היום הפסיקו פתאום את השידורים בגלי צה"ל באמצע ראיון עם מישהו ששמו פרח מזיכרוני והודיעו על אישיות בכירה שקרה לה משהו בנמל אשדוד. כמה דקות אחר כך כבר התברר שמדובר ברפול ושהוא טבע בנמל אשדוד. "וואלה! איזה קטע! רפול מת." אמר הפרחח הצעיר שעובד אצלנו מאז שניסו הלך.
"מי זה הרפול הזה?" שאל לזרוב באדישות
והעביר לתחנה ברוסית.
"הוא היה איזה גנרל או משהו, נכון עמי?"
אמר ניקולאי והביט בי.
"כן נכון." אמרתי ומיד התקשרתי לאבי
וסיפרתי לו שרפול מת בטביעה בים.
"אני מקווה שהוא היה מת כשנפל למים."
אמר אבי, מהורהר. "זה לא נעים, בן אדם בגילו, להיות כל כך הרבה זמן במים
הקרים... מסכן. איזה סוף נורא. אתה יודע שאני נולדתי בדיוק כשהוא נלחם
במיתלה?"
"כן, אני יודע." אמרתי והרגשתי איך אני
נאחז צמרמורת. "אני מקווה מאוד שהוא לא סבל יותר מידי." נאנחתי.
מי היה מאמין? רפול מת! בשבילי הוא תמיד היה הרמטכ"ל.
תמיד הוא נראה לי כל כך חזק, כל כך נצחי, והנה גם הוא מת.
כל היום חשבתי על הרפול שאני הכרתי ועל ההשפעה
שהייתה לו עלי. לא, לא הכרתי אותו ממש, בעצם לא הכרתי אותו כלל, אבל בכל זאת, מבלי
שהוא ידע, הייתה לו השפעה עצומה על חיי.
בסוף שנות השבעים הוא היה רמטכ"ל נמרץ ואמיץ
ואני הייתי לוחם צעיר ממיטב בנינו שחלם על קריירה צבאית. יום אחד נפגשתי אתו בבסיס
חיל האוויר כנף אחת הידוע כרמת דוד וכל חיי השתנו.
זה היה ביום ראשון, מוקדם בבוקר. עשיתי את דרכי אל
רחבת טייסת קלה בתקווה לתפוס טרמפ עם מסוק ההרקולס שהיה אמור להטיס אותי ואת חברי
לדרום.
בזמנו היה נהוג להניח לחיילים קרביים שגרו בצפון לטוס לבסיס הדרומי שלהם במסוקים שהמריאו מרמת דוד. לא ידעתי שבשעות אלו הרמטכ"ל נוהג לטוס מרמת דוד לשדה דוב במטוס הקטן שחיל האוויר העמיד לרשותו - מטוס שהוא הטיס במו ידיו ובגלל השעה המוקדמת שכחתי לגמרי שהכומתה שלי צריכה להיות על הראש ולא על הכתף.
בזמנו זו הייתה תקנה חדשה שהתקין הרמטכ"ל
ואני, שהייתי עייף אחרי לילה מפרך במיטתה של צעירה נמרצת שטענה בתוקף שהיא מאוהבת
בי ועשתה כמיטב יכולתה להוכיח לי את אהבתה, הייתי הרוס מעייפות והמום לגמרי
כשהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו יצא ממכונית השרד שלו ונזף בי אישית על שהכומתה שלי
נמצאת בכותפת ולא על ראשי.
הוא תקע לי תלונה ונסע לדרכו ואני הגעתי לכלא לשבעה ימים, או שאולי היו אלו ארבע עשרה יום? לא זוכר כבר. בכל זאת זה היה לפני יותר משלושים שנה. מה שאני כן זוכר זה שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרשיתי לעצמי סתם לא לעשות כלום.
בכלא לא עבדתי, לא למדתי, הייתי במעין פסק זמן
בחיים המאוד עמוסים ועסוקים שהיו לי עד אז, ובפסק הזמן הזה שנפער לי לפתע באמצע
החיים גיליתי לתדהמתי שאני לא מתגעגע לחברה שלי דאז ולא חולם עליה בכלל.
ביליתי את כל הזמן שהיה לי בכלא במחשבות ובחלומות.
לתדהמתי המקלחת הצבאית המהבילה, מלאה בחיילים צעירים ושריריים, ערומים ורטובים,
הופיעה ללא הרף בכל החלומות שלי, ואתם כבר מתארים לעצמכם איזה מין חלומות אלו היו.
זה הפחיד אותי עד מוות. עשיתי כמיטב יכולתי להתכחש למה שהרגשתי וממש יצאתי מעורי כדי לשכוח את החלומות ההם שהביכו אותי והפחידו אותי כל כך.
כל זמן שישבתי בכלא הייתי עסוק נורא בלא
לחשוב ולא להבין מה קורה איתי. זה היה קשה מאוד. הייתי עייף נורא מההתכחשות
הזו לעצמי ובכל זאת, כראוי לקיבוצניק עקשן שחונך שאסור לנטוש משימה באמצע, התעקשתי
ולא ויתרתי לעצמי.
כשיצאתי מהכלא העבירו אותי מהמחלקה המקורית שלי
לקורס אחד ומשם התגלגלתי לבסיס מסוים שבכלל לא הייתי מתוכנן להגיע אליו, וכל
הכיוון שהתחלתי ללכת בו בצבא השתנה, אבל אני בקושי שמתי לב לכך. הייתי עסוק מידי
בלהיות הקיבוצניק המאצ'ו שלא שם זין וקורע את כל הבנות בשטח.
זה היה מעייף נורא, מעולם לא עבדתי כל כך קשה. אני
נדהם כשאני חושב כמה מאמצים השקעתי בהצגה הזו וכמה משכנע הייתי.
כולם האמינו לי, אפילו אני התחלתי להשתכנע שאני
כזה, ואז, יום חמים אחד בתחילת אוקטובר, עליתי על ההסעה לבסיס ומבטי נפגש במבטו
הכהה והבוער של אבי שננעץ בי בלי בושה וכל האוויר יצא מהבלון המזויף שלי.
ברגע זה ההצגה נגמרה. הפסקתי לבזבז אנרגיות בלהיות
מה שאני לא, וסוף סוף יכולתי לנוח קצת. לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה
לי אם לא הייתי פוגש ברפול ולא הייתי הולך לכלא.
מעניין איזה תפנית החיים שלי היו מקבלים אם הייתי
באמת הולך לקצונה ופותח בקריירה צבאית? אולי הייתי פוגש במישהו אחר במקום אבי?
ואולי במישהי אחרת? לא יודע. אף אחד לא יכול לענות על השאלה הזו, אבל עד היום אני
מודה לרפול שהכניס אותי לכלא, אי אז בסוף שנות השבעים.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה