28. המודעה ההיא

המצב אצלנו שוב מתוח. הילד נסע לפני יומיים לביקור אצל אימו, ואתמול בלילה הוא צלצל וביקש להאריך את הביקור לעוד יומיים. אבי לא היה בבית ואני אישרתי לילד את הארכת הביקור על דעת עצמי. אבי שמע על כך רק אתמול בלילה, וכשהידק את שפתיו בצורה מאוד מסוימת, נוהם משהו נבזי מתחת לאפו, ידעתי שאני בצרות. הסברתי לו שהייתי צריך לתת תשובה מיידית, ומאחר ולא יכולתי להשיג אותו החלטתי על דעת עצמי. "טוב לו שם. הוא מאושר, למה אתה נלחץ כל כך?" הוספתי בקלות דעת. טעות חמורה. שני קמטים התהוו בין גבותיו היפות ופיו המלא והחושני הפך לפס דק ונוקשה. הוא לא אוהב שהילד לא ישן בבית. לא אוהב שהחלטות מתקבלות בלי ידיעתו. יש בו צורך לשלוט על מי שנתפס בעיניו כשייך לו. הוא חייב לדעת הכול על נתיניו, להחזיק אצבע על דופק החיים שלהם.

"אם לא היית מכבה את הנייד שלך…" אני מוסיף חטא על פשע, לחוץ למראה הפרצוף החמור שלו.

לשמע דבריי המהוססים ידו מועכת בכוח את כתפי ופניו מתקרבות מידי אל פניי. "אני לא חייב לדווח לך איפה אני נמצא כל רגע!" הוא מטיח. "זכותי לבלות קצת בפרטיות בלי פיקוח שלך."

פיקוח שלי? איזו בדיחה! רוב הזמן אין לי מושג איפה הוא נמצא. על איזה פיקוח הוא מדבר?

"על מה אתה מדבר?" אני מתרתח, מאבד את שלוותי, גורם לו להתעצבן עוד יותר. "אתה פה הבוס. רק אתה עושה מה שבראש שלך, לי אסור לזוז בלי לקבל אישור ממך."

"איזה אישור ואיזה בוס." הוא צועק בזעם, רוקע ברגלו כמו מלך מפונק. "אני לא המפקד שלך. אתה לא צריך אישור שלי לעשות שום דבר."

כזה הוא. בפועל שולט ביד רמה על כל סביבתו, אבל מתרגז כשאני מזכיר לו שהוא שליטי ואדוני.

הוא יודע שאני יודע שהוא נולד לשלוט בי, כמו שאני נולדתי להישלט על ידיו, אבל הכול בחשאי, הס מלהזכיר. אנחנו לא מדברים על הפיל שעומד אצלנו בסלון. כל אזכור של נושא השליטה שכל כך מעסיק אותי מעלה את חמתו להשחית.

הפורומים שאני גולש בהם (ואפילו מעז, לעיתים מאוד רחוקות, להוסיף הערה צנועה פה ושם), מוקצים בעיניו מחמת מיאוס. לדעתו כולם שם מטורפים, מסוכנים לעצמם ולזולתם, ואם ידע שלעיתים אני מתכתב עם אחד או שניים מהם... אני מעדיף לא לחשוב על התוצאות.

ואולי הוא צודק? הנה, רק אתמול קראתי בפורום שאת שמו אסור לי להזכיר מודעה שהדליקה אצלי את כל אורות האזהרה, גורמת לסירנות האזעקה הפנימיות שלי לצפור בקול רם. כמה חבל שאני לא יכול לדבר איתו על זה.

האדם שפרסם את המודעה הזאת כבר לא ילד. הוא אדם בוגר מעל שלושים שכל חפצו הוא לגור עם אדון שישלוט בו וימחק את אישיותו ואת גופו. הוא משתוקק לשליט אבסולוטי שיתעלל בזין שלו, ידחוף את ידיו לגופו, יצור בו חלל ש... בזמן הקריאה חשתי בחילה וזעזוע, ואני מודה שדילגתי על קריאת חלק מהדברים שהוא רוצה שהאדון שלו יבצע בו.

הייתי רוצה לראות אותו מסתדר עם אחד כמו אבי שנראה כמו אדון ומתנהג כמו קיסר, אבל מתחבא מפני עצמו בארון, מאלץ גם אותי...

די. מוטב שאפסיק או ששוב תהיה מריבה. הוא שוב יטען שאני השליט האמיתי בבית והוא עושה הכול לפי רצוני ובקשתי. לפעמים הוא נשמע כל כך משכנע עד שאני שואל את עצמי אם אין בזה משהו.

כל קוראי המודעה ההיא - גברים שכבר ראו דבר אחד או שניים בימי חייהם - הזדעזעו מהצהרת הכוונות הקיצונית כל כך הזאת, והכבירו אזהרות ודברי כיבושין שאני כמובן שותף להן בכל ליבי, אבל ההתמסרות הטוטאלית הזו, הרצון הכביר הזה לתת את עצמך בגוף ובנפש בידיו של אדם שימחק אותך ואחר כך יחדור אליך וימלא אותך בתוכן שהוא יבחר... אני יודע, כולם צודקים. הבחור הזה מדבר מתוך ייאוש מטורף. הוא לא מבין עד כמה הוא מסכן את עצמו, אבל אי שם, בתוך מרתפי נפשי העמוקים והחשוכים ביותר, במקום שלהיגיון אין שליטה עליו, קיים רצון פראי חזק ועיוור שנענה לכמיהה המטורפת הזאת בהזדהות עמוקה.

חסר מנוחה אני מכבה את המחשב ויורד לסלון. אבי יושב בתחתוניו על הספה וצופה בתחרות שחייה. פניו אטומות, אין לי מושג היכן משוטטות מחשבותיו. הוא קורא בי כבספר פתוח, אבל אני נאלץ לגשש ולנחש. אף פעם אני לא נמצא על קרקע בטוחה במחיצתו.

"אתה עוד כועס?" אני שואל, מציץ בו מהפתח, מתלבט אם לגשת או לא.

הוא מרים אלי מבט כהה ואדיש. "אני רואה ספורט בטלוויזיה." הוא זורק אליי קצרות.

אני לוקח סיכון ומתיישב לצידו, אבל בפינה, לא קרוב מידי, ובוהה משועמם במשדר הספורט. אחרי כמה דקות התמונה עוברת לאולפן ואבי גונח בקוצר רוח ונשכב, מניח את רגליו בחיקי. אני מניח יד זהירה ומגששת על כפות הרגלים שלו. הן צרות, ארוכות, מחוטבות כשל פסל. אצבעותיו מעודנות ודקות. אני מעריץ אותן בשקט, לא מעז לספר לו על כך, אם כי קרוב לודאי שהוא ניחש את הסטייה החולנית הזאת שלי אחרי כל השנים הארוכות שאנחנו ביחד.

"תעשה לי מסג'." הוא מבקש, מנענע את אצבעותיו בכפות ידי. אני יודע בדיוק מה לעשות כדי לגרום לו עונג ובא על שכרי בחיוך שמשתפך על פניו. "אם היית מחכה בסבלנות עד שהייתי מחזיר לך טלפון הייתי מסכים שהילד יישאר אצלה עוד קצת." הוא אומר פתאום במעין התנצלות, מלטף קלילות בבהונותיו את הזין שלי שהחל להזדקף, יוצר בליטה נאה בחזית המכנסים הקצרים שלי.

"לא היית זמין בנייד." אני חוזר על טענתי, "והילד רצה תשובה מידית. אתה יודע איך הוא כשנכנס לו איזה רעיון לראש."

"כן. הוא חסר סבלנות בדיוק כמוני." מגחך אבי והמועקה שרבצה על לבי עוד מאתמול בערב מתחילה להתפוגג.

"בוא נתפשט." הוא מציע פתאום ומושך מעליו את תחתוניו, בועט אותם אל הרצפה. אני מחרה מחזיק אחריו ונפטר מהר ממכנסי. עומד לי כמובן, וגם לו. אנחנו מחליפים מבטים והוא מחייך חיוך מסוים מאוד ומרים את גבותיו. אני נרמז מיד, כורע על ברכיי בין ירכיו הפשוקות ומסתער על הזין שלו. הוא נשען לאחור, ידיו מונחות על מסעד הספה, עיניו עצומות, מפקיר את עצמו לפי ולידי. הזין שלו - גדול, יפה, שחום, ורידים סגולים משתרגים עליו לאורכו ולרוחבו וכיפתו גדולה וארגמנית ממלא את פי בשלמות. מהרגע הראשון שראיתי אותו אני סוגד לו במסירות כזאת עד שאבי טוען לפעמים שהוא מרגיש כמו נספח שאני סובל בלית ברירה כדי שאוכל ליהנות מהזין שלו בלי הפרעות. היום הוא שותק ומניח לי ללקק, למצוץ, ללטף ולהתענג על אברו ככל אוות נפשי. אף פעם לא העזתי להגיד לאבי שאני מרגיש שהזין שלו הוא גם שלי - נכס משותף של שנינו. את הזין שלי אני לא מחשיב כלל ונזכר בקיומו רק כשאבי מלטף אותו ומתפעל מעוביו ומצבעו הוורדרד (מדליק לדעתו, מגעיל לדעתי).

"בוא הנה." הוא פוקד עליי ומושך אותי אליו, משכיב אותי לצידו ונשכב מעליי במהופך. לשונו החמה חולפת על כיפת הזין שלי, ידיו אוחזות את הביצים שלי, מלטפות אותי בדיוק מדהים, מדליקות אותי בעדינות מרפרפת. אני מלטף אותו חזרה, מקווה שהעונג שאני מסב לו שווה לזה שהוא מעניק לי בנדיבות כה רבה.

"אתה רוצה?" הוא שואל כלאחר יד, מחליק את אצבעותיו בין פלחי ישבני, מצטחק לשמע נשימתי הנחטפת כשאצבעותיו חודרות לתוכי. אני נשכב על גבי, מושך אותו אליי, מנשק את פיו, מריח וטועם את טעם עורי על שפתיו. משקל גופו על גופי, טעמו האהוב כל כך בפי וקטעי משפטים מהמודעה ההיא שכאילו נתלשה מתוכי, ממלאים אותי כמיהה עזה, לא ברורה, אך נוקבת. אני רוצה להתקרב אליו עוד יותר, להתמזג בו, להחדר על ידיו, להתמלא בישותו עד מעמקי הווייתי. רותח כולי מבפנים אני חש רצון להתיך את בשרי לתוך גופו, אבל איך אפשר לבטא במילים את הצורך הכואב והמביש הזה שמכרסם אותי מהרגע הראשון שנפגשנו? הכנוע הזה שהסעיר את הפורום במודעתו המטורפת הוא האמיץ וגלוי הלב שבין שנינו, ואני - הזהיר, השקול, העוגן של אבי שנאסר עליו להתפרץ, לצעוק, להתפרק לגורמים - אני פחדן שלא מעז לגלות אפילו לו את האמת הבוערת בי בסתר.

"מה קרה לך היום?" הוא משתומם כשאני מושך אותו אליי בפראות, מהדק את רגליי סביב מותניו, מתקמר לקראתו, נדחק אליו עוד ועוד, מאמץ את כל כוחי להיצמד אליו.

"לא יודע." אני לוחש. "סתם… לא יודע."

"תסתובב." הוא מורה לי, מעמיד אותי על ארבע, חודר אליי מאחור, הולם בכוח בגופי. "ככה טוב?" הוא שואל, ידיו לוחצות על מותניי.

אני מייבב, מתוסכל, לא מסוגל לבטא את רצוני. אבי חש שעדיין לא הצליח להשביע את הרעב שמכרסם בי ונשכב עליי, מועך את גופי תחת גופו. ברכיו מפשקות בכוח את ירכיי, הוא מעקם את ידי מאחורי גבי, נושך את כתפי, מכאיב לי כמיטב יכולתו. אני מרגיש איך הוא מכוון כולו אליי, מאמץ את כל ישותו לרצות אותי, משתדל לשכח את המצוקה שלי שהוא חש במעומעם, אבל לא מסוגל להבין. המאמצים שלו נוגעים לליבי. אסיר תודה אני גומר ופורץ לתדהמת שנינו בבכי.

אבי גומר מיד אחריי ומאמץ אותי אליו, מלטף, מרגיע, מנסה לשכך את בכיי. הוא קצת מבוהל וקצת משתומם, ומניסיון אני יודע שבעוד דקות מספר יאבד את סבלנותו ויתחיל להתרגז. הוא לא סובל לראות אותי מתפרק בלי סיבה. הוא צריך אותי חזק, יציב והגיוני, אחרת הוא נלחץ. אני מאלץ את עצמי להירגע, לנשום עמוק, יודע שעלי להשתלט מהר על עצמי, לקחת את עצמי בידיים, להפסיק להיות תינוק בכיין, להפסיק להתנהג כמו נקבה. מכיר את כל הביטויים הללו ומשנן אותם לעצמי כמו מנטרה עד שאני נרגע סוף סוף. הרווחה שאבי חש כשאני מצליח לחייך אליו מבעד לדמעות היא שכרי.

"תראה איך הזענו." הוא מצטחק, "בוא נלך להתרחץ."

"כן, בסדר. עוד רגע." אני ממאן להיפרד מהתחושה הנעימה של עורי הרטוב מחליק על עורו הלח לא פחות.

"אני כולי מסריח מזיעה." הוא מתפתל בזרועותיי.

"לא נכון. אתה לא מסריח." אני מוחה, מלקק את זיעתו המלוחה, נהנה מטעמה על לשוני.

"אתה ממש פסיכי." הוא צוחק, אבל משלים עם רצוני, נרגע בזרועותיי ומלקק אותי חזרה. "תראה איך אנחנו מזיעים, אני מרגיש שאנחנו נמסים אחד לתוך השני." הוא מעיר בתום לב, מניח את ראשו על חזי.

שלווה לא צפויה יורדת עליי לשמע דבריו. משהו נרגע בתוכי, ונעימות רכה משתפכת באברי. שריריי המתוחים מתרפים לאיטם והכמיהה הזו שהתעוררה למקרא המודעה המטורפת ההיא שוככת לאיטה.

"בדיוק ככה." אני מתחפר מתחת לגופו, "נמסים אחד בתוך השני."