קוראים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

30. יום האהבה

את יום האהבה חגגנו באופן רשמי רק פעם אחת בחיים, ומאז אנחנו מקפידים לנהוג בתאריך ה – 14 לפברואר כאילו הוא סתם עוד יום רגיל לגמרי. כל פעם שמישהו מעז לשאול בתום לב מה אנחנו עושים השנה בוולנטיין דיי הוא נאלץ להקשיב לאבי נואם לו נאום ארוך ומנומק היטב, ובו הוא סוקר את משנתו המפורטת על ההשתלטות התרבותית של הברבריות הקפיטליסטית האמריקאית על ארצנו הקטנה - השתלטות שכולה תאוות בצע מכוערת שהוולנטיין דיי הוא אחד משיאיה חסרי הטעם והמטופשים ביותר. 

"וגם אם אתה מתעקש לחגוג חג לאהבה דווקא," יזקור אצבע מוכיחה כנגד פניו המבוהלים של בן שיחו שכבר הספיק להתחרט מרה על שאלתו התמימה, "מה רע בט"ו באב? חג יהודי כשר ונעים שנחגג בקיץ, כראוי לחג האהבה?"
אבי כידוע שונא את החורף, שונא קור, שונא גשם, ויותר מכל אלה, בלי שום הבדל דת גזע ומין, הוא שונא קדושים נוצריים, ובעיקר הוא שונא, כך הוא טוען בלהט, שמנסים להכניס אותו למצב רוח רומנטי בכוח, ותוך כדי כך לגרום לו לבזבז את כספו על מתנות חסרות טעם.
"כל האופנה האמריקאקית הזו של הוולנטיין דיי!" הוא מתיז בבוז מצמית, "כל הרומנטיקה מפלסטיק הזו נועדה סך הכל לשפר את מחזור הכספים של מוכרי ממתקים, פרחים ודובוני צעצוע קיטשיים."
אכן, דברים כדרבנות, כל מילה יצוקה בסלע, ואין אדם בעולם שיעז להתווכח אתו כשהוא מתחיל לזעום כנגד הרומנטיקה הממוסחרת נוסח אמריקה שפשתה בקרב צעירי ארצנו הממהרים לחקות כל דבר שטות שבא מאחותנו הגדולה שמעבר לאוקיאנוס.
רק אני ועוד קומץ חברים ותיקים מאוד יודעים מתי התחיל התיעוב שלו כלפי חג האהבה שהוא אמנם חג אמריקאי ממוסחר וחסר טעם, ובטל בשישים לעומת ט"ו באב שלנו, אבל בכל זאת, לא זו הסיבה שאבי מתעב אותו, או לכל הפחות, לא זו הסיבה היחידה.
הכל התחיל אי אז בתחילת שנות השמונים. לפני כן ידענו במעורפל על קיומו של יום האהבה שנקרא על שם איזה קדוש נוצרי עלום שם, והמשכילים במיוחד שבינינו ידעו שביום זה נוהגים האוהבים הנוצרים לשלוח מתנות וכרטיסי ברכה זה לזה. ואז התחילו לשדר יותר ערוצים בטלוויזיה, ופתאום היו המון סדרות אמריקאיות, וגילינו איך בדיוק צריך להראות עץ כריסמס, מה אוכלים בחג ההודיה, מה עניין ארנבים לפסחא, ומה טיבו של אותו יום וולנטיין שחל בעיצומו של החורף.
הבנו, אבל לא הפנמנו, ועדיין לא התרגשנו יותר מדי כשהיה ה - 14 לפברואר מתרגש ובא, אבל אז החליט מיקי ידידנו, יליד ארצות הברית, להזמין את כולנו למסיבת וולנטיין כדי שנטעם גם אנחנו טעמו של חג אמריקאי כשר.
מיקי היה ועודנו אדם עליז, תרתי משמע, חובב חברה, מסיבות ורומנטיקה. איש רעים להתרועע. כל יום הוא בשבילו סיבה למסיבה, וחג האהבה לא כל שכן.
באותן שנים היינו טרודים ועסוקים בעבודה ובגידול ילדיו של אבי שאני התעקשתי לאסוף אל ביתנו כדי שלא יגדלו כמוני, בלי משפחה. בגלל הילדים היה לנו קשה מאוד לצאת מהבית בערבים, ובמיוחד באמצע השבוע, ובכל זאת רציתי מאוד לבלות קצת אחרי שהייתי שקוע חודשים על גבי חודשים בעבודות הבית המאוסות.
