זה לא אתה זה אני

החלטתי להיפרד מאסי אחרי שקוליה ומריו הביאו לנו את התמונות מהטיול בסיני. הידיעה שהוא ואני לא מתאימים ושזה ייגמר בבכי, (הבכי שלי כמובן), ליוותה אותי כל תקופת החברות שלנו שהייתה איומה ונוראה כשם שהייתה נפלאה ונהדרת. חשבתי על פרידה ממנו מהרגע שנפגשנו. תמיד ידעתי שככה זה ייגמר והכנתי את עצמי לצעד הזה מהיום הראשון שלנו יחד. התצלום שחרץ את גורל הזוגיות המופרכת שלי עם אסי היפה, היה הצילום האחרון שצילם קוליה לפני שעזבנו את החושה בה התגוררנו במשך החופשה. הוא היה כל-כך מרוצה ממנו עד שהגדיל ומסגר אותו לפני שהציג אותו בפנינו בגאווה. "מזכרת מטיול נפלא ומקיץ נהדר." אמר בחגיגיות והגיש לי את התמונה הצבעונית שחרצה את גורלי, מחייך כאילו עשה לי טובה ענקית והוא מצפה לשבחים. 

ברגע שהבטתי בה ידעתי שזהו, הפור נפל. אני לא יכול יותר לשאת את החיים הללו עם אסי – הבחור הכי יפה בעולם. אני חייב לעזוב אותו או שאצא מדעתי. ברגע שגמרתי אומר חשתי איך לבי נשבר בקרבי, אבל בעת ובעונה אחת נפלה עלי מעין שלווה נהדרת שלא חשתי כמותה מהרגע שעיני נחו לראשונה על פניו היפים. נכון, אסי הוא אהבת חיי, ידעתי שאתאבל על הפרידה ממנו זמן רב, אולי לא אתאושש ממנה לעולם, ובכל זאת היה לי ברור שאני לא יכול לשאת את זה יותר. אהבה זה חשוב, אבל השפיות שלי חשובה יותר. כבר באמצע הקיץ ידעתי שאני חייב לקום וללכת ממנו או שאצא מדעתי. התמונות הצבעוניות והמבריקות שצילם קוליה בטיול לסיני היו רק הקש ששבר את גב הגמל.
זה היה צילום חופשה טיפוסי שהציג חבורה עליזה, מגוונת וססגונית, כולם שזופים, חוץ ממני כמובן, כולם בבגדי ים מינימאליים, חוץ ממני כמובן, וכולם מחייכים מאוזן לאוזן, חוץ ממני כמובן.
במרכז התמונה עמדו מארגני הטיול, קוליה ומריו - הזוג הוותיק והנצחי - מחייכים ואוחזים ידים.
לשמאלם עמדו אדם ואיציק, הזוג הטרי ביותר, עדיין בשלב הדביק והחרמני, חבוקים ומתרפקים זה על זה, ומימינם התגודדו לני עם שתי המחזרות הצעירות שלה שהתחרו על ליבה ללא לאות ובכל זאת הצליחו לשמור על ידידות אחת עם השניה.
אסי ואני היינו בחזית התמונה, יושבים על כסאות נוח צבעוניים כדי לא להסתיר את השאר.
אני בלטתי בתוך הקבוצה הזו כמו בוהן פצועה - לבנבן ושמנמן, שערי האדמוני בוהק בשמש, לבוש בחולצת טריקו לחה שהבליטה ביתר שאת את עגלגלות בטני. ברכיי הורדרדות מזדקרות מבעד למכנס שלושה רבעים רחב עם דוגמא צבעונית מגוחכת, פני קפוצות כנגד השמש, נראה לא שייך ולא מתאים לצידו של אסי היפה והזהוב שהניח יד גדולה ושזופה על כתפי, אבל הפנה את פניו לעבר אדם השחום ודק הגזרה וצחק. הפרופיל היפיפה של אסי הובלט היטב על רקע שדיה הקטנים והשזופים של ענתי שבילתה את כל החופשה ערומה. כולם בצילום נראו מאושרים כל-כך - אסי ואדם צחקו ממשהו שאיציק אמר, קוליה חייך שבע רצון כי הספיק לרוץ ולעמוד עם כולם אחרי שהפעיל את המפסק האוטומטי של המצלמה, מריו חייך כי לני בדיוק נישקה את קרחתו המבריקה, והמעריצות המחזרות שלה חייכו כי היו נערות חייכניות מטבען.
רק אני לא חייכתי, לטשתי מבט בעינית המצלמה, עיני מצומצמות כנגד זוהר השמש והיה ברור שאני לא חלק מהחבורה העליזה סביבי. ידו של אסי המונחת על כתפי נראתה לא שייכת ולא במקום. לכל מי שהתבונן בתמונה הזו היה ברור שהג'נג'י השמנצ'יק והלא שזוף שתקוע שם הוצא מהקשרו וצריך ללכת.
חיכיתי עד שאסי יצא למשמרת הערב שלו במלון, כתבתי לו פתק פרידה עמוס קלישאות לעוסות עד דק – זה לא אתה, זה אני. שנינו יודעים שאנחנו לא מתאימים ועדיף שניפרד, אני אשאר תמיד הידיד שלך, אבל אני חייב לעזוב אותך - הצמדתי אותו למקרר והלכתי.
לתת לו נשיקת פרידה אחרונה לפני שהוא עלה על אופניו בדרכו לעבודה בלי לגלות שאני עומד להסתלק מחייו לתמיד היה החלק הקשה. מה שבא אחר-כך – לארוז את התרמיל עם כמה בגדי קיץ הכרחיים (את כל שאר בגדי דחפתי למזוודה ענקית והחבאתי אותה מתחת למיטה), כבר היה קל יחסית.
החלטתי שאת הימים הראשונים מחוץ לבית אבלה אצל מיקי ושגיא, ואחר-כך נראה. מיקי ושגיא היו בחו"ל ואני קיבלתי מפתח כדי שאוכל לטפל בעציצים ובדואר שלהם ולהאכיל את דגי הזהב.
הם עמדו לחזור בסוף השבוע הבא והיום היה יום שלישי. היו לי בדיוק עשרה ימים לשכור איזה חדר או דירה קטנה ולהתארגן.
זרקתי את התיק בדירה המאובקת שלהם, פיזרתי כמה גרגרים באקווריום, השקיתי את הגרניום באדניות ויצאתי לקנות לי משהו לאכול.
