עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

45. יושב על הגדר

"עמי," אמר לי הבוס בארוחת הבוקר, " אתמול בצהרים כשלא היית, הזמנתי את כולם לראות את המצגת מהטיול שלי בפולין. יום שישי בשמונה בערב נוח לך?" הוא שואל, מביט בי במבט מודאג.
"כן, בטח. אני אשמח לבוא." אני אומר בנימוס, למרות שקרביי מתכווצים במחאה, ומחייך אליו בחזרה, כאילו שהכל בסדר.
"גם בני זוג מוזמנים." אומר הבוס, "אבי יוכל לבוא?"
"כן. איזו שאלה, הוא ישמח לבוא." אני משקר ברוב כשרון, יודע שאבי ישנא את ההזמנה הזו ויגיע רק אם אני אלחץ עליו ואתחנן שיעשה לי טובה.
"יופי!" מחייך הבוס חיוך רחב ומאושר שכולל את כולנו. "יהיה אחלה!" הוא מבטיח. "גם הבנים שלי יבואו ויהיה המון אוכל. אשתי כבר התחילה לבשל."
כולנו מחייכים חזרה בנימוס, גומרים את הקפה וחוזרים לעבודה.
עד אתמול הייתי מבלה ברצון ערב בוילה המפוארת של הבוס שלי, שומע בעניין את החוויות שלו על טיול השורשים שעשה בפולין, וטועם בתיאבון ממעשה ידיה של אשתו, הבשלנית המהוללת, והייתי שמח באמת ובתמים לפגוש את הבנים שלו, בעיקר את שמוליק בנו הבכור שאני מכיר עוד מהתקופה שהוא היה סטודנט צעיר שעבד בבית המלאכה.
כל זה השתנה, ולמרות שאמרתי שסלחתי והכל כאילו נגמר, אני לא מסוגל לשכוח מה קרה. כזה אני, סולח מהר, אבל אף פעם לא שוכח.
הלוואי והייתי יכול להיות אחר, אבל זה מה יש. קרה מה שקרה ומאז הרגשות שלי כלפיו השתנו.
וזה מה שקרה - קצת אחרי שהבוס חזר מפולין שמנו לב שהוא מתוח וחסר שקט. חשבנו שזה בגלל המצב הקשה - הלקוחות שמתקשים לשלם, הרווחים שיורדים, הצ'קים שחוזרים - כל הבעיות הרגילות.
ניסינו להתעלם ולהמשיך כרגיל, למרות שכולם הרגישו שלא משנה מה אומר ביבי, הכלכלה על הפנים, העבודה מתמעטת ועל בונוסים אפשר רק לחלום.
אתמול הבוס נכנס לחדר חיתוך הגלופות וצעק עליי שהפחים במעבדת הפלסטיק מלאים, ומה זה כל הבלגאן הזה על השולחן?
בהתחלה חשבתי שהוא מתבדח. בטח שיש בלגאן, הרי אני באמצע העבודה, ומה פתאום הוא נטפל אלי עם הפחים המלאים במעבדת הגלופות? אני לא עובד בגלופות, יש בחורה שזה התפקיד שלה והיא דווקא מקפידה לנקות ולסדר הכל בסוף היום, ובכלל, מה זה הטון הזה שהוא נוקט כלפיי? חשבתי שאנחנו חברים ושהוא סומך עליי, מה פתאום הוא צועק עליי כאילו שאני עובד קבלן עצלן?
מבט אחד הבהיר לי שהוא לא מתבדח, הוא באמת כועס. פתאום נתקפתי דחף לזרוק הכל מהיד, לקחת את המפתחות של האוטו ולהסתלק הביתה וקיבינימאט עם הבית מלאכה הזה, ועם הבוס הזה, ועם המצבי רוח שלו, אבל במקום להתפרץ, נשמתי עמוק, אמרתי בסדר, הלכתי לרוקן את הזבל מהפחים של המעבדה ובמקום להמשיך בחיתוך ואריזת הגלופות, התחלתי לסדר כמו איזה דביל את השולחן.
"לך תביא שקיות חדשות לפחים, ואל תעשה פרצוף חמוץ כזה, אתה מתנהג כמו בחורה לפני וסת." אמר לי הבוס בקול קצת יותר רגוע, וכמעט שחייך.
הוא בטח חשב שההערה שלו תעבור אצלי בתור בדיחה ותרגיע את הרוחות, אבל הוא טעה. אין דבר שמרגיז אותי יותר מזה שמשווים אותי לבחורה, למרות שאם נשב ונחשוב רגע בשקט זה לא עלבון, כי הנשים - ובזה יודה כל גבר שיש לו טיפת שכל - שוות הרבה יותר מגברים. הן חכמות יותר, רגישות יותר ונחמדות יותר מרוב הגברים, אבל זה באמת לא הנושא כאן, ההערה המתחכמת שלו רק הוסיפה מבחינתי חטא על פשע. עליתי למטבח להביא שקיות אשפה ריקות, ועד שחזרתי מהמטבח הוא הסתלק למשרד וטוב שכך, ממש לא בא לי לראות את הפרצוף שלו מרוב שנעלבתי וכעסתי.
הייתי כל כך עצבני ונרגז מהסיפור הזה, עד שכל התיאבון הלך לי. ויתרתי על ארוחת הצהרים, ואחרי שגמרתי את ההתעסקות עם חיתוך הגלופות הלכתי לסדר את חדר הלייזר, וככה יצא שלא ראיתי אותו יותר עד סוף היום.
אחרי שהספקתי לגמור את כל העבודה כמו שתכננתי, החלפתי את חולצת העבודה שלי בחולצה רגילה, ויצאתי מהדלת האחורית כדי לא להיתקל בו, אבל הייתי חייב לעלות למעלה לחתום על הכרטיס ושם הוא תפס אותי, וביקש שאבוא למשרד שלו.
"אני קצת ממהר היום." ניסיתי להתחמק, מעמיד פנים שאני מעיין בכרטיס שלי כדי לא להביט בפניו.
"בבקשה עמי, אני צריך להגיד לך משהו." הוא אמר נוגע בעדינות בכתפי, ומייד נסוג.
נכנסתי למשרד שלו ועמדתי כעוס באמצע החדר, מסרב להתיישב.
הוא סגר את הדלת וביקש שאשב. התיישבתי בנוקשות על קצה הכסא וריכזתי את מבטי בתמונה שעמדה על השולחן שלו תמונה שלו ושל שמוליק עם ג'ימי - הכלב שלו שמת לא מזמן.
"אני באמת מצטער שצעקתי עליך עמי." הוא אמר מייד, וניסה להביט בפניי.
"זה בסדר, לא קרה כלום." שיקרתי.
"פתאום כל הבלגאן והלכלוך הרגיזו אותי נורא." הוא ניסה להסביר.
"ככה זה כשעובדים, אי אפשר לסדר כל דקה. אנחנו מסדרים הכל בסוף היום." הסברתי לו, כאילו שהוא לא ידע לבד, ובלב חשבתי לעצמי - אם זה כל כך הפריע לך למה לא סידרת הכל בעצמך? למה שלחת אותי לרוקן את הפחים, כאילו אני איזה כלומניק עלוב ולא מנהל העבודה שלך וחבר שלך?
אבי אף פעם לא התלהב מהידידות שלי עם הבוס. לדעתו אי אפשר להיות באמת חבר של בן אדם שמשלם לך משכורת.
עד היום חשבתי שהוא סתם מקנא בגלל שאצלו בעבודה כולם אוכלים זה את זה בלי מלח, והיחסים שלו עם המנהל איומים, אבל פתאום נוכחתי לדעת שיש משהו בטיעון שלו, עובדה, אם סתם חבר היה מדבר אליי ככה, הייתי הופך לו את הפח אשפה על הראש, אבל הפעם הלכתי ועשיתי מה שהבוס ציווה עליי, למרות שמבפנים רתחתי מכעס ומעלבון.
"כשיש לי בלגאן בראש אני מתחיל להיות פדנט בסדר ובניקיון." אמר איציק ורכן כלפיי, מתעלם מרתיעתי. "גם בבית אני כל הזמן מציק לאישה שתעשה סדר ומשגע את העוזרת." המשיך להתוודות.
גם על העוזרת ועל האישה אתה צועק ככה? חשבתי לעצמי בשקט בלב, אבל כלפי חוץ רק הנהנתי בשתיקה.
"אני מוטרד בגלל שמוליק." הוא אמר בקול שקט, מבויש משהו. "הוא נפרד מהחברה שלו, חשבנו שהם הולכים להתחתן, ופתאום גילינו שהם נפרדו."
משכתי בכתפי, "אז מה? הוא כבר כמעט בן שלושים. זו הבעיה שלו, לא שלך."
"אבל למה הוא לא סיפר לנו כלום? במשך חודשים הוא שיקר, ואמר שהוא עדיין חי איתה. רק במקרה נודע לנו שהם כבר לא יחד." אמר איציק בקול אומלל.
"אולי הוא לא רצה להדאיג אתכם?" העליתי השערה.
איציק הביט בי במבט מיואש. "אתה מכיר אותו, עמי, נפגשתם לא פעם. אתה חושב ש... נראה לך... אולי אתה..." מוזר היה לראות את האיש הקולני ומלא הביטחון הזה נאבק להתבטא ולא מצליח להסביר מה מטריד אותו.
"חשבתי שאולי אתה תוכל לדעת." אמר לבסוף בעייפות.
"לדעת מה?"
"לדעת אם... אולי הוא סיפר לך אם הוא כמוך?" לחש איציק.
"כמוני? אתה מתכוון הומו כמוני?" שאלתי בקול רם, ונהנה לראות איך איציק מתכווץ בכיסאו.
"כן." לחש מבויש והשפיל מבט אל טבלת השולחן המסודר שלו.
"הוא לא סיפר לי כלום. למה שהוא יספר לי? אני סתם עובד של אבא שלו." אמרתי וקמתי ממקומי, "למה שלא תשאל אותו?"
איציק משך בכתפיו בחוסר אונים וקם גם כן. "אני לא רוצה להרגיז אותו."
"עד היום נדחפת לו לחיים בלי לעשות חשבון ופתאום אתה לא רוצה להרגיז אותו?" התפלאתי.
"לא נכון!" מחה איציק עובר לדבר בקול הרועם הרגיל שלו. "לא נדחפתי לו לחיים, רק נתתי לו עצות והתעניינתי מה קורה איתו. אני אבא שלו, לא?"
"איציק, בחייך, אם לא היית שתלטן כזה הוא לא היה בורח עד תל אביב. יש לך כוונות טובות, אבל אין לך טיפת כבוד לפרטיות של הבנים שלך. אם היית אבא שלי גם אני הייתי בורח ממך הכי רחוק שאפשר." אמרתי לו ישר בפרצוף מה שחשבתי עליו כבר מזמן, וסוף סוף הצלחתי להסתכל לו בעיניים.
"אתה סתם אומר את זה כי אתה כועס עליי." אמר איציק במרירות.
"לא נכון. אני כועס על עצמי שלא קמתי והתפטרתי ברגע שהתנפלת עלי ככה." אמרתי, "ועכשיו, אם תסלח לי, גמרתי לעבוד ואני הולך הביתה. אם יש לך בעיות עם הבן שלך תפתור אותן לבד או שתבקש עזרה מהחברים שלך."
"חשבתי שאתה חבר שלי." אמר איציק, ושוב היה קולו נמוך וחסר ביטחון.
"איציק אתה הבוס שלי ואני מחבב אותך מאוד, אבל אי אפשר להיות חבר של בן אדם שמשלם לך משכורת." חזרתי על דבריו של אבי. "וחוץ מזה אני לא מרגיש נוח עם זה שאתה חוקר אותי בקשר לשמוליק, זה לא לעניין וזה מביך."
"אני באמת מצטער." חזר איציק על התנצלותו, "אבל... תראה, זה לא שיש לי משהו נגד הומואים, אבל... הנה, למרות שידעתי שאתה הומו שכרתי אותך."
"אני באמת מודה לך שנתת לי עבודה." אמרתי בקרירות, "אבל אם אין לך כלום נגד הומואים למה אתה נלחץ מזה שאולי הבן שלך הומו?"
"אין לי שום דבר נגד הומואים, אבל אני לא רוצה שהבן שלי יהיה כזה." תקע איציק את מבטו ברצפה.
רק עכשיו הבחנתי שהוא נראה עייף ושחוק ומבוגר מחמישים וכמה שנותיו. איך לא ראיתי עד היום עד כמה הוא הזדקן בחודשים האחרונים?
"מה תעשה אם תדע שהבן שלך הומו?" הוא שאל בקנטרנות.
"אני לא אעשה כלום." אמרתי, אבל עמוק עמוק בפנים שמחתי כשנזכרתי איך נועם מקשקש שעות עם החברה שלו בטלפון ומשתדל לבלות אתה כל דקה פנויה. "אתה לא צריך לעשות שום דבר. זה לא עסקך עם מי הוא נכנס למיטה."
"אבל זה כן עסקי." התרגש איציק, "מפני שאם הוא הומו הוא לא יתחתן ולא יהיו לי נכדים, ולהורים שלי, זיכרונם לברכה שאיבדו את המשפחות שלהם בשואה, לא יהיה המשך."
כשמתחילים לדבר על השואה אני נאלם דום. אין לי מילים להתווכח עם טיעונים כאלו.
נכון, יכולתי להגיד לאיציק שגם הוריי איבדו את רוב משפחתם בשואה, ושגם הם לא קפצו מרוב אושר כשסיפרתי להם שאני הומו, ובכל זאת הבאתי להם נכדים ואפילו קצת נחת, אבל העדפתי לשתוק וללכת הביתה.

