25. סטירת לחי

אתמול בערב אחרי שאבי חזר מביקור אצל אשתו הלכנו למסיבה קטנה אצל חברים. הם גרים בחיפה. זוג ותיק שמכיר אותנו שנים רבות. מידי שנה, כמה ימים לפני החג, הם מכנסים מספר ידידים מהקהילה להרמת כוסית לקראת השנה החדשה. אני אוהב לבקר בדירתם המטופחת השוכנת בבית ערבי ישן בהדר, ממש ליד הגן הבהאי. הדירה שלהם לא גדולה, אבל יש להם גג ענק מרוצף קרמיקה כחולה, עמוס עציצים ענקיים. זה מקום נפלא למסיבות - נוף נהדר של המפרץ מצד אחד וכיפת הזהב של המקדש הבהאי מהצד השני. מעל ראשנו פרגולה מכוסה יסמין ריחני, נורות צבעוניות מפזרות אור רך, שולחנות עמוסים אוכל טעים והמון יין. 

הפעם הוא שתה יותר מידי. תמיד אחרי ביקור אצלה הוא שותה יותר מידי. ידעתי שכך יהיה והצטערתי שהמסיבה נפלה בדיוק ביום שבו הוא חזר ממנה - מאשתו החולה. אין שום קשר בין משיכתו לגברים ובין מחלתה ובכל זאת הוא חש אשם, והאשמה דוחפת אותו לשתייה.
הוא חובב מסיבות. בין אנשים הוא פורח - מחייך, רוקד, שותה, מספר בדיחות, מרעים בצחוק עליז. אני מעדיף בילוי שקט יותר, כמעט שלא נוגע באלכוהול, מתבייש לרקוד, נצמד לפינות, מציץ בו מרחוק, ואחרי כשעה שעתיים מתעייף מהמהומה ומשתוקק ללכת הביתה, אבל מתאפק וממתין לאות ממנו. הפעם חיכיתי לשווא. הוא נסחף, שתה יותר מידי, התפרע, הגזים, לא שם לב שכבר מאוחר מידי. תפסתי את עינו של בעל הבית שרמז לי שהוא שתה די ושהגיע הזמן שאקח אותו הביתה. ניגשתי אליו והנחתי יד על כתפו, הוא ניער אותה מעליו וביקש שאניח לו. המשכתי להפציר בשקט, מדבר בקול חרישי אל אזנו, מראה לו שהשעה כבר מאוחרת. לבסוף הוא השתכנע. "בסדר." רטן, "בוא נלך, איפה המפתחות?"
"אצלי. אני אנהג, אבי, שתית קצת יותר מידי."
"לא, אני אנהג." הוא התעקש כמו ששיכורים עושים לפעמים, "תן לי את המפתחות."     
"לא, אבי, אסור לך, אתה שתוי."  טמנתי את הצרור בכיסי וניסיתי לכוון אותו לעבר הפתח, משתוקק להסתלק כבר משם.
רוב החוגגים כבר עזבו, נשארו רק קומץ ידידים ותיקים שידעו היטב למה הוא מתנהג ככה. רובם היו עסוקים בהתארגנות ליציאה, איש לא נתן את דעתו עלינו למרות שעמדנו באמצע הרחבה, ממש מתחת למנורה גדולה וצבעונית שהשתלשלה ממרכז הפרגולה.
תעזוב אותי!" התנער אבי בזעם, "תביא כבר את המפתחות."       

"לא." חזרתי ואמרתי בקוצר רוח, חש שאני מתחיל לאבד את סבלנותי.
הוא הניף את ידו וסטר לי בכוח על לחיי. "תביא, אמרתי!" נהם בזעם פראי.
צלילה החד של הסטירה שניחתה על לחיי וצעקת התדהמה שנפלטה מפי משכו את תשומת לב קומץ האנשים שנותרו על הגג. מבטים סקרניים הופנו אלינו מכל עבר. הרגשתי שמשהו בי כאילו ניתק, התפרק, התמוטט, התרסק מבפנים.
המפתחות נפלו מידי על הרצפה מקרקשים בקול מתכתי. מישהו הרים את הצרור מהרצפה וניסה להגיש לי אותו. נרתעתי מפניו והסתלקתי משם, יורד לאיטי במדרגות. ככל שירדתי למטה הצריבה בלחיי התגברה ועד שהגעתי לרכב שחנה ממול כבר בער הצד הימני של פניי כאילו נשפכה עליו חומצה.

אבי הגיע מיד אחרי, נושא את המפתחות בידו, פניו ריקות מרגש וקמט חרוץ בין גבותיו המכווצות, ספק בכעס ספק בדאגה.
"אתה תנהג." אמר והגיש לי את המפתחות, "שתיתי יותר מידי."
שלא כמנהגו הוא נחגר בחגורה בלי שהייתי צריך להעיר לו וישב בשתיקה לצידי, ראשו נשען לאחור על המסעד ועיניו עצומות.
"לא הייתי צריך לשתות כל כך הרבה." אמר כשנכנסנו הביתה, "טוב שהתעקשת לנהוג." המשכתי לשתוק בעקשנות, בוחן את לחיי הצורבת בראי שבכניסה.
"תן לי לראות." ביקש אבי והדליק את האור.
יחד הבטנו בכתם האדמדם שעל פני. "זה לא נראה רציני. עד מחר זה יעבור." אמר אבי ועיניו פגשו את עיניי בראי.
"לא." אמרתי, "זה לא יעבור עד מחר." הסבתי את עיניי ממנו והלכתי.
עוד באותו ערב העברתי את הכרית, השמיכה וכלי הרחצה שלי לחדר האורחים וישנתי שם, משאיר אותו לבדו בחדר השינה. בבוקר יצאתי לעבודה לפני שהוא התעורר. בהפסקת עשר הוא צלצל אליי לעבודה.
"מה שלומך?" שאל.
"בסדר." עניתי ביובש.
"איך הלחי?"
"בסדר."
"אתה עדיין כועס?"
"לא כועס."
"אז מה?"
"כלום."
"עמי, תשמע..."
"אני ממש עסוק היום, ביי."
הכתם האדמדם נעלם מלחיי ובכל זאת אני חש את הסטירה ההיא צורבת את פניי ועליי להתאפק לא למשש אותה ללא הרף. זאת התחושה היחידה שאני חש. חוץ מזה אני קהה לגמרי, מרגיש כאילו הרדימו אותי מבפנים. אני לא עצוב, לא כועס, לא נעלב, לא מרגיש כלום.

אחרי הצהרים הוא המתין לי בבית. הכיור היה ריק מכלים, המדיח זמזם בעסקנות, הרצפה הייתה שטופה והאוכל המחומם המתין לי במיקרוגל. אני אוכל בעוד הוא יושב לידי, מנסה לנהל שיחה רגילה, כאילו כלום. "עזוב," הוא מניח יד על זרועי, "אני אפנה את הכלים. לך תנוח."
"לא צריך, אני לא עייף."
"עמי." הוא נגרר אחריי, מביט איך אני מרוקן את המדיח. "הייתי שיכור, אתה יודע איך אני אחרי שאני מבקר אצלה."
"אני יודע."
הולך להתרחץ ורואה שהוא החזיר את הדברים שלי לחדר השינה שלנו. בלי מילה אני מחזיר הכול שוב לחדר האורחים.
"עמי." הוא מנסה להניח יד על כתפי. אני קופא במקומי, לא מסוגל להביט בפניו.
"הייתי שיכור." הוא חוזר ואומר, "די כבר, מספיק." הוא מנסה לחבק אותי ואני מתאבן בזרועותיו.
"עמי, בבקשה." הוא אומר בקול רך, "מספיק כבר, די."
"לא יכול." אני בורח לחדר האורחים, סוגר את הדלת בפניו.
הוא פותח אותה ועומד בפתח, מביט איך אני מסדר את המיטה. "אני מצטער, עמי." הוא אומר בקול עצי, חסר רגש. נשמע כאילו דקלם משהו בשפה לא מובנת.
"כן, בטח." אני עונה בקשיחות.
"עמי, בבקשה, אני באמת מצטער." הוא חוזר, והפעם יש קצת יותר רגש בקולו, אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי.
"כולם כבר יודעים שאני שפוט שלך." אני אומר, "ועכשיו אתה משפיל אותי לפני כל החברים שלנו רק בגלל שלא רציתי שתנהג שיכור. נראה לך שלבקש ממני סליחה ככה, כאילו שאתה עושה לי טובה, זה מה שיעזור?"
אנחנו מביטים זה בזה בשתיקה.
"עמי?" הוא מנסה שוב בנימה רכה, מושיט לעברי את ידו.
אני מתעלם מהיד המושטת, "זה מעט מידי ומאוחר מידי." אני אומר, "לך מכאן, אני עייף, אני רוצה להיות לבד."
הוא יוצא בשתיקה, גם הלילה אישן לבד.