סוף סוף אוכל לקנות את האוכל הלא בריא, המשמין והמנחם שאני אוהב בלי להתחשב בטעם של אסי חולה הבריאות הפאנטי חשבתי לעצמי במרדנות, אבל כשהגעתי לסופר הפתוח בלי הפסקה מצאתי את עצמי קונה את סוג קורנפלקס הבריאות שהוא אוהב כי כבר התרגלתי לטעם שלו, ואת מעדני החלב הטבעיים והלא מתוקים החביבים עליו כי המחשבה על כל הסוכר והשומן הזה הגעילה אותי פתאום, ובניגוד גמור להחלטתי הראשונית להתפטם בלחמניות מתוקות קניתי את הלחם האורגני השחור הפרוס שהוא נהג להכין ממנו כריכים בשבילי כשיצאתי לעבודה.
אני חושב שזה היה הלחם הזה, לחם שחור וגס שעלה יותר מלחמי הג'בטה היוקרתיים והטעימים ששבר אותי. הדמעות החלו לטפטף עוד במדרגות ועד שסידרתי את כל המצרכים במטבח הן הפכו לשיטפון.
כל דבר שהבטתי בו או חשבתי עליו הזכיר לי את אסי. כמה יפה הוא, כמה חמוד, כמה נפלא התייחס אלי, ואיזה מגעיל אני שהשארתי לו רק כמה מילים יבשות וקרות כדי שיבין שאני הולך ולעולם לא אשוב עוד.
במכתב הפרידה התמציתי שלי, לא ניסיתי אפילו להסביר לו למה אני הולך, כי איך אפשר להסביר דבר כזה? הוא בחיים לא יצליח להבין איך זה מרגיש להיות אחד כמוני שחי עם בן אדם מדהים כמוהו. ההבדלים הללו בין גופו השרירי והחטוב ופניו המסותתות כשל פסל יווני, לבין גזרת הקיטבג השמנמנה שלי ופרצופי העגלגל שאפשר להגדירו כספק חמוד ספק מצחיק - וגם זאת רק בתנאי שהמתבונן בו הוא אדם טוב לב וקצת שתוי והאור קלוש במיוחד - מעולם לא נקלטו אצלו. כשהוא התקשר אלי אחרי הערב שביליתי במועדון הרועש והמבהיל אליו נגררתי בעל כורחי ע"י לני ומיקי שהיו נחושים בדעתם ללמד אותי לרקוד, חשבתי בכלל שהוא מישהו אחר, ורק אחרי שנפגשנו פנים אל פנים הבנתי שלא קבעתי פגישה עם פרח הקיר הביישן והצנום שעמד לצידי כל הערב ושתק, אלא עם הבחור הכי יפה בעולם - הפנטזיה הרטובה שבלעתי במבטי כל אותו ערב אומלל.
כשאמרתי לו כמה ימים אחר-כך שאם הייתי יודע באמת עם מי אני מדבר אז, בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, מעולם לא הייתי מגיע לפגישה כי בטח הייתי חוטף התקף לב מרוב בהלה והיו מוצאים את גופתי הקפואה ליד הטלפון - פי פעור בתדהמה אילמת, עיני יוצאות מחוריהן מרוב בהלה והשפופרת עדיין לפותה בכף ידי המתה.
הוא חשב שאני מתבדח וצחק ואני צחקתי יחד איתו ולרגע חשבתי שאולי... שאם אתאמץ מספיק... אבל כמובן שזה לא קרה. שום מאמץ לא היה משנה את העובדה שאסף קורן המכונה אסי היפה ואני – יורם רוזנברג המכונה רוזי הג'ינג'י - לא אמורים להיות יחד באותה מיטה.
מהרגע הראשון שראיתי אותו חשבתי שהוא הבחור הכי יפה בעולם. הוא רקד במרכז חבורה גדולה של גברים צעירים ומדהימים, כולם שריריים ומטופחים, חטובים לתפארת ורקדנים מעולים, אבל הוא בלט מבין כולם בעורו הזהבהב, בחן תנועותיו ובפניו היפות ומלאות ההבעה.
כמובן שלא הצלחתי לרקוד בצפיפות וברעש ששררו שם. תפקדתי כפרח קיר צנוע, מצטופף בין שאר פרחי קיר מבוישים כמותי, מביט בעיניים כלות בבליינים סביבי, מתרכז בעיקר בחבורת הרקדנים במרכז הרחבה, וככל שהזמן חולף מתמקד יותר ויותר בו.
אחר-כך הוא סיפר שהבטתי בו בריכוז כה עז עד שחש כאילו מבטי חורך את עורו.
"רקדתי רק בשבילך." סיפר לי למחרת, ונעלב כשחייכתי בחוסר אמון.
הוא העז לבקש את מספר הטלפון שלי ממיקי רק אחרי שהסתלקתי משם עם לני. כשהתקשר למחרת אמר בהיסוס מבויש שהוא ראה אותי אתמול בלילה במועדון ואם הוא לא טועה גם אני הסתכלתי עליו ואולי ארצה להיפגש אתו.
הסכמתי כי לא היה לי שמץ של מושג שמדובר ביפיפה הזהוב שרקד כל-כך יפה במרכז המועדון, הייתי בטוח שאני מדבר עם הצעיר הביישן שנצמד לקיר לצידי וחייך לעברי חיוך מתנצל מפעם לפעם.
הצעיר ההוא לא השאיר עלי שום רושם מיוחד ובקושי זכרתי את פניו, אבל מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שמשהו טרח לבקש את מספר הטלפון הרגשתי מוחמא ואסיר תודה, וחוץ מזה לא היה לי משהו טוב יותר לעשות באותו ערב וגם, למה להכחיש, לא היה לי מושג איך להתחמק מהמחזר המפתיע הזה כי לא היו לי עד כה שום מחזרים.
ברגע שראיתי את אסי יושב על הספסל בגן מול בית הקפה שם נדברנו להיפגש חשבתי שאני חולם. עד שהוא קם ולחץ את ידי הייתי משוכנע שמדובר בצירוף מקרים מוזר שגרם לו להגיע לפגישה שלי עם פרח הקיר הביישן.
לקח לי כמה דקות של מבוכה ובלבול לקלוט שאין פה שום טעות, הוא הבחין בי אתמול בלילה במועדון, ובמקום להימלט בצריחות אימה מהיצור המכוער הזה שמחלל אותו במבטו העורג הוא טרח להשיג את הטלפון שלי ואפילו התאמץ להתקשר וליזום פגישה.
אז הוא סיפר לי שרקד כל הערב רק כדי להרשים אותי ושהתאכזב מאוד לראות איך הסתלקתי משם אחרי זמן קצר כל-כך.
