עוקבים

יום שישי, 29 בדצמבר 2017

32. הסתיו הארוך והחם ההוא

כמו בכל בוקר אני עומד מול הראי ומתגלח, אבל שלא כרגיל הבוקר אני בוחן בקפידה את פניי ולא אוהב את מה שנשקף אליי מהראי. פרצופי נראה זקן - הקווים היורדים מהאף אל זוויות הפה עמוקים מתמיד, העיניים נפוחות והקמטים סביבן מודגשים מהרגיל, בגלל הסהרונים הכהים המסתמנים תחתיהן. גם קו הלסת מדולדל ומרופט מהרגיל הבוקר.
"מה אתה עושה פרצופים כאלו?" שואל אבי, שכדרכו בכל בוקר מתקלח אחרי הגילוח. (תנחשו מי אחראי לדאוג שיהיו לו מים חמים גם בחורף?)
אני נאנח ושוטף את שאריות הקצף מפניי המגולחות. "אני מסתכל בראי ורואה את הפנים של אבא שלי." אני אומר בעצב.
"תמיד היית דומה לאבא שלך." אומר אבי בשלווה ומקציף את שערו בשמפו, "אז מה?"
"כן, אבל עכשיו אני גם נראה בגיל של אבא שלי."
"אבא שלך נראה מצוין לגילו." מסרב אבי להשתתף בצערי, ומטה את ראשו לאחור. המים זורמים על ראשו ונהרות קצף לבן גולשים במורד גבו, מותירים את שערו החלק והמבריק דבוק לפדחתו.
הוא נותן לי את המגבת, ממתין עד שאגמור לנגב את גבו ושערו ואז כורך את המגבת על מותניו ומסרק כלאחר יד את שערו השחור שמאז ומתמיד סירב לסור למרותו של מסרק כלשהו וגם היום, כשהוא מתקרב לחמישים, ממשיך להיות סמיך וכהה ומרדני.
"אתה צריך להסתפר." אני מעיר לו שוב.
"נכון." הוא מסכים איתי בצייתנות, אבל אני יודע שעד שלא אקבע לו תור אצל הספר ואתעקש שהוא יגיע בזמן למספרה הוא יניח לשערו ליפול בקווצות כהות על עיניו.
אני ממשיך להביט בו, מסרב לזוז מהפתח ולהניח לו לצאת מהמקלחת. הוא מניח את ידיו על כתפי ובוחן את פניי בעיון, כששמץ חיוך מהבהב בזוית פיו.
"אתה נראה כמו גבר בגיל ארבעים וקצת שהלך לישון קצת מאוחר מידי אתמול בלילה." הוא אומר בסמכותיות, ומזיז אותי מהפתח, "חוץ מזה אתה יפה כמו תמיד עמי, מה עובר עליך בזמן האחרון?"
"אני זקן." אני אומר במרירות.
אבי צוחק. "לך לישון בשעות נורמאליות ותעבור לשתות תה עם לימון במקום בירה." הוא אומר ונכנס לחדר הארונות.
אני יודע שבעוד רגע הוא ישאל אותי איפה החולצה ההיא, או המכנס ההוא, ואיפה החבאתי את הגרביים שלו וכדי להקדים תרופה לשאלה אני נכנס בעקבותיו לחדר הארונות ומיד שומע, "עמי איפה ה..."
אני שולף את הבגדים שהוא רוצה, מתעקש שילבש סוודר, מתעלם ממחאתו שהוא רוצה את הגרביים שלו מהשנה שעברה - זרקתי אותם מזמן - אבל למען שלום בית אני אומר לו שהם בכביסה, ופותח לו חבילת גרביים חדשה. עוזר לו לכפתר את החולצה ואומר לו שהוא מתנהג כמו ילד מפונק, ושאם ידרוס אותי אוטובוס, הוא בטח יגיע ללוויה שלי עם גרביים לא תואמים וחולצה לא מגוהצת.
