
אתך, אני רוצה להיות אתך כל הזמן, עד הסוף."
"מה סוף? אל תהיה כזה דראמה קווין,
אז יהיו קצת מכות, לא נורא. בסוף הנהלת הכלא תתעורר, תבין מה קורה, תגרד קצת תקציב
ותתקע אותנו בנפרדים כדי להגן עלינו. אני לא רוצה שתגיע לשם יורם."
"למה לא? אתה חושב שאני לא גבר מספיק
בשביל זה?"
הוא נאנח, קילל חרש ברוסית ושב וטלטל אותי,
משנן לי שעלי לעשות הכול כדי לצאת מהר ככול האפשר מהכלא.
כמובן שסירבתי ואז הוא שלף את הקלף האחרון
והתחיל להתחנן, "שפירא, אתה לא באמת פושע, אתה סתם אזרח הגון, בחור מתוק
וחמוד שהגיע ממש בטעות לכלא, אין לך מה לחפש פה. בבקשה יורם, תצא מהכלא וחכה לי
בחוץ כמו נסיכה נחמדה." הפציר בי נמרוד.
"לא הגעתי בטעות. הפסיכולוג שלי טוען
שבאופן לא מודע רציתי להגיע לבית סוהר כדי לשנות את החיים שלי." התווכחתי.
"לא היה יותר פשוט להירשם לחוג
פילאטיס, או לעשות טיול בהודו?"
"אבל אז לא הייתי פוגש אותך."
"היית פוגש מישהו אחר, אולי זה היה
עדיף."
"אל תעצבן אותי ברקו."
"יורם, באמת, תהיה רציני. הולך להיות
פה רע, יהיו כמה ימים קשים עם מכות ואלימות. יהיו דקירות והרבה חשבונות ישנים
שאנשים ינסו לסגור. זה לא מתאים לבחור כמוך, אני מתחנן לפניך ליצור קשר עם טנא
ולבקש שיוציא אותך מפה כמה שיותר מהר. אם אני אדע שאתה מחכה לי בחוץ, מכין דירה
ומסדר הכול אני ארגיש הרבה יותר טוב, אתה מבין? בבקשה חמוד, אל תתעקש, תבוא
לקראתי."
המחשבה על פרידה ממנו כאבה לי מאוד, אבל
נאלצתי להודות באמת שבדבריו. למרות שנכנסתי לכלא בגלל התפרעות, הפרת סדר ואלימות, אני
לא אדם אלים. אני די פחדן, ואפילו סצנות אלימות בסרטים או בספרים מרתיעות אותי, אם
כי בשביל נמרוד הייתי מוכן להרביץ, וגם לחטוף מכות, ידעתי שיש הרבה הגיון בדבריו
ובכל זאת... איך אני אצליח להיות בלעדיו?
"אני אמות בלעדיך." החלתי להזיל
דמעות.
"לא, אתה לא תמות. אתה תתחיל ללמוד
ותעבוד ותתארגן ותכין הכול, וברגע שאני אצא נהיה שוב יחד."
"בסדר. אני אדבר עם טנא, אבל זה לא
משהו שאפשר לסדר מהיום למחר, חוץ מזה הוא בכלל לא יודע עליך."
"אז תספר לו ותעשה את זה מהר."
הוא כרך את זרועותיו סביבי בחוזקה ואמר לי בחומרה שמהיום עלי לשמור היטב על הגב
שלי ולחשוד בכולם, ושאני חייב להיזהר כל הזמן.
חשבתי שהוא מגזים, אבל טעיתי. מהרגע
שאיוואן פטרוב הוכרז כחשוד והמשטרה החלה לחקור אותו ירד מאוד מעמדם של אנשיו בכלא
והחלו התנכלויות אלימות כלפיהם.
אחרי יומיים אמרו בחדשות שאיוואן האיום
הוכנס למעצר בית ושהפרקליטות אוספת ראיות להעמדתו לדין והמצב החמיר עוד יותר. פרצו
קטטות בין השחורים לחבורה של איוואן האיום וגם הקווקזים החלו להחציף פנים, הדבר
היחיד שהגן עלי מהסתבכות חמורות היו התלמידים שלי.
