הטיפוס ההוא

הוא הרגיז אותי ממבט ראשון, ובכל זאת כל הזמן העינים שלי חזרו לבחון אותו מעבר לרחבה הגדולה שהלכה ונתמלאה באנשים שמחים, שתויים, קופצים, רוקדים, מתפתלים, מחזרים ומחוזרים. הוא היה מוקף אנשים ובכל זאת נראה מבודד במרחב הפרטי שלו, מרמז בשפת הגוף העגלגל שלו, שאותו לא מנשקים, אותו לא מחבקים, על הגב שלו לא טופחים בחביבות דביקה. הוא עדין מדי, שביר מדי, סולד ממחוות חיבה גבריות כאלו. 

הרגשתי שהוא כאילו אורב לי, עוקב אחרי ובכל זאת שומר מרחק. מכל מקום שנמצאתי בו - רחבת הריקודים, הבר או הספות שעל הגלריה – בכל פעם שהבטתי בו הוא פגש את מבטי. שומר על מעין קשר דק, שקוף, כמעט לא מורגש, אבל קיים ביני לבינו.
אז למה לא ניגשתי אליו? ולמה שאגש? הרי הוא בכלל לא מצא חן בעיני. הוא היה בדיוק ההפך מכל מה שחיפשתי בגבר.
הוא לא היה גבוה, לא היה שרירי, בכלל לא גברי כמו שאני אוהב. סתם גמד שמנמן עם עור לבן ושער כהה מאוד שהוא לא טרח לעצב בג'ל אלא אסף בקוקו רפוי על עורפו.
ומי בא למסיבה בג'ינס ובחולצה פרחונית? לפחות אם היה עובד על עצמו קודם בחדר כושר, מפתח קצת שרירים. הוא נראה רך ועדין כמו נקבה.
זהו! זה מה שהכי עצבן אותי בו. זה שהוא היה טיפוס נשי כזה. העיניים הכהות הללו נוצצות בפניו העגלגלות שעורן הבהיר חלק ועדין כמו של בחורה. הוא בטח שם ריסים מלאכותיים, כאלו שמדביקים לריסים המקוריים, וצובע את השפתיים, אחרת איך זה שהן נראות מלאות ואדומות כאלו?
אני לא סובל את הטיפוסים העדינים, הנשיים הללו. הם מוצאים שם רע לקהילה עם ההתנהגות הציצנית והמוגזמת שלהם. גבר צריך להראות ולהתנהג כמו גבר, לא כמו אישה עם זין.
בטח יש לו זין קטן כמוהו, גמד מעצבן אחד שלא מפסיק לעקוב אחרי בעינים כהות וחודרות, אבל לא מעז לגשת.
"אז מתי כבר תיגש אליו? אתה אוכל אותו בעינים מאז שהגענו?" לכד אבי את עורפי בעיקול מרפקו וטילטל אותי קלות כפי שנהג לעשות מדי פעם - הגירסא שלו לחיבוק.
הבטתי בגמד בעודי לכוד תחת זרועו השרירית של אבי, ונדהמתי לראות איך הוא עוצם את עיניו במה שנדמה לי כהבעת אכזבה, או אולי שאט נפש, ומסב את פניו ממני והלאה.
האור מכדור הדיסקו נצנץ על השער השחור כחול שלו שבהק בצורה מדהימה על רקע עורפו הלבן.
אולי הוא בכל זאת מרח אותו בג'ל או משהו? לא יכול להיות שסתם יש לו שער כזה מבריק, והריסים השחורים והארוכים הללו? בטוח שהם מלאכותיים. למרות שאני עומד במרחק חמישה מטר ממנו אני רואה אותם מטילים צל עדין על עורו השנהבי וחייב פשוט חייב לדעת...
"לא מתאים לך להסתכל ולא לגשת." שחרר סוף סוף אבי את צוארי התפוס, "לך תגיד לו מילה, לשלגיה הזו."
"מה פתאום שלגיה? איזה שלגיה על ראשך?" התעצבנתי.
הוא ממש הרגיז אותי הבחור ההוא, לא אבי, אבי חבר טוב שלי, גבר אמיתי כמו שצריך -שרירים וג'ל, והבעת קשיחות של - לא שם זין - שפוכה על פרצופו השזוף.
לא! מי שעצבן אותי היה הגמד העדין עם הפה האדום.