"קצר?" התפלצתי, "הייתי שם כמעט שלוש שעות, מזל שלני הרגישה לא טוב ורצתה הביתה."
"כן, ראיתי אותך עוזב איתה ופחדתי שאתה והיא בעצם יחד ואני סתם... הגיידאר שלי די נדפק כשאני מתלהב ממישהו." סח לי אסי בקול נוגה ושילב את אצבעותיו בשלי.
לא יכולתי להסתיר את פליאתי. "אתה מתכוון אלי?"
היצור המדהים הזה מתלהב ממני?
"בטח." אמר אסי והעביר יד מרפרפת על שערי שהוא הדבר היחיד אצלי שאפשר להחמיא לו בתנאי שאתה לא נגעל מג'ינג'ים. "אתה כזה חמוד, אפשר לקרוא לך רוזי?"
"למה שתרצה לקרוא לי בכלל?" שאלתי בנימה הצינית הזו שאני מאמץ כדי להגן על עצמי מפני העולם העוין. (לא שאסי היה עוין, נהפוך הוא, אבל כבר התרגלתי ליחס עוין מבחורים יפים כמותו וההרגל נעשה לי טבע שני).
"ככה." אמר אסי ונצמד אלי עוד יותר.
"ככה זה לא תשובה." עניתי לו את התשובה שאני עונה תמיד לליטל - האחיינית המתוקה שלי שאוהבת לענות ככה על כל שאלה.
ליטלי רק בת שלוש והיא צוחקת כשאני אומר לה שככה זה לא תשובה, אבל אסי לא צחק אלא כרך את זרועו סביב כתפי, משך אותי אליו ונישק אותי על פי.
מה שקרה אחר-כך נותר מעורפל בזכרוני, אם כי אני יודע שזה היה לוהט, נעים ומיוזע, ושאם היינו ממשיכים בקו הזה היינו עלולים לגמור בתא מעצר, ובצדק.
יש גבול למה שאפשר לעשות על ספסל באמצע שדרות רוטשילד גם אם השמש כבר כמעט שקעה והאביב מבשם את האוויר בניחוחות שאי אפשר לעמוד בפניהם.
"אסי, אם לא תפסיק מיד המלצרים מהקפה ממול יתיזו עלינו מים מהצינור שלהם כדי לקרר אותנו." אמרתי אחרי שהצלחתי בניסי ניסים לאסוף את עשתונותיי האבודים שהתגוללו, מיוחמים וחסרי בושה מתחת לספסל ההוא הזכור לטוב.
אסי גנח, הניח את ראשו על כתפי והתחנן שנלך מיד ועכשיו לדירה שלו שנמצאת לא רחוק מפה, ברחוב אנג'ל. קמנו והלכנו ובאמת הדירה שלו הייתה קרובה מאוד, אבל לקח לנו המון זמן להגיע כי עצרנו כל כמה דקות להתנשק. בטח תקפצו עכשיו ותשאלו מה פתאום? ומה קרה לכל ההסתייגויות שלי בקשר להבדלים העצומים ולחוסר ההתאמה הכל-כך בולט ביני לבינו?
שאלה טובה מאוד. התשובה אליה בלטה ממכנסי וגם ממכנסיו של אסי. פשוט, היינו חרמנים בטירוף והמוח של שנינו לא עבד ברגעים הללו. ככה הסברתי לעצמי אחר-כך את התופעה המדהימה הזו – אני על משמני הורדרדים והמנומשים ופרצופי העגול וחסר החן, והוא על כל תפארת מדהימותו השרירית, זהובה, חטובה ומהממת, מותכים יחד על המיטה שלו ולא מצליחים להתנתק זה מזה במשך שלושה ימים תמימים.
כידוע אפילו לג'ובניק צנוע כמוני, לכל שבת יש מוצאי שבת (ואם כבר מדברים על צבא אז אסי היה בסיירת מבצעית וסודית אחת שאסור להגיד עליה כלום, ואני הייתי פקיד בשלישות בחיל אוויר), ובסוף היינו חייבים לקום מהמיטה ולקנות משהו לאכול ואולי לנשום קצת אוויר צח.
בפעם הראשונה שהלכנו יחד לסופר שרר בחוץ ערב אביבי ריחני ומושלם. הלכנו לאט, שותקים שתיקה נוחה של שני אנשים שנוח להם זה עם זה גם בלי מילים ושאפנו מלא ראותנו אוויר תל אביבי שהיה צח ונעים עד להפתיע.
אני זוכר ששתקתי וניסיתי להמציא תירוץ סביר לבוס שלי שכבר שלושה ימים לא זכה לראות את פרצופי במשרד, ואילו אסי הודה אחר-כך ששתק כי ניסה לנסח במוחו שאלה אחת פשוטה שמשום מה פחד לשאול אותי.
רק כשחזרנו הביתה עמוסים בשקיות מלאות כל טוב, (אני מופתע בשקט ביני לבין עצמי איך התחלקנו בטבעיות חסרת כל מבוכה בחשבון), הוא אזר די אומץ, וכשעצרנו לנוח בין הקומה הרביעית לחמישית (הוא גר בשישית והמעלית תמיד מקולקלת כשאתה מגיע עם שקיות עמוסות להתפקע - חוק מרפי, אתם יודעים איך זה), הוא שאל פתאום בחיפזון ביישני ובלי להביט בפני מה דעתי שאולי... ואם בין כה נגמרת לי השכירות בדירה שלי... אז אולי?
"בסדר." אמרתי מיד כדי לחסוך לו את הגמגום וחוסר הנעימות, יודע באותה דרך פלאית שבה אנחנו יודעים דברים כאלו שבדרך מהסופר הביתה הספקתי לעבור משלב של התאהבות חרמנית חסרת מעצורים לאהבה עמוקה אמיתית וחסרת מרפא אל הבחור היפה מדי הזה שהיה כל-כך מתוק ועדין ומתחשב, ופלא פלאים - אפילו ביישן.
"אין לבן אדם שנראה כמוך שום זכות להיות ביישן." הייתי נוזף בו.
"זה גנטי, אני לא יכול לעשות כלום נגד זה, נולדתי ככה." הוא היה צוחק, ועם הזמן זו נעשתה התשובה הקבועה שלנו לכל דבר שהעסיק אותנו באותם ימים של אושר.
מצחיק מה העסיק אותנו באותו אביב ראשון ואיזה שאלות משונות שאלנו זה את זה. הוא רצה לדעת למה יש לי נמשים מתוקים כל-כך על הגב והבטן?