חזרתי הביתה אל אבי שאמנם לא משלם לי משכורת, אבל מחזיק את הלב שלי בידיים שלו, ומידי פעם לא נזהר ומועך אותו קצת, וזה גרוע יותר מלגלות שהבוס שלי הוא הרבה פחות חבר שלי ממה שנדמה לי.
הוא מיד ראה שמשהו אצלי לא בסדר, אבל העמיד פנים שהוא מאמין לי כשטענתי שסתם כואב לי הראש ואני עייף, והמתין בשקט עד שהלכנו לישון.
ברגע שהתכרבלנו במיטה מול הטלוויזיה הוא נשכב מעליי, תוקע בי מרפקים וברכיים ככה שלא אוכל לזוז. "עכשיו תספר." פקד עליי, מביט ישר בעיניי.
"עזוב אבי, לא בא לי לדבר על זה. אני רוצה לראות את הסדרה הזו."
"שום סדרה. תספר לי מה אוכל אותך."
"לא בא לי." התרסתי, "אני רוצה... אי! אתה מכאיב לי." ייללתי כשהוא נשך את כתפי בתגובה על חוצפתי.
"וזו רק ההתחלה." איים ומשהו זדוני ומבודח נצנץ בעיניו. הזין שלי התחיל להתרומם ואבי ששכב עלי חש בכך מיד וחיוכו התרחב.
עד היום אני לא מבין למה כשהוא מכאיב לי אני, במקום להחזיר לו, מתגרה ומתחרמן.
"אתה נמצא בחקירה מדרגה שלישית." הודיע לי ברשעות. "כדאי שתתחיל לדבר או שתסבול." הצהיר, וכדי להדגיש את רצינות דבריו נגס בשיניו הלבנות את פטמתי.
אם כל בן אדם אחר היה מתעלל בי ככה הייתי הורג אותו, אבל כשהוא מתנהג ככה כל מה שאני רוצה זה להתחנן שיזיין אותי.
בכל זאת התאפקתי עוד קצת, מניח לו להמשיך ולחקור אותי עד שלא יכולתי עוד ונכנעתי. סיפרתי לו שהיה לי איזה ויכוח טיפשי עם איציק בקשר לניקיון במעבדה וברברתי כמה איציק עצבני לאחרונה בגלל המצב, ושזה סתם שטויות והוא התנצל, ובבקשה שיפסיק לדבר כל כך הרבה וייתן לי מה שאני רוצה.
"בטח חמוד." אמר אבי בחביבות, והרים את רגלי למעלה כשהוא מפשק אותן. "בוא תראה לי כמה גמיש נעשית בזכות המדריך החתיך ההוא ביוגה." התבדח, כרע בין רגליי המונפות באוויר, והחל להעביר את הזין הזקוף שלו בחריץ ישבני.
הנחתי את כפות רגליי על כתפיו ונדחקתי אליו, נהנה מהמגע החלקלק של כיפת הזין שלו סביב החור שלי.
זה היה מטריף, אבל כמה זמן אפשר להתמזמז עם משחק מקדים?
"אבי בבקשה, בוא אליי כבר."התחננתי, מתפתל בקוצר רוח.
הוא צחק צחוק זדוני והודיע לי בעליזות שהחקירה עברה לשלב השני, שלב הסחיטה המינית, ועד שלא אספר לו את כל האמת, ואך ורק את האמת בלי לחפף, לא אקבל את מבוקשי. מניסיון מר ידעתי שהוא מסוגל להמשיך להתגרות בי ככה במשך שעות וליהנות מכל דקה של העינוי המתוק הזה שהסב לי.
"איציק מודאג שאולי הבן שלו הומו. בגלל זה הוא התנפל עליי בעבודה, ואחר כך הוא התנצל וניסה לברר אם אני יודע מה המצב עם הבן שלו."
"הוא כזה פולני," נהם אבי בבוז, "למה הוא לא שואל את שמוליק."
"כי הוא כזה פולני." עניתי, ואבי פרץ בצחוק, וסוף סוף הניח לי לקבל את מה שרציתי - הזין המפואר שלו בתחת שלי.
"אז מה דעתך, הבן שלו הומו?" שאלתי אחר כך, כשהתארגנו בתנוחת השינה החביבה עלינו.
"לא יודע, אני לא מכיר אותו, אבל אני בטוח שעוד נגלה על הבן של איציק הרבה יותר ממה שנרצה לדעת." ניבא אבי, וכרגיל, הוא צדק.

ביום שישי היינו אצל הבוס שלי לראות מצגת על הטיול שלו בפולין. הייתי צריך להתחנן לפני אבי שיבוא איתי. רק אחרי שהפעלתי את נשק יום הדין - רגשי אשמה תוצרת פולניה -הוא נשבר ונכנע לתחנוניי.
בערב יום שישי התייצבנו בשכונת דניה, לבושים במיטב בגדינו, חיוכים מנומסים על פנינו, מוכנים להשתעמם כמה שעות, ולאכול יותר מידי לפני שנוכל ללכת הביתה.
טוב, טעינו. לא השתעממנו אפילו רגע.
המצגת של הבוס הייתה מרתקת. מעולם לא ידעתי שהוא איש רהוט ושיש לו היסטוריה אישית כל כך מרתקת. הוא נסע לפולין באוגוסט כדי להשתתף בכנס יוצאי גטו לודג', אם כי הוא נולד בארץ, וכדי למצוא את קבר דודתו וסבו, שמתו בזמן המלחמה בגטו לודג'.
הוריו יוצאי לודג' שרדו את המלחמה אבל נפגשו רק בסופה, בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ. אביו הציל נערה צעירה שגססה בצד הדרך, ואחרי שהבריאה הם נישאו ועלו לישראל. שניהם איבדו את משפחתם בשואה ואיציק הוא בנם היחיד.
ישבנו מרותקים לסיפור מציאת הקברים בבית העלמין ההרוס של לודג', שוכחים אפילו לטעום ממעשי ידיה להתפאר של אשתו של איציק, שליוותה אותו עם מצלמתה בשיטוטיו בפולין והייתה שותפתו לכל ההרפתקה.
אחרי המצגת אחז שמוליק, בנו הבכור של איציק בזרועי, ומשך אותי למרפסת המרווחת, מושיב אותי על כורסת גן מפוספסת צהוב ולבן. "תראה איזה נוף יפה." החווה לעבר הגן המטופח שהשתרע מתחת לווילה המפוארת של איציק. "אתה יודע שבשנה שעברה פרצו לגינה חזירי בר ואכלו את כל המדשאה?"
הנהנתי. שמעתי הכל על החזירים ההם. איציק נלחם בהם בעוז, ודיווח לנו בזמן הפסקות האוכל בבית המלאכה על כל פרטי הקרב.
"אבא כמובן לא נח עד ששיקם הכל ובנה חומה, להגן על הגן." הצטחק שמוליק בחיבה.
"אתה יודע שהוא כבר מתכנן לקרוא לנכד הבכור על שם הדוד שלו." הוסיף בעגמומיות. "בגלל זה הוא עשה את המצגת, בשביל להזכיר לי שאני צריך להמשיך את השושלת."
"טוב, הוא די התבאס בגלל שנפרדת מהחברה שלך, ועוד יותר בגלל ששיקרת לו. למה בעצם לא סיפרת לו את האמת?"
שמוליק משך בכתפיו בהבעה עגומה. "לא יודע. הוא כזה... הוא תמיד..."
"בגלל ששיקרת לו הוא חושב שאתה הומו." הוצאתי את המרצע מהשק.
שמוליק גנח והסב אליי את גבו, נשען על המעקה, מביט החוצה אל הגן החשוך.
"אתה הומו?" תבעתי לדעת.
"לא יודע. אולי." אמר והסתובב אליי, "איך אפשר לדעת?"
"אם אתה לא יודע בגילך, אז אני באמת לא יודע מה להגיד לך." צחקתי. הייתי בטוח שהוא עובד עליי, אבל הוא נשאר רציני לגמרי.
"אני אוהב נשים והיו לי כמה חברות, אבל אני אוהב גם סקס עם גברים." אמר בקול שקט ורציני, "כשאני חי עם בחורה אני נהנה להיות אתה, אבל אני לא מפסיק להתגעגע לסקס עם גברים. אני בשום פנים ואופן לא רואה את עצמי חי עם גבר כמו שאתה חי עם אבי אבל..."
"טוב, לא כולם כמו אבי. יש גם בחורים שהם... אה... זאת אומרת..." התחלתי לגמגם.
לא רציתי להשמיץ את החבר שלי, אבל הוא לא בן אדם שממש קל לחיות אתו ומי כמוני יודע את זה.
"אני יודע שיש גם גברים נחמדים כמוך." הצטחק שמוליק, "אבל, ואל תיקח את זה באופן אישי, ממש לא בא לי לחלוק את חדר השינה והמקלחת שלי עם גבר. אני רק רוצה לעשות סקס מידי פעם עם מישהו ואחר כך לחזור לאישה."
"יש הרבה שחיים ככה, וחיים לא רע."
"כן, אבל צריך לשקר לאישה כל הזמן. אני שונא את זה."
"זאת אומרת שאתה דו מיני." הסקתי, "זה נדיר יותר ממה שחושבים, אבל זה קיים."
"כשאמרתי את זה לבחור ההוא שבגללו דפנה עזבה אותי, הוא צחק ואמר שזה רק שלב לפני שאני אודה שאני הומו." גילה לי שמוליק, "אבל הוא טועה, הוא בחיים לא שכב עם אישה, זה מגעיל אותו ואותי לא."
הבטנו זה בזה. הוא נראה אומלל, ריחמתי עליו בכל לבי.
"הבעיה שלך שאתה יושב על הגדר, שמוליק. יש גדר בין הגברים הסטרייטים להומואים. חלק ממש רחוקים ממנה כמו אבא שלך למשל, חלק, כמוני וכמו אבי, די קרובים, וחלק יושבים ממש עליה. אתה יושב על הגדר, בגלל זה קשה לך."
"אתה יודע מה קורה למי שיושב על הגדר?" שאל אבי שהתגנב חרש מאחורינו ושמע ככל הנראה את רוב השיחה.
"לא, מה?" שאל שמוליק בתמימות.
"דוקר לו בתחת." הצטחק אבי, וספג ממני מכת מרפק.
"מה שאתה צריך לעשות זה למצוא מישהי שלא אכפת לה שיהיה לך גם איזה חבר מהצד. אולי מישהי שגם רוצה להיות לפעמים עם אישה." אמר אבי, "ברגע שתמצא אחת כזו תתחיל להביא לאבא שלך נכדים שישמחו אותו. הוא בשל להיות סבא."
"איפה אני אמצא אחת כזו? תהיה מציאותי." סח שמוליק בעצב.
"יש פורומים של בי סקסואלים, ויש מודעות ויש..."
"ויש את אימא של הילדים שלך, ואת החברה שלה, שאוהבות לשדך ומכירות את כל הלסביות והדו בתל אביב." נכנס אבי לדבריי בחיוך.
"בוא." אחז בזרועי ומשך אותי לעבר הפתח, "הולכים הביתה, ואתה," אמר בעליזות לשמוליק, שליווה אותנו, "צפה להפגזה של טלפונים מהשדכניות הבלתי נלאות שלנו."
שמוליק נראה הרבה פחות עצוב כשנפרד מאתנו בפתח, מודה בחום לשנינו.
"מסכן." אמר אבי בדרך הביתה, "גם אם הוא ימצא מישהי הוא תמיד יהיה לא פה ולא שם. יושב על הגדר מעל כולם, רגל פה ורגל שם. סובל מכאב תחת."
"כן, אבל תחשוב איזה נוף הוא רואה משני הצדדים של הגדר, לעומתנו, שנמצאים רק בצד אחד שלה."
אבי לכסן אליי מבט. "גם אתה די ישבת על הגדר כשפגשתי אותך."
"כן, אבל לא ידעתי את זה. רק כשמשכת אותי לצד שלך הבנתי מה הציק לי כל הזמן. אתה חושב שהוא ימצא מישהי?"
"לא יודע, אבל הוא ייהנה לחפש, זה בטוח." הצטחק אבי.

44. חשבונות ליליים

אבי צלצל ואמר שיש לו היום סידורים ושהוא יחזור קצת יותר מאוחר ושלא אדאג.
אמרתי 'בסדר' ואיחלתי לו בילוי נעים.
"תודה עמי." אמר, ושמעתי אותו נאנח לעצמו בשקט לפני שניתק.
המשכתי בסדר היום שלי כרגיל, אבל הראש שלי כבר לא היה במקום, עבדתי על טייס אוטומטי, אומר לעצמי, כמו תמיד, שחבל על הזמן ולמה לי לקחת ללב, אבל בכל זאת לוקח.
לפני השינה עשיתי מקלחת חמה וגרבתי גרביים רכות ומפנקות, אבל זה לא עזר, המיטה הייתה קרה והשינה התרחקה ממני, למרות כל מאמציי לשכנע את עצמי שעוד שנייה אני נרדם.
הכי טוב להירדם לפני שהוא יחזור, ומחר, כמו בכל בוקר, הוא יהיה לידי במיטה, מנומנם קצת ורטנוני, כמו תמיד בשעה הזו, אני אקום להכין קפה ואגיד שלא שמעתי אותו נכנס ויותר לא נדבר על זה. זו הייתה התכנית המקורית שלי, אבל היא לא פעלה כי למרות כל מאמציי, פשוט לא הצלחתי להירדם.
איך זה שאני נרדם כל לילה בלי בעיות ודווקא היום... מה קורה לי? הרי כל המיטה לרשותי, אני יכול לשכב באלכסון אם ארצה, או אפילו הפוך, אין אף אחד שיפריע לי לקרוא אם ארצה, או לשמוע רדיו, או אפילו לצפות בטלוויזיה אם בא לי.
אין אף אחד שימעך אותי אליו ויגיד לי להפסיק להתפתל כל הזמן, ויפקוד עלי לכבות כבר את האור ולתת לו לישון, ובכל זאת אני לא נהנה מהחירות הלא צפויה שנפלה לחיקי, אלא שוכב מתוח וקפוא, סופר את המכוניות העוברות על הכביש ממול.
ואז, אחרי יובלות של המתנה, נשמע הרעש המוכר של המכונית שלו, נהמה נמוכה כזו שאני שומע בעיקר דרך הגוף, ואחר כך באה חריקת השער והטריקה המוכרת של הדלת.
אני אוסר על עצמי להביט בשעון המאיר על שולחן הלילה שלי, עוצם עיניים ומעמיד פני ישן.
כמה דקות אחר כך הוא נכנס לחדר השינה, מתפשט מהר בחושך, מצחצח שיניים ומחליק למיטה. אני שוכב על הצד עם הגב אליו, ויודע שהוא שוכב על גבו ושואל את עצמו אם להעמיד פנים שהוא מאמין להעמדת הפנים שלי שאני ישן, ולהירדם גם כן, או שאולי לעשות מעשה ופעם אחת ולתמיד לדבר על זה.
איך אני יודע כל כך הרבה דברים על החולף במוחו למרות שאני שוכב בחושך עם הגב אליו? אין לי מושג, אחרי כל השנים שלנו יחד אני פשוט יודע.
הוא שב ונאנח ואז מסתובב על הצד ומניח יד חמה ובוטחת על מתני, ודוחף את רגלו בין רגליי. ברכו נלחצת אל עכוזי וכשהוא מדבר אני חש את נשימתו על עורפי.
"למה אתה לא ישן חמוד?"
"אני ישן לגמרי." אני משיב, חש איך גופי מתרפה ונמס כמו מאליו אל תוך החמימות הנעימה של גופו הנלחץ אליי, כועס על הבוגדנות שלו ומנסה להתרחק מהגוף הזה שכבר עשרים שנה ויותר אני מתאים את עצמי אליו.
"עזוב אותי." אני דורש בזעף ומנסה להתרחק.
הוא מגחך חרש, דוחף יד מתחת לעורפי והודף אותי כך שאני משוטח על בטני. אני שוכב בלי לזוז, ממועך ולחוץ מתחת לגופו. ידו האחת על מתני, רגלו מקבעת את ירכיי אל המזרון. פרק ידי האחת לפות בין אצבעותיו החזקות וידי השנייה מעוכה תחת גופו. זיפי זקנו מתחככים בכתפי.
"זה לא מה שאתה חושב." הוא אומר בקול רך, שפתיו מדגדגות את תנוך אזני.
כל המתיחות מתפוגגת באחת משריריי, לפתע אני נעשה מנומנם וכפות רגליי הגרובות כבר לא קרות. "אני לא חושב כלום." אני מוחה בלחש, ופתאום אני מפהק פיהוק גדול.
"לא חם לך עם הגרביים?" הוא שואל, מעביר באיטיות את כפות רגליו לאורך רגליי, מהברך עד לקרסוליים.
"כן, קצת."
"תוריד אותם." הוא פוקד.
אני פושט בצייתנות את גרביי ומשליך אותם על הרצפה ואז חוזר לשכב, מודע לכך שבמשך הרגע הקצר הזה שבו הוא הרפה ממני גופי חזר להיות קפוא ומתוח.
הוא שב ואוחז בי, מעביר את לחיו הזיפית על גבי, שורט את עורי לאורך עמוד השדרה ומגחך חרש לעצמו כשהוא חש בצמרמורת שמגעו מעביר בגופי - עוד בלילה הראשון שלנו יחד הוא גילה כמה קל לו להעביר בי צמרמורת עזה, ומידי פעם הוא נוהג לשעשע את עצמו בכך - נהנה מהשליטה שלו עלי.
"הייתי אצל שוקי." סיפר לי אחרי ששבנו להתארגן בתנוחת השינה הרגילה שלנו, "הוא היה צריך לדבר, עמי, זה הכל."
שוקי הוא יזיז שלו. צעיר ממני בכמה שנים טובות, בחור יפה ומצליח, רווק מתוך עקרון.
"אהה." אמרתי, מקלל את הגוף הזה שלי, שלא מצליח לאזור די כוח לקום וללכת ממנו אלא מתעקש להישאר רפוי ונינוח תחת גופו החם והנוקשה.
אין לי יותר מידי דרישות אל הגוף הבוגדני והעייף הזה שלי, אבל לפחות עד הספה הוא היה יכול להזיז את עצמו, לא?
כנראה שלא. אני נשאר שוכב בשתיקה, כאילו כלום, מנסה לשכנע את עצמי שזה רק שוקי הצעיר וקל הדעת, שוקי עם אוסף אביזרי המין וסרטי הפורנו שלו שמעלה תמיד סומק על פניי, שוקי העליז והחרמן עם הריבועים בבטן, והבאנגים המוכנים תמיד בדירתו המעוצבת לתפארה, שוקי השנון והמצחיק בעל אוסף הבדיחות המפולפלות, הבקיא בכל חידושי האופנה, שתמיד יש לו כסף בשפע ו...
"הוא נשא, עמי. הוא יודע את זה כבר חודש, אבל רק היום הוא קיבל מספיק אומץ להתחיל לספר לכולם."
משהו קר וחותך מתכווץ בחזי. אני נלחץ אליו בכוח, מנסה לאבד את עצמי בתוך החמימות של גופו, לחוש את ידיו מהדקות אותי אליו בכוח - אני פוחד.
"הוא ביקש שאני אספר לך. אין לו אומץ להסתכל לך בעיניים." אומר אבי רכות, ומניח לי להסתובב ולהצמיד את פניי אל החזה שלו. אני נלחץ אליו ורועד.
ידיו עוטפות אותי, "די, די." הוא לוחש רכות, ורק אז אני מבין שאני בוכה.
"מספיק עמי. היום זה לא מה שהיה פעם, יש תרופות, יש פתרונות, הוא יחיה עוד הרבה שנים טובות ו... נו, די עמי, הוא ייקח תרופות והוא יהיה בסדר."
"הוא יותר צעיר ממני והוא הולך למות." אני מייבב.
אבי נשכב עלי, ידו לופתת את עורפי ופניו מכבידות על כתפי. "כולנו הולכים למות. מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו הולכים למות. לחלקנו זה קורה מוקדם יותר, זה הכל."
"מתי בפעם האחרונה היית איתו?"
"מזמן, במסיבה ההיא על החוף, גם אתה היית. אתה לא זוכר?"
"במעורפל, הייתי מסטול."
"לא מסטול עד כדי כך. התעקשת לשים לו קונדום ולא נתת לי לגעת בו עד שגם אני שמתי." הוא אומר בביטחון מוחלט.
אני לא זוכר את זה, אבל אני כל כך רוצה להאמין לו.
"עמי, תירגע. עשינו בדיקה כמה חודשים אחרי המסיבה ההיא, וחצי שנה אחר כך עשינו עוד אחת. תירגע כבר!" מצווה אבי בקול בוטח שמרגיע אותי קצת.
"ומאז לא..."
"לא, מאז לא, ואתה?"
"בטח שלא, מפגר אחד, שתוק כבר!" אני דוחף אותו מעלי ורוצה לקום, אבל נלכד מיד, ושוב אני שרוע על בטני, רגלו מכבידה על ישבני, ידי האחת מעוכה תחת גופו והשנייה אחוזה בכפו החמה.
הוא מלטף את גבי בעדינות מכתף ועד למותן ומשאיר את היד הקשה והחמה שלו על מותני, אוחז בי כאילו עמדתי לברוח ממנו.
"אם לא היית כזה ייקה פוץ זה היה עלול להיות אני." הוא אומר באנחה, וזיפי הזקן שלו שורטים את כתפי. אנחנו משתתקים. שוכבים ועושים חשבונות קטנים ומהירים בחושך, מאמצים את הזיכרון ומסכמים לעצמו סיכומים של חיים ומוות.
"אם לא היית נדבק אליי כמו קרצייה, עוד לפני שהמציאו את האיידס בטח הייתי מתפגר מזמן." מסכם לבסוף אבי את החשבון שלו, וצוחק חרש כשאני מנסה לחבוט בו.
הוא מחזיק אותי מרותק למיטה, מגחך לשמע הקללות שלי שמטעמי מוסר וגועל נפש לא אצטט פה, ואז סותם את פי בנשיקה עזה.
"סתום כבר פולניה מתעלקת שכמוך ובוא נישן, מחר יום עבודה."
כמו תמיד אני מציית לו, סותם, נלחץ אליו ומחליק מעדנות לעולם החלומות.



43. בגדים של בנות

הילד החמוד בתמונה המעטרת את שולחן המחשב שלי הוא דני כפי שנראה כמה חודשים אחרי שבא לגור אצלנו. בתמונה הוא בן בערך חמש, מחזיק בארשת ניצחון במגב אדום ולבוש בסוודר כחול מעוטר לבבות לבנים שקיבלנו מילדה שגדלה מתוך הסוודר שסרגה לה סבתא ונתנה אותו לדני.

בימים הטובים ההם דני לבש אותו בלי שום תלונות והיה מרוצה מאוד שאנחנו מניחים לו לשחק עם המגב האדום שלו בלי הפרעות. כיום זה לא היה קורה, כיום הוא מתנהג אחרת לגמרי. אני זוכר איך בזמנו הוא בא אלינו – ילד שתקן שבקושי ידע לבטא כמה מילים, מביט בנו בעיניים שחורות ומבוהלות, נעול סנדלים לבנים קטנים מידי שלחצו על אצבעותיו השמנמנות, לבוש בחולצת טריקו בצבע ורוד דהוי ובמכנסים שהיו הדוקים עליו יותר מידי כי עדיין נזקק לחיתול.

חוץ מהבגדים הללו היו לו עוד שתי צלחות פלסטיק אדומות, חבילת חיתולים ומוצץ, זה היה כל רכושו עלי אדמות. מובן שמיד התחלנו לקנות לו בגדים חדשים, ובמקביל קיבלנו בתודה בגדים ממכרים רוחשי טוב שרצו לעזור.

דני שנפטר אחרי כמה שבועות מהחיתול והתחיל סוף סוף לדבר כמו שילד בגילו אמור לדבר, לבש הכל בלי שום תלונות. הצבע, הגזרה, התווית שעל הבגד, לא נחשבו בעיניו כלל. אם הבגד לא היה צר או גדול מידי הוא היה מרוצה.

איפה הימים ההם כשהוא הלך אחרי לכל מקום, הסכים לכל מה שהצעתי לו (חוץ מלוותר על המוצץ - זה לקח עוד שנתיים) ראה בי את האדם החשוב ביותר עלי אדמות, ונבהל אם רק נעלמתי מעיניו לרגע קט?

קשה להאמין שאז קיטרתי שאני עייף מהתלות שהוא פיתח בי וניסיתי לעודד אותו להיות עצמאי, היום אני כל כך מתגעגע לזמנים הטובים ההם.

כיום הוא כבר גדול ובטוח בעצמו, וכל בגד שאני מביא לו הוא פתח לויכוחים סוערים. לא על יופי, נוחות או גזרה, לא, מה שמטריד את דני בן השתים עשרה וחצי היא שאלה הרת הגורל אחרת. "זה בגד של בנים או בנות?" הוא חוקר אותי בחשדנות, סוקר במבט חודר כל פריט לבוש חדש שאני מציע לו.

לא מזמן פסל בבוז סוודר שחור שפסים בצבע קרם מעטרים את שרווליו. "זה סוודר של בנות." אמר בפסקנות וסירב אפילו להכניס את ידיו לשרוולים מחשש שאבק של נשיות ידבק בו.

"מה של בנות?" התעצבנתי, "אבל הוא שחור."

נכון, קבלתי אותו מאימא של ליאת שגדלה המון במשך הקיץ ובקושי הספיקה ללבוש את הסוודר הנחמד הזה, אבל דני לא אמור לדעת על כך.

"הוא שחור עם רוכסן ואין עליו שום קישוט או פרח, למה של בנות?" דרשתי הסבר הגיוני.

"כי רואים שזה סוודר של ילדות." הצהיר דני בביטחון, וסירב בעקשנות לכל תחנוני שרק ינסה למדוד.

אבי הביט בנו בחיוך ושתק, מסרב כתמיד להתערב בויכוחים ביני לבין הילד הזה שדומה לו כל כך. "אולי תגיד לו משהו?" איבדתי את סבלנותי, "כבר לא נעים לי מאימא של ליאת, לא מספיק שהייתי צריך לצבוע בשחור את האופנים האדומים והיפים שהיא נתנה לנו אז גם הסוודר לא טוב? באיזה צבע אני אמור לצבוע את הסוודר כדי שתסכים ללבוש אותו?"

"אדום זה צבע של בנות." חזר דני על הטענה שכבר שמעתי מפיו פעמים רבות בעבר, "והסוודר הוא של בנות בלי שום קשר לצבע שלו."

אבי מסתובב ונהיה פתאום עסוק בכלים שבכיור, אבל ממראה גבו ידעתי שהוא משועשע מאוד מהויכוח הזה.

חמתי ניצתה, "ומה עם הסאקוני?" שלפתי את הקלף הכי חזק שלי "מה רע בהם? כל כך רצית נעלי סאקוני, הם חדשים לגמרי, לבשו אותם פעם אחת בחנות ודי."

סאקוני, למי שלא יודע, הם נעלי התעמלות יוקרתיים מאוד, יקרים עד לגיחוך. דני חשק בזוג כזה מזמן, אבל אני סירבתי בעקשנות להוציא כמה מאות שקלים על קנית זוג נעלי התעמלות לילד שהורס נעלים בקבלנות, ושרגליו גדלות במספר כל חצי שנה בערך.

והנה רצה הגורל ואימא שלי (שדני מכנה בפשטות סבתא), קנתה לעצמה בשוויץ זוג סאקוני חדשים אבל ברגע שחזרה ארצה החליטה משום מה שהם לא נוחים והציעה אותם לדני שמידת רגליו הן כמידתה (38 אם זה מעניין מישהו).

כשדני שמע על הנעלים החדשות נדלקו עיניו בחמדנות, אבל ברגע שראה אותם הצטננה התלהבותו. "נעלים של בנות." פסק באכזבה למראה הנעל הלבנה המעוטרת בפסים בצבע כחול ג'ינס בהיר.

הצלחתי לשכנע אותו לנסות אותם והם הלמו אותו להפליא, אבל הוא סירב בעיקשות לצאת מפתח הבית עם הנעלים החדשות. סאקוני או לא, הם היו חשודים בפשע הנורא מכל - שייכות למגזר הנשי שפסלה אותן ללבישה.

והנה, מה רוצה הגורל? היו כמה ימים גשומים מאוד, ונעלי ההתעמלות הישנים שלו - נייקי שחורים ושחוקים - נרטבו עד העצם ולא התייבשו גם למחרת היום.

לרוע המזל באותו יום היה שיעור התעמלות ודני היה צריך לבוא לבית הספר בנעלי התעמלות. הצעתי שאכתוב לו פתק שמסביר את הבעיה, אך הוא סירב בעקשנות, וניסה לשכנע אותי שלא נורא אם ילך עם נעליים רטובות.

הפעם אני סירבתי בעקשנות לא פחותה. הנעלים היו ספוגות מים, ולא רציתי שהילד יסתובב עם רגלים רטובות. "אין ברירה, או שתלבש את הסאקוני הלבנים, או שתישאר בבית." העמדתי אותו לפני שתי האופציות היחידות הבאות בחשבון.

רוב הילדים היו שמחים להתחמק מלימודים, אבל בשביל דני הנמרץ והחברותי שהות בבית היא עונש קשה מנשוא. הוא אוהב ללכת לבית הספר, לא כדי ללמוד, אלא כדי לפגוש את חבריו, להשתובב ולשחק בהפסקה. השיעור היחיד שהוא אוהב באמת הוא שיעור ההתעמלות, והמורה היחיד שהוא רוחש לו כבוד הוא גיורא - המורה להתעמלות.

ויתור על שיעור התעמלות לא בא מבחינתו בחשבון ולכן, אחרי היסוסים ופקפוקים, הוא השתכנע לבחור ברע במיעוטו. נעל את הנעלים הלבנות והיפות והלך לבית הספר, מתרה בי לפני צאתו שבטח כולם יצחקו עליו בגלל הנעלים המאוסות שאני כופה עליו.

אחרי שהוא יצא החלפתי מבטים עם אבי ששמר על ניטראליות זהירה וסירב להגיד מה דעתו על הנעלים המוטלות בספק.

"יכולת לקנות לו נעלי התעמלות חדשות עוד בשבוע שעבר, ולא להכריח אותו ללכת עם הנעליים הללו." אמר לי אחרי שהילד יצא מטווח שמיעה.

"אבל יש לו נעלים חדשות." התרגזתי, "אני לא מדפיס כסף, אי אפשר להוציא כל חצי שנה מאות שקלים על נעלי התעמלות שהוא הורס עוד לפני שהם מספיקות להיות קטנות עליו. השיגעון הזה עם הבגדים והנעלים של בנות כבר נמאס עלי לגמרי." הוספתי, "ואתה בכלל לא תומך בי." הוכחתי את אבי שסירב להיגרר לויכוח.

"הוא רק ילד, וככה זה ילדים." אמר בקול שליו, "אבל אל תתפלא אם תקבל טלפון מהמורה שהוא שוב הלך מכות עם ילדים, והפעם אתה תהיה אשם."

"גם אם יצחקו עליו בגלל הנעלים זו לא סיבה ללכת מכות." כעסתי, ספק על אבי ספק על דני.

"בשביל ילד כמו דני זו כן סיבה." אמר אבי ויצא מהבית לפני שהספקתי לברר האם התכוון שילד שגדל אצלנו חייב להקפיד במיוחד שלא יהיה בהופעתו שום דבר נשי, או שאולי הוא יודע שבשביל ילד בעל אופי לוהט, חסר פשרות וגאה כמו דני אפילו הערה תמימה על  נעלים היא סיבה ללכת מכות.

וכאן המקום להתוודות שאני מקבל כמעט כל שבוע טלפון מיואש מהמורות שלו. הן אוהבות אותו מאוד בגלל הקסם האישי שלו, טוב ליבו ופקחותו הרבה, אבל גם הן עומדות לעיתים חסרות אונים בפניו. בעזרתי הן מנסות לשווא למתן את הילד הזה שמסוגל להתפוצץ כמו זיקוק אם מישהו מרגיז אותו, עד היום בלי הצלחה.

כל אותו יום הייתי צמוד לנייד שלי, ואפילו לשירותים לקחתי אותו מחשש שאחמיץ שיחה מבית הספר, אבל הפעם המכשיר השטני שתק בעקשנות.

כשחזרתי הביתה דני כבר היה שתול מול המחשב, שקוע במשחק מלחמה אכזרי, מחסל בסיטונות חיילי אויב.

"נו, איך היה היום בבית הספר?" שאלתי בטון מודאג.

"היה כמו תמיד." תקע בי דני מבט נוזף שהעתיק מאבי, "אל תשאל שאלות של אלפקה קשישה." נזף בי.

לפני כמה שבועות הוא החליט לכנות אותי אלפקה, וכשהבאתי לו תמונה של אלפקה והוכחתי לו באותות ובמופתים שאין ביני לבין הספק גמל, ספק כבשה הזו שום דמיון, הודיע לי שאני אלפקה קשישה. בתגובה אני מכנה אותו אץ קוצץ.

אבי אומר ששנינו מטורפים וצוחק.

"אז מה אמרו לך על הנעליים?" התעלמתי מנזיפתו והמשכתי להיות אלפקה.

"אמרו לי שאתחדש." הפטיר הזאטוט המעצבן בשוויון נפש, וקטל ברצחנות עוד חייל אויב. 

"ומה אמרו לך על זה שהן נעלי בנות לבנות?" המשכתי לדאוג.

"לבן זה לא צבע של בנות." הודיע לי הילד בבוז, "וחוץ מזה שיחקנו כדור רגל אחרי הלימודים, והן כבר מזמן לא לבנות."

42. יוסי וג'ו

נכנסתי הביתה ומיד נכנסתי למטבח לסדר את הכלים המלוכלכים במדיח ולהפעיל אותו. זה הדבר הראשון שאני עושה כשאני בא הביתה מהעבודה. אבי מתנהג כאילו המדיח יתפוצץ אם רק יגע בו. עוד לפני שהספקתי לנגב את השיש המלוכלך מארוחת הצהרים שלו הסתער עלי אבי והודיע לי בהחלטיות נמרצת שאין אחריה עוררין, "תארוז אותנו, הלילה נישן אצל  יוסי וג'ו, ואל תשכח קונדומים!"

כבר למעלה משנה לא שמעתי את המשפט הזה. חשבתי שאחרי שהם חגגו הקיץ עשרים שנה לפגישתם הראשונה לא אשמע אותו יותר. "מי מהם הפעם?" שאלתי באנחה, מנסה להיזכר איפה שמתי את הקונדומים שנשארו מהמסיבה האחרונה אצל שוקי.

"הפעם זה יוסי. הוא שתה המון והוא במצב נוראי אז תפסיק להתמזמז עם המדיח המטופש הזה וזוז כבר."

"אם היית מפעיל את המדיח בעצמך לא הייתי צריך..." התחלתי להגיד, אבל הפסקתי באמצע כי לפעמים צריך לדעת לוותר ולהניח למצב כפי שהוא.

במשך השנים שחלפו מאז קנינו לראשונה מדיח (זה כבר המדיח השלישי שלנו) הסברתי לו מאות פעמים איך להפעיל את המכשיר הפשוט הזה. נאמתי, דיברתי והדגמתי, ועדיין לא הצלחתי ללמד את אבי לסדר את הכלים במדיח ולהפעיל אותו. הגיע הזמן להבין שזה מקרה אבוד, כמו שהגיע הזמן שאבין שיוסי וג'ו ימשיכו עם הדראמות החד שנתיות שלהם עד זקנה ושיבה שכיום קרובות אלינו יותר ממה שנעים לי להודות.  

הם זוג ותיק כמעט כמונו, גם הם נפגשו בצבא, וגם הם הספיקו להיפרד ולחזור מספר פעמים, אבל ההבדל הוא שאנחנו נרגענו בסופו של דבר והם ממשיכים להתיש זה את זה. אני בטוח שהמצב אצלנו רגוע כל כך בגלל שאני מתנהג כאדם בוגר ומתעלה מעל השטויות של אבי, הוא לעומתי משוכנע שהוא פשוט מושלם ולכן אין לי שום סיבה לריב אתו.

אני מניח ששנינו טועים וצודקים באותה מידה בנושא זה.

"אם היה להם פחות משעמם במיטה לא היה להם זמן להתלונן כל הזמן אחד על השני." רוטן אבי אחרי שאני מבלה שלוש שעות עם הטלפון דבוק לאוזני, מקשיב לתלונותיו של יוסי על ג'ו, ולהפך.

"אין מה לעשות, אחרי כמעט עשרים שנה ביחד אנשים מתחילים לשעמם זה את זה." אני עונה בקוצר רוח ומסתיר חיוך, יודע שהוא יקדיש את השעות הבאות להוכיח לי שאני טועה וגם אחרי עשרים שנה יחד הוא עוד יכול להפתיע אותי.

טוב, לנו יש את השיטות שלנו לשמור על העניין והמתח בזוגיות שלנו ולהם יש את השיטות שלהם.

כל שנה בערך הם רבים מריבה פראית ותיאטרלית, מערבים בסקנדל את כל המכרים שלהם ואחר כך מתפייסים התפייסות דרמטית לשמחת לב כל מכריהם.

הסיבות הן תמיד אותן סיבות - פעם בשנה, שנה וחצי, אחד מהם בורח מהבית, מפחיד עד מוות את השני שמבין עד כמה הוא אוהב את בן זוגו הנעדר.

ג'ו בדרך כלל מתאהב אהבה נואשת, סופית וחסרת סיכוי באיזה עלם צעיר - בדרך כלל סטרייט - שאין לו מושג מה הדוד הזה רוצה מחייו, ושוקע בדיכאון, גורם ליוסי להתקפי כעס וייאוש.

יוסי לא רגשן כמו ג'ו, אבל מידי פעם הוא מחליט שנמאס לו להיות בורגני זקן ומשועמם ומסתלק מהבית, אלוהים יודע לאן, ומשתכר באיזה חור. אחרי זמן מה הוא מתפכח, נבהל, מתמלא געגועים עזים לג'ו ומתקשר לכולם להגיד כמה הוא מתחרט, ומתחנן שיעזרו לו לחזור הביתה.

ג'ו תמיד שמח על שובו, סולח ומקבל אותו חזרה בלי לדרוש דין וחשבון על מעשיו מחוץ לבית. שניהם בוכים מאושר, חוגגים ירח דבש ממושך ומתוק עד שאחרי כמה חודשים שוב אחד מהם עושה איזה שטות, וחוזר חלילה.

בדרך כלל אבי מתעלם מכל ההיסטריה שלהם, רוטן מתחת לאפו שהם דראמות קווין מעצבנות, ומציע להם שילכו לחוג מקרמה במקום לבזבז את זמנם על שיחות טלפון היסטריות, אבל מיד פעם אחד מהם מגזים ואז אנחנו מפעילים את נוהל החירום שגיבשנו מזה שנים והולכים לנחם את זה שנשאר בבית ולהמתין איתו עד שהשני יחזור.

"מה קרה הפעם?" אני שואל בעודי הופך את השידה למצוא את הקונדומים.

"הפעם ג'ו הצליח למצוא בחור שהוא גם הומו, גם צעיר, וגם חובב דובים קשישים והיסטריים." אומר אבי באנחה (האם אני שומע שמץ של קנאה בקולו?)

"כמה בקבוקים ושל מה?" אני שואל בקצרה, וסוגר עוד מגרה שיש בה הכל חוץ ממה שאני צריך.

"וודקה, ולדעתי הוא כבר מייבש את השלישי."

גם בזה הם שונים אחד מהשני. יוסי, נצר לעליה מרוסיה, הוא שתיין מהולל שמסוגל להתחרות במיטב השתיינים שהגיעו לאחרונה לארץ מברית המועצות לשעבר - כמו שקוראים לזה ברדיו - ואילו ג'ו שהוא ממוצא אנגלו סקסי מעדיף לדפוק את הראש עם חשיש ויין.

"מה אתה מחפש אבא?" שואל נועם שמציץ לחדר השינה כדי להגיד לנו שהוא מוכן להישאר עם דני רק עד מחר אחרי הצהרים כי יש לו תכניות.

"קונדום." אומר אבי, "אולי לך יש נועם?" אני נבוך, בעיני נועם עוד ילד. ככה זה אצל פולנים, אבל לאבי אין מעצורים, וגם לנועם לא.

"בטח, אין בעיות." הוא מביא לנו קופסה של תריסר, ואפילו לא שואל בשביל מה. אני תוהה מה הוא חושב עלינו. אם אנחנו יוצאים מהבית לחבר ולוקחים אתנו קונדום זה ברור ש...

"מי יודע מה הילד חושב עלינו?" אני מהרהר בקול.

"למי אכפת?" אומר אבי בקוצר רוח, "זה נועם, הוא מכיר אותנו. תפסיק להיות פוץ!"