 ***

גברים בגילנו מסתכלים המומים בצעירים, לא מבינים איך הם יכולים לדבר שעות על גבי שעות על הרגשות שלהם, להשתפך ולקשקש, לנתח ולדון בכל מה שקרה ויקרה, להתחבק ולהתנשק עם חברים, ובקיצור, להתנהג כמו בנות.

אנחנו, בני הארבעים פלוס שהתבגרו בתקופה של טרום המחשב והטלפונים הסלולאריים, שבצעירותנו אינטרנט, דואר אלקטרוני ומסרונים היו רק המצאות מופרכות מתוך סרט מדע בדיוני, לא מבינים את הדור הזה. אותנו גידלו להיות גברים אמיתיים. לא ליילל כשאנחנו נפגעים, לא לקשקש על הרגשות שלנו, ובטח שלא לבכות ולהתנשק כשרע לנו. מה רע בטפיחה על השכם ולחיצת יד? נשיקה על הלחי נותנים לדודה, לא לחבר.
"הצעירים של היום בסדר גמור. זה אתם שלא בסדר, אבל זו לא אשמתכם, יצאת כאלה כי חינכו אתכם להגיב ברגישות של בולי עץ." אומרת לי בטי חברתי, הראשונה שהתקשרה אליי אחרי הסיפור עם הסטירה. אחריה היו עוד חברים שהתקשרו וכולם אמרו בערך אותו דבר – הוא היה שיכור, הוא מצטער נורא, הוא לא התכוון, דברים כאלו קורים, כל מה שצפוי שחברים טובים יגידו.

אני יודע, אני יודע שהוא מצטער, אני יודע שהוא תמיד מתוח ולחוץ אחרי פגישה עם אשתו, אני יודע שהוא לא התכוון. ובכל זאת למרות שהוא הכאיב לי בעבר בצורה הרבה יותר חמורה לקח לי כמה ימים להתאפס אחרי הסטירה ההיא.
למה? כי זה היה פומבי? בגלל הטון המכוער הזה שבו הוא פנה אליי לפני כולם? אולי. ואולי בגלל שעוד מעט מתחילה עוד שנה חדשה? בגלל שהסתיו כבר הגיע ובערבים קריר ובבקרים מעונן? בגלל המון דברים.
חברה שאלה בתמימות למה אני לא מדבר איתו. לא יודע למה, ככה. כי זה לא הסגנון שלנו, וחוץ מזה, אחרי כל השנים שלנו יחד הוא הרי לא היה צריך להגיד לי מה הוא מרגיש, ידעתי שהוא מתחרט ברגע שהוא נכנס לרכב וחגר את עצמו בלי ויכוחים. אני הרי מכיר אותו - בשבילו זה היה שווה ערך לבקשת סליחה תוך כריעת ברך לפניי. ואחר כך, כשהתעקש להיכנס לחדר ולדבר איתי למרות שסגרתי את הדלת בפניו זה היה בשבילו כמו הודעה בשידור חי לאומה שהוא אוהב אותי ומבקש סליחה.
כאלו אנחנו, המחוות שלנו קטנות ומצומצמות מאוד. ברבע משפט אנחנו מסכמים נאום שלם רווי דמעות. אז בסדר, אולי אנחנו רגישים כמו בולי עץ, אבל ככה זה אצל גברים בגילנו. תעזבו אותנו מהשתפכויות רגשניות, מספיק קשה לנו גם ככה.
אחרי המקרה הרגשתי שאני לא מסוגל להביט בו, לא מסוגל לגעת בו, הרגשתי ריק מרגשות, חלול. אולי היה טוב יותר אם הייתי צועק וצורח וזורק עליו צלחות, אבל לעשות סקנדלים זה לא אני. בעדה שלי, גברים מהדור שלי, לא עושים סקנדלים. הם שותקים והולכים לישון בחדר האורחים.

בלילה השני שלי בחדר האורחים התעוררתי פתאום משינה טרופה וגיליתי אותו יושב לצידי. המיטה בחדר האורחים היא מיטת שלושה רבעים. לא זוגית, אבל גם לא צרה כמו של ילד. משהו באמצע.
"אתה ישן, עמי?" שאל ונגע בי קצת בכתף.
"כן. אתה לא רואה שאני ישן?"
"אז תזוז קצת. אני רוצה לשכב לידך."
"מה רע במיטה שלך?" שאלתי אחרי שהוא נשכב לצידי ומיד נמרח עליי, מועך אותי תחתיו.