אני שאלתי למה יש לו שביל שער בהיר ומקסים ומחרמן שמוביל הישר מהטבור המתוק שלו אל חלציו, והוא התעניין למה אני חייב להטריף אותו בנשיקות לאורכו של כל השביל הזה אל האושר לפני שאני מואיל לגאול אותו מייסוריו? ולמה יש לי עור רך וורוד ומשיי שהוא לא יכול להפסיק לגעת בו? ולמה אני טעים כל-כך כאן, וכאן וכאן?
אני טעים? אתה הרבה יותר טעים. בעיקר כאן וכאן ושם ו...
היינו שוקעים באורגיות של טעימות וליקוקים ומציצות, ובסוף לא יודעים כבר איפה הוא מתחיל ואני נגמר.
ואז הייתי קם להתגלח, או להשתין, ועושה את הטעות הטיפשית של להסתכל בראי ורוחי הייתה שוב נופלת.
מה אתה עושה רוזי? דביל שכמוך. הייתי שואל את פרצופי המכוער הנשקף אלי בראי, והפרצוף הזה, המתנוסס מעל לגוף שלא יעזור כמה דיאטות והתעמלות אכפה עליו יישאר לעולם גוצי ושמנמן ומנומש, היה מחזיר לי מבט עגום ומסביר לי שאין מה לעשות, זה גנטי - ככה נולדת.
כדי להתחמק מהרגעים הללו פתחתי שיטה של התגלחות בלי להביט ישירות בפני, ושכללתי את טכניקת היציאה שלי מהבית מבלי לסקור את עצמי בראי הגדול שתלה בכניסה.
לשמחתי הרבה אלו היו שתי המראות היחידות בדירה של אסי שעד מהרה התרגלתי לחשוב עליה כביתי.
לפעמים אני חושב שאם הוא היה תואם לקלישאה (שרוב הזמן היא גם פקט בשטח), ובאמת היה טיפש כמו שהוא היה יפה היה לי קל הרבה יותר.
אולי לא הייתי אוהב אותו כל-כך, אבל בטוח שקצת טיפשות ואטימות מצידו היו מקלות עלי מאוד.
לרוע המזל הוא היה יותר מסתם פרצוף יפה. הוא היה גם חכם, ונבון, ורגיש, ופיקח, ודק אבחנה כאחרון החנונים רעי התואר השורצים באפלולית חדרם בלי שאף אחד יסכים לעשות להם טובה ולענות לכרטיס שפתחו באטרף.
הוא הבין הכל בלי שהייתי צריך להסביר יותר מדי - הבין למה אני מתבייש ללכת לחדר כושר, הבין למה אני מעדיף לצאת איתו לריצה רק בלילה, למה אני מתאמץ להתעמל ולשמור על משטר אכילה בריא יחד איתו למרות שאני מתגעגע לעוגות וממתקים, למה אני מתחמק מפגישות עם החברים היפים השריריים והמחוטבים לתפארת שלו (אבל אף אחד מהם לא היה יפה ומתוק כמותו), הבין וניסה לעזור ולהקל עלי ככל יכולתו, אבל מה אפשר לעשות נגד הטבע?
הגנים – אבני המשחק של אלוהים - זה מה שקובע איך אנחנו נראים ואף אחד לא יכול עליהם.
האביב הריחני והענוג התפוגג לאיטו לתוך להט הקיץ והאידיליה הקטנה והמתוקה שלנו הלכה והתפוגגה תחת אור השמש הלוהטת.
זה התחיל במריבה האיומה הראשונה שלנו אחרי שהלכנו לים בפעם הראשונה. ולפני שאספר על המריבה הזו אני רוצה להצהיר שאני התחלתי ואני אשם בהכל. אל תאמינו לאסי שלוקח חצי מהאשמה על כתפיו וכועס על עצמו שלא היה רגיש ולא הבין אותי והתנהג כמו חמור ים תיכוני מצוי שמעולם לא נשרף מהשמש כמוני.
ג'ינג'ים ושמש לא הולכים טוב יחד, זה עובדה ידועה, אבל היה בכך יותר מזה. הבעיה הייתה החברים של אסי – ילדי קיץ יפים שזופים ושריריים ששפת הים הייתה הנישה הטבעית שלהם. ברור שאני לא השתלבתי שם. הרגשתי שמן, מכוער וחשוף באור החזק שהבליט את כיעורי במלוא הדרו.
אחרי שסבלתי שעתיים מתחת לשמשיה, מזיע בתוך החולצה שלא העזתי לפשוט, מורח שוב ושוב קרם שיזוף עם מקדם הגנה גבוה עד גיחוך על רגלי השמנמנות והמנומשות, הגיעו מים עד נפש. ידעתי שאם אני לא הולך הביתה מיד, יהיה סופי כסופן של המדוזות שהוצאו מהמים והושארו להתייבש בחול ליד סוכת המציל.
שמתי את נפשי בכפי והידסתי בחול החם שהכאיב לכפות רגלי עד שהגעתי לאסי ששיחק מטקות עם בחור שחום וזריז אחד בשם אדם. עד שהגעתי אליו נטפתי זיעה והרגשתי דביק ומגעיל בעוד שאסי, זיעה מבריקה על שריריו המושלמים, נראה סקסי ומעורר תאבון בבגד הים הזעיר שלו.
"אני חייב ללכת הביתה אסי, אני מתייבש פה." ניסיתי ללחוש לו בדיסקרטיות. כן, בטח. לך תנסה להיות דיסקרטי על שפת הים התיכון, הצחקתם אותי.
אחרי ששנינו התקררנו הבנו שזו הייתה סך הכל אי הבנה אחת גדולה ומטופשת. אני התכוונתי פשוטו כמשמעו שאני מתייבש תחת להט השמש ורוצה מקלחת קרירה בבית, והוא הבין שאני כועס עליו שהוא מבלה עם חבריו ומזניח אותי.
הוא ניסה לשכנע אותי לפשוט את החולצה ולהצטרף למשחק הפריזבי העליז שהתארגן בין הבנים לבנות (אפילו אסי כבר הבין שעם הקואורדינציה הלקויה שלי כל המפקיד בידי מטקה וכדור גומי קטן מסתכן בנפשו) ואני רק רציתי גג מעל לראשי ומים מתוקים וקרים זורמים על עורי הצרוב.
ניסיתי להסביר שאין צורך שהוא יבוא איתי הביתה, אני אלך לבד, אבל הוא עם הראש הפולני שלו (אני לא כועס, זה גנטי, אין למדע תרופה נגד הקטע הזה) הבין שאני כועס עליו, ונעלבתי כי לא שותפתי במשחק. בסוף נמאס לנו לתפקד כטלנובלה של החבר'ה והלכנו הביתה בשתיקה זועמת.