אני משתתק ומסב את פני הצידה, מתעניין בנוף כדי להסתיר את עלבוני. אנחנו גולשים למטה לכיוון הקישון, עצי האלונים עומדים בשלכת והכביש המתפתל במורד הגבעה שחור ונוצץ מהגשם.

אבי מניח יד חמה על ירכי. "טוב שאתה לא עושה לי סצנות כאלו על כל שטות." הוא מפתיע אותי באמירה נדירה שיש בה שמץ של התנצלות וקורטוב של שבח.

"אתה מכיר אותי אני לא בנוי לעשות סצנות, זה לא מקובל בעדה שלי." אני אומר ושנינו מחייכים זה אל זה חיוך של אנשים שמכירים כבר המון זמן ומשלימים אחד עם החולשות של השני.

נכון, גם אבי שותה יותר מידי לפעמים, וגם הוא מתלהב מידי פעם מאיזה גברבר צעיר (והוא לעומת ג'ו אף פעם לא טועה ותמיד בוחר מישהו שמתלהב ממנו בחזרה), אבל אני שונא לספר לכולם על כאבי הלב שלי, ואני אוהב לישון במיטה שלי. לכן אני שותק, ממתין לו עד שיירגע ויחזור, ולפעמים אני אפילו מוצא את עצמי מנחם אחד מאותם בישי מזל שנדלקו עליו.

שאלתי אותו פעם, אחרי שאחד מאותם צעירים חולי אהבה התנחל אצלנו ללילה, מה הוא היה עושה אם הייתי משאיר אותו לבד עם התכשיט הזה בבית ומסתלק, וזכיתי בתגובה למבט חריף מאוד. "אל תדבר שטויות!" הטיח בי, "אתה לא הולך לשום מקום בלעדי." למחרת הצעיר ההוא נעלם. חבל, הוא דווקא היה בחור נחמד והוא כן ידע איך להפעיל את המדיח.

יוסי וג'ו גרים בכרמל בדירה מסודרת יפה עם גינת גג המשקיפה לנוף המפרץ. אנחנו נכנסים ומוצאים את הדירה המטופחת בדרך כלל הפוכה לגמרי. המטבח מבולגן הכיור עמוס כלים ורוח חורפית קרה נושבת דרך החלונות הפתוחים של הסלון וחדרי השינה. דבר ראשון אני סוגר הכל ומדליק תנור. אבי עובר מחדר לחדר וקורא ליוסי. בסוף אנחנו מוצאים אותו על הגג, שוכב על מיטת שיזוף רטובה, שיכור מאוד ואומלל מאוד, מתעלם מהרוח הקרה שנושבת מהמפרץ.

אנחנו גוררים אותו למקלחת. מים חמים וסבון מפקחים אותו מעט, אבל הוא עדיין אומלל ומבוהל שמא ג'ו יחליט לעזוב אותו הפעם לתמיד.

"הכל באשמתי." הוא מכה על חטא, "אני אשם, לא אמרתי לו כמה אני אוהב אותו, זלזלתי בו, לא השקעתי, לא התייחסתי, ועכשיו הוא עזב אותי." והדמעות זולגות על פניו השחומים והנאים.

אני מחבק אותו, מלטף את גבו, מחליף מבטים עם אבי שמהנהן אלי ורומז לכיוון חדר השינה. "אני צריך וודקה או משהו." גונח יוסי בעוד אני גורר אותו בעדינות למיטה.

"אחר כך יוסי, שתית כבר המון." אומר אבי בנחת, "בוא, תשכב קצת לנוח, לא קר לך?" הוא מושך מעל מותניו את המגבת הלחה ופורש עליו שמיכה.

"אני קפוא." רועד יוסי מקור, "בואו תחממו אותי."

אנחנו שוכבים ערומים משני עבריו, מחבקים אותו ומניחים לו לדבר עוד ועוד על ג'ו. הוא כבר כמעט פיכח עכשיו ואנחנו מקשיבים בסבלנות לזיכרונות שלו מהפגישה הראשונה שלהם בטרמפיאדה לבסיס – יוסי היה אז קצין קרבי בקבע כשפגש את הרב"ט הצעיר והיפה שעלה לא מזמן מאנגליה להגשים את חלומו להיות חייל עברי בצה"ל.

"ברגע שהמבטים שלנו נפגשו ידענו שזו אהבה." אמר לנו והמשיך לספר לנו על כל הטוב והרע שחלקו יחד במשך עשרים שנה סוערות - ההורים המזועזעים, קרובי המשפחה שהתערבו, המשברים, המריבות והפיוסים המתוקים כשנוכחו שוב ושוב שהם לא יכולים אחד בלי השני.

הוא אומלל ועייף, אבל לא מצליח להירגע ולישון. מניסיון אני יודע שהדבר היחיד שינחם אותו זו אהבה גופנית פשוטה וחסרת סיבוכים שתורעף עליו בנדיבות שקטה. גוף חם של חבר, יד מלטפת, פה נצמד לפיו - זו התרופה היחידה שתעזור לו להעביר את הלילה הארוך הזה.

אני מלביש על הזין הזקוף שלו קונדום, מנשק את הקעקוע של הלב שעשה מזמן על בטנו התחתונה - לב עם חץ והשמות יוסי וג'ו משני צידי החץ - ואחר כך מתהפך על הצד, מפנה אליו את גבי, עוצם עיניים מתרכז במגע ידו של אבי על כתפי ועורפי.

יוסי נע בתוכי בתנועות זהירות שהולכות ומתחזקות ככל שהוא קרב לשיא בעוד אבי השוכב בשקט מצידו השני אוחז בו בעדינות ומשגיח עלי שלא אגמור, ובטח צוחק בליבו על עיני העצומות בחזקה כנגד האור.

מצטער, אבל אני בחיים לא אצליח להתרגל לעשות סקס באור, אפילו לא באור הרך של מנורת הלילה הקטנה והמעוצבת לנוי העומדת לצד המיטה.

כשכמעט הגעתי אבי הרחיק אותי מיוסי, אוסר עלי במבט חמור לגמור, והפך אותו על בטנו. יוסי גמר מהר מאוד אחרי שאבי חדר לתוכו, אבל אחר כך המשיך ובכה ודיבר המון על ג'ו ועל געגועיו אליו. רק אחרי חצות הוא שקע בתנומה חסרת שקט, ראשו הפרוע מונח על כרית לחה מדמעות, נוחר קצת מבעד לפיו הפתוח, גונח מידי פעם באומללות.

בפעם הקודמת ששכבנו פה ערומים ג'ו היה בין שנינו. היה אז קיץ חם, רוח קלילה החלה לנשוב מהים כשהשמש שקעה לאיטה בתוך מימי המפרץ, וג'ו התעלם מהמראה המרהיב של השקיעה ובכה ללא הרף, והמשיך להתייפח גם אחרי שגמרתי בתוכו.

בפעם ההיא אבי רק הביט בנו מהצד ולא התערב, אבל אחרי שג'ו גמר ונרדם הוא לקח אותי למקלחת הנהדרת שלהם, התיישב איתי בג'קוזי הגדול המרוצף קרמיקה ספרדית כחולה מצוירת ביד וזיין אותי לאט לאט, מחליף מידי פעם תנוחה, מושך את הזיון עוד ועוד ולא הניח לי לגמור עד שצרחתי מרוב תסכול ונשכתי את כף ידו שכיסתה על פי.

אחר כך התרחצנו יחד, צפים זה לצד זה במים החמימים, ולולא יוסי שחזר הביתה פרוע ומטונף היינו נרדמים בג'קוזי.

"אתה חושב שיש מים חמים בבוילר?" שאלתי אחרי שיוסי נרדם.

"לא יודע." אמר אבי ועטף את יוסי הישן בשמיכה, "לך תבדוק."

בדקתי והמים היו קרים. הדלקתי את הבוילר ובישרתי לו שעלינו להמתין לפחות שעה עד שהמים יהיו חמים מספיק למקלחת.

"אני לא יודע מה בקשר אליהם, אבל אני מתחיל להיות זקן מידי לכל הקטע הזה." רטנתי באזני אבי שחיכה לי במטבח. "תראה איזה בלגן, בוא נסדר פה קצת." הצעתי.

"רק רגע אחד." התיישב אבי על כסא עץ עם מושב קש בנוסח כפרי, "לפני שאתה מסדר את הברדק שלהם בוא קצת אלי." משך אותי אליו.

"אבל אבי," מחיתי, "אני רוצה..."

"עכשיו התור שלי לרצות." פסק אבי וסובב אותי בגבי אליו, מציב אותי בין ברכיו הפשוקות. הוא משך את ידי לאחור והצמיד אותן זו לזו במרפקים. "אל תזוז." פקד עלי והושיב אותי לאט על הזין הזקוף שלו, נושך תוך כדי כך את עורפי.

גנחתי בעונג כשכפות ידיו החזקות נעו על גופי. אני אוהב את ידיו, הן יפות, שחומות וארוכות אצבעות והפעם הן עברו ביסודיות על כל גופי, משאירות סימנים ורודים אדמדמים על עורי הלבן. מחר יהיו לי סימנים שחורים חשבתי לרגע, ואחר כך לא חשבתי יותר.

הפעם הוא לא טרח לחסום את פי, אני מקווה שהשכנים רגילים לשמוע קולות מוזרים בוקעים מהדירה הזו.

"מתי כבר תפסיק לעצום עיניים כשיש אור?" נזף בי, מבודח קצת כששטף אותי אחר כך במקלחון המעוגל והמרווח.

"אני לא יכול לשלוט בזה." התנצלתי, נשען עליו, עייף ומותש. "אני אוהב אותך אלברט." אמרתי כשהשכיב אותי לצידו של יוסי שהיה מכורבל בשמיכתו.

"אני יודע. גם אני אוהב אותך עמיקם." אמר ונכרך סביבי, עוטף את שנינו בשמיכה נפרדת מזו של יוסי, "תישן עכשיו." הניח את ברכו על ירכי והידק יד על כתפי. "לילה טוב."

התעוררתי בבוקר לשמע רעש של מפתח בדלת. אבי הידק את אחיזתו סביבי כשניסיתי לקום, מצמיד אותי אליו בכוח.

"אבי בחייך." ניערתי אותו, והוא נאנח והרפה בחוסר רצון את אחיזתו בגופי.

"אבל תחזור מיד." התרה בי.

"אני תכף חוזר, תישן עוד קצת." אמרתי. התעטפתי בחלוק והלכתי לחפש את ג'ו. הוא עמד במטבח וסידר את הכלים המטונפים במדיח, רוטן לעצמו בזעף.

ג'ו נראה רגיל לגמרי, לבוש בבגדיו הרגילים, מגולח, לא עייף ולא פרוע. נדמה כאילו היה מוטרד אך ורק מהבלגן ששרר סביבו ותו לא.

"רוצה קפה עמי?" שאל כבדרך אגב, מציץ אלי לרגע מבעד לכתפו.

"כן, אבל תגמור קודם עם המדיח. לא בוער כלום. מה שלומך ג'ו?"

הוא נאנח. "אני בסדר, אבל תראה איזה בלגן! אני לא מבין מה כל כך קשה לשים את הכלים במדיח ולהפעיל אותו? תראה איך השיש נראה? אני נשבע לך, אם לא הייתי מטפל בו היוסי הזה היה חוטף דיזנטריה, מה כל כך קשה בלהפעיל מדיח?"

"לא יודע, אבי בדיוק אותו דבר, הכיור יתפוצץ מרוב כלים מטונפים, אבל הוא לא יגע במדיח. אפשר לחשוב שהוא פוחד ממנו."

חייכנו זה אל זה מעבר לספלי הקפה שלנו. "איך הוא היה? עשה לכם הרבה בעיות?"

"לא, שום דבר. בכה קצת ואחר כך נרדם כמו תינוק."

"כמה הוא שתה? אתה יודע שאסור לו לשתות, הלחץ דם שלו, והסוכר..."

"לא יודע ג'ו, בזמן שאנחנו היינו פה הוא לא שתה כלום. לא הרשינו לו."

ג'ו חייך, "אני יודע, אתם חברים טובים. הייתי חוזר עוד קודם, אבל הבטחתי לחבר ללוות אותו לשדה התעופה וזה לקח זמן. הוא כל הזמן ניסה לשכנע אותי לבוא אתו ללונדון, אבל..." הוא נאנח, "לא הייתי נהנה מלונדון בחורף, היא קרה מידי." החלפנו מבט והוא משך בכתפיו, "וחוץ מזה הוא צעיר מידי בשבילי. אתה חושב שיוסי יסלח לי?"

"אני יודע שהוא כבר סלח לך." אמרתי בביטחון גמור.

ג'ו נאנח שוב, "רק אחרי שהוא עזב הבנתי שהוא מזכיר לי את יוסי שמלפני עשרים שנה."

"באמת? אתה בטוח?" כבשתי חיוך, כל הבחורים שג'ו נמשך אליהם היו פחות או יותר גרסאות צעירות ודקות יותר של יוסי. מוזר שרק כעת הוא קלט את זה.

"אני ממש מקנא בך ובאבי." אמר ג'ו והניח את כוסות הקפה הריקות בכיור, "איך אתם מצליחים לחיות יחד כל כך הרבה זמן בלי דראמות ובלגנים?"

"כנראה שאנחנו זקנים ועייפים מידי לדראמות." אמרתי בחיוך וטפחתי על שכמו, "וחוץ מזה בעדה שלנו לא מקובל לעשות סקנדלים. אצלנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת בבית."

"ג'ו!" התפרץ יוסי למטבח, "חזרת?" והם נפלו אחד לזרועות השני, מתנשקים, ומתחבקים בלהט, מתנצלים אחד בפני השני בהתלהבות, ובקושי שמו לב שעזבנו.

בדרך הביתה הגשם נפסק והשמש זרחה מבעד לעננים וקשת ענקית, צבעונית ובוהקת, נמתחה מעל למימי המפרץ הכחולים. 