לקח לי כמה ימים להבין שלא במקרה הולכים כל
הזמן בעקבותיי כמה מתלמידי ומקיפים אותי בכל אשר אפנה. הם שמרו עלי מחשש שאם אפגע
יפסיקו את הלימודים וקרוב לוודאי שהם הצילו את חיי. הבעיה הייתה שמרוב רצון להגן
עלי הם מנעו ממני לבוא לעזרת נמרוד כשהוא הותקף. זה קרה כשעמדנו בתור לקבלת האוכל,
מקס עמד ביני לבין נמרוד ופתאום פנחסוב הקווקזי שעדיין כעס בגלל מריבת הפוקר התנפל
על נמרוד עם סכין יפנית. למרבה המזל הבחנתי בכך וצעקתי לו שיזהר, אבל כשניסיתי
לחוש לעזרתו שניים מהתלמידים שלי אחזו בזרועותיי ונשאו אותי משם. מתעלמים מצעקותיי
שיניחו לי הם גררו אותי החוצה בכוח ונעלו אותי בספרייה יחד עם ציקי שהצטנף בפינה
וילל מרוב בהלה.
הם שמרו על הדלת ולא נתנו לאף אחד להיכנס
סיפר לי אחר כך יורי שחטף גם כן ופנס שחור קישט את עינו הימנית.
עברו עלי כמה ימים רעים ומורטי עצבים עד
שהנהלת הכלא התעשתה והכניסה את כול אנשיו של איוואן האיום לאגף הנפרדים. זה נעשה
להגנתם כמובן ומצד אחד נשמתי לרווחה כי ידעתי שנמרוד ומקס ויורי מוגנים בנפרדים, אבל
מצד שני שוב הייתי לבד, והפעם לגמרי לבד, נשאר לי רק עלי לשוחח איתו וגם הוא כמוני
היה אומלל ובודד ומבוהל.
נקודת האור היחידה היה טנא ששמח מאוד כששיניתי
את דעתי וביקשתי שיעשה הכול כדי לחלץ אותי מהכלא. לרווחתי הוא לא שאל מה גרם לי לשנות
את טעמי ולכן לא סיפרתי לו על נמרוד. היחיד שדיברתי איתו בגלוי על רגשותיי היה
ד"ר קוגן. הוא אמנם לא אמר את זה מפורשות, אבל חשתי שהוא לא מאמין שהאהבה שלי
תשרוד לאורך זמן, וכיווץ את גבותיו בחוסר אמון כשסיפרתי לו שאני לא רואה את עצמי
עם אף גבר חוץ מנמרוד.
הוא אפילו פיתח עוד תיאוריה על זה – בגלל
התקיפה שעברתי בגיל ההתבגרות הקפאתי את רגשותיי ולכן מנטאלית אני נמצא כיום בגיל
ההתבגרות, לכן אני מאוהב בצורה עיוורת כזו בנמרוד - אבל אחרי שאתבגר סופית אבין עד
כמה האהבה שלי לבחור שהוא זונה לשעבר ופושע שמעולם לא הביע חרטה או רצון לחזור
למוטב היא בלתי אפשרית וחסרת טעם ואמצא בן זוג הולם יותר.
לא הספקתי להתווכח איתו ולסתור את דבריו,
מיד אחרי הפגישה שבה ד"ר קוגן גילה לי שאני בעצם עדיין מתבגר רגשני קרא לי
מנהל הכלא למשרדו והודיע לי שהוחלט שלאור חומרת העונש שלי והתנהגותי המופתית בכלא,
והעובדה שהתחייבתי להמשיך ללמד אסירים, וגם בגלל ההערכות המודיעיניות של הנהלת
השב"ס הקובעות שחיי נמצאים בסכנה בגלל סכסוך בין עבריינים שנקלעתי אליו שלא
בטובתי עדיף לשחרר אותי.
"אז למה אתם לא שמים אותי בנפרדים
כדי להגן עלי?" הקשיתי.
המנהל נאנח וליטף את קרחתו, מביט בי
משועשע. "כי אם תהיה בנפרדים לא תוכל להמשיך לרכז את כתות המחשב." הסביר
לי, "והאמת שפירא, אין לאחד כמוך מה לחפש בכלא, ואם יורשה לי להעיר, גם עם
ברקו אין לך מה לחפש."