שימו לב שאמרתי המיטה שלך, לא שלנו. לא סתם אמרתי את זה. המיטה שאנחנו ישנים בה כבר עשרים שנה היא מיטת עץ דובדבן כהה מקושטת בקצותיה בעמודונים קטנים ומחוטבים שצוברים המון אבק. מיטה בסגנון מיושן שהוא התאהב בה ממבט ראשון אי אז באמצע שנות השמונים. אני לא רציתי אותה. רציתי מיטה מודרנית, נמוכה כזו, עם ראש מיטה מעץ בהיר ושידות תואמות, אבל הוא התעקש וסירב לקנות מיטה אחרת. בסוף נמאס לי מהספה העתיקה והקשה שהיינו צריכים לקפל כל בוקר מחדש ונכנעתי לו.
קנינו את המיטה הכהה ההיא ובמשך שנים חשתי מרירות וכעס כשהייתי מנגב ממנה את האבק. הדבר הארור והמכוער הזה צבר טונות של אבק. לא עזר שהסגנון הכפרי עתיק הזה חזר לאופנה ובמשך הזמן כולם קנו מיטות דומות, לא עזר שהוא קנה לי ליום הולדתי שידה עתיקה בסגנון תואם למיטה עם מכסה נפתח שהופך לשולחן כתיבה והמון מגרות קטנות, בדיוק כמו שרציתי. אפילו אהיל הנחושת העתיק והיפה עם מנורות הצד המקסימות שהתאימו יפה כל כך לשידות המגולפות התואמות למיטה שהוא התעקש שנקנה באיזה חנות עתיקות יקרנית למרות שהן עלו הון, לא ניחמו אותי. זאת לא הייתה המיטה שרציתי והוא יודע את זה. כל ההיסטוריה הארוכה של חדר השינה שלנו הייתה מקופלת במילה הקטנה הזאת - המיטה שלך - היסטוריה שרק שנינו ידענו והכרנו. אין מה להגיד, לריב עם בן זוג ותיק חוסך לך המון הסברים.
"אתה רוצה שנחליף את המיטה במשהו מודרני יותר? הפעם תורך לבחור." אמר והתחיל לגשש בידו בתוך מכנסי ההתעמלות העתיקים שאני לובש כפיז'מה.

