11. משחק הקריאה

אתחיל בהסבר קצר. תמיד אנחנו חוגגים את החגים החשובים עם תמי - אחותו של אבי. היא נשואה לדימה, החבר הכי טוב שלו, שגדל איתו וקרוב אליו כמו אח. כל שנה אני מפציר בדימה לספר לי על הילדות שלהם יחד. איך אבי היה כילד ומה הם עשו יחד כשהיו ילדים. כל שנה דימה מבטיח שיספר ותמיד הוא מתחמק, אבל השנה יש לילד פרויקט שורשים בבית ספר ולפני ארוחת החג הוא עשה לדימה חקירה רצינית על הילדות שלו ושל אבי, ואחר כך, כשהילדים ותמי הלכו לישון אבי ודימה שתו הרבה וסוף סוף נפתחו קצת וסיפרו לי את הסיפור האמיתי על ילדותם. אני מביא את הסיפור מפיו של דימה כפי שהוא סיפר לי אותו מפני שבאותה תקופה - אמצע שנות השבעים - חייתי בקיבוץ הקטן שלי בעמק יזרעאל והתמודדתי עם בעיות שונות לגמרי מאלו שלהם. הנה סיפורו של דימה על הילדות שלו ושל אבי.  

חברים לא מכאיבים
כשהייתי ילד בקרית ים ג' החבר הכי טוב שלי היה אלברט ההודי שבארץ קראו לו אבי, את רוב הילדות העברתי במשחק כדור רגל, אבי היה החלוץ שלנו ואני הייתי השוער. ניצחנו את כל הקבוצות מקרית ים א` וב` ואפילו צילמו אותנו לעיתון, ומתחת לתמונה כתבו – ילדי העולים נהנים יחד מפעילות ספורטיבית.

כשלא שיחקנו כדור רגל התרחצנו בים ולפעמים, כשלא הייתה לנו ברירה, גם למדנו בבית הספר.

הרחוב שאני ואבי גרנו בו היה ממש על שפת הים וכל לילה הלכתי לישון לרחש גלי הים, אחרי שאימא עזבה רחש הים הרדים אותי כל לילה במקום אימא.

השכונה המוזנחת שלנו לא נראתה אף פעם יפה. הכול החליד והתפורר באוויר המלוח של הים, הקירות התקלפו, המדרכות היו בקועות ומתפוררת, ופחי האשפה החלודים עלו תמיד על גדותיהם. למרות כל מאמצי הגינון של המועצה הפרחים היחידים שפרחו אצלנו היו פרחי נר הלילה הצהובים שאבא קרא להם פרחי זבל כי הם פרחו בעיקר ליד פחי האשפה.

לי היה טוב בארץ, אבל לאבא לא. הוא שנא את כל מה שראה סביבו, הוא רצה שירד גשם בקיץ, ושלג בחורף, ושלכל האנשים יהיה אותו צבע.

"רק בלגן וברדק יש כאן עם כל השחורים האלו," היה רוטן ושותה וודקה. בשבילו, כל מי שלא היה משלנו היה שחור. ידעתי שעוד מעט יתיר את החגורה שלו וירצה להצליף בי ולכן הייתי בורח לאבי. בימים הראשונים הייתי אוכל את האוכל שלהם וחוזר הביתה לחטוף מאבא. אחר כך קבלתי שכל והייתי נשאר לישון אצלם. הם תמיד קבלו אותי יפה ואחרי כמה זמן הרגשתי כאילו אני אחד מהם.

בסוף לאבא נמאס, והוא הסתלק והשאיר אותי עם בבושקה. בהתחלה הוא עוד שלח כסף, קודם מחיפה, אחר כך מתל אביב, אחר כך ממוסקבה, ובסוף מאסטוניה, משם הגענו. בקיץ האחרון שלי בקרית ים, כשהייתי בן ארבע עשרה, הוא לא שלח יותר כסף. חיינו מאבטחת הכנסה ומביטוח לאומי, וגם מעזרה של השכנים, בעיקר אימא של אבי – אישה קטנה ורזה עם חיוך עייף וסבלני, שאף פעם לא שכחה לתת לי ליטוף כשהייתי ישן אצלם.

הכול השתנה בקיץ שבו מלאו לי ארבע עשרה. זה קרה באמצע החופש הגדול שבין חטיבת הביניים לתיכון. חזרנו מהים ואחרי שאכלנו צהרים הלכנו לשחק כדור רגל. זינקתי על הכדור שאבי ניסה להשחיל לשער שלי והפרצוף נמרח לי על האדמה. הראש שלי פגע באבן וירד לי המון דם. כולם צרחו והאחים של אבי, מתן ונדב התאומים בכו.

הם היו אז ממש קטנים, בני שלוש בקושי, אבל אבי, כמו תמיד, לא התרגש. הוא הוריד את החולצה שלו, וכרך אותה על הראש שלי. לא ראיתי כלום מרוב דם שנזל לי על העיניים. זה היה מפחיד, אבל רק קצת. הרגשתי את הידיים של אבי על הכתפיים שלי, ושמעתי את הקול שלו, רגוע ובוטח, "בואי ניקח אותו לאימא," הוא אמר לתמר, אחותו הקטנה, "צריך לשים לו קרח על הפצע."

העיניים שלי היו עצומות ודבוקות מדם. הם הובילו אותי בזהירות, מחזיקים בי משני צדדי. בצד ימין הרגשתי את הידיים של אבי על הכתף והמרפק שלי. ידיים חזקות, חמות, יבשות, קצת מחוספסות. ידיים שנגעו בי מאות פעמים ומגען היה מוכר לי כמגע ידי שלי.

מהצד השני חשתי את הידיים של תמר, ידיים קטנות יותר, רכות, עדינות, רועדות קצת בתוך ידי. היא ליטפה לי את הכתף ביד אחת ולחצה חזק את היד השמאלית שלי בידה השנייה וכל הזמן אמרה לי, "אל תפחד, הכול יהיה בסדר, אני שומרת עליך."

אבי משך אותי קדימה ולא דיבר. רק תמר דיברה, וכשקרבה את ראשה לראשי, הרגשתי איך הצמות שלה נוגעות לי בפנים ומדגדגות לי את הלחיים.

אחר כך נכנסנו לדירה שלהם ואימא של אבי צעקה בהינדית, ומיד הושיבו אותי ורחצו אותי וניגבו אותי, ובסוף התברר שזה רק חתך לא רציני, בדיוק בקו בין השיער למצח. סבתא שהוזעקה נישקה אותי ואמרה לי שעד החתונה זה יעבור והוסיפה שאיזה מזל שהעיניים שלי לא נפגעו והפעם נאלצתי להסכים מפני שאחרי שהדם נרחץ מפני, יכולתי לפתוח את העיניים ולראות את תמר.

נכון, ראיתי אותה המון פעמים במשך החודש הראשון של החופש הגדול, אבל רק היום ממש הסתכלתי עליה וגיליתי שהיא ממש יפה.

היה לה חזה יפה, ורגלים ארוכות ודקות, ופנים עגולות מקסימות. הכול בה מצא חן בעיני, העיניים השחורות והמלוכסנות, המצח הגבוה והמעוגל, השפתיים המלאות שדרכן הציצו שיניים לבנות והעור שלה – חום שוקולד חלק ומפתה, מתוח בצורה נפלאה מעל עצמות לחיים גבוהות וכתפיים חלקות, והרגלים… הסתכלתי על הרגלים שלה במכנסים הקצרים האדומים, חשבתי על מה שיש בין הירכיים המוארכות והחלקות האלו, ושוב עמד לי, כמו שקרה המון פעמים בזמן האחרון.

"תשתה, זה מתוק." דחף לידי כוס של מיץ מנגו. הוא ידע שאני לא אוהב קולה, רק מיץ לא מוגז. ככה זה כשאתה מכיר מישהו כל כך הרבה זמן, בלי לשים לב אתה לומד עליו המון דברים. אתה כבר מכיר את הריח שלו, יודע איך תרגיש כשהוא ישים את היד שלו על הכתף שלך, או על החזה, או על הבטן, או יותר למטה ואתה כבר יודע שיש דברים שאפשר להגיד לו ויש דברים שלא.

"תשתה, תשתה," אמרה לי תמר, ושמה יד דקה ורכה על המצח שלי. שתיתי לאט לאט, וכמו במשחק מצא את ההבדלים העברתי מבט בינה לבין אבי, שם לב בפעם הראשונה כמה הם דומים, לא זהים כמו התאומים מתן ונדב אלא דומים, וגם שונים.

תמר נמוכה יותר, הפנים שלה יותר עגולים והשיער שלה ארוך, אסוף בצמות מקושטות בחרוזים צבעוניים. אבי רחב יותר בכתפיים, הפנים שלו רזות יותר. העיניים והשפתיים המלאות זהות אצל שניהם, וגם העור השוקולדי החלק, מתוח ומבהיק מעל עצמות לחיים גבוהות וכתפיים עגולות וחלקות.

אחרי שכוס המיץ נגמרה תמר הורידה את היד שלה מהמצח שלי ואמרה שהנה שוב חזר לי הצבע לפנים ורק אני ידעתי שהפנים שלי אדומות בגלל הרגלים שלה ומה שמתחבא ביניהן, לא בגלל המיץ.

בבושקה לקחה אותי הביתה והשכיבה אותי במיטה. שכבתי בעיניים עצומות וחיכיתי לאבי, חושב על תמר ועל העור החלק שלה, ואיך החולצה שלה נמתחה בקפל ישר וענוג בין שדיה. הייתי מת לראות את הפטמות שלה ו… "אתה חושב על תמר." אמר לי אבי וזרק עלי את ה`הוביט` שכמעט גמרנו לקרוא, נשאר רק הפרק האחרון. לא ניסיתי להכחיש, אבי היה מסוגל לקרוא את המחשבות שלי, זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנפגשנו.

הייתי אז כמעט בן שבע, תלמיד כתה א` מבוהל ונרגש, ידעתי מעט מאוד עברית ורציתי לעשות פיפי. אבא שגם הוא לא ידע עברית היה עצבני עוד יותר ממני, הוא לחץ לי את היד נורא חזק, ופחדתי שאני אעשה פיפי על עצמי לפני שאמצא את השירותים.

פתאום אבי ניגש אלי, דחף לי כדור רגל חדש וצבעוני לתוך הבטן, ואמר, "אתה תהיה השוער, אבל קודם בוא נלך להשתין." ולקח אותי מאבא ישר לשירותים.

גם הוא היה תלמיד כתה א`. איך הוא ידע איפה השירותים בבית הספר ושאני רוצה לשחק כדור רגל ושאני צריך להשתין?

לא יודע, אבל הוא ידע, אבי תמיד ידע הכול לפני.

תפסתי את ה`הוביט` באוויר והתהפכתי על הגב, זז הצידה כדי לפנות לאבי מקום. הוא נשכב לצידי והקשיב, ואחרי כמה דפים התחלפנו בקריאה, וכרגיל, תוך כדי הקריאה, שיחקנו במשחק הקריאה. המשחק פשוט מאוד, קודם כל אנחנו נועלים את דלת החדר שלי ואז אנחנו מכניסים את הידיים שלנו אחד לתוך מכנסי השני, ומלטפים זה לזה את הזין. מי שמצליח לקרוא בלי אף טעות, למרות ההפרעה, הוא המנצח, ומי שטועה משלם קנס.

כשאנחנו גומרים נגמרת גם הקריאה ואנחנו עושים הפסקה, ואז, או שעושים דבר אחר או שממשיכים שוב. תלוי במצב ובנסיבות, וגם בחשק של אבי.

בהתחלה גמרתי נורא מהר, הוא רק נגע בי והכול נגמר, אבי היה מכריח אותי להתאפק ולהתאפק עד שהוא היה מוכן, ורק אחרי שהתיז את הזרע שלו לתוך הידיים שלי הוא אפשר גם לי לגמור. אם הייתי גומר לפניו הוא היה כועס ומכריח אותי להמשיך ללטף אותו ולגעת בו בכל מקום, גם בביצים ובתחת, עד שהוא גמר. אחר כך הוא גילה שיש מקום מתחת לביצים, שאם לוחצים עליו אי אפשר לגמור, זה כואב, אבל כאב נעים.

"ככה נוכל להיות מתואמים," הוא אמר כשמחיתי שכואב לי.

"לתמר כבר יש המון שערות בין הרגלים," אמר "וגם לך בעצם," הוסיף מהורהר. "אתה מבין מה ההבדל בין בנות לבנים דימה?"

לפעמים הוא מדבר אלי כאילו שאני מטומטם. "אתה טועה," אמרתי לו, מושך את המכנסים למטה כדי לאפשר לו גישה נוחה. "לא חשבתי על הרגלים של תמר."

אבי צחק "שקרן," אמר, ונשך לי בעדינות את הכתף, בוחן את המצח הפצוע שלי.

"חשבתי על השדיים שלה," הודיתי "היא לובשת חזייה?"

"רק בבית הספר," ענה אבי בקול עמום. היד שלי כבר הייתה בין הרגלים שלו והוא לא הצליח להתרכז בתמר. "תמשיך לקרוא," הורה לי וגנח חרש.

העברתי את האצבעות לכל אורכו של הזין שלו וקנאתי. למה הזין שלו גדול ועבה וארוך יותר משלי למרות שאני רחב וגדול יותר ממנו?

טעיתי כל הזמן ודילגתי על שורות. הפנים של תמר קפצו לי בין הדפים ולא יכולתי להתרכז. במשחק הקריאה שלנו אבי משמש גם שופט וגם שחקן. "חמש טעויות." תלש מידי את הספר, "יש לך כרטיס אדום." הכריז והעיף את מכנסיו על הרצפה.

הרכנתי את ראשי ולקחתי את הזין שלו בפי, העונש שלי על חמש טעויות. העונש של אבי הוא לשכב על הבטן, עם כרית מתחתיו, ולתת לי להכניס לו את הזין שלי בתחת שלו. הוא עושה את הטעויות בכוונה, ושנינו יודעים את זה, אבל שותקים.

למה לי ולו אין עונש זהה? זה בגלל כלל העל שמכתיב את כל היחסים שלנו – חברים לא מכאיבים!  

בהתחלה אבי ניסה לעשות לי מה שאני עשיתי לו, אבל הוא פשוט לא הצליח. זה כאב לי למרות שהוא שם משחה וניסה להיות מאוד זהיר.

"חברים לא מכאיבים." פסק אבי אחרי הניסיון השני ונישק אותי על הפה. אחר כך הוא גם שר לי שיר בהינדית עד שנרדמתי.

"הנה זה בא," הזהיר אותי, אבל לא התחשק לי להפסיק. רציתי להרגיש את הטעם שלו, מלוח קצת, חריף וקצת מר, ובכל זאת טעים. בלעתי הכול, וכמו שידעתי שיעשה הוא משך אותי אליו ונישק אותי על הפה עם לשון והכול. שכבתי שקט מאוד ונתתי לו לעשות את זה כשאני חושב על תמר.

"אתה חושב על אחותי," האשים אותי והכניס לי אגרוף חזק מאוד בבטן. "היא רק בת שתים עשרה טמבל," הוסיף בהינדית. 

"אני לא יכול לשלוט במחשבות שלי אבי." אמרתי לו, מחזיק את הפנים שלו בשתי ידי, מביט בעיניו. שכבנו ככה ערומים, מצח למצח, חזה לחזה, בטן לבטן, וחיכינו לראות מי ישבר ראשון. כמו תמיד זה הייתי אני.

"אני אבקש מסבתא לשלוח אותי לפנימייה של תמר," אמרתי לאבי, "וככה אני אוכל להיות איתה כל השנה הבאה. אולי היא תסכים לשחק איתי במשחק הקריאה?"

לא שידעתי איך משחקים במשחק הזה עם בנות, לא ידעתי אם זה בכלל אפשרי, אבל הייתי צריך להסביר לאבי מה אני מרגיש ורציתי שיבין שהשתניתי.

הוא הבין. "אתה בן זונה מסריח!" אמר בזעם, והכניס לי ברך ישר בביצים. זה כאב נורא, עד שהצלחתי לנשום שוב ולהעמיד את עצמי על הרגלים, הוא כבר לא היה שם.

המכה שלו כאבה לי, אבל הדברים שאמר כאבו עוד יותר. אבי אף פעם לא דיבר אלי ככה. אם חברים לא מכאיבים זה לזה אז ברור היה שמעכשיו אנחנו כבר לא חברים.   

סוף המשחק

אחרי הפציעה שלי הכול השתנה. במקום לשחק כדור רגל, ללכת לים ולנצל את שעות אחר הצהרים החמות לשחק במשחק הקריאה עם אבי, התחלתי ללכת אחרי תמר.

אבי חיכה כמה ימים בתקווה שאירגע ואחזור לעצמי, אבל כשראה שזה לא קורה הוא התחיל לכעוס עלי ממש ברצינות וניסה לאלץ אותי לקרוא איתו, אבל אני סירבתי. הרגשתי שזהו, העסק הזה נגמר.

"תשכח מתמר!" צעק עלי אבי "אני כבר אדאג לזה שלא תיגע בה!"

האמנתי לו, אבי תמיד  קיים את הבטחותיו, אבל בכל זאת לא יכולתי לשכוח ממנה.

הרבה דברים הדאיגו אותי באותו קיץ. לא ידעתי איך להסביר לתמר מה אני מרגיש. לא יכולתי להתנפל עליה במכות, או למשוך אותה למשחק כדור רגל, לא יכולתי לשחק איתה במשחק הקריאה. והכי גרוע היה שלא הצלחתי לדבר כשהיא הייתה בסביבה. בקושי אמרתי שלום או בוקר טוב.

תמר הבינה את מצוקתי והניחה לי לעזור לה לתלות כביסה על חבלי הכביסה החלודים מאחורי מרפסת המטבח שלהם, או לסחוב את המצרכים מהמכולת. תמר תמיד עזרה לאימא שלה בעבודות הבית, וכשהיה לה מעט זמן פנוי לקחה את אחיה הקטנים לגן השעשועים ושם ישבה על הספסל וקראה ספרים בעוד הם מתרוצצים על החול, מתנדנדים בנדנדות, גולשים במגלשות וצורחים ללא הרף. הייתי יושב לידה, מעמיד פנים שאני קורא במעריב לנוער או באיזה ספר, ופשוט מביט בה, חסר אונים, אבל מאושר מנוכחותה.

ביטון המדריך שלנו היה עובר לפעמים, רואה אותנו יושבים יחד ומחייך. ביטון הזה, הכול היה באשמתו. הוא היה מרוקאי רזה ושחום, עם עיני פחם מבריקות מתחת לגבות עבות, ושיער ארוך קשור בקוקו. סבתא קראה לו הציגיינער והוא באמת נראה קצת צועני.

הוא זה שהתחיל עם העסק הזה של משחק הקריאה - יום אחד, לפני שנתיים, הוא צעק עלי ועל אבי שהנה אנחנו כבר בכתה האחרונה של בית הספר היסודי ובשנה הבאה נלך לחטיבת הביניים, ולמה אנחנו רק משחקים כל הזמן בכדור רגל ולא עושים שום דבר תרבותי כמו לקרוא ספרים?

אבי התחצף ואמר שאין לו ספרים בבית, וביטון, בלי להתבלבל, הפנה אותנו לספריה הציבורית ליד בנין המועצה. ככה נולד משחק הקריאה.

אבי מיד התלהב מהספרייה, וקנה את לב הספרנית כשביקש שתמליץ לו על ספרים לילדים. ניסיתי להשתמט, אבל הוא החליט שנחליף ספר כל שבוע וככה נשתפר בעברית ובכתיב ובכלל.

בהתחלה לא אהבתי לקרוא ורק דפדפתי במקום להתאמץ ובאמת לקרוא, אבל את אבי אי אפשר לסדר. כשהוא הבין שאני מחפף הוא התעצבן והכריז על שעת קריאה אצלי בבית.

אבא כבר לא היה וסבתא עבדה כל היום כמטפלת בתינוקות, ולכן הדירה שלנו הייתה תמיד ריקה. בפעמים הראשונות אבי קרא כמה דפים בקול, ואז היה תורי, וחוזר חלילה.

אחרי כמה שבועות הקריאה שלי באמת השתפרה, אבל נמאס לי לקרוא בקול רם, התחלתי להתמרד וככה התחיל המשחק. כל פעם שהייתי מנסה להסתלק אבי היה תופס אותי ומחזיק אותי בכוח כדי שלא אברח לו. את ההתחלה של פצפונת ואנטון למשל שמעתי כשהוא יושב לי על הגב ומעקם לי את היד לאחור, ומשם זה התפתח איכשהו, עד שהגיע לאן שהגיע.

אני מנסה לזכור את הפעם הראשונה ולא מבין למה, אחרי שנים של ידידות בין שני ילדים, שפחות או יותר גדלו יחד כמו אחים, פתאום, באמצע קריאת פצפונת ואנטון, אבי נתן לי את הספר ואמר, "בוא נראה איך תצליח לקרוא עכשיו בלי טעויות." והכניס את ידו החמה לתוך מכנסי.

ברגע הראשון שתקתי מחמת ההלם, והמשכתי לשתוק כי ככה אבי אמר, והייתי רגיל לעשות כל מה שהוא אומר. ככה זה היה אצלנו - הוא היה המוח ואני הכוח.

ידעתי שהוא חכם יותר ותמיד צייתי לו. גם הפעם, לפחות בהתחלה שמחתי לתת לו לקחת עלי פיקוד. זה היה נעים ומרגש נורא, ובגיל שתים עשרה וחצי חשבתי שאף אחד, חוץ ממני ומאבי, לא עשה דבר כזה.

לפעמים, כמו שאומרת המורה דבורה, אני בודק את הגבולות שלי. בחופש הגדול הזה, כמה שבועות לפני משחק הכדור רגל הגורלי שפקח את עיני, הכרזתי שאני רוצה מנוחה מקריאה, מספיק שאני קורא את כותרות התרגום בטלוויזיה.

אבי כעס עלי, הוא כועס בצורה מאוד מיוחדת, לא מרביץ וצועק כמו אבא, לא צורח ובוכה כמו בבושקה, וגם לא הולך הלוך ושוב עם אגרופים קפוצים, כמו ביטון. הוא כועס בשקט, כעס שמתחיל בעיניים וגדל  מבפנים, מתרחב בתוך הגוף ואז מתפרץ, לפעמים באגרוף, אבל בדרך כלל בדיבורים שכואבים יותר ממכה.

"אתה אסטוני מטומטם! כל החיים שלך תהיה פועל שחור ועני שסוחב מקררים על הגב." אמר לי בקול קר, גועלי כמו סכין שורטת על זכוכית.

כמו תמיד כשמישהו שאני אוהב כועס עלי, נשארתי עם פה פעור, בלי תשובה, ורק אז שמתי לב פתאום שאני ואבי כבר באותו גובה. תמיד הוא היה יותר נמוך ורזה ממני, ותמיד תכננתי שאם יהיה צורך אני אגן עליו מילדים גדולים. לא שנוצר אי פעם צורך שכזה, לא יודע למה אבל אף אחד, גדול או קטן, לא העלה מעולם בדעתו לפגוע באבי.

אבי זרק על המיטה את הספר שהבאנו – "ההוביט" של טולקין – ספר שמן עם מפות וציורים משונים בסופו, ופקד עלי לשכב על המיטה ולהתחיל לקרוא.

מובן שצייתי לו. עד גיל ארבע עשרה תמיד עשיתי מה שאבי אמר לי. עוד בפעם הראשונה ששחקנו הוא אמר לי שאני לא חייב, הוא יישאר חבר שלי גם אם אני לא אשחק איתו במשחק הקריאה והאמנתי לו. ידעתי שנשאר חברים גם אם אני לא אסכים, אבל זה כבר לא יהיה אותו דבר וצדקתי, ברגע שרציתי להפסיק הכול התקלקל, אבי כבר לא רצה להיות חבר שלי יותר ולקח ממני את תמר.

למרות הכול לא כעסתי עליו. הייתי עצוב כמובן, והתגעגעתי נורא, אבל הכרתי אותו כל כך טוב, ידעתי שהוא מנסה לאמלל אותי כי גם הוא חש אומלל. ריחמתי עליו ועל עצמי, וחשבתי עליו הרבה, בעיקר כשליטפתי את עצמי בלילות, עושה לעצמי את כל הדברים שהוא לימד אותי, אבל מעולם לא שנאתי אותו, לא הייתי מסוגל.

בשבוע האחרון של אוגוסט רבנו בפעם האחרונה, הוא ניסה להכות אותי כי מצא אותי עומד עם תמר בין הסדינים התלויים לייבוש ואוחז בידה. לא היה לי מושג מה לעשות הלאה, רציתי לנשק אותה, אבל פחדתי שהיא תיבהל ואולי לא תרצה לראות אותי יותר.

אבי הסתער עלי בזעם וניסה להכות אותי. תמר עמדה והביטה בנו בבהלה, מכסה את פיה בידה, דמעות הבריקו בעיניה והיא נראתה אומללה. החלטתי שמוטב ללכת ולהניח לאבי להירגע. הצלחתי לעצור אותו בלי להכאיב לו והסתלקתי משם. לא ידעתי שיעבור עוד המון זמן עד שאפגוש שוב את תמר. שנים אחר כך עוד כאב לי הלב כשחשבתי על הנשיקה המוחמצת שלנו ועל פניה האומללות.

באותו ערב הלכתי לישון בלי ארוחה. סבתא שוב נשארה ללון בחיפה אצל משפחת סטרן, עולים מאמריקה שגרו בבית גדול בשכונת דניה. סבתא עבדה אצלם כעוזרת ולמחרת נידבה אותי לבוא לעבוד בגינה שלהם. הילד שלהם, דייב, ילד חמוד ממושקף בן עשר עם תלתלים שחורים ועיניים סקרניות, עמד לידי ושאל המון שאלות על מליון דברים, הביא לי שתייה וגלידה וניסה ללכת בשיווי משקל על הגדר.

מרוב עיסוקים – לדבר, לאכול, לעבוד, וגם לשמור עליו שלא ייפול – הפסקתי לחשוב על אבי ועל תמר. כשחזרנו הביתה היה כבר ערב ורק אז גיליתי שמשפחת פנקר לא גרה יותר בקרית ים. האבא של אבי קיבל עבודה בבאר שבע והם עזבו.

למחרת סבתא רצתה שאשאר בבית כי העיניים שלי היו נפוחות ואדומות והיא חשבה שאני חולה. לא יכולתי להגיד לה שבכיתי כל הלילה מרוב געגועים ואמרתי לה שאני בסדר זו רק אלרגיה, ושוב עבדתי יום שלם בגינה עם דייב, מנכש עשבים, שומר עליו ועונה לשאלות. עבדתי בגינה שלהם עד סוף החופש הגדול. ובסוף החופש הם הציעו לנו לבוא לגור אצלם בקומת הקרקע של הווילה שלהם. הם רצו שנטפל להם בבית בגינה ובילדים. סבתא אמרה שהכול תלוי בי. הסתכלתי על הדירה שהם רצו לתת לנו והסכמתי בתנאי שאוכל ללכת ללמוד בבית הספר, ואעבוד רק אחרי הצהרים. המבוגרים אהבו את התשובה שלי, הם צחקו וג'ק חיבק אותי. "בטח! בית ספר זה חשוב." הוא אמר בשמחה,

גם סבתא שמחה שאני מסכים, והכי שמח דייב, שהתחיל לקפוץ בכיסא שלו מרוב שמחה. כבר אז ידעתי מתי לשתוק ולא סיפרתי שאני מסכים לגור אצלם רק בגלל שאבי ותמר עזבו, והלב שלי נשבר כל פעם שראיתי את הדלת הסגורה של הדירה שלהם.