"למה לא? מה זה עניינך בכלל?"
התחצפתי.
"זה לא ענייני יורם, אני מדבר פה
בתור ידיד שלך, לא בתור סוהר. אתה בחור טוב. בן אדם משכיל ונורמטיבי ממשפחה טובה והוא
סתם פושע וזונה, מגיע לך משהו יותר טוב, מישהו שהוא יותר כמוך, עורך דין או משהו
כזה."
"אני לא רוצה אף אחד אחר, הוא הכי
טוב בשבילי, ואחרי שהוא יצא מהכלא הוא יעזוב את הפשע ואני והוא נגור יחד כמו בני
אדם נורמטיביים."
"יורם." שב המנהל ונאנח, "אני
מתעסק עם פושעים כבר כמעט שלושים שנה, תאמין לי, פעם זונה תמיד זונה. לטובתך,
תתרחק ממנו או שהוא ישבור לך את הלב. צא מפה, תבנה לך חיים חדשים ונקיים. טנא, העורך
דין הנחמד שלך שהפך עולמות כדי לשחרר אותך אמר שהוא רוצה שתבוא לגור אצלו עד שתסתדר.
לך איתו ותשכח מברקו."
"אני לא יכול." אמרתי והלכתי,
עם דמעות בעיניים, לאסוף את הדברים שלי.
נפרדתי מעלי ומביטון בחיבוק, נפרדתי מכל
תלמידי, מבטיח להם לחזור בשבוע הבא וללמד אותם, הפעם כמורה בשכר, ויצאתי מהכלא עם
טנא שבא לאסוף אותי, כולו חיוכים ועליצות מתפרצת.
'פעם זונה תמיד זונה' הדהדה באוזני נבואתו
הקודרת של המנהל בעוד אני מנסה להתרכז בדבריו של אסף שלא הפסיק לקשקש בהתרגשות - הוא
רשם אותי ללימודי הוראה בסמינר, הוא פינה לי חדר בבית שלו, הוא קבע לי ראיונות
עבודה, ואפילו בדק בשבילי כמה דירות שאף אחת לא נראתה לו, ובעצם למה לי למהר כשהוא
גר בדירה מרווחת של שלושה חדרים שקנו לו הוריו והוא פשוט מאושר לארח אותי אצלו ככל
שאחפוץ?
אסף טנא היה בחור רגיש ומתחשב. הוא המתין
שבועיים תמימים עד שניסה לגעת בי. בינתיים כבר התחלתי לארגן את חיי מחדש – התחלתי ללמוד
הוראה ולעבוד במשרה חלקית כמתכנת באיזה משרה זמנית, רק כדי להרוויח די כסף
ללימודים, וכמובן שהמשכתי לעבוד בבית הסוהר שאמנם שילם לי שכר זעום, אבל הסיפוק
הנפשי שלי מהעבודה הזו היה עצום.
עוד יתרון לעבודה בבית הסוהר היה שככה
יכולתי לשמור על קשר מכתבים עם נמרוד ששלח לי מידי פעם פתקים ארוכים מלאי געגועים
שגרמו לי לבכות מעצב.
הוא הבטיח לי שהוא שומר על עצמו, שהוא
בסדר, ושב והפציר בי לטפל בעצמי היטב, לבנות את חיי ולא לשקוע בעצב.
"אם יהיה לך קשה להיות לבד."
כתב לי, "תמצא מישהו שיחבק אותך, זה בסדר, אני אבין."
כתבתי לו חזרה שהוא לא מבין כלום, ושהוא
מטומטם, ואחר כך פירטתי בדיוק למה אני חושב ככה, מה שהצחיק אותו מאוד, ואני מקווה
שגם שימח אותו מעט.
שמרתי את המכתבים והפתקים של נמרוד באלבום
מיוחד שנח ליד מיטתי ולא היה יום שלא חשבתי עליו והתגעגעתי אליו.
בימים הייתי עסוק מאוד, מתרוצץ לפה ולשם,
אבל בלילות... הם היו איומים. האביב החל והשנה הוא היה יפה מתמיד, פורח וריחני. זה
היה זמן רע מאוד להיות בודד, לילה אחד התעוררתי מסיוט נוראי שבו פנחסוב כן הצליח
לדקור את נמרוד, וכל מאמצי להצילו עלו בתוהו כי משום מה לא הצלחתי להגיע אליו.