עד הערב כבר התפייסנו כמובן. סקס פיוס הוא דבר נהדר וכל אחד צריך לחוות אותו כמה שיותר פעמים בחיים, אני ממליץ. רק אחר-כך כששכבנו יחד במיטה, מפויסים ורווי סקס התחלנו לדבר באמת. כל אחד הסביר לשני מה הוא חשב, ורק אז קלטתי שאסי המדהים שלי, החכם והמתוק, סובל מכתם עיוור כשזה נוגע להופעה שלי.
מאיזו סיבה עלומה הוא פשוט לא רואה מה שרואים כולם - כולל עיוורים, פסחים, חרשים ושוטים - שהוא הבחור הכי יפה בעולם ואני סתם ג'ינג'י שמנמן שבתאורה קלושה מצליח להראות ספק חמוד, ספק מצחיק, אבל במבט בוחן נראה כמו ג'ינג'י שמן ומכוער.
מדהים איך הוא פשוט לא ראה את זה.
"לדעתי אתה מתוק, וחמוד, ונהדר ומאמם." הוא ענה כל פעם שניסיתי לפקוח את עיניו, או לפחות להבין איך זה שבן אדם פיקח וטוב טעם כמותו לא מבין שאני והוא זה שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו.
"מה אתה עושה עניין כזה מהצורה שלי ושלך?" התרגז עלי אחרי עוד נאום שבו ניסיתי להסביר לו מה הבעיה שלי, "מה זה חשוב בכלל? וחוץ מזה הופעה חיצונית זה דבר גנטי, אף אחד מאיתנו לא אחראי לצורה שלו."
"אבל תראה איזה שמן ומגעיל אני!" צעקתי מיואש. הייתה לי זכות להיות מיואש, אחרי שבועות ארוכים של מאמצים והרעבה ירדתי בקושי חמשה ק"ג, ושום רמז לריבועים בבטן לא הסתמן על כרסי הורדרדה. על תיאור התלתלים האדמדמים שיש לי על החזה אני מעדיף לדלג לטובת שלוות נפשם של קוראי ידועי הסבל.
אסי המתוק שלי, הוא באמת ניסה והשתדל. הוא אמר את כל מה שצריך להגיד, והיה אבירי ומתוק ואדיב ואוהב, אבל שום דבר לא עזר, ככל שהקיץ התקדם ושבר שיאים חדשים של חום לחות וגועל נפש מצבי הנפשי הלך והחמיר.
נכון גם בעבר לא הרגשתי יפה, או אפילו שבע רצון מהופעתי, אבל תמיד השלמתי עם הצורה שלי וחייתי אתה, אולי לא בשלום, אבל בשלווה יחסית.
מהרגע שהתחלתי לחיות עם אסי נעלמה שלוות הנפש שלי והרגשת הכיעור הלכה והתגברה בתוכי עד שהפכה למפלצת שבלעה כל חלקה טובה שעוד נותרה בי.
די היה במבט חטוף בהשתקפותי בחלון ראווה, או אפילו בחלון מכונית חולפת כדי לשלוח אותי אל מעמקי הדיכאון. היינו יחד במשך כל אותו קיץ והמצב הלך ורע ככל שהקיץ התלהט. כל מגע של גופי הרופס בגופו המוצק והגברי, כל ליטוף, כל חיבוק, כל מחוות חיבה מצדו, גרמו לי להרגיש עוד יותר מכוער ומגעיל. ידעתי שזה טירוף ושאני הורס במו ידי את הדבר הכי חשוב, יפה ונהדר שקרה לי אי פעם, אבל לא יכולתי לשלוט בהרגשה שאני מכוער, ושהחיים לצד הבחור הכי יפה בעולם גורמים לי להיות מכוער עוד יותר.
ניסיתי להסביר לו את הרגשתי בלי להעליב אותו, אבל אסי שהיה יפה מרגע שנולד, וקיבל את המתנה הזו בטבעיות, לא הבין על מה אני מדבר בכלל, ולמה אני עושה סיפור כזה גדול מהצורה שלי. "אז חיצונית אנחנו שונים זה מזה, אז מה?" היה מתפרץ בזעם כששוב סירבתי בתוקף ללכת אתו לסרט, או לביקור אצל חברים. "למה זה מפריע לך כל-כך?"
"זה מפריע לי אסי כי לידך אני מרגיש מכוער וזה משתק אותי. אני מצטער, אני לא יכול לשלוט בזה." הייתי מנסה לפייס אותו. היינו רבים ואחר-כך שוב הולכים למיטה כדי להשלים, אבל אחרי ששיא הקיץ עבר והימים החלו להתקצר אפילו הסקס איבד את כוחו לתקן הכל.
זה קרה באשמתי, אני מודה בכך, אסי נשאר אותו אסי מדהים, יפה ומתוק, שהיה מוכן לעשות הכל, ולנסות הכל כדי לגרום לי עונג במיטה, אבל אני כבר לא הייתי מסוגל להיענות לו באותה התלהבות ראשונית. למרות שאהבתי אותו בדיוק כמו בהתחלה, אם לא יותר, עשינו אהבה לעיתים רחוקות יותר ויותר, ורק בחושך ובגנבה.
יותר לא היו ההשתוללויות המטורפות של פעם. הפסקנו לבלות שעות ארוכות במיטה, השעות הפנויות שלנו שפעם היו קודש לסקס ואהבה התבזבזו על מריבות וויכוחים.
כשהחל הסתיו והחמסינים של עונת המעבר התחילו לשגע אותנו הציע אסי שנצא לחופשה בסיני. בהתחלה סירבתי, חששתי שזה יהיה עינוי בשבילי ובשבילו, אבל נכנעתי לבסוף להפצרותיו של אסי, שביקש ונדנד והתחנן. אני מודה שהיו רגעים במשך החופשה שחשבתי שאולי הוא צדק ואני טעיתי – המדבר הכביר שסביבנו גימד אותנו וגרם לבעיות שלנו להראות פעוטות וחסרות חשיבות. חנינו על שפת הים בכפר נופש קטן ומבודד, רק אנחנו וקומץ נבחר של החברים הטובים שלנו שכבר הכירו אותנו היטב, ושם, במקום הצנוע והשליו הזה, הצלחתי לשכוח מדי פעם שאני מכוער ומגעיל והנחתי לעצמי ליהנות מהשקט מהכיף ומאסי היפה שלי שפינק אותי ודאג לי והראה לי כמה הוא אוהב אותי בלי שום קשר לצורה שלי ושלו.