במשך ארבע השנים שבאו אחר כך הייתי עסוק מאוד, ודי מרוצה מחיי. רק לפעמים, כשהייתי מתעורר מחלומות על תמר ואבי, הייתי מרגיש עצוב ומבולבל, ולפעמים גם רטוב. תמיד חלמתי על שניהם יחד, ולמרות שעבר המון זמן לא הפסקתי להתגעגע.

התפקיד הרשמי שלי היה טיפול בגינה, אבל בעצם הייתי השומר והמלווה של דייב. בבוקר הייתי מלוה אותו לבית הספר, ואוסף אותו בצהרים הביתה. הייתי עושה איתו שיעורים, ומשגיח עליו ועל החברים שהיו באים לבקר אותו.

למדתי לשחק כדור סל וכדור בסיס, האנגלית שלי השתפרה מאוד, וגם העברית. עזרתי לדייב עם לימודי החשבון שלו, והוא היה קורא איתי ספרים בעברית, אבל מעולם לא שחקתי יותר במשחק הקריאה, לא איתו ולא עם אף אחד אחר.

בכתה י"א וי"ב כבר יצאתי עם בנות פה ושם, אבל הן נראו לי חיוורות וחסרות טעם בהשוואה לתמר.

מידי פעם הייתי הולך לבקר בשכונה הישנה בקרית ים, לברר אם אבי ותמר ביקרו שם או התקשרו, אבל עם הזמן כל האנשים שהכרתי עזבו ובאו חדשים, ואני הפסקתי לבקר בבלוק הישן שלנו אבל מעולם לא שכחתי את אבי ואת תמר.

***

הרבה שנים חלפו מאז שאבי ודימה היו ילדים בסלמס של קרית ים על שפת הים התיכון, ולדעתי הגיע הזמן שהסיפור שלהם יסופר. למרות שהוא לא תמיד יפה ולא כל כך מוסרי הוא מלמד הרבה על האופי של אבי ואיך הוא נעשה למה שהוא היום.

10. צריך שנים לטנגו

לפעמים זה לא הולך. לפעמים נדמה שהכול תקוע ללא תקנה. אני יודע, יש במערכות יחסים עליות וירידות. כולם אומרים שצריך סבלנות, אבל אני לא אדם סבלני, אני מודה.

אחרי שחזרנו מהטיול ההפתעה הזה בחו"ל עברנו תקופה קשה, אפילו קשה מאוד. אני האשמתי את עצמי והוא את עצמו. לפעמים גם אני האשמתי אותו, אם כי ידעתי בשקט בלב שזו הייתה בעיקר אשמתי.

יחסים זוגיים זה כמו ריקוד טנגו. אמנם אחד מוביל והשני מובל, אבל בלי שיתוף פעולה של שניהם זה לא ילך.

התפקיד שלי היה לעצור אותו כשהוא גרר אותי לשטויות הללו. אסור היה לי להיכנע לסחטנות שלו, הרי ידעתי שזה יגמר רע, אבל הייתי פחדן וחלש ונכנעתי, ועכשיו אני נענש.

כשחזרנו נפרדתי ממנו ליומיים וחצי בערך. הוא נבהל וחיזר אחרי והתאמץ בצורה נוגעת ללב לרצות אותי ובסוף החזיר אותי הביתה. אני לא יכול בלעדיו כמו שהוא לא יכול בלעדי.

חזרתי הביתה וחשבתי שזהו, סוף טוב הכול טוב, אבל זה לא היה כל כך פשוט.

פתאום הכול היה שונה. היה לי קשה להירדם, לא רציתי סקס, לא רציתי לאכול. הייתי מדוכא ועייף. עשיתי שטויות, וגם הוא. לעזוב באמצע משחק יורוליג חשוב ולרוץ הביתה כי פתאום הייתה לו הרגשה רעה בקשר אלי?

אחרי שהוא חזר הביתה במחצית בגלל התקף דאגה פתאומית לשלומי ומצא אותי עם ערמת כדורי שינה וכוס מים הוא נעשה פסיכי על כל הראש.

קודם כל הוא הכריח אותי להקיא את שלושת הנומבונים המסכנים שבלעתי כאילו שהם רעל מסוכן. את שאר הכדורים שתכננתי למיין כדי לזרוק את אלו שפג תוקפם הוא השליך בהיסטריה לאסלה והחליט שניסיתי להתאבד ושהכול קרה באשמתו.

כל הסברי שסתם רציתי לעשות סדר בארון התרופות, ושאת הנומבונים לקחתי כי לא הצלחתי להירדם, נדחו בחוסר סבלנות.

הוא הרי יודע יותר טוב ממני למה התכוונתי.

במשך כמה ימים אחר כך הוא היה בלתי נסבל. האדון האהוב שלי הפך לסמרטוט דביק. כל הזמן מתקשר, כל הזמן מפנק, מלטף, מכין קפה, מדבר יפה, מעתיר מילות חיבה וליטופים. אפילו עוזר בניקיון. כמעט שיצאתי מדעתי. רק חסר היה שיביא הביתה פרחים.

והכי גרוע היה הסקס, פתאום נגמרו הזיונים. פתאום אנחנו עושים אהבה. לא סקס חזק ופרוע אלא התעלסות ענוגה. כעונש על העלק התאבדות שלי הוא התחיל ללטף אותי כאילו שאני שביר, לשאול אם אני נהנה, לעצבן אותי עם משחק מקדים, לחקור תוך כדי הזיון אם הכול בסדר, אם לא כואב לי, ומה שהכי מעצבן - סירב בתוקף לזיין אותי בתחת.

אחרי כמה פעמים הזין התייבש לי מרוב שעמום.

אני אוהב סקס חזק. לא כל הזמן ולא משהו מוגזם. אני לא צריך שוטים ואזיקים ולא רץ למסיבות עור, אבל מידי פעם, בערך כל שבועיים, אולי קצת יותר, אני רוצה לדעת מי הבוס. אולי זה נשמע קצת חולני, אבל אנחנו מאוד זהירים. אני שומר עליו שלא יסחף והוא שומר עלי שלא אתלהב יותר מידי.

אחרי כל השנים הללו יחד אנחנו בוטחים זה בזה, מכירים אחד את השני מצוין ויודעים ברמז מתי עברנו את הגבול.

אני אוהב את הלילות הללו ששוברים את שגרת היום יום ואהב גם את הימים שבאים למחרת. כל תנועה שאני עושה ביום שאחרי שולחת לי תזכורות כאב מתוק שמחזיר אותי למה שקרה בלילה הקודם.

כמה ימים אחר כך אני רגוע יותר והוא מחייך יותר ואז המתח מצטבר בי שוב ואני שוב צריך את זה. הוא מותח אותי עוד קצת עד שהוא בטוח שכל הסימנים מהפעם הקודמת נעלמו, ואז הוא נותן לי שוב לילה נהדר, וחוזר חלילה.

אני זקוק לזה, ואני מאמין שגם הוא מרגיש כמוני, ופתאום, בגלל הפשלה ההיא בחו"ל, הכול נפסק. מה הפלא שבזמן האחרון אני עצבני כמו חתול מיוחם?

"כמה ווניל אפשר לאכול?" אני רוטן. "די, רוצה קצת גיוון, רוצה קצת חריפות, רוצה קצת מרירות, צריך עוד משהו חוץ מווניל, רוצה טעם אחר!"

אבל פתאום הוא נעשה אטום. לא מבין רמזים, מתעלם מחוסר השקט שלי וממשיך עם המסג'ים המפנקים הללו, ועם הליטופים הענוגים שלו שמעצבנים אותי בטירוף.

בהתחלה ניסיתי את השיטה הבדוקה שתמיד הוכיחה את עצמה ופלרטטתי עם אחרים. הפעם זה לא עזר. מול עיניו נמרחתי על השליח החמוד ההוא מהסופר והוא, כלום.

במקום לכעוס לקח אותי למסעדה. עשיתי עיניים למלצר החמוד שנתן לי פתק עם הטלפון שלו – באמת, לאן הפתק ההוא נעלם? חשבתי ששמתי אותי בארנק שלי – והוא, אדיש לגמרי.

נשאר לי רק דבר אחד לעשות – השיטה הפולנית. אני לא אוהב אותה, אבל המצב הקשה מחייב אמצעים דראסטיים. אם גם זה לא יעזור אולי אצטרך להתחיל ללכת לסשנים עם זרים, במחשבה שנייה, לא תודה! עדיף כבר לחזור בתשובה ולאכול רק ווניל עד סוף ימי חיי.

השיטה הפולנית קשוחה אבל פשוטה, צריך לתת לו להאמין שעוד רגע נזדיין, סליחה, נעשה אהבה, ואז, ברגע האחרון, כשהוא כבר מתחמם, לדחות אותו. חשוב למצוא כל פעם תירוץ אחר, ורצוי שהוא יהיה טיפשי ככל האפשר.

עשיתי את זה בערך שלוש פעמים וזה לא היה קל כי גם אני הרי בן אדם, וגם אני הייתי מתלהט ורוצה אותו, אבל המורשת הפולנית שלי ניצחה, ולמרות כאב הביצים שחטפתי התמדתי בעקשנות.

אחרי הפעם השלישית זה הצליח. כשכבר שכבנו ערומים זה לצד זה, מתנשקים כשהזין הזקוף שלו מתחכך בנעימות בבטני, והזין שלי לחוץ בין ירכיו, הדפתי אותו מעלי (זה היה ממש קשה, לא פשוט להיות פולניה), והודעתי לו  שבדיוק עכשיו יש שידור חוזר של הטלנובלה ההיא 'אהבה מעבר לפינה' ואני ממש חייב...

ואז, תודה לאל, זה קרה. הוא זנח בבת אחת את כל גינוני הגבר החדש והמעצבן שלו והחטיף לי סטירה. דקה אחר כך הייתי שרוע על ברכיו עם התחת למעלה, חוטף הצלפות מחגורת העור שלו שכבר מזמן נשכחה בפינה נידחת. אחר כך הוא הרים את רגלי על כתפיו וזיין אותי חזק כמו שאני אוהב. לא, לא גמרתי יחד איתו. הוא הניח לי לגמור רק אחרי ששוב העניש אותי, וקשר אותי, וגמר עוד פעם אחת בלעדי ורק בפעם השלישית נעתר לתחנוני והרשה גם לי לגמור. היה אחלה, אם הוא לא היה סותם לי את הפה הייתי מעיר את השכנים עם הצעקות שלי.

רק בארבע לפנות בוקר כשהכול נגמר ושנינו שכבנו מכורבלים יחד בפיקה, אני מחופר היטב מתחתיו, חש את גופו מעיק עלי בנעימות, הוא נישק אותי בעדינות ואמר לי תודה.

"תודה על מה?" פיהקתי.

"שהחזרת אותנו לעצמנו."

"על לא דבר, אני עשיתי רק חצי מהעבודה, אתה עשית את השאר. צריך שניים לטנגו."

שמור     בטל

9. עובר כל גבול

רצוע

כשהוא הזמין אותי לטיול שמחתי למרות שטיול עם אבי הוא חוויה מתישה ומהטיולים איתו אני תמיד יוצא רצוץ כמו אחרי מסע כומתה של גולני. בחו"ל אנחנו תמיד הולכים המון ברגל, ואני חייב לשמוע ממנו הסברים מפורטים על כל אתר ואתר ולקרוא בשקדנות את מדריכי הטיולים המעודכנים ביותר, וכמובן שחובה עלי ללמוד את המפות של כל אזור כאילו שאני עומד לערוך שם ניווטי לילה.

אחרי שאבי הודיע לי שאנחנו נוסעים לשוויץ הודיתי לו על ההפתעה היפה ומיד הלכתי לאינטרנט לשפוך את לבבי לפני בני - החבר הווירטואלי שלי. כדי שאבי לא יציק לי פתחתי לי מייל סודי ושיננתי את הסיסמא שלו בלב בלבד, מפני שאבי לא מהסס להיכנס למגרות שלי ולכיסים שלי ולכל מקום פרטי אחר כדי לחשוף את הסודות הקטנים שלי. כזה הוא - לא מאמין שיש לי זכות לפרטיות.

לפעמים זה מרגיז, אבל אני מקבל אותו ומשלים פחות או יותר עם האופי שלו. פעם, לפני עידן האינטרנט, חשבתי שאני מופרע בגלל שאני מניח לו להרביץ לי, ומתגרה מזה שהוא שולט בי, אבל היום אני מבין שמה שיש לנו זה מערכת יחסים די מתונה של 24/7.  כלומר, אנחנו חיים יחד במין זוגיות שבה הוא גם בן זוגי, אבל גם האדון שלי, ואילו אני בן הזוג שלו כלפי חוץ והעבד בבית.

בזמנו היו כמה תקריות אלימות ביני לבינו בגלל הקנאה שלו בבטי - חברת ילדות שלי שהיא כמו אחות בשבילי - אבל חוץ מזה האלימות שלנו היא מאוד מתונה, אלא אם כן מחשיבים כאלימות את הפעם ההיא שהוא  צרב את האות אלף על התחת שלי, ואחר כך פיצה אותי בצורה נפלאה שאני זוכר עד היום בהנאה עצומה.