מרוב פחד צעקתי מתוך שינה וכמעט שנפלתי מהספה עליה ישנתי.
אסף שמע אותי צועק ובא לראות מה קורה איתי,
התיישב לצידי, הביא לי מים וליטף את ראשי. "רוצה שאני אשכב לידך יורם?"
"עדיף שלא אסף."
"אתה בטוח?" החליק אסף יד עדינה
מתחת לשמיכה הדקה שלי, מלטף את כתפי.
זה היה כל כך מביך, מאוד חיבבתי אותו
והצטערתי שעלי לדחות אותו אבל לא יכולתי אחרת. "אסף, תקשיב, אני... אתה נורא
חמוד ואני... העניין הוא שיש מישהו בכלא שאני..."
"ברקו נמרוד, נכון?"
"כן. אני אוהב אותו, אני לא יכול...
אני... אני באמת מצטער."
הוא נאנח. "חבל, ממש חבל. יש לי עוד
קליינטים בכלא ושמעתי שמועות על הברקו הזה, הוא לא ממש מציאה יורם, אתה יודע שהוא
עבד בזנות מגיל מאוד צעיר?"
"כן, אני יודע הכול. כבר אמרו כל מה
שאתה רוצה להגיד, פעם זונה תמיד זונה. שמעתי הכול... זה לא משנה."
"הוא בכלא עכשיו, אתה לא צריך לפחד
ממנו."
"אני יודע. אתה לא מבין, אני לא פוחד
ממנו, אני מתגעגע אליו."
הוא נאנח ואמר שפתגם סיני עתיק אומר שאף בן
אדם הוא אף פעם לא ממש חופשי. "החופש היחיד שיש לבן אדם זה החופש לבחור את
סוג הכלא שלו."
"אף פעם לא שמעתי את הפתגם הזה."
הערתי בתמימות, והוא צחק,
"באמת? אולי כי המצאתי אותו רק הרגע."
"טמבל אחד." הרבצתי לו עם כרית,
שנינו צחקנו ורגע המבוכה שהשתרר בינינו חלף.
כמה ימים אחר כך מצאתי סוף סוף דירה קטנה
ונחמדה ועברתי אליה בדיוק בזמן כי יורי יצא לחופשי אחרי שקיצרו לו את זמן המאסר
בגלל שהתברר שהוא נשא איידס.
בימים הראשונים הוא שכב במיטה וסירב לאכול
או לדבר, שקוע בדיכאון עמוק כל כך עד שפחדתי שיתאבד. אחרי עזרה מעובדת סוציאלית
ומרופא רגיש וטוב לב הוא התאושש קצת, ושמחתי מאוד להניח את הדירה שלי לו ולעלי
שיצא לחופש של סוף שבוע וללכת להתארח אצל אחי.
הם בילו נפלא, אני קצת פחות. אחי נחרד
לשמוע שאני מתכוון לקשור את חיי עם אסיר שעדיין שוהה בכלא. לדעתי זה זעזע אותו עוד
יותר מהרעיון שאני הומו.
"מילא, תהיה הומו אם אתה רוצה, אבל
לפחות תחייה עם בן אדם סביר, מה יש לך לחפש עם אחד כזה שהוא... מה בעצם הוא עשה
כדי להיכנס לכלא?"
"לא משנה. הוא בן אדם טוב, אני אוהב
אותו ודי."
התווכחנו שעות, אבל אני נשארתי נחוש בדעתי,
אני אוהב אותו ורק אותו ואם לא הוא אז אף אחד לא.
16. אמרתי לך
לשמחתי יורי ועלי החליטו לא לתת לעובדה שיורי
נשא להפריע להם, ומאחר ועלי הועבר לבית כלא אחר בצפון כדי שלאשתו יהיה קל יותר
לבקר אותו עם הילדים יורי עבר לגור בחיפה, ושכר שם חדר מבן דודו של עלי – היחיד
חוץ מאשתו שידע שהוא הומו.