"אל תדבר שטויות." הוא כועס, מטיל אותי על המיטה ומפיל את עצמו עליי.
אנחנו מתחבקים, מתגלגלים בין הכריות והשמיכה, צוחקים ומשתטים כמו ילדים קטנים עד שרעש של כוס נשברת וקללה גברית רועמת מפריעים לנו להמשיך להתפרע.
אני דוהר למטה, ומוצא את הילד משוטט בשלולית חלב בין שברי הזכוכית, שנועם - בני הסטודנט - ושניים מחבריו מנסים לאסוף בחוסר כשרון ראוי לציון בעזרת מטאטא רטוב.
ראשית אני חוטף את הילד ומושיב אותו על השיש, ושוב חולפת בי נקיפת דאגה על שבגיל שתים עשרה הוא כל כך קטן עד שאני מסוגל להרים אותו בלי כל מאמץ, ואחר כך אני ממהר להשתלט על הבלגן בעזרת יעה ומגב.
"אני נורא מתנצל." אומר הבחור הבהיר וכחול העיניים, והשני, ששערו השחור אסוף בקוקו על עורפו מחרה מחזיק אחריו.
"לא נורא. זה סימן למזל טוב, עכשיו בטח תצליחו במבחן." אני מחייך אליהם בעידוד, מכין להם קפה וכריכים ומארגן אותם בזריזות ליציאה, שלא יאחרו ללימודים.
עשיתי זאת שנים כה רבות עד שאני פועל באופן אוטומטי לחלוטין. בעוד מוחי עסוק בשאלה אם גם הבחור הבהיר הוא הומו (לגבי הכהה אין לי בכלל ספק, ידעתי שהוא מעדיף גברים ברגע שהוא עבר את סף דלתנו), ולמה לכל הרוחות הבן החברותי שלי מזמין את כל החברים שלו ללמוד אצלו למבחנים? ולמה דווקא ההומואים שבהם נשארים גם לישון אצלנו?
ואיך זה שכל יומיים יש להם מבחן נורא חשוב שמצריך בילוי לילות ארוכים ללא שינה תוך בליסת פיצות שאפשר לשטוף רק בבירות?
ומה שהכי חשוב - למה אבי יושב ולומד איתם כל כך הרבה זמן? ולמה אני נשאר איתם כדי לדאוג להם לאספקה שוטפת של שתייה ואוכל?
ובקיצור, האם המקרה של עדן הולך להתרחש שוב ומה אני עומד לעשות בקשר לכך?
"אתה חושב שהבלונדיני הומו?" אני שואל את אבי, אחרי שהם מסתלקים סוף סוף.
"לא יודע ולא אכפת לי." הוא משיב בנוקשות.
"גם אני לא יודע, אבל הוא ממש חמוד, לא? אני בטוח שהשני, זה עם הקוקו הוא כן הומו." אני אומר ומעסיק את עצמי באיסוף העיתונים המפוזרים כדי לא להביט בפניו. "הוא מוצא חן בעיניך? נראה לי שהוא ממש דלוק עליך."
"עמי תפסיק." אומר אבי בחוסר אונים, "פשוט תפסיק עם זה."
"אני רק..."
"רק מתנהג כמו דביל. הבטחתי לך שהקטע עם עדן לא יחזור על עצמו עמי, תפסיק כבר!"
"בסדר." אני אומר, "הבטחת ואני מאמין לך. הנה, אני מפסיק." אני מבטיח, ומעמיד פנים שאני עסוק נורא באיסוף פירורים מהשיש.
הוא נעמד מאחוריי, ומנשק את עורפי בחזקה, מועך אותי אליו בכוח. "אני נשבע לך ששוב זה לא יקרה." הוא אומר, "באמת שלא."
"אני מאמין לך." אני חוזר ומבטיח.
אחר כך נעשה מאוחר וצריך ללכת לעבודה. 