מה שאני מנסה להסביר זה שאני אוהב את הכאב הזה שהוא גורם לי. פעם חשבתי שזה בגלל שאחר כך הוא נורא מתוק ועדין כלפי ומפצה אותי בהתנצלויות ובמין אדיר, אבל כיום אני מבין שעיקר ההנאה ומה שהופך את המין לנפלא כל כך זה הכאב.

אני לא אכנס פה להסברים על בדס"מ, אבל ככה זה אצלי, ולא רק אצלי אלא גם אצל עוד גברים.

אני יודע שיש לי מזל עצום שמצאתי גבר כמו אבי שאוהב לשלוט עלי וחי איתי כל כך הרבה שנים. כיום אני מבין שהיחסים שלנו שהם גם של שיתוף ואהבה וגם של שליטה הם יחסים נדירים מאוד.

עמדנו לפני פרידה הרבה פעמים, אבל תמיד עצרתי את עצמי ואותו, ובזכות העקשנות שלי החזקנו מעמד יחד עד היום. אפשר להגיד שלמדנו יחד מה מותר ומה אסור לעשות. היינו ממש ילדים כשנפגשנו וכבר אז אבי לא הכריח אותי לעשות שום דבר. תמיד היה לו חוש מולד לקטע הזה של שליטה, וחוץ מפעם אחת שהוא נורא כעס וקשר אותי באזיקונים (באסה, ממליץ להתרחק מהם), אני תמיד יכול להפסיק את הסשן מתי שרק ארצה. מאז הפעם ההיא הבנו שאסור לעשות סקס מהסוג הזה - אנחנו קוראים לזה לשחק - כשאתה רותח מכעס כי זה מסוכן, ואחרי הקטע עם האזיקונים הוא כמעט לא קושר אותי יותר, מספיק שהוא אומר לי לא לזוז.

היום אני יודע שרוב השליטה שלו בי היא מנטאלית ויש בה רק מעט גוון סאדו מזוכיסטי וככה זה מתאים לשנינו. פעם נהגנו לשחק יותר, אבל היום, כשאנחנו כבר מעל ארבעים, אנחנו עושים את זה פחות. הגיל עושה את שלו כמובן, נרגענו והתמתנו כמו כולם, אבל מידי פעם.... 

          ***

טוב מספיק עם ההקדמות, ניגש לסיפור עצמו – ערב אחד, יומיים בערך לפני הנסיעה לשוויץ, נכנסתי הביתה אחרי העבודה בגינה, עייף וקצת מזיע וישר ידעתי שהולך להיות משהו. באותו ערב הילד ישן אצל חברים ורק שנינו היינו בבית. אבי המתין לי שרוע בכורסת העור שלו, רגליו מונחות באלגנטיות על ההדום הקטן והביט בי במבט הזה שמיד הדליק אותי.

"בוא עמי." אמר והוריד את הרגלים, "בוא שב כאן לידי." אמר וטפח בכף ידו על ההדום התואם לכורסא שלו שאוצרת בין קפלי ריפוד העור שלה זיכרונות יפים של זיונים פראיים. התיישבתי על ההדום - עור חום די מרופט מתוח על מסגרת אלומיניום – נדחק בין ברכיו הפשוקות לרווחה והבטתי מלמטה למעלה אל פניו היפים והאהובים. "כן אבי? מה הבעיה?" שאלתי, חש דגדוג נעים של התרגשות יורד מעורפי לאורך חוט השדרה שלי.

הוא לא בזבז זמן, תפס את הפנים שלי ביד שלו, הדקה השחומה והצרה, יד מגולפת יפיפייה שאני מעריץ, ומעך לי את הפרצוף בכוח. "אתה מתכתב עם מישהו באינטרנט מאחורי הגב שלי עמי." קבע בקול קר, עיניו השחורות, חורכות את פני במבט לוהט. כשהוא מביט בי ככה, ומחזיק אותי ככה, אני לא יכול לשקר. לא יכול להתנגד. לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלהיכנע ולהגיד את האמת. "כן." הודיתי, "אני מתכתב עם אחד מפורום בדס"מ, אבל אלו רק דיבורים אבי, אני נשבע לך."

"הבטחת שתתכתב רק כאישה ורק עם הקוראים שלך ושתתרחק מהפורום המופרע הזה." הזכיר לי אבי את ההבטחה שנתתי לו פעם, כשרק התחלתי בהתמכרות הזו.

"נכון. הבטחתי, אבל..."

הלחץ על פרצופי התחזק. הרגשתי איך האש השחורה שבעיניו שורפת אותי עד לשורשי נשמתי. עצמתי עיניים, אבל זה לא עזר, עדיין הרגשתי את המבט שלו עלי, מוחשי יותר מכף היד הקרירה והחזקה שמעכה את פני.

"תפתח את העיניים." פקד אבי בלחש שהרעיד אותי. 

פתחתי אותן והוא הוריד ממני את הידיים ושילב אותן על חזהו, מביט בי במבט מרוחק ומהורהר.

"הוא רק ילד, אנחנו סתם מתכתבים קצת על כל מיני דברים. זה הכול." אמרתי ושנאתי את עצמי על הנימה המתגוננת שבקולי.

"הילד הזה הוא חתיכת סנוב קטן ושחצן שחושב את עצמו." פסק אבי. "הבן אדם הוא סתם זבל קטן עם תחת מכווץ שנהנה לאונן על המכתבים שלך." השמיץ אבי את ידידי הווירטואלי, "אני לא מבין איך אתה סובל את השחצנות שלו? לא שמת לב איך הוא משוויץ בהישגים שלו ובאינטליגנציה שלו?"

קולו נעשה מריר ומרושע. "איך אתה סובל את הזבל הקטן והשחצן הזה עם ההורים העשירים שלו והתארים הפלצניים שלו והעבודה המוצלחת שלו. הרי הוא לא מעז אפילו לצאת מהארון, הילד שמנת הקטן והמפונק הזה."

כן, קוראי היקרים, אם אתם חושדים בשלב הזה שאבי סובל קצת מרגשי נחיתות אתם צודקים. הוא ממשפחה ענייה מאוד וכשהם עלו לארץ בתחילת שנות השישים הוא היה רק ילד בן שמונה. בן בכור שנאלץ להיות הורה להוריו שהפכו לילדים חסרי ישע בארץ הקודש. בגלל נסיבות חייו הוא מעולם לא הצליח למצות את מלוא הפוטנציאל שלו והוא מודע לכך עד כאב.

"אני בטוח שעוד כמה מכתבים הוא היה מבקש לדבר אתך בטלפון ואחר כך הייתם נפגשים ומזדיינים, או שכבר עשיתם את זה?" שאל אבי וקרב את פניו לפני עד שהמצח שלו נגע בשלי והנשימות שלנו התערבבו.

הנדתי לאות לא וניסיתי שוב להסביר שזה לא היה ככה. ההוא לא מעוניין בי בכלל, יש לו חבר, ואילו אני אוהב רק אותו, את אבי, אבל לשווא, הוא כבר החליט מה יהיה העונש שלי.

"לא סתם בחרתי בשוויץ." גילה לי והתחיל לפרום את כפתורי החולצה שלי.

ישבתי שפוף בין ברכיו, והקשבתי בשתיקה בעוד הוא מדבר ומפשיט אותי בעדינות. "בליל מוצאי שבת הבא יש הופעה של שר באצטדיון הסגור של ציריך שאני נורא רוצה לראות ואחר כך..." הוא חייך ברוך. "אני שונא את האינטרנט ואת כל המופרעים שמסתובבים בו, ומה אתה שונא עמי?"

"כבד וכרובית." ניסיתי להתבדח. ליבי כבר אמר לי מה עומד לקרות, אבל עדיין שמרתי על פאסון.

אבי סטר על לחיי סטירה קלה ומשפילה - צורבת יותר מכואבת - וחייך לתוך עיני.

"פיסט פאק." אמר ברכות, מושך את המילים אט אט. "הדבר היחיד שמדליק אותי ומפחיד אותך. אני חושב שיש פה צדק פואטי. לא?"

"ואם אני לא מסכים?" קמתי מההדום בלי אישור ממנו. צעד חסר תקדים ביחסים שלנו. 

"בסדר, זכותך." אמר וקם גם כן, נעמד מולי.

אנחנו באותו גובה. אני קצת יותר רחב ממנו, אבל איטי ואילו הוא דק ממני אבל זריז יותר. כשאנחנו עומדים זה מול זה העיניים שלנו בדיוק באותו הגובה.

הוא הושיט את ידו לעומתי, "תחזיר לי את הרצועה של השעון." דרש.

הרצועה של השעון שלי כמו הכורסא שלו, וכמו המברשת הישנה מעץ שאנחנו שומרים במקלחת, וכמו עוד כמה חפצים קטנים וביתיים שפזורים אצלנו בבית מסמנים בעינינו את מהות היחסים שלנו.

השעון הוא מתנה מהורי - שעון שוויצרי נהדר תוצרת שפהאוזן – ואילו את הרצועה קיבלתי ממנו. זה בעצם צמיד שחור, עשוי עור רך, מקושט בדוגמא של ניטים קטנים עשויים מנחושת. השעון מחובר אליו בלחצנים וניתן להסרה. כשאבי נתן לי אותו הוא אמר שאני רשאי להחליט בעצמי אם לשמור את צמיד העור השחור להזדמנויות מיוחדות, או - מה שבחרתי לעשות – לסלק את הרצועה המקורית של השעון ולחבר אותו לרצועה שהוא העניק לי.

שנים אני הולך עם הצמיד הזה שרוצע אותי אליו כמו אזיק. מקפיד לשמור עליו מכל משמר, אבל כל דבר טוב נגמר פעם ואני לא יכול להאשים אף אחד חוץ מאשר את עצמי.

הושטתי את ידי והוא הוריד מעלי את רצועת השעון, פירק אותו ממנה והחזיר לי אותו בלי הרצועה והורה לי להעביר את חפצי לחדר האורחים שיהפוך מעכשיו לחדר השינה שלי.

המסר היה ברור לגמרי - הרצועה של השעון שסימנה בשבילי את הקשר שלי אליו, קשר שבשבילי הוא הסיבה היחידה להמשיך ולנשום, תישאר אצלו ואני אשאר עם שעון מעולה, אבל נטול רצועה.

אני יכול להמשיך לחיות איתו באותו הבית (ששייך לשנינו), ולגדל יחד איתו את הילד שלנו, אבל בלי הרצועה אאלץ לישון בחדר נפרד, לראות ולשמוע אותו עושה סקס עם אחרים, לא איתי. מותר לי להישאר המשרת שלו לנקות ולבשל בשבילו, אבל אין לי זכות לגעת בו. מבחינתי דבר כזה היה שקול לגזר דין מוות.

זה לקח לי פחות משמונה שעות. לא הרבה זמן אם חושבים על זה, אבל בזמנו זה נראה כמו פרק זמן ארוך ומייסר. לא הצלחתי להירדם בחדר האורחים שלנו, הנוח והנעים מאוד, שלא חסר לי בו כלום חוץ מנוכחותו ואחרי ליל נדודים קמתי בחמש לפנות בוקר וכרעתי על סף הדלת הסגורה של חדר השינה שלנו, ממתין לו שיצא.

הוא יצא אחרי שעה ועשרים דקות בדיוק. בדקתי ללא הרף את הזמן, מציץ בשעון שנותר בידי, מתאמץ לא לחשוב על הצפוי לי, וחייך בסיפוק כשראה אותי יושב ערום למחצה על הרצפה, ממתין לו. "יכולת להיכנס ולשכב לידי." אמר, מושך אותי כלפי מעלה אל גופו החם והחלק.

אחרי שעשה איתי אהבה בעדינות וברכות על המיטה שלנו הוא החזיר לי את הרצועה שלי והבטיח לי שאני לא אסבול כלל ושככה אני אפרוץ את הגבולות שלי ושהדרך היחידה להתגבר על הפחד שלי מהקטע ההוא של אגרוף בתחת שלי היא להעז ולעשות את זה בלי להסס, ונשבע לי שהוא לא יקשור אותי ושאני אהיה חופשי לקום וללכת באמצע.

"ואם אני אקום באמצע תיקח לי שוב את הרצועה?" שאלתי.

הוא לא ענה אלא הרכין את ראשו הכהה אל חזי החשוף ונשך את פטמותיי ושבוע אחר כך ישבתי לצידו על מושב עץ קשה והבטתי למטה אל רחבת האצטדיון של ציריך. הרחבה הענקית הייתה מלאה בגברים בלונדיניים גבוהים שרירים וקצוצי שיער, שתויים מבירה שקנו בדוכנים שהיו פזורים סביב המגרש האליפסי. באולם הענקי והחם סבבו מוכרים עמוסי קפה בירה סיגריות וכריכים ודומה שכולם אכלו ושתו ועישנו ללא הרף.

האוויר למעלה, במעלה המדרגות שהקיפו את המגרש היה דחוס מעשן סיגריות ומנשימתם של אלפי בני אדם נלהבים ששרקו, מחאו כפים, וקיפצו בחוסר סבלנות על מקומם, ממתינים שהזמרת והשחקנית המהוללת תואיל לצאת סוף סוף אל הקהל שכבר חומם כהוגן על ידי להקת החיקוי המוצלחת של אבבא.

היחיד שישב שווה נפש ועצוב הייתי אני. הדבר היחיד שניחם אותי בבדידותי שהתעצמה עוד יותר בתוך ההמון המשולהב הייתה רצועת השעון שלי שחבקה את פרק ידי בחמימות נעימה.

אחרי הרבה זמן, זיעה ובירה היא הופיעה, נתנה את ההצגה הרעשנית הראוותנית הצבעונית וחסרת הנשמה שלה, וסוף סוף הכול נגמר. ההמון נהר החוצה בצורה מאורגנת ומסודרת כיאה לשוויצרים מחונכים היטב, ואנחנו שמנו את פעמינו אל המקום בו עמד להתבצע הדבר ממנו פחדתי כל כך - בית קטן ונאה על גדות אגם ציריך.

הגענו לשם בסירת מנוע קטנה ומהירה, ובנסיבות אחרות הייתי מתלהב מאוד מהמסע הלילי הקסום הזה על אגם ציריך. הייתי שם כבר לפני יומיים, יושב על כסא לצידו של אבי, מתענג על המראות הנעימים, על השמש החמימה ועל הבירה הקרה שלגמתי, מצליח בזכות כל הפינוקים הללו לדחוק ממוחי את הפחד מהצפוי לי בקרוב, אבל כעת הצפוי לי נעשה קרוב מאוד, והפחד הקפיא אותי.

לא יודע למה אני כל כך פוחד מדבר כזה, הרעיון של אגרוף בפי הטבעת שלי נראה לי מזוויע משום מה. לאבי יש זין גדול מאוד ולקח לי כמה שבועות עד שהצלחתי לקלוט את כולו בתוכי. הוא היה הראשון שלי ואז הייתי נלהב ומאוהב, אבל מאוד לא מנוסה. בהתחלה זה כאב נורא ולמזלי הוא היה סבלני ועדין ומתוק ויחד התגברנו על הבעיה, אבל מאז נשארה בי הרתיעה ההיא, ובדרך כלל אני לא מניח לאיש חוץ ממנו לזיין אותי. רק איתו אני צייתן ופסיבי, עם אחרים אני אקטיבי ואפילו שתלטן. מאז הזין שלו הוא קנה המידה שלי וכל דבר גדול יותר ממנו נחשב בעיני לגדול מידי בשבילי.

"יפה פה, נכון?" שואל אבי מביט סביבו בהתפעלות.

אני מהנהן בשתיקה, באמת יפה פה למרות שאני מעדיף את ישראל החמה היבשה והמאובקת על פני המקום הזה, הדשן, הירוק והנקי מידי.

***

הבית שהגענו אליו הוא בית אבן עתיק, מוקף גינה פרועה וירוקה. בפנים הכול נוח ותרבותי מאוד. הרבה קטיפה אדומה וצהובה, וילונות עם דוגמא פרחונית עליזה, אח גדולה עם שכבת מתכת נוצצת והמון ספות ושולחנות זעירים עמוסי מזון ושתייה.

אבי אוחז בעדינות בכפי מושך אותי אחריו, מציג אותי לפני המארח שלנו - הודי הדור בלבושו, משופם ומקריח.

הם מדברים אורדו. אני מזהה את צליל השפה, אבל לא מבין כלום. רוב הנוכחים הם הודים, אבל יש גם סינים, או שאולי הם פיליפינים?

אנשים מחייכים אלי, לוחצים את ידי, מנסים לדחוף צלחת וכוס לכפי. אני מסרב בשתיקה, משפיל עיניים, מנסה לראות ולשמוע כמה שפחות. רוצה רק שזה יגמר כבר ושאוכל ללכת מכאן. מרגיש כמו בתרגיל החטיבתי ההוא שנפל עלי במילואים באמצע אוגוסט חם ולוהט - אתה שונא כל דקה, אבל שותק וממתין שהעונש הזה יגמר כבר ותוכל ללכת - ככה בדיוק אני מרגיש כעת, אני רוצה הביתה. אני רוצה את המיטה שלי, את ידיו של אבי סביב גופי, רוצה ללכת מכאן.

אני יושב מתוח לצידו של אבי מסרב לכיבוד, מסרב לשתיה חריפה. מעשן באנג עם חומר מעולה ולא מרגיש שום הקלה. בוחן בחשש את כפות ידיו של האיש שנבחר לבצע בי את המעשה. הוא שוויצרי קטן קומה ושמנמן. פניו ורודות ועגולות, עורו לבן וענוג כשל נערה ועיניו כחולות וחסרות הבעה כאילו צוירו על חרסינה.

לוקחים אותי לאמבטיה מהודרת, הקירות מצופים קרמיקה לבנה עם שולי זהב והמגבות עבות רכות וצחות כשלג. אני מביט בהן, מביט בבקבוק החוקן החד פעמי שנדחף לידי, נזכר בשלג של לבנון שהוכתם בדם של החברים שלי ומתאפק לא לבכות. עושה לעצמי חוקן ורוצה לצאת. הצעיר ההודי שעומד ושומר ליד הדלת דוחף אותי פנימה, הבעת התנצלות על פניו, ונותן לי עוד בקבוק חוקן.

אני עושה הכול שוב פעם. הפעם המים יוצאים מגופי נקיים לגמרי. הצעיר ההודי מרוצה ועוזר לי ללבוש את בגדי העור שהכינו למעני.

אחר כך אני פוסע בעקבותיו יחף עם ישבן וזין חשופים, חזי עטוף רצועות עור מגוחכות, מגיע שוב לסלון. במרכז בדיוק מעל לשטיח ההדור תלוי נמוך מידי מעין ערסל עור. הם משכיבים אותי בתוכו, מושכים ברצועות ואני מתרומם ושוכב גבוה מעל כולם. מביט סביבי, חש את גבי וישבני נלחצים אל רצועות העור המחוברות זו לזו בטבעות מתכת קרות שהולכות ומתחממות מחום גופי, מחפש את אבי ומוצא אותו לצידי. הוא לוגם ויסקי מכוס כבדה ונוצצת, פניו לוהטים ועפעפיו הכבדים מכסים את עיניו. איני יכול לפגוש את מבטו, אבל ידו האוחזת בכפי לחה מזיעה.

מישהו מנסה לאזוק את ידי ואבי מתווכח איתו באורדו מהירה. ידי נשארות חופשיות, אבל רגלי מורמות למעלה ונקשרות מפושקות לתוך ארכופות נוקשות מצופות עור. אני שוכב ומביט אל התקרה שקורות עץ כהות משנים חוצות אותה לאורכה. נברשת מזכוכית כחולה חיננית וקלילה מנצנצת לימיני. כאב קל מתחיל לטפס במעלה ירכי הפסוקות כמו ירכיה של אישה העומדת לעבור בדיקה גינקולוגית. אני משתדל לאטום את חושי ולרפות את גופי, חבל שלא עישנתי עוד קצת מהבאנג המשובח ההוא.

השוויצרי נועץ בי את עיני החרסינה הקרות שלו ומישהו פולט צרחת צחוק נשית שתויה. מוזר, לא ראיתי שם אף אישה. יד קטנה וקרירה מגששת בין ישבני. ריח של חומר סיכה אנאלי והתחלה של כאב. משהו קריר ונוקשה מתחיל לחדור את גופי. אני חייב ללכת מפה מהר. אני נושם עמוק, עוצם את עיני, מרחף מתוך גופי, עוזב את החדר היפה ההוא, עולה עד לתקרה, משתהה לרגע ליד הנברשת הכחולה ויוצא החוצה. מרחף קצת סביב הארובה ואחר כך מסתלק משם.

כל אותו הלילה אני נשאר מחוץ לבית הזה, מחוץ לגוף שלי, מחוץ לעולם שלי. מטייל אי שם בין העצים הגבוהים שצבע עליהם ירוק אביבי מעורר תאבון, מתפעל מהכוכבים הנוצצים בשמים השחורים, ממתין עד שיגיע הרגע שאוכל לחזור.

אני חוזר לעצמי רק לפנות בוקר. שוכב על סדין לבן, גופי שקוע במזרון רך מידי, ראשי מונח על כרית תפוחה מידי. כולי כאוב ונוקשה. כבר הרגשתי פעם את הכאב הזה. מזמן, לפני שנים, אחרי מריבה קשה הוא קשר אותי, הצליף בי, חדר לתוכי בכוח ואחר כך, מבוהל ממעשיו, סימם אותי כך שישנתי למעלה מיום תמים. הייתי צעיר יותר וגופי החלים במהירות, וגם ליבי שכמעט נשבר הבריא לבסוף, אבל כעת אני כבר עייף ומצולק מידי. ההחלמה הפעם לא תהיה קלה כל כך.

אני מתגלגל על צידי ומוצא אותו יושב על כיסא ליד המיטה ומביט בי. הסהרונים הסגולים סביב עיניו אומרים לי שהוא לא ישן הלילה. יש קמטים חדשים על פניו הצנומים, שערו פרוע, מזדקר מעל לראשו כאילו חושמל, והיד שהוא מניח על לחיי לחה מזיעה 

"איך אתה מרגיש?" הוא שואל ברכות. חרדה לא מוכרת נשמעת בקולו.

"אני בסדר." אני מתיישב במהירות.

עווית של כאב שאני מדכא מיד חותכת את מרכז גופי, והנה אני כבר על רגלי. "איפה הבגדים שלי?"

הוא מושיט לי את מכנסי וחולצתי, מנסה לעזור לי להיכנס לתחתונים. אני דוחה במנוד ראש את עזרתו. לא רוצה שיגעו בי, לא רוצה להרגיש ידיים של אף אחד על גופי, אפילו לא את אלו שלו.

זה מכאיב רק כשאני נושם. דוקר לי כל פעם שאני זז מהר מידי, אבל אני יכול לעמוד בכך. אני חזק, אני גבר, אני לא אשבר. הנה אני כבר לבוש. דוחף את רגלי לנעלי ההתעמלות ולא מניח לו לשרוך אותן. "עזוב כבר, לא צריך. רוצה הביתה." אני עונה בקוצר רוח כשהוא מציע לי לאכול משהו לפני שנלך. אנחנו מתגנבים דרך הבית השקט, מגיעים במהירות חשאית אל הדלת שנפתחת ביעילות משומנת, נענית ברצון ללחץ של ידו על הידית המוזהבת, וכבר אנחנו בחוץ, מוצפים אור בוקר אירופי רך וקריר.

אגם ציריך בוהק מולנו, נקי ועליז, השמים כחולים והאוויר שקוף עד להדהים. אני מביט בו והוא בי. הוא נראה רע כמו שאני מרגיש. "השעון שלך." שולף אבי את השעון שלי מכיסו. נתתי לו אותו לשמירה אתמול לפני החוקן.

אני בוחן בעיון את הרצועה שהחלה להישחק מעט, מבחין שאחד מקישוטי המתכת שלה נפל, שהעור איבד את בהקו הרך ומבין שהמגע שלה בעורי איבד את יכולתו לנחם אותי. עד אתמול היא סימלה בעיני בטחון ואהבה והבוקר היא סתם רצועת עור בלויה וסרת טעם. בשתיקה אני מנתק מעליה את השעון היקר והמשובח, דוחף אותו לכיסי ושומט את הרצועה לרגליו של אבי. פניו קופאות בהבעה מנותקת חסרת רגש שמכסה על אומללות וייאוש. הוא מתכופף, מרים את הרצועה המיותמת ודוחף אותה לכיסו.

אנחנו מחליפים עוד מבט ארוך. זה מבט פרידה אני חושב לעצמי, ולא חש שום כאב או צער.

"קדימה בוא נסתלק מכאן, אני מת לחזור כבר הביתה." אני אומר בקול רם מידי והולך משם בלי לטרוח ולהביט אם הוא בא בעקבותיי.

למרבה הצער עלינו לבלות עוד ארבע שעות בציריך לפני שנוכל להסתלק משם. שמנו את המזוודות בלובי ובקשנו מהפקידה הנחמדה שתשגיח עליהן והלכנו לטייל בפרק הנחמד עם עצי הדולב הענקיים שנמצא ליד המלון.

"אתה לא חושב שכדאי שקודם תבוא הביתה ותגיד שלום לילד לפני שאתה מסתלק?" שאל אבי בקול צרוד, ושוב השתעל קצת.  

"לא." אמרתי בפסקנות.

החלטתי לנסוע משדה התעופה לכפר אל יוסי וג'ו  - חברים ותיקים שלנו שהצליחו להמשיך לחיות יחד אחרי הרבה פרידות ומריבות ובגידות. הם יבינו אותי ויתנו לי את הזמן שאני זקוק לו לשבת בשקט, לנוח ולשכוח את מה שקרה בבית על גדות אגם ציריך.

"אבל מה אני אגיד לו?" חזר אבי ושאל בחוסר ישע.

"שאני צריך לנוח מהחופש אתך." עניתי בקשיחות מסרב לגלות לו את תכניותיי.

"הילד יתאכזב מאוד. אתה יודע שהוא נורא קשור אליך." הביט בי אבי בתוכחה. הילד היה נקודת התורפה שלי והוא לחץ עליה בלי רחמים. זה היה מרגיז ולא מועיל כאחת.

"תראה," חזר אבי ואמר כשישבנו על גדות הנהר מול כנסיה גדולה ויפה עם גג רעפים צבעוני, מניחים לשמש לחמם את גבנו. "אני חושב שאתה קצת בהלם ממה שקרה. עברת גבול שהפחיד אותך תמיד ו..."

"לא עברתי שום גבול. אני לא זוכר שום דבר ממה שקרה שם." עניתי בקוצר רוח. "ברגע שהשוויצרי נגע בי הסתלקתי משם."

אבי נשך את שפתו התחתונה והמלאה, מביט בי במבט מיוסר. "אני מבטיח לך שהיית שם כל הזמן. לא הסתלקת לשום מקום." אמר בקול חרישי, מביט בי כאילו הייתי מטורף. ניסיתי להסביר לו איך ריחפתי משם, משאיר להם את גופי בלבד והוא נאנח וכבש את ראשו הפרוע בין כפות ידיו.  

"בסדר." אמר לאחר שתיקה ממושכת, "אז הצלחת לנתק את עצמך מהגוף שלך וללכת משם, כמו שאתה קורא לזה. זו תגובה די נפוצה של קורבנות התעללות, אבל אני נשבע לך שלא רציתי להתעלל בך, רציתי שתפרוץ את הגבולות שלך, שתשתחרר מפחדים."

"אם ככה השגת את שלך, באמת פרצתי את הגבולות שלי והשתחררתי אבי," עניתי במרירות, "השתחררתי ממך."

הוא מביט בי בחוסר אמון ושותק, ואני יודע שהוא מתאפק לא להזכיר לי את כל הפעמים שעזבתי אותו וחזרתי עם הזנב בין הרגלים.

"רק כדי שתדע, בסוף הוא לא עשה את זה." גילה לי אחרי שתיקה ממושכת שבה כפי הנראה שקל אם זה רעיון טוב לגלות לי את האמת לאמיתה. "אחרי שהוא הצליח להכניס ארבע אצבעות ואתה לא זזת בכלל, הוא החליט שאתה מסומם. כמה שהסברתי לו ששמרתי עליך כל היום ולא לקחת כלום הוא התעקש שזה לא יכול להיות, ואמר שהוא לא מוכן לבצע פיסט על בן אדם מסומם."

"למה? מה זה משנה לו בכלל?" התפלאתי.

אבי משך בכתפיו. "הוא אמר שזה לא אתי ושאם אתה לא מסוגל לשתף איתו פעולה הוא מפסיק הכול."

"בסדר. זה לא משנה כלום. אני עדיין עוזב אותך."

"אבל עמי..." משך אבי בשרוולי בקוצר רוח. ניערתי אותו מעלי ופסעתי לאורך הנהר הירקרק, מביט בברווזים השטים במים.

הוא הלך לצידי, הגלגלים במוחו פועלים במהירות שיא, תרים אחרי תחבולה שתעצור אותי, שתגרום לי לשוב ולהיות תחת השפעתו. אני מכיר את דרך החשיבה שלו כל כך טוב. גם בלי להביט בו אני יודע איזו הבעה יש על פניו. הוא חושב שהוא מכיר אותי באותה מידה, אבל הוא טועה. יש דברים שהוא לא יודע עלי ואולי לא ידע לעולם.

"איך אתה מצליח לעשות את זה? להסתלק פתאום ולהשאיר רק גוף בלי נשמה?" שאל לבסוף בפשטות.

"זו מין תחבולה שלמדתי לעשות פעם מזמן, כשעוד הייתי ילד." עניתי, "לא סיפרתי לך על זה?"

"לא. לא זוכר שסיפרת לי דבר כזה."

"זה עוזר כשמישהו חזק יותר מנסה לעשות לך דברים." הסברתי בנחת, כאילו זה סתם דבר רגיל, אבל גל של בחילה עלה בי. עוד רגע ואקיא את הקוראסון שאכלתי הבוקר.

"איזה דברים?" חקר אבי בדאגה וכף ידו התגנבה לכפי, יד חמה ואוהבת, חזקה ומגוננת. איך למרות כל מה שקרה עדיין מגע היד היפה שלו בידי נותן לי תחושה כל כך טובה?

בקשיחות אני מתנער ממנו, מפנה אליו את גבי. "זה לא משנה עכשיו. הכול נגמר, אני עוזב אותך."

"נו, די." הוא מעווה את פניו בקוצר רוח, מניף את ידו בביטול. "אל תדבר שטויות."

"זה לא שטויות, רצית שאני אעבור את הגבול וזה מה שעשיתי ותנחש מה? לא עברת יחד איתי. נשארת מעבר לגבול."

הוא מתחיל לאבד את קור רוחו ורוקע ברגלו כמו איזו פרימדונה מפונקת. "אני לא מסכים, אתה לא יכול. יש לנו כל כך הרבה דברים יחד, הבית, והילד וכל הדברים שלנו וכל השנים שלנו יחד. אסור לך, אני לא מסכים! לאן תלך? אליו? אל הבחור ההוא מהאינטרנט?"

"לא הולך לאף אחד. אני פשוט רוצה להיות בלעדיך, נמאס לי מהשתלטנות שלך, מהפקודות שלך, מכל מה שאתה עושה לי. בעיקר נשבר לי מהזלזול שלך בי."

"זלזול?" הוא מצטעק בזעם, "אני לא מזלזל בך, טיפש אחד! אני אוהב אותך. כל מה שאני עושה זה בגלל שככה אתה רוצה, ככה אתה אוהב את זה, כל המשחקים שלנו במיטה, זה הכל בגללך ובשבילך."

"אני לא מדבר על מה שקורה אתנו במיטה. אני מדבר על החיים שלנו יחד. זה התחיל אולי כמו משחק, אבל במשך הזמן המשחק הזה עבר גם לחיים שלנו. הפעם עברת כל גבול, שכחת שאני לא הילד שהייתי פעם, נמאס לי! אתה לא מכבד את הפרטיות שלי, נכנס לי לתוך האי מייל, מחטט לי בדברים הפרטיים, בולש אחרי. אתה מתייחס אלי כמו אל רכוש ונמאס לי."

"אני לא מתייחס אליך כמו אל רכוש. אני אוהב אותך ואתה אוהב אותי. אנחנו אוהבים ואנחנו לא נפרדים. אני לא מסכים שנפרד!" כמו תמיד הוא פשוט סירב להקשיב לי ובדרכו המאוד אופיינית התעלם מדברי. בתמורה גם אני התעלמתי ממחאתו, וככה נהלנו דו שיח של חרשים, מסרבים להקשיב איש לרעהו.  

מאז שנפרדנו

רק כשהתחלתי לגרור את מזוודותיי לכיוון תחנת המוניות, משאיר לו את מפתחות הרכב שחיכה לנו בחניה של שדה התעופה, הוא התעורר והבין שאני באמת מתכוון לעזוב אותו. עד שעליתי למונית הוא עוד ניסה לשכנע אותי שזה טירוף, ושכדאי שאחזור קודם הביתה, ושאין לי די בגדים, ושאני עושה שטויות, וש... נהג המונית הציץ בנו משועשע. "נו, אפשר כבר לנסוע?" שאל בחיוך מחוצף, מתענג על המריבה שלנו שהייתה חרישית, אבל סוערת מאוד.

"כן. סע כבר." הזעפתי אליו את פני וסגרתי את החלון בפרצופו של אבי, משאיר מאחור את אהבת חיי, עומד חסר אונים ליד המזוודה שלו שאותה ארזתי רק הבוקר, מקפיד להפריד את בגדי מבגדיו.

הנהג ניסה לפתח שיחה, אבל אני עניתי רק בנהמות עמומות שהשתיקו אותו לבסוף, ובשעה שתים עשרה בלילה נחתי על סף דלתם של יוסי וג'ו שכבר היו מוכנים לקראתי עם מיטה מוצעת, אקמולים, תה חם והמון חיבה. לא ניסיתי להסביר, כואב ואומלל לקחתי אקמול והתקלחתי במים חמים. היה לי מעט דימום, אבל ממש קצת, וגם הכאב לא היה נורא. כשיצאתי הוא כבר היה בטלפון, מתעקש לשוחח איתי. "אתה יודע איך הוא, תדבר איתו בבקשה." הפציר יוסי והגיש לי את הטלפון.

"מה שלומך עמי?" שאל אבי.

"הכול בסדר." עניתי בקרירות. "אני רק צריך לנוח קצת."

"נו, ומה יהיה מחר. הילד חוזר מהבנות. מה להגיד לו? מתי תחזור?" הבנות הן אם ילדי וחברתה. הן נוהגות לארח את הילד כשאנחנו נעדרים.

"לא יודע. תגיד לו מה שאתה רוצה. אני צריך זמן לנקות את הראש אבי. תגיד לילד שאני אבוא בעוד כמה ימים לביקור, אני חייב ללכת לישון עכשיו. ביי."

כל תכנית היא בסיס לשינוי, ככה לימדו אותי בצבא, וכבר בבוקר היה ברור שעלי לשנות את תכניותיי ולחזור הביתה לצפון. הבוס שלי שהסכים בנדיבות כזו לתת לי שבוע חופש כמעט חטף התקף לב כשניסיתי לבקש עוד כמה ימי מנוחה בבית. "תבוא רק לכמה שעות." התחנן, והמטיר על ראשי ערמות של בעיות שהצטברו בזמן שאני טיילתי לי בין הריה המושלגים של שוויץ. לא יכולתי לסרב לו, הבטחתי לבוא מיד וארזתי את עצמי, מקפיד לשים בצד את חבילות הממתקים והשוקולדים שקניתי מתנה לקולגות שלי, שבטח יתלוננו מרות על הדיאטה שאני הורס להן ואז יחסלו חיש קל את כל תוכן הקופסאות ההדורות של השוקולד השוויצרי המשובח שרכשתי בציריך, ונסעתי לעבודה.

למרות התנגדותי בטי הגיעה באותו ערב במכוניתה לאסוף אותי על מטעני. "אבי אמר שאתה לא מרגיש טוב." התגוננה כשנזפתי בה שבאמת אין צורך ואני יכול להגיע לבד.

"אל תדבר שטויות. המזוודה שלך ענקית ובשבילי זה נסיעה של חמש דקות." פסקה בתוקף, ובדרך חיסלה את כל הטובלרונים שקניתי לילדיה.

"יש להם די חורים בשיניים." צחקה, "ומקס לא אוהב שוקולד, עדיף שאני אוכל את זה."

מקס בעלה של בטי הוא בחור נחמד ששירת איתי ועם אבי בצבא, כשניסיתי לברר אם אני יכול להשכיר את דירת החדר בקומת העמודים שמתחת לביתם הוא פרץ בצחוק ומזג לי עוד ברנדי. 

"אתם והבלגנים שלכם..." אמר בלגלוג ואז קלט את מבטה הזועף של בטי וניסה לרכך את דבריו, "הדירה בין כה וכה עומדת ריקה ואתה עייף עכשיו, נדבר אחר כך." אמר בטוב לב, ומזג לי עוד ברנדי. התמוטטתי למיטה שבטי הציעה למעני, שתוי קצת, עייף מאוד וקצת מודאג והדלקתי את הנייד שלי, אבל רק הילד התקשר אלי כשהוא נשמע כועס ומבולבל. כל מאמצי להרגיע אותו לא עלו יפה. הוא היה עדיין אצל הבנות וכל מה שרצה לדעת היה מתי אשוב כבר ואקח אותו הביתה. לא שאלתי אותו מה עם אבי והילד לא הזכיר אותו. החלטתי שאני לא איזום שום שיחה. אני הולך להיות קשוח הפעם ולא לוותר, ויהיה מה שיהיה. אבל למה הוא לא מתקשר? הוא כנראה עסוק מאוד בעבודה. הוא מרכז המגמה במתמטיקה ובדיוק עכשיו מתקיימים מבחני הבגרות, ברור למה אין לו פנאי בשבילי. למה אני מרגיש מאוכזב שהוא לא התקשר אלי? הרי רציתי שקט ממנו.

נרדמתי מוקדם וישנתי שנת שיכורים כבדה עד התעוררתי בשלוש לפנות בוקר, ראשי הולם בכאב שהחמיר עקב נביחותיו ההיסטריות הכלב המופרע של השכנה המשוגעת. מטושטש ועדיין מנומנם יצאתי החוצה לבדוק מה קרה. הכלב המטופש הזה יכול להקים מהומה ענקית בגלל קיפוד טועה או חתול מבוהל. פתחתי את הדלת וכמעט נפלתי. על סף הדלת, מכורבל במעיל, ישב אבי ממצמץ באור הכניסה הפתאומי שהעיר אותו משנתו. "מה אתה עושה כאן?" נדהמתי, "כמה זמן אתה..." לצידו הייתה חבילת קרטון רבועה ושטוחה עם סרט צבעוני בדוגמת פרח דבוק אליה.

"לא יודע. אין לי שעון." ענה אבי והניח לי להקים אותו מהרצפה המאובקת.

"מה זה החבילה הזאת ואיפה השעון שלך?"

"זה בשבילך. לפטופ חדש. תכננתי לתת לך את זה בבוקר. אני יודע שאצל בטי הילדים לא יתנו לך לגשת למחשב ואתה בטח כבר מתגעגע לאינטרנט שלך, וגם זה בשבילך, השעון שלי." הוא הגיש לי את הקופסא האפורה והאלגנטית שבה נארז שעונו החדש והיפה.

"זה במקום השעון הישן שלך." אמר וחייך בביישנות ששברה את ליבי.

לקחתי את המתנות שהביא לי והנחתי אותן על השולחן. "תודה אבי." אמרתי נבוך.

"חיבוק?" שאל והושיט לעברי את ידיו בהיסוס. השעה הייתה מאוחרת מכדי להעמיד פני גבר חזק ותקיף שלא שם זין. אימצתי אותו אל ליבי בכוח מגלה שהוא קפוא מקור.

"אתה לא צריך להביא לי מתנות בשביל חיבוק."

"אני יודע. אני פשוט... נורא קר לי וגם כואב לי. הנה, בדיוק פה." החווה על חזהו, בדיוק במרכזו.

"אני יודע. מאז שנפרדנו גם לי כואב באותו מקום." הודיתי בכנות. "למה לא חיכית עד הבוקר? למה באת לכאן?"

"לא יכולתי לישון. התגעגעתי נורא, אני אומלל בלעדיך. גם הילד אומלל. הבנות רצו שהוא יישאר אצלן וגם אימא שלך הזמינה אותו, אבל הוא מתעקש שהוא צריך להישאר איתי ולשמור עלי."

"מה? כולם כבר יודעים?" נדהמתי, תופס רק עכשיו כמה אנשים הושפעו מהפרידה שלנו.

"כולם התקשרו לשאול איך היה. מה יכולתי להגיד? הם חושבים שרבנו בטיול ובגלל זה אתה לא בבית. הילד אצל אחותי עכשיו. תגיד, שתית? יש לך ריח כזה..." העווה את פניו בסלידה.

הוא תמיד הריח על עורי את האלכוהול ששתיתי, שנא את ריחו, ותמיד השתדל להגביל את כמויות השתייה הצנועות שלי. בניגוד אלי הוא היה מסוגל לשתות כמויות נכבדות, והרשה לעצמו לשתות באירועים ובסופי שבוע, אם כי רק לעיתים רחוקות ראיתי אותו שתוי.

"זה בגלל מקס, אתה מכיר אותו. לדעתו ברנדי זו תרופה לכל מצב." מצאתי את עצמי מתנצל כאילו שעדיין יש לו זכות להגיד לי מה וכמה לשתות.

החלפנו מבט והוא השפיל את עיניו ראשון. "כמובן שזכותך לשתות כמה שתרצה ומתי שתרצה." אמר בענווה שמיד מילאה את ליבי חשד עמוק.

זו עומדת להיות הטכניקה שלו מעכשיו? לחלק לי מתנות ומחמאות ועם זאת להקפיד לא ללחוץ עלי?

"טוב אבי יש לי עוד שעתיים לפני שאני צריך ללכת לעבודה. רוצה לישון איתי או שהריח שלי כל כך מגעיל שאתה מעדיף לחזור הביתה?"

"מה אתה חושב?" עלה חיוך מאושר על פניו.

התכרבלנו יחד מתחת לשמיכה. לא מתנשקים, אבל מחובקים. מלטפים זה את זה בעדינות, מתרחקים בצניעות ממקומות רגישים מידי.

במקום לישון דברנו כמו תמיד לפני השינה. בהתחלה דברנו על הבית ועל כל מיני דברים קטנים שצריך לעשות - לגזום את שיח הבוגנוויליה, לתקן את הידית של דלת השירותים, לקנות צינור השקיה חדש – ורק אז חזרנו לבעיה המציקה באמת, עתיד יחסינו לאן?

כמו שחשדתי הוא החליט לשנות פאזה ולהניח לי להחליט לבד מה אני רוצה לעשות, וכל הזמן חזר ואמר שהוא אוהב אותי ושהוא ימתין לי שאשוב אפילו אם זה ייקח לי מאה שנה.

החשדנות שבה קבלתי את הצהרותיו פגעה בו, אבל לא ערערה את נחישותו.

"אני מבין שעשיתי טעויות, לחצתי עליך יותר מידי, אולי הגזמתי. חלק מזה נבע מקנאה בגלל האינטרנט, אתה בטח תירשם לאטרף עכשיו."

"דביל אחד. מה יש לי לחפש שם בכלל? אני זקן מידי לדברים כאלו, וחוץ מזה אני ואתה..."

"כן." נדרך גופו לצידי, "אני ואתה מה?"

נאנחתי, "לא יודע. אחרי כל השנים האלה יחד אני לא רץ כל כך מהר לחפש מישהו חדש, בטח שלא באינטרנט."

"יפה כמוך, מספיק שתטייל לך ברחוב וכבר תמצא מישהו." החניף לי אבי, וניסה להחליק את ידו ממתני לעכוזי.

קפצתי ממקומי בבהלה. "עזוב אותי! אל תיגע בי!" צעקתי מבוהל והתרחקתי ממנו. הוא נסוג מיד, מבוהל עוד יותר ממני והניח לי. שכבנו זה לצד זה, לא נוגעים, מקשיבים אחד לנשימותיו של השני, מנסים לנחש אחד את מחשבותיו של רעהו.

"עמי," לחש לבסוף אבי, "אתה לא חייב לענות, אבל אני מוכרח לשאול. תגיד, כשהיית ילד עברת התעללות מינית? מישהו פגע בך?"

הבחילה המוכרת עלתה בי שוב, ושוב כבשתי בכוח את הרצון להקיא. "לילה טוב אבי." אמרתי בפסקנות, הופך אליו את גבי ומושך את השמיכה עד למעלה מראשי.

הוא נאנח. "לילה טוב עמי." לחש ונצמד אלי, מניח כדרכו את רגלו על ירכי ואת ידו על מתני, מרתק אותי אליו. "מותר?" נזכר לשאול פתאום, אחרי שגופותינו המורגלות בתנוחה הזו נצמדו זה אל זה כאילו לא נפרדנו מעולם.

"מותר, מותר. רק תשתוק כבר." נזפתי בו, והנחתי את כפי על כפו, מהדק אותה אל המקום ההוא באמצע החזה שלא הפסיק לכאוב מאז הפרידה. 

למחרת הוא קם מוקדם והתעקש לחמוק משם במהירות עוד בטרם יתעוררו שאר בני הבית, מצאתי את עצמי מלווה אותו למכוניתו, לא מסוגל להיפרד ממנו בצורה סתמית כל כך, חש מודאג ממראה פניו הסחופים מעייפות. למרות כל מאמצי לא יכולתי להפסיק להרגיש אחראי לאושרו, לשלומו, לבריאותו. "אני יכול להתקשר אליך הערב?" שאל, ידו על ידית המכונית, מביט בי באותו מבט חרד וספקני שאימץ לו מאז שוויץ. "יש לך מספיק כסף ובגדים? אתה רוצה שאני אביא לך דברים לכאן ? הם מסכימים להשכיר לך את הדירה?"

"מקס חושב שעוד מעט נחזור." הודיתי.

"אני אדבר עם מקס. אל תדאג, תישאר כאן כמה שצריך. אני אביא אליך את הילד אם אתה לא רוצה לבוא הביתה."

"באמת יפה מצדך." הופתעתי מנכונותו להקל עלי. "אני מודה לך."

"אל תדבר שטויות. אני רוצה שתדע שאני..." הוא השפיל את עיניו, מתקשה לבטא את הדברים שעמדו על קצה לשונו. "אני אחכה לך כמה שצריך עמי קח את הזמן שלך, אני לא לוחץ עליך. ותדע שאני... שאני מנסה להשתנות, באמת שכן." עיניו האדימו כאילו עמד לפרוץ בבכי והוא נחפז להיכנס לרכב ולברוח משם.

"אתה מאמין לו?" שאלה בטי בספקנות.

"בטח שכן. כשהוא אומר את זה הוא מאמין שהוא ישתנה, אבל אחר כך... טוב, את מכירה אותו."
"כן אני מכירה את שניכם, בגלל זה  אני שואלת את עצמי אם אתה באמת רוצה שהוא ישתנה." אמרה בטי בחיוך, גורמת לי לתהות שוב מה בדיוק היא יודעת על טיב היחסים ביני לבין אבי.

רעיל אבל לא קטלני

היום עבר עלי בעבודה קשה, ומרוב לחץ ובעיות לא היה לי זמן לחשוב על המשך דרכי בעתיד ומה אני עושה עם העצמאות החדשה ששילמתי עליה בכאב ובסבל כה רב. לקראת שעה ארבע היה ברור ששוב יהיה עלי להישאר שעה נוספת, וגם בחמש בערב עוד לא גמרתי לפתור את כל הבעיות שהצטברו בהעדרי, אבל אז צלצל הנייד שלי ואבי היה על הקו.
"קודם כל תירגע ואל תדאג, זה לא משהו רציני." אמר בקול מרגיע שהעלה את מפלס ההיסטריה שלי לגובה מסוכן.
"מה קרה? איפה אתה, הילד בסדר?"

הוא נאנח מעומק ליבו, אוסף אויר מלוא ריאותיו ואמר בטון שליו שהפחיד אותי עד מוות. "במיון של רמב"ם, אבל זה לא..."
גיששתי כעיוור אחרי הכיסא וצנחתי לתוכו בכבדות. "זה אתה או הילד?" ניסיתי להיות רגוע ושקול כמוהו למרות שגופי רעד מבהלה.
"זה הילד, אבל..."

"עכשיו כבר לא יכולתי עוד להתאפק. "אבל מה!" צרחתי בקולי קולות.
"אולי תשתוק כבר, היסטרי אחד, תן לי להסביר!" צרח אבי בחזרה זונח למרבה הרווחה את הטון הרגוע שלו שהועיל רק להלחיץ אותי עוד יותר.
שתקתי והוא סיפר לי סיפור שלא יאומן - הילד אכל גרגרי צמח לוף רעיל שגדל בגינה שלנו ליד הברז, בין שיחי הנענע. הוא הקיא מיד אחר כך ונתקף רעידות, ואבי המבוהל ניסה להשקות אותו חלב, אך מאחר והרעידות לא פסקו החיש אותו לבית החולים.
"למה לא התקשרת אלי מיד?" נזפתי בו בעודי נוהג במהירות מסוכנת לחיפה.
"התקשרתי ברגע שיכולתי." מחה אבי, "נשבע לך, הילד בסדר לא קרה כלום, עוד מעט משחררים אותנו."
"מה לא קרה כלום? הוא אכל צמח רעיל! ככה אתה משגיח עליו?"
"הרופא אמר שזה רעיל, אבל לא קטלני." הרגיע אבי, "ואם לא היית מסתלק ככה מהבית הוא לא היה עושה את זה." הוסיף במחאה.
הטענה הזו השתיקה אותי אם כי עדיין חשבתי שהוא אשם, ושהוא היה צריך לשמור על הילד טוב יותר, אבל החלטתי להתרכז בנהיגה ולהמשיך את הויכוח אחר כך.
כשהגעתי למיון הילד הפנה אלי את עורפו וסירב אפילו להביט בי. אחרי התייעצות קלה הוחלט שמצבו הוטב דיו והרופאים החליטו לשלוח אותו הביתה.
האחות שחתמה על הניירות לשחרורו אמרה לי בקול חרישי שלפעמים ילדים עושים שטויות כאלו וגם גרועות יותר כי הם מנסים בכוונה לגרום למשבר וכך לאחד את ההורים שנפרדו.
לא היה טעם למחות ולהגיד שאנחנו רק המשפחה האומנת שלו. אנחנו ההורים היחידים שהוא מכיר מאז היה בן שלוש והאחריות לשלומו הייתה שלנו בלבד.
בדרך הביתה ניסיתי לשוב ולרכוש את אמונו, לספר לו על שוויץ, על הגשר השרוף בלוצרן, על האגמים היפים, ועל המון השעונים שהשוויצרים הדייקנים שמו בכל פינת רחוב בארצם היפה. לאט לאט הוא הפשיר ולבסוף נרדם על כתפי.
בבית הוא התעורר, סרב לאכול כי לשונו הייתה פצועה מפגיעת הצמח הרעיל, ואחרי ששתה חלב עם קורנפלקס לקח לחדרו את קופסת הפח מלאת השוקולד שהבאתי לו, התקלח והלך לישון, משאיר אותנו לבד.
"מתי אתה חוזר לבטי?" שאל אבי, עומד בגבו אלי, ומתעסק בהדחת הכלים, דבר שלא עשה קודם מעולם.
"כבר מאוחר ואני עייף. אולי כדאי שאני אישן פה?" 
הוא הפנה אלי רבע מבט ושב להביט בכיור. "בחדר האורחים או במיטה שלנו?" הקשה.

"לא יודע." הודיתי, "אני אשמח לחזור למיטה שלנו, אבל..." 

"אני יודע, בלי סקס." הבטיח אבי וקיים. היה כל כך טוב לשוב למיטתי הנוחה והמוכרת, להירדם לצידו של אהוב ליבי, חש את גופו המוכר מתרפק על גופי. ישנו חבוקים כרגיל וקמנו בבוקר, רגועים ורעננים.
אני איש של הרגלים, אני שונא שינויים. בבוקר שתינו כרגיל את הקפה עם עוגה. הכול היה כמו תמיד וזה היה טוב כל כך.
"מה קורה אתך אחרי העבודה?" שאל אבי כשעמדנו לסיים וללכת איש לדרכו. נאנחתי. "אני אקח את המזוודות שלי מבטי ואחזור הביתה אבי, אבל..."
"אני מסכים." נכנס בחיפזון לדברי.
מבטנו נפגשו. "לא אמרתי אבל מה?" השתוממתי.
ידו התהדקה על ידי. "לא משנה, אני מסכים, רק תחזור בבקשה." לחש חרש וחייך כשהנדתי את ראשי לאות הסכמה.
***
מוזר, אבל במשך עשרים השנה שחיינו יחד מעולם לא דיברנו באמת על מה שקורה אצלנו במיטה ומחוץ לה.
אבי הוא שליט באופיו ונועד מבטן ומלידה לחלק פקודות לאנשים ובכל זאת מעולם לא הבין באמת את כל הקטע הזה של שליטה. הוא איש המעשה והפעולה ותיאוריות משעממות אותו. אף פעם לא הצלחתי להסביר לו כמה אני זקוק לתחושה הזו שאני שייך לו בגוף ובנפש וכמה חשוב לי שהוא ישלוט בי ויכאיב לי כשאנחנו במיטה.
אולי הייתי יכול להתאמץ ולהסביר את עצמי טוב יותר, אבל התעצלתי. היה לי נוח להמשיך ככה. יתכן שהעדפתי להחזיק את שליטי ואדוני האהוב בעמדת נחיתות מוסרית כלפי? אם זה נכון אז שילמתי על עצלנותי מחיר כבד. כעת, אחרי שהכול נגמר, הבנתי שחלק נכבד מהאחריות לטראומה של שוויץ הייתה עלי והחלטתי שלא עוד. אני חייב לדבר גלויות להסביר לו את עצמי אחרת הפצע הזה לא יתרפא אף פעם. הצעתי לו שנערוך שיחת סיכום גלויה ובה כל אחד יפרט את טענותיו ומענותיו עד שנמצה את הנושא לחלוטין ולשמחתי אבי, ששונא בדרך כלל חיטוטים ושיחות נפש, הסכים.
החלטנו שהפעם אנחנו מדברים על הכול. שופכים את כל מה שהצטבר אצלנו מאז שנפגשנו כחיילים צעירים שנדלקו זה על זה ממבט ראשון ועד היום, כשאנחנו כבר גברים בני למעלה מארבעים, ועדיין, למרות הכל ועל אף כל הצלקות עדיין מאוהבים כמו בהתחלה.
אני לא יודע איך זה אצל זוגות אחרים, אבל די מהר שיחת הסיכום הגלויה שנועדה לאחות קרעים ולפייס הפכה למריבה עזה שנמשכה כמה ימים ארוכים ומתישים.
הוא התחיל וסיפר לי כמה הוא כועס על ההתמכרות שלי לאינטרנט ועל גילוי הלב המוגזם שגיליתי כשכתבתי על חיינו המשותפים.
"כל מי שיראה את האות אלף הזו על התחת שלך ידע שזה אתה." הוכיח אותי.