לפני שהוא עזב יורי עזר לי לצבוע את הדירה מחדש
ולנקות אותה היטב, ושבוע אחר כך נסעתי, נרגש ולבוש במיטב בגדי, לכלא כדי לקחת את
נמרוד הביתה.
עוד בחודש הקודם ארגנתי לעצמי כמה ימי חופש
לכבוד שחרורו והכנתי הכול בבית – יין, פרחים ושפע של מטעמים, כולל חבילה של שוקולד
בלגי מריר שגם אני וגם נמרוד הסכמנו שהוא השוקולד הטוב ביותר בעולם.
החלטתי שהפרחים והיין ימתינו עד שנגיע הביתה,
לדרך לקחתי איתי רק את השוקולד ובקבוק של מיץ תפוחים שנמרוד חיבב מאוד.
הייתי מתוח מאוד, נורא פחדתי שמשהו ישתבש ברגע
האחרון.
כל השבוע הקודם דברו בחדשות על איוואן האיום ועל
החקירה נגדו שנתקעה בגלל חוסר שיתוף הפעולה של אנשיו עם המשטרה, ובגלל הפחד של
העדים שסירבו להעיד נגדו. בסופו של דבר החליטו בפרקליטות לא להסתכן בביזיון בבית
המשפט ולהפסיק את החקירה נגד איוואן האיום תמורת הבטחתו לעזוב את הארץ ולקחת איתו
את עסקיו, החלטה שהדעות עליה היו חלוקות מאוד.
הייתי לחוץ במיוחד בגלל מסיבת עיתונאים עם
איוואן האיום שהקרינו בערב הקודם בטלוויזיה. מר פטרוב, מצוחצח וממורק, עטוי חליפה
הדורה, שעון יד יקר מנצנץ על פרק ידו, אמר במרירות שהתנכלו לו פה, שלא הבינו אותו
ורדפו אותו. שפכו את דמו והוא שמח להסתלק מכאן וברוך שפטרנו אמר ברוסית משובחת
לכתבים שהבינו את דבריו בעזרתה של צעירה בלונדינית מטופחת, יפה ודקיקה שהוצגה
כאדית, העוזרת האישית שלו.
תהיתי מה היה נמרוד אומר אם היה רואה את אדיק
שלו לבוש כאישה - כולל שדיים, ציפורניים אדומות, נעלי עקב, תכשיטים, איפור ושאר
אביזרים נשיים - עומד לצידו של איוואן האיום ומסביר למה מר פטרוב משתוקק לנסוע
מהלבנט המפגר הזה למקום תרבותי שבו יניחו לו לנפשו ולא יצרו את צעדיו, ואחר כך
פוסע איתו יד ביד לעבר מכונית מרסדס שחורה מבריקה עם חלונות אטומים שהפליגה לדרכה
בהדר חרישי.
נכון שבאגף הנפרדים לא היו לכלואים טלוויזיות,
אבל בכלא הרי אין סודות וחרושת השמועות פעלה ביעילות מדהימה. קיוויתי שהוא לא ידע
שאדיק חבר לאיוואן האיום ושהוא מרגיש טוב, והכי חשוב -שהוא עדיין רוצה אותי.
הגעתי קצת לפני הזמן ויצאתי מהאוטו להמתין לפני
דלת הכלא. את המכונית שאלתי מאסף. קצת
התביישתי לבקש אותה ממנו כי ידעתי מה דעתו על התוכניות שלי, אבל הוא הסכים ברצון
להשאיל לי אותה ואפילו עזר לי לצחצח אותה היטב לפני הנסיעה, חוזר ומזכיר לי שאם זה
לא יסתדר ויהיו בעיות שאזכור שהוא לא רק העורך דין שלי אלא גם החבר שלי ואני יכול
לפנות לעזרתו תמיד.
חיבקתי אותו בתודה לפני שיצאתי לדרך, רועד
מהתרגשות ומפחד, במכתבו האחרון נמרוד כתב לי שאיבד משקל וגילח את שערו היפה בגלל
מכת כינים שהטרידו אותם ושהוא מקווה שאני עדיין אכיר אותו. כנראה שבגלל זה היו לי
לאחרונה סיוטים שבהם הוא יוצא מהכלא בתוך חבורה של עוד משתחררים ואני לא מזהה את
פניו, או גרוע מכך, הוא לא מזהה אותי והודף אותי מעליו כשאני מנסה לחבק אותו, מביט
בי בפליאה ושואל מי אני בכלל.