אנחנו מתנשקים לפרידה ליד הדלת, ופונים איש לעסקיו. כל היום שנינו מתאמצים מאוד לשכוח את השיחה הזו, ואת הפעם האיומה ההיא לפני חמש שנים כשחזרתי הביתה מוקדם מהצפוי ומצאתי את אבי ואת עדן - החבר הכי טוב של נועם בני הגדול שהיה אז בן שבע עשרה – עירומים במיטה שלנו.

זה לא שלא ידעתי שהוא מזיין מידי פעם מהצד, אבל הפעם הוא עבר גבול שנקבע בהסכמה שבשתיקה - הבית נשאר שטח ניטראלי מזיונים עם אחרים.
ולמה נזכרתי פתאום בעדן? אולי כי גם עדן הצעיר והיפה, בעל השער הבלונדיני הארוך והחיוך המתוק בא ללמוד עם נועם, וגם אז אבי עזר להם לפתור משוואות במתמטיקה, רק שאז לא נשארתי בסביבה אלא הלכתי בתמימות לישון, ויומיים אחר כך...
מראה גופותיהם העירומים על הסדינים שקניתי לפני כמה שנים באיזו מכירת סוף עונה עדיין צרוב במוחי.
הם היו שקועים בעצמם ולא הבחינו בי, ואני נסוגותי מיד לאחור, וברחתי, חש בושה איומה בגלל... האמת היא שעד היום אני לא יודע למה התביישתי כל כך, אבל חשתי מבויש ואומלל כאילו עשיתי משהו נורא.
יצאתי בשקט מהבית וישבתי במרפסת, בוהה בגינה, חושב על העתיד שלנו. עד היום אני לא מבין איך נשארתי רגוע בנסיבות ההן, אבל באורח פלא נותר מוחי צלול לגמרי, ומנותק לחלוטין מרגשותיי.
הילד היה הדבר הראשון שחשבתי עליו, ידעתי שאני לא יכול להסתלק ולעזוב אותו סתם ככה. עזבו אותו כבר כל כך הרבה פעמים בעבר, רק עכשיו הוא התחיל להתאושש מהבלגן של חייו הקודמים והתחיל לבטוח שוב בבני אדם.
איך הוא ירגיש אם אני אסתלק פתאום, שאלתי את עצמי, והחלטתי שאם אלך, ייגרם לו נזק נורא שהוא מעולם לא יצליח להתאושש ממנו.
עד היום אני שואל את עצמי אם זה היה תירוץ בלבד, או שהייתי נשאר בבית גם אם הילד לא היה זקוק לי. אני חושד בעצמי שהייתי מוחל על העלבון ונשאר עם אבי בכל מקרה, אבל אולי אני טועה? איך אפשר לדעת?
ישבתי בשקט על המרפסת וחיכיתי עד שעדן ילך. הוא יצא בריצה – צעיר, גמיש ויפה, והסתלק במהירות, מחייך לעצמו מבלי שהבחין בנוכחותי.
הרגשתי זקן מאוד כשעליתי חזרה לחדר השינה ואספתי בשקט את בגדי לתוך הצ'ימידאן הצבאי הישן שלי. אבי יצא מהמקלחת, הביט בערימת הבגדים שערמתי על המיטה, והבין מיד הכל.
"אל תלך עמי." הוא אמר בקול חרישי וקמט נחרש בין גבותיו, "זה היה סתם, זו לא סיבה שתעזוב, תחשוב על הילד."
"כבר חשבתי עליו." ערמתי מלוא זרועותיי בגדים, "אני לא עוזב את הבית, אני רק עובר לישון למטה."
"עמי, זה היה סתם זיון." אמר אבי, הולך אחרי עד לחדר העבודה, "חבל ש..."
"חבל שלא שמרת על הכלל שלא מחרבנים איפה שאוכלים." הטחתי בו, וטרקתי את הדלת בפרצופו.