"הוא ממש מגעיל אותי, הטיפוס הזה." הבהרתי את המצב לאבי, "אני לא סובל הומואים נשיים שמדברים עם הידים ומורחים שפתון. הוא בטח שם גם מייק אפ."
"לא. הוא לא. בדקתי." הצטחק איציק, השלישי בחבורה שלנו - בחור גזעי וגברי, שזוף עם שער קצוץ ועיניים כחולות סקסיות.
איציק הוא החבר של אבי. חבר כזה הייתי רוצה שיהיה גם לי – גבוה, עם ריבועים בבטן וג'יפ מאובק, ומגפי עור ושעון הורס שאפשר לטוס איתו לחלל או לצלול למעמקי האוקינוס בלי שהוא יפגר אפילו בשניה.
איציק ואבי חיים במערכת יחסים פתוחה. לא עושים חשבון, שלישיות זה דבר רגיל אצלם, אף אחד מהם לא עושה עניין מסטוץ קטן פה ושם.
כל יום שישי הם דופקים ראש עם עישון ושתיה. חיים בשיא העוצמה, לוקחים הכל בקוליות מדהימה - גברים אמיתיים.
הם מסתכלים עלי וצוחקים. בטח הסמקתי כמו אז, כשהתחמקתי מללכת אתם למיטה הענקית והמבולגנת שלהם בדירה המגניבה שלהם שכבר חצי תל אביב עברה בה, והחצי השני רק מחכה לתורו, ובינתיים עובד על עצמו בחדר כושר כדי לא להתפדח.
"נו, לך כבר. שלוש שעות אתה מייבש את המסכן הזה. הנה, הוא כבר התייאש ממך. תראה, הוא הולך." הם מדרדרים צחוקים רועמים, מצ'פחים אותי בחזקה.
ובאמת ההוא, הגמד השלגיון הזה, מפנה אלי את גבו בתנועה חדה, מנתק באחת את החוט העדין שקישר אותי אליו, והלך לעבר הפתח בלי להביט לאחור.
טוב מאוד! עוד רגע הוא יעלם לכל הרוחות ואני אוכל סוף סוף להנות מהמסיבה המגניבה הזו שכל השבוע אני מתכונן לדפוק בה את הראש כמו גבר אמיתי.
"לך אחריו." הדף אותי איציק, "ותזהר מתפוחים מורעלים." הוסיף אבי והרעים בצחוק.
וככה, למרות התיעוב שהגמד ההוא עורר בי מצאתי את עצמי עומד בפתח, תר אחריו בעיני.
הנה הקוקו המבריק ההוא זורח לעומתי מהמדרכה שממול למגרש החנייה. הוא מתרחק רגלית לכיוון הפארק, סימן שבא בלי רכב. מתאים לו, בטח אין לו בכלל רשיון. הוא באמת נראה לוזר כזה שיכול להרשות לעצמו רק אופנים.
עברתי את שער הפארק ותר אחריו בחשכה. שבילים מתפצלים לכל הכיוונים, ספסלים חבויים בפינות אפלות, דמויות משוטטות חרש, אורבות בין השיחים לזיון הבא.
האידיוט הזה לא יודע מה קורה בגן בשעות האלו? מישהו עוד יתקיף את הגמד הדביל הזה עם העור הלבן והעדין שלו שזורח כמו ירח בחשכה הדביקה והנתעבת של הגן.
התחלתי לפסוע במהירות בשביל המרכזי, מביט לכאן ולשם, מקלל אותו בליבי, מניד בשלילה לכל מיני טיפוסים אפלוליים שמתנגשים בי בכוונה, מביטים בי במבטים שואלים, לוחשים הזמנות מפוקפקות.
איפה הגמד הזה? לאן הוא היה יכול ללכת? הנה הוא, עומד שליו לגמרי, נשען בנינוחות על מעקה אבן, ומנהל שיחה עם טיפוס מרופט. אחד מהנצמדים ההם שעומד קרוב מדי אליו.
"עוף מכאן חולירע!" הדפתי מעליו את הטיפוס הנצמד בזעם.
ההוא העיף בי מבט, סוקר במבט מנוסה את גובהי ורוחבי והתנדף, ואני נותרתי סוף סוף פנים אל פנים איתו, עם הגמד.
