עוקבים

יום ראשון, 21 בינואר 2018

ב. לב אוהב אינו טועה

התקלחתי במהירות, לקחתי חולצה נקייה ולבנים להחלפה והלכתי לדירה של אוהד. הדירה שלו הייתה קטנה ומודרנית ולא היו שם שום חפצים ישנים, הכול היה חדש ומעוצב בסגנון איקאה יעיל ונוח. אוהד אמנם התלונן על קמצנותו של בעל הבית והעיר מידי פעם שהוא בטח ינסה להעלות לו את שכר הדירה כשהוא יחדש את החוזה אבל ברור היה שהוא אוהב את הדירה שלו וגאה בה.
מאז שהכרנו ביליתי בדירה שלו יותר ויותר זמן, נהנה מחברתו שהייתה כל כך שונה מזו של אלכס. אוהד היה היפוכו הגמור של אלכס והייתה סכנה קטנה מאוד שמשהו שהוא יעשה או יגיד יזכיר לי אותו. הוא היה גברי, נמרץ, ספורטיבי. שנא מוזיקה קלאסית, לא קרא ספרים, לא הבין כלום באמנות ואהב ספורט, בעיקר כדור סל.
הוא היה צעיר ממני רק בכמה שנים, אבל אחרי שחייתי עם אלכס שהיה מבוגר ממני באחת עשרה שנים חשתי שאוהד שייך לדור אחר משלי.
לפעמים הייתי מקנטר אותו ואומר לו שהוא נשאר תקוע בגיל ההתבגרות ולכן הוא חרמן תמיד ונהנה מסרטי פורנו. בניגוד לאלכס שקיבל בשלוות נפש את גופו והשלים איתו בנחת אוהד בילה זמן רב מול הראי, עלה כל בוקר על המשקל והשקיע זמן וזיעה במכון הכושר כדי לשמור על גזרה צעירה. היה לו חשוב להישאר שרירי ובכושר ולפעמים תהיתי מה הוא מחפש אצל גבר כמוני שלא ענה בדיוק לדרישות המחמירות של העולם ההומואי.
לא שהייתי שמן ומוזנח, אבל הייתי כמעט בן ארבעים ובגלל אלכס שזלזל בתרבות הגוף שהשתלטה על הקהילה לא התאמצתי להיראות צעיר מגילי. בגיל צעיר יחסית אימצתי לי את דעותיו ובמקום להרים משקולות ולהתענות על מכשירי עינויים בחדר הכושר העדפנו טיולים נינוחים ברגל כשאנחנו משוחחים על דא ועל הא או סתם שותקים יחד.
לזה התגעגעתי יותר מכל, לשתיקות הנינוחות שלנו. לצערי לא הייתה לאוהד היכולת של אלכס ליהנות מסתם שתיקה רגועה והוא היה מתמלא חוסר מנוחה ועצבנות אם לא היו לנו נושאים לשיחה או לפחות משהו מעניין לצפות בו בטלוויזיה.
כתחליף לטיולים השקטים עם אלכס הייתי הולך לבית הקברות ויושב על המצבה שלו, משקה את פרחי סלסלות הכסף והסיגליות הקטנות ששתלתי על מצבתו שהייתה עשויה אבן שחורה שנלקחה מרמת הגולן. בזמן שהייתי ממרק את כתובת המתכת ששובצה באבן הנקבובית נהגתי לספר לו בשקט על דברים שקרו לי, דברים קטנים ומצחיקים שרק הוא היה מוצא משעשעים, לפעמים מתלונן קצת על אחותו ולפעמים סתם שותק ומתגעגע בלי מילים.
אחרי השיחה עם עוזי היה לי שקט של כמה ימים ואז התקשרה נטע בעיתוי מאוד לא מוצלח, מצליחה לתפוס אותי ואת אוהד במיטה אחרי התעלסות אחר צהרים סוערת במיוחד. כשהנייד שלי צלצל הוא נמנם מול משחק כדור סל אמריקאי ואני שכבתי לצידו, מנסה להחזיר לעצמי את נשימתי. לא רציתי לדבר איתה, אבל בהכירי את עקשנותה ידעתי שאין טעם בדחייה, היא לא תוותר עד שתגיד את דבריה.
נטע החלה את השיחה בטון חביב מידי שהדרדר עד מהרה להאשמות הזויות ולא מוצדקות. הסירוב שלי למכור לה בחזרה את הדירה שאחיה קנה ממנה רק בחצי מחיר בטענה שהוא שילם לה רק חצי ממחירה של הדירה - שאימא שלהם הורישה לשניהם - נתפס אצלה כרשעות ורדיפת בצע מצידי, וכשסירבתי לתת לה את החפצים שאימא של אלכס הותירה בדירה היא האשימה אותי בגניבה.
"אבל נטע, עשר שנים לא רצית שום קשר לרוסיה ושנאת כל חפץ רוסי שאימא שלך הביאה משם. מה פתאום את רוצה את המטריושקות הישנות שלה ואת הספרים הרוסיים שלה? ומה יעזור לך הסמובר שלה?"
"אתה לא רוצה להחזיר אותו רק כי אתה יודע שהוא שווה המון כסף." האשימה אותי נטע.
"מה, הסמובר הישן? באמת? את בטוחה?" התפלאתי.
"כן!" צעקה נטע, "וגם המטריושקות העתיקות, ואני בטוחה שגם בעד הספרים אפשר לקבל סכום יפה מאוד."
"נטע, אני מבטיח לך שאני לא מתכנן למכור שום דבר מהחפצים שאימא שלך השאירה בדירה. אני שומר עליהם רק כי הם מזכירים לי את אלכס, וחוץ מזה נטע, אצלך יש ילדים קטנים ושובבים, שיהיו בריאים, ועדיף לדעתי שהדברים האלו יישארו אצלי. נתתי לך את הפסלים ואת מערכת התה מהחרסינה ואת התכשיטים של אימא שלך קיבלת מיד אחרי השבעה שלה. מה עוד את רוצה? את יכולה לבוא לראות את המטריושקות והסמובר והספרים מתי שמתחשק לך, אני נשבע לך."
"לא נוח לי לבוא כמו אורחת לבית של אימא שלי ולראות אותך שם עם החבר החדש שלך."
"אני לא גר שם עם אף אחד חדש, ומאז שאימא שלך נפטרה הבית הזה היה של אלכס שקנה ממך את החלק שלך. הוא שלי עכשיו כי זה מה שאלכס רצה אז תפסיקי בבקשה לדבר כאילו גנבתי ממך משהו, זה מעליב וזה ממש לא מגיע לי."
"אבל יש לך חבר חדש, נכון?"
"כן נטע, זה נכון, אבל הוא לא גר איתי, יש לו דירה משלו."
"הדירה שלו שכורה, נכון?"
"נו, אז מה?"
"אז כמה זמן יעבור עד שתיקח אותו לדירה שאתה גר בה חינם ותחגוג איתו שם במסיבות של הומואים ותהרוס את כל מה שאימא שלי, זיכרונה לברכה, השאירה בירושה לי ולאלכס המסכן שמת כל כך צעיר ולא ידע..." היא עצרה את שטף דיבורה באמצע המשפט כאילו הבינה פתאום שהרחיקה לכת.
"לא ידע מה?"
"לא חשוב. עדיף שאני אשתוק."
"לא, תגידי."
"לא ידע שאתה תחגוג עם אחרים עוד לפני שהגופה שלו תתקרר בקבר. אני לא אתפלא אם הכרת את היפיוף שלך בזמן שאחי המסכן שכב וגסס בבית חולים."
הנבזות שבדבריה השתיקה אותי וגרמה לי לחוש שליבי קופא בקרבי, רק אחרי שנייה ארוכה הצלחתי לענות לה כגמולה.
"כשאלכס גסס בבית חולים נטע אני ישבתי ליד המיטה שלו והתפללתי שהוא יחיה, שלושה שבועות לא זזתי מהמיטה שלו, ישבתי לידו יום ולילה, דיברתי איתו, ליטפתי אותו, עשיתי הכול כדי להציל אותו ולא הצלחתי, הוא מת לי בידיים וחצי שנה אחר כך לא הצלחתי לצאת מהמיטה מרוב עצב. ישנתי עם הסוודר שלו ולא רציתי להיפרד מהחפצים שלו. אם לא היית לוחצת עלי הם עדיין היו אצלי..." הדמעות חזרו להציף את עיני, סגרתי את הטלפון והסתגרתי במקלחת עד שנרגעתי. יצאתי משם עם עיניים אדומות וגיליתי את אוהד יושב מול המחשב וכותב מייל לאקס שלו.
"אתה מספר לעידו איזה תחליף עלוב מצאת לו?" ניסיתי להקל ראש במצב וצנחתי על המיטה, מותש מהשיחה האיומה ומהבכי.
הוא לחץ על 'שלח' וסגר את תיבת הדוא"ל. "אתה לא תחליף עלוב." אמר והתיישב לידי כורך יד מנחמת על כתפי, "לא ידעתי שאלכס היה מאושפז כל כך הרבה זמן."
"הוא היה בבית חולים עשרים יום, אבל אחרי שלושת הימים הראשונים הוא איבד את ההכרה וישן רוב הזמן. גם כשהתעורר הוא בקושי ידע מה קורה איתו. בשבוע האחרון הוא גסס וכולם ידעו את זה חוץ ממני, בעצם גם אני ידעתי, אבל לא הרשיתי לעצמי להבין... הרופאים נשבעו לי שהוא לא הרגיש כלום והבטיחו לי שלא היו לו כאבים. אני מקווה שהם צדקו." השענתי את ראשי על כתפו החמה והחזקה של אוהד ששתק, אמרתי לעצמי שסיפרתי לו די אבל בכל זאת המשכתי לדבר. "בבית החולים הוא איבד משקל מהר ולקראת הסוף הוא הצטמק לגמרי, כשהוא מת הוא נראה כמו ילד... הוא הפסיק לנשום בלילה, קצת לפני עלות השחר. ישנתי לידו על כורסא, מחזיק את היד שלו, ופתאום הוא לחץ אותה חזק כאילו רצה להעיר אותי ושנייה אחר כך הוא פשוט לא היה יותר... טוב, די, אני לא רוצה לדבר על זה יותר. בוא נלך לאכול משהו."
אכלנו ארוחת ערב ואחר כך סידרנו יחד את המטבח ואז נשמע קול גונג ענוג, מסמן שאוהד קיבל מייל. הוא רץ למחשב ורגע אחר כך ראיתי איך פניו נדלקות משמחה. מיד ידעתי שהוא קיבל מייל מעידו, רק עידו גרם לו לזרוח ככה.
"מה שלום עידו?" שאלתי.
"לא טוב." אמר אוהד, מנסה להישמע קודר, "הוא רב נורא עם החבר שלו."
"אני באמת מצטער." אמרתי.
"כן, זה ממש נורא. אני שמח שאנחנו לא רבים אף פעם." חייך אלי אוהד, "כשהייתי עם עידו היינו רבים על דברים ממש טיפשיים וזה נורא ביאס אותי. תגיד, לא מעצבן אותך שאני בקשר איתו?"
"לא. למה שיעצבן אותי?"
"לא יודע. חשבתי שאולי אתה מקנא, אני מקנא קצת בגלל האקס שלך."
"האקס שלי מת אוהד."
"אני יודע, אבל זה לא מפריע לי לקנא."
מה הטעם לקנא בגלל מישהו ששוכב מתחת לאבן בבית קברות?"
"אבן שאתה מבקר כל כמה ימים."
עצמתי את עיני כדי לא לראות את פניו וגל של מרירות ורחמים עצמיים הציף אותי. מה כולם רוצים ממני היום? "אלכס מת אוהד, איך אתה יכול לקנא בגללו?"
הוא משך בכתפיו. "אני יודע שהוא מת, אבל בכל זאת... אתה שומר על הדירה שלו ועל החפצים שלו, מטפח את הקבר שלו..."
"הוא מת רק לפני שנה, היינו יחד עשר שנים אוהד, אתה בכית בגלל מישהו שהיית איתו שלושה חודשים."
"שלושה וחצי, אבל עכשיו אנחנו רק ידידים."
"אם באמת היית רק ידיד שלו לא היית שמח כל כך על כל מייל שלו ולא היית זורח מנחת לשמוע שהוא רב עם החבר שלו."
אוהד בהה בי בשתיקה ופתאום חייך את החיוך הילדותי והחמוד שלו וזרק את עצמו עלי, "איזה יופי, סוף סוף אנחנו רבים ועכשיו מהר, צריך סקס פיוס כדי שנשלים יפה." 

"אני לא מבינה איך אתה סובל את ההצקות המטופשות האלו של נטע, למה אתה לא אומר לך שתלך לחפש את החברים שלה בסיבוב?" זעמה פאני כשגיליתי לה שנטע רוצה לשכור שמאי שיעריך את החפצים שאלכס ירש מאימא שלהם.
"קשה לי לריב איתה." התנצלתי במבוכה, "אלכס מאוד אהב אותה ועוזי בעלה היה חבר של שנינו... ואולי היא צודקת, אני חושב שאלו סתם חפצים ישנים וחסרי ערך, אבל למעשה יש לי  אוצר בבית?"
"ונניח שכן, נניח שהסמובר המרופט הזה ושאר השמט'ס שווים הון, נו, אז מה? אתה הולך למכור אותם?"
"בטח שלא."
"וגם אם כן," המשיכה פאני להשתלהב, משקשקת בצמידיה בזעף, "גם אם יתגלה שהחפצים הרוסיים הישנים של אלכס הם אוצרות יקרי ערך ואתה תחליט שכדאי למכור אותם ולהתעשר, מה זה עסקה? אלכס השאיר אותם לך, לא לה. כשהוא היה חי היא בקושי אמרה לו שלום ופתאום, עכשיו, היא נזכרה שהוא אחיה?"
"עוזי חושב שזה לא בגלל הכסף, לדעתו בגלל המוות הפתאומי של אחיה נטע עוברת מין משבר זהות ופתאום היא רוצה לחזור לשורשים, לאחרונה היא מדברת על טיול לרוסיה ונזכרת המון בילדות שלה ובהורים שלה."
"בטח, הרבה יותר קל לאהוב את ההורים אחרי שהם מתים." לעגה פאני, "כשהם חיו היא התביישה בהם וכשאימא שלה ז"ל שכבה חולה והייתה צריכה טיפול ותרופות ותשומת לב היא בקושי טרחה לבקר אותה, אבל עכשיו כשהם שוכבים בשקט באדמה פתאום נעשה לה נוח להתגעגע."
למרות העוקצנות המרושעת שלה היה משהו בדבריה של פאני. שנה אחרי שאבא של נטע ואלכס נפטר אימא שלהם חלתה מאוד ואלכס טיפל בה במסירות במשך זמן רב ואילו נטע, בתואנה שיש לה ילדים קטנים ועבודה מלחיצה, השאירה את כל העול עליו. גם אחרי מותה של האם, כשעברנו סוף סוף לגור יחד בדירתה נטע נשארה מרוחקת וקרירה. הנוסטלגיה שהיא נתקפה בה פתאום הייתה חשודה מאוד ובכל זאת לא יכולתי להטיח בפניה דברים קשים. התאפקתי וניסיתי להבין אותה ולמצוא נקודות זכות בהתנהגותה ולא כי הייתי, כדברי פאני, הומו פחדן – פאני לא בררה במילים כשכעסה – אלא כי ראיתי את עיניו הכחולות של אלכס נשקפות אלי מפניה של אחותו שנעשו עם השנים דומות יותר ויותר לפניו העגלגלות וטובות המזג.
על הרעיון של השמאי סיפר לי עוזי בבית קפה ליד מקום עבודתי. הוא הזמין אותי לפגוש אותו שם אחרי שאסיים את העבודה ושאל, בטון מתנצל ובמבוכה גדולה, אם יש לי התנגדות לכך. הרגשתי שהוא נושם לרווחה כשאמרתי שזה בסדר, לא אכפת לי, ואולי עדיף ככה, שנברר הכול בצורה מסודרת ונגמור עם זה כבר.
"היא תקעה לעצמה לראש שאתה מתכנן להכניס לדירה את החבר החדש שלך שבטח ירצה להעיף את כל החפצים הישנים של אימא שלה ז"ל ואולי אפילו לשפץ את הדירה ולשנות אותה, משום מה זה מטריד אותה מאוד."
"אני לא מבין למה, הרי זאת לא הדירה שהיא גדלה בה, וגם אם כן, אז מה? זאת בסך הכול דירה."
"לדעתי יש לה רגשות אשמה בגלל ההתרחקות שלה מההורים ומכל התרבות הרוסית שלתוכה היא נולדה וככה היא מנסה... לא יודע, להתקרב? לכפר על הנטישה שלה את ההורים? זה מטופש, אני יודע ואני מצטער שהיא מעיקה עליך, אני מעריך מאוד את הסבלנות שלך אסף, אני במקומך הייתי מתרגז ושולח אותה לכל הרוחות."
חייכתי חיוך שקיוויתי שהוא סובלני ומלא הבנה ואמרתי שאני מבין, שחוות דעת של צד שלישי ניטראלי זה רעיון מצוין ואין לי התנגדות, נפרדתי מעוזי בלחיצת יד ונסעתי לדירה של אוהד.
גם שם לא היה לי שקט. אוהד בישר לי שעידו, האקס המיתולוגי שלו, נפרד סופית מהחבר הנוכחי שלו, התפטר מעבודתו והחליט לחזור לצפון. "נמאס לו מתל אביב, כולם שם צבועים, כל העיר הזאת מבוססת על העמדת פנים ועשיית רושם, הוא רוצה הביתה." חייך בשביעות רצון שהתקשה להסתיר.
"יופי, נהדר. הוא מצא כבר עבודה באזור?"
"לא, אבל יש לו כמה ראיונות עבודה בשבוע הבא. הצעתי לו שישן כאן כדי לחסוך לו את הנסיעות הלוך ושוב מתל אביב לחיפה, אולי תוכל לתת לו לגור בדירה שלך עד שהוא יתארגן?"
"בדירה שלי ושל אלכס?" הופתעתי, "אבל... אבל... תראה אוהד, זה קצת בעייתי, הוא אדם זר לי לגמרי ואני..."
"הוא ישלם לך שכירות לחודש ובינתיים אתה תוכל לגור אצלי ואולי, אם הכול יסתדר יפה," הניח אוהד יד חמימה על ברכי, "נעשה מזה סידור קבוע?"
"מה, שעידו יגור אצלי כל הזמן?"
"כן, למה לא? אם הוא ישכיר ממך את הדירה נגור פה יחד, או אם אתה מעדיף, נעבור לגור אצלך והוא יגור בדירה שלי, גם זאת אופציה."
הרעיון שאדם זר יישן במיטה שחלקתי עם אלכס, יסתובב בסלון שלנו, בין הרהיטים המיושנים שאימא של אלכס הורישה לנו, ויגע בחפצים שלנו, החפצים שאלכס השתמש בהם... לא. בשרי סמר מרוב התנגדות וזעם בלתי הגיוני געש בתוכי כשחשבתי על העידו הזה שמעולם לא פגשתי, מסתובב לו בתחתונים בדירה שלי ושל אלכס.
"תראה אוהד, זה באמת מאוד נדיב מצידך, אני מאוד שמח שאתה בקשר חברי טוב עם האקס ושאתה לא כועס עליו למרות הצורה הדי מגעילה שהוא עזב אותך מיד כשנודע לו שאתה נשא. אם היה אפשר הייתי שמח לתת לו לגור אצלי חינם, אבל בגלל הנסיבות זה פשוט בלתי אפשרי."
"למה, הרי בין כה וכה אתה נמצא אצלי רוב הזמן?"
"נכון, אבל אחותו של אלכס, סיפרתי לך עליה, נכון? העניין הוא שהיא תקעה לעצמה לראש שהחפצים הישנים שהוא קיבל מאימא שלהם שווים הון, והיא, משום מה, משוכנעת שבעצם הדירה הזו עדיין שלה. אלכס קנה אותה ממנה אחרי שהאימא מתה, אבל אחרי שהוא מת נטע קצת התחרפנה ושכחה שכיום זו הדירה שלי. אם היא תגלה שגר שם אדם אחר מלבדי היא תעשה לי סקנדל נוראי."
"שתעשה, מה אכפת לך? שתמות, הכלבה." הצטחק אוהד.
ברור היה שהוא לא מבין לעומקה את הבעיה שהיוותה בשבילי נטע ולא חשבתי שאצליח להסביר לו אותה, הוא היה צעיר מידי. "בעיקרון אתה צודק אוהד." ליטפתי את כפו המונחת על ברכי, "אם היה מדובר בכל אחת אחרת חוץ מנטע זה בדיוק מה שהייתי אומר, אבל היא אחותו היחידה של אלכס והוא מאוד אהב אותה, ובעלה חבר שלי, מאוד לא נעים לי כל הסיפור הזה."
"אבל איך היא תדע שעידו גר שם?"
"היא קופצת כל פעם לביקור ויש גם את העניין עם השמאי הזה שהיא מתעקשת להביא כדי להעריך את החפצים."
"איזה חפצים?"
"נו, הסמובר העתיק ההוא והבובות, והספרים, אלה סתם חפצים ישנים שההורים של אלכס הביאו מרוסיה, אין לי מושג מה היא עושה מהם כזה סיפור, אבל היא מתעקשת ואין לי לב לריב איתה."
"טוב, אז מה נעשה? כבר אמרתי לעידו שיש לי בשבילו דירה לשבוע הבא."
"אין שום בעיה, הוא יישן אצלך בדירה, בחדר האורחים, ואני בדירה שלי. אני רק מקווה שתזמין אותי לפגוש אותו, אני סקרן לדעת איך הוא נראה."
התברר שעידו נראה מצוין. גבר צעיר ויפה תואר עם חיוך כובש, בעל גוף שרירי עטוי בגדים צמודים, מבליטים את העבודה שהוא עשה בחדר הכושר. לא פלא שאוהד הצטער כל כך על פרידתם.
נפגשתי איתו מיד אחרי שחזר מראיון עבודה מוצלח במיוחד והוא היה עליז, כמעט זחוח. יחסו אלי היה חביב ומלא כבוד ובכל זאת, איכשהו, הוא הצליח לגרום לי להרגיש כמו דוד קשיש שיש לנהוג בו נימוס, אבל אין לצפות ממנו לשום הפתעות.
אחרי ששבענו מהארוחה המושקעת שהכין אוהד הוא גירש אותנו לסלון ונשאר במטבח לפנות את הכלים. ישבנו זה מול זה על ספת איקאה מעוצבת לתפארה - קשה מידי לטעמי המיושן, אבל מרשימה מאוד בצבעה האדום – ושוחחנו.
"אוהד נראה פשוט נפלא, לא הייתי מאמין שהוא יצא מהדיכאון כל כך מהר, הוא ממש פורח מאז שהוא אתך." האיר לי עידו פנים.
"אני לא חושב שהוא היה באמת בדיכאון. הוא היה בהלם בגלל התשובה החיובית וכמובן שמאוד עצוב ופגוע כי עזבת אותו בצורה כל כך פתאומית, אבל אחרי שהוא הבין שהחיים ממשיכים הלאה גם כשאתה נשא הוא התאושש."
עידו הרצין והתאמץ להיראות אשם ומלא חרטה. "הייתי נוראי, אני יודע, אבל ברגע שהוא אמר לי שיש לו איידס התחרפנתי מרוב פחד והפסקתי לחשוב בהגיון. בדרך כלל אני לא מאילו שבורחים ברגע שיש בעיות, אבל איידס... איידס זה משהו אחר, המחלה הזו היא עניין של חיים ומוות, אחרי התסבוכת שהייתה לי עם החבר הקודם שלי הרגשתי שאני לא מסוגל לעבור שוב סיפור מסובך כזה."
"איזה תסבוכת הייתה עם החבר הקודם שלך?"
"אהה, זה סיפור ישן. הייתי אז ממש ילד. אחרי שאימא שלו נפטרה בפתאומיות משבץ הוא נכנס לדיכאון, הפסיק לאכול, נעשה צל של עצמו, חי על אלכוהול וכדורי הרגעה. נשארתי איתו בכל זאת כי אהבתי אותו מאוד והרגשתי שאם אני אסתלק זה יהיה כאילו אני בוגד בו. בסוף הוא ניסה להתאבד, או שאולי זו הייתה תאונה, לא יודע. בכל אופן מצאתי אותו שוכב באמבטיה, חסר הכרה, ואז, סוף סוף אשפזו אותו ושלחו אותו לגמילה באיזה מוסד. ברור שזה היה הסוף שלנו כזוג, אבל הוא יצא מזה ועד כמה שאני יודע הוא בסדר עכשיו."
"אני שמח לשמוע."
"הייתה לי תקופה ממש קשה בגללו, שנתיים אחר כך לא רציתי לשמוע על זוגיות ואז פגשתי את עידו... היינו יחד רק שלושה חודשים, אבל זה היה נפלא, הייתי כל כך מאושר, וגם הוא, ופתאום שוב... והפעם איידס. חשבתי שאני משתגע, לפחות התמכרות זה לא משהו מדבק ואפשר לרפא אותה, אבל איידס... הייתי חייב לברוח, אתה מבין?"
"כן, אני מבין." הנהנתי וניסיתי למצוא תנוחה שתיטיב עם גבי הדואב, אבל הספה הייתה נוקשה מידי.
"אוהד סיפר לי שגם החבר הקודם שלך היה נשא, לא פחדת לחיות איתו?"
"לא. אהבתי אותו מאוד וקיבלתי אותו כמו שהוא. כשתגיע לגילי תגלה שיש דברים יותר גרועים מאיידס, אין לו תרופה, אבל כיום אפשר לחיות איתו טוב מאוד ואם נזהרים לא נדבקים."
"כן, אבל כל הזמן קונדום..." העווה עידו את פניו הנאות במיאוס.
"זה מחיר קטן לשלם תמורת אהבה וזוגיות. הרי גם עכשיו, כשאין לך בן זוג קבוע, אתה משתמש כל הזמן בקונדום."
"כן, זה נכון." הודה עידו.
"וכשאתה בלי בן זוג קבוע אתה מודאג לא רק מאיידס אלא גם מעוד מחלות מין שאולי לא מתים מהן, אבל בכל זאת הן סיפור לא נעים." הזכרתי לו את מגרעות הרווקות.
"יש בזה משהו." אמר עידו, מהורהר, ושלח מבט מלא חיבה לעבר אוהד שהגיח לסלון נושא מגש עם קפה ועוגות.
נשארתי איתם עוד שעה, מקשיב לשיחתם על חברים ומכרים משותפים, מחייך בנימוס ומשתדל לא לפהק. השעה הייתה כבר די מאוחרת ובסוף התנצלתי ואמרתי שאני חייב ללכת לישון. "לא תישאר לישון פה?" התאכזב אוהד.
המחשבה שאלך למיטה עם אוהד בעוד עידו שוכב בחדר הסמוך, מקשיב לחריקת קפיצי המיטה שלנו, העבירה בי צמרמורת. מזל שהיה לי תירוץ טוב להסתלק. "מצטער חמוד, אני צריך לקום ממש מוקדם בבוקר, יש לי פגישה חשובה בעבודה. ניפגש מחר בערב, בסדר?" נישקתי את לחיו והסתלקתי הביתה.
למחרת, מיד אחרי הפגישה החשובה בעבודה - פגישה שעלתה יפה וגררה בעקבותיה שבחים מהבוס שהיה מרוצה מעבודתי - קיבלתי טלפון מנטע. השמאי יגיע היום אחרי הצהרים ואני מתבקש להמתין לו.
התקשרתי לאוהד שנשמע פזור נפש ומוטרד ואמרתי שאני לא בטוח מתי אהיה אצלו בערב והזהרתי אותו שאם הסיפור עם השמאי יתמשך יותר מידי אולי לא אגיע כלל.
"טוב, בסדר, איך שנוח לך." הוא אמר קצרות ונפרד ממני בחיפזון.
חזרתי מהעבודה ולהפתעתי הנעימה השמאי הגיע עם נטע בדיוק בזמן. ציפיתי לאיזה טיפוס מרבה להג שיתנהג כמו עורך דין חלקלק, אבל מר קיריל סמיונוב התברר כגבר שתקן כבן חמישים, רחב ומוצק כמו מתאגרף לשעבר, ובעל לחיצת יד חזקה ומעוררת אימון.
הוא בחן במשך זמן רב את הספרים והסמובר - מאז מותו של אלכס דהתה המתכת הכסופה ממנה הוא היה עשוי ונראתה חסרת ברק ועלובה - לבובות המטריושקה הוא הקדיש פחות זמן אם כי בדק בקפידה כל אחת ואחת מהן, מתמיד בשתיקתו למרות שנטע שעמדה לצידו דיברה איתו ללא הרף ברוסית מגומגמת עם מבטא ישראלי נוקשה וחסר חן.
עוד הפתעה ציפתה לי כשנטע דרשה להראות לו את מזוודת הסכו"ם מצופת הקטיפה המתפוררת ששכחתי לגמרי מקיומה. לא ראיתי אותה שנים מפני שמעולם לא השתמשנו בסכו"ם הכבד והמעוטר שהיה מסודר בתוכה בתאים זעירים מצופים בד. אין לי מושג איך היא ידעה שהמזוודונת הכבדה עד להפתיע חבויה במגירת השידה בסלון, העדפתי לא לשאול.
מר סמיונוב שמר על הבעת פנים אטומה למראה המזוודונת, הרים כף אחת ובחן אותה פנים ואחור, שקל בידו כפית מוכספת ומצועצעת, צמצם לעומתה את עיניו בחשדנות ואחר כך החזיר אותה בזהירות למקומה.
אחרי שגמר לבחון הכול אמר לנו בעברית טובה עם מבטא רוסי קל שהוא לא נוהג לתת חוות דעת בעל פה אלא בכתב בלבד ולכן נדע מה ערכם של החפצים האמורים רק בעוד כמה ימים, אחרי שמזכירתו תדפיס את הדו"ח ותשלח אותו אלינו.
אחרי שהם הלכו סוף סוף סידרתי הכול בחזרה ותקוף רגשות אשמה על מצבו העלוב של הסמובר מצאתי מתחת לכיור את המשחה בה נהג אלכס לצחצח את החפץ היפה וחסר התועלת הזה והברקתי אותו עד שנצץ וזרח. אחר כך התקלחתי, אכלתי משהו ונסעתי לאוהד.
השעה הייתה כבר די מאוחרת ולכן, במקום לדפוק בדלת, פתחתי אותה במפתח שהוא נתן לי ונכנסתי. הדירה הייתה חשוכה חוץ מאור קלוש שבקע מחדר השינה שלו. ניגשתי לשם בשקט וגיליתי את אוהד ועידו ישנים ערומים זה בזרועות זה. שוכבים שם בשלולית האור הקלוש, מכוסים חלקית בשמיכה דקה, הם היוו מראה משובב לב של זוג אוהבים מקסימים, צעירים ויפים, ולפי הצורה בה נצמדו אחד לשני גם מאוהבים.
עמדתי והבטתי בהם כמה שניות תוהה למה אני חש הנאה אסתטית במקום כעס? אחרי שגמרתי להתפעל מיופיים חיפשתי עמוק בנבכי נפשי, תר אחרי רגשות זעם אך כל מה שחשתי הייתה תחושת צער קלה על שלעולם לא אגע יותר בגוף הצעיר והיפה הזה שהתכרבל בזרועותיו של עידו בתוספת קורטוב הקלה למראה החיוך המתוק שהיה על פניו.
התחלתי לסגת חרש לאחור, אבל עידו בכל זאת התעורר, נדהם לרגע למראי ומיד התאושש מתדהמתו וסימן לי בידו שאמתין. חיכיתי לו במסדרון הכניסה ליד הדלת, ידי מונחת על הידית, מקווה שהוא לא יכביר מילות התנצלות מיותרות שיעיקו על שנינו. "אסף." הוא נגע בכתפי ומשך אותה חזרה כשנרתעתי לאחור, "אני באמת מצטער שגילית את זה ככה, חשבנו שלא תגיע היום."
"כן, השמאי היה מאוד איטי ויסודי ו... לא חשוב. אז החלטתם לחזור או שזה סתם זיון?"
הוא האדים מעט. "החלטנו לחזור. תכננו לספר לך את זה היום, אבל לא הגעת וחשבנו ש..."
"זאת אומרת שעוד אתמול חזרתם זה לזה."
"כן, אני יודע שזה נשמע רע, אבל האמת שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו. רק אחרי השיחה אתך נפל לי פתאום האסימון והבנתי שבגלל הפחדים שלי אני דופק לעצמי את החיים ושאוהד הוא האחד והיחיד בשבילי. אני לא מצפה שתבין את זה אבל..."
"תתפלא, אבל אני דווקא כן מבין."
"באמת? חשבתי שתכעס."
"לא, אני לא כועס, ממש לא. אני מקווה שתהיו מאושרים יחד, אתם נראים שייכים זה לזה."
הוא הנהן נמרצות, "כן, ככה אני מרגיש, שאנחנו שייכים אחד לשני."
"רק תיזהרו, בסדר?"
"בטח, אל תדאג."
"טוב, אז זהו. עדיף שאני אלך. תמסור לאוהד ד"ש, בהזדמנות אני אקפוץ לקחת את הדברים שהשארתי אצלו. לילה טוב."
נסעתי חזרה הביתה, החניתי את מכוניתי במקומה הקבוע וישבתי בשקט בתוכה, מנסה להיזכר במשהו ששכחתי מזמן וחזר פתאום להציק לי. כן, נזכרתי, הסוודר של אלכס.
חיטטתי מתחת לריפוד של המושב האחורי, שלפתי אותו משם, מעוך ומאובק ועדיין מדיף שמץ מריחו של אלכס והלכתי הביתה לישון איתו.
במשך כל השבוע אחר כך הלכתי כל יום לבקר בקבר של אלכס. שתלתי לצד מצבתו יסמין ריחני, והברקתי את אותיות המתכת של מצבתו. אחר כך הייתי חוזר הביתה, מחטט בארונות ובמגירות, מוצא תמונות ישנות שלו, פתקים מצהיבים שכתב לי, וגם אוצר קטן ונחמד שהעלה דמעות בעיני – מחברת המתכונים של אימא שלו שאלכס כתב בכתב ידו העגלגל והמסודר מפי אימו כשהייתה חולה מכדי לבשל - אלכס לקח על עצמו ללמוד לבשל בשביל שניהם והקפיד לרשום את הוראותיה ברוסית מעורבת במילים עבריות שגרמו לליבי להתכווץ מגעגועים.
סידרתי וניקיתי את הדירה שלנו בקפדנות, איבקתי הכול ואפילו קניתי מעמד עץ מיוחד בשביל התקליטורים של אלכס שהיו רובם ככולם מוזיקה קלאסית ואופרות.
אוהד התקשר אלי אחרי יומיים, נשמע נבוך מאוד ומוכן לשמוע מפי נזיפות קשות.
אני חושב שקצת אכזבתי אותו כשאמרתי לו שאני מבין ולא כועס, ואפילו מאושר בשבילו. לא אתפלא אם הוא חשב שאני מנסה לשמור על כבודי ומתבייש להתפרץ כמו מאהב נבגד, מילא מה זה משנה?
כמה שעות אחר כך קיבלתי ממנו מייל רגשני מלא שבחים ותודות, הוא כתב לי שרק בזכותי הוא חזר לעצמו והבין שחייו לא תמו ברגע שחלה באיידס, שהוא יזכור אותי לטובה לנצח, שאני אדם אציל נפש וטוב לב והוא מקווה שנוכל בעתיד לשמור על קשר כי הוא לא רוצה לאבד אותי כידיד.
כתבתי לו שגם אני אשמח אם נישאר ידידים וטענתי שאני מבין אותו לגמרי ולוקח על עצמי חלק מהאשמה מפני שאני עדיין שקוע באבל על אלכס ולא יכול לאהוב אותו כמו שמגיע לו ואני מאחל כל טוב לו ולעידו.
התכוונתי לכל מילה שכתבתי ואני בטוח שגם אלכס היה מאשר את התשובה שלי אם כי בטח היה צוחק מהתיאור שלי כאדם אציל נפש.
שבוע אחרי הביקור של מר סמיונוב השמאי קיבלתי ממנו טלפון. הדו"ח מוכן והוא ישלח אותו בדואר אם נרצה בכך, אבל מאחר והוא חש במתיחות ובחוסר האימון ביני לבין הקליינטית שלו הוא חושב שלאור הממצאים שלו אולי כדאי שניגש למשרדו ושם הוא ייתן לנו את הדו"ח אישית ויסביר לנו הכול במו פיו.
אחוז סקרנות הסכמתי לסור אחרי הצהרים למשרדו ובשעה היעודה ישבתי בצייתנות מולו, עוזי ונטע יושבים לידי, ושמעתי מופתע מאוד שהיה ממש בטענותיה של נטע.
מסתבר שהחפצים שהעלו אבק בדירתי לא היו סתם שמאט'ס חסרי ערך. אמנם הם לא היו שווים הון תועפות, אבל הם בהחלט לא היו גרוטאות שערכן סנטימנטאלי בלבד. הספרים היו ספרי אומנות ממהדורה ראשונה ואפשר היה למכור אותם בסכום נאה לאספן ספרים מבין דבר, הבובות עשויות העץ היו עבודת יד משובחת, דוגמא נאה מאוד לאומנות רוסית עממית, וגם הן היו שוות סכום יפה, ואילו הסמובר - למרות מצבו העגום הביט בי מר סמיונוב בשמץ תוכחה וחייך כשהבטחתי לו נאמנה שמיד אחרי לכתו צחצחתי את הסמובר היטב והשבתי לו את תפארתו הישנה - הוא חפץ עתיק מתחילת המאה התשע עשרה, אמנם רק מצופה כסף, אבל בהחלט פריט נאה שיכניס סכום יפה אם יוצע למכירה.
"והסכו"ם?" רכנה נטע קדימה בלהיטות.
"אהה! פה טמונה ההפתעה הגדולה." גילה לנו מר סמיונוב בהנאה, "מדובר בסכו"ם כסף מצופה זהב מאיכות מעולה שהשתמר יפה מאוד. הסכו"ם העתיק הוא עבודת יד של צורף ידוע עוד מלפני המהפכה הקומוניסטית ושוויו רב."
"כמה?" שאל עוזי בדאגה "על איזה סכום מדובר?"
"כמה אלפי יורו." השיב מר סמיונוב בנחת, "עם קצת מזל אפשר למכור את כל האוצר הקטן הזה בחמישים אלף יורו, פחות או יותר."
שתיקה נדהמת נפלה בחדר ואז התפרצה נטע ואמרה שאם אחיה היה יודע כמה שווים החפצים שלו הוא בטח לא היה משאיר אותם לי דווקא. מספיק שהוא נתן לי לגור חינם בדירה שלו במשך עשר שנים ואחר כך עוד הוריש לי אותה. החפצים האלו שאימא ואבא שלה הביאו מרוסיה הם שלה ואך ורק שלה!
"נטע מספיק, תפסיקי." הניח עוזי יד מרסנת על כתפה. "היא לא מתכוונת לזה אסי, היא פשוט מאוד נרגשת ו..."
"אני כן מתכוונת לזה." ניערה נטע את ידו של בעלה מעליה, "חשבת שנמצאת לך עולה תמים מרוסיה שאפשר לרמות אותו ולחיות על חשבונו, אבל שתדע לך שאני לא פתיה כמו אחי ואני לא אתן שירמו אותי! הורי ידעו מה לקחת איתם משם, הם חשבו על העתיד שלי ושלו ולכן הביאו אתם חפצים יקרים, והם הביאו אותם בשבילינו, לא בשבילך שתבזבז הכל על הבחורים הצעירים שלך."
"איזה בחורים צעירים?" הופתעתי.
"הטיפוסים האלו, האוהד הזה והשני עם הבגדים הצמודים. אל תחשוב שאני לא עוקבת אחריך אסף."
שתיקה לא נעימה השתררה בחדר אחרי ההצהרה המתגרה הזו. הבטתי בעוזי שהסמיק ואמר שהם חשבו שלא יגרם שום נזק אם הם ישכרו בלש פרטי שיעקוב אחרי ויבדוק מה אני עושה.
"יכולתם פשוט לשאול אותי." אמרתי, מופתע מהצעד הקיצוני הזה, בלש פרטי? באמת! "אוהד היה הבן זוג שלי בחודשים האחרונים, אבל לפני כמה ימים הוא החליט לחזור לחבר הקודם שלו שעזב אותו לפני שנפגשנו. אני לבד עכשיו."
"אני מצטער אסי." אמר עוזי במבוכה, "לא ידעתי."
"זה בסדר, לא נורא. ידעתי כל הזמן שהוא והאקס שלו עדיין בקשר... זה לא כל כך חשוב."
"אז למה הם נפרדו בכלל?" התערבה נטע בחוסר טאקט.
"כי אוהד גילה שהוא חיובי. זה הפחיד מאוד את עידו, אבל בסוף הוא נרגע והם חזרו. זהו. ובקשר לחפצים האלו, אף פעם לא ידעתי שהם שווים הרבה כסף, זה מעולם לא עלה בדעתי. את הסכו"ם בכלל שכחתי, מי משתמש בימינו בחפצים כאלו? אלכס אף פעם לא אמר לי כלום וחוץ מזה תמיד עבדתי והרווחתי כסף, אף פעם לא חייתי על חשבונו ואת יודעת את זה נטע."
"אני מאמין לך." נחפז עוזי לענות לפני שנטע תפצה שוב את פיה המפיק מרגליות, "אני מכיר אותך כבר שנים ואני יודע שאהבת מאוד את אלכס והוא אותך, ושכסף אף פעם לא היה חשוב לך."
"אם כסף כל כך לא חשוב לך אז למה שלא תחזיר לי את הדברים של אימא שלי?" קפצה נטע ממקומה.
"את צודקת." קמתי ממקומי. "הרי יש לך מפתח לדירה שלי, קחי כל מה שאת רוצה, לי לא אכפת יותר, רק תעזבו אותי בשקט ודי." אמרתי בשקט, ויצאתי משם מהר לפני שהם יראו את הדמעות המביכות שהציפו את עיני.
המזכירה החביבה של מר סמיונוב הפנתה אותי לשירותים ועד שגמרתי לבכות וליבש את עיני ולהיזכר ששכחתי את התיק שלי במשרד נטע ועוזי כבר הלכו משם. רק מר סמיונוב נשאר במשרדו, מביט בי בחביבות. "לא היית צריך לתת לה את החפצים האלו, מדובר בסכום כסף די יפה שהמנוח הוריש לך, לא לאחותו."
"רק כי הוא לא ידע כמה הדברים האלו שווים. אם הוא היה יודע שהם יקרים כל כך הוא היה נותן לה אותם כמו שנתן לה את התכשיטים של אימא שלהם. הוא תמיד אמר שמגיע לה יותר כי יש לה ילדים שהיא צריכה לגדל ולסדר בחיים."
"הוא נשמע כמו בחור נחמד." העיר מר סמיונוב.
"כן, אני... אני לא יכול להפסיק להתגעגע אליו, אני יודע שהוא היה רוצה שאני אמשיך הלאה, אבל אני לא מצליח."
"איזה מין בן אדם הוא היה?" שאל מר סמיונוב באהדה.
זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שאל אותי את השאלה הזו. עוזי ונטע חשבו שהם הכירו אותו והם יודעים איזה בן אדם הוא היה, ולשאר פשוט לא היה אכפת. התיישבתי על הספה הרכה והישנה של מר סמיונוב וסיפרתי לו על אלכס, כמה חמוד הוא היה, כמה אהב לבשל ולשיר תוך כדי כך, איזה חבר טוב לב ונדיב איבדתי, בן אדם צנוע, חכם וחביב שאהב אותי בנאמנות מהרגע בו נפגשנו, ושוב בכיתי.
מר סמיונוב אמר לי לקרוא לו קיריל, התיישב לצידי על הספה, הכין לי כוס תה, ממתין בסבלנות עד שאירגע ואפסיק לבכות ואחר כך ליווה אותי עד למכונית שלי וחיבק אותי בחיבה לפני שהלך לדרכו. כשחזרתי לדירתי גיליתי שנטע לא איבדה אף רגע. כל החפצים בהם חשקה נעלמו מדירתי, נשארו רק המזכרות חסרות הערך הכספי - התמונות שלו, התקליטורים, מחברת המתכונים והסוודר הישן שלו - ובהן היה לי די.

אפילוג
כמה ימים אחרי שבכיתי במשרדו התקשר אלי קיריל סמיונוב השמאי ושאל אם אסכים לכבד אותו בנוכחותי באופרה 'כוחו של גורל'.
"לא עדיף שתיקח את אשתך." גיששתי בזהירות.
"אני לא נשוי, אף פעם לא הייתי ולא סביר שאתחתן אי פעם עם אישה." ענה קיריל בנחת, "אני גר עם הדודה שגידלה אותי מאז שאימא שלי נפטרה, אבל היא חולה ומבוגרת מידי בשביל ללכת לאופרה."
"אם ככה אז בסדר, אני אשמח ללכת איתך." אמרתי, "אבל אני לא מבין גדול באופרות. תצטרך להסביר לי הכול."
"אני אשמח מאוד." אמר קיריל ואכן קיים את הבטחתו והסביר לי את כל נפלאות האופרה הזו מיד כשהיא הסתיימה, והמשיך והתמיד בכך בדירתי במשך כל הלילה. בבוקר הוא גילה לי שקנה לנו כרטיסים דווקא לאופרה הזו כי הוא חש שכוחו של הגורל הוא שהפגיש אותו איתי.
מאז אנחנו נפגשים כל כמה ימים, פעם אצלו ופעם אצלי ולפעמים, בסופי שבוע, אנחנו ישנים זה אצל זה. אני מניח שאחרי שדודתו תלך לעולמה נעבור לגור יחד, או שלא, עוד לא החלטנו. לא משנה, בכל מקרה תמיד נישאר חברים.
שנה אחרי שנפרדתי מעידו נסעתי לתל אביב בענייני עבודה ונפגשתי באופן מפתיע באוהד ובעידו שישבו על כוס קפה ועוגה בבית קפה בשדרה. הם שמחו לקראתי ואני לקראתם. מסתבר ששניהם החליטו בסופו של דבר לחזור לתל אביב למרות מגרעותיה והם מאושרים מאוד יחד, מגדלים שני כלבים וחתול ושניהם מרגישים מצוין.
שמחתי לספר לאוהד ולעידו שהגברת הנמרצת מאוד שפועלה המבורך בוועד למלחמה באיידס התפרסם לאחרונה בעיתונות היא אכן אחותו של אלכס. כיום היא פועלת במרץ להבאת מחלת האיידס לתודעת הציבור ונאבקת לפיזור הבורות והסטיגמה הממררות את חיי הנשאים. היא אפילו הקימה, לקראת יום האיידס הממשמש ובא, קרן שנועדה לעזור לנשאי איידס חסרי אמצעים לקנות תרופות נחוצות. הקרן נועדה להנצחת אחיה שנפטר מאיידס והכסף למימונה בא מתרומות ומעיזבונו של המנוח.

א. לב אוהב אינו טועה

שנה ומשהו אחרי מותו של אלכס גיליתי לתדהמתי שבמשך עשר השנים בהם הייתי איתו השתנו דברים בעולם וכיום הומואים יוצאים לדייטים.
"את בטוחה?" חקרתי את פאני, השגרירה שלי לעולם שמחוץ לכותלי דירתי, "הומואים יוצאים לדייטים? ומה עושה מי שרוצה סתם זיון?"
"בשביל מה לך לדעת?" היא שאלה בחשדנות, "אמרת שאתה רוצה להפסיק להתאבל ולחזור לחיים, הבנתי שאתה רוצה להכיר מישהו, לא לזיין."
"כשהייתי צעיר להכיר מישהו ולהזדיין איתו היה אותו דבר." הודיתי, נבוך. בכל זאת היא אישה, לסבית אמנם, אבל אישה.
"זה בכלל לא אותו דבר." התרגזה פאני, וכל מאות צמידי הכסף הדקים שעל זרועותיה שקשקו בזעף.
"ככה זה היה פעם. איך את חושבת פגשתי את אלכס?"
"אלכס אמר לי שהפגישה שלכם הייתה אירוע קוסמי שנקבע על ידי כוחות עליונים קסומים."
"באמת? הוא פשוט צחק, למעשה זה היה סתם זיון בגן העצמאות שנפסק באמצע בגלל איזה שוטר חטטן שגמר לנו את החשק, ובגלל זה הלכנו לאכול פיצה ברחוב הרצל, דיברנו ומצאנו חן אחד בעיני השני ו..." הגל השחור והנורא הזה של דיכאון ועצב איים להציף אותי שוב ולכן השתתקתי. אין יותר אלכס, הוא הלך, מת, גמור ומחוסל והגיע הזמן להשלים עם זה ולהמשיך הלאה, או אם אין לך כוח תשכב על הקבר שלו ותמות גם כן.
חזיון של גופי שרוע על המצבה שלו עלה במוחי. זה נראה דרמטי מידי ומאוד לא נוח, שלא להגיד מביך. עדיף שאתכרבל שוב במיטה שלנו, אחבק את הסוודר הישן שלו ואפסיק לנשום. אולי הפעם זה ילך ואוכל לעבור את המחיצה הגסה הזו של המציאות שהפרידה ביני לבינו ולהצטרף אליו?
"אסי?" נופפה פאני את זרועה השרירית מול פני, מצלצלת במרץ בצמידיה. "אסף, איפה אתה?"
"אני כאן, אני כאן." התנערתי, "אז מה אמרת? צריך לצאת לדייט? ואיפה מוצאים מישהו שיצא אתך לדייט?"
"את זה תשאיר לי, יש לי חבר אחד - לפאני יש עשרות חברים -שממש מתאים לך. הוא בערך בגילך אולי קצת יותר צעיר, הוא רוצה זוגיות רצינית וכמוך הוא בן אדם שקט ורציני ומאוד נחמד. אתם תסתדרו מצוין יחד."
"בסדר." אמרתי, מנסה להסתיר את ספקנותי. פאני חברה טובה שלי ובלי העזרה שלה ושל יובל, בת זוגתה, לא הייתי נשאר בחיים אחרי שאלכס נפטר, אבל ההבנה שלה באופיים של גברים לוקה מאוד בחסר. מצד שני, מה כבר היה לי להפסיד?
"תגידי, נגיד שאני מתקשר לבחור הזה וקובע איתו פגישה, לאן ללכת איתו? זאת אומרת, מה בדיוק עושים בדייט?"
"לא הולכים לגן להזדיין, זה בטוח." הכריזה פאני בתוקף, "אפשר ללכת לבית קפה, או למסעדה, או לטיול רגלי קצר. אפשר לסרט, או להופעה, אבל במחשבה שנייה," סקרה את פני המבוהלות מהמחשבה על טיול רגלי קצר עם זר שמעולם לא פגשתי, "בית קפה זה הכי טוב. הנה הטלפון שלו. שמו אוהד רביב."
חיכיתי יום ויומיים ובסוף אמרתי לעצמי להפסיק להיות הומו כזה וצלצלתי. "שלום, מדבר אסף מלמן, אפשר לדבר עם אוהד?"
"מי? איזה אסף? לא מכיר אף אסף." אמר הקול הצעיר מהצד השני של הקו.
"אתה לא מכיר אותי, פאני נתנה לי את המספר שלך." ניסיתי להבהיר את המצב.
"אהה... פאני, כן, אבל אני לא זוכר אף אסף מלמן. היה אחד בשם אסי, יכול להיות שזה אתה?"
"יכול להיות." התרציתי.
"חכה, תן לי לבדוק..." הוא רשרש שם קצת בניירות ואז שאל אם אני אסי אחרי זוגיות ארוכה שהסתיימה באורח טראגי.
"כן, זה אני." אמרתי ביובש, מצטער שהתקשרתי, "תראה, יש לי רושם שתפסתי אותך ברגע לא נוח, אולי עדיף שאני אתקשר בפעם אחרת?" ניסיתי לתת לו הזדמנות להיפטר ממני בקלות.
"לא, לא. אני דווקא... אני פשוט... מתגלגלים אצלי המון מספרי טלפון וזה מעורבב עם הטלפונים של העבודה ו... תראה, זה בסדר, דווקא בא לי לצאת. הערב אפשר?"
"למה לא?" אמרתי ולמרות שהיו לי המון סיבות ללמה לא קבעתי איתו פגישה בקפה מוצארט בעוד שעה והוספתי תיאור של עצמי -כמעט בן ארבעים, מטר שמונים וחמש, שמונים ק"ג, שער שחור קצר, עור בהיר, עיניים חומות, משקפים בלי מסגרת, לובש ג'ינס וחולצת פלנל משובצת מעל טריקו ונועל נעלי התעמלות.
"זה נשמע כמו הודעת חיפוש של המשטרה." אמר אוהד, "יש איזה סימנים מיוחדים?"
"לא, שום סימנים מיוחדים." פסקתי, "להתראות." וסגרתי. אחר כך הלכתי לראי לבדוק מגלה שצדקתי, לב שבור לא משאיר שום סימנים מיוחדים.
הקדמתי להגיע ותפסתי לנו שולחן, אוהד בא כמה דקות אחרי. ידעתי שזה הוא למרות שהוא לא נתן לי תיאור שלו. ברגע שהבחור הצעיר, השחום והרגיל למראה נכנס לקפה זיהיתי את המבט המחפש, חושש שבעיניו. אחר כך הוא הודה שתכנן לברוח משם אם הייתי נראה לו דוחה גם אם היה מסתבך בגלל זה עם הפה הגדול של פאני.
ברגע שמבטו נתקל בי השתפכה הבעת רווחה על פניו וכשקמתי לקדם את פניו ראיתי איך הוא מעביר עלי את מבטו בשביעות רצון והבנתי שאת המבחן הראשוני עברתי.
אפשר לקרוא לזה דייטים ולהעמיד פנים שהשתדרגנו לדרגת התחכום של הסטרייטים, אבל זה עדיין אותו דבר, מבט אחד מהיר ואתה יודע מי כן, מי לא בא בחשבון, ומי אולי, אם אתה מאוד חרמן ויש חושך.
אני, בעיני אוהד, הייתי כן ללא ספק, והוא בעיני? לא יודע. נכון שהוא לא היה לא מוחלט, אבל היו לי הסתייגויות – ראשית, הוא היה צעיר מכפי שחשבתי, בקושי בן שלושים - אחר כך התברר שהוא בעצם בן שלושים וארבעה - והוא היה... ובכן, הוא היה פשוט שונה כל כך מאלכס שלא ידעתי מה לחשוב.
אלכס היה בהיר עור ושיער, כחול עיניים, שמנמן, חייכן, נוח להסמיק, רגשן וביישן, וכשחש נוח היה נוטה להיות טיפה אוחצ'ה במין דרך רוסית מעודנת ומצחיקה ו... טוב, אלכס היה פשוט אלכס, היה ולא יהיה עוד, והבחור שישב מולי, מביט במבט חשדני בעוגת הגבינה דלת הקלוריות שהזמין – אלכס היה מעדיף לאכול קרטון - היה שונה ממנו לחלוטין.
"העוגה שלך לא נראית כל כך טעימה." אמרתי והתכוננתי לתקוף בכפית את עוגת השוקולד שהזמנתי.
"אני שמן מידי, אסור לי לאכול עוגות." אמר אוהד בנחישות, ותקע את הכפית שלו בעוגה המתפוררת.
הבטתי בו בפליאה. "אתה לא שמן, למעשה לא יזיק לך להתעגל קצת." אמרתי.
הוא הניח את הצלחת חזרה על השולחן והזעיף את פניו. "אתה מאלו שאוהבים שמנים?" שאל בתוקפנות.
"לא יודע. יש כאלו שאוהבים רק שמנים? אף פעם לא שמעתי על זה."
"איך היה החבר הקודם שלך?"
"בסדר, אולי קצת שמנמן, אבל לקראת הסוף הוא רזה מאוד."
"בטח עשה דיאטה כדי להיות חתיך כשתיפרדו." העיר אוהד בנבזות ורק אז תפסתי שהוא לא יודע.
"לא, הוא לא עשה דיאטה בחיים. הוא רזה כי הוא היה חולה."
"ואחרי שהוא הבריא הוא החליט להתחיל מחדש ועזב אותך? או שאולי אתה החלטת שאתה רוצה מודל צעיר ועמיד יותר ועזבת אותו?" הסיק אוהד מסקנות פזיזות, רומס באכזריות בעזרת הכפית את פיסת העוגה שבצלחתו.
"הוא לא הבריא אוהד, הוא מת."
אוהד הניח לעוגה ובהה בי באומללות. "אז לזה פאני התכוונה כשהיא אמרה שנפרדתם בנסיבות טראגיות, חשבתי שאתה עוד מסכן אחד שהחבר שלו זרק אותו."
אחרי ההערה הזו החלטתי שהיה לי מספיק ודי מהעסק הזה. דייטים שמייטים, אני הולך לזיין בגן, ככה עשיתי לפני שפגשתי את אלכס וככה אני אעשה גם בעתיד, אחרי שאתאושש מהדייט הזוועתי הזה כמובן.
הנחתי את הכפית שלי לצד צלחת העוגה וקראתי למלצר. "חשבון." ביקשתי.
הוא סקר את מצב העוגות שלנו - של אוהד מפוררת והרוסה ושלי אכולה למחצה – "יש בעיות?" שאל בעדינות, "משהו לא בסדר?"
"כן, החיים שלי." אמרתי. הנחתי שטר של מאה ₪ על השולחן וברחתי החוצה.
ישבתי ובכיתי במכונית שלי שחנתה למרבה החסד בקצה מגרש החנייה החשוך מאחורי בית הקפה. אלכס בטח היה נוזף בי שהתנהגתי בצורה דרמטית ושהבכתי את המלצר ואת הצעיר החביב הזה שחושב שהוא שמן מידי למרות שהוא רזה בהחלט.
"גם אתה התנהגת המון פעמים בצורה דרמטית." עניתי לו בדמיוני, "אתה זוכר מה עשיתי כשהאקס שלי נתן לי נשיקה על הפה? וזה אחרי שהבטחת לי שאתה לא קנאי ושזיונים עם אחרים בכלל לא משנים כשאוהבים באמת?"
"כן, אבל לי מותר." הצהיר אלכס, מתמתח מלוא קומתו הקטנה, "כי אני רוסי, וחוץ מזה הוא ממש דחף את הלשון לפה שלך וזה נתן לי מכה בלב. לא ידעתי שלראות אותך עם אחר ייתן לי מכה בלב."
"אבל אני דחפתי אותו מעלי אלכס, לא ראית שדחפתי אותו וגם כעסתי עליו ואחר כך רצתי אחריך ופייסתי אותך בנשיקות ו..."
מישהו הקיש במטבע על השמשה הסגורה מעיר אותי מזיכרונותיי על הפיוס המתוק עם אלכס. זה היה אוהד. פתחתי את הדלת ויצאתי אליו.
"תשמע, אני ממש מצטער." הוא התחיל ונתן לי חופן מטבעות - העודף שלי – "לא הבנתי, לא ידעתי... פאני לא הזהירה אותי. יש מצב שנשב קצת ונדבר."
פתחתי את הדלת האחורית של הרכב ואנחנו התיישבנו לנו זה לצד זה באפלולית החמימה של המכונית והתחלנו לדבר.
"אתה באמת חושב שאני לא שמן מידי?"
"לא, אתה ממש לא שמן. אתה אפילו די רזה. מה זה משנה כל כך, אתה עדיין אותו בן אדם גם עם נוספים או יורדים ממך כמה ק"ג."
"גם אני חושב ככה, אבל אתה יודע איך זה באטרף."
"האמת שלא. אף פעם לא יצא לי לגלוש שם."
"כמה זמן היית עם החבר שלך? איך קראו לו?"
"אלכס. היינו יחד עשר שנים. הוא מת לפני שנה וחודש."
"ממה הוא מת?"
"נדבק באיזה חיידק עמיד לאנטיביוטיקה. זה יכול היה לקרות לכל אחד, גם לבריא, למרות שזה שאלכס היה נשא בטח לא עזר."
"הוא היה נשא?" נדהם אוהד, "נשא איידס?"
"כן."
"ובכל זאת היית איתו."
"טוב, עד שגילינו את זה כבר היינו יחד כמעט חצי שנה, ולפני שעשינו את הבדיקה הבטחנו זה לזה שלא משנה מה התוצאות, נישאר יחד. כמובן שחשבנו שהן יהיו שליליות, אבל אלכס קיבל תשובה חיובית ודבר ראשון הוא אמר שהוא משחרר אותי מההבטחה, כזה בן אדם הוא היה, אבל אלו היו רק דיבורים. ברור היה שלא יכולתי לעזוב אותו."
"למה לא?" התנפל עלי אוהד ברוגז.
"כי אהבתי אותו והוא אותי. היינו שייכים זה לזה, האיידס בכלל לא היה קשור לכלום ורוב הזמן בכלל לא חשבנו עליו."
"לא חשבתם, אה? לא הפריע לכם שצריך תמיד קונדום, ושצריך לזכור לקחת תרופות ולעשות בדיקות דם ולפחד מכל שפעת?" שאל אוהד בלעג.
לא הבנתי מה הוא נרגש כל כך. "נכון, זה היה מטרד, אבל לא משהו חשוב כל כך." אמרתי בזהירות, "בטח לא סיבה להיפרד ממישהו שאתה אוהב ומרגיש טוב איתו."
אוהד הניח את ראשו על משענת הכסא שלפניו ופרץ בבכי. "זה בדיוק מה שאמרתי לעידו לפני שהוא הלך." התייפח.
"עידו? מי זה עידו?"
"האקס שלי. היינו יחד שלוש וחצי חודשים ואז עשינו בדיקות. ברגע שקיבלתי תשובה שאני חיובי הוא הסתלק ושום דבר שאמרתי לא עזר."
"אני באמת מצטער." אמרתי, מרגיש שקולי נשמע יבש ולא משכנע. מאז שאלכס מת לא הייתי רגיל לנחם אחרים, הייתי שקוע מידי בצער שלי.
מחוסר מילים לנחם אותו הנחתי יד על עורפו של אוהד ששוב התייפח לתוך משענת הכסא, הוא הסתובב אלי וכבש את פניו בחזי, מחבק את מותני.
באופן אינסטינקטיבי כרכתי סביבו את ידי וליטפתי את גבו. גופו היה גמיש, צעיר, שרירי ותחושתו מוזרה ולא שייכת בזרועותיי, ובכל זאת המשכתי לאחוז בו עד שנרגע והפסיק לבכות.
"אתה בטח חושב שאני מפונק וטיפש שאני בוכה ככה בגלל מישהו שהכרתי רק שלושה חודשים ושאפילו לא מת? הלוואי וימות הבן זונה."
לא יכולתי להתאפק וחייכתי. "לא, אני לא חושב ככה, וגם אני בכיתי המון. חצי שנה נסגרתי בחדר שינה שלנו ובכיתי לתוך הסוודר הישן שלו."
"בכל זאת הוא רק עזב אותי, הוא לא מת. אני עצוב, אבל אני גם כועס עליו נורא."
"גם אני כועס לפעמים על אלכס שלא נזהר והלך להתנדב בהוספיס לחולים במחלות סופניות. אני חושב ששם הוא נדבק, אני כועס עליו שלא החזיק מעמד בשבילי ושלא נזהר מספיק."
"בן כמה הוא היה?"
"בן חמישים. לא, סליחה, הוא מת בן ארבעים ותשע. אם הוא היה חי היום הוא היה... לא חשוב. תגיד, באת עם רכב?"
"לא, עם מונית."
"בוא, אני אחזיר אותך הביתה."
הוא הורה לי לאן לנהוג והתברר לי שהוא גר לא רחוק ממני.
"נוכל להיפגש שוב?" שאל לפני שיצא מהמכונית.
"בסדר, אבל הפעם בלי דייטים בבקשה. בוא סתם נלך לקולנוע, בסדר?"
"טוב. אני אתקשר אליך מחר." הוא רכן מבעד לחלון ונישק את לחיי, "תודה אסי." אמר והלך. 

למחרת עוזי התקשר אלי שוב בנוגע לבגדים ולחפצים של אלכס. לא כעסתי עליו, ידעתי שזו נטע, אשתו, שלחצה עליו להציק לי ושמצידו אני יכול להמשיך לחיות עם כל חפציו ובגדיו של אלכס, מעורבבים באלה שלי כאילו הוא עומד לחזור עוד מעט הביתה.
נטע היא אחותו הקטנה של אלכס. כשהם עלו לארץ הוא היה בן חמש עשרה והיא בת עשר. כמה ימים אחרי שנחתו במרכז הקליטה בקרית ים הפכה נטלי, אחותו הקטנה והחמודה של אלכס, לנטע ועשתה כל מאמץ לנטוש את המולדת הסובייטית מאחוריה ולהפוך לישראלית מושלמת.
אלכס לעומתה דחה בחיוך מבטל את הרעיון שיהפוך לאלון, המשיך לדבר רוסית עם הוריו ולקרוא ברוסית בספרים שהם הביאו איתם מהבית. הוא מעולם לא נפטר מהמבטא הרוסי הקל והנעים שלו וצחק כשאחותו דרשה ממנו להתלבש בג'ינס ולנעול נעלי התעמלות כמו שנהוג בישראל.
"הם מחקים את האמריקאים." ניסה להסביר לנטלי שפעם הייתה אחותו הקטנה והמעריצה והפכה בבת אחת לצברית חוצפנית, עוקצנית וביקורתית להחריד.
"מה היא אמרה כשנודע לה שאתה הומו?" שאלתי, סקרן לדעת כמה שיותר פרטים על משפחתו שנדמתה לי אקזוטית ומוזרה מאוד.
"רתחה מכעס, אמרה שאני פרוורט ושבגללי יחשבו שכל הרוסים כאלו."
"איזו טיפשונת." הצטחקתי.
"היא הייתה מאוד רצינית ומאוד כועסת, היא פחדה שאני אהרוס לה את התדמית הישראלית המאוד בסדר שלה. דווקא ההורים קיבלו את זה בשקט כמו שהם קיבלו את כל הצרות האחרות בארץ."
"אל תגזים, הרי לא כל כך רע פה." נזכרתי להגן על מולדתי.
אלכס נאנח וחיבק אותי. "אספי, אתה פשוט לא יודע כלום על העולם. כן, גם אני לא יודע יותר מידי, אבל המקום הזה... החור היבש והמכוער הזה... למה אלוהים החליט לשים את היהודים דווקא פה?"
"לא יודע." הודיתי, "אומרים שפעם היה פה דווקא די נחמד, אבל איכשהו התקלקל. אולי בעתיד שוב יהיה פה טוב. סך הכול גם עכשיו לא כל כך נורא פה."
"הכול בסדר חוץ מזה שהירוק צהוב, האור חזק מאוד והקיץ חם ויבש מידי. לפעמים הכול פה יותר מידי בשבילי." נאנח אלכס.
"אתה מתגעגע לרוסיה? אתה רוצה לחזור לשם?" נבהלתי.
"אין לי כבר לאן לחזור, אבל אני מתגעגע קצת לנופים. ליער ירוק, לשלג לבן, ללחם טעים."
"מה רע בלחם שלנו?" התמרמרתי, והוא צחק ואמר שללחם בארץ יש טעם של צמר גפן, אבל מילא, עכשיו זו הארץ שלו ולא נורא.
בניגוד לשאר בני משפחתה אחותו של אלכס אימצה בהתלהבות רבה את ארץ ישראל לליבה, התגייסה לצבא בשמחה, הלכה לקורס קצינות ואפילו חתמה קבע לכמה שנים. שם היא פגשה את עוזי, הקיבוצניק השקט, היפה והביישן שהתאהב בה ממבט ראשון, לא מבין שהקצינה הבלונדינית יפת התואר מעוניינת בו רק כאבזר שנועד לתת תוקף לישראליות שלה. גם אחרי שהוא הבין את זה הוא המשיך לאהוב אותה, מעריץ אצלה בשקט דווקא את הצד הזר, השונה, המעודן, האירופי, הבלונדיני והענוג, הצד הלא ישראלי שהיא נלחמה בו במרץ.
למרות שהייתה אחותו היחידה של אלכס התקשיתי לחבב את נטע. היא הייתה כל הזמן על המשמר, כל הזמן בהתגוננות, אף פעם לא רכה וסולחת, אבל את עוזי חיבבתי מיד, גם כי היה גבר יפה, וגם כי אהב נשים באמת ולא כמו רוב ההטרוסקסואלים שטוענים שהם אוהבים נשים, אבל מתכוונים לתאווה שהם מתאווים לחלקים בגופן, לא לנשים עצמן כבני אדם ששונים מהגברים לא רק בגופן אלא במהותן, בפנימיותן שהיא כה שונה ומסתורית ואף פעם לא תהיה מובנת לגמרי לגברים.
הביטחון שלו באהבתו לנשים היה כל כך מושרש וטבעי עד שהוא לא חש שום רתיעה מהומואים וקיבל אותי ואת אלכס בטבעיות ובשלווה בלי להבין מה גרם לנטע להסתיר את הנטיות המיניות של אחיה עד אחרי שהם שלחו את ההזמנות לחתונה.
רק אחרי שאלכס אושפז בבית חולים עם דלקת ריאות עקשנית שלא נכנעה לכמויות הענקיות של האנטיביוטיקה שהרופאים הזרימו לגופו התשוש נודע לנטע שאחיה נשא איידס. אלכס מעולם לא סיפר לה ולהוריו הקשישים והחולים על הנשאות שלו. היחיד שידע היה עוזי וגם זה היה דבר שהתגלה לו במקרה כשעזר לנו להרכיב את המיטה הזוגית שקנינו אחרי כמה שנים של מגורים יחד אחרי שהמיטה הזוגית הישנה שלי התפרקה תחתנו לילה אחד. ולא, זה לא קרה תוך כדי סקס - אתם יכולים להפסיק לחייך - היא פשוט קרסה לה לילה אחד בלי שום סיבה ודי.
אלכס נשרט תוך כדי הרכבת המיטה ועוזי שהיה בעברו חובש קרבי הושיט יד לטפל בו ונדהם כשאלכס נרתע ממנו בבהלה. הוא היה מופתע וקצת פגוע ולכן אלכס אזר עוז וסיפר לו שהוא נשא, מפציר בו לא לגלות כלום לנטע. עוזי אמר שהוא מבין ושהוא ישמור על הסוד ומאז לא דיברנו על זה יותר.
גם ביני לבין אלכס היו מעט מאוד שיחות על הנשאות שלו. היו התרופות שהוא היה צריך לקחת כל בוקר וערב, הבדיקות שעשה פעם בשלוש חודשים והקונדום שהיה צריך לשים בסקס, אבל זה היה פשוט חלק מהחיים שלנו יחד ולא נושא לדיונים או התלבטויות.
נטע התפרקה לגמרי כשהרופא ציין בנוכחותה שהעובדה שאלכס נשא איידס מסבכת מאוד את מצבו הקשה ממילא, ומיד אחרי שהתעשתה תקעה בי מבט מאשים.
"אני בריא." אמרתי, קצת נבוך, "ובעצם עד עכשיו גם אלכס היה בריא חוץ מהעניין הקטן הזה של הנשאות."
"אם אתה בריא אז איך הוא נדבק?" שאלה נטע בתוקפנות.
"ממישהו אחר שהוא הכיר לפני שפגש אותי."
"אתה בטוח שאתה בריא?" חזרה נטע לשאול בטון חשדני, מביכה מאוד את עוזי.
"כן, הוא בטוח. תפסיקי כבר להציק." אחז במרפקה והוביל אותה החוצה במהירות, אבל עדיין הספקתי לשמוע אותה אומרת בהתמרמרות שהם אכלו אצלנו, ושיחקו עם הילדות ולא סיפרו כלום וזה ממש לא בסדר ש...
אני חושש שעד היום נטע לא מאמינה לי לגמרי שאני לא נשא איידס ושאני לא אשם במחלתו ובמותו של אחיה. אולי בגלל זה היא מתעקשת כל הזמן שאאסוף סוף סוף את חפציו ואתרום אותם לצדקה? ככל שאני מתעקש לדבוק בבגדים, בתקליטורים ובספרים שלו ככה היא מתעקשת בחזרה שעלי להוציא אותם מהדירה של אלכס. כמין תזכורת רווית אשמה היא חוזרת שוב ושוב על הביטוי הזה - הדירה של אלכס - מתעלמת מכך שאלכס קנה ממנה את חלקה בדירה (שהיא והוא ירשו במשותף מאימם המנוחה) בעזרת כספי, שהדירה הזו רשומה על שם שנינו ושאני היורש החוקי של אלכס כשם שהוא היה היורש החוקי שלי, מה שמזכיר לי שעלי לכתוב צוואה חדשה, רק שאין לי מושג למי אני רוצה להוריש את חפצי המועטים ואת הדירה, כמובן.
אולי אצווה שהדירה תימכר והכסף יחולק שווה בשווה בין  ארבעת האחיינים שלנו - הבנות של נטע והבנים של אחי - זה בטח ירגיז את נטע שרוצה בחזרה את הדירה של הוריה... שתתרגז, מה אכפת לי?
אני מתחיל עם הנעלים, אוסף אותם בקרטון גדול ועומד בזה יפה למדי עד שאני מגיע לנעלי הבית המרופטות של אלכס, נעלי קיפי משובצות, חומות, מכוערות ובעלות רוכסן קרוע שגורמות לי לפרוץ בבכי נורא. כשעוזי מגיע הוא מוצא אותי יושב על הרצפה בין קופסאות קרטון ריקות, נעלי הבית הישנות בחיקי ועיני מלאות דמעות.
"נטע מתנצלת שהיא לא באה." הוא אומר, "אבל היא..."
"לא חשוב. אני מעדיף שהיא לא תראה אותי ככה."
"אל תכעס עליה." מפציר עוזי, "אני יודע שהיא מציקה לך, אבל זו הדרך שלה להתאבל. מאוד כואב לה על המוות של אלכס, תודה לאל שלפחות ההורים שלהם לא היו צריכים לעבור את זה."
"כן, לפחות זה." אני נאנח, קם והולך באומץ לארון הגדול בחדר השינה ומתחיל להוציא חולצות, מכנסיים, גופיות, תחתונים, ושוב נשבר מול ממחטות הבד המיושנות הללו שאלכס התעקש להמשיך להשתמש בהן כאילו אין טישו בעולם.
עוזי נוהג בי בעדינות ובטקט רב. מחבק, מנחם, שולח אותי למטבח להכין תה בעוד הוא אורז בחיפזון חפצים אישיים מידי שעלולים לגרום לי שוב להתקף בכי. אחרי שהוא מצליח לאתר גם את הסוודר הישן של אלכס (שהחבאתי מתחת למגבות) הארון נקי לגמרי מהדברים של אלכס. כל השאריות לקיומו עלי אדמות ארוזים בקופסאות קרטון גדולות וחומות ואני חש מרוקן ועייף מאוד.
"אני מקווה שהיא לא מתנגדת לזה שאני אשמור את התמונות שלו?" אני מעיר במרירות באוזני עוזי שנראה עייף ומותש כמעט כמו שאני מרגיש.
"כמובן שלא." הוא אומר בחביבות, ואז שואל בקול מעט מתנצל אם אני מוכן לתת לו את פסלוני החרסינה ומערכת כלי התה הסינית של סבתא כי נטע מאוד מתעקשת שהיא רוצה אותם חזרה.
כל זמן שאלכס היה חי היא לא התעניינה כלל באוסף חפצי החרסינה הקיטשי הזה, אבל פתאום, אחרי שהוא מת, נורא דחוף לה להחזיק אותם אצלה. אנחנו שמרנו אותם על מדף גבוה במטבח ומעולם לא נגענו בהם, ובכל זאת יש בי חוסר רצון גדול לתת לה את החפצים הללו שאלכס סידר בתשומת לב כה רבה בארון, מספר לי עד כמה בבושקה שלו אהבה את דמויות הרועות והרועים המצויצים הללו, וכמה הקפידה לנקות אותם מאבק ולשטוף כל כמה חודשים את ספלי החרסינה הסינית  שהיו קטנים ועדינים מכדי להשתמש בהם.
"לא אכפת לי לתת אותם לנטע, אבל הם ישברו אם לא תארוז אותם בקפדנות."
"אני אארוז הכול יפה עם נייר עיתון." הבטיח עוזי, "אולי תלך לנוח קצת, אתה נראה עייף."
"כואב לי קצת הראש. אני אתקלח ואלך לישון. תרגיש כמו בבית." אמרתי והלכתי להתקלח. בדיוק כשיצאתי הטלפון צלצל. עניתי וזה היה אוהד בקשר לסרט שתכננו לראות. שכחתי ממנו לגמרי, לצאת מהבית ולראות אנשים היה הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות ברגע זה.
"תשמע אוהד אני קצת... אני חושב שאני עומד לקבל שפעת או משהו. מה דעתך שנדחה את הסרט ל..."
"ידעתי." אמר אוהד בקול ספוג מרירות שצבט את ליבי, "ידעתי שזה מה שיקרה." וטרק את השפופרת בפני. גל של רגש אשמה כמעט שהטביע אותי. איך יכולתי לדבר אליו ככה? זה מה שקורה שאתה שקוע ברחמים על עצמך, אתה שוכח שגם לאנשים אחרים יש כאבי לב וגם הם סובלים.
בטרם אאבד את אומץ ליבי נחפזתי והתקשרתי אליו בחזרה. "מה אתה רוצה?" הוא שאל בקול נרגן, "יש לך עוד תירוצים מטופשים לספר לי? עזוב אותי."
"רציתי להגיד ששיניתי את דעתי ואני מאוד רוצה לצאת אתך."
"אז אין לך התחלה של שפעת? האמת שאתה נשמע קצת מצונן."
"לא, אני לא, אני פשוט... לא משנה. אני בא לאסוף אותך מהדירה שלך ואז אני אסביר לך מה הבעיה שלי, זה לא לטלפון. להתראות אוהד."
התלבשתי יפה, נפרדתי מעוזי שעמד וטרח לארוז בקפידה כל פסלון לחוד, וקיבלתי ממנו הבטחה מפורשת שעד שאני חוזר כל הקרטונים ייעלמו.
"האמת שלא ארזתי את כל הדיסקים והספרים של אלכס, חלק השארתי לעצמי כמזכרת."
"זה בסדר, אל תדאג." הרגיע אותי עוזי, "טוב שאתה יוצא, תבלה יפה."
"בעצם לא בא לי בכלל לצאת, אבל הבחור הזה... פאני הכריחה אותי לצאת איתו לפגישה והוא... הוא נמצא כיום במצב מאוד רגיש ואם הייתי מתחמק מהפגישה איתו הוא ישר היה חושב שזה בגללו אז אני חייב..."
"אסף, זה בסדר. אלכס נפטר לפני יותר משנה. טוב שאתה יוצא קצת, חוזר לחיות, זה ממש בסדר."
"או. קי. אם אתה חושב ככה אז בסדר." ניסיתי לחייך, וברגע שעוזי הפנה אלי את גבו וחזר למלאכת האריזה שלו הוצאתי בגנבה את הסוודר הישן של אלכס מהקרטון והברחתי אותו למכוניתי, מחביא אותו מתחת לריפוד של המושב האחורי לפני שיצאתי בדרכי אל אוהד.
בדרך לדירה של אוהד הוא התקשר שוב לנייד שלי וביקש שאעלה אליו למעלה כי הסרט שהוא רוצה לראות מתחיל רק בעשר בלילה.
"באמת? חשבתי שכל הסרטים מתחילים בתשע." השתוממתי.
"מתי הלכת בפעם האחרונה לסרט?" שאל אוהד בשמץ רחמים.
"לא זוכר, לפני הרבה שנים. מאז שיש כבלים ואפשר להוריד סרטים במחשב... אני מתפלא שאנשים עוד הולכים לקולנוע."
"האמת שרק צעירים שרוצים להתפרע או להתמזמז בחושך טורחים ללכת לסרטים." אמר אוהד, הוסיף שהוא גר בדירה חמש וניתק.
כשדפקתי על דלת דירתו הוא צעק רק רגע, אבל הכניס אותי אחרי שהמתנתי שניות ארוכות מול הדלת הסגורה. בסוף הוא פתח ומיד ראיתי שמשהו לא טוב עובר עליו, הוא נראה מוזנח ולא מגולח, שערו היה לח ופרוע ועיניו אדומות.
"סליחה." התנצל, "אני פשוט... זאת אומרת... תשמע, לא נעים לי, אבל אני לא חושב שאני מסוגל לצאת מהבית, אחרי שדיברתי אתך קיבלתי מן התקף כזה של דיכאון, ממש הרגשתי חולה. אולי אני הולך לקבל שפעת או משהו, אבל אני לא חושב ש..."
"בכית?"
"כן, אני מנסה להתאפק, אבל לפעמים אני מקבל מין התקפי בכי כאלו... חשבתי שזה יעבור עם הזמן, אבל למרות כל הזמן שעבר אני לא מצליח לצאת מזה."
"לפני כמה זמן נפרדת מעידו?"
"לפני חצי שנה. זה המון זמן אני יודע ועדיין..." הוא הסב את פניו ממני כדי שלא אראה את הדמעות שעלו בעיניו. "סליחה שאני מבלבל לך את המוח, אבל אולי יותר טוב שתלך?"
לרגע באמת כמעט שהלכתי, אבל אז נזכרתי בקופסאות הקרטון המלאות בחפציו של אלכס והתחרטתי. "עד שיצאתי מהבית... ממש לא בא לי לחזור לדירה שלי. אולי נשתה תה ונקשיב לרדיו? יש עכשיו תוכנית של שירים יפים ב –  fm88."
"איזה שירים?"
"סתם שירים ישנים, שירי אהבה, ג'אז וכאלה, התוכנית נקראת יהלומים לנצח. אני אוהב את המוזיקה הזו, היא שקטה ומבינים את המילים, בדיוק ההפך מהצעקות והרעש שכולם אוהבים לשמוע היום."
הוא הוליך אותי למטבח והניח לי לחפש את התוכנית החביבה עלי ברדיו בעודו מכין לנו תה צמחים.
"איך הצלחת להתגבר על המוות של החבר שלך?" שאל והניח את כוסות התה על השולחן.
מי אמר שהצלחתי? חשבתי לעצמי, אבל לאוהד אמרתי שזה תהליך איטי וממושך וצריך סבלנות, וברור שיש נסיגות, ומובן שלעולם לא אשכח אותו, אבל אני מנסה לקחת את עצמי בידיים ולהמשיך לחיות כי אני יודע שזה מה שהוא היה רוצה.
"וחוץ מזה, בזמן האחרון נעשיתי חרמן נורא." הוספתי, מביט לתוך התה שלי כדי שלא אצטרך להביט בפניו הלא מגולחות של אוהד שהנהן באהדה ואמר בלי שמץ של מבוכה שמאז שעידו הלך הוא התמכר לפורנו ולאוננות למרות שברור לו שזה מוגזם ומזיק.
"אני לא חושב שאוננות מזיקה." אמרתי, מקווה שאני לא מסמיק, "אבל היא מבודדת אותך מבני אדם אחרים וזה לא טוב."
"לפחות כשאני מביא ביד אני יכול להיות בטוח שאני לא אדביק אף אחד." אמר אוהד במרירות, ושוב נמלאו עיניו דמעות.