הדלת נשארה סגורה בפניו עד סוף הסתיו שבשנה ההיא היה חם ויבש מהרגיל, רצוף חמסינים מתישים. אני זוכר לילות ארוכים וחמים שבהם התהפכתי חסר מנוחה במיטה, ראשי כואב וגרוני יבש, ממתין לשינה שבוששה לבוא בעוד אבי יושב בסלון, לכאורה ממש קרוב ובכל זאת רחוק מאוד, מזפזפ בחמת זעם בשלט של הטלוויזיה.
בבקרים הייתי מוצא אותו ישן על הכורסא שלו מול המסך המרצד בלי קול.
היינו לבד באותו סתיו - נועם התגייס בסוף אוגוסט והילד בילה את רוב החופש הגדול אצל אחותו של אבי, ממעט להגיע הביתה.
רק שנינו נשארנו לבד עם האומללות הזו שלא ידענו איך להתגבר עליה. לא יכולנו לדבר זה עם זה, בקושי הצלחנו להביט אחד בשני. ככל שעבר הזמן כך גדלה והתעצמה הזרות בינינו עד שלפתע הגיע היורה ושבר את הכישוף שהרחיק אותנו זה מזה.
התפרצתי הביתה רטוב ורועד מקור בבגדי הקצרים מידי, והוא נחפז לקראתי עם מגבת ענקית, עטף אותי בזרועותיו, מוחץ אותי בכוח אל גופו, מנשק את פניי ונושך את שפתי, וניסה לגרור אותי לחדר השינה.
"לא. לא רוצה לשם." התעקשתי.
הוא ויתר ולקח אותי לחדר האורחים. עשינו את זה על המיטה הצרה והקשה מידי, מתעלמים מחוסר הנוחות, מושכים וקורעים אחד מעל השני את הבגדים, מתנהגים כמו פראים חסרי סבלנות וגומרים הכל מהר מידי, מרגישים שהחמצנו זה את זה מרוב חיפזון ולחץ.
"לעזאזל." לחש אבי בזעם אחרי שהכל נגמר ושנינו שכבנו מותשים על המזרן הקשה מידי. "כוס אוחתוק!" הוסיף והמשיך להטיח עוד ועד חרפות וגידופים ממבחר הקללות המגוונות השמורות בזיכרונו.
"די, מספיק." ניסיתי להרגיע אותו, למרות שעיניי היו מלאות דמעות תסכול, על שהפלא הזה שהיה מתרחש בכל פעם שהיינו יחד במיטה לא התחולל הפעם. "בפעם הבאה זה בטח יהיה יותר טוב."
"לא רוצה לחכות לפעם הבאה. חיכיתי מספיק." התפרץ אבי ודהר למעלה, ועוד לפני שהספקתי להשיג אותו כבר התחיל לפרק את המיטה שלנו.
"אבי, אבי." עצרתי בעדו, "אי אפשר לפרק את המיטה הזו. שכחת שתקענו בה מסמרים כדי שתפסיק לחרוק?"
"אז ננסר אותה ונעשה ממנה ערמת עצים לל"ג בעומר. נזרוק את כל הרהיטים מהחלונות ונצבע את הקירות ונשבור את הקרמיקה במקלחת ו...." הוא התנשם במהירות מחמת המאמץ, בעודו גורר את המזרן החף מפשע במורד המדרגות, מבלי לטרוח להוריד מעליו את כלי המיטה שלא הוחלפו מאז הזיון ההוא עם עדן.
"אבי. די!" נבהלתי מתכניותיו הפראיות, "מה אתה עושה? אתה הורס את כל הבית. די."
"לא אכפת לי. אני אהרוס הכל עד שתחזור אליי. הבית הזה לא שווה כלום אם אתה לא מוכן לישון איתי." צעק אבי ובעט במזרן המאובק.
"די, די כבר. תפסיק להיות כזה דראמה קווין." התחלתי גם אני להתרגז, "ושלא תעיז יותר לזיין אחרים במיטה שלנו."
"בסדר." אמר אבי בקול שקט יותר והתיישב, מותש קצת, על המזרן ההפוך. "אם זה כל כך חשוב לך אני מבטיח שאני לא אעשה את זה יותר." אמר בקול חרישי ונדמה לי שהיה שמץ של בושה ואולי חרטה בקולו, אבל אני לא יכול להישבע על זה.