אלו סתם חלומות טיפשיים, ניסיתי לעודד את עצמי,
אין מצב שלא תכיר אותו, לא משנה איך הוא נראה עכשיו, ובאמת, ברגע שהוא יצא מהשער
יחד עם חבורה של עוד כמה אנשים הכרתי אותו מיד. לא היה ספק שזה נמרוד, למרות שהוא
באמת רזה מעט ושערו היפה קוצץ לתספורת מרינס חמורה עדיין היו לו הפנים היפות ביותר
בעולם, הפנים של אהבת חיי.
מחייך מאוזן לאוזן הנפתי אליו את ידי בברכה
והתחלתי ללכת לקראתו במהירות ואז החליקה מכונית מרסדס שחורה מבריקה עם חלונות
אטומים למגרש החנייה ונעצרה לא רחוק ממנו.
למרבה הזוועה ראיתי את נמרוד שכבר החל ללכת
לקראתי כשהוא מניף אלי את ידו בברכה מוריד את ידו, מביט במכונית, ואז משנה כיוון
לעברה.
הדלת האחורית נפתחה, ראש בלונדיני הציץ החוצה
בחטף ויד דקה ענודה צמיד מבריק רמזה לו להיכנס. נמרוד הביט אלי שנית, נופף לי בידו
ונכנס למכונית. הדלת נסגרה והמכונית הפליגה משם והלאה בהדר חרישי.
עמדתי רועד, מרגיש כאילו השמיים נפלו על ראשי.
המתנתי עוד דקה שתיים, אבל אחרי שכל שאר המשוחררים נסעו לדרכם, מי במונית ומי ברכב
שבא לאספו ואני נשארתי לבד במגרש החנייה של בית הסוהר הבנתי שזהו זה, הוא חזר
לחייו הקודמים כפושע, עוזרו של איוואן האיום ומאהבו של אדיק / אדית, גוזר עלי
לחזור לחיי בדידות של אסיר נטול אהבה ותקווה.
אומלל ומושפל חזרתי למכונית, הנחתי את ראשי על
ההגה ושאלתי את עצמי למי ממכרי אתן את זכות הראשונים להגיד לי - אמרתי לך שזו טעות
להתאהב באחד כמוהו - או שאולי עדיף שפשוט אסיע את המכונית ישר לירקון ואשקע
פנימה יחד איתה כדי שלא אצטרך לחזור לשיממון של חיי הקודמים?
בעודי חוכך בדעתי מה לעשות נשמע רעש מנוע חרישי
ושוב הופיעה במגרש החנייה הריק מכונית המרסדס השחורה והמבריקה וחנתה לצד מכוניתי.
הדלת נפתחה ונמרוד יצא החוצה, הניף יד בברכה
ליושבים בפנים, נכנס והתיישב לידי, מחייך בשלווה. "מה שלומך יורם?" שאל,
רכן ונשק על לחיי, "פחדתי שלא תבין ותיסע ואני אתקע פה בלי הסעה."
"לא יכולת לנסוע עם החברים שלך? בשביל מה
אתה צריך אותי?" צעקתי ופרצתי בבכי, מתפרק בבת אחת מכל המתיחות של הימים
הארוכים בלעדיו.
"על מה אתה מדבר?" נדהם נמרוד,
"הם נוסעים לשדה התעופה, מה חשבת, שאני מצטרף אליהם?"
"מה עוד יכולתי לחשוב?" התייפחתי,
"לא חיכיתי לך, נשארתי פה כדי לחשוב מה לעשות, כמעט שנסעתי להטביע את עצמי
בירקון."
"נו, באמת." הוא אסף אותי בזרועותיו
וליטף את גבי, "חשבתי שהבנת שאני חוזר מיד, הרי אמרתי לך שנהיה ביחד אחרי
שאני אשתחרר. אמרתי או לא אמרתי?"
"כן, אבל הם... והמכונית שלהם לקחה אותך
פתאום... ואדיק נעשה פתאום אדית ו... מה עשית שם בכלל?"