"עלה בדעתך אוהד שאתה מתאבל כל כך על הקשר עם עידו בגלל שאתה יודע שזו הפעם האחרונה שהיית בקשר עם מישהו כאדם בריא ומעכשיו, מה שלא יקרה לך בחיים, תמיד תחווה את זה כנשא איידס?"
הוא בהה בי בפה פעור מפליאה, נראה המום לנוכח התובנות הפשטניות שלי. "לא, האמת שלא חשבתי על זה ככה, אני פשוט נורא מתגעגע לעידו. מאוד אהבתי אותו, אני עדיין אוהב אותו, וגם הוא מתגעגע אלי. אני יודע כי אנחנו מדברים לפעמים ושולחים מיילים זה לזה ולמרות שיש לו כבר מישהו חדש הוא..." הוא נחנק מדמעות וברח, מתייפח, מהמטבח, משאיר אותי עם התה ועם אלה פיג'רלד ששרה ברכות
Don't know why there's no sun up in the sky,
Stormy Weather,
Since my man and I ain't together.
Keeps rainin' all the time.
סיימתי את התה, שמתי את הכוס בכיור והלכתי לחפש את אוהד, מקווה שהוא נרגע בינתיים.
הוא שכב על בטנו במיטה הזוגית שלו - מיטת עץ מודרנית מינימאליסטית – פניו כבושות בכרית, ולרגע חשבתי שהוא ישן, אבל כשנכנסתי הוא הרים את ראשו וחייך אלי חיוך מעוך.
"אל תגיד לי, אני יודע, אני פתטי." אמר בהתנצלות.
"אין לי שום דבר נגד פתטיות." הבטחתי לו והתיישבתי לצידו על המיטה. ליטפתי את גבו והוא התיישב ונישק אותי על פי, נצמד אלי בלהיטות ומשך אותי אליו.
אחרי רגע של היסוס ידי שכבר שנה וחצי לא נגעו בגבר - חוץ מחיבוק חברי לעוזי ולאחי - החלו לנוע על גופו באופן עצמאי ופתאום חזרתי לעצמי הישן, לאסף הצעיר שנהג לקיים יחסי מין עם זרים בלי להסס. האסף הזה נעלם אחרי שפגשתי את אלכס והייתי בטוח שלא ישוב עוד, אבל הנה הוא פה שוב, מבוגר יותר בעשר שנים, קצת מלא יותר סביב המותנים, מכסיף מעט ברקות, אבל עדיין חרמן וחסר בושה.
עד שפגשתי את אלכס חשבתי שתמיד אהיה כזה, הרפתקן בלתי נלאה שעובר מגבר לגבר, אבל כשהוא נכנס לחיי הדחף חסר המנוחה והמעצורים הזה שדחק בי להמשיך כל הזמן קדימה ולחפש ללא הרף ריגושים חדשים נרגע פתאום ונרדם.
המוזר הוא שאלכס מעולם לא דרש ממני להיות נאמן לו. עוד בהתחלה הוא הודיע שהוא יודע שנאמנות מינית בין גברים זה רעיון מופרך, ואמר לי מפורשות שהוא לא יתנגד אם אגוון מידי פעם את הסקס איתו עם אחרים. "בתנאי שלא תספר לי כלום." הוסיף, כמעט בלחש.
"ואתה?" שאלתי.
"כן, בטח. גם אני." הוא ניסה לחייך, אבל עיניו נשארו קודרות.
"בסדר אלכס, זה מאוד מתחשב מצידך. אני מודה לך על ההבנה, אבל קודם אתה."
"למה אני קודם? אני חייב?" התמלא אלכס דאגה
"כן, כי זה היה הרעיון שלך." צחקתי ומשכתי אותו אלי לחיבוק.
"אל תצחק, אני רציני לגמרי." הוא מחה, "אני לא רוצה שתרגיש שאני מונע ממך משהו." אמר ברצינות גמורה, אבל אני דגדגתי אותו ואמרתי לו שהוא טיפשון והוא צחק גם כן והניח לנושא.
למרות הרשות שקיבלתי מעולם לא בגדתי בו, ואני מניח שגם הוא לא. זה לא חייב אותי למאמצי התאפקות מיוחדים. מעולם לא קרה שעמדתי בפני פיתויים ודחיתי אותם באומץ, אני מניח שאם היו לי הזדמנויות לסקס עם אחרים אולי הייתי מנצל אותן, אבל איכשהו, מאז שהייתי איתו, לא היו לי הצעות לסקס, או שאולי – כמו שפאני טענה - היו ופשוט לא הבחנתי בהן?
"כבר המון זמן לא הייתי עם מישהו." אמרתי לאוהד בעודי פושט מעלי את בגדי.
"כמה זמן?"
"מאז שאלכס נפטר, וגם כמה שבועות קודם כשהוא היה חולה... בחודשים הראשונים בכלל לא חשבתי על סקס וגם אחר כך... אפילו כשעשיתי ביד הרגשתי אשם."
נשכבתי לצידו ועזרתי לו להיפטר ממכנסיו הקצרים. היה לו גוף יפה – רזה, שרירי, חזק, שעיר, אבל לא בצורה מוגזמת – הוא בורך בזין עבה, ישר ונאה ולעורו השחום היה ריח טוב שנעם לי. מה שהכי מצא חן בעיני אצלו היה שהוא היה שונה לגמרי מאלכס הבהיר, העגלגל, עם העור החלק לגמרי משיער גוף, הזין החמוד והוורוד וכפות הידיים והרגליים הקטנות והעדינות.
ליטפנו זה את זה, חוקרים לאט אחד את גופו של השני ולהפתעתי, למרות שאני כבר מזמן לא הבחור החטוב והנאה שהייתי פעם, נראה היה שהוא מתלהב ממני כמו שאני, אבל אז התברר פתאום שאין לאף אחד מאיתנו קונדומים.
"איך זה שאין לך?" התפלאתי.
הוא משך בכתפיו בהתנצלות. "חשבתי שסתם נלך לסרט, ולמה לך אין?"
"למה שיהיו לי? הרי סך הכול רצינו ללכת לסרט."
צחקנו קצת ואחר כך הפכתי אותו על בטנו והתחככתי בעכוזו, שהיה שרירי ומחוטב, עד שגמרתי בין פלחי ישבנו בעוד הוא פולט זרע בתוך כף ידי.
אחר כך נשארנו לשכב חבוקים ושוחחנו קצת. לא הופתעתי לגלות שאוהד מתעניין מאוד בחיי עם בן זוג נשא ורוצה לדעת פרטים רבים ככל האפשר. "לא פחדת להזדיין עם אלכס אחרי שנודע לכם שהוא נשא?"
"לא, מה פתאום? השתמשנו בקונדום."
"קונדומים יכולים להיקרע."
"זה לא קרה לנו אף פעם. אלכס היה בחור מאוד עדין והסקס איתו היה תמיד רגוע ונעים כזה... המון פעמים בכלל לא היו חדירות."
"ואתה היית האקטיבי?"
"כן, בעיקרון כן. כשהוא רצה אז הייתי אקטיבי אבל לפעמים... אני לא יודע מה הייתי, זה לא היה חשוב, מה שהיה חשוב זה שהיינו יחד ונגענו אחד בשני ו..." ברחתי למקלחת. אחרי התייפחות קצרה שטפתי את פני ובהיתי בהם בפליאה. למרות שלא מזמן התענגתי על גוף של גבר שלא היה אלכס נראיתי בדיוק כמו תמיד, אי אפשר היה לראות על פני מה עוללתי. נראיתי רגיל לגמרי, כאילו הכול בסדר ואלכס לא שוכב לבד באדמה, חפציו ארוזים בקרטונים, מובלים לאי שם בעוד אני נמצא בדירה זרה שהוא לא היה בה מימיו, מחבק גבר אחר ונהנה מזה.
"אני אוכל להישאר לישון אצלך אוהד?"
"אתה רוצה? באמת?" הוא נשמע שמח, "אני מאוד אשמח."
"יופי, תודה." נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו. הוא התאים בזריזות את גופו לגופי, משלב את רגליו ברגלי.
"הכול בסדר?" שאל, "נוח לך?"
"לא, אבל עוד יהיה." הבטחתי לו, נישקתי את עורפו ונרדמתי.

"אני מבין שיש לך חבר חדש." פתח עוזי את שיחתנו בנימה קלילה מאולצת שהלחיצה אותי בחוסר הטבעיות שבה.
"כן, בערך. אנחנו יחד רק כמה חודשים וזה עדיין... אנחנו לוקחים את הזמן שלנו."
"אז אתה עדיין גר בדירה לבד?"
"כן, כשאני כאן אני לבד. אנחנו מעדיפים לבלות יחד אצלו בדירה." שיקרתי מפני שזה הייתי אני שהעדפתי לא להכניס אותו לדירה שחלקתי עם אלכס ולמזלי הוא השלים עם זה בלי בעיות.
"הדירה שלו או שכורה?"
"אוהד גר בדירה שכורה עוזי." הנחתי למורת הרוח שלי מהחקירה להסתנן לקולי. "למה אתה שואל?"
"כי... כי... תראה, העניין הוא שנטע רוצה לקנות ממך חזרה את הדירה."
"אבל זה הבית שלי." מחיתי, "ואתם גרים בווילה מאוד יפה ב'בנה ביתך', בשביל מה לכם עוד דירה?"
"נטע חושבת שזו תהיה השקעה טובה בשביל הילדים."
"הילדים שלכם עוד בבית ספר יסודי. מה הלחץ?"
הוא נאנח ושאל אם יש מצב שאמכור בקרוב את דירתי.
"לא." אמרתי בתקיפות, "אין מצב וחוץ מזה עוזי, אני לא מאמין שתוכלו להרשות לעצמכם את המחיר שלה. הרי אתם עדיין משלמים משכנתא על הבית שלכם."
"נטע חושבת שאתה צריך לתת לנו את הדירה בחצי מחיר כי זה מה ששילמת עליה."
"סליחה?" נדהמתי, "מה זה עסקה כמה שילמתי על הדירה? הדירה הזו שלי, ירושה שהוריש לי אלכס וזה פחות או יותר הרכוש היחיד שיש לי בעולם חוץ מהמכונית הדפוקה שלי. איפה אני אגור אם אני אמכור לכם אותה בחצי מחיר? בקראוון? מה עובר על אשתך עוזי?"
הוא נאנח שוב. "לא יודע, משבר גיל העמידה אולי?"
"אני לא חושב שלנשים יש משבר כזה."
"אז אולי זה התחלת גיל הבלות?"
"היא רק בת ארבעים, זה לא קצת מוקדם מידי?"
"לא יודע, אבל אם כבר מדברים על אשתי אז היא רוצה שתחזיר לה כמה דברים שאימא שלה ז"ל הורישה לאלכס."
"מה הפעם?"
"יש כמה ספרי אמנות רוסיים שהיא רוצה וגם את אוסף הבובות האלו שנכנסות אחת לשנייה, הבבושקות האלו."
"הן נקראות מטריושקות, וחמש בובות לא מהוות ממש אוסף עוזי. בשביל מה היא צריכה אותן?"
"לא יודע. בשביל הילדים?"
"עוזי, הילדים שלך משחקים בברביות ובמחשב. מה הם יעשו עם בובות רוסיות ישנות עשויות מעץ? ובשביל מה נטע צריכה ספרים ישנים ברוסית?"
"היא טוענת שזו מזכרת מאימא שלה."
"עוזי, תשמע, אני לא רוצה לריב אתך, ובטח שלא עם נטע, אבל אתה לא חושב שהדרישות שלה מוגזמות? אני יודע שהיא מתאבלת על אחיה, גם אני מתאבל עליו. אין יום שאני לא מרגיש שהוא חסר לי בצורה איומה. החפצים האלו שהיא רוצה פתאום הם המזכרות היחידות שיש לי ממנו ואני מבטיח לך שאני אשמור עליהם טוב. היא יכולה לבוא לראות אותם מתי שיתחשק לה, אבל תגיד לה שתפסיק להציק לי."
"בסדר, אני אגיד לה." אמר עוזי באומללות, ביקש סליחה ונפרד ממני לשלום.