אולי הכל היה מסתדר אם היינו יכולים להישאר שם לנצח, אבל כמובן שזה היה בלתי אפשרי, היה עלינו לחזור לתל אביב, לדירה הקטנה והמעוצבת שלנו, לרחובות המוכרים, למסיבות, למועדונים ולבתי הקפה הקטנים והחמודים שתמיד פגשנו בהם את אותם המכרים והידידים שמבטיהם קפצו ממני אליו וממנו אלי ובטאו בלי מילים את השאלה – מה אחד שנראה כמוך עושה עם הבחור הכי יפה בעולם?

 

מה שלא הבאתי בחשבון היה שאחרי הפרידה ממנו, אחוש ייסורי מצפון קשים שיטרדו את השלווה שהשתוקקתי אליה נואשות כשהייתי איתו.
הרגשתי נורא כל פעם שחשבתי על תחושתו כשחזר לבית הריק ולמכתב המגעיל שהשארתי לו. השתוקקתי לנחם אותו ולהתנצל, אבל לא ידעתי איך.
לא עזר שאמרתי לעצמי שאם הייתי נשאר עוד קצת הייתי יוצא מדעתי ואז היה נגרם לאסי סבל רב יותר.
למרות שידעתי שעדיף שעזבתי ככה, מרצוני, ולא כמשוגע מזיל ריר שאחים רחמניים כופתים בכותנת משוגעים ומשליכים לתא מרופד, המשכתי להרגיש אשם ואומלל ולדאוג לאסי.
השבוע בלעדיו היה איום ונורא - שבוע של בדידות קשה וחמסינים זוועתיים של עונת מעבר. הייתי לגמרי לבד והיחידים שאירחו לי לחברה היו דגי הזהב של מיקי ושגיא.
בימים התרוצצתי לחפש דירה ולא הצלחתי למצוא שום דבר נורמלי, ובלילות הסתובבתי חסר מנוחה ואומלל ברחובות, סובל מחוסר שינה, מיסורי מצפון ומגעגועים צורבים לאסי.
מוזר, שכשחשבתי עליו באותו שבוע בודד (מה שקרה בערך 99% מהזמן), לא חשבתי על היופי שלו אלא התגעגעתי לדברים הקטנים שהוא היה אומר ועושה, דברים שלא היו קשורים בכלל למראה המדהים שלו.
חשבתי על המגע של הזיפים שלו על כתפי כל בוקר, על הצורה המצחיקה שבה הוא היה אוכל את יוגורט הבריאות שלו – מלקק את הצד הפנימי של המכסה בלשונו ואחר-כך חופר בעדינות בתוך היוגורט ושופך לגומה דגני בוקר מלאים סיבים בריאותיים, ואיך הוא היה חוזר מזיע ומתנשף מריצה וחולץ את נעלי ההתעמלות שלו בלי לפתוח את השרוכים.
לפעמים התגעגעתי כל-כך עד שהצטערתי שלא סחבתי לו את אחת מחולצות הטריקו הבלויות שהוא נהג לישון בהן כדי שלפחות הריח האהוב שלו יישאר איתי עוד קצת, מצד שני אולי עדיף להיגמל ככה, בבת אחת ולא לסחוב את הכאב הזה עוד קצת ועוד קצת.
גם בלי מזכרות ממנו הייתי קרוב מדי להישבר. כל פעם שהייתי רואה מרחוק מישהו שרק הזכיר במשהו את אסי, הייתי מקבל דפיקות לב ורעידות בברכיים.
פעם ראיתי מעבר לרחוב את קוליה ומריו שנעצו בי מבטים נדהמים וברחתי משם כל עוד רוחי בי לפני שיספיקו לדבר איתי ולספר לי מה שלום אסי. אני לא יודע מה הפחיד אותי יותר - שיספרו לי שהוא בסדר גמור וכבר שכח אותי ויש לו אחר, או שהוא אומלל ומתגעגע אלי נורא והוא מסתובב ברחובות חסר מנוחה ועצוב כמוני.
ביום שישי הראשון שלי בלי אסי, ידעתי שאני חייב לעשות משהו דראסטי או שאשבר והחלטתי ללכת לפאב. אולי לכם זה נראה דבר די רגיל - להיכנס לפאב ביום שישי בערב - אבל לאחד כמוני שמקבל הנג אובר רק מלראות אחרים שותים, מדובר בצעד רב משמעות.
ישבתי ליד הבר, שתיתי קצת בירה ושבתי לענות את עצמי בדילמה חסרת הפתרון - מה עדיף : אסי מאושר ופורח בזרועות גבר יפה כמותו שהולם אותו כפי שאני לא אצליח לעשות מעולם, או אסי לא מגולח, פרוע ואדום עיניים שלא מצליח להתגבר על אובדני. לא הייתה לי תשובה, שתי האפשרויות היו איומות ונוראות באותה מידה.
שקלתי אם להזמין עוד בירה או לעבור למשהו רציני יותר כשהדלת נפתחה ואסי נכנס פנימה מלווה באדם ואיציק שפסעו משני צדדיו כשומרי ראש.
"אמרתי לך." הכריז אדם בשביעות רצון, "אין מצב שהוא יכניס רגל לאיזה פאב בתל אביב בלי שאני אקבל דיווח ישיר".
ומיד הם נאספו סביבי כאילו שהייתי פושע נמלט שיש להביאו לדין וצריך לשמור עליו שלא ימלט לפני שיגיעו השוטרים.
"אתה לא מתבייש?" נזף בי אדם באסרטיביות שיש רק לבחורים יפים שלא חשוב כמה יאכלו תמיד יישארו דקי גזרה.
"באמת הגזמת." הוסיף איציק והושיב את אסי לידי, מביט בי במבט נוזף ומצליח להראות מתוק וכועס באותו הזמן.
אסי לא אמר כלום, רק צנח על שרפרף הבאר מימיני והביט בי בעיניו הכחולות, היפות כל-כך. הוא נראה עייף, לא מגולח ועצוב, והוא היה צריך להסתפר, דבר שרק גרם לו להראות יפה עוד יותר.
"אני יודע, אני נראה זוועה." אמר בהתנצלות ולקח את ידי בידו הגדולה והחמה, מחליק על לחיי בכף ידו השנייה. "רזית נורא, חמוד." אמר ברוך והציץ בעיני במבט מודאג, "אתה בסדר? אתה מרגיש טוב?"