41. כבלים

אחרי שהכל נגמר ונפטרתי מהחיבור לאינטרנט בלי לשלם את הקנס בגלל הפרת החוזה שחתמתי בקלות דעת כזו פשוט התפרקתי. תכננתי לנצל את היום החופשי שלי בצורה מועילה - להחליף בגדי קיץ וחורף, ולעשות קצת סדר בבית, אבל לגוף שלי היו רעיונות משלו. כל מה שהצלחתי לעשות, היה לשכב פרקדן מתחת לשמיכה, לנמנם קצת ולהרגיש כמו סמרטוט. ידעתי שזו השפעת הזו, שתפסה את כל החבר'ה בעבודה. שפעת קצרה ונבזית של יממה שלא מלווה בחום, אבל גורמת להרגשה רעה מאוד ולתשישות איומה, ובכל זאת הייתה לי הרגשה שאני מרגיש כל כך רע בגלל מה שקרה בימים האחרונים - ימים של בלגאנים ומריבות וכיסוחים עם כל העולם ואשתו והכי חשוב, עם אבי.

אחרי הצהרים הוא חזר הביתה מהעבודה, התיישב על קצה המיטה, והביט בי בדאגה. "עמי, אל תדאג, בסוף הכל יסתדר." אמר לי ברוך לא צפוי, כאילו לא רבנו שוב רק הבוקר. "אתה לוקח הכל קשה מידי, אלו רק בעיות טכניות וזה ייפתר בסופו של דבר."
"אני יודע שאלו רק בעיות טכניות, אבל הכל הסתבך בצורה כזו רק בגללך." אמרתי לו, מנסה לזעום עליו.
להפתעתי לא הצלחתי להרגיש את הכעס שהניע אותי בימים האחרונים. הייתי מותש מידי, וכבר דשנו בכך פעמים כה רבות, עד שפשוט נמאס לי לדבר שוב על הכל.
"לא נכון. אני לא אשם שהכל הסתבך." הוא ענה לי, הפעם בסבלנות, ולא בעצבים כרגיל. "אני בסך הכל רציתי להתנתק מחברת הכבלים. אתה סיבכת הכל."
"בסך הכל רציתי לחסוך כסף. לא ידעתי שהם יסבכו אותנו ככה, וחוץ מזה, אתה אמרת שאני אהיה אחראי והייתי אחראי. ביטלתי את האינטרנט ולא נשלם קנס." סיפרתי לו והשתעלתי קצת.
"כל הכבוד לך." אמר אבי בשמחה. "היה לך קשה לשכנע אותם?"
"לא ממש. היה יותר קשה להצליח להשיג בטלפון מישהו שיבין מה הבעיה שלי." שבתי והשתעלתי חזק יותר.
"אני אלך להביא לך תה." אמר אבי ברוך ונגע במצחי, "נדמה לי שיש לך קצת חום." הוסיף מודאג.
"אני רוצה תה עם דבש ולימון." ביקשתי, "וגם עוגה."
הוא הלך להכין תה ואני עצמתי עיניים ושבתי לשחזר במוחי את כל הבלגאן של השבוע האחרון.
הכל התחיל בגלל אבי, הוא קיבל עוד פעם חשבון מנופח מחברת הכבלים והחליט שנשבר לו מהם. גם אני לא אהבתי במיוחד את חברת הכבלים שלנו שאת שמה לא אזכיר, אבל מאז שהיא צבעה את עצמה באדום לוהט הידרדרו שידוריה פלאים, איכות השידור ירדה, ערוץ שלוש החביב עליי הפסיק לשדר תכניות מעניינות, והגרוע מכל, בגלל איזה ויכוח עלום נפסקו שידורי הסדרה 'הכי גאים שיש'.
את אבי כל הדברים הללו לא הטרידו. הוא צופה רק בחדשות, בספורט ובערוץ ההיסטוריה. לא איכות השידורים הציקה לו, אלא הטעויות בחשבונות שהיינו מקבלים כל חודש, טעויות שתמיד היו לרעתנו.
במשך כמה חודשים הוא קיטר והתלונן בכל פעם שבדק את החשבון, ויום אחד החליט על דעת עצמו להתנתק מהכבלים ולהסתפק באנטנה ביתית.
לא אהבתי את ההחלטה שלו, אבל אולי הייתי משלים אתה בשתיקה לולא הילד שהקים זעקות שבר וסירב להתנחם בכך שדרך אנטנה רגילה אפשר לראות את ערוץ אחד ושניים, ואולי אפילו את עשר.
"זה לא שווה כלום!" זעק במר ליבו, "אני רוצה את ערוץ הילדים שלי ואת הסדרות שלי בביפ!"
"כשאני הייתי בגילך בכלל לא הייתה טלוויזיה." הקשה אבי את ליבו, מתעלם מהתמרמרותו של הילד שברח לחברים, כדי לא להפסיד את השידורים החביבים עליו.
"אז בוא נתחבר לחברה המתחרה." הצעתי.
התקשרנו לחברה המתחרה ואז גיליתי, שאבי החליט שהוא מוכן להתחבר לכבלים, רק אם ירשו לו לשלם ישירות ולא דרך חברת האשראי.
אף חברה לא הסכימה לכך. המדיניות היא לגבות כסף רק דרך הבנק הודיעו לנו בקרירות. אבי התעקש והם התעקשו ובסוף נותרנו בלי טלוויזיה.
הילד מחה והתרגז, וגם אני התגעגעתי לראות איזה סרט מידי פעם. שבתי להפציר באבי, שעמד על שלו, והתעלם מרצונותינו בקשי עורף, עד שבסוף החלטתי שנמאס לי, אני לא ילד קטן. החלטתי להרים את נס המרד ולעמוד על שלי.
למורת רוחו של אבי התקשרתי והזמנתי טכנאים שיבואו להתקין לנו צלחת שידור.
אבי רטן ומחה, אבל אני עמדתי על שלי. רבנו וכעסנו והתרגזנו ובסוף אני ניצחתי ובאמת באו טכנאים והרכיבו לנו צלחת לווין וחיברו אותנו לכבלים, ותוך כדי כך ניתקו אותנו מהאינטרנט.
"אל תעשה מזה סיפור זה רק עניין טכני שייפתר בקרוב. אם לא הייתי מסכים להתנתק מהרשת של החברה הקודמת הם היו מעבירים לנו חוטים דרך כל הקירות בבית וזה היה נראה זוועה." ביארתי לאבי את הבעיה. "בעוד כמה ימים הם יחברו אותנו שוב, וזה יהיה זול יותר ומהיר יותר." הסברתי לו, גאה על תבונתי הצרכנית.
אבי לא התרשם מההסברים שלי. "עבדו עליך." אמר מיד, "בסוף תשלם יותר כסף ותישאר בלי אינטרנט." הוסיף בקול קודר.
"לא נכון!" התעצבנתי, "אתה לא מבין כלום. אינטרנט שעובר דרך קו טלפון הוא הרבה יותר מהיר וזול." הוספתי בתקיפות.
בשבת בבוקר, אחרי מריבה רצופת האשמות, נסע אבי לטיול, וחזר רק בערב, משאיר אותי להתמודד בעצמי עם הילד ועם השלט החדש.
בשום פנים ואופן לא הצלחתי להבין איך להפעיל את השלט החדש. למרות כל מאמציו של הילד ללמד אותי איך להדליק את הטלוויזיה דרך השלט הנאה והמהודר שקיבלנו, עדיין, כל פעם שאני רוצה לצפות בטלוויזיה, אני חייב לקרוא לו לעזרה.
אבי חזר עייף ושזוף, לא רצה לאכול כלום כי הוא כבר אכל במסעדה, התרחץ ומיד נרדם. נשכבתי לצידו אומלל, שואל את עצמי מתי יעשה איתי בזק חסד, ויחבר אותי מחדש לאינטרנט?
לשמחתי כבר למחרת הודיעו לי שיש לנו קו. מיד בקשתי מאבי ללכת להביא מודם מהחנות של בזק, כי הקו שלנו על שמו, ורק הוא יכול להביא את המודם.
הייתי בטוח שהוא שוב יעשה בעיות ויריב ויתווכח כדרכו, אבל להפתעתי הוא חש לחנות בזק הסמוכה והביא לי מיד את המודם.
התקשרתי לתמיכה הטכנית, ואחרי המתנה של שעה בערך, ענתה לי בחורה חביבה וסבלנית וחיש קל חיברתי בעזרתה את המחשב של הילד למודם ואז התבררו לי שצריך להרכיב פילטרים על כל הטלפונים בבית, ושכדי לחבר את המחשב שלי לרשת הביתית שלנו צריך לזרוק את המפלג הישן שקניתי רק לפני שנה ולקנות מפלג חדש שמתאים לאינטרנט
ADSL (חיבור דרך טלפון).
"אז כמה יעלה לנו האינטרנט הזול יותר?" נאנח אבי, שתיעובו את חברות הכבלים, הלך וגבר ככל שהאודיסיאה שלי הלכה והתמשכה.
"לשנות את החיבורים לשישה מכשירי הטלפון שיש לנו בבית ככה שהם יתאימו לפילטרים של בזק זה כלום. אני אעשה את זה לבד, אבל המפלג והטכנאי שיחבר אותו, יעלו איזה ארבע מאות ₪." אמרתי בבושת פנים.
"אז תתנתק מהם ותחזור לחיבור הישן." יעץ לי אבי בעייפות.
"ואז אני אצטרך לשלם להם קנס של ארבע מאות ₪ כי החיבור הזול היה מבצע." השבתי בבושת פנים.
"קנס של ארבע מאות ₪ אחרי ארבעים ושמונה שעות של חיבור לאינטרנט," נאנח אבי, "מתי תלמד לא לחתום על חוזים בלי לקרוא אותם? למה לא הראית לי את החוזה הדבילי הזה? מתי תלמד ש..."
ושוב רבנו וכעסנו, ושוב הוא הסתלק מהבית לחברים, ושוב ישנו גב אל גב.
הסיפור עם האינטרנט הלך והתמשך והסתבך ואם לא די בכך, היה מזג האוויר אביך מעיק ויבש, גם בחוץ וגם במיטה שלנו.
אני לא נוהג לריב ולצעוק, זה לא האופי שלי בדרך כלל, אבל חיוך הלעג של אבי, והכעס על סוכן המכירות, ששיקר לי בפרצוף והבטיח לי שהמפלג שלי יעבוד גם עם האינטרנט החדש, עשו את שלהם.
חצי יום ישבתי ליד הטלפון בניסיון לפתור את הבעיה. צלחתי שבעה מדורי גיהינום טלפוניים, רצופים מוסיקת מעליות מעצבנת והמתנות ארוכות ומעייפות.
תחושת העוול שנעשה לי בגלל החוזה הדרקוני שהחתימו אותי עליו, גרמו לי להתעקש ולזעום כמו שכבר מזמן לא התעקשתי וזעמתי. צרחתי וצעקתי, ופה ושם גם איימתי, ובסוף השגתי את מבוקשי - ניתוק מהשודדים הללו בלי תשלום קנס.
אפילו קיבלתי הבטחה מאחד המנהלים שם שהם יפצו אותי על הרמאות של סוכן המכירות שלהם ויתנו לי חבילת שידורים חינם, ואני בטוח שדקה אחרי שאראה את חמורו של המשיח יגיע בעקבותיו הפיצוי הנ"ל.
אבי חזר עם התה שלי וגם עם עוגה, ולשם שינוי התה היה טעים וחם. "שכחתי לשאול אותך איך היה ביוגה אתמול." אמר ונשכב לצידי.
"היה חרא. לא הצלחתי לעשות כלום. חצי מהזמן סתם שכבתי על המזרון ובהרפיה, ובסוף השיעור, נרדמתי. אני רק מקווה שלא נחרתי."
הוא ליטף את שערותיי בחיבה. "כנראה שהתחלת להיות חולה כבר אתמול." ניחם אותי, "לא נורא. בשבוע הבא תרגיש יותר טוב.
"
"סיבכתי הכל כהוגן ועכשיו צריך להזמין שוב טכנאים שיחברו אותנו, וזה שוב יעלה כסף, וגם צריך לפרמט לי את המחשב, והמון חומר ילך לי לאיבוד ו..." הרגשתי שאני נקבר תחת הר של בעיות בלתי פתירות והוצאות לא מתוכננות.
"אני לא יודע מה לעשות." נאנחתי, חש מדוכא ומותש.
"עמי, די. מספיק חמוד." הוא נצמד אליי ונישק את עורפי. "עזוב שטויות. זה רק כסף. לא נורא. תזמין את מי שצריך, תתחבר שוב ותתקן את המחשב שלך."
"חשבתי שתגיד שמגיע לי שלא יהיה לי אינטרנט, ושאתה לא מסכים שאני אבזבז כסף כדי להתחבר לאינטרנט הזה שאתה שונא."
הוא הצטחק. "חשבת לא טוב. לך, תחבר את עצמך שוב לרשת ואל תדאג בקשר לכסף, ועכשיו בוא אליי, אני רוצה לנצל את הזמן שנשאר לי איתך, בלי השותף הזה שגונב אותך ממני כל הזמן.
"
"מעכשיו אני מבטיח שכשאתה בבית אני לא גולש." נשבעתי.
"כן, בטח. שמענו עליך." חייך אבי, משך מעליי את חולצתי, ונצמד אל גופי העירום.
אתמול, ממש לפני שהתחיל לרדת גשם, הספיקו הטכנאים לחבר אותי שוב לאינטרנט, ובערב כבר ישבתי וגלשתי לי להנאתי במחשב שלי, בעוד אבי שוכב במיטה, מביט לחליפין בטלוויזיה ובגבי המופנה אליו.
"תשמע איזה גשם." העיר, כשהטיפות החלו לנקוש על גג הבית שלנו, "לא קר לך ליד המחשב?"
"קר לי מאוד." הסכמתי וכיביתי מהר את המחשב.
בחוץ היו קולות של חורף - רוח נשבה והגשם ירד. לא יכולתי לחשוב על דבר נעים יותר לעשות, מאשר לשכב צמוד אליו במיטה הרכה והנעימה שלנו.
"אתה כבר לא כועס עליי יותר?" שאל אבי, מפתל את רגליו ברגליי, פניו כבושות בחזי.
"כעסתי יותר על עצמי מאשר עליך, אבי, אבל אם עוד פעם אחת אתה מנתק אותי מהכבלים בלי להודיע לי קודם אני..."
"אתה מה?" גיחך אבי בהתגרות, "מה תעשה לי? נו, בוא תראה לי."
הראיתי לו ואחר כך נרדמנו וישנו חבוקים עד הבוקר, וזו הסיבה שאני מפרסם את הפוסט הזה רק היום, למרות שכבר אתמול הייתי מחובר. 