הפצרתי חזור והפצר באבי שהיה באותם ימים קודר ומשמים שנצא למסיבה כדי להתעודד קצת, ובסוף הוא נשבר והסכים.
שמח וטוב לב מצאתי לילדים שמרטפית, ואפילו הבטחתי לא לשתות כדי שאבי יוכל לבלות כרצונו בלי לדאוג מי ינהג הביתה. לבושים יפה, נרגשים ועליזים, הטרחנו את עצמנו לדירתו המרווחת של מיקי, מצפים לבילוי מהנה של ריקודים, שתייה כדת, עישון סיגריות מגולגלות ומוזיקה רעשנית - התפאורה שקידמה את פנינו עלתה על כל הציפיות.
לכבוד יום האהבה הציף מיקי את דירתו בכל סימני האהבה והרומנטיקה הידועים לעולם המערבי - לבבות אדומים, בלונים מעוטרים בקופידונים, עוגיות וממתקים דמוי לבבות, מוזיקה רגשנית של שנות השישים ואף למטה מזה (המוזיקה האהובה עלי), וגולת הכותרת - עוגה ענקית עשויה חמש קומות של קצפת ורודה ולבנה מקושטת בטוב טעם בסיגליות ורודות, ובראשה יצירת אמנות - לב שוקולד מריר משובח ועליו ניצב קופידון מרציפן ערום, סיגליות מרציפן ורדרדות מכסות את ערוותו, עלי מרציפן ירוקים מעטרים את ראשו, מכוון את קשתו אל הנכנסים.
אבי שונא הקיטש, השוקולד, המרציפן והרומנטיקה, נתקף אלם למראה שלבשה דירתו של מיקי, וכשהביט ביצירה המתוקה שעמדה במרכז נרעד בסלידה, סובב אליה את גבו בהחלטיות, והחל לשתות משקאות חריפים מכל הבא ליד, תוך שהוא זורק לעברי מבטים מאשימים ששמחתי להתעלם מהם.
ידעתי מה הוא חושב, אבל אני לעומתו נהניתי מאוד. אהבתי את התפאורה המתוקה, שמחתי לפגוש חברים שכבר מזמן לא ראיתי, התנשקתי והתחבקתי עם מכרים ותיקים, הכרתי ידידים חדשים ונהניתי כמו ילד קטן במסיבת יום הולדת מוצלחת.
מיקי החליט שלפני שנאכל מעוגת האהבה, כפי שכינה בטוב ליבו ביין את העוגה החגיגית, (אבי עצם את עיניו בתיעוב לשמע הכינוי), כל אחד יספר על האהבה הגדולה של חייו, ומי שיספר את הסיפור הכי יפה יקבל את הלב העשוי שוקולד בלגי מריר משובח עם קופידון המרציפן הניצב עליו.
הנוכחים שמחו מאוד על ההצעה וסיפרו, כל אחד בתורו, סיפורים מרתקים שנעו מסיפורי אהבה נוגים עד לסיפורי זימה משעשעים.
כשהגיע תורי אמרתי בפשטות שאת האהבה הגדולה של חיי פגשתי עוד בהיותי חייל צעיר ומאז... חייכתי באהבה אל אבי הזועף, ורציתי להצהיר בפניו הצהרת אהבה נרגשת שתמס את לבבו הקשוח, אבל הוא הניח את הכוס בדפיקה על השולחן והתפרץ בגסות, לא מניח לי לסיים את דברי, "ומאז שנפגשנו הוא נדבק אלי ולא עזב אותי, ולמרות שאני נשוי ואב לילדים אני לא מצליח להיפטר ממנו."
מה שהיה כמובן נכון טכנית, אבל מאוד לא מדויק.
לשמע הצהרתו הרגשתי כאילו שפכו דלי מים קרים על ראשי. כל הנוכחים התאבנו מתדהמה ומיקי שהכיר היטב את הסיפור שלנו האדים מזעם.
הוא קטף מהעוגה את לב השוקולד עם הקופידון שעליו ונתן לי אותו, מצהיר בקול שאני המנצח בתחרות סיפור האהבה. "תודה רבה מיקי, תודה לכם רבותיי," אמרתי בקול הכי קר שהיה בארסנל שלי, "אבל הפרס מגיע לאהבת חיי." מעכתי את לב השוקולד והקופידון על חולצתו היפה של אבי והסתלקתי מהמסיבה מהר ככל שנשאוני רגלי.