"לא." אמרתי וקמתי כדי לברוח משם, "אני מרגיש נורא אסי." ומיד התפרץ ממני הבכי שהיה עצור בתוכי כל השבוע, ומזל שאסי מיהר וחיבק אותי חזק, מניח לי להסתיר את פני בחזהו.
"יש לך מישהו אחר רוזי? בגלל זה עזבת אותי?" שאל אסי אחרי שנרגעתי קצת והרים את סנטרי כדי להציץ בפני.
הבחנתי שגם הוא בכה, ריסיו היו רטובים ועיניו היו לחות, דבר שהבליט עוד יותר את הצבע הכחול המקסים שלהן.
בראי שמאחורי הברמן המלשין, ראיתי את ההשתקפות שלי ושלו - שני בחורים לא מגולחים מסתכלים זה בזה בעיניים דומעות, נאחזים אחד בשני כאילו הם האנשים האחרונים עלי אדמות.
זה היה מחזה נוגע ללב ומגוחך כאחת.
"אתה חושב שבגלל זה הלכתי, כי יש לי אחר? איזה טמבל אתה אסי."
"אז למה עזבת?" הידק אסי את ידיו סביבי עוד יותר חזק.
"כי התאהבתי בבחור הכי יפה בעולם וזה הפחיד אותי עד מוות." הסברתי.
"זו התשובה הכי טיפשית ששמעתי בימי חיי." אמר אדם בבוז.
"אתה צודק, אני טיפש." הסכמתי איתו ונישקתי את אסי שמיהר לנשק אותי חזרה.
"אם תשאלו אותי, שניכם מטומטמים." נשף הברמן בזעף, "לכו תשיגו לכם חדר, זה פאב פה, לא חדר חושך."
"אנחנו הולכים, אנחנו הולכים, מלשין אחד." אמרתי ונתתי לו טיפ ענקי לפני שיצאתי שלוב ידיים עם אסי.
כדי לקצר את הדרך הביתה עברנו דרך גן ציבורי. כל כמה דקות היינו חייבים לעצור, להתנשק ולספר זה לזה כמה אנחנו מאושרים להיות שוב יחד.
ידעתי שמחר, אולי מחרתיים שוב ארגיש רע בגלל שהוא יפה כל-כך, ושוב אחוש מכוער לידו, אבל כרגע היינו לבד, רק אני והוא בגן החשוך, החמסין המעיק נשבר סוף סוף, רוח קרירה נשבה מהים וציננה אותנו. הייתי מאושר לחוש בו לצידי והרגשתי שגם הוא מאושר שחזרתי אליו ושאני עדיין אוהב אותו.
מה קורה לי? למה אני כל-כך טיפש? הבחור הכי יפה בעולם מאושר כי אני אוהב אותו. מתי אני אצליח להתרגל לרעיון הזה ואפסיק לפחד כל-כך?
החלטתי שיהיה מה שיהיה, הפעם אני לא מוותר. גם אם זה ייקח עוד שלושים, או אפילו ארבעים שנה, מה בוער? יש לי זמן, וחוץ מזה בעוד שלושים שנה למי יהיה אכפת איך אנחנו נראים?
"אתה חושב שבעוד שלושים שנה יהיה לך אכפת שאתה חי עם ג'ינג'י מכוער ושמן?" שאלתי את אסי שצחק ואמר שהוא מקווה שלא ייקח לו שלושים שנה לשכנע אותי שאני הבחור הכי מתוק וסקסי בעולם, ושהוא אוהב אותי דווקא בגלל שאני ג'ינג'י עגלגל, ומתוק, ויפה, וחמוד וכל-כך...
ואז הם הגיחו פתאום מהחשכה, חבורה גדולה ורעשנית של צעירים שהקיפו אותנו. בהתחלה הם רק קראו קריאות מתגרות של לעג נגד הומואים, מזדיינים בתחת, נושכי כריות, וכל שאר השטויות הרגילות, ומיד אחר-כך התחילו המכות.
מאז שהייתי בגן ילדים לא הלכתי מכות. אני רחוק מלהיות בריון, אבל בנסיבות הללו שכחתי את ממגבלותיי הגופניות, התעלמתי מהיותי פחדן מנעורי ונלחמתי בהם כמיטב יכולתי, מתאמץ בכל כוחי להגיע לאסי.
אין לי מושג איך, אבל הצלחתי להדוף מעלי שניים מהם שהיו כפי הנראה שתויים קצת ולא כל-כך יציבים על הרגליים, ואז ראיתי אותו נאבק עם מנהיג החבורה, מעיף אותו מעליו במה שנראה לי כתרגיל ג'ודו מרהיב. פתאום זינק עליו מהצד אחד אחר, קטן קומה ורזה, אבל עם סכין ביד.
צעקתי בכל כוחי, "תזהר אסי, יש לו סכין!" ומיד אחר-כך נחתה חבטה עזה על ראשי והכל החשיך. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי במיטת בית חולים צרה ונוקשה עם ציפוי פלסטיק חורק מעל מזרון דק מדי היה אסי.
פתחתי את העיניים כדי להיות בטוח שחוש הריח שלי לא הטעה אותי ואני באמת בבית חולים וראיתי שצדקתי. הסדין שהייתי מכוסה בו היה מעוטר פרחים חומים קטנים ומכוערים והכתובת קופ"ח התנוססה בגדול על השמיכה שעטפה את רגלי.
"אסי!" צעקתי בכל כוחי, מופתע שרק לחישה בקעה מגרוני.
"אני כאן, אל תצעק." ענה לי אסי בקול שקט. הסתובבתי ואכן הוא היה לצידי, לבוש בפיז'מה מכוערת ומקומטת של בית חולים, תחבושת ענקית מכסה את ראשו וחצי מפניו, וחיוך עליז על החצי הגלוי של פרצופו.
"איך אתה מרגיש חמוד?" שאל ושלח יד ממיטתו לגעת בי. נאחזתי בכפו שהייתה כרגיל חמה וחזקה ומיד הרגשתי טוב יותר.
"כואב לי בכל הגוף." התלוננתי, "אני מרגיש שכל העצמות שלי שבורות."
"לא שבור אצלך כלום, קוטר אחד." אמר אדם שפסע לתוך החדר נושא זר פרחים ענקי בידיו.
"במזל יצאת רק במכות יבשות." נישק קוליה על לחיי וקשר צרור צבעוני של בלונים למראשות מיטתי.
"כתבו עליכם בעיתון, הנה תראה." הם הגישו לי עיתון שהתמונה שלי ושל אסי יושבים על כסאות נוח הייתה מרוחה על מחצית הגיליון הראשי שלו.
זה היה קטע מהתמונה ההיא מסיני - התמונה ששברה את גב הגמל הגיעה לעמוד הראשון של העיתון הנפוץ ביותר במדינה.
"היית צריך לראות איך הם התלהבו מהתמונה שצילמתי." התפאר קוליה ועבר לנשק את חלקם הלא חבוש של פניו של אסי.
"אני חושב שהם התלהבו בעיקר מהציצים של ענתי." צינן איציק את התלהבותו.

הכותרת של המאמר על התקיפה שלנו הכריזה באותיות ענקיות - ההומואים מחזירים מלחמה שערה!
אחר-כך, באותיות קטנות יותר, הופיע תיאור הקרב שנערך בין שני בני זוג שעשו קיצור דרך כדי לשוב מהפאב לדירתם והותקפו באכזריות ע"י חבורת חוליגאנים הומופובים. השוטרים שהוזעקו למקום גילו להפתעתם שעליהם לעמול קשה כדי לחלץ את חברי הכנופיה ההומופובית מנחת זרועם של חבורת הומואים שבילו באותו לילה בגן וחשו במהירות לעזרת בני הזוג המותקפים.
הכתב שהגיע למקום יחד עם המשטרה ניסה לברר מה בדיוק קרה בגן וערך ראיון זריז עם כל המעורבים בתגרה, וזה מה שהוא העלה בחכתו - "נתנו להם סיבה טובה לא לאהוב הומואים!" הכריז אחד המצילים של בני הזוג שסירב להזדהות וחמק מהמקום מיד כששלף הצלם שלנו את מצלמתו, בעקבותיו נעלמו גם שאר חבריו.
מקורותיי מספרים לי שלרוע מזלם של כנופיית הצעירים בני הזוג שהותקפו היו בכושר מלא והשיבו מלחמה באומץ רב, וגם חבריהם שחשו לעזרתם היו מצוידים היטב בשרשראות, חגורות, ואפילו אזיקים שהם לא היססו להשתמש בהם.
גורמים במשטרה חושבים שאולי הייתה פה פרובוקציה מתוכננת היטב שנועדה ללכוד את חברי הכנופיה שכבר תקפו לא אחת זוגות חד מיניים תמימים שרצו מקום שקט להתייחד בו. כששאלתי את סמל ברוך דהרי שהשתתף בתקרית מה דעתו על המקרה הוא חייך והעיר שההומואים של היום זה לא מה שהיה פעם, וסירב להוסיף דבר בנדון.
אסי קורן ויורם רוזנברג – בני הזוג שהותקפו - מאושפזים במצב קל עד בינוני בבית החולים וישוחררו בקרוב.
"נו, מה דעתך?" קרן אלי מריו בשמחה, "סוף סוף גם ההומואים למדו להלחם."
"נלחמתם יפה מאוד אבל לבד לא הייתם מצליחים להתגבר עליהם, היה לכם מזל גדול שבדיוק באותו לילה נערך כנס של סקס אחר לא רחוק מהמקום שבו הותקפתם, אחרת זה לא היה נגמר טוב." העיר אדם, וכשכולנו הבטנו בו בפליאה הוא משך בכתפיו באדישות וסירב להוסיף דבר וחצי דבר למרות המבטים החודרים שתקע בו איציק, מבטים שאמרו מפורשות - חכה חכה עד שנגיע הביתה, אני כבר אראה לך מה זה סקס אחר.

אפילוג
מצבי היה קל ולכן שוחררתי מבית החולים אחרי יומיים, אבל מיד אחרי שחזרתי הביתה וניקיתי מעט את הדירה חזרתי אל אסי ושהיתי לצידו בכל רגע פנוי, ממתין בקוצר רוח שגם הוא ישוחרר סוף סוף.
אסי סירב לספר לי מה אמרו הרופאים על מצבו, ובכל פעם שהיה ביקור רופאים הוא התעקש שאני אצא מהחדר.
מאחר והוא נראה בסדר ולא סבל מכאבים, ורופא העיניים שתפסתי בפינת האחיות ושיחדתי בעוגת תפוחים וקפה חזר ואישר שהעין שלו לא נפגעה כלל (ממש נס משמים - הגדיר זאת הרופא), וגם התחבושות על פניו הלכו והצטמצמו מיום ליום לא דאגתי יותר מדי.
ביום שחרורו הוא הוזמן לחדר הרופא לבדיקה אחרונה. למרות הפרצופים שהוא עשה לי התעלמתי ממנו והזמנתי את עצמי פנימה, ורק אז התברר לי שמתחת לתחבושת שעל פניו מתחבא פצע מכוער שצילק את לחיו הימנית.
אני באמת טיפש, רק אחרי שהתחבושת הוסרה קלטתי פתאום שהחבר שלי הוא כבר לא הבחור הכי יפה בעולם.
"אל תדאג," מיהר הרופא לנחם אותי והגיש לי כוס מים, "זה לא כל-כך נורא כמו שזה נראה ועם הזמן הצלקת תחלים. הכי חשוב שהעין שלו בסדר ואף עצב חשוב לא נפגע. חוץ מזה בעוד כמה חודשים, אחרי שהפצע יחלים לגמרי, יוכל אסי לגשת לרופא פלסטיקאי שיתקן את הנזק. עד השנה הבאה הוא יחזור להיות הבחור היפה שהיה פעם."
"לא." אמר אסי, "אני אף פעם לא אחזור להיות מה שהייתי פעם."
"טוב, אולי לא בדיוק כמו פעם, אבל כמעט." התעקש הרופא על נימה אופטימיות.
"נכון," אחזתי בידו של אסי, "הכי חשוב שאתה בריא ובעוד כמה חודשים תוכל..."
"לא." חזר אסי ואמר בתקיפות והביט לי ישר בעיניים, "אני לא הולך לעשות שום ניתוח פלסטי. ככה אני נראה וככה אני אשאר עד סוף ימי, נמאס לי להיות הבחור הכי יפה בעולם שהחבר שלו יוצא מדעתו בגללו, אם לא אכפת לך רוזי אני מעדיף להמשיך להראות ככה גם בעתיד, בסדר?"
הרגשתי איך חיוך ענק נמרח על פני והרגשת שלווה ורוגע מופלאים מתפשטים בכל גופי. "לא יעזור לך חמוד, בשבילי תמיד תישאר הבחור הכי יפה בעולם." אמרתי ונישקתי את לחיו המצולקת, "ועכשיו בוא הביתה לסיים את מה שהתחלנו לפני שהפריעו לנו, אני מת להראות לך עד כמה התגעגעתי אליך."