"בעיקר אמרתי להם שלום ודרך צלחה, וגם
בדקתי מקרוב מאוד את השדיים של אדיק, סיליקון משובח, נראה די מוזר עם זין אמיתי,
אבל מסתבר שיש כאלו שאוהבים את זה."
"הוא הראה לך את ה... ה..."
"כן, הוא די מתגאה בזה. לדעתי הוא נראה מפחיד,
אבל מר פטרוב מרוצה ממנו, או שאולי צריך להגיד ממנה? לא יודע." הוא משך
בכתפיו, מנער את הנושא ממנו והלאה, "יש מצב שהבאת לי קצת שוקולד
יורם?"
נתתי לו את השוקולד ואת המיץ וניסיתי להפסיק
לבכות בעוד הוא אוכל קצת שוקולד ושותה מיץ. אחרי שנרגעתי הוא הניח את השקית
עם השוקולד בתרמיל שנשא על כתפו ופנה אלי, הניח יד מתחת לסנטרי, מרים אותו ומציץ
בעיני. "לפני שניסע אני חייב לספר לך משהו ואם תחליט אחר כך שאתה לא רוצה
אותי יותר זה בסדר, אני אבין."
הבטתי בפניו היפים, בעיניו הכחולות כהות
הממוסגרות בריסים סמיכים שהטילו צל ענוג על עורו ושאלתי אם הוא מוכרח לספר? אם אי
אפשר לוותר על זה?
"לא, אני מצטער, אני חייב לספר לך. אם
אנחנו הולכים לחיות יחד אתה צריך לדעת עלי את זה."
"אני לא רוצה לדעת, אני פוחד. לא אכפת לי
מה עשית ועם מי, אני רק רוצה שנהיה יחד, שתחבק אותי במיטה ושנהיה מאושרים זה עם זה
כול ימי חיינו."
"זה בדיוק מה שגם אני רוצה." הוא לקח
את ידי בידו ולחץ אותה לרגע ואחר כך שלף מתרמילו מעטפה חומה שמנה וכבדה והטיל אותה
בחיקי.
"מה יש פה?" נבהלתי.
"כסף, הרבה כסף."
"מה פתאום? מי נתן לך את זה? פטרוב?"
"כן."
"למה?"
"כי ישבתי למענו בכלא. זה מין פיצוי על מה
שעשיתי בשבילו."
"אז אתה ממשיך לעבוד אצלו?"
"לא, יורם, בדיוק ההפך. שתוק שנייה ותקשיב
לי, זה חשוב, אני רוצה לספר לך למה המשטרה פתחה פתאום בחקירה נגד איוואן האיום. מי
לדעתך סיפר להם עליו?"
"אתה?" נדהמתי, "אתה הלשנת
עליו?"
פניו המתוחים של נמרוד האפירו, "כן."
הוא לחש, "אני... הייתי חייב לעשות את זה אחרי שאני ואתה... אחרי שהבנתי
שאנחנו... ש... ש... אתה יודע."
"שאנחנו מאוהבים." צעקתי, "למה
כל כך קשה לך להגיד שאנחנו מאוהבים?"
הוא נאנח והשעין את ראשו על מסעד המושב,
"לא יודע. כשהייתי עם אדיק ידעתי שכל זמן שאני אשלם לו מספיק הוא יעשה
כל מה שאני ארצה, אבל אתך זה היה אחרת, אתך הכול היה כל כך מסובך ומפחיד.
מההתחלה ידעתי שאם אני ארצה להיות אתך אני אצטרך להשתנות כי אתה לא תסכים שאני
אמשיך לעבוד אצל מר פטרוב ופחדתי כל כך."
"פחדת? אתה פחדת? ממה פחדת, ממני?"
"פחדתי שתפסיק לאהוב אותי, שתראה שאני סתם
זונה, אחד שמוכר את עצמו, פחדתי שתסתכל עלי בזלזול."
"בחיים לא."
"בטח שכן. אם היית רואה במה אני עובד, איך
אני מרוויח כסף בשביל פטרוב בסוף היית שונא אותי. הבעיה היא שאי אפשר להתפטר סתם
ככה מעבודה אצל איוואן האיום, לכן הלשנתי עליו. כדי להפסיק להיות זונה הייתי צריך
להפוך למלשין. אני לא יודע מה יותר גרוע."
