עוקבים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

3. מסומן

הוא לא סובל לראות אותי גולש באינטרנט. "שוב אני צריך להתחרות בגולם הזה?" הוא מזעיף פנים, רגיל שכל תשומת ליבי נתונה רק אליו.

כשהתחלתי לכתוב הוא העווה את פניו בבוז. הוא איש המספרים וההיגיון, חסר סבלנות למעשיות שלי, משתעמם מקריאה. הוא יודע שאני כותב מידי פעם סיפורים, אבל מקפיד לא לקרוא אותם, משחק אותה אדיש. רק אחרי שפרסמתי סיפור בגו גאי (אדון שוקו) הוא התעורר. "לא מספיק שאתה גולש ומגיב בפורומים?" התפרץ בזעם. "עכשיו אתה גם מפרסם סיפורים? חסר לך עוד תשומי?"

"זה לא ככה אבי." אני מנסה להתנצל (על מה בעצם?), "רציתי להסביר משהו ובמקום הסבר  ויצא לי כאילו... מין... זה יצא כאילו סיפור כזה, אבל זה לא היה בכוונה."

אני מנסה להצטדק, מרגיש טיפש מול גיצי האש השחורה הניתזים מעיניו. ככל שהוא כועס יותר הפנים שלו נעשות קפואות יותר. אני לא אוהב שהוא נעשה כזה.

"אני לא מבין, מה בדיוק מרגיז אותך?" אני מנסה לגעת בזרועו. הוא מושך אותה ממני. עכשיו אני בעונש. המגע בו ימנע ממני עד שהוא יתפייס.

"מה שמרגיז אותי," הוא מסנן בארסיות, "זה שאתה הופך את החיים שלנו לחומר קריאה למען גולשים מופרעים."

"אם הם מופרעים אז מה אנחנו?" אני שואל בקנטרנות.

"אני לא יודע מה אתך, אבל אני סתם בן אדם שמנסה לחיות את החיים שלו בשקט, בלי לחטט יותר מידי בנשמה שלי או של אחרים, וה... החרטטנים האלה... למה אני חולם על זה? למה אני מפנטז על ההוא? אימא שלי הרביצה לי, אבא שלי לא ליטף אותי. מה יש לך להתעסק איתם בכלל?"

"כי זה מעניין אותי אבי." אני מנסה לשמור על טון בוטח מול הלגלוג המוחץ שלו. "גם לך יש דברים שמעניינים רק אותך. לי יש את הקטעים שלי. למה הפורום הזה מפריע לך כל כך?"

"והתמונות המגעילות שהם מפרסמים." הוא ממשיך בלי להתייחס לדברי, "והמודעות המופרעות שלהם, כל הזמן הם מחפשים זיונים ומזמינים זה את זה למפגשים ולמסיבות."

אהה! יצא המרצע מהשק - זו לא החדירה המדומה לפרטיות שמפריעה לו, אלו ההצעות המפתות שמתפרסמות שם.

אולי הוא חושש שאלך, בגילי, לפזז בין הצעירים הללו ולחפש לי איזה זיון צעיר או משהו כזה? הוא כזה סתום לפעמים. "אני לא מתעניין בהזמנות שלהם." אני אומר בפייסנות, ושוב מנסה לגעת בו.

הוא שוב מתחמק ממני. התנועה הקטנה הזו שנועדה למנוע ממני מגע בגופו כואבת יותר ממכה. פעם הוא אמר לי שלא צריך להרביץ כדי להכאיב. בכל מריבה שלנו אני נוכח מחדש שהוא צודק. "אני מתעניין בנושא הזה." אני ממשיך להתעקש על שלי.

הוא כבר יודע שיש דברים שאני מתעקש עליהם. אם אני אהיה מספיק החלטי הוא ישלים עם העקשנות שלי, אבל ידאג שלי זה יעלה יותר. אני כבר קורא את התחלת התשלום בחיוך הזה שמדליק אותו מבפנים. אתם כבר יודעים לאיזה חיוך אני מתכוון.

"עמי למה אתה צריך תמיד להתעקש איתי על כל שטות." הוא שואל תוך שהוא הודף אותי בעדינות לכיוון המטבח, פורם בדרך את כפתורי הג'ינס שלי.

"זו לא שטות ואני לא תמיד מתעקש." אני עומד על דעתי. "רק על כמה דברים קטנים. הנה, על האופנוע ויתרתי לך, לא?"

"זה היה מזמן." מבטל אבי את הויתור הכואב על האופנוע האהוב שלי. (הוא מכר לי אותו אחרי שחלם שאני נהרג בתאונה).

"אז מתי אתה הולך לחגוג עם החבר'ה שלך מהפורום?" הוא הודף אותי לכיוון המקרר וממשיך להפשיט אותי.

"לא יודע, אולי בשבת הבאה." אני עונה כלאחר יד, שומר על פנים אדישות, אבל הלב מתחיל להאיץ את מרוצתו.

הוא פושט מעלי את החולצה, תולה אותה בדקדקנות מפחידה על כסא. בדרך כלל הוא משליך בגדים מעליו בחוסר אכפתיות של נער מתבגר. הקפדנות הזו שבה הוא מטפל בחולצה שלי מרעידה אותי.

הוא לוקח מגבת מטבח ומקפל אותה לאורך בתשומת לב, ואז מציץ בי בחיוך קל. "אפשר לסמוך עליך שתעמוד בשקט עם עיניים עצומות?" הוא מפתיע אותי, קולו רך מאוד, הוא מרים יד ונוגע בלחיי בזהירות, הליטוף מרפרף על עורי כמו פרפר.