רק עכשיו ראיתי שבאמת אין עליו איפור, הכל אצלו היה טבעי - העור הלבן והעדין, השפתיים האדומות, הריסים הארוכים והכהים, ממסגרים עיניים שחורות. מקרוב השמנמן המגומד הזה שהגיע לי בקושי לכתף עיצבן אותי עוד יותר מאשר מרחוק.
"מה אתה עושה פה?" התנפלתי עליו בכעס, "אתה לא יודע שבימי שישי זה ג'ונגל פה? מה אתה מדבר עם הטיפוסים האלה? הם יאכלו תינוק כמוך בלי מלח!"
הוא פותח את הפה, מנסה להגיד משהו, אבל הייתי כבר יותר מידי עצבני ולא הייתה לי סבלנות לדיבורים. אחזתי את כף ידו הקטנה, הרכה והשמנמנה כשל ילד, ומשכתי אותו אחרי.
הוא שתק והלך אחרי בצייתנות, אבל כשהגענו לפתח עצר ומשך את ידי מידו.
היד שלי שעד לפני רגע הייתה מלאה ברכות החמימה של כף ידו העדינה חשה פתאום מיותמת בלי כף היד הקטנה והחלקה הזו שנמעכה בין אצבעותיי בלי התנגדות והיה עלי לכבוש את הדחף לחזור ולהשתלט על כף ידו, הנשית מדי, ולשלב את אצבעותי הגדולות והעבות באצבעותיו העדינות.
"אתה הבחור ההוא מהמסיבה, נכון?" הרים אלי את פניו העגלגלות, סוקר את פני בסקרנות ילדותית חסרת פחד.

"אני הבחור מהמסיבה." הודיתי.

"לאן אנחנו הולכים? מי אתה בכלל? מה אתה רוצה ממני?" שאל בקול רך ומתנגן.
"לדעת למה הלכת באמצע המסיבה?" עניתי בזעף.
"ואני רוצה לדעת למה הסתכלת עלי כל הזמן ולא ניגשת אלי?" השיב בשאלה על שאלתי בלי להתרגש מזעפי.
"אני שאלתי קודם." התעקשתי.
"כי ביאסת אותי, וחוץ מזה נעשה מאוחר. הייתי עייף."
"ומרוב עייפות החלטת לעבור דרך הגן, לחטוף זיון קטן לפני השינה?" התרתחתי.

שפתיו האדמדמות, המתוקות והרכות התהדקו לפס נוקשה כשהניף בלי היסוס את כף ידו הרכה והעדינה וסטר על לחיי סטירה מצלצלת.
האדם האחרון שסטר לי ככה הייתה החברה שלי. זה קרה אחרי שהסברתי לה למה אנחנו צריכים להפרד. "אחרי שבזבזת לי שלוש שנים מהחיים החלטת שאתה מעדיף גברים?" צרחה וסטרה לי, ואז פרצה בבכי, קללה אותי וברחה.
בניגוד אליה הוא לא בכה אחרי שסטר לי, וגם לא ברח, אלא ניסה להכניס לי אגרוף שהתחמקתי ממנו בקלות. החזקתי אותו חזק בידים שלי ומעכתי אותו אל גדר האבן המחוספסת שהקיפה את הגן.
"עזוב אותי, משוגע אחד, פסיכי!" צעק עלי, התפתל וקילל אותי, אבל לא בכה.
"מה חיפשת בגן?" התעקשתי, מושך את הגומיה מהשערות שלו, מעביר את אצבעותי דרכן. מסתבר שטעיתי, הן לא היו מרוחות בג'ל, והן היו רכות וריחניות, ומבריקות באופן טבעי.
"עברתי דרך הגן כי זה קיצור דרך לדירה שלי." אמר, הפסיק להיאבק בי, וסתם עמד בשקט, צמוד אלי, מביט בי בעינים השחורות הללו המוקפות בריסים העבים והשחורים שנראו מדהימים על רקע העור הלבן והעדין הזה שלא היה מרוח בשום איפור.
"למה עקבת אחרי?" שאל, נשמע שוב רגוע, "מה אתה רוצה ממני?"
"רציתי רק להסביר לך למה אני לא סובל טיפוסים נשיים כמוך." הסברתי לו, "אבל הסתלקת כל-כך מהר לגן הזה ו... הייתי חייב להציל אותך ו... בגלל זה הסתכלתי עליך במסיבה, אתה מבין? בגלל שאני ממש לא אוהב טיפוסים כמוך."