אחר-כך סיפרו לי שאיש מהנוכחים לא הביט בפניו של אבי, ואף אחד לא הציע לעזור לו להתנקות מפירורי השוקולד והמרציפן שדבקו בו. כולם, חוץ ממיקי טוב הלב, התעלמו ממנו והתנפלו על העוגה הטעימה.
מיקי לקח אותו למקלחת, אחז בראשו כשהקיא את כל מה ששתה, שטף את פניו, נתן לו חולצה נקייה והניח לו לישון בחדרו עד הבוקר.
בבוקר הוא מצא אותי בביתם של בטי ומקס. "הטלפון הראשון שעשיתי היה לשם." סיפר לי וחייך לעבר בטי שהתאפקה בגבורה לא להגיד לי שזה מה שקורה למי שמתעקש לחגוג חגים נוצרים.
אבי ישב קודר וזקוף מאוד במכונית שלנו וסירב להביט בפני. "יש לו סיבות משלו להיות כזה," אמר לי מיקי בטוב לב ונתן לי את המפתחות, "ויש לו הנגאובר נוראי אז תהיה נחמד אליו. וחוץ מזה רציתי שתדע שהפרס מגיע לך בצדק."
אמרתי תודה ונסעתי הביתה.
אבי שתק רוב הדרך, ורק כשהגענו לחניה שמול ביתנו אמר לי שלפני חודש הוא קיבל צו מילואים ללבנון ועד היום לא היה לו אומץ לספר לי, אבל הוא צריך להתייצב מחר בקרית שמונה, ובנוסף לכך כדאי שאדע שהוא שונא עוגות קצפת ושוקולד, קופידונים ממרציפן, וקישוטי לבבות מכל הסוגים והמינים.
"ואותי?" שאלתי ודוממתי את המנוע, "אותי אתה שונא?"
"לא." אמר אבי מיד, "אותך לא."
"טוב." עניתי, "גם אני לא שונא אותך. בוא נלך לארוז לך צ`ימידאן למילואים."
אלו היו מילואים איומים. מלחמת ההתשה בלבנון הייתה אז בעיצומה, וכמעט כל יום נפגעו חיילים. מתי מפחד שבעים ושבע פעמים עד שראיתי אותו חוזר, ומיד אחר-כך אני קיבלתי צו ללבנון.
בתוך כל הקשיים של תמרון בין מילואים, עבודה וגידול הילדים, לא יצא לנו לדבר יותר על מה שקרה אז. המסיבה ההיא הוטמנה בין דפי ההיסטוריה הפרטית שלנו ונשכחה.
במשך כחמש עשרה שנה התעלמנו בעקשנות מיום האהבה, עד שיום אחד חזר אבי מהעבודה עם שקית נייר כסוף מעוטר לבבות אדומים וורודים, ובתוכה לבבות שוקולד מריר. "זה בשבילך." אמר והניח את השקית על שולחן המטבח. "היה מבצע בפיצוציה, ופתאום נזכרתי שאתה אוהב שוקולד מריר. מצטער על ציורי הלבבות הקיטשיים האלו, אבל אתה יודע איך זה בחג האהבה."
"כן, באמת נורא ואיום, כל הלבבות האלו, מגעיל ממש. אבל השוקולד טעים." דחפתי לפיו לב אחד, "תטעם, נכון ששוקולד מריר שווה הרבה יותר משוקולד חלב?"
אבי בלע את השוקולד, ואחר-כך לקח עוד אחד, מסכים איתי שטעמו של השוקולד המריר נסבל למדי גם אם הוא מעוצב בצורת לב.
כמעט גמרנו לאכול ארוחת ערב כשהוא שאל ממי קיבלתי את עציץ החרס האדום בצורת לב עם הסיגליות הורודות שעמד על אדן חלון המטבח.
"אה, זה כלום." אמרתי, "סתם משהו קטן שקיבלתי כשהלכתי לקנות דשן במשתלה, הם עושים כל מיני מבצעים לכבוד חג האהבה, אני אחליף את העציץ הדבילי הזה כבר מחר."
"לא, עזוב, זה נראה נחמד." אמר אבי, "והסיגליות האלו יפות מאוד." הוא סובב את העציץ, בחן בהנאה את הפרחים הורודים הבשרניים, קימט את מצחו למראה הקופידון הערום שהיה מצויר על דופנותיו של הכלי הקטן, ופנה אלי, "בוא נעלה למיטה לחגוג את יום האהבה."
"אבל לא בא לי עוד שוקולד." היתממתי.
אבי חייך ואחז בידי. "בוא, אני כבר אראה לך איך לחגוג בלי שוקולד." משך אותי לחדר השינה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה