1. מחשב מסלול מחדש

בהתחלה לא ידעתי מה לחשוב, כל כך הופתעתי ונבהלתי כשראיתי אותו משוטט בגן ובוחן את הגברים שטיילו הלוך ושוב, מגניבים זה אל זה מבטים. מרוב פחד שהוא יראה אותי הרמתי רגליים וברחתי משם. רק אחרי שהגעתי הביתה ויצאתי מההלם התחלתי לחשוב ואז הבנתי שהכול באשמת האיטלקי, והתמלאתי כעס, קודם כל עליו, כי בגללו בכלל הגעתי לגן לחפש זיון ורק באשמתו ראיתי שם  - שאלוהים יעזור לי - את הבעל האידיוט של אחותי הקטנה, הגבר שעד היום חשבתי שאני יודע עליו הכול. תמיד ראיתי בו ידיד טוב, כמעט אח. הרי הוא בן זוגה של אחותי כבר חמש עשרה שנה, הם התחילו לצאת עוד כשהיא הייתה בתיכון, המשיכו להיות יחד לאורך כל השירות הצבאי שלה, והתחתנו מיד כשהיא יצאה משערי הבקו"ם. יש להם שלושה ילדים מקסימים, והם הזוג הכי אוהב ונחמד שאני מכיר, מספיק להסתכל עליהם כדי להתחיל להאמין שוב במוסד הנישואים, אז מה יש לעמיר, האידיוט הבוגד הזה, לחפש בגן העצמאות? מעניין מה הוא סיפר לה, באיזה תירוץ הוא עזב את הבית בשעה כל כך מאוחרת? ולמה לכל הרוחות, מכל ההומואים בעיר, הייתי חייב לפגוש דווקא אותו?

"הכול באשמתך ראובן." אמרתי לרובי אחרי שהצלחתי לתפוס אותו סוף סוף במסנג'ר.

הוא נאנח, ופשט את חולצתו, ושוב, למראה שרירי פלג גופו העליון הרגשתי איך מפלס החרמנות שלי שצנח מטה ברגע שראיתי את גיסי היקר משחר לטרף בשדה הציד ההומואי במקום לפנק את אשתו האוהבת ואם ילדיו, חזר והתרומם.

רובי הבחין בכך, חייך חיוך עצוב ויפה ששבר את ליבי, ואמר שמי שבאמת אשם זה אני, שעזבתי אותו וחזרתי לישראל.

"אבל הייתי חייב, כבר הסברתי לך." אמרתי, ושנינו נאנחנו יחד, ואז שמעתי מישהו שואל אותו משהו באיטלקית מתפנקת, והוא אמר, "סקוזה מי אמורה." וסגר.

"סקוזה בתחת העלק איטלקי שלך ראובן." הטחתי לעבר המסך, כיביתי את המחשב והתקשרתי לצביקה, האקס הוותיק שלי, שהקשיב בשתיקה לסיפורי, ואחר כך שאל בתמיהה למה אני חושב שזו אשמתו של האיטלקי.

"כי הוא לא הסכים לחזור איתי לארץ." הסברתי לו את המובן מאליו.

"כמו שאתה לא הסכמת להישאר איתו באיטליה." ציין צביקה בנחת.

"אבל איך יכולתי? יש לי פה עבודה ולימודים ומשפחה... אני לא יכול לזרוק הכול רק בשביל גבר, וחוץ מזה מה הייתי עושה בלעדיך? מה, לא הייתי מתגעגע אלי אם הייתי נשאר באיטליה?"

"כן, הייתי מתגעגע, אבל הייתי משלים עם זה אם הייתי יודע שאתה מאושר עם רובי, ותמיד הייתי יכול לקפוץ לבקר אותך באיטליה, אני מת על פסטה ופיצה."

"אתה יכול לבוא לבקר אותי גם עכשיו, נשארה לי לזניה משבת, ויש לי פיצה קפואה שאפשר לחמם."

צביקה רטן שעם כל הכבוד ללזניה שלי, איך אני יכול להשוות בין נפלאותיה של רומא לבין קרית אתא המעפנית, אבל בסופו של דבר נעתר, עלה על אופניו, והטריח את עצמו לדירתי הצנועה.

"אני פשוט לא מאמין שעמיר עשה דבר כזה." מזגתי לצביקה מיץ כדי לעזור לו להוריד את הלזניה, "הייתי בטוח שהוא מאוהב מעל הראש באחותי."

"אל תהיה מצחיק, אף אחד לא נשאר מאוהב כל כך הרבה שנים, וחוץ מזה מה זה שייך בכלל? אתה עדיין מאוהב ברובי הזה וזה לא הפריע לך לחפש זיון בגן, אז למה לו אסור?"

"מה זאת אומרת למה?" נרעשתי, "כי הוא נשוי, זה למה, ולא סתם נשוי אלא גם אבא, חוץ מזה הוא סטרייט, מה יש לו לחפש בין כל ההומואיות המשתרמטות האלה בגן העצמאות כשיש לו בבית אישה מקסימה ואוהבת כמו אושרת?"

"לא יודע." הודה צביקה, "אבל אם הוא חיפש זיון בגן הוא כנראה קצת פחות סטרייט ממה שחשבת." הוא סיים את הלזניה, ושאל מה עם הפיצה.

"אכלת כבר מספיק." נזפתי בו, "תשאיר מקום לגלידה."

"מצטער, אני לא יכול לאכול גלידה, אני בדיאטה." נאנח צביקה, פתח את הכפתור הראשון של הג'ינס ושאל מה יהיה עכשיו.

"אם אתה לא רוצה גלידה אז אולי פירות? יש תפוח ויש גם ענבים."

"לא, טמבל. התכוונתי מה תעשה בקשר לגיס הבוגד שלך?"

"אין לי מושג, חשבתי שאולי לך יש רעיון, ואל תגיד לי ללכת לספר לה, אני לא מסוגל לדבר עם אחותי הקטנה על דברים כאלה."

"איזה דברים? סקס? בחייך, היא אימא לשלושה ילדים, אני בטוח שהיא כבר הספיקה להבין איך העסק הזה של הסקס עובד, רוב הסיכויים שלא תצליח לחדש לה שום דבר."

"כן, אתה צודק, אבל..." שקעתי במחשבות, מנסה לדמיין את עצמי הולך לאושרת ומספר לה שראיתי את אלוף נעוריה מטייל באפלולית של גן העצמאות, סוקר את כל הגברים החרמנים ששוטטו שם וסקרו אותו בחזרה, ובטח נהנו מאוד ממראה עיניהם כי עמיר הוא גבר נאה ובנוי לתלפיות, ובניגוד לאשתו הוא דווקא שמר על אותה הגזרה שהייתה לו בנעוריו, בעוד שהיא, מסכנה, כבר לא הייתה יותר אותה נערה חטובה ודקיקה כמו פעם.

טוב, לא פלא, אחרי שלוש לידות... ולא שאחותי היא אישה מכוערת ומוזנחת חלילה, אפילו כעת, כשהיא עגלגלה יותר, היא עדיין אישה יפה ומטופחת, אשת חיל שמנהלת ביד רמה בית מסודר ומתוקתק, מגדלת שלושה ילדים מקסימים, ובנוסף לכך גם עובדת ומרוויחה משכורת נאה, ומקדישה את כל הזמן שנותר לה לבעלה, בעוד שהוא, הבן אלף הזה...

"צביקה, אל תהיה אטום, אושרת לא ילדה תמימה, היא כבר בת שלושים וחמש והיא בחורה לא טיפשה בכלל, אבל אני לא מסוגל לספר לה שהלכתי לגן לחפש זיון, יש דברים שאי אפשר לדבר עליהם עם קרובות משפחה, בעיקר לא אם הן האחיות הקטנות שלך."

"מה? אל תגיד לי שהיא לא יודעת עליך?" הופתע צביקה שהוא בן יחיד ואין לו מושג איך זה להיות אח של מישהי.

"בטח שהיא יודעת, יצאתי מהארון מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא, כל המשפחה שלי יודעת עלי, גם עמיר, וכולם, חוץ מסבתא מינה ז"ל, היו ממש בסדר עם ההומואיות שלי. סבתא אמרה כמה דברים די מגעילים על סטיות וגועל נפש, אבל אף אחד לא התייחס אליה, ובין כה וכה היא נפטרה כמה חודשים אחר כך."

"אז גם עמיר יודע עליך?" השתומם צביקה שמעולם לא סיפר שום דבר על עצמו לבני משפחתו המעטים, ואולי יש בהם כמה שעדיין חושבים שהוא רווק בגיל ארבעים פלוס כי טרם מצא את האחת והיחידה שלו.

"בטח, הוא ואחותי יחד כבר שנים, אני בקושי זוכר תקופה שהיא הייתה בלעדיו, ואני די בטוח שהוא הגבר היחיד שהיא... אתה יודע."

"מסכנה." נאנח צביקה ששמירת אימונים לאדם אחד נראתה בעיניו כעונש שאי אפשר לעמוד בו.

"לא יודע, לי היא דווקא נראית די מאושרת, ועד היום הייתי די בטוח שגם עמיר לא נגע בחיים באף אישה חוץ מאושרת."

צביקה צחק ואמר שיכול להיות בהחלט שאני צודק, ואם זה המצב אז למה אני חושב שאני צריך להתערב?

"כי אושרת היא אחותי צביקה, אחותי הקטנה והתמימה, אימא של האחיינים המתוקים שלי שלא יודעת שבעלה בוגד בה מאחורי הגב, ועד עם גברים, האידיוט הזה, הרי הוא יודע שאני הומו, למה הוא לא נזהר יותר? מה הוא מסתובב בחוץ כמו שרמוטה?"

"אולי הוא רוצה שיגלו אותו, ואולי היא כבר יודעת?"

"לא יכול להיות, אושרת בחיים לא הייתה מתחתנת עם הומו, איזה מניאק, איך הוא העז להתחתן אתה כשהוא מעדיף גברים?"

"אולי הוא לא ידע כשהם התחתנו? יש כאלה שלוקח להם זמן להבין, ואולי הוא רק דו-מיני והוא אוהב אותה והכול, אבל מתחשק לו לגוון מידי פעם? גם סטרייטים הם גברים, בדיוק כמו הומואים."

"במקום לעזור לי אתה מבלבל אותי." התעצבנתי, "אני רוצה לדעת מה אני צריך לעשות ואתה חופר לי, די, כמה אפשר? אולי תשתוק כבר?"

"תכריח אותי." הצטחק צביקה בהתגרות, ולא נראה מופתע כלל כשהתיישבתי עליו, והשתקתי אותו בנשיקה.

"אתה רואה, הכול באשמתך." העיר בעודו פורם בזריזות את כפתורי חולצתי, "אם היית מתקשר אלי במקום לחפש זיונים בגן..."

הוא לא השלים את המשפט כי בינתיים כבר היינו שנינו ערומים, ואני נשכבתי עליו, ודחפתי את הזין שלי לפיו, וצביקה, על אף כל מגרעותיו, הוא בחור מנומס שאף פעם לא מדבר עם פה מלא.

למחרת בבוקר שבנו לדון בעמיר, הגיס ההולל שלי, וצביקה תהה איך יכול להיות שלא הבנתי עד היום שהוא הומו. "חשבתי שהגיידאר שלך קצת יותר מוצלח." העיר בביקורתיות כשהגיש לי כוס קפה.

"הוא מוצלח כל זמן שאני מחוץ לתחום ההשפעה של אימא שלי, ברגע שהיא בסביבה הוא שובת." הסברתי, "ומאחר ואני נפגש עם אחותי ובעלה רק אצל אימא... אתה מבין?"

"לא." אמר צביקה, "מה בכלל הקשר בין אימא לגיידאר שלך?"

"יש קשר, תאמין לי שיש." הבטחתי לו, ושאלתי אותו מה לדעתו אני צריך לעשות.

"כלום." אמר צביקה בפשטות, "זה לא עסקך ועדיף שלא תתערב."

"צביקה, באמת... בטח שזה עסקי, זו אחותי הקטנה, בעלה בוגד בה, ועוד עם גברים, ומה אם הוא ידביק אותה באיזה חולירע? אני חייב לעשות משהו."

"איזה מין משהו?" שאל צביקה בחשדנות, והביט בי במבט ביקורתי שהזכיר לי את התקופה האחרונה שלנו כזוג - מבט שלא בישר טובות.

"לא יודע, משהו... לדבר איתה, לרמוז לה, אני לא יכול לשתוק."

"בדיוק ההפך, אתה חייב לשתוק."

"אבל..."

"תשמע ילד," אמר צביקה בסמכותיות גברית מגוחכת בהתחשב בזה שהוא מבוגר ממני רק בשנתיים – הבדל שהוא מעדיף להדחיק בדרך כלל, ונזכר בו רק כשהוא רוצה להתנשא מעלי, להוכיח לי שאני לא מבין כלום, ושהוא חכם יותר – "נגיד שתלך ותספר לה, ותגרום לה לריב עם בעלה, ואולי אפילו להתגרש, אתה חושב שהיא תודה לך על זה?" הוא נעץ בי מבט רושף, "לא, היא לא." מיהר וענה לפני שהספקתי לנסח תשובה, "ממש לא, רוב הסיכויים שהיא תאשים דווקא אותך." הצהיר.

"למה אותי?" התקוממתי, "זה עמיר שבגד בה, לא אני."

"לא שמעת שיורים בשליח שמביא בשורה רעה?"

"אל תדבר שטויות, אושרת לא מסוגלת להרוג אפילו זבוב, ובטח לא לירות במישהו. אחרי שהיא תירגע היא תבין שפעלתי לטובתה ותודה לי."

"היא לא תודה לך, דביל. מה יש לה להודות למי שגרם לה להפוך לאם חד הורית עם שלושה ילדים?"

"אבל זה לא אני... אני לא אשם, זה הוא, בעלה, וחוץ מזה, גם אם הם יתגרשו הוא עדיין יישאר אבא של הילדים שלו, ככה שהיא לא תהיה אם חד הורית, רק גרושה, והיא בחורה צעירה עדיין, ודי נאה, בעיקר אם היא תתמיד עם הדיאטה, אני בטוח שהיא תוכל להתחתן שוב. מה, עדיף שהיא תחיה בשקר?"

"ומאין לך שהיא חיה בשקר?" תקף אותי צביקה מכיוון אחר, "אולי היא יודעת שהוא כזה? הרי הם יחד מאז שהם יצאו מהחיתולים, והיא מכירה אותו ממש טוב, אי אפשר לחיות כל כך הרבה שנים עם בן אדם בלי לדעת שהוא בוגד בך."

"כן, יש בזה משהו." הסכמתי, ולרגע אחד קצר ומר של טלפתיה העיניים שלנו נפגשו, ושנינו ידענו שאנחנו נזכרים בתקופה ההיא, התקופה המגעילה שבה הוא התחיל לבגוד בי. הוא ניסה להסתיר את זה ממני, אבל אני ידעתי מיד שהוא מזדיין עם אחרים, הרחתי את זה עליו, ושתקתי עד שלא יכולתי לשתוק יותר...

לא, לא נפרדנו כבר אז, משכנו עוד כמה שנים יחד בזוגיות פתוחה שהפכה לשותפות לדירה עם הבלחות של זיונים פה ושם. לקח לנו די הרבה זמן לפנות איש לדרכו, אבל אפשר להגיד שהרגע שבו חשתי שהוא היה עם גבר אחר היה הרגע שבו הפסקנו להיות זוג אוהב וצמוד. במבט לאחור אני שואל את עצמי אם לא היינו צריכים לחתוך כבר אז ולחסוך מעצמנו כמה שנות מרירות וכאב לב? לא יודע, הרבה יותר פשוט להיות חכם בדיעבד.

 ***

"ונניח שהיא חושדת שהוא בוגד בה, אולי אפילו יודעת, אבל היא בטח לא יודעת שהוא עם גברים."

"בדיוק ההפך." התנצח איתי צביקה במין תאוות וכחנות מעצבנת שמרטה את עצבי, "אם הוא היה בוגד בה עם נשים היא הייתה מתגרשת ממנו ובצדק, אבל מה הטעם לקנא בגברים?" סיכם את טיעוניו בתרועת ניצחון של פרקליט ממולח שהצליח להשיג עסקת טיעון מוצלחת מקטגור רשע וקפדן.

כל הויכוחים שלנו היו כאלה, הוא היה מפריך תמיד את טענותיי, מצליח להוכיח לי שרע זה טוב, ושחור זה לבן, ומבלבל אותי עד שלא ידעתי מימיני ומשמאלי. לא פלא שהוא הצליח כל כך בתור עורך דין, הוא אהב להתווכח ולהתנצח, והיה מעולה בזה, אבל אני אף פעם לא סבלתי את הקטע הזה אצלו וסלחתי לתאוות ההתנצחות שלו רק בגלל עברו - לרוע מזלו צביקה גדל במשפחה חרדית, ובזמן שאני שיחקתי כדור רגל וצפיתי בטלוויזיה, הוא מתנדנד מעל גמרא, ולמד תושב"ע, מה פלא שהוא יצא דפוק כזה?

"מה זה משנה בכלל, גבר או אישה? בגידה זו בגידה." התבצרתי בעמדתי.

"ממש לא," זרח אלי צביקה במאור פנים, "למה הדבר דומה?" סלסל בקולו כראוי למי שבילה את נעוריו בישיבה ליטאית, "לאדם שאוהב ללכת לאכול אצל אימא שלו גפילטע פיש שאשתו לא יודעת להכין. האם זו בגידה? בוודאי שלא! אשתו היא אשתו, אלופת נעוריו ואם ילדיו, אשת חיקו הנצחית והאהובה, כבודה במקומה מונח, החריימה שלה מפולפל וטעים להפליא, אבל כשמדובר בגפילטע פיש..."

אם הוא רק היה יודע כמה אני שונא את האופן המתפלצן הזה שבו הוא מערים עלי טענות ומביא לי דוגמאות מהגורן והיקב. "מה עניין דג לסקס?" התעצבנתי, "אושרת מבשלת נהדר, ואם היא רק תרצה היא תלמד בקלי קלות להכין את הקציצה האפורה והמשעממת הזו, ואפילו תשים לה גזר מתוק מלמעלה, ותוסיף את הרוטב המזעזע הזה מסביב... איחס, עכשיו עשית לי בחילה, אפילו עמיר לא כזה דביל שיעדיף לאכול גפילטע פיש תפל במקום חריימה."

צביקה צחק צחוק אשכנזי מתנשא, אמר שלרוטב המגעיל קוראים רגל קרושה, והוא נהדר כשמנגבים אותו עם חלה טרייה, ולמה אני מבלבל בין צימעס, לסתם גזר שמקשט את הדג הממולא?

"אולי מספיק כבר עם הקשקושים האלה על אוכל? אנחנו מדברים על החיים של אחותי ואתה מבלבל את המוח עם דגים."

"בסדר, נעזוב את המטאפורות הקולינריות." התרצה צביקה, "אבל תסכים איתי שאפילו הבחורה הכי יפה ברומא לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה. אם אין לה זין אין לבעלה ברירה אלא ללכת לחפש אותו בגן העצמאות."

"לא, אני לא אסכים אתך." קפצתי על רגלי, והתמונה של עמיר, משוטט בין אוחצ'ות חרמניות, מביט בהן במבט שהיה אמור להיות שמור לאישה אחת בלבד ששמה אושרת, זינקה למוחי, וגרמה לדמי לגעוש. "אם הוא החליט פתאום שהוא מעדיף גברים הוא היה צריך לספר לה, לא לבגוד בה. הם נשואים, יש להם ילדים, משכנתא, שני חתולים ושלושה אוגרים, הם ישנים יחד באותה מיטה, ומשתמשים באותה אסלה. איך הוא יכול להיות רמאי כזה?" זעקתי במר ליבי, מביט בצביקה במבט מאשים.

צביקה השפיל את מבטו, נבוך קצת, "אם הוא מרמה אותה זה באמת לא בסדר." הודה באי רצון, "אבל..."

"אצלך תמיד יש אבל." הטחתי בו במרירות, ולשם שינוי הוא עבר על ההערה שלי בשתיקה, ותהה בשקט, כמעט בביישנות, אם יכול להיות שאולי היא יודעת ומשלימה עם המצב כי היא מעדיפה לחיות בשקט עם אבא של הילדים שלה ולשתוק, במקום להיכנס לתלאות הגירושים. "זה לא כל כך פשוט להתגרש כשיש בית וילדים, משכנתא וחובות. כולם, חוץ מעורכי הדין מפסידים מדבר כזה, ואם הם מסתדרים ואוהבים..."

"איך אוהבים אם הוא בוגד בה?" צעקתי.

"בזוגיות יש עוד דברים חוץ מסקס." העיר צביקה, ושוב ניצת בעיניו הניצוץ הווכחני המעצבן, "אפשר לנהל חיי משפחה וזוגיות נהדרים, ומידי פעם לגוון בחוץ, ואולי גם היא..."

"עד כאן!" הלמתי באגרוף על השולחן, "אחותי לא בחורה מהסוג הזה, וחוץ מזה, מתי בכלל יש לה זמן? היא עובדת שמונה שעות ביום, מנהלת את הבית, מטפלת בילדים, נראה לך שיש לה ראש גם למאהב?"

"לא יודע." משך צביקה בכתפיו, "נשים הרי מוצלחות במולטיטסקינג, לא?" העיר בעוקצנות, וסטר על פרק ידי, מונע ממני לקחת עוד עוגייה, "עוד לא הורדת את המשקל שהעלית באיטליה." נזף בי, "תרגיע עם הזלילה, אתה רוצה להפוך לדוב?"

"לא אכפת לי, מה יש לך נגד דובים?"

"כלום, אבל אני לא רוצה אותם במיטה שלי. מיד אחרי ארוחת הבוקר אנחנו נוסעים לחדר כושר להוציא את כל הקלוריות שזללנו."

"אתה כזה הומו צביקה, אני לא אתפלא אם בגיל חמישים תיתן לעצמך ניתוח פלסטי כמתנת יום הולדת."

"אם יהיה צורך אני אעשה את זה." אמר צביקה בלי להתבלבל, וצבט את מותני כדי להוכיח לי עד כמה הגזמתי עם הפסטה באיטליה.

אם לא הייתי מסתלק מהר הוא עוד היה מממש את איומיו, ומאלץ אותי ללכת איתו לחדר הכושר ולהשתעמם שם למוות על איזה הליכון מאוס, ולהזיע עד כלות במאמץ סיזיפי לנסות להישאר חטוב כמו בגיל עשרים למרות ששנינו, מה לעשות? קרובים יותר לחמישים מאשר לשלושים.

כשרק נפגשנו הוא איים תמיד שבגיל ארבעים הוא פשוט יתאבד, אבל אחרי גיל שלושים הוא התמתן קצת, התחיל לשקול ניתוח להסרת הקמטים, והשקיע חלק נכבד מזמנו במאבק בסימני הגיל.

חוץ מהווכחנות המעצבנת שלו ניחן צביקה באובססיית נעורים מטרידה שהלכה והתגברה עם השנים. מרוב קרמים ותכשירי יופי שהוא צבר בארונות המקלחת לא נשאר לי יותר מקום לשים את בו את מכונת הגילוח ומברשת השיניים שלי. התעייפתי רק להסתכל עליו מתאמץ להוכיח לעצמו שעוד לא נס לחו, מבזבז כסף על בגדים הדוקים מידי שלבש כשהלך למסיבות רועשות מידי בניסיון להרשים בחורים צעירים מידי שהוא צעיר ומעודכן כמותם.

רק אחרי שנפרדנו סופית הבנתי שהוא בגד בי בעיקר כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול להשיג בחורים צעירים. היחסים שלנו שהידרדרו ליחסים פתוחים התפרקו לגמרי אחרי שהוא הביא הביתה איזה כוסון מתפנק והציע לו לגור אצלנו. צביקה היה כל כך מסונוור מגופו הצעיר, ומעורו החלק עד שלא שם לב שהילד הזה מנצל אותו ועושה ממנו צחוק, בשלב הזה איבדתי את סבלנותי ואת הכבוד שרכשתי לו והסתלקתי.

שנה שלמה לא היינו בקשר ואז הצעיר ההוא הסתלק, או שאולי צביקה זרק אותו מהבית? הוא אף פעם לא גילה לי מה באמת קרה שם, אבל התחיל להתקשר אלי שוב, ואפילו התנצל בחצי פה. במשך כמה שבועות שיחקתי אותה קשוח, אבל בכל זאת התקשרתי לאחל לו מזל טוב ליום הולדתו הארבעים – רציתי לוודא שהוא לא מנסה להתאבד לי חלילה – ומאז היחסים שלנו השתפרו, חזרנו להיות חברים, הפסקנו להתווכח ולריב, ומידי פעם גם נכנסנו יחד למיטה. אחרי הכל צביקה היה החבר הכי ותיק שלי, והאדם שהרגשתי איתו הכי נוח במיטה.

לא פעם חשבתי לעצמי שאם הוא היה נרגע מתאוות הויכוחים שלו ומשלים בצורה מכובדת עם גילו אולי הייתי שוקל לחזור לגור איתו, אם הוא היה מסכים כמובן, ואם לא הייתי נדלק על רובי יפה התואר שבישל למעני פסטה עם רוטב בשר נהדר, סחרר את ראשי במחמאות באיטלקית מתוקה ומתנגנת, אבל סירב בכל תוקף לחזור לארץ מפחד שמשפחתו תגלה שהוא הומו. רק הדלקתי את המחשב וכבר קיבלתי איתות מהמסנג'ר שיש לי הודעה מרובי. הדלקתי את המצלמה ונכנסתי ומיד הוצפתי בשטף של התנצלויות – הוא לא התכוון, הבחור הזה הפתיע אותו, מדובר בסתם מכר ותיק, הוא מקווה שאני מבין שזה רק סקס, כמו תמיד הלב שלו נמצא רק אצלי...

"זה בסדר, אני מבין." הרגעתי אותו, "גם אני... טוב, לא חשוב, עזוב את זה רובי, אנחנו לא זוג, רק ידידים.

רובי נפגע. אפילו דרך המצלמה הדפוקה של המסנג'ר יכולתי לראות את העלבון על פניו, "חשבתי שאנחנו קצת יותר מזה." אמר בקול חרישי.

"גם אני רובי, אבל כמה זמן חשבת שנוכל להמשיך ביחסים האלה, זה לא עובד כשאתה שם ואני פה."

"אם רק היית מסכים לבוא לגור איתי באיטליה... היה לנו כל כך טוב יחד, למה אתה מתעקש לגור רק בישראל?"

"כי כאן הבית שלי, נהניתי מאוד מהחופשה אבל מה יש לי מה לחפש בין כל זוללי הספגטי האלה? וכאן גם הבית שלך, אם רק היית מפסיק לפחד ומסכים לחזור לארץ..."

"אני לא יכול לחזור אורי, אני גר פה כבר המון שנים, כאן כל החברים שלי והעבודה שלי, בהתחלה נורא התגעגעתי וישראל תמיד תהיה בשבילי הבית, אבל כיום החיים שלי הם פה, באיטליה."

הבטנו זה בזה חסרי אונים ולא ידענו מה להגיד. הבעיה הייתה ששנינו צדקנו ומאחר ואיש מאיתנו לא הסכים לוותר על הבית המוכר והנוח רק בשביל אהבה, אהבת הקיץ המדהימה שנדלקה ביני לבינו כשיצאתי לחופשה ממושכת באירופה עמדה לגווע מחוסר חמצן. לקח לי הרבה זמן להשלים עם העובדה הזו, בהתחלה עוד קיוויתי שהוא ישבר וישנה את דעתו, אבל עם הזמן התחלתי להבין שזה לא יקרה. הסתכלתי עליו מיואש, רואה איך אני מאבד עוד סיכוי לאהבה ולזוגיות, ושתקתי.

גם רובי שתק כמה שניות עד שהתנער ושאל מה אני מתכוון לעשות בקשר לבעל של אחותי?

"אין לי מושג." אמרתי, "אני לא מסוגל להשלים עם זה שהיא תחיה עם גבר שמרמה אותה, כנראה שאני אצטרך לדבר איתה."

רובי העווה את פניו בפקפוק ואמר משהו מהיר ומתנגן באיטלקית. אם לא הייתי יודע לבטח שאני מדבר עם ראובן קליינר מפתח תקווה, הייתי עלול לחשוב שאני משוחח עם איטלקי מלידה שלא יודע מילה אחת בעברית.

"מה אמרת?" שאלתי, והוא הסביר שזה פתגם באיטלקית שפירושו הוא - בין גבר לגברת, אל תכניס אפילו זרת.

"אבל זו לא סתם גברת, זו אחותי." צעקתי, מתוסכל מכך שאפילו רובי, הגבר שחשבתי במשך כמה שבועות שהוא תאום הנפש שלי, האיש הקרוב לי ביותר בעולם, לא מבין אותי.

"אבל היא גם אשתו." הזכיר לי רובי בעדינות.

"היא הייתה אחותי הרבה לפני שהם התחתנו." המשכתי לכעוס.

"נכון אורי, אבל רוב הנשים מעבירות את הנאמנות שלהן מהמשפחה המקורית לבעל, ככה זה לפחות עם הנשים שאני מכיר." המשיך רובי לדבר בקולו הרך והנעים, מנסה להרגיע אותי.

"אין לי בעיה שהיא תהיה נאמנה לו, אבל גם הוא אמור להיות נאמן לה."

"גברים לא יכולים להיות נאמנים כמו נשים." נאנח רובי, ושאל אם לא עדיף שאני אדבר עם עמיר.

"אבל מה אני אגיד לו? אין לי מושג איך לדבר איתו, מה, לספר לו שאני יודע שהוא הומו? לאיים עליו שאני אפרק אותו אם הוא ידביק את אחותי במשהו? אני פשוט לא יודע מה לעשות." התלוננתי, והרגשתי שאני מתחיל להזיע מרוב מצוקה.

רובי נאנח, ואמר שאין לו מושג, הוא אף פעם לא ניהל שיחה מביכה כזו עם אף אחד.

"בטח שלא, העדפת לברוח לאיטליה." עקצתי אותו, והוא נעלב, נפרד ממני לשלום בקרירות וסגר.

 ***

ברור שזו לא הייתה אשמתו של עמיר שהעניינים ביני לבין רובי לא עלו יפה, אבל אני חושב שאי אפשר להאשים אותי שהייתי מאוד לא נחמד אל גיסי כשהוא התקשר אלי למחרת, שאל מה שלומי, ומה נשמע, ואם אני יכול לבוא לעזור לו עם האופנוע שלו ששוב לא מניע.

"מה, שוב? לא יודע אם זה מתאים לי." עניתי בקול חמוץ.

"מה קרה אורי?" שאל עמיר דאגה, "אתה נשמע עצבני, מה הבעיה, אתה עסוק?"

"כן, לא, קצת... לא יודע."

עמיר שתק ואז שב ושאל בקול חסר ביטחון אם הכול בסדר איתי.

"לא, שום דבר לא בסדר, איפה אתה עמיר? אצל דודה שלך?"

"כן, ניסיתי להניע את האופנוע ולא הצלחתי, אולי אתה יכול לבוא לפה עם הארגז כלים שלך?"

"אין בעיות, אני מיד בא."

"אתה בטוח? אני לא מפריע?"

"אמרתי שאני בא מיד, לא?" גערתי בו, קפצתי על האופנוע שלי ודהרתי לבית של הדודה של עמיר שהרשתה לו להחזיק את האופנוע שלו במוסך שלה, רחוק מאושרת ומהילדים.

בעצם הכול באשמת האופנוע, הרהרתי לעצמי כשהתפתלתי בין המכוניות התקועות בפקק, עוקף אותן בקלילות. אם לא הייתי מתעקש לקנות טוסטוס מיד אחרי שמלאו לי שש עשרה לא הייתי פוגש את עמיר שהיה אז תלמיד תיכון שעבד בשעות אחרי הצהרים במוסך. הוא התיידד איתי בגלל החיבה המשותפת שלנו לאופנועים, אחר כך פגש דרכי את אחותי שנדלקה עליו, והשאר הוא היסטוריה.

אחרי הצבא התקדמנו שנינו מהטוסטוס לאופנוע, אבל בעוד שאני המשכתי לרכב על האופנוע האהוב שלי בכל הזדמנות עמיר התחתן עם אחותי, הפך לאבא, קנה רכב משפחתי אמין, ואשפז את האופנוע שלו במוסך, מוציא אותו משם לעיתים רחוקות מאוד. מה פלא שכל פעם היו לו בעיות עם המנוע?

"אמרתי לך את זה כבר מאה פעמים עמיר, אתה חייב להניע אותו לעיתים קרובות יותר או שתהרוס אותו, אי אפשר להחזיק רכב כזה במוסך חודשים על גבי חודשים ולהניע אותו רק פעם בחצי שנה, זה פשוט צער בעלי חיים, אולי תמכור אותו ודי?"

"לא רוצה." זעף עמיר.

"אז תתחזק אותו קצת יותר טוב, פשוט בושה איך אתה מחזיק אותו כלוא בחושך ולא נותן לו לנשום אוויר צח... למה אתה לא מניע אותו מידי פעם?"

"כי אף פעם אין לי זמן, יש לך מושג כמה קשה אני עובד, ואם אני לא בעבודה אני עסוק עם הילדים. הם נהדרים, אני מת עליהם, אבל לפעמים אני מקנא בך אורי."

"אל תדבר שטויות, אין לך מה לקנא בי, לך לפחות יש אישה וילדים ועתיד, ומה יש לי? אופנוע יקר מידי ומיטה ריקה."

"כן, אבל... תשמע אורי, אתה יכול לשכוח רגע שאתה גיסי? אני רוצה לספר לך משהו חשוב."

"אין צורך, אני כבר יודע הכול."

"אתה יודע?" הוא נדהם כל כך עד שהמברג שאחז בידו נפל על רצפת הבטון, "איך אתה יודע?"

"ראיתי אותך."

"איפה?"

"בגן."

"בגן? ראית אותי בגן? אז למה לא... מתי ראית אותי?"

"לפני שבועיים בערך."

"אורי, זה לא מה שאתה חושב, לא עשיתי כלום." אמר עמיר בקול אומלל והרים את המברג.

"וואלה? אם ככה למה הסתובבת דווקא שם? בגלל האוויר הצח?"

עמיר משך בכתפיו, השתופף על הרצפה והחל לסגור בשתיקה את מכסה המנוע.

"תגיד לי את האמת עמיר, אתה בוגד באושרת עם גברים?" שאלתי בקול חמור.

הוא הרים אלי את פניו, ורק אז הבחנתי שהוא בוכה. "לא." לחש, "אני בוגד בעצמי עם אושרת."

כל הכעס עליו התנדף מתוכי בבת אחת, הוא היה כל כך אומלל שעד שלא יכולתי לכעוס עליו יותר. "למה התחתנת אתה בכלל?" שאלתי, הפעם בעדינות.

"כי ככה יצא." אמר עמיר, והתחיל לסדר את המברגים והפליירים בתוך קופסת הכלים שלי.

סגרתי אותה בחוסר סבלנות בבעיטה, אחזתי בכתפו ומשכתי אותו לעמידה, "תפסיק לבכות כמו איזה הומו, ותסתכל עלי כשאתה מדבר איתי, למה התחתנת עם אחותי?"

"כי לא יכולתי להתחתן אתך." רכן אלי עמיר ונישק את לחיי.

"מה אתה עושה? אל תיגע בי!" צעקתי והדפתי אותו מעלי, "אתה פשוט פסיכי? איך אתה יכול לעשות לה דבר כזה? חשבתי שאתה אוהב אותה."

"אני אוהב אותה, אני אוהב אותה מאוד, הייתי מתחתן איתה ומביא איתה ילדים אם לא הייתי אוהב אותה?" צנח עמיר על הספה המרוטה שעמדה בפינת המוסך.

התיישבתי לידו והבטתי בו, חסר אונים. "אני לא מבין כלום, אתה הומו, לא? אז איך יכול להיות שאתה אוהב אותה?"

"עובדה, אני אוהב אותה כי היא אחותך ואשתי, ואימא של הילדים שלי, וגם אותך אני אוהב."

"אותי?" נבהלתי, "למה? מה פתאום?"

"אין למה, אני פשוט אוהב אותך ודי."

"יופי לך, אז מה חיפשת בגן?"

"למה אתה שואל שאלות טיפשיות? חיפשתי שם בדיוק מה שכול מי שמסתובב שם מחפש, ואל תדאג, אני מקפיד מאוד על הגנה."

"יפה מצידך, חבל שאתה לא מקפיד לא לבגוד."

"אני משתדל מאוד, שנים לא עשיתי כלום, אבל כמה אפשר? אחרי שנפרדת מצביקה חשבתי..." הוא נאנח, "זה בסדר, אל תגיד כלום, אני אידיוט, אני יודע, אבל תאמין לי אורי, בלי שום קשר למה שאני מפנטז ולפעמים גם עושה מחוץ לבית אני אוהב מאוד את אחותך."

"חבל שלא סיפרת לי לפני שהתחתנת איתה, למה שתקת?"

"כי..." הוא שפשף את פדחתו כמו שהיה עושה תמיד כשהיה נבוך, "כי אני לא כמוך אורי, אתה יודע איך ההורים שלי ז"ל היו, הם לא היו ליברלים כמו הוריך, לא יכולתי סתם לצאת מהארון, אולי, אם היה לי מישהו הייתי עושה את זה, אבל קודם אבא חטף את ההתקף לב ונפטר, ואחר כך אתה פגשת את צביקה והתחלת לחיות איתו... רק אושרת נשארה לי, ואחרי שאבא נפטר כל מה שאימא רצתה היה לראות אותי מסודר עם אישה טובה, היא ממש אהבה את אושרת, וגם לי היה כל כך נעים ונוח איתה... ואושרת הייתה כל כך טובה אלי ואל אימא, נכון שקודם נדלקתי עליך, אבל אותה אני באמת אוהב, נכון שהיא נהדרת? לדעתי היא האישה הכי יפה בעולם."

"היא בסדר, לא יזיק לה להוריד קצת משקל." רטנתי בחוסר רצון.

"שטויות, תאמין לי, שכשאוהבים מישהו זה ממש לא משנה."

"כן, אתה צודק." הסכמתי, "אבל אם הוא בוגד בך זה כן משנה."

"מה בוגד? בחיים לא הסתכלתי על אישה אחרת חוץ מאשתי."

"כי הסתכלת על גברים."

אורי שוב נאנח, ואמר בעצב שהוא הסתכל בעיקר עלי, וגם כשהצליח, פעם ביובל לחטוף לו איזה זיון קטן בגן הוא חשב רק עלי.

"יפה מאוד מצידך, אבל בגידה זו בגידה." התעקשתי, "מה אתה חושב שאושרת תעשה אם היא תדע?"

"לא יודע." נפלו פניו של עמיר, "אני מתאר לעצמי שהיא תיפרד ממני, אבל אין סיבה שהיא תדע. נכון?" הביט בי במבט מפציר.

"אבל עמיר, בחייך, לא נמאס לך לחיות בשקר? אני ואתה... זה אף פעם לא יקרה, אבל אם אתה ואושרת תיפרדו תוכל להיות חופשי."

"חופשי כמוך אחרי שנפרדת מצביקה?" שאל עמיר בקול עגום, "אבל אני לא אתה, אני אהיה אבוד לגמרי בלעדיה, ויש לי ילדים שצריכים אותי... אני לא יכול לעזוב הכול ולנסוע לחפש סקס באירופה."

לא נסעתי לחפש סקס." נעלבתי, "נסעתי להתאוורר, ובמקרה מצאתי גם אהבה."

"אז למה אתה לבד?" שאל עמיר והניח יד על ברכי, "אני לא רוצה לישון לבד, אני שונא לחפש סקס באינטרנט ואני אוהב את אשתי ואת הבית שלי, ואני חייב להיות עם הילדים שלי, אני אוהב אותם מאוד והם אותי, למה אסור לי לצאת לכמה שעות חופש פעם ב...? יש כאלה שהולכים לרקוד ריקודי עם, או לשחות, או לשחק קלפים, אני סך הכול..." הוא אחז בידי ולחץ אותה בלהט, "אני יודע שאתה אוהב את אחותך אורי, אבל אל תשכח שאתה לא רק אחיה, אתה גם חבר שלי, בבקשה אורי, אל תספר לה."

"בסדר." אמרתי אחרי שחשבתי על זה כמה דקות, "אבל לפחות תפסיק לבגוד בה"

"אני לא רואה בזה בגידה." מחה עמיר, "הלוואי ויכולתי לא לרצות מידי פעם גברים, אבל אם אני אבטיח לך שאני לא אלך יותר לגן לחפש סקס אני אשקר, עדיף שאני אשתוק."

"באמת עדיף." הסכמתי, "עדיף ששנינו נשתוק." אמרתי וקמתי, "יאללה, בוא נתקן את האופנוע הזה סוף סוף."

***  

צביקה לא הצליח להסתיר את אכזבתו, "זה הכול? עזרת לו לתקן את האופנוע והלכת? זה כל מה שעשית אחרי שחפרת לי כל כך הרבה שעות על עמיר הבוגד?"

"שעות? אל תגזים, בסך הכול התייעצתי בך קצת, וחוץ מזה דווקא כן דיברנו, אני צדקתי, הוא באמת הומו."

"נו, ו..." הרים צביקה לעומתי את גבותיו, מניח לקמטים במצחו להביע את השתוממותו.

"מה נו? דיברנו וזהו, מה עוד רצית שיקרה? שאני ארפא אותו מההומואיות שלו?"

"אם רק היית יכול זה היה נהדר." נאנח צביקה, "ועל הדרך הייתי שמח אם היית מרפא גם אותי."

"חכה, עמוד בתור." ניסיתי להפעיל את חוש ההומור שלי. "קודם הייתי מרפא את עצמי."

"בסדר, אתה ראשון, אחר כך כל השאר." הסכים צביקה בחיוך מתוח ונטול שמחה, ושנינו שתקנו ושקענו במחשבות. לא יודע על מה הוא חשב, אבל אני ניסיתי לתאר לעצמי איך היו נראים חיי בלי המשיכה המטרידה הזאת לגברים שהחלה להציק לי עוד לפני שהתחלתי להתגלח. למרות מאמצי לחיות בלי שקרים ולהיות הומו גאה ובוטח ומחוץ לארון וזה, היה עלי להודות ביני לבין עצמי שחיי היו בטח קלים יותר אם הייתי נשוי לאישה. "על מה אתה חושב?" שאלתי את צביקה כדי להסיח את דעתי ממחשבות הכפירה המעיקות שהציקו לי.

"על כלום." ענה צביקה בארשת פנים תמימה, ומיד ידעתי שהוא משקר.

"שקרן! אי אפשר לחשוב על כלום. נו, תגלה לי."

"חשבתי לעצמי איפה הייתי כיום אם לא הייתי הומו."

"בטח תקוע באיזה ישיבה, שמן, עם זקן ארוך, שטריימל, מליון ילדים ואישה שמנה בהיריון, אבל שמח בחלקך ובוטח בהשם יתברך." צחקתי.

"הלוואי." אמר צביקה במרירות.

"אל תדבר שטויות, אני מכיר אותך, גם אם לא היית הומו היית נפטר מהשטריימל, מגלח את הזקן, הולך לחדר כושר וחוזר בשאלה."

"אולי, לא יודע, יכול להיות, או שסתם הייתי נעשה סרוג, או חרדליסט."

"זה לא אותו דבר?"

"כמעט, לא בדיוק, אבל די דומה."

"תחשוב כמה זיונים היית מפסיד."

"תחשוב כמה כאבי לב ובאסה הייתי חוסך לעצמי."

"מה באסה? איזה באסה? תראה איזה חיים נהדרים יש לך עכשיו."

"אידיוט! לא יכול להיות שאפילו סתום כמוך חושב ככה." הטיח צביקה והביט בי בתרעומת.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שצביקה הסתכל עלי ככה וקרא לי אידיוט, וגם לא השנייה. עוד כשהיינו זוג נהגנו לכנות זה את זה בכינויי חיבה מהזן המעליב בכל שני וחמישי. אף פעם לא עשיתי מזה עניין, אבל הפעם היה בקולו משהו מר וחריף שפגע בי, והפך את כינוי הגנאי השגרתי מסתם בדיחה לעלבון צורב.

לא זכור לי שאי פעם נעלבתי ככה ממנו, או מאף בן אדם אחר. הרגשתי איך המילים שלו מכאיבות לי כאילו הוא תקע סכין בחזי. מעוצמת הכאב עלו בעיני דמעות, אבל מאחר ואני שונא עימותים ומריבות העדפתי, כדרכי בקודש, לשתוק וללכת לדרכי במקום לעורר מהומה ולעשות לו סצנה. צביקה קלט שאני עומד להסתלק רק כשעמדתי ליד דלת הכניסה, מגשש מבעד לדמעות שערפלו את עיני אחרי הידית.

להפתעתי הוא זינק מהספה המעוצבת שלו וחש אלי, "אורי, מה קרה? לאן אתה הולך? מה, נעלבת? נו, באמת, איזה דביל אתה. מה עובר עליך?" התפלא, כרך את זרועותיו סביבי, גרר אותי חזרה לסלון ואילץ אותי לשבת על כורסת הטלוויזיה הורודה, המגוחכת, שקנה לעצמו כמתנת חג בשנה שעברה. חוץ מהצבע המזעזע שלה הכורסה הייתה גם רכה מידי, ברגע שעכוזי שקע לתוך הריפוד הורוד הרגשתי כאילו אני טובע בביצה. 

צביקה התיישב מולי על ההדום התואם, הניח את ידיו על המסעדים המרופדים, כולא אותי בתוך הרהיט האידיוטי, ובחן את פני, "מה קרה אורי?" שאל בעדינות. 

"מה אכפת לך? הרי אני סתם טיפש." אמרתי בעלבון. ידעתי שאני נשמע כמו ילד קטן ומפונק, אבל לא הייתי מסוגל לעצור את עצמי, ולהשלמת הקטסטרופה פרצתי בבכי. "הכול באשמתי." התייפחתי, מפרכס בניסיון להיחלץ מהכורסה ולקום על רגלי. צביקה הושיט לי יד ומשה אותי מתוכה, אחז בכתפי והוליך אותי לחדר השינה, הדף אותי למיטתו ונשכב לצידי. "די, תפסיק לילל כמו תינוק ותספר לי מה קרה, מה עשית?"

"לא עשיתי כלום, זה מה שקרה."

"אז למה אמרת שהכול באשמתך?"

"כי עמיר ואושרת נפגשו בגללי, בגלל שקניתי טוסטוס והבאתי אותו למוסך שעמיר עבד בו וככה הכרתי אותו, הוא הגיע אלינו הביתה כדי לפגוש אותי, ככה הוא פגש את אושרת ו..." מחיתי את עיני הדומעות, קינחתי את אפי בטישו שצביקה הושיט לי, "אם לא הייתי טיפש כזה הייתי מבין שהוא מעוניין בי, לא בה, אבל הייתי אז רק ילד, חשבתי רק על אופנועים וזיונים, ועל הצבא, בכלל לא שמתי לב... אני באמת סתום."

"הוא עוד יותר סתום ממך, למה הוא לא אמר כלום?"

"כי הוא לא הספיק, קודם אבא שלו נפטר מהתקף לב, ואחר כך אימא שלו חלתה והוא היה צריך לטפל בה, ובזמן שהייתי אתך אושרת והוא נעשו ממש קרובים... אושרת התקרבה לאימא שלו שמאוד חיבבה אותה, וגם ההורים שלי התלהבו ממנו ואמרו לה שהוא בחור ממש נחמד ועדין ורגיש, והתפעלו כמה יפה הוא מטפל באימא שלו..."

נזכרתי פתאום כמה מאושרים היו הורי בחתונה של אחותי, וכמה הם התרגשו כשהיא ילדה את הבן הראשון שלה. הרגשתי שעמיר מפצה אותם על האכזבה שגרמתי להם, וכמה שמחתי שלפחות הוא ואושרת עשו להם נחת.

"בכל זאת, אף אחד לא הכריח אותו להתחתן איתה, זו הייתה הבחירה שלו, אין לך שום סיבה להאשים את עצמך." ליטף צביקה את שערי.

"אני יודע, יכול להיות שעמיר דווקא עשה בשכל, הוא הבין כנראה שזה לא גליק כזה גדול להיות הומו ועדיף לחיות עם אישה, חבל רק שזו אחותי."

"למה חבל? מה, הוא לא בעל טוב? הוא לא מתייחס אליה יפה?"

"הוא מעריץ אותה ואת הילדים, אבל... צביקה, אני לא מסוגל לספר לה, אני פשוט לא יכול להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה שבעלה בוגד בה."

"אולי תכתוב לה מכתב?"

"זה רעיון, חבל שלא חשבתי על זה קודם. טוב, עכשיו זה כבר לא משנה כי הבטחתי לעמיר שאני לא אלשין עליו." 

"באמת? למה?"

"כי הוא היה נורא מסכן, הוא כמעט בכה ואמר שהוא יהיה אבוד בלעדיה ובלי הילדים. הוא באמת אוהב אותה, גם אותי וגם גברים בכלל, אבל גם אותה."

"גם אותך? הוא אמר שהוא אוהב אותך?" הופתע צביקה, "אתה בטוח?"

"כן, הוא אפילו ניסה לנשק אותי."

צביקה נראה מזועזע, "ונתת לו? הזדיינתם?"

"בטח שלא! מה פתאום? זה מה שאתה חושב עלי?"

"טוב, הוא גבר די נאה, לא הייתי מתפלא אם..."

תקעתי ברך בבטנו, "מפגר אחד, הוא נשוי לאחותי."

"אני יודע, אבל דברים כאלה קורים לפעמים, ראיתי באופרה תוכנית שלמה על גברים ששוכבים עם הגיסות שלהם."

"ולי אתה קורא סתום? אני לא מאמין שאתה רואה אופרה! וחוץ מזה, אם לא שמת לב, אני לא גיסתו."

"אתה בטוח? אפשר לבדוק?" דחף צביקה יד למכנסי.

"עזוב אותי, סוטה!" ניסיתי להדוף אותו מעלי.

"למה אני הסוטה? מי התנשק עם הגיס שלו?" התבדח צביקה, נשכב עלי, לפת את פרקי ידי ואחז בהם מעל לראשי, ואחר כך נישק אותי בחזקה על פי, "ככה התנשקתם?" שאל.

"לא, טיפש, ולא התנשקנו, הוא נתן לי נשיקה על הלחי ואני ישר דחפתי אותו מעלי. הוא בחור נחמד ונראה לא רע, אבל חוץ מזה שהוא נשוי לאחותי הוא גם לא הטעם שלי."

"אז מי כן הטעם שלך?" שאל צביקה, וטמן את פניו בכתפי, מנשק את צווארי בעדינות מטריפה, "האיטלקי הזה?"

"לא, כבר לא, וחוץ מזה הוא לא באמת איטלקי, רובי הוא סתם פולני פחדן מפתח תקווה שברח עד איטליה כדי שהוריו לא ידעו שהוא הומו." הסברתי, וכרכתי את רגלי סביב מותניו, מצמיד את זקפתי לבטנו.

"הנה, ככה אני אוהב אותך." נאנח צביקה, ושחרר את ידי כדי לפשוט מעלי את החולצה, ואחר כך שב ונישק אותי, ויותר לא אמרנו שום דבר במשך הרבה מאוד זמן, אלא אם כן גניחות, אנחות ונהמות נחשבות לדיבור.

אחר כך הלכנו להתקלח יחד. לתימהוני ראיתי שהוא פינה מהשיש ומהארונות במקלחת את כל התמרוקים, המשחות והמסכות שהוא צבר במשך השנים. נשארו רק דאודורנט, קצף גילוח, בושם, כמה קופסאות של קרמים פשוטים, וכמובן מברשת ומסרק, ושלושה סוגי שמפו, וכמה מרככים, ממש כלום יחסית למה שהיה שם קודם.

"מה קרה לכל הדברים שלך, איך זה שהשיש ריק כל כך?" תהיתי.

"הוא לא ריק, יש פה המון דברים, חצי מזה צריך להעיף."

"וואלה? אבל צביקה..."

"די לדבר על השטויות האלה." אחז צביקה בסנטרי, מאלץ אותי להביט בפניו, "אורי, אני רוצה שנחזור." הכריז בחגיגיות.

"באמת? אתה בטוח? אבל..."

"שום אבל, לא הייתי צריך לתת לך לעזוב, בבקשה אורי, בוא נחזור, אני אומלל בלעדיך."

"ממתי?"

"מתמיד. מה, אתה לא יודע לבד? לא ראית איזה מסכן אני לבד? ואני יודע שגם לך היה עצוב בלעדי."

"מתי כבר היה לי זמן להיות בלעדיך? גם כשנפרדנו דברנו כמעט כל יום, וכל הזמן ישנו יחד."

"חוץ מהתקופה שהיית באיטליה עם הטיפוס הזה, אתה בטוח שזה נגמר?"

"לא יודע, תלוי."

"תלוי במה?"

"תלוי בך צביקה."

"אם זה תלוי בי אז זה נגמר."

"ומה עם כל היזיזים שלך, וכל ה..."

"זה נגמר, נשבע לך, אני רוצה רק אותך אורי."

"טוב, אז גם אני. יאללה, בוא נכין משהו לאכול."

"מה, עכשיו? אתה לא יודע שלא בריא לאכול בשעה כל כך מאוחרת? חוץ מזה זה נורא משמין לאכול לפני השינה."

"אבל אני רעב."

"אז תתאפק."

"לא רוצה, אני מת מרעב."

"אבל אורי..."

"נו, די כבר, למה אתה תמיד חייב להתווכח איתי?"

"כי ככה אני, עוד לא התרגלת?"

"ואני שונא ללכת לישון רעב, ככה אני, עוד לא התרגלת?"

צביקה צחק ואמר שכן, הוא התרגל, ואם אני אקום איתו מחר בבוקר לריצה הוא יכין לי חביתה.

"עשינו עסק." הסכמתי.

אכלנו חביתה עם טוסטים, והלכנו לישון, וכמובן שלמחרת בבוקר לא רצנו, אבל לא נורא, עשינו פעילות אירובית אחרת, נעימה יותר, כזאת שלא צריך לקום בשבילה מהמיטה.

רובי קיבל ברוח טובה את הבשורה שאני וצביקה שוב יחד, איחל לנו מזל טוב, והזמין אותנו לבוא לבקר אותו באיטליה מתי שרק נרצה.

הודיתי לו, והבטחתי שבחופשה הבאה שלנו בחו"ל נעבור דרכו, אבל בסוף נאלצנו לוותר על חופשה כי קנינו יחד דירה, ולא היה לנו תקציב לטוס לחו"ל.

מי שכן טס לחופשה בחו"ל היו דווקא אושרת ועמיר. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלהם לחו"ל, עד היום לא היה להם כסף להוצאה כזו, אבל לכבוד יום נישואיהם החמש עשרה עמיר מכר את האופנוע שלו, והשקיע את הכסף בטיול רומנטי מפנק באיטליה.

לפני שהם נסעו נתתי להם את הטרולי שלי ואת הטלפון של רובי שהבטיח לארח אותם כיד המלך, וגם קיים את הבטחתו.

כשהם חזרו אושרת סיפרה לי, קורנת מאושר, כמה יפה הם בילו, ואיך החברות האיטלקיות הנחמדות של רובי אירחו אותה. הן לקחו אותה לקניות ולספר, ואפילו לימדו אותה להתאפר כמו שצריך.

היא הראתה לי את הבגדים המהממים שקנתה, השוויצה בתסרוקת המוצלחת שלה, וסיפרה כמה היא נהנתה בסוף שבוע האחרון שלהם באתר נופש מדהים לנשים בלבד, היא אפילו הורידה שם כמה ק"ג.

"זה בטח היה נורא יקר, איך הצלחתם לשלם על כל זה?" שאלתי, ממשש בהתפעלות חולצת משי מדהימה שהלמה אותה להפליא.

"קיבלנו הנחות ענקיות בזכות רובי, המנהלת היא חברה טובה שלו, נורא נהניתי וגם עמיר עשה חיים משוגעים. רובי דאג לו והוא בילה פשוט נפלא. החלטנו שמתאים לנו להיפרד מידי פעם, בשנה הבאה הוא ייסע לבד בחגים, ואני אשאר עם הילדים, ובקיץ נתחלף, ככה נוכל לנוח ולהתאוורר מכל הלחצים. גם כשאוהבים אפשר לתת אחד לשני ספייס, זה רק משפר את הזוגיות, אתה לא חושב ככה אורי?"

"בהחלט, את לגמרי צודקת, זה בדיוק מה אני וצביקה עושים." אישרתי. נישקתי על לחייה, שבתי והחמאתי לה על הבגדים והתסרוקת החדשה, וחזרתי הביתה לחכות לצביקה. היום היה תורו לצאת לבד לבלות לבד, ובשבוע הבא יהיה תורי.

*** 

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הרהר עמיר קידר בהתאבדות, המחשבה על פתרון בעיותיו בדרך הקיצונית והסופית הזו חלפה במוחו לא פעם, אבל הוא תמיד התעשת ברגע האחרון, ובזכות המחשבה על כאבם של בני משפחתו הצליח להתגבר על הדחף לקפוץ לתהום הדיכאון והמשיך קדימה.

הרצון להתאבד החל להציק לו עוד בנעוריו כשהבין, אחוז חלחלה ותיעוב, שהוא נמשך לגברים. הוא ידע היטב שהוריו לא יעמדו במכה האנושה הזו, ושהידיעה על הסטייה המגונה שלקה בה תהרוס אותם, ולכן התאפק, כבש את יצרו, לא יצא מהארון ושמר בסוד כמוס את אהבתו לאורי יפה התואר, מסתפק בידידותו בלבד.

אורי לעומתו לא היסס ולא התחשב באיש, בלי בושה הוא הכריז בפני כל מכריו ומודעיו על נטייתו המינית, ועוד הגדיל לעשות והציג בפניהם את צביקה, החבר החדש שלו. ליבו של אורי נשבר למראה השניים מתגפפים מול עיניו והוא עמד בפיתוי ולא התאבד רק מהחשש לשלום הוריו.

למזלו אחותו הצעירה והחמודה של אורי שדמתה מאוד לאחיה הגדול, אבל הייתה ביישנית ועדינה הרבה יותר ממנו הציעה לו את ידידותה וחיבתה, וכשאביו של עמיר התמוטט מהתקף לב ונפטר במפתיע היא עמדה לצידו של עמיר, תמכה בו ועזרה לו, עושה כמיטב יכולתה לנחם אותו ואת אימו מוכת היגון. לפני שהבין מה קורה לו הם הפכו לזוג, והוא היה מאושר שאימו החולה זכתה, קצת לפני שהלכה גם היא לעולמה, לראות את השניים מתארסים.

גם שנים רבות אחר כך עמיר לא היה מסוגל להסביר איך קרה שהוא מצא את עצמו מתחת לחופה עם אושרת למרות שידע היטב שהוא עושה לה ולעצמו עוול, ושאם לא הייתה דומה כל כך לאחיה... אבל היו גם יתרונות לסידור הזה. היא הייתה מתוקה וטובת מזג, הוריה הרעיפו עליו שפע של חיבה ותמיכה כספית, ונשאו את הנכדים שהוא הביא להם עם אושרת על כפיים, מרפדים את חייהם המשותפים בכסף ובמתנות, משפיעים עליהם בנדיבות אהבה ורצון טוב.

אחרי חמש עשרה שנות נישואים שחלפו במהירות רבה מידי מצא עמיר את עצמו אבא לשלושה ילדים שהוא העריץ, נשוי לאישה שהוא אהב ככל שהיה מסוגל לאהוב אישה, עובד בעבודה טובה ורווחית, בעל בעמיו, מרוצה מחייו כמעט לגמרי, בעצם מאושר. רק מידי פעם הוא היה מפרגן לעצמו בילוי קטן עם גבר זה או אחר, אבל רגשות אהבתו היו נתונים אך ורק למשפחתו.

נכון שהיה עליו לעצום את עיניו ולחשוב על גיסו כדי שיוכל לבצע את חובתו כגבר במיטת נישואיו, אבל אי הנעימות הקטנה הזו הייתה בעיניו תשלום צנוע תמורת חייו השלווים והבטוחים בחיק משפחתו.

חוץ מדקות ההנאה הגנובות שהוא חטף לעצמו פה ושם בגנים אפלוליים עמיר הרשה לעצמו עוד פינוק אחד קטן - האופנוע הישן שלו שהוא אחסן אצל דודתו שלא נכנסה למוסך מאז שהתאלמנה.

עמיר התקשה להסביר אפילו לעצמו למה הוא מתעקש להחזיק את האופנוע העתיק הזה שרוב הזמן היה מושבת, ואם מישהו היה אומר לו שהאופנוע הזה מסמל עבורו את הגבר הצעיר שהוא היה פעם, וגם התירוץ היחיד שלו להיפגש ביחידות עם אורי, גיסו, הוא היה דוחה את הטענה בתוקף, וטוען שזו שטות, הוא כבר מזמן לא הומו, והאהבה הנואשת שחש פעם לאורי התפוגגה מזמן.

פעם בכמה חודשים עמיר היה מצליח לחלץ כמה שעות פנויות מסדר יומו העמוס והולך להתייחד עם האופנוע שלו, ואם היה לו מזל הוא היה מצליח לשכנע את אורי לפגוש אותו במוסך הישן והמוזנח ולעבוד איתו מעט על המנוע הקשיש של האופנוע. המפגש הזה שהיה בשבילו מעין הפוגה קלה מחייו כאיש משפחה מסור נהפך לפתע לסיוט נורא. אורי גילה לו שהוא יודע הכול, שהוא ראה אותו בגן ושהוא מאוכזב כועס ופגוע מאוד בגלל הבגידה באחותו. וידוי האהבה שעמיר הצליח לחלץ מעצמו באיחור של חמש עשרה שנה לא עזר כלל, בעצם קלקל, ולמרות שבסופו של דבר אורי ריחם עליו והבטיח לא לחשוף אותו חש עמיר, אחרי לכתו של גיסו האהוב, מושפל, מדוכא ומיואש, ואם לא די בכך גם מוכה אשמה.

מחשבות על התאבדות שבו להטריד אותו, ולולא נוכחות ילדיו ואשתו אולי היה ממשש אותן, אבל כשיש לך ילדים צעירים ואישה שזקוקה לך אתה לא יכול לזנוח אותם בצורה מכוערת וטראומתית כזו, ולכן התגבר עמיר על הפיתוי להעלם ולא להיות יותר, ובמקום זה החליט לפתוח דף חדש ולפצות את אשתו על הבגידה הנוראית שבגד בה, ולכן מכר את האופנוע שלו, והזמין אותה לחגוג את יום הנישואים שלהם בטיול רומנטי באיטליה היפה.

אושרת הסכימה ברצון, שמחה שבעלה נפטר סוף סוף מהשריד המטופש והמסוכן הזה מימי נעוריו, והם הפקידו את ילדיהם בידי סבא וסבתא, וטסו לירח דבש מחודש. אורי היה גאה בעצמו שעמד בפיתוי שהעמיד בפניו ידידו האיטלקי של אורי שאירח אותם כל כך יפה, וטרח להשיג לאושרת בילוי סוף שבוע בספא מפנק בלי נוכחות הגברים כדי שיוכל להישאר איתו לבד.

הוא היה מוחמא מאוד, אבל נחוש לדבוק בהחלטתו לפתוח חיים חדשים, ולכן דחה בנימוס את רובי, הסביר לו ברצינות כבדת ראש שהוא הפסיק להיות הומו, שמעכשיו הוא בעל מסור ונאמן, ואפילו סירב לצאת איתו למסיבת גברים, והתעקש לישון לבד עד שאשתו תחזור.