אפילו אחרי כל האלכוהול ששתיתי במסיבה מה שאמרתי לא נשמע הגיוני, אבל משום מה הוא לא התפלא.
"קוראים לי גלי, וגם אני לא סובל טיפוסים מאצ'ואים כמוך שחושבים שצריך להציל אותי." אמר בנחת, והניח את כף ידו הרכה על לחיי, ואז התנשקנו בפעם הראשונה.
היה לו פה עדין ומתוק כמו לבחורה, והגוף שלו היה עגלגל ורך, אבל בין רגליו הרגשתי בליטה נוקשה, מאוד לא נשית, וכשאחר-כך הוא הדף אותי אל מיטתו הוא עשה את זה באסרטיביות גברית מאוד.
"אני ממש שונא הומואים כמוך, עם שרירים מנופחים בחדר כושר וכל הפוזה העלק גברית הזו." הודיע לי, מפשיט אותי בזריזות מבגדי, בעוד אני נאבק בחוסר ישע בכפתורי מכנסיו.
פטמותיו, כמו שפתיו, היו אדומות ורכות ועורו היה לבן וחלק כמו משי.
הפכתי אותו על גבו וזללתי אותו בכל פה. הוא היה עסיסי ומתוק כמו פרי בשל. התענגנו זה על זה עד עלות השחר ובסופו של דבר התמוטטנו, עייפים אך מרוצים, ונרדמנו.
למחרת בבוקר התעוררתי ומצאת את עצמי בחדר שינה נשי וצבעוני עד גועל. מיטת פליז זהובה עם סלסולים ופיתוחים. כריות ובובות פרווה פזורים בכל מקום, צעיפי משי צבעוניים תלויים על החלונות, ומפיות תחרה מצויצות מונחות על כל משטח פנוי.
באמצע כל הפאר המקושקש והמסתלסל הזה שכב גלי, שערו פזור, שחור ומבריק על הכר הלבן המעוטר בפסי תחרה ורודים, וחייך אלי בעינים שחורות נהדרות.
"מתי אתה הולך?" שאל ונראה קצת עצוב וקצת מודאג.
"מה אתה ממהר כל-כך להפטר ממני?" רטנתי, "תן לי להשתין, להתגלח, לשתות קפה, מה בוער לך?"
הוא חייך חיוך זוהר והלך להכין לי קפה.
הקפה היה מצוין וגם ארוחת הבוקר הייתה נהדרת. כבר לא היה טעם ללכת הביתה בשעה כל-כך מאוחרת אז נשארתי עוד קצת, והסברתי לו מה בדיוק מפריע לי בו, בצורה שלו ובהתנהגות שלו ובעיצוב חדר השינה שלו.
גלי לא נשאר חייב והסביר לי באותה מידה של פירוט מה מרגיז אותו בי, בחברים שלי, בשעות הארוכות מדי שאני מבזבז בחדר כושר על עיצוב הגוף שלי בכלל, ובדעות שלי על חדרי שינה בפרט.
בסוף התעייפנו מכל הדיבורים והלכנו שוב למיטה.
ככה יצא שמפה לשם אכלנו יחד גם ארוחת ערב יחד, ו... טוב, אתם יודעים איך זה? בינתיים עברו כמה חודשים, ובין הויכוחים וההסברים וחילוקי הדעות התרגלתי לצעיפי המשי, שכנעתי אותו לוותר על הציפיות מהתחרה ולהתחיל לגור איתי.
הוא התחיל לחבב קצת יותר את איציק ואבי ושכנע אותי שאפשר ללכת לחדר כושר רק פעמיים בשבוע, ושאני יכול לראות מדי פעם סרט רומנטי איתו ועם החברות שלו בלי שיפול לי הזין.
אנחנו עדיין במשא ומתן על הבובות בחדר השינה שלנו. הוא נוטה להסכים להעיף את חלקן בתנאי שאני לא אסתחבק יותר מדי עם אבי ואיציק שכבר לא ביחד למרות שהם עדיין יזיזים.
קשה להאמין שגם אחרי כמה שנים יחד אנחנו עדיין מתווכחים בכיף על אותם נושאים, עדיין מנסים לשכנע זה את זה בלי הצלחה, ועדיין גומרים כל ויכוח במיטה.