איך הוא לא מבין שכשהוא מסתכל עלי ככה, ונוגע בי בצורה כזו הוא יכול לבקש ממני כל דבר? למענו אני מוכן לחתוך את ליבי מחזי ולהגיש לו אותו במו ידי.

אני מהנהן בשתיקה ותופים זעירים מתחילים להרעים מקצב פראי בנקודות הדופק שלי. הרקות, הצוואר, המפשעה, מהדהדים והפה שלי מתייבש פתאום.

אבי מגיש לי כוס מים קרים עם קוביות קרח ופונה לחטט במגרות. כשאני גומר לשתות הוא שופך למגבת את הקוביות שנשארו וצורר אותן בפנים, מחייך אלי בחביבות. "תשען עם המרפקים על השולחן." הוא מורה לי, "ותעצום עיניים." הוא מחליק בעדינות על גבי החשוף, מנשק את כתפי ומסלק מעלי את תחתוני. אני ערום לגמרי כעת.

"סבלנות, זה ייקח עוד כמה דקות." הוא לוחש באזני חרש, שפתיו מברישות את רקתי.

יש משהו מתנצל מעט בנוהגו, ואני שומע שמץ של חוסר בטחון לא אופייני בקולו, ויודע שהוא עומד לנסות משהו חדש.

אני פוחד מעט, אבל מתגבר ועומד בצייתנות בלי לזוז, גבי כפוף ומרפקי מונחים על השולחן, מזהה את קול הצתת הגז, שומע רעש של מתכת מקרקשת על השיש, מריח ברזל מחומם. מה הוא עושה שם? אני שונא לאכזב אותו, מה שזה לא יהיה אני לא אירתע.

ידו מונחת על הזין שלי שעובר מיד לדום מתוח. הוא עומד מאחורי, מעביר בעדינות את קוביות הקרח הצרורות במגבת על צד ימין של ישבני מחליק את הצרור הקר על בשרי מהמותן כלפי מטה. אני מצטמרר, רועד, ספק מקור ספק ממתח. הוא מלטף את גבי בתנועה מרגיעה ומניח את הקרח על השולחן. אני שומע את הקוביות משמיעות צליל נקישה ענוג, ואז הוא מניף את ידו מהר ונוגע בגופי שלוש פעמים – אחת, שתים, שלוש.

ופתאום שלושה פסים של כאב צורבים אותי בדיוק במרכז האזור שקורר קודם.

יבבת כאב נפלטת מפי. "זה שורף." אני לוחש, מחניק יללה ילדותית, דמעות גודשות את עיני.

הוא מניח את הקרח על הכוויה ונצמד אלי מאחור, מלטף בידיים קרות את חזי, מחליק מהחזה אל הבטן והזין, חופן את אשכי בליטוף עדין, ממלמל מילות הרגעה בשפת אימו.

דמעות גולשות ומרטיבות את פני. הוא מגייס את כולו לעזור לי להתגבר, אבל הפעם זה כואב מידי. אני רועד מההלם, מצטער עליו ועלי.

"בוא חמוד." הוא מושך אותי אחריו לספה הגדולה והישנה שלנו - ירושה מבעלי הבית הקודמים. מכרבל אותי בזרועותיו, מצנן את הכווייה בקוביות הנמסות. אחר כך רץ ומביא חבילת אפונה קפואה להקל על הכאב.

"נורא כואב לי." אני מתלונן. נצמד אליו כמו ילד, מחביא את פני בכתפו, שואף את ריחו הטוב, מלקק אותו. "תחבק אותי עוד." אני דורש, מתחפר בגופו, מתפנק. הוא עוטף אותי בשמיכה הישנה שלנו הספוגה בריח של שנינו. נענה מיד לכל תביעותיי.

הוא לא מתנצל כמובן - התנצלות מנוגדת לקוד הגנטי שלו - אבל מספק הסבר. "חיממתי את המברג הקטן עם הידית מעץ וצרבתי עליך את האות א'." הוא אומר בסיפוק, "עכשיו אתה יכול ללכת למסיבה עם החברים המופרעים שלך. אתה מסומן."

"ואתה מפגר!" אני מנסה לזנק בכעס מהספה, אבל נלכד ומוחזר לזרועותיו.

מתחולל מאבק קצר שבסופו אני נכנע בעונג, שוכב על הצד, הוא שוכב מאחורי מחבק אותי, חודר לתוכי באיטיות, נזהר לא להכאיב לגופי הפצוע.

הוא תמיד הכי מתוק אלי אחרי, אולי בגלל זה... צריך לשאול בפורום אני מהרהר לעצמי, ואחר כך נסחף בתנועות הקצובות של גופו בתוכי ושל ידיו על אברי ומפסיק לחשוב. כאב מתערבב בתענוג, הזמן עוצר את מהלכו, הדקות ניגרות לאיטן, האוויר עוטף אותי במתיקות דבשית. אחר כך אנחנו ממשיכים לשכב חבוקים כמו כפיות, נרדמים על הספה.

היום שוב בדקתי את ישבני במראה. הנפיחות ירדה כמעט לגמרי. א' ורדרד נשאר צרוב על עורי.

"אתה חושב שהא' יעלם עם הזמן?" אני שואל אותו.

הוא שוכב במיטה ומביט בי. עיני נפגשות בעיניו דרך הראי. איך יכול להיות שאני אוהב אותו כל כך אבל לא מצליח לפענח את פשר מבטו השחור. "נחיה ונראה." הוא אומר בקול הקטיפה הרך ההוא ומושך אותי למיטה. "נחיה ונראה."

אין תגובות:

פרסום תגובה