40. רגע של פחד

אתמול רבנו. זה היה סתם ריב קטן וטיפשי שקורה לעיתים בין בני זוג. בתשע וחצי בלילה החזרתי את הילד מחבר. הוא חזר בזמן שנעדרתי וחטף קריזה - בשבוע שעבר הוא נתן לילד עונש לא לצאת לחברים בגלל שהוא חזר נורא מאוחר ודאגנו לו מאוד, ואיך זה שפתאום הוא היה אצל חבר? הילד מצידו טען שהוא הבין שהעונש כבר נגמר כי הוא קיבל רשות ללכת לשחק כדור רגל. "כדור רגל כן, אבל לא ללכת משם לחבר!"  צרח אבי והביט בי במבט מאשים. "הכל בגלל שאתה עסוק כל הזמן באינטרנט והילד שם זין על מה שאני אומר." התרגז.

אמרתי להגנתי שזו סתם אי הבנה קטנה ואולי די כבר כי השעה מאוחרת וכולנו עייפים. דברתי כלאחר יד ותוך כדי כך סידרתי את העיתונים ולא כל כך התייחסתי לכעס שלי. אני לא אוהב את כל השיטה הזו של עונשים וחשבונות מה מותר ומה אסור, ובכלל, לא רציתי להיכנס לויכוחים בגלל דבר כל כך קטנוני.

לעומתי הוא היה נסער, מלא אנרגיות של זעם וכעס שלא יכולתי לעמוד בפניהם בשעה כל כך מאוחרת. הייתי פשוט עייף ורציתי רק ללכת לנוח. מתעלם מזעמו בקשתי שדי כבר, שיעזוב את זה ומספיק, אבל הוא לא היה מסוגל לוותר. הוא התרגז עוד יותר וצעק שכל הבית מתפרק בגללי, שאין משמעת, שהכל מתפורר, שכל אחד עושה כרצונו, ומה קורה פה בכלל, והוא לא מוכן לחיות ככה, והתחיל ללבוש שוב את הבגדים שפשט כשהגיע הביתה.

"אני הולך מפה!" צעק, אדום כולו מרוב כעס. "אני לא מוכן לחיות ככה! הכל נגמר!" אמר בקול החלטי והתחיל לכפתר את חולצתו, הבעת עקשנות על פניו. 

בבת אחת הרגשתי זרם חם-קר שוטף את כולי, מחליש את שרירי, מרעיד אותי מכף רגל ועד ראש. מה שהרגשתי ברגע הזה היה פחד מוות. פחדתי כאילו הוא כיוון לראשי אקדח. זה היה משפיל נורא, הפחד הזה ששיתק אותי, שהחליש את שרירי וגרם לברכי לרעוד. פתאום, בלי שום הכנה מראש עמדתי לפני חיים בלעדיו וזה הרגיש כמו מוות.  

כלפי חוץ המשכתי לדבר בשקט, בלי להתרגש. לא עשיתי עניין למרות שברכי רעדו מרוב בהלה. אמרתי לו שזו הייתה סתם אי הבנה, שלא קרה כלום, שיפסיק לעשות דראמות. ברברתי סתם, לא זוכר כבר מה אמרתי, אבל כנראה שזה היה הדבר הנכון להגיד. האווירה נרגעה, הוא התקרר, הילד הלך לישון ואחר כך גם אנחנו הלכנו למיטה.  

התכוננו לשינה כמו תמיד ותוך כדי דיברנו כרגיל. הוא ניסה לפתח שיחה על ענייני היום כאילו לא קרה כלום ואני עשיתי מאמץ להגיב כרגיל. האיום שלו ללכת מהבית כאילו התפוגג ונעלם, אבל רק כאילו. היה לי רושם שיש מין עודף נימוס בטון הדיבור שלו כלפי, אבל אולי אני טועה והוא סתם התנהג כרגיל? לא יודע, לא ניסיתי לברר.   בבוקר שאלתי לאן הוא התכוון ללכת והוא אמר לי, למלון. הנהנתי בשתיקה והמשכתי לתפקד כרגיל - ארוחת בוקר, סידורים, קניות, ניקיונות. הוא יצא מהבית לסידורים שלו ואני נשארתי לטפל בכל הדברים שהם תחת אחריותי. לפני שהוא הלך דיברנו מה נעשה בשבת - אולי טיול? אולי נשאר לנוח בבית? הזמינו אותנו לארוחת צהרים, אבל עוד לא החלטנו אם נלך. נראה אם ירד גשם ויש המון ניירות שצריך לתייק. לא חסרים עיסוקים, לכאורה סתם עוד יום שישי רגיל, אבל הזיכרון של הרגע המפחיד הזה כל הזמן חוזר אלי, דוקר אותי, מענה אותי, מטריד אותי. אין לי טענות אליו. הוא כזה. הוא רתחן, הוא שתלטן, הוא לא תמיד אדם נחמד, הוא רוצה שהכל יתנהל כרצונו ולעיתים, כשהוא עייף, הוא יוצא מכליו בצורה מפחידה. אני כבר מכיר אותו ויודע איך הוא, וגם אם הוא היה מסתלק מהבית ללילה אחד הוא בטח היה חוזר והכל היה בא על מקומו בשלום, וגם אם לא, גם אם היינו נפרדים, אז מה? לא מתים מדבר כזה. אנשים נפרדים כל יום והעולם עדיין ממשיך לעמוד על תילו. אז למה הרגשתי באותו רגע שאם הוא ילך אני אמות ? ולמה אני מעניק לו את הכוח הזה עלי ולמה אני לא יכול לספר לו מה אני מרגיש? למה אחר כך המשכתי כרגיל כאילו לא קרה כלום וכאילו לא הרגשתי לרגע אחד קטן ומבהיל שהאדמה נשמטת מתחת לרגלי? איזה מין חיים יש לי? איזה מין בן אדם אני? למה אני חי ככה? לא מגיע לי משהו אחר? למה אני עושה את זה לעצמי? למה יש רגעים איומים כאלו בחיים שלי? אצל כולם זה ככה? למה אני צריך לשלם מחיר כבד כל כך על הזוגיות שלנו?

המון שאלות ואין אף תשובה. אני חושב וחושב, אבל לא יודע מה לענות, ובינתיים צריך לגמור לשטוף, צריך להכין אוכל לצהרים,  צריך להמשיך לחיות למרות הכל כי יש ילדים ובית והעולם ממשיך להסתובב, ורק הרגע הזה חוזר להטריד אותי כל פעם מחדש ותשובות אין לי.



39. הרמטכ"ל שלי

היום הפסיקו פתאום את השידורים בגלי צה"ל באמצע ראיון עם מישהו ששמו פרח מזיכרוני והודיעו על אישיות בכירה שקרה לה משהו בנמל אשדוד. כמה דקות אחר כך כבר התברר שמדובר ברפול ושהוא טבע בנמל אשדוד. "וואלה! איזה קטע! רפול מת." אמר הפרחח הצעיר שעובד אצלנו מאז שניסו הלך.

"מי זה הרפול הזה?" שאל לזרוב באדישות והעביר לתחנה ברוסית.

"הוא היה איזה גנרל או משהו, נכון עמי?" אמר ניקולאי והביט בי.

"כן נכון." אמרתי ומיד התקשרתי לאבי וסיפרתי לו שרפול מת בטביעה בים.

"אני מקווה שהוא היה מת כשנפל למים." אמר אבי, מהורהר. "זה לא נעים, בן אדם בגילו, להיות כל כך הרבה זמן במים הקרים... מסכן. איזה סוף נורא. אתה יודע שאני נולדתי בדיוק כשהוא נלחם במיתלה?"

"כן, אני יודע." אמרתי והרגשתי איך אני נאחז צמרמורת. "אני מקווה מאוד שהוא לא סבל יותר מידי." נאנחתי.

מי היה מאמין? רפול מת! בשבילי הוא תמיד היה הרמטכ"ל. תמיד הוא נראה לי כל כך חזק, כל כך נצחי, והנה גם הוא מת.

כל היום חשבתי על הרפול שאני הכרתי ועל ההשפעה שהייתה לו עלי. לא, לא הכרתי אותו ממש, בעצם לא הכרתי אותו כלל, אבל בכל זאת, מבלי שהוא ידע, הייתה לו השפעה עצומה על חיי. 

בסוף שנות השבעים הוא היה רמטכ"ל נמרץ ואמיץ ואני הייתי לוחם צעיר ממיטב בנינו שחלם על קריירה צבאית. יום אחד נפגשתי אתו בבסיס חיל האוויר כנף אחת הידוע כרמת דוד וכל חיי השתנו.

זה היה ביום ראשון, מוקדם בבוקר. עשיתי את דרכי אל רחבת טייסת קלה בתקווה לתפוס טרמפ עם מסוק ההרקולס שהיה אמור להטיס אותי ואת חברי לדרום.

בזמנו היה נהוג להניח לחיילים קרביים שגרו בצפון לטוס לבסיס הדרומי שלהם במסוקים שהמריאו מרמת דוד. לא ידעתי שבשעות אלו הרמטכ"ל נוהג לטוס מרמת דוד לשדה דוב במטוס הקטן שחיל האוויר העמיד לרשותו - מטוס שהוא הטיס במו ידיו ובגלל השעה המוקדמת שכחתי לגמרי שהכומתה שלי צריכה להיות על הראש ולא על הכתף.

בזמנו זו הייתה תקנה חדשה שהתקין הרמטכ"ל ואני, שהייתי עייף אחרי לילה מפרך במיטתה של צעירה נמרצת שטענה בתוקף שהיא מאוהבת בי ועשתה כמיטב יכולתה להוכיח לי את אהבתה, הייתי הרוס מעייפות והמום לגמרי כשהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו יצא ממכונית השרד שלו ונזף בי אישית על שהכומתה שלי נמצאת בכותפת ולא על ראשי. 

הוא תקע לי תלונה ונסע לדרכו ואני הגעתי לכלא לשבעה ימים, או שאולי היו אלו ארבע עשרה יום? לא זוכר כבר. בכל זאת זה היה לפני יותר משלושים שנה. מה שאני כן זוכר זה שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרשיתי לעצמי סתם לא לעשות כלום.

בכלא לא עבדתי, לא למדתי, הייתי במעין פסק זמן בחיים המאוד עמוסים ועסוקים שהיו לי עד אז, ובפסק הזמן הזה שנפער לי לפתע באמצע החיים גיליתי לתדהמתי שאני לא מתגעגע לחברה שלי דאז ולא חולם עליה בכלל.

ביליתי את כל הזמן שהיה לי בכלא במחשבות ובחלומות. לתדהמתי המקלחת הצבאית המהבילה, מלאה בחיילים צעירים ושריריים, ערומים ורטובים, הופיעה ללא הרף בכל החלומות שלי, ואתם כבר מתארים לעצמכם איזה מין חלומות אלו היו.

זה הפחיד אותי עד מוות. עשיתי כמיטב יכולתי להתכחש למה שהרגשתי וממש יצאתי מעורי כדי לשכוח את החלומות ההם שהביכו אותי והפחידו אותי כל כך.

כל זמן שישבתי בכלא הייתי עסוק נורא בלא לחשוב ולא להבין מה קורה איתי. זה היה קשה מאוד. הייתי עייף נורא מההתכחשות הזו לעצמי ובכל זאת, כראוי לקיבוצניק עקשן שחונך שאסור לנטוש משימה באמצע, התעקשתי ולא ויתרתי לעצמי. 

כשיצאתי מהכלא העבירו אותי מהמחלקה המקורית שלי לקורס אחד ומשם התגלגלתי לבסיס מסוים שבכלל לא הייתי מתוכנן להגיע אליו, וכל הכיוון שהתחלתי ללכת בו בצבא השתנה, אבל אני בקושי שמתי לב לכך. הייתי עסוק מידי בלהיות הקיבוצניק המאצ'ו שלא שם זין וקורע את כל הבנות בשטח.

זה היה מעייף נורא, מעולם לא עבדתי כל כך קשה. אני נדהם כשאני חושב כמה מאמצים השקעתי בהצגה הזו וכמה משכנע הייתי. 

כולם האמינו לי, אפילו אני התחלתי להשתכנע שאני כזה, ואז, יום חמים אחד בתחילת אוקטובר, עליתי על ההסעה לבסיס ומבטי נפגש במבטו הכהה והבוער של אבי שננעץ בי בלי בושה וכל האוויר יצא מהבלון המזויף שלי.

ברגע זה ההצגה נגמרה. הפסקתי לבזבז אנרגיות בלהיות מה שאני לא, וסוף סוף יכולתי לנוח קצת. לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה לי אם לא הייתי פוגש ברפול ולא הייתי הולך לכלא.

מעניין איזה תפנית החיים שלי היו מקבלים אם הייתי באמת הולך לקצונה ופותח בקריירה צבאית? אולי הייתי פוגש במישהו אחר במקום אבי? ואולי במישהי אחרת? לא יודע. אף אחד לא יכול לענות על השאלה הזו, אבל עד היום אני מודה לרפול שהכניס אותי לכלא, אי אז בסוף שנות השבעים.

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. 

38. עונת מעבר

הילד ישן. ישבנו בסלון וראינו חדשות. הוא ישב על הכורסא שלו ואני נמרחתי על הספה, מנסה להירגע, אבל לא הצלחתי להתרכז בכלום.
התגובה של אחת הקוראות בבלוג שלי למשהו שכתבתי לה, ניקרה במוחי, מטרידה אותי ללא הרף.
בסוף נשברתי ופניתי לאיש היחיד שמסוגל לשפוט בנושא העדין הזה.
"אבי," שאלתי, "אתה חושב שאני עצור מינית, מודחק וביישן?"
"מה?" הוא הרים אליי את מבטו, קצת מופתע, "מאיפה אתה מביא את זה?"
"לא חשוב. תענה לי." דרשתי.
אבי הרים גבות נדהמות מהטון שלי, ואז טפח קלות על ההדום של כורסתו.
עברתי לשבת מולו, פניי אליו וברכיי נתונות בין ירכיו הפשוקות. הנחתי את כפות ידיי על ברכיו, מביט הישר אליו. "תענה לי." דרשתי, "מה דעתך על היחס שלי למין?"
"אתה מודחק, ביישן, ועצור כמו כל פולני מצוי." ענה ללא היסוס.
מאוכזב ניסיתי לקום, אבל הוא לכד את פרקי ידי, בידיו ועצר אותי, "שאלתי מאיפה הבאת את השאלה הזו?"
"מישהי כתבה לי את זה באינטרנט."
"טוב, היא קלטה אותך בדיוק." פסק אבי בחיוך קנטרני, "מי זאת, הגאונית הזו?"
הרגשתי שאני מסמיק. "לפי מה שהיא כותבת היא בת ארבע עשרה וחצי."
אבי פרץ בצחוק. "וואלה, מפי עוללים ויונקים."
"אבל כל אחד יכול להגיד כל מה שהוא רוצה ברשת, אולי היא גברת קשישה בת חמישים?" מחיתי בזעם, "אולי היא הומו מזדקן בן שישים?"
"ואולי אתה עקרת בית בת ארבעים ושמונה עם בעל מנדנד ושלושה ילדים?" עקץ אותי אבי בגיחוך, והמשיך להחזיק לי את הידיים, מביט בעיון בפניי.
"למה זה מטריד אותך כל כך?" חקר בסקרנות.
"לא יודע. זה פשוט מציק לי."
"התרגלת לקבל מחמאות מכולם, ופתאום מישהי יורדת עליך." שיער אבי.
משכתי בכתפי. "לא יודע, אני לא מקבל כל כך הרבה מחמאות, יותר התעלמויות, אבל זה בסדר, אני כותב כי אני נהנה לכתוב לא בשביל המחמאות, אבל אני כותב די בגלוי על סקס, ומפרסם את זה באתר שמיועד להומואים. זה שילדה בגיל של הבת שלי קוראת את התיאורים שלי על... אתה מבין?"
"הנה, אתה רואה? היא צודקת, הילדונת. אתה לא מסוגל להגיד זיונים אפילו לי. איזה פולני אתה, עמי, מצד אחד כותב תיאורים לוהטים ומפורטים על סקס, ומצד שני מתבייש לדבר על זה."
"אני לא כזה ביישן, אבל היא רק ילדה." ניסיתי להסביר.
אבי גיחך בזדוניות. "אולי היא ילדה ואולי לא. לא זו הנקודה. הבעיה היא היחס הדואלי שלך למין, נורא מדליק אותי איך אתה נקרע בין חרמנות טבעית, לחינוך פוריטני. מצחיק אותי שנשארת כזה שמרן, למרות כל השנים שאתה חי איתי."
ניסיתי לשחרר את פרקי ידיי מאחיזתו, אבל הוא סירב לשחרר אותי.
התחלתי להצטער שהעליתי את הנושא. "נו, די אבי, אני צריך ללכת ל..."
"אתה לא הולך לשום מקום עד שאני ארשה לך." התגרה בי אבי והידק את ירכיו על ברכיי. הוא לכד את זרועותיי בין רגליו, הניח יד אחת על עורפי, משך אותי אליו והחל מנשק את פניי.
הוא לא היה מגולח ונשיקותיו היו מכאיבות והוא ידע את זה.
"אני מכאיב לך, נכון?"
"כן."
"ובכל זאת עומד לך. חשבת פעם למה זה ככה אצלך?"
משכתי בכתפי בשתיקה סרבנית. אני מעדיף לא לחשוב על הנושאים הללו.
"זה בגלל שאתה מרגיש אשם שאתה הומו. אתה רוצה לקבל עונש בגלל שאתה נהנה שמזיינים אותך בתחת. עמוק בלב אתה חושב שזה לא בסדר, שבמקום להיות נשוי לאישה, אתה חי עם גבר. בגלל זה אתה..."
שמעתי מספיק. "לפחות אני לא ניסיתי לחזור בתשובה, כדי לברוח מההומואיות שלי, ואני לא משתכר כי אני מרגיש אשם, שבגלל שאני הומו, אשתי השתגעה." הטחתי בו ודחפתי את הכורסא שלו בעזרת רגליי.
נדהם מתגובתי הפראית הוא נהדף לאחור והרפה ממני. הבחנתי בחרטה שפניו לבשו גוון אפרורי משהו לשמע דבריי.
כמו תמיד בשעות מתוחות כאלו, הלכתי לטייל ברחובות הקריה עד שאירגע. היה חם כאילו החורף לא יגיע לעולם, חום מעיק ומכביד של עונת מעבר, חום של סתיו ארץ ישראלי, שמבשר גשם בוצי מכתים, שישאיר אחריו נתזי אבק והרגשת מועקה.
אחרי שהסתובבתי שעה בחוץ התעייפתי וחזרתי הביתה.
אבי הסתגר בחדר העבודה. הכרית ומברשת השיניים שלו נעדרו ממקומן הרגיל. ניסיתי להיכנס, אבל הדלת הייתה נעולה.
"אבי!" צעקתי בלחש ודפקתי בדלת.
"לך מכאן." הוא נהם בזעף, "תן לי להשתכר בשקט."
עזבתי אותו והלכתי למטבח. בקבוק הוודקה המלא כדי שלושה רבעים לא היה במקפיא. מילא, מחר הוא לא עובד אז זה לא נורא חשבתי לעצמי, אבל ליבי היה כבד.
כעסתי על עצמי, על גילוי הלב האכזרי שלי ועל שהפרתי את הכלל שקבעתי לעצמי כבר מזמן, כלל שקבע, שבכל מקרה אסור לנו לדבר על זה.
כן, אני יודע, זה בדיוק הפוך ממה שכל יועצי הנישואים ומתחזקי מערכות היחסים, או איך שלא קוראים להם, קובעים, אבל הם לא חיים עם אבי, אני כן.
כבר למדתי שביחסים שלנו יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם. כמו טיפש נתתי להערה של הילדונת ההיא להיכנס לי מתחת לעור, ובמקום לשתוק ולהדחיק כמו שאמור לעשות גבר נורמאלי, הלכתי ופתחתי את הפה. והנה, תראו מה שקרה.
בבוקר קמתי מקומט וחסר מנוחה. לא יודע איזו תיאוריה פסיכולוגית מחוכמת מסבירה את זה, אבל אני לא ישן טוב בלעדיו. רע לי בלי הגוף שלו שנלחץ אליי בלילה. בלי הריח שלו והחמימות של הגוף שלו לצידי, אני ישן לא טוב, וקם בבוקר כשאני מרגיש כמו חצי בן אדם.
הלכתי שוב לעמוד לפני הדלת הנעולה של חדר העבודה. אחרי שדפקתי וצעקתי והתחננתי ואיימתי הוא הואיל בטובו לפתוח אותה.
פני הנוזל בבקבוק ירדו לרבע ואבי נראה איום. "הראש?" שאלתי באהדה.
הוא הנהן בזהירות, ואז גנח חרש, ועצם את עיניו מחמת הכאב שהסבה לו אפילו התנועה הפשוטה הזו.
עיניו היו אדומות ומאחר ולא התגלח לפני השינה היו פניו מכוסות זיפים. הבחנתי פתאום שחלק מזיפי זקנו החלו להאפיר, והלב נצבט לי פתאום בדאגה ובכאב.
אנחנו מבוגרים מידי להצגות הללו. בשביל מה הייתי צריך את זה? הרי בגילי אני כבר לא אשתנה, היחס שלי למין יישאר כבר כמו שהוא.
ככה חינכו אותי וכזה אני. מה זה משנה אם ההתנהגות שלי נובעת מאשמה או מכל סיבה עלומה אחרת? את ההיסטוריה, לא שלי ולא שלו, בטח שאי אפשר כבר לשנות.
למה לחטט להציק ולבלבל את המוח אחד לשני בגלל משהו שכתב מישהו שלא מכיר אותנו ואנחנו לא מכירים אותו?
"אני מבקש סליחה שפגעתי בך אתמול, אבי, אני מתנצל על מה שאמרתי." נחפזתי להגיד בקול חרישי, "דיברתי שטויות כי נעלבתי ממך, אתה סולח לי?"
פרשתי לקראתו את ידיי, והוא נכנס ביניהן, באנחת רווחה והשעין את מצחו על כתפי.
"אין מה לבקש סליחה. אמרת את האמת." אמר בקול עייף, "אני באמת..."
"גם מה שאתה אמרת זו האמת." נכנסתי מהר לדבריו, "עזוב, זה לא חשוב עכשיו."
הוא נאנח ועזב את זה ככה.
"אני בטח מסריח נורא." התנצל והמשיך לחבק אותי.
"נכון, אבל לא נורא. בוא, אני אגלח אותך." הושבתי אותו על האסלה, התיישבתי על השרפרף למרגלותיו וגילחתי בזהירות את פניו. אחר כך קילחתי אותו וחפפתי את שערו. הוא עמד בעיניים עצומות והתמסר לטיפולי בצייתנות של ילד.
"תיכנס למיטה ותישן קצת." כיסיתי אותו בשמיכה וליטפתי את שערו הלח.
"אני רוצה את הכרית שלך." הוא דרש, וכשהגשתי לו אותה כבש בה את פניו. "חבל שאתה לא יכול להישאר לישון איתי עמי."
"אני מוכרח להעיר את הילד וללכת לעבודה."
"אני כבר ער." אמר הילד שעמד וצפה בנו בלי שהרגשנו.
"לך, תכין לך משהו לאכול. אני כבר יורד." פקדתי עליו.
"אבל אני רוצה..." הוא מחה.
"לך ילד אני כבר יורד אליך." הוא הסתלק תוך תלונות שתמיד מגרשים אותו ושלא מספרים לו שום דבר. החלפנו מבט וחייכנו.
"אני אוהב את זה שאתה מסמיק ומתבייש לדבר על מין, ושונא פורנו ובדיחות גסות, ומקפיד לא לקלל ליד נשים, וחושב שילדות בגיל ארבע עשרה, אפילו שהן פקחיות מאוד, לא צריכות לקרוא על סקס. אני לא אומר שאתה צודק ושכולם צריכים להתנהג ככה, אבל אני אוהב את זה אצלך, ואני אוהב את מה שאתה עושה איתי במיטה." אמר אבי והידק את כפי אל לחיו.
"גם את הריח שלך אני אוהב." הוסיף בלחש חרישי ומשך אותי אליו.
התחבקנו קצת, מפצים זה את זה על הלילה הבודד שעבר עלינו, ואחר כך הייתי חייב ללכת להכין כריכים לעבודה ולהתיר את הקשרים בשרוכים של נעלי ההתעמלות של הילד.
כשעליתי חזרה להגיד לו שלום הוא כבר ישן, מחבק בחזקה את הכרית שלי.
בעבודה היה לי יום מטורף. השמים האפרוריים העיקו על כולם. העובדים היו עצבניים, הקליינטים חסרי סבלנות ומתוחים, הבוס סבל מכאבי גב, והאוויר החם הכניע את מערכת מיזוג האוויר העתיקה שלנו, שקרסה בקול גניחה.
החזאי הבטיח גשם, אבל את לאזרוב הקווקזי ששונא חום עוד יותר ממני לא עשו באצבע.
"הרדיו הזה, רק דיבורים, אומרים עראפת גוסס, תראה איך הוא עוד ירקוד על הקבר של כולנו." רטן, "אומרים ירד גשם וחם כמו בגיהינום. כבר עוד מעט נובמבר. מדינה משוגעת." נופף אגרוף כנגד השמים הכבדים שהעיקו על ראשינו.
"ככה זה בעונת מעבר." ניחמתי אותו, "זה מרגיז, אבל זה ייגמר מהר. תראה שעוד מעט ירד גשם וכולם ירגישו יותר טוב."
"אה, מדינה משוגעת." הניף לאזרוב את ידו בביטול והוסיף עוד כמה קללות עסיסיות ברוסית ובקווקזית.
לפני שיצאתי הביתה התקשרתי. אבי כבר היה ער ובמצב רוח טוב. כאב הראש חלף, הוא עשה שיעורים עם הילד, רוקן את המדיח מהכלים הנקיים והבטיח לחכות לי עם ארוחת הצהרים עד שאשוב הביתה.
ישבנו לאכול יחד רגועים ומפויסים. כשהגענו למנה האחרונה החלו טיפות גשם לרדת.
"היורה הגיע." צהל הילד, מתרוצץ בבית וסוגר תריסים. "יורד גשם איזה כיף!" ורץ החוצה יחף לקפץ בין טיפות הגשם.
היורה הגיע והחורף בא.
תמה עונת המעבר.