ידעתי שבשבילו להגיד דבר כזה היה כמו לפרסם מודעת התנצלות בעיתונים שבה הוא מודיע לכל עם ישראל שהוא מבקש סליחה על כל הפעמים שפגע בי מהרגע שנפגשנו ועד היום.
"לא. כבר התרגלתי למיטה הזאת. אני לא אוכל להירדם במיטה אחרת." עניתי והסתובבתי אליו, מרים קצת את ישבני כדי שהוא יוכל למשוך מעליי את המכנסים.
הוא העיף את מכנסיי לרצפה ונאנח רכות כשחפן את אשכי ביד בוטחת. "אני יודע מה אתה חושב על הזין שלך, אבל אני ממש ממש אוהב אותו." אמר ברגש ולקח אותו בפיו.
"גם אני אוהב את הזין שלך." עניתי ועשיתי אותו דבר.
אחר כך לא דיברנו יותר, רק אהבנו בשקט אחד את הזין של השני עד ששנינו גמרנו ונרדמנו חבוקים, כמו תמיד.
זהו, חשבתי לתומי, בלי יותר מידי קשקושים ושיחות נפש מעיקות פתרנו את הבעיה. הוא התנצל, אני סלחתי, אנחנו שוב ישנים יחד. כולם מרוצים והכול בסדר, אז למה לכל השדים והרוחות הוא שוב עשה לי את זה? לא. הוא לא נתן לי שוב סטירה לפני כולם. גרוע מזה, הוא התנצל לפניי קבל עם ועדה, והוא אפילו לא היה שיכור כשעשה את זה.
ביום שישי בערב, יום שאני מקדיש בדרך כלל לקריאת עיתונים ונמנום מול התכניות הדפוקות בטלוויזיה, הוא הפתיע אותי וגרר אותי למסעדה יוקרתית שצריך להזמין בה מקום מראש. מגישים שם מנות בשר מתוחכמות עם יין יקר, וסלטים עם שמות מעניינים, ולכל המלצרים יש סינרי פסים עם תגי שם חמודים, מעוצבים כאלה. אתם בטח יודעים לאיזה סוג מסעדה אני מתכוון. פעם לא היו באזור שלנו מסעדות כאלו, זה רעיון שיובא מתל אביב וחבל.
לתימהוני כל האנשים שפגשתי בשבוע שעבר במסיבה ההיא, על הגג, היו נוכחים גם הפעם. נוספו להם רק עוד קומץ חברים ותיקים שהחמיצו את המסיבה ההיא, אבל בטח שמעו דיווח מאוד מפורט על מה שקרה שם. הגענו קצת באיחור כי היה לנו ויכוח קטן על מה ללבוש. אני רציתי ללכת עם משהו פשוט ונוח ואבי התעקש שאלבש מה שהוא תכנן עבורי. תנחשו מי ניצח...
חוסר הנוחות בגלל המכנס ההדוק מידי על ישבני, והחולצה האופנתית מידי הצמודה לחזי, התגבר למראה כל המכרים שלנו שהביטו בי בחיוך שובב כאילו אמרו - אנחנו יודעים משהו שאתה לא יודע. אבי תכנן הכול בקפידה, החבורה שלנו ישבה ליד שולחן ארוך בפינת החמד של המסעדה, מרפסת חממה שחלונותיה פנו לעבר נופו היפה של עמק יזרעאל. מלמעלה רשרשה גפן שטיפסה בחינניות מעוצבת על הגג, ומסביבנו הוריקו צמחים טרופיים משגשגים שנועדו להשכיח מאתנו את העובדה המצערת שאנחנו נמצאים בלב אזור תעשיה ולא בג'ונגל באמזונס.
לפחות האוכל היה לטעמי. שום דבר מסובך ומתוחכם מידי - בשר על האש, סלטים טריים ומבחר קינוחים. היה שפע של יין ובירה, אבל שמתי לב שאבי לא נגע בטיפת אלכוהול. מאוד לא אופייני לו.
כשכולם שיקעו את כפיותיהם בקינוח הוא קם, נקש במזלג על כוס הזכוכית שלפניו וביקש שקט. אבי מיטיב לנאום ומסוגל לרתק אליו קהל אפילו באמצע סעודה.
"חברים וחברות יקרים, אני רוצה להגיד משהו," הצהיר, ומיד השתתקו כולם, וכמה נשמות צייתניות במיוחד הניחו את הכפיות מידיהם כדי להטיב ולהתרכז.
"לפני כמה ימים עשיתי שטות ופגעתי בעמי." הכריז אבי והביט בי, ובעקבותיו הפנו אליי כולם את מבטם.
התכווצתי בכיסאי ורציתי בכל מאודי להיות במקום אחר, אבל זה כמובן לא היה אפשרי, היה עליי לשאת בחיוך את ההשפלה הפומבית הזו עד תומה. לשמוע איך אבי מתנצל בפני ברוב כישרון ובאותה הזדמנות מתנצל בחן גם בפני כל שאר הנוכחים, מבקש את סליחתם אם פגע במישהו מהם, ולראות איך הם מחייכים, מוחאים לו כפיים, ואחר ממשיכים לבלוס בהנאה מוסים וגלידות עמוסי קלוריות בעוד אני בוחש בפיזור נפש את שרבט הפסיפלורה שהזמנתי, שואל את נפשי למות ממבוכה.