"מי כבר יסתכל על ישבן של קשיש בגילי?" קנטרתי אותו בחיוך, יודע היטב כמה הזכרת גילנו מרגיזה אותו.
"תפסיק, אתה גבר מושך מאוד. אתה יכול להשיג כל מי שתרצה ואתה יודע את זה טוב מאוד." התעצבן אבי, המבוגר ממני בשנתיים. "אתה בא אלי בטענות שאני משפיט אותך, אבל אתה אוהב את זה." המשיך לשטוח את טענותיו.
הנחתי יד על זרועו. "אתה צודק אבי. הבעיות התחילו כשהעברת את השליטה מהמיטה לחיים שלנו. בזמן האחרון זה התחיל להיות בלתי נסבל בעיקר בגלל הקנאה שלך."
"אם אוהבים אז מקנאים." פסק אבי בביטחון. "גם אתה מקנא."
"כי אתה בוגד בי כל הזמן, וחוץ מזה אני מקנא בשקט, ואתה עושה לי פדיחות."
"אני עושה פדיחות? מי מפרסם את החיים שלנו באינטרנט שכולם ידעו מה אני אוהב לעשות לך במיטה?" התרעם אבי.
וכך הלאה, וכך הלאה, הוויכוח חזר וסבב באותם מעגלים בלי תוצאות. בסופו של כל יום היינו מתעייפים ונשכבים מותשים במיטה. שוכבים בחושך, כל אחד ממשיך לגלגל את טענותיו במוחו, לא מסוגלים להיפרד, אבל מסרבים להתפייס.
אחרי כמה ימים כאלו נשברתי. המצוקה הנפשית השפיעה לרעה על בריאותי. ובאמצע יום העבודה חשתי כל כך כבד ועייף ואומלל עד שנאלצתי לצאת מוקדם מהרגיל ולחזור הביתה. בבית גילית את אבי יושב על מיטתנו, פניו כבושות בחולצת הטריקו שהשלכתי לכביסה רק הבוקר, מתייפח כמו תינוק.
הוא הביט בי בשתיקה בעיני הקטיפה הכהות והיפות שלו, שהיו לחות מדמעות, ובניגוד לכל הסיכומים שלנו קם מהמיטה בלי לנסות לתת שום הסברים למעשיו.
מאחר והוא שתק עברתי גם אני על בכיו בשתיקה. פתאום גם לי לא היה כל כך חשק לדבר על זה. הייתי עייף וחולה מרוב דיבורים וחיטוטים.
"אני מרגיש חרא." הצהרתי והטלתי את עצמי על המיטה.
אבי התיישב לצידי והניח את ידו הקרירה והדקה על מצחי הלוהט. "יש לך חום." פסק, "תשכב בשקט, אני אטפל בך."
הוא הגיש לי כוס תה והתיישב לצידי, מקפל תחתיו את רגליו הארוכות.
איך לא שמתי לב כמה הוא רזה בזמן האחרון? הוא נראה חולה עוד יותר ממני. "בוא חמוד, תשכב לידי." ביקשתי, "אתה נראה ממש עייף."

הוא נאנח והשתרע לצידי. "למה לא אמרת לי למה אתה לא רוצה לעשות את הדבר הזה?" שאל פתאום, מעלה בפתאומיות את הנושא הכאוב ההוא שעד היום נמנענו מלגעת בו.
"הדבר הזה נקרא פיסט פאק." הזכרתי לו במרירות, "ואני לא בטוח בעצמי למה אני לא יכול לדבר על זה."
הוא ליטף ברכות את שערי שנותר לשמחתי מלא ומתולתל כבנעורי, אם כי צבעו דהה למעין חום אפרורי.
"לא הבנתי כמה זה מפחיד אותך." התנצל, "אם היית מסביר לי קודם מה קרה לך כשהיית ילד... אני די בטוח שזה קשור, אבל אז לא הבנתי ו... אני נורא מצטער, סליחה עמי."
שוב הבחילה ההיא לופתת את גרוני וקרבי, עלי לדכא בכוח את הרצון לברוח מהחדר, לעשות מאמץ עז להמשיך לדבר בקול רגוע והגיוני. "אני לא כל כך זוכר מה קרה לי אז... רק שזה כאב ושלא יכולתי... די, אני לא יכול לדבר על זה יותר." התחננתי.
"בסדר." לחש אבי, "לא נדבר על זה שוב." הבטיח ומשך אותי אליו, "עמיקם המתוק שלי, אלוף העולם בהדחקות." היתל בי בקול רך והחל מנשק בעדינות את תנוכי אזני, יורד משם אל כתפי וחזי, מתעכב על פטמותיי, מפנק אותי כמו שרק הוא יודע לעשות.
"אתה זוכר איך רציתי לעשות עגיל בפטמה ולא הרשית לי?" נזכרתי בחיוך, "וכמה כעסת כשרציתי לעשות כתובת קעקע?"

"אמרתי לך שקודם תעשה כתובת קעקע על הלשון." נזכר אבי וצחק כשנישקתי את בתי שחיו, שואף מלוא ראותי את ריחו הטוב, ריח שוקולד מריר.
נסחפנו למצב רוח נוסטלגי והתחלנו להיזכר בכל הדברים הטובים שעברו עלינו במשך השנים, והיו המון דברים כאלו, הרבה יותר מאשר דברים רעים. גידול הילדים שלי והילד שאימצנו יחד, הבית שלנו, הטיולים היפים שלנו יחד, המסיבות העליזות, והלילות המתוקים שהעברנו, חבוקים אחד בזרועות השני. עד שגמרנו לדבר כבר היינו ערומים וחרמנים, אבל אבי עוד היסס. "אני יכול? אתה בטוח?" הביט בי בעיני קטיפה שחורות, שפתיו לחות ופשוקות למחצה, נשימתו המהירה רוטטת על עורי.
"כן. אני בטוח." הבטתי בו במבט יציב, אם כי גופי כבר החל רועד מרוב רצון להרגיש אותו בתוכי.
"איך אתה רוצה לעשות את זה?" חקר אותי, מעביר קצה אצבע לחה על בטני, מחייך למראה הרעד הבלתי נשלט שעבר בבשרי הלוהט.
עצמתי את עיני והסמקתי, וכמו תמיד לא הייתי מסוגל לבטא במילים את רצונותיי.
"עמי," דחק בי אבי רכות, "בבקשה, תגיד איך אתה רוצה אותי?"
"כמו פעם." לחשתי, "אני רוצה שנהיה כמו פעם, לפני שהתחיל כל הבלגן הזה."
חיוך ניצחון יפה ואכזרי התפשט על פניו הכהים. "בסדר מתוק." לחש והצמיד את כפות ידי אל מוטות המיטה לוחץ עליהן קלות כמקבע אותן במקומן. "תשכב בשקט ואל תזוז בלי רשות או שתחטוף." התרה בי, מחייך לתוך עיני הניח את ידיו מתחת לעכוזי ונדחק אלי, לוחץ את אברו היפה בין ירכי. התקמרתי לעברו, מפר ביודעין את פקודתו המפורשת לא לזוז. החבטה המתוקה על צידי עכוזי לא אחרה לבוא וצריבה חמימה ונעימה התפשטה בישבני.
"אמרתי לך לא לזוז." נזף בי והרים את קרסולי אל כתפיו.

זזתי שוב והוא שב וחבט בי ועד שדחק את אברו אל החור המשתוקק שלי כבר בערו גבעות ישבני וצידי ירכי ממכות.

זה היה כל כך טוב, אם אבי לא היה מניח את ידו המנוסה על אשכי ועוצר בעדי הייתי גומר עוד בטרם החלה החגיגה.
הוא נכנס לתוכי בזהירות רבה מהרגיל, מביט בפני כדי להיות בטוח שהכל בסדר. אחרי שכל אברו היה בתוכי, גדול חם ונוקשה, ממלא אותי שלמות מתוקה שרק הוא יכול לגרום לי לחוש, אחז בי ביד בוטחת, מנווט אותי בתוך הערפילים המתוקים שריחפתי בהם, עד שהגענו יחד לחוף מבטחים ונחתנו, מתנשמים ומתנשפים, על המיטה שלנו.
כמנהגנו תמיד התחבקנו אחר כך לפני השינה, נכרכים זה בזה, משתלבים אחד בתוך השני. גופו מועך אותי למזרון, מגביל את תנועתי באותה צורה מוכרת ומעוררת בטחון כרגיל.
"עמי." שאל אחרי שכבר כמעט נרדמתי "אפשר לשאול אותך משהו?"
תחושת הנמנום המתוקה התפוגגה בבת אחת מגופי. בבת אחת נדרכתי, "בבקשה, תשאל."
"לא מפריע לך שאני מועך אותך ככה?"
השתחררתי מעט מחיבוקו ההדוק, סובבתי את ראשי והבטתי בעיניו, ותחושת אושר פתאומית גאתה בי בבת אחת, מדגדגת אותי מבפנים כמו בועות שמפניה.
"מה? למה אתה צוחק?" התפלא אבי, "מה, השאלה שלי כל כך טיפשית?"
"כן. קצת." הצטחקתי ונלחצתי אליו חזק. "עשרים שנה אנחנו ישנים ככה ורק עכשיו נזכרת לשאול? אני אוהב לישון ככה. בצורה כזו אני מרגיש מוגן ורגוע. כשאתה לא נמצא אני מתגלגל בתוך הסדין כמו מומיה וחושב איך אתה אומר לי תמיד לשכב בשקט ולא לזוז, ורק ככה אני נרגע ונרדם."
"באמת?" התפלא אבי, "ואני חשבתי שאתה חוגג בלעדי ושוכב לך באלכסון."
"ממש לא." מחיתי, "אני אוהב לישון כשאני עטוף ומעוך, ומה אתה עושה כשאני לא נמצא?"
"אני מחבק את הכרית ומדמיין שזה אתה." אמר אבי ושב והידק אותי אליו, וככה נרדמנו, חבוקים, מחייכים וכרוכים זה בזה.
מה עוד אוכל לספר עלינו? לא הרבה. הסיפור הזה כמעט שנגמר.
למחרת קמנו ובכמה דקות בלבד, תוך כדי הגילוח וצחצוח השיניים, הסכמנו בקלות ובלי בעיות איך לטפל בבעיות שרק אתמול נראו עצומות וכבדות מנשוא.
הוא גילה לי שהוא שונא לאכול לבד ומה שהכי מרגיז אותו זה שאני מפנה אליו את גבי כשהוא מנסה לדבר איתי ומביט במסך המחשב. הבטחתי לאכול איתו תמיד, להקדיש לו מעתה את כל תשומת ליבי כשהוא משוחח איתי, והוא הבטיח לא להיכנס למייל הפרטי שלי, לא לקרוא לי את הדוא"ל, ולבטוח בי שאני נאמן לו.
החלטנו שבכל פעם שהוא חש קנאה הוא ישוחח איתי בגלוי וגם אני אעשה אותו דבר ושמהיום אני מפסיק לדבר על החיים הפרטיים שלנו בפורום, אבל ממשיך להציץ ולהשתתף, אם כי בדיסקרטיות, וממשיך לכתוב כרצוני בתנאי שאני לא מגלה יותר פרטים עלינו. הבטחתי לא להתכתב עם אנשים חדשים אלא אם כן זה מישהו שפונה אלי בגלל הכתיבה שלי.
כל כך פשוט והגיוני. באמת, מה לקח לנו כל כך הרבה זמן?
"ועוד דבר, תחזיר לי את שעון השפהאוזן הישן שלי." דרשתי.
הוא החזיר לי את שעוני הישן שהתהדר ברצועה חדשה מעור שחור רך שאפשר היה לענוד גם כצמיד.
"ומה עם הרצועה הישנה שלי?" מחיתי.
"זו שזרקת?" 
"כן, זו שזרקתי. אני רוצה אותה חזרה. אפשר?"
הוא נתן לי אותה בחזרה וחייך כשטמנתי אותה במגרת שולחן הלילה שלי. "בשביל מה אתה צריך את הרצועה הישנה הזו?"
"לא יודע. אולי פעם יתחשק לי... לא יודע, אני פשוט צריך אותה."
אז בסדר, אנחנו לא מוצלחים כל כך בקטע הזה של לדבר על זה, אבל אנחנו יודעים לוותר ולהתפשר וכשאנחנו לא מצליחים להתבטא בדיבור אנחנו נותנים למעשים שלנו לדבר במקומנו.
אם זה עבד עשרים שנה אז זה כנראה ימשיך לעבוד גם במשך עשרים השנה הבאות.