בסוף באמת שיפצנו את חדר השינה, אבל לא שברנו כלום. את המזרן זרקנו יחד עם כלי המיטה הללו שאף אחד מאתנו לא רצה לראות יותר, צבענו את הקירות בכחול רך שהבליט את הלובן של המשקופים שנצבעו מחדש, וקנינו נברשת יפה ושידה תואמת למיטה. רכשנו מזרן חדש שאותו ציפינו בכלי מיטה יפים מסאטן, ואפילו תלינו וילונות חדשים, ובכל זאת זה לא היה זה.
הקסם שהיה מתחולל כל פעם שהיינו יחד במיטה נעלם. חוץ מלהתחבק כל לילה ולהירדם אחד בזרועות השני לא הצלחנו לעשות הרבה יותר.
הוא ניסה ואני ניסיתי ובאמת התאמצנו, אולי יותר מידי, אבל החלק הזה של האהבה שלנו שלקחנו תמיד כמובן מאליו נעלם לנו וחזר רק כמה שבועות אחרי תום השיפוץ, כשעדן שהיה אז קצין צעיר קפץ לביקור פתאומי בבוקר יום שישי.
"אבי לא בבית היום. הוא מלמד בימי שישי, ונועם באילת, ברגילה." אמרתי בקול יבש, עומד בפתח ולא מניח לו להיכנס.
"אני יודע שאתה לבד בבית." אמר עדן ששערו היה כמובן קצר הרבה יותר כעת, ופניו נראו בוגרות ושזופות מתחת לכומתה הצבאית שחבש על שערו הבהיר.
"אז בשביל מה באת?" המשכתי להיות אנטיפת.
"בשבילך." הוא אמר בפשטות והניח יד על לחיי, "עוד כשהייתי בתיכון הייתי בא בשבילך, אבל התביישתי להגיד לך את זה." גילה לי והסמיק קצת, כשהדף אותי בעדינות פנימה, סוגר את הדלת מאחוריו.
אני חושב שהוא הופתע לגלות שעמי השקט והביישן, החבר של אבי המוחצן והבטוח בעצמו, מתנהג בצורה כל כך אקטיבית במיטה, אבל אחרי ההפתעה הראשונית הוא זרם איתי. אני יודע שאחרי שהתגבר על הרתיעה של לוחם צעיר ומצ'ואיסטי שקיבל רק עכשיו את דרגות הקצונה שלו הוא נהנה מאוד ממה שעוללתי לו.
אחר כך הוא גילה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הבין את ההנאה שבלהיות פסיבי לחלוטין, או במילים שלו – "לא ידעתי שזה כל כך טוב לחטוף חזק בתחת."
"אני מצטער אם הכאבתי לך." קלקלתי את הרושם הקשוח שעשיתי כשליוויתי אותו החוצה.
הוא גיחך. "אני לא מצטער." אמר ונישק את לחיי, "הלוואי והייתי יכול להיפגש אתך שוב, אולי בכל זאת נוכל..."
"לא חמוד. אני לא חושב שזה רעיון טוב להפר את ההבטחה שנתת לאבי." אמרתי, נהנה לראות את עיניו מתרחבות בתימהון.
במשך כל הזמן שבילינו בחדר העבודה, מתענגים על הספה החדשה והנוחה שנקנתה לא מכבר, לא הזכרנו את אבי אפילו במילה אחת
"הוא סיפר לך שהוא שלח אותי?" נדהם הנער, "ידעת כל הזמן?"
"הוא לא היה צריך לספר לי. אחרי כל כך הרבה שנים יחד יש דברים שפשוט יודעים."
חייכתי. "היה לי נהדר אתך חמוד, אבל הבטחות צריך לקיים. תשמור על עצמך, ושלא תעז להיכנס יותר לחדר השינה שלנו."

אין תגובות:

פרסום תגובה