סוף סוף, כמו שכל דבר נגמר, גם הסיוט הזה תם בסופו של דבר.
בדרך הביתה ישבנו במכונית בשתיקה קודרת. אני מחשב במוחי כמה כסף עלתה לנו ההתנצלות הפומבית האיומה הזו, ואבי... השד יודע על מה הוא חשב. לפני העלייה לטבעון הוא עצר וחנה מאחורי תחנת האוטובוס. "בוא." פקד עליי ויצא מהמכונית. חש תחושת דז'ה וו חזקה ירדתי בעקבותיו לשדה הבור היבש שהשתרע מאחורי שורת הברושים הדלילה שצמחה בשולי הכביש. "אתה זוכר?" שאל והביט בי. הנהנתי, ממצמץ בכוח להסתיר את הדמעות שצצו בעיני כשנזכרתי בשני הצעירים שהיינו פעם. צעירים שפסעו לפני שנים באותו שדה בדיוק, רק שאז הוא היה מכוסה בפרגים אדומים שזרמו לאורך השדה כנהר אדום ורוטט, מושכים מבקרים מכל אזור הצפון שתהו על מקור התופעה המוזרה.
אף פעם לא נודע לי למה דווקא באותו חורף פרחו הפרגים בשפעה כזאת דווקא שם, בשדה ההוא, והמסתורין רק הוסיף לקסמה של התופעה. אז, כשהיינו צעירים יותר ומשא הזיכרונות שלנו היה קל ומתוק יותר, הלכנו יד ביד בין הפרגים הלוהטים לאור הירח, מאוהבים ואחוזי פליאה למראה כל היופי הזורח הזה.
אחר כך עלינו בשביל סלעי צר בין אלוני התבור המוריקים עד שעייפנו וישבנו חבוקים על סלע מכוסה אזוב, נהנים מהמראה שנפרש תחתנו. למרות הרוח הקרירה והאדמה הלחה סיימנו את הערב ההוא בסקס לאור ירח.
חזרנו על אותו מסלול כמו אז, ובסופו עלינו במשעול בין עצי האלון שכעת, בסוף הקיץ, היו עליהם אפורים מאבק וישבנו על סלע שאבי התעקש שהוא אותו סלע בדיוק, מביטים בשתיקה אל השדה הזרוע קוצים שדופים.
"פישלתי שוב, מה?" אמר אבי פתאום, וקולו נשמע מפוכח וקר עד להכאיב.
"זה בסדר, אני מבין, היו לך כוונות טובות." אמרתי והנחתי יד על ברכו.
הוא לקח ענף יבש והחל מחליק בו את העפר שלרגלינו. "חשבתי שאם פגעתי בך לפני כולם אני צריך להתנצל לפני כולם." התעקש להסביר.
נאנחתי והמשכתי לשתוק.
"בטי אמרה לי מיד שזה לא רעיון טוב. שתהיה מובך נורא מכל הקטע הזה." הודה, והעלה ענני אבק זעירים בעזרת הענף שבידו.
"בטי מכירה אותי הרבה שנים." ליטפתי את ברכו בתנועה מנחמת.
"חשבתי שתהנה מהאוכל." אמר בעודו שוקד על ציור לב סימטרי להפליא, משרטט אותו בעפר בין כפות רגלינו.
"האוכל היה נהדר." המשכתי ללטף את רגלו, עולה בזהירות במעלה ירכו.
הוא הציץ בי וגיחוך קל החל לקמט את הבעתו הרצינית. "היית צריך לראות איזה פרצוף היה לך, כאילו שאתה רוצה לזחול מתחת לבלטות."
ככה בדיוק הרגשתי." הודיתי, "אני שונא שכולם מסתכלים עלי."
"בגלל זה אתה מספר בבלוג שלך על כל מה שאנחנו עושים במיטה, עמיקם?" סנט בי.
"זה לא בדיוק אותו דבר, אלברט." מחיתי.
"היית מת, עמיקם. זה בדיוק אותו דבר." החיוך שלו נעשה קונדסי ועיניו נצצו לאור הירח ממש כמו אז. "בוא אליי, שיהיה לך משהו לספר עליו לשתיים וחצי הקוראות הנאמנות שלך."
הוא משך אותי אליו ופתח את מכנסיי, שולף מהם את אברי המעוך. למגעו הזין שלי התמלא חיים ונעמד כאילו שב להיות צעיר כמו אז.
עשינו את זה עומדים בין ענפי אלת מסטיק מדיפת ריח עז. אור הירח הלבן הטיל צללים על עורנו החשוף והתנוצץ על זיעתנו. נכון, לא היינו צעירים כמו פעם, אבל זה היה טוב בדיוק כמו אז. אחר כך עמדנו כמה דקות, חבוקים ומתנשמים והתנשקנו, טורפים זה את זה כאילו שבנו לרגע להיות הגברים הצעירים והמאוהבים שהיינו פעם.
"חכה רק רגע." אמר לי לפני שחזרנו לרכב, לקח את הענף והוסיף בשני קצות החץ שפילח את הלב המצויר בעפר את שמי מצד אחד ואת שמו מהצד השני.
"ועכשיו, בוא הביתה." פקד עליי, אחז בידי ולקח אותי לישון איתו במיטה שלנו.