הם שבו לארץ שמחים וטובי לב, אושרת נראתה נפלא אחרי החופשה הנהדרת, ועמיר ניסה לשמוח בשמחתה ולהיות מרוצה בחייו החדשים, אבל למרות כל מאמציו לעשות את הדבר הנכון, ולהיות הגבר שאשתו רצתה שהוא יהיה הוא שוב שקע בדיכאון נורא, הקשה ביותר שסבל ממנו עד כה.

אושרת המודאגת עמדה על כך שהוא ילך לטיפול, ועמיר מצא את עצמו יושב אצל רופא נעים הליכות ואמפאטי שהצליח לרכוש את ליבו בזכות רגישותו ועדינותו. אחרי כמה מפגשים עקרים עמיר אזר עוז וסיפר לרופא את האמת, ואפילו התייפח מעט כשסיפר לו שגיסו חזר לגור עם האקס שלו. בניגוד לאורי הרופא גילה כלפיו הבנה, לא האשים אותו במאומה ושפע עידוד וחיבה, אבל כשהוא הרחיק לכת ורמז שאולי עדיף לעמיר לחזור לגן כדי לשחרר קיטור, והסביר לעמיר שרק בזכות הבגידות הקטנות ההן באשתו הוא הצליח להחזיק מעמד עד כה עמיר נפגע מאוד, כעס, ברח ממשרדו, וסירב בעקשנות לשוב לטיפול.

לאשתו המודאגת אמר עמיר שהרופא אידיוט, ושהוא מרגיש טוב יותר, וכמעט שהצליח לשכנע גם את עצמו במעשייה הזו, אבל אז צלצל רובי וביקש מהם לארח לכמה שבועות את אדריאן יפה התואר שבא לטייל בארץ הקודש.

אושרת שנוכחותו הקודרת והדיכאונית של בעלה העיקה עליה הפצירה בעמיר לקחת חופשה, ולטייל עם האורח הנחמד שלהם ברחבי הארץ במחשבה שאולי שפע של אוויר צח, ומנה גדושה של נופים יפים ישפרו את מצב רוחו. עמיר הסכים ועשה כמיטב יכולתו להיות מארח חביב ונדיב. נסע עם אדריאן לירושלים, לכנרת ולנצרת, וכמעט מבלי משים התאהב בגבר הצעיר, השחום וטוב המזג, שהבחין מיד בהשפעה שיש  לו על מארחו ובלי שמץ של נקיפות מצפון פיתה אותו, וסחף אותו לרומן סוער, רווי סקס ואהבה. רק אחרי שאדריאן שב לארצו הבין עמיר כמה הוא מאוהב בו, והפציר בצעיר לחזור לארץ, מבטיח לו הרים וגבעות רק שיחזור.

אדריאן היה מוכן לחזור לארץ שהתחבבה עליו, אבל היה לו תנאי אחד קטן - שעמיר ייפרד מאשתו, יצא מהארון ויתחיל לחיות איתו בגלוי.

עמיר המבוהל סירב, ואדריאן צחק בפרצופו וניתק איתו את הקשר באכזריות נעורים ששיגרה את עמיר שוב לתקופת דיכאון נוראית.

במשך כמה חודשים נוראיים הוא השתרך בעולם אומלל ופזור נפש, מנסה להתגבר לבד על העצב שלפת אותו והצליח לעמוד בפיתוי להתאבד רק בזכות המחשבה על משפחתו, ואז החליטה אושרת שמאסה בדיכאונות הלא מוסברים שלו ולא הבינה למה הוא מתעקש לא לקבל טיפול להתגרש ממנו.

היא הודיעה לו את הבשורה כמה ימים לפני שמלאו לה שלושים ותשע. בנם הבכור היה כבר חייל, והילדים הצעירים יותר היו תלמידים בתיכון. הם היו נשואים כמעט תשע עשרה שנים, ומזה ארבע שנים, מאז שחזרו מהטיול הגדול באיטליה, היו להם מעט מאוד רגעים טובים יחד.

אושרת חפנה בעדינות את כפות ידיו של בעלה, אמרה לו ברוך שהיא לא יכולה לשאת יותר את החיים לצידו, שבגלל הדיכאון שלו חיי הנישואים שלהם הפכו למקור של סבל וכאב לכולם, ושהיא עדיין צעירה, עדיין רוצה לחיות ולאהוב, והיא מבקשת ממנו שייתן לה, לכבוד יום ההולדת שלה, גט כדי שתוכל לחיות בגלוי עם המאהב שלה.

"מאהב?" הזדעזע עמיר, "יש לך מאהב? ממתי?"

"כבר כמעט שנה. נפגשתי איתו בדיוק ביום שאדריאן עזב. אתה זוכר שהלכתי לבד לחתונה של הבת דודה שלי כי אתה הסעת את אדריאן לשדה התעופה? בחתונה פגשתי את אלכס ... הוא גרוש, והוא... אנחנו... הייתי רק ילדה כשהתאהבתי בך עמיר, מאז עברו עשרים וחמש שנים, אני אישה אחרת כיום, וגם אתה השתנית מאוד... אני אוהבת אותו והוא אותי, בבקשה, תן לי ללכת כי אני לא יכולה יותר."

"אבל הילדים." לחש עמיר, המום ופגוע, "איך את יכולה לעשות להם את זה?"

"שכחתי שהילדים כבר כמעט מבוגרים? עדיף להם לראות אותנו מאושרים לחוד, מאשר אומללים יחד. כבר דיברתי אתם, והם מבינים ותומכים בגירושים." אמרה אושרת, ומחתה דמעה.

עמיר נותר אילם, משותק מכאב ומעלבון כשהיא גילתה לו שכולם, כולל הוריה, יודעים שהיא אוהבת גבר אחר, וכולם חושבים שהיא עשתה למענו מעל ומעבר, וזכותה להתחיל את חייה מחדש, בלעדיו.

"אני מבקשת ממך, למען הילדים עמיר, בוא לא ניגרר למאבק גירושים מכוער, בבקשה." הפצירה אושרת, ועמיר שתמיד ניסה לעשות את הדבר הנכון, ומאז ומתמיד הציב את טובת משפחתו בראש מעיניו, נכנע והסכים.

הם מכרו את הדירה ואת הרכוש שצברו יחד, היא עברה לגור עם הילדים אצל אלכס ששכר למענם וילה רחבת ידיים, ובגיל ארבעים ושלוש מצא עמיר את עצמו חי לבד בדירה קטנה וריקה למחצה, בלי משפחה שתיתן לו  סיבה להמשיך לחיות.

הוא הלך לרופא, התלונן על קשיי הירדמות ועל דיכאון, והרופא נתן לו מרשם לכדורים פסיכיאטרים, ועוד אחד לכדורי שינה. משם הלך לעוד רופא והתלונן על כאבי גב וקשיי ריכוז, ושוב קיבל מרשמים לתרופות.

הרופא השלישי נתן לו עוד סוג של כדורים נגד חרדות ועצבנות, ושבוע אחרי הגירושים ישב עמיר בדירה הקטנה והמדכאת שלו, כתב מכתב התאבדות קצר ועצוב, מבקש מכול ידידיו ומכריו לסלוח לו ולא להאשים את עצמם במותו.

אחרי כך הוסיף עוד מכתב פרידה לילדיו ולגרושתו, כתב להם שהוא אוהב אותם, אבל הוא לא מסוגל לשאת יותר את הכאב, ולכן עליו ללכת, שם המכתבים במעטפות והניח אותן על שולחן המחשב, בלע בעזרת בקבוק וודקה את כל ערמת הכדורים שצבר, נשכב במיטתו וחיכה למוות שיגאל אותו מחייו האומללים, ויעביר אותו לעולם שכולו טוב.

 

עמיר ניצל ממוות בזכות כישרון הניווט של איתי, בנו הבכור. הוא הגיע ראשון בבחינת הסיום של קורס הניווט שעשה במסגרת שירותו הצבאי וקיבל בתור פרס חמשוש. מאחר וידע שאימו, בן זוגה ושתי אחיותיו הצעירות נסעו לחופשה בטורקיה החליט החייל הצעיר לעשות לאבא הפתעה, והגיע למשרד רואי החשבון, שם עבד עמיר בעשר השנים האחרונות, רק כדי לגלות שאביו התפטר מהעבודה לפני כחודש, ואיש מהקולגות שלו לשעבר לא שמע עליו מאז.

איתי המופתע התקשר לנייד של אביו, וקיבל רק את המשיבון, התקשר לדירתו וקיבל תא קולי. מודאג מאוד עמס החייל הצעיר את תרמילו על כתפו ותפס מונית לדירת אביו, עמד ודפק על הדלת שוב ושוב ולא נענה.

למזלו הוא שמר אצלו אי שם במעמקי התרמיל הצבאי את המפתח שנתן לו אביו, ואחרי חיטוט נמרץ מצא אותו בתוך תיק כלי הרחצה שלו.

פתח את הדלת, נכנס ומצא את אביו שוכב על מיטתו, לבוש רק בתחתונים, נושם נשימות איטיות וכבדות, בקבוק וודקה ריק מונח על השידה לצידו, וכמה חפיסות ריקות של תרופות מתגוללות סביבו.