גם אני לא ידעתי, חשבתי ששתי האופציות נשמעות
גרועות, אבל שמרתי את דעתי לעצמי ולנמרוד אמרתי שכל זמן שהוא חי והוא
איתי זה לא משנה לי, אני אוהב אותו ודי.
כנראה שזו הייתה התשובה הנכונה כי הוא
התעודד והמשיך בסיפור שלו. "סיפרתי למשטרה כל מה שאני יודע על הארגון שלו,
ואני יודע די הרבה. קיוויתי שיכניסו אותו לכלא, אבל השפנים האלו מהפרקליטות...
טוב, אולי זה לטובה, הוא נסע מכאן עם אדיק ואני לא צריך להיות עד מדינה נגדו, עדיף
ככה."
"אתה בטוח שהוא לא יודע שאתה הלשנת?"
נמרוד חייך. "אם הוא היה חושד בי לא הייתי
יוצא חי מהמכונית שלו. לא, לא נכון, הוא לא היה מלכלך את המרסדס עם הדם שלי, אם
הוא היה חושד בי היו מחסלים אותי עוד בכלא. רספוטין היה שמח לעשות את זה
למענו."
"איפה הם, מקס ומישה השמן ורספוטין וכל
השאר?"
"הם כבר בגרמניה, מחכים לבוס. הוא עיכב את
הטיסה שלו בגללי כדי לשאול אם אני רוצה לבוא אתם."
"ואתה אמרת לא? הוא לא כעס?"
"לא. הסברתי לו שאני יהודי וישראלי ואני לא
יכול לחיות בגרמניה, ההורים שלי לא יסלחו לי על זה לעולם, והוא הבין. האמת, אני
חושב שדי רווח לו, מה הוא יעשה עם אחד כמוני באירופה? בארץ הועלתי לו,
אבל שם הייתי נעשה מטרד."
"ולמה הוא הסכים לוותר על יורי?"
שאלתי והתנעתי את המכונית.
"יורי רק חייל קטן ולא חשוב, פיון, ועכשיו,
אחרי שהוא נדבק באיידס... הוא מטען עודף בעיני טיפוס כמו פטרוב. מה שלומו דרך
אגב?"
"בסדר גמור. הוא התחיל קורס ספרות
וקוסמטיקה והוא מספר כל מי שלא מספיק לברוח ממנו, כדאי שתיזהר כשתפגוש אותו."
נמרוד העביר יד בשערו הקצוץ וחייך. "ומה
שלום עלי?"
"מצוין. הוא משתחרר בעוד שבועיים, בסוף הוא
לא מתגרש, הוא ואשתו החליטו שהם ייסעו יחד עם יורי והילדים לצ'כיה. היא רוצה ללמוד
שם רפואת שיניים."
"למה בצ'כיה?"
"כי שם היא התקבלה ללימודים. עלי מרוצה
מאוד, הוא לא רוצה להיפרד מהילדים שלו וגם יורי שמח, הוא אוהב את הילדים של עלי
ומסתדר טוב עם אשתו. הוא אמר לי שפראג היא העיר הכי יפה בעולם, אתה חושב
שנוכל לנסוע לטיול בפראג בקיץ נמרוד? זה יקר לדעתך?"
"לא כל כך יקר, אני בטוח שהמענק שקיבלתי
ממר פטרוב יספיק. תגיד, זה עוד רחוק? אני מת כבר ל..." הוא הניח יד על ירכי.
"אני מבקש ממך לא להפריע לנהג, אם לא תוריד
את היד שלך נמרוד אז... "
הוא ניסה להתאפק, אבל היה לו קשה. גם לי, אבל
בסופו של דבר הגענו בשלום. עלינו בריצה הביתה, נכנסנו למיטה, התחבקנו חזק והיינו
מאושרים מאוד.
אני לא בטוח שהאושר הזה ימשך עד סוף ימי
חיינו, אבל נשארנו מאושרים עד למחרת בבוקר, וגם זה, בימינו, הוא לא משהו
שאפשר